Vayeira: The Akeida. Changing Middas Hadin to Middas Harachamim. היפוך מדת הדין למדת הרחמים

The names of Hashem connote certain middos/traits.  For example, Elokim implies Din/Judgment, while YKVK/Havaya implies Rachamim/Mercy.  Although at various times one trait or the other might be dominant, we find that tzadikim can turn Din into Rachamim, and resha'im can turn Rachamim into Din.  We find this played out in Parshas Noach. In 8:1, it says ויזכור אלוקים את נח, and Rashi says

זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת 

רחמים למדת הדין, שנאמר (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה, והוא שם מדת רחמים.

And God remembered: Heb. אֱלֹהִים. This name represents the Divine Standard of Justice, which was converted to the Divine Standard of Mercy through the prayer of the righteous. But the wickedness of the wicked converts the Divine Standard of Mercy to the Divine Standard of Justice, as it is said: (above 6:5ff.): “And the Lord (י-ה-ו-ה) saw that the evil of man was great, etc. And the Lord (י-ה-ו-ה) said, ‘I will blot out, etc.’” although that name is the name of the Divine Standard of Mercy. — [Gen. Rabbah 33:3, Succah 14a. That Noah prayed in the ark appears in Tan. Noach 11, Aggadath Bereishith 7:3, Sefer Hayashar].

Human Tefilla and ma'asim tovim have great power, and human sinfulness has, lehavdil, great power too.  Our behavior influences worlds beyond number, elevating or corrupting the entire creation, even to the extent of changing the Middah/Attribute with which Hashem relates to the world.  

But there's one case where it seems that this idea is applied in a very different way.  Some of us are familiar with it from the tefilla on Rosh Hashanna, some from the pre-psukei d'zimra parshios that they say every day:  

ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וישוב חרון אפיך מעמך ומעירך ומנחלתך

This, it seems to me, is very strange.

"Just as Avraham Avinu repressed and overcame his quality of mercy to do Your will at the Akeida, so too, Hashem, may Your Mercy vanquish Your anger."  

From the usual perspective of our behavior being mirrored with an echo of resonant actions from heaven, how can Avraham Avinu's vanquishing of his mercy elicit the opposite from Hashem, that Hashem should vanquish His Middas haDin in favor of Rachamim?

This tefilla is ancient.  It is brought in the Tur from the siddur of the Geonim in Hilchos Ta'anis, in Siman תקעט.  The language of the Tur is as follows: 

וכו' עד כי אתה ה' עונה ומציל פודה ומרחם בכל עת צרה וצוקה וקיים לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד והשבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וישוב חרון אפיך מעמך ומעירך ומנחלתך מי שענה לא"א בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל ועונים אמן ותוקעין תר"ת

This, in turn, probably stems from a Yerushalmi.  The Yerushalmi in Taanis 2:4 says:

דף י,ב פרק ב הלכה ד גמרא   מכיון שנגאל יצחק כמו שנגאלו כל ישראל.  רבי ביבי אבא בשם ר' יוחנן אמר אברהם לפני הקב"ה רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב ולומר לפניך אתמול אמרת לי (בראשית כא) כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו את אומר (בראשית כב) והעלהו שם לעולה.  ח"ו לא עשיתי כן אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך כן יהי רצון מלפניך ה' אלהי שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא אתה תהא מלמד עליהם סניגוריא.  ה' יראה את נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים מה כתיב בתריה (שם) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו'.  מהו אחר א"ר יודה בי ר' סימון אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל הזה שנאמר (זכריה ט) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן.  רבי חונה בשם ר' חיננה בר יצחק כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא נאחז בחורש זה וניתור ויוצא נאחז בסבך זה וניתור ויצא אמר לו הקב"ה אברהם כך עתידין בניך נאחזים בעונות ומסתבכין במלכיות מבבל למדי ממדי ליון ומיון לאדום.  אמר לפניו רבון העולמים יהיה כן לעולם א"ל וסופן להגאל בקרניו של איל הזה וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן

We also find this in the mekubalim in regard to Shiluach Hakan, which doesn't make it easier to understand.  The fact is that we're asking for Rachamim on the basis of suppressing Rachamim:  שם כבישת רחמים, וכאן בקשת רחמים.

I have seen and heard seven ways to understand this tefilla.  Some may be variations of others.  After discussing them, I am going to suggest something of my own.

1. It means overcoming a middah, or hipuch/היפוך.  Through determined strength of will, Avraham Avinu overcame the primary Midda that defined his identity and his life's work, the Midda of Chesed.  We ask that Hashem should overcome the midda of Din, which was originally intended to be Hashem's primary midda in relation to mankind.  I've seen this in some mefarshim, and I am not worthy to criticize them, but this does not really appeal to me.  If this is true, then the tefilla has nothing to do with rachamim per se, but instead with overcoming a middah, whatever middah it happens to be.

2. Another approach is that of the Dubner Maggid in his Ohel Yaakov., where he says that Avraham's actions didn't involve any diminishment of his love for his son, it actually involved his focusing and strengthening his overriding love for the Ribono shel Olam.  Avraham Avinu overcame his natural resistance by intensifying his love for the Ribono shel Olam.  You, too, Hashem, through our zechus avos, let your love for Klal Yisrael overcome any anger against them.  Ahava and Rachamim are synonymous:  in Aramis, Rachim means love.  As a Rabbi david lau from Modi'in writes, echoing the Dubner, 

אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיכבוש את כעסו, ושיעשה מעשה זה או מאהבתנו או מזכות האבות שבנו או למען

שמו הגדול.כך שההשואה אינה בין רחמים לרחמים, אלא בין כבישת רצון מפני דבר נעלה יותר 

It means overcoming ahava for one because of greater ahava for the other.  Hashem should overcome din out of ahava for klal yisrael, due to the zechus of Avraham Avinu and zechus avos.
 

3. We don't understand what Rachamim and Din mean; they may be fundamentally contextual and subjective, as the Rambam says in 11 Sanhedrin 7: 

הַמַּסִּית, אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת:  מְכַמְּנִין לוֹ הָעֵדִים, וְאֵינוּ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהְרָגִין.  וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכָּאי, וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמַּד עָלָיו חוֹבָה--מַחְזִירִין אוֹתוֹ; יָצָא חַיָּב, וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמַּד עָלָיו זְכוּת--אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.  וְאֵין טוֹעֲנִין לַמַּסִּית.  וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שְׁאֵין לוֹ בָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו:  שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחַר הַהֶבֶל--רַחֲמִים הִיא בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמָר לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים

What appears to us to be Achzarius might be a form of rachamim, or vice versa.  Doing the will of Hashem could define Rachamim, just as constructive and well motivated prevarication might be characterized as Emes.  (Yevamos 62b גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, and Bava Metzia 23b תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו.  See note 1, below.)

UPDATE:  As Eli points out in the comments, this approach doesn't seem to make sense.  Saying that there is a commonality among middos does not explain our saying "Just as Avraham vanquished his Rachamim to do Your will, so too, Hashem, vanquish Your Din to do Rachamim."  The point of the tefilla is that they are different and just as Avraham put the one aside to do the other, so too Hashem should.

This is what Eli said in the comments:
I understood Rav Kook not like #3 at all. He doesn't say just that we don't know what is din and what is rachamim. Rather he says that the mida of din, which by itself leads to destruction, becomes bearable, tolerable and constructive when intermixed with rachamim:
יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, שיתעלה כח קדוש זה (that is, ka'as of hashem) למקור תפארתו (which is rachamim, as he said before), שיביא בכנפיו מרפא וגבורת חיים וברכת עולמים.
This he compares to rachamim of Avraham that become superior and more pure, by being subordinated to retzon hashem:
ובזה הרחמים בעצמם קנו להם את המקום היותר עליון, את מקומם במציאות העליונה, ברצונו של מקום
So in both cases, an important power is being refined and improved by being qualified by a higher, more basic, principle. So it goes with the theme of כבישת רצון מפני דבר נעלה יותר but goes on to say that in both cases this actually puts the רצון הנכבש on a higher level (which by itself, I don't understand at all, but that's what he says)
I responded:
As for Rav Kook, I was referring to his
הכעס האלהי..... איננה משחיתה, אינה מהרסת וגם איננה זועמת, כ"א מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם לשכללם ולפארם. וכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה, של כוון מהותם לעומת השרש העליון של הגבורה, ששם רחמי הקודש הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה.
which I understood to mean that what we perceive as destructive only appears that way because of our limited perspective, but is actually a means of access to rachamim.
Eli responded:
EliOctober 28, 2011 at 3:10 AM
I have little experience in R. Kook's writings, but I think he not talking about perspectives, and does not deny the real possibility of זעם החצוני ההורס ומכלה. Rather he says that it needs to be connected to its rachamim Shoresh to be limited and controlled, and that's what we ask hashem for.
Sometimes, the ideas that occur to me have some element of truth, although it takes time to divine what that truth is.  But working on a post facto rationalization motivated by a presumption of infallibility is repugnant, so I'm putting this on the side.  From what I've seen, this repugnance diminishes with increasing age, so maybe I'll come back to it.

4.  One who does a mitzva at a cost of damage to a midda is granted repair of that middah, as we see in  Devarim 13:18.  After setting forth our obligation to destroy an Ir Hanidachas, the Torah says ונתן לך רחמים.  I heard from my father in the name of the Alter of Slabodka, and later saw in the Chafetz Chaim ahl Hatorah, that after such a wretched and horrible event, it is inevitable that the souls and middos of the soldiers will be irreparably brutalized.  Therefore Hashem grants a miracle, a special bracha of an infusion of Rachamim.  Here, too, in order to do the Akeida, Avraham Avinu had to quash a midda that he had spent his life nurturing.  To repair the result of that effort, Hashem granted him a special infusion of Rachamim, which we invoke here to be applied to Hashem's relationship with us.

5.  The Talmidim of the Baal Shem Tov, with a Kabbalah oriented interpretation:  I usually stay away from this sort of thing, but as you'll see, this one comes in handy later.  The basic idea here is that Avraham Avinu cast away his "garment of Chesed,"  and Hashem took it and dresses Himself with that same garment.

וביאר הענין בהקדם מה שאפשר לדקדק בנוסח התפלה של זכרונות בראש השנה, וכן בהתפלה אחר פרשת העקידה שאומרים בכל יום אנו מתפללים "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגולו רחמיך על מדותיך", ולכאורה תמוה דהלא המשל אינו דומה להנמשל, שהרי אברהם אבינו כבש את רחמיו ונעשה אכזרי על בנו, ואנו מבקשים ההיפוך שהשי"ת יכבוש את כעסו ויתנהג עמנו ברחמים. 

אלא הענין יובן על פי מה שפירשו תלמידי בעש"ט הק' את הפסוק ה' מלך גאות לבש (תהלים צ"ג) דהכוונה כי הנה תועבת ה' כל גבה לב, וכשהאדם משליך מעליו כל גדולה וכבוד והוא בענוה ובשפלות, אז כביכול השי"ת עושה לעצמו מלבוש מהגיאות הזה שהשליך האדם מעצמו, כמו איש שעושה לעצמו מלבוש מדבר החביב אליו, וזהו שאמר ה' מלך גאות לבש, שלובש עצמו בגיאותן של ישראל שהשליכו מעצמם עכת"ד תלמידי הבעש"ט זי"ע. 

ופירש הוא ז"ל בזה מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ג ע"ב) שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, דכיון שמשליך מעליו הכבוד והגדולה, הקב"ה מתלבש עצמו במדה זו ונותן אותו בחזרה לאיש ההוא לגדלו ולנשאו, וכן אמרו חז"ל (זוהר בראשית קכ"ב) מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דמי שמקטין עצמו השי"ת חוזר ונותן לו הגיאות שהשליך מעליו ונעשה גדול ורב, וכן להיפוך. 

וכתב עוד שם שכן הוא בכל המדות, כגון האדם שהוא בטבעו איש טוב ורחמן ובעבור כבוד שמו ית' הוא זורק את כל הרחמנות שלו ומתלבש במדת אכזריות כדי לעשות רצון קונו, אז השי"ת מתלבש באותו הרחמנות שזרק ומרחם בה על האדם הזה. ומפרש בזה מה שמבואר בתיקוני זהר על הפסוק מי יעלה לנו השמימה (פ' נצבים) דהר"ת הוא מיל"ה והסופי תיבות הוי', דהנה מצות מילה הוא מעשה אכזרי, כי עם ישראל בטבעם הם רחמנים בני רחמנים, ולקיים מצות הבורא ית"ש הוא כובש את רחמיו, ולכן מתלבש הקב"ה ברחמנות זו שהשליך מעליו, ואח"כ בעת הצורך הקב"ה מחזירו לו ומרחם עליו, ועל כן סופי תיבות הוי' דמורה למדת רחמים וחסד, כי מצות מילה מעוררת רחמים וכנ"ל. 

ומיישב בזה דברי המדרש (פ' בשלח) אז ישיר משה, א"ז בגימטריא ח', בזכות מילה שניתנה לשמונה, כי מצות מילה סייע שיתלבש ה' במדת הרחמים שהשליכו בני ישראל עבור כבוד ה' ולהחזירם להם לרחם עליהם בשעת דוחקם. וזהו הכוונה במה שאנו מבקשים, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו ורצה לשחוט את בנו, שהשליך מעצמו מדת הרחמנות ונעשה אכזרי על בנו, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, אותו הרחמים שהתלבש בו הקב"ה אז, יחזור ויתן לנו ויכבוש את כעסו מעלינו. 

6.  The Belzer Rebbe's interpretation:  The Satan accosted Avraham Avinu on the way to the Akeida and presented perfectly valid reasons that Avraham should not actually sacrifice his son.  Avraham responded that he was on a mission which he received from Hashem directly and he would not stop till he heard from Hashem directly.  He said, "My fundamental mission is clear, and I will ignore anything that interferes with that mission."  So, too, we ask that Hashem disregard the accusations and lashon hara that Satan brings against us, because of the fundamental covenant of love between us and Hashem.  I am unworthy to comment, and it is beautiful drush, but I don't think it was intended as pshat.

מה שאנו מתפללין במוסף לראש השנה ״ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו ע״ג המזבח וכבש רחמיו לעשות רצוניך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו וכו׳״ דלמה לן הדמיון ויותר קשה וכי אפשר לדמות רחמיו של בן אדם,  גם אם הוא היותר גדול בעולם לרחמי הקב״ה שהוא אין סוף, ורחמיו הם בלי תכלית וגבול בלי דמיון כלל. ואמר מרן הקדוש רי״ד זי״ע מבעלזא דאיתא במדרש דכשנצטווה אברהם אבינו קח נא את בנך וכו׳ והעלהו לעולה בא השטן בטענות שונות לפתותו שלא יקיים מצוותו מפני שראה שמסתעף מזה זכות גדול לזרע אברהם עד סוף כל הדורות, גם אמר לו למה לך לשחוט את בן יחידך והלא לא נאמר לך רק והעלהו שם לעולה, ולא נאמר לך שחטהו, ואין אתה מחויב כלל לשחטו רק להעלהו לעולה ולהורידו,

וזה באמת דרש אמיתי וטענה צודקת כמו שפירש״י, אך אברהם אבינו לא רצה להכנס בשום דרשות ואמתלאות אפילו הם דרשות נכונות ולא ביקש שום תחבולה להמנע מלקיים מצותו יתברך ולא שת לבו לפתויי של השטן גם אם בא בטענות נכונות, ועד שלא שמע מהקב״ה ע״י המלאך שיקרב איל במקומו לא רצה בשום היתר ואמתלא בעולם, וכמו כן אנו מתפללים להשי״ת ביום הדין הנורא שיכבשו רחמיו את כעסו אף אם המקטריגים יקטריגו עלינו בטענות אמתיות כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך אעפ״י שהי׳ יכול להפטר בטענות אמתיות ודפח״ח

7. The Gaon: A middah needs to be proven by breaking it. In other worlds, a middah might be just an inborn personality trait. To prove that the middah is a conscious attempt to emulate the Ribono shel Olam, one must sacrifice it at Hashem's command, and behave in a diametrically opposed fashion with undiminished alacrity.

כתב הגר"א בספר קול אליהו על בראשית פרק כב פסוק יב פרשת וירא #17

 יז) בפסוק כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו׳. ויש לדקדק מאי לשון עתה ידעתי והלא אברהם אבינו ע״ה היה צדיק גם מקודם לכן ועיין ברש״י. אמנם הענין כך הוא, על פי מה דאיתא במס׳ ברכות (לף ל״ג מ״ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו. והטעם מפני שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזירות וכו' ע״ש , ועיין במפרשים שם , ויש לבאר מ״ש (משלי ל') עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר.  ומפרש בירושלמי עין תלעג לאב זו מצות כיבוד אב. ותבוז ליקהת אם זו מצות שילוח הקן לשלח האם , יקרוה עורבי נחל שהם אכזרים שאין להם הנאה אלא שמנקרים. ויאכלוה בני נשר שהם רחמנים. והכי פירושו שבכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשני מצוה הללו כיבוד אב ושילוח הקן, לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות. כגון מדת רחמנות ואכזרות . לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת אין מוכרח לומר שהוא צדיק אלא י״ל שכך הוא טבעו אבל כשיש לו שני מדות הפוכותכגון רחמנות ואכזרות אז מוכח שהוא צדיק, לכך נתן ד״שי״ת לישראל מצות של רחמנות דהיינו מצות כבוד אב שהוא רחמנות גדולה לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח דין הוא שירחם עליהם ושוב נתן להם מצות שצריכין להתנהג בהם קצת באכזריות דהיינו מצות שלוח הקן שנוטל הבנים ומשלח האם דאיתא בירושלמי שכשמשלח האם לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת במים א"כ הוא בודאי אכזריות גדולה לכן כתיב בשני מצוות אלו אריכות ימים ל' שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב וזה שאמר מני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ר"ל שבאמת אין זה רחמים רק שכך גזר השי"ת וזהו שאמר בירושלמי הנז"ל עין תלעג לאב זו כבוד אב דהיינו שרואה בתורה שכתוב בה אריכות ימים והוא לועג על זה ואינו מקיים ונוהג עצמו במדת אכזריות ותבוז ליקהת אם ר"ל שמבזה המצוה של שלוח הקן שצריך להיות בה אכזרי והוא מבזה לזה ונוהג במדת רחמניות ואינו משלח האם לכן יקרוה עורבי נחל כנגד מה שאינו מקיים כבוד אב ואם ונעשה אכזר עליהם לפיכך יקרוה העורבים שהם אכזרים שאינם רוצים לאכול ואף על פי כן מנקרים וכנגד מה שהוא בועט במצות שלוח הקן שנעשה רחמן לפיכך יאכלוה בני נשר שהם ג"כ רחמנים וזהו שאמר בתהילים לעשות נקמה בגויים וגו' הדר הוא לכל חסידיו ר"ל שאע"י שהם חסידים שמתנהגים במדת הרחמים אעפ"כ יעשו נקמה בשונאיהם שהיא מדה הפוכה וזה הדר להם 

וזהו שאמר  כאן בעקידה עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאד שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים אבל המדה של אכזריות ולכוף א"ע ולקיים מצות הבורא ית' עדין לא היה ניכר בו והיו יכולים לומר שאברהם אינו צדיק גמור ח"ו אבל בעקידה שעשה ג"כ מדת אכזריות שרצה בכל אוות נפשו לקיים מצות הבורא ולשחוט את בנו יחידו אשר בו תלוי כל חיותו א"כ עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור 

7.  My contribution.  I think the assumption that we based the question on was wrong.  The question was that "Just as A, so, too, B" didn't make sense where B is diametrically opposed to A, and it certainly flies in the face of the idea of Midah Keneged Midah.  I believe, however, that the focus on מדה כנגד מדה is misleading.  Korbanos work on an entirely different principle:  What we are Makriv becomes enhanced and receives a blessing. 

Rosh Hashanna 16a:

תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני 

This is a visual teretz, so try to read it that way.  Here, Avraham Avinu was commanded to be makriv his middas harachamim to Hashem.  Being makriv the middas harachamim brings bracha to middas harachamim.  

As it turns out, this might be what Rabbeinu Bachay means in Breishis 18:33, where he says

ואברהם שב למקומו - ...ועל דרך הקבלה, מדת החסד חזרה למקומה כשלא מצאה זכות, ופעלה מדת הדין. וזהו סוד הכתוב ויקח בידו את האש וגו', שמדת הדין עקודה לפני מדת הרחמים, שאלמלא כן תחריב את העולם, וזהו ביאור "רב חסד", שהיא מתגברת

And upon reflection, it's possible that this might just be another way of saying the pshat of the Talmidim of the Baal Shem Tov above in #5.

NOTES:
1.  See also Rav Kook's Ein Ayah, where he says

כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו, ורצה לשחוט אותו, כדי לעשות רצונך, בלבב שלם
הפלא הנצחי של נסיון העקדה, והשפעתו על העולם בכלל, הוא, מפני שהארת החיים באה שמה בכל מלואה. לא היה אצל האב שום רגש טבעי של המית אב שנכחד, להיפך, הכל היה פורח והכל חי. אבל בידיעה הברורה, שכל החי, וכל המתעלה, הכל נכון הוא ומוכרח הוא להבטל, ולהקשר קשר עליון, ברצונו ודברו של אל עליון קונה שמים וארץ, השופט כל הארץ, אבי כל המעשים, בהבנה קדושה, שכל מעשה וכל מצוי כלא הוא נחשב מצד עצמו, וכל שיווי ערכו וגדלות מציאותו איננו כ"א מצד מציאותו באלהי עולם קונה הכל, בשביל כך גם הרחמים כלפי הבן היחיד, שיש להם כ"כ ערך עדין מוסרי ומפואר, עם כל חזקת מציאותם, הם מוכרחים היו להכבש כדי למלא את דבר ד' ולעשות רצונו בלבב שלם. ובזה הרחמים בעצמם קנו להם את המקום היותר עליון, את מקומם במציאות העליונה, ברצונו של מקום, ששום דבר משם לא יכחד ולא יעדר. ועשית רצונו של מקום, בהחלט, או לפי הנוסחאות האחרות בלבב שלם, זוהי התכונה המקימת את הכל, את כל החיים ואת כל הרגשות. וגם את הרחמים הנכבשים עצמם, בהעלותם אל רום מעלתם. 
 כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו
הכעס האלהי הלא הוא צדק העולמים, מקיים ומבסס את המציאות בגבורתו הקדושה. אבל זאת התכונה בעצמה, במקורה האלהי, איננה משחיתה, אינה מהרסת וגם איננה זועמת, כ"א מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם לשכללם ולפארם. וכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה, של כוון מהותם לעומת השרש העליון של הגבורה, ששם רחמי הקודש הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה. אבל ההכנה הקדושה של העלאת הרצון האנושי למרום גובה קדשו, בשרש הצור של האומה, היא היא אשר פעלה, ופועלת בנו, את ההתכוונות כלפי שרש הקודש העליון של מדת הגבורה והצדק האלהי, המתגלה בחצוניותו בתור כעס. והננו בזה נושאים עין להתקדש במרום הקודש, באחיזת מדותיו של האב הקדוש, ע"פ האפשריות שלנו, והכנת יניקת קדשו. וכן יכבשו רחמיך, במרום עזם, את כעסך מעלינו, שיתעלה כח קדוש זה למקור תפארתו, שיביא בכנפיו מרפא וגבורת חיים וברכת עולמים. 

Pavlovian Conditioning as a Means of Religious Indoctrination

My brother recently remarked that the putatively higher OTD rate, rachmana litzlan, in the Litivishe/rationalist community as compared to Chasiddishe/Kabbala oriented community is evidence of the latter's greater authenticity.  I responded that the OTD rate says nothing about validity of the mesorah.

(It was brought to my attention that the flow from the previous to the following paragraph is obscure. The connection is as follows.

 I believe that a child might go off the derech for many reasons. For example, in some communities, a premium is placed on independent and creative thinking, on questioning and seeking answers.  If a child's independent thinking is discouraged or broken early enough, it will help him stay frum, I suppose, but it doesn't prove that his mesora is any better. Also, if a child is brainwashed early enough, he will be much less likely to break through his conditioning. Does that prove a better mesora? And thinking about indoctrinating children led to the following paragraph.)

Which brings me to this question. What is the place of conditioned response in religious education/inculcation/indoctrination?  When I say conditioned response, I mean Pavlovian training and its less offensive but fundamentally the same other forms of indoctrination. (I don't mean indoctrination in its original sense, namely, teaching doctrine as distinguished from teaching empirical and universally accepted fact. In this discussion, I use it in the sense of communicating a belief system in a manner that is intended to result in the student being incapable of questioning what he is taught.) Or call it brainwashing.  There's no getting away from words with negative connotation.

I remember hearing of a scene in a movie about communists going into children's classrooms and telling a child to pray to God for candy, and of course, nothing happened. Then the children were told to pray to Stalin, and handfuls of candy were showered down upon them. The children would then associate the sweet reward with putting their faith in comrade Stalin. This is a fiction, of course, but I use it as an example of how children can be conditioned. I found it, of course, on Youtube.  This is the scene from the movie, "Europa, Europa"

We find such such devious manipulation horrible, planting a conditioned response in people as if they were animals, tricking them into "believing" by throwing candy. But....






Putting honey on the letters of the Aleph Beis for a child is not the only example. The song is about "Ve'ha'arev na," and sometimes, you need a little help to feel that areivus, that joy and pleasure. So is it right or wrong? Should our schools be phlegmatic stoa of reason?

And the truth is that all reward and punishment is a form of conditioning. Are all forms morally defensible? Do we draw the line at some arbitrary point?

I sent this question to three people whose opinions I respect. Each of them is a talmid chacham of very high standing far beyond mere rabbinic certification, a scholar, a decent person, and a PHD.  One said something absurd, which I'm not reproducing.  Here are the others.

I

I'm sure you are correct that the OTD rate says nothing about the validity of the mesorah. In addition, I highly doubt that the Chassidishe community has a lower rate. Not long ago I read an article which approximated that 1,300 adults leave Orthodox Judaism in Israel each year; the individual cases portrayed were all Chassidic. ( Think of the multitudes of Russian and Polish Jews who arrived in America during the first quarter of the last century who came from Chassidic backgrounds and whose children cast off their ancestral past with lightning speed).

 I shall answer your second question first. No, our schools should not be phlegmatic stoa of reason. One of the main problems within the orthodox world is the lack of any sense of personal religious experience and inner feeling. As adults, our emotional depths are barely, if ever stirred  during much of our religious observance.  Most of us soldier on like automatons, going through the motions and all the while feeling quite cold and detached from what we're doing. Orthodoxy is thus redefined as "Orthopraxis" and its' adherents are viewed as soulless bodies. It is to avoid such a situation, that Rav Kook z"l sought to incorporate a full program of instruction in poetry, music  and art in his yeshiva. He wanted his students to give expression to their souls, to cultivate their inner depths through those human arts which he thought  nourished refinement and sensitivity.  ( Alas, these plans were never carried out.)  

 Which brings me to your first question concerning the role of conditioned response in religious education. I am against it for the reasons you mentioned; it is devious and manipulative. Even more basically, it offers a false picture of reality which will be realized as such when these children grow up and lead them to abandon Judaism which they will now identify as a web of lies into which they were entrapped. Conditioned response is different though from other quite legitimate methods of encouragement and motivation which form a natural part of the educational process, e.g. awarding praise and prizes for academic excellence, ( candy for memorizing bentshing, a sefer for learning ten blatt gemara ba'al peh , etc. etc.).  In addition, it is absolutely appropriate to make the school  environment as pleasant and beautiful as possible so that the child will associate learning with things delightful and pleasing to all the senses. ( Just as we all remember and identify the shabbosim and yomim tovim of our youth with the sweet smells and tastes of our mother's cooking, of the flowers on the table and lovely appearance of the table settings, etc. )

II

Dear R' EliezerThank you for your interesting note/query. It's never an imposition but I have no clue why anyone would think I'm qualified, not to mention uniquely qualified, to address it. 

There are several questions here, and I can't quite follow the logic of the whole. Regarding OTD: I don't know where the statistic came from. I don't know anyone who keeps statistics about OTD for either of these religious communities. Certainly, dubious numbers could not lead to any claims about a phenomenon that has been part of our history since antiquity. It is structurally a case of a tiny minority in a large and alluring culture; there is always attrition and always has been. (remember the Hellenistic Jews of bayit sheni, the converts to Christianity in medieval Europe--all were OTD in their own day) The reasons that any individual has for choosing a different life path from the one they were born into are too many to list and only a small percentage are based on the perception of greater rationalism. Personal conflict with the parental home, social or psychological issues, lifestyle choices, partners from another community or disillusionment with religion are just some of the reasons--no two people leave for the same reason. I don't believe it has to do with "truth" of the society they are leaving.

All people are raised with a view of the world that is inculcated in many ways. Knowledge imparted can leave a greater impression when other senses are called in: we sing the ABC's, enact historical events and wars-- historical traditions need ritual, narrative, etc to be transmitted and remembered over generations. This is a technique that every teacher and parent uses, and the teachers and parents who inculcate Torah are using the best available. It is only brainwashing when the adults doing it know it to be false or dangerous, and they persist because they need their jobs (or afraid for their lives). Tricking children for Stalin is to knowingly perpetuate a lie; lovingly admitting children into the mystery of literacy is not on the same plane in any sense that I can think of.That's my two cents worth.

In any case, I think the common denominator is that a just and moral society has the right and even a moral obligation to propagate its fundamental beliefs, and if conditioned response training does it, that is fine. I guess that's true. There are things that children simply will not pick up on their own, from manners to toilet training to any physical or mental discipline, and you have to impose these thing upon them.  If Pavlovian conditioning does it, so be it.


I know this is not a new question for educators, but it's the first time I'm thinking about it seriously. Here are some papers I found online on this topic: I only glanced at them, but they did not immediately strike me as absurd, so maybe they have something to offer.

http://www.metajournal.org/articles_pdf/88-105-mariana-momanu-meta7-tehno.pdf

http://www.ajsih.org/index.php/ajsih/article/viewFile/89/89

Lech Lecha, Bereishis 15:10. The Dove, Indivisible

At the Bris Bein Habesarim, "The Covenant Amidst the Pieces," Avraham was told to sacrifice various animals and birds, and to divide each animal into two pieces, but to leave the birds intact. Hashem gave no explanation for any of these instructions. 

Rashi cites Medrashim that explain that the animals were a metaphor for the nations that choose to not serve God, while the birds represented the Jewish people, namely, those that dedicated their lives to the service of God.

Rashi here:

ואת הצפור לא בתר. 

לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סבבוני פרים רבים וגו' (תהלים כב, יג.), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים, מלכי מדי ופרס (דניאל ח, כ.), ואומר הצפיר והשעיר, מלך יון. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), לפיכך בתר הבהמות, רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם:

...but he did not divide the birds: 
Since the idol-worshipping nations are likened to bulls, rams, and goats, as it is said (Psalms 22:13): “Many bulls surrounded me, etc.,” and Scripture states (Daniel 8:20): “The ram that you saw, the one with horns, represents the kings of Media and Persia,” and Scripture states (ibid. verse 21): “And the he-goat is the king of Greece.” And the Israelites are likened to young doves, as it is said (Song of Songs 2:14): “My dove, in the clefts of the rock.” Therefore, he divided the animals, as an allusion that the nations will gradually perish. “But he did not divide the bird,” as an allusion that Israel will exist forever. [from Pirkei d’Rabbi Eliezer , ch. 28; Targum. Ps. 22: 13]

When Rashi says that the "nations will gradually perish" this is not a threat or a prayer against gentiles. The "Nations" represents alienation from God, in contradistinction to Israel, which has chosen to be the servants of God. The symbolism of the Covenant foretells that the Nations will gradually but inexorably join in the worship of Hashem.

The Ramban here brings a Medrash with a more Halacha oriented slant that refers to the laws of sacrifices in the Mikdash, and we are going to focus on this approach:

"ואת הצפור לא בתר" - נתן התור והגוזל איש לקראת רעהו כי גם הם היו בברית אבל לא בתר אותם בתוך כי בכל העוף הקרב נאמר לא יבדיל (ויקרא א יז) ובבראשית רבה (מד יד) הראה לו הקב"ה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף

This Medrash (44:14, exactly as the Ramban brings it-ואת הצפור לא בתר הראה לו הקב"ה שמבדילים בעולת העוף ואין מבדילים בחטאת העוף-) says that these animals corresponded to various sacrifices that were to be brought in the Beis HaMikdash. Animal sacrifices are always dismembered, but bird sacrifices are not always dismembered. Namely, Olah birds are cut into two pieces (head and body are separated,) but Chatas birds must be left intact (head is left attached to body.)  Avraham Avinu was told to leave the birds intact, as a foreshadowing of the law of Chatas bird sacrifices, which are left intact.

(The Ibn Ezra explains that the word "tzipor" does not indicate singular. It refers to the birds in the bris, so it includes both the tor and the gozal. This is consistent with the Ramban. Also, the Medrash apparently assumes that the Korbanos here were akin to the Chatas, not the Olah, and I assume this is because they were brought as a kappara for Avraham Avinu, not a doron.)

The sefer Mayana shel Torah brings from a sefer called ילקוט הדרוש a very nice vort.  It's not really meant to be a pshat. It's just a nice drush. He says that unlike other nations, when a Jew is found guilty, many people will say "Ha, I knew it, all the Jews are crooks." On the other hand, if a Jew is a hero or a philanthropist, the nations say "That proves nothing. That one Jew is a nice fellow, but all the other Jews are crooks." In matters of fault, the sin of one is the fault of the whole nation. In matters of glory, one Jew's greatness is seen as anamolous, having nothing to do with other Jews.  That's what the Medrash means. Chatas Ha'of, a Sin offering, is left intact- The sin of one reflects on all the Jews. But Olas Ha'of, an Elevation offering, is divided. Just because that Jew is nice, he's just an exception.  Other Jews are not like that!

ואת הצפור לא בתר 
הראה לו שמבדילין בחטאת העוף ואין מבדילין בעולת העוף
מדרש 
כלל מקובל הוא בעולם כי עם או ציבור כלשהו אינו יכול להיות אחראי למעשיו של יחיד. אותו יחיד שעבר עבירה בא על עונשה ואילו השאר נקיים מעוון ומעונש. ברם כלל זה יפה רק לגבי כל העמים פרט לעם ישראל שלגבו קיים העקרון של אחריות משותפת. כאשר עובר יחודי עבירה האחריות לכך חלה על כל היהודים. כאן נוגשים ומכים יהודים משום שנמצאו בקרבם קומוניסטים, ואילו שם מכים יהודים משום שנמצאו בקרבם רודפי בצע קפיטליסטים.
וכדומה מן הראוי היה איפוא לנקוט בעקרון זה גם בצד הטוב ולהוקיר ולכבד את כל העם היהודי בגלל אותם יהודים אשר חידשו והמציאו המצאות נפלאות לטובת האנושות. אך לא כן הדבר! בהיעשות מעשת טוב ורצוי מכירים רק את היחיד העושה זאת, מבלי לשים לב אל הכלל שממנו מוצאו. ואילו בהיעשות מעשה רע, מיד מטילים את האשמה על הכלל.
זוהי מליצתו של המדרש שמבדילין בעולת העוף. אם היהודי מקריב ומקדיש את עצמו לטובת המדינה או לטובת הציבור, מיד מבדילים אותו מן הכלל היהודי, כשם שבעולת העוף היו מבדילים את הראש מן הגוף. ואין מבדילין בחטאת העוף, אבל כאשר יהודי נכשל בחטא, אזי אין מבדילין אותו מן הכלל, כי אם מאשימים את הכלל כולו יחד אתו!זהו צער הגלות אשר נתגלה מראש לאברהם אבינו

This reminded me of a story my father zecher tzadik livracha told me about the Beiles blood libel trial in Russia. 

When the Beilis trial began in 1913, the prosecutor brought in a Christian expert in Talmud who pointed to the Gemara in Yevamos 61-  "אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם" You, the Jews, are called "Adam," but the pagans are not called "Adam."  He said that this shows that the Jews view non-Jews as subhuman, that the lives of Gentiles are no more valuable than those of animals. The defense was left speechless and terrified.  They could not think of anything that would deflect this accusation, an accusation that not only would condemn the defendant but would inflame the populace and cause pogroms!  Reb Meir Shapiro sent a letter to the court, and his letter saved the day, and countless Jewish lives.  

Rav Shapiro explained that in Chazal there are four names for humans: Ish, Gever, Enosh, and Adam. Most of these names can be stated in the plural- Ishim, Gevarim, Anashim. But Adam cannot be stated in the plural. The reason is that all mankind comes from Adam, and in his singulariy he inherently comprises the multitudes of humanity, and each man feels connected to other men through Adam, through Adam each man knows that other men are of the same flesh and the same soul. This sense of unity only remains among the Jewish People- when Beilis is accused and sits in the defendant's chair, every Jew feels as if it is he that the finger if pointed at. No other People has this emotional solidarity. An American, told that a fellow American in China is hungry, will not lift a finger. But tell a Jew that a Jew in China does not have Matza on Pesach, he will turn the world over to get Matza to him in China.  It has nothing to do with deprecating Gentiles, it just describes the solidarity expected of and exhibited by Jews.  The judge found this explanation reasonable and this defused the moment of danger.  Beilis was eventually exonerated.

The way my father Zatzal said this story, it relates to the vort from the Maayana shel Torah. Reb Meir Shapiro added that this true Jewish solidarity is sensed by the nations as well- when one Jew stands accused of a crime,  anti-Semites immediately say that all Jews are the same, they're all criminals.  They view us as one person, not innumerable and independent individuals.

Harav Reuven Feinstein's Advice About Kiruv

When I was in Staten Island recently, I saw the following, quoting my father in law:

"ASK THE RABBI" WITH HARAV REUVEN FEINSTEIN SHLITA, ROSH YESHIVAH OF YESHIVAS STATEN ISLAND
Question: Someone who wants to start keeping Mitzvos would like to know the first Mitzvah to take on.                 Answer: I would say Shabbos – because it’s what defines us as a Jew. We celebrate Shabbos because G-d rested on that day, but that’s not the real reason why Shabbos is first. There’s a Rashi in the beginning of Bereshis that says the Torah should’ve really started with the Mitzvah of Rosh Chodesh, as it’s the first Mitzvah that applies to Jews particularly. So, why doesn’t it?                                                     We don’t keep Shabbos because Hashem created the world. We keep Shabbos for us to realize that we’re the servants of G-d. In the portion of Vaeschanan, Hashem says, “I commanded you to keep the Shabbos because I took you out of Mitzrayim. You were someone else’s slaves, now you’re my slaves. When you become my slaves, you’re obligated to do my Will." If a non-Jew wants to rest on Shabbos, he is not allowed to. He is not a servant of Hashem. If he wants to celebrate Shabbos, that’s fine, he’s allowed to make Kiddush on Shabbos and say that G-d created the world – and therefore there’s a purpose to life. Shabbos is for that. After we spent a week in creation, we want to know, what did we accomplish? On Shabbos, we review what we’ve done.       By doing that, we understand that we’re different from the nations of the world. Everyone has a purpose, but a Jew has a higher purpose, that is a servant to his Creator, his Master because he was commanded. And the command is not to work on that day. It’s not optional - a person cannot be a volunteer slave, unless he wants to become a convert (at which point he must keep Shabbos).          Also, we see that Hashem pays for Shabbos. This is because the owner of slaves has an obligation to his slaves to feed them. So, G-d is taking responsibility to cover the costs. That, I think, is the biggest commitment a person can make. Once he does that, all the other Mitzvos will fall into place.                                          Please send your questions to Rav Feinstein to TorahSweets@gmail.com. Stay tuned for details about the Rav’s new Sefer.

Many years ago, I heard this from my father in law quoting his father, so this is Reb Moshe's shittah.

I have no experience in kiruv, but it seems obvious to me that this would be counterproductive and a disservice to the person that is considering adopting Orthodoxy. Shabbos is a hard mitzva, and if you tell someone who is slowly adjusting to the concepts and practices of Orthodox Judaism that it is the first mitzva he has to keep, he is probably going to say מה לי ולצרה הזאת- this is impossible for me and goodbye.

So I asked my father in law how this would work in the real world, and he said that when he said "Shmiras Shabbos" he did not mean to know and to scrupulously adhere to the whole Mishna Berura Cheilek gimmel. He meant a conscious decision to honor and to keep the Shabbos. This, initially, will most likely be minimal. For example:  A person that is a mechallel Shabbos b'farhesia- openly, continuously, and notoriously. This person can resolve to not be mechallel shabbos b'farhesia. This is a simple matter of, if you must drive to shul on Shabbos, be embarrassed to park in front of the shul, don't come out of the car and hail-fellow-well-met-Good-Shabbos! the Rabbi who happens to be walking by. The simple embarrassment takes you out of the category of b'farhesia, and that is enough to be considered, for our purposes, a Shomer Shabbos.

I just got a note from a friend who tells of his own method- he does start with Shabbos, but with a chochma,

I tell people to pick a mitzva that they really like , really speaks to them
Plus one that that they dont like, makes no sense to them
Plus shabbat
That's it for 3 months , we'll work on those only, even if they want to
do more

Shabbat is so inclusive psychologically, becomes the focus of everything
we do, the constant by which we measure all our variables Kinda like
being married 

His "kinda like being married" says a lot about the centrality of Shabbos in Jewish life.


Reb Micha Berger also sent an interesting comment- which helped me to realize something that was on the tip of my tongue since reading the previous comment. Thanks!

For a guy who wants to start REALLY slow, I would recommend tzitzis. No one else needs to know, but all day long the man new to tzitzis realizes he's doing something Jewish.
Only later does it get taken for granted, but by then we hope he's tried more things.
"Kinda like being married" reminds me of the machloqes about why a non-Jew shouldn't observe Shabbos. One likens it to geneivah, but the other idea is that it's too akin to eishes ish! 

No'ach. Perfectly Done Mitzvos and Spiritual Serenity.

Part I

It seems that there is a theme running through parshas Noach that involves opportunities granted after death to improve upon the mitzvos done during life. I am not an authority on such matters, and can only point out what I've seen and what I make of it.

1.   Rav Chaim Falagi's peirush on Tehillim, in 33:14: ממכון  שבתו  השגיח  אל כל ישבי הארץ. notes that the first letters of the first three words are משה, and the last three letters of those words are נוח, or, if you prefer,  ונח.  He says that Moshe was a gilgul of Noach's neshama.  The Arizal says the same thing.  They both note that Noach and Moshe were saved by being placed in a Teiva, which was floated upon the very medium that brought death to the others of their generation- Noach on the waters of the Mabul, which killed everyone of his generation, and Moshe on the waters of the Nile, into which the male children born at that time had been thrown to drown.  Noach's neshama was given the opportunity to do its special mitzva a second time, and to do it properly this time Although Noach was a great Tzadik and beloved by Hashem, he was criticized for not doing enough to influence and save the people of his time.  Moshe rectified this imperfection, because he, too, faced almost identical circumstances, but reacted very differently. When Klal Yisrael did the sin of the Eigel, Hashem told him that the people deserved destruction and that Moshe would be the only survivor who would begin a new race. Moshe did not accept this terrible gzeira.  Moshe said that he cannot exist without the people he was responsible for.  He said, Hashem, forgive the people, and if not, מחני נא, erase me from your book of life.  The words מחני נא are an anagram for מנח אני.  Hashem, this is my second chance.  This time, I cannot live if my people die.  If they die, I will die with them.  (This idea is brought in many places: for example, it is in the Yalkut Reuveni in the beginning of Tetzaveh quoting the מגלה עמוקות, and in the Chasam Sofer's Drush for zayin Adar in 91) 

I know less than nothing about gilgulim.  What I see in this story is that שכר מצוה מצוה, and the reward of a mitzva, when it is done sincerely but imperfectly is the the opportunity to try to do it better.  מצוה גוררת מצוה, and it can be gorer the ability to perfect it even after death.

UPDATE 10/9/21

When I said this over, Rabbi Dr. Gary Schreiber said that he would see it as something Moshe Rabbeinu learned from the story of Noach.

When I mentioned this to my wife, she said that it is not fair to say that Noach did anything wrong. How was Noach supposed to know what he was supposed to do? Noach was perfect for his time and place. It would be better to say that Noach, and mankind, learned little by little what the Ribono shel Olam wanted from us. Avraham Avinu learned from Noach and saw that he was expected to do more, Moshe Rabbeinu learned from Noach and Avraham Avinu and perhaps was even more forceful in his advocacy - who knows? Maybe Moshe, told to sacrifice his son, would have responded with tefilla instead of silent acceptance. 

2.  Bava Kama 92b- 

א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי אמר ליה דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא כתוב בתורה דכתיב (בראשית כח) וילך עשו אל ישמעאל שנוי בנביאים דכתיב (שופטים יא) ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים ויהיו עמו ומשולש בכתובים דכתיב [בן סירא יג] כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו תנן במתני' כל המחובר לטמא טמא כל המחובר לטהור טהור ותנינא בברייתא רבי אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו 

Rava said to Rabbah br'm, whence comes the expression "the inedible date goes strolling to settle in a copse of barren trees"? He said to him, this is stated in the Torah, the Neviim, the Kesuvim, the Mishna, and the Braisa.... Braisa - Reb Eliezer says "Not for nought does the Zarzir (starling) dwell with the raven. It is the same species (and equally impure/not kosher.)" 

The Bechor Shor there in Bava Kamma, in the path of the Arizal, discusses the harmony of the relationship of the Dove/Yona with Noach, in contradistinction to his dissonant relationship with the Raven.  He says that עופות טהורות, clean-species birds, are often to be found in the vicinity of Tzadikim.  The reason is because they are souls that need a little elevation, and when the tzadik shechts them and does כיסוי הדם, and uses them to enable him to live and do mitzvos, this lifts up their souls.  Noach, too, kept mitzvos of the Torah, and this is why the dove was closely associated with him.

  נשמתן של רשעים מגולגלים בעופות טמאים, ויש נשמות צדיקים אשר צריכים איזה תיקון ומגולגלים בעופות טהורים, וע״י שנשחטה שחיטה כשירה ומכסים דמה בברכה זהו יקונה, ולכן נ״ל דדירתן עם הצדיקים, שבאותן עופות כון רק מתכוץ לשכון עם הצדיקים, ומתרץ ההוא משוס ובן אדס לדומה לו, פי׳ הבן אדם המגולגל באותו עוף הוא המתקרב לדומה לו

3.  The first Rashi in the parsha, on 6:9: 

אלה תולדות נח נח איש צדיק: הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר (משלי י ז) זכר צדיק לברכה. דבר אחר ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים: (This is from the Tanchuma here, Noach 2.)  

These are the generations of Noah—Noah was a righteous man: Since Scripture mentions him, it tells his praise, as it is said (Prov. 10:7): “The mention of a righteous man is for a blessing.” - [Pesikta Rabbathi 12]. Another explanation [for why the names of the children are not mentioned immediately following “These are the generations of Noah”]: To teach you that the main generations [progeny] of the righteous are good deeds. 

What does this mean, that the main progeny of Tzadikim is their good deeds?  It certainly seems like a homiletic device that conveys the idea that children are the means by which we remain in the world even after we die, because we leave behind something important and lasting.  For Tzadikim, their good deeds are so powerful that they change the world for the better, and so for them, their "progeny", the means by which they live after death because they continue to influence the world, is their good deeds.

But the Mahari Mintz, in his drashos, says that he once saw in the Zohar, based on the same theme as in this Rashi, that says that the widow of a tzadik that died childless really does not have the mitzva of Yibum.  Yibum is only necessary for a person that died ובן אין לו, without child, but a tzadik has children - his good deeds are his children.  His good deeds are more than children.  The fact that in halacha such a woman does do yibum is only on behalf of some other lost soul of a person who was not a tzadik who died childless.



Part II

When I discussed this with my friends at my kiddush, I pointed out that while the story of Noach was the beginning of a story that culminated with Moshe Rabbeinu's saving the Jewish people, the story of Noach also echoes the experience of Adam in Gan Eden.

I am just pointing out parallels, not interpreting them.

1. When Noach came out of the Teivah, he was granted dominion over the animals, a dominion that expanded that which was given to Adam HaRishon.

2. Chazal see criticism in the words (9:20)   ויחל נח איש האדמה ויטע כרם :  Rashi- ויחל: עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת:  As a result of his chillul,   וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה , he drank and was exposed.  I see here a connection, an echo, of the story of Adam HaRishon.  Noach ate from an eitz, which happens to have been the grape (which the Zohar  in Noach 307 associates with the Eitz HaDaas from Gan Eden,) and as a result, his nakedness was exposed. (The Malbim in 9:20-21 touches on this and distinguishes between Adam covering his nakedness and Noach's exposure.)

3. I speculated that while Adam and Chava were tantalized by the possibility of becoming greater through a more intimate access to knowledge, perhaps Noach sought a connection to ruchniyus through something beyond knowledge, the type of trance state that Neviim experienced.  If so, both the chet of Adam HaRishon seeking knowledge, and the chet of Noach seeking something that required an abandonment of knowledge, were tainted by the immediate exposure of the animalistic component of the human state.  (I gratefully acknowledge Rabbi Dr. Resnick's comments and observations.)


I repeat, this is not my area of expertise. I offer it only as something to think about. 

Bereishis 2:5. Prayer

I spoke twice at my grandson's, Moshe Lawrence's, bar mitzva last week. First (Thursday night) I said what I have posted earlier about Torah and the Eitz Chaim, and here is my second drasha (Shabbos afternoon.)  I think it's good and useful for many public and private occasions.

Rav Schwab is quoted (in his son's sefer) as asking, why do you have to repeat shmoneh esrei if you skip Mashiv haru'ach umorid hageshem? Not every word in shmoneh esrei is essential, as shown in havineinu, and here, we're not even asking for rain, it's just a mention of the gevura of rain. He answers with the Gemara in Chulin brought by Rashi in Breishis 2:5. The passuk says "Now no tree of the field was yet on the earth, neither did any herb of the field yet grow, because the Lord God had not brought rain upon the earth, and there was no man to work the soil."  Rashi says

כי לא המטיר: ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:

Because… not caused it to rain: Why had it not rained? Because there was no man to work the soil, and no one recognized the benefit of rain. But when man came and understood that the rains were essential to the world, he prayed for them, and they fell, and the trees and the herbs sprouted. — [from Chul. 60b]

Rav Schwab says that we see that even though Hashem prepared the rain, He held it back for one reason: so that when Adam was created, he should recognize the benefit of rain and pray for it. We see that recognizing and praying for rain is not just "a tefilla." Hashem had arranged the creation of the world and the garden and of Adam so that the entire enterprise would be put into motion specifically through this tefilla. It is the father of all tefilla. If you skip it, then your tefilla is not a tefilla. (מכיר בטובתם של גשמים is precisely what is meant by "mazkirin gevuras geshamim" in mashiv haru'ach, and of course התפלל עליהם וירדו applies to v'sein tal umattar.)

He also points out that Adam, from the first moment of his creation, was called Nefesh m'malilah, a creature that speaks. What was the point of being able to speak if there was nobody to talk to? The answer is that there was- it enabled him to be mispallel.

In the beginning of Bava Kamma, the Gemara says "mav'eh zeh Adam." Why call Adam Mav'eh, the "one who supplicates?" The answer, especially in the context of Adam mu'ad l'olam, is that life is dangerous and tentative, and tefilla is the basic necessity of the human condition. In our mesorah, Man is "One who prays."

A reader, Avrohom, sent in a marvelous Ben Yehoyada, and I'll paste Avrohom's words here. By way of introduction, the "ne'elam" or "milui" of a letter refers to the unpronounced letters in the letter's spelled out name.  Example- Aleph: the first letter of the letter's name is the letter aleph, and then you have the letters lamed and phei. So the ne'elam/millui comprises the letters lamed and phei.

On your point that "In our mesorah, Man is "One who prays."", Rav Moshe Shapiro brings down a beautiful Ben Yehoyada that says that the neelam of Odom is Mispallel. (Aleph - the ne'elam is lamed and pey, the ne'elam of Dalet is lamed and Taf and the neelam of mem is mem). Rav Moshe Shapiro said that the ne'elam represents the essence of something, its fundamental identity. And therefore, an Odom is in essence a mispallel, that is what his existence rests on, or as you said "In our mesorah, Man is "One who prays."

The Ben Yehoyada is in Sanhedrin 110, as follows:

שם (סנהדרין ק"י) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו יובן בס"ד דאמרו בגמרא דאמר רשב"י יכולני לפטור העולם מדין הפלה על אשר אין מתפללים בכונה דלבם מבולבל מן צרות הגלות כשיכור, דכתיב שכרה ולא מיין והנה מי שיש לו ממון הרבה יהיה לו לב רחב תמיד ולא יתבלבל משום דבר כי הממון מרחיב הלב א"כ בעל הממון אינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה אלא הוא מתפלל בטוב. והנה אם תמלא אותיות אדם כזה אל"ף דל"ת מ"ם תמצא אותיות המלוי הם אותיות מתפלל והמלוי הוא רגלים של אותיות הפשוט. ולז"א זה ממונו של אדם דייקא שמעמידו על רגליו שמעמידו בתפלה בשופי הרמוזה ברגליו של אדם דמלוי אדם הוא איתיות מתפלל דהאדם צריך להיות מתפלל תמיד ואינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה 

I want to show this visually. The name אדם has three letters:  אלפ  and דלת and ממ.
The primary letters, the pronounced letters, are אלפ, and דלת, and ממ.  The "hidden" letters are אלפ and דלת and ממ.
The hidden letters, then, are לפ, and לת, and מ, equaling מתפלל.

And now, back to the original post.

A Bar Mitzva bachur, and a chassan, and others that enter a new phase in life, are given many brachos, and are graced with many gifts - gifts of natural ability, of their environment, of educational and financial advantage.  All these gifts and brachos are wonderful, but if you aren't mispallel, without siyata dishmaya, these wonderful gifts will remain unused. טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה.  The rain was waiting, it was just hanging there ready to fall, but it would not fall until Adam Harishon was mispallel. It's like going into the bank where you have a big account, walking over to the teller, standing there like a golem looking at her, tipping your hat and walking out.  The money is all there waiting for you. But if you don't ask, you're not going to get a penny. We even say Shma koleinu in Shmoneh Esrei, a tefilla asking that Hashem should hear our tefillos!

Yeshiva people, especially younger baalei kishron, have a tendency to belittle davening. Many fine talmidei chachamim stay up till three in the morning learning and miss tefilla betzibur- even zman tefilla, with the excuse of oneis sheina. I don't disagree with them. At that stage, Torah is far more important than tefilla, and it is not unreasonable to say that such a person is 100% Toraso umanuso and entitled to the hetter of Reb Shimon bar Yochai (Yerushalmi Shabbos 1:2 and Brachos 1:2), and not only pattur from davening, but even pattur from Krias Shman and Sukkah.  The problem is that this becomes a habit that remains even when you didn't stay up till three.  I used to have the bungalow next to Reb Moshe, and we would watch as he came outside to the porch at four in the morning to stand and say Tehillim. When he found out that we were watching him, he asked if he was disturbing our sleep, and we assured him that he was not. The point is that he could have been learning, or writing, or many other things that would appear to be better uses of time than saying Tehillim. But he did not think so, and you, too, should realize that tefilla and tehillim are precious both for what they are and for what they help you to achieve. 

Bereishis: The Etz Chaim

This is the first of two drashos I said at Moshe Lawrence's bar Mitzva. The other one was on Tefilla.

In Parshas Breishis, we are told of the Eitz Chaim in Gan Eden, the tree of life. In Mishlei, Shlomo hamelech says Eitz Chaim hee lamachazikim bah, It - meaning the Torah - is an Eitz Chaim, a "tree of life" for those that hold fast to it. This is probably a metaphor. It is, after all, in Mishlei, and Mishlei is full of meshalim.  But it might be more than metaphor.

There is a remarkable Gemara in Kesuos 111b. The Gemara says that people without the zechus of Torah will not rise at the time of techihyas hameisim. Every good person has a share in heaven- Jew, Gentile, rich, poor, the souls of all righteous people live on in heaven.  But only those that have the zechus of learning Torah will rise from the dead, and the others, even tzadikim, will not rise in this physical world.  Physical resurrection, eternal life in this world, requires Torah and davka Torah. Is this not the very definition of an Eitz Chaim?

Another thing: It's a remarkable thing, but if you ask people, everyone will know that the Cherubim are the angelic figures that were atop the Aron Kodesh, on the Kapores. But the fact is that the keruvim appear in the Torah in two places. The first appearance of the keruvim, the one that the vast majority of people don't remember, was when Adam was sent away from Gan Eden- the angels that guarded the path with a burning, turning, sword to prevent his return and prevent access to the Eitz Chaim, were keruvim. Rashi says that these keruvim were malachei chavala, angels of destruction. Obviously, they were very different than the keruvim, the beautiful childlike angels atop the Aron, which symbolized the love between Hashem and Klal Yisrael  But the fact is that in the first instance, the Keruvim were guarding the Eitz Chaim in Gan Eden, and in the second, they were guarding what Shlomo Hamelech called the Eitz Chaim.

When Shlomo Hamelech called Torah the Eitz Chaim, he meant it literally.  The difference between the Eitz in the Gan and the Eitz in the Aron is that the former was available for the taking, and its result was immediate, while and the latter requires absolute and total effort, and the results might not be evident until the time of techiyas hameisim- but they are the same. The Eitz Chaim is a source of life that is stronger than death. I don't know if the Torah is the Eitz Chaim, or an Eitz Chaim, but it is Eitz Chaim mamash.

This is the pshat in the bracha that we say after Krias Hatorah- אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. That's where the Eitz HaDaas is- the eitz hadaas is planted in our hearts, and we need to let it grow.

My brother in law, Harav Yosaif Asher Weiss, said that this is all stated clearly in a mishna in the sixth perek of Avos.

גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. 

שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. 

ואומר: רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. 

ואומר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר. 

ואומר: כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתיך. 

ואומר: תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך. 

ואומר: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. 

ואומר: ארך ימים בימינה בשמאולה עשר וכבוד. 

ואומר: כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. 

ואומר: דרכיה דרכי נועם וכל נתבותיה שלום. 

At my bar mitzva, in 1963, the Ponovezher Rov spoke about the greatness of limud hatorah. It was the week of Parshas Chukas, and he spoke about Adam ki yamus ba'ohel, which Chazal teach us means that a man who wishes to reach the pinnacle of human accomplishment must expend all his energy, all his life force, on the study of Torah. Even for those lucky people who have a natural predilection for Torah, for whom the Torah just falls into place, even they must work themselves to their limit in the pursuit of the understanding of the depths of the Torah. You can't dip your toe in Torah. You have to pickle yourself in Torah.

In the passuk in Mishlei, Eitz Chaim hee, there seems to be a mismatch between ותומכיה [plural] and מאושר [singular].  
The answer is that when people are מחזיקים בה, holding on to the Torah, because of their mesorah, they are zocheh to חיים as individuals, but ותומכיה, those who support, nourish, and make flourish the Torah, מאושר, the Torah itself is  מאושר, the Torah grows. And not only does the Torah grow, the individual that adds to the Torah become a cheilek of Torah, he is subsumed in the unity and joy of Torah itself. Each one becomes an individual עץ חיים. 

The wonderful thing about having a mesoras avos of Torah is that the למחזיקים בה part becomes easier, taken for granted. This, ironically, can itself interfere with true acheivement. In Torah, nothing can be taken for granted, and every level of Torah requires hard work.  

With ameilus and siyata dishmaya, allevai the day will come that people say that you are a true bearer of your mesora of gadlus, that people will say "Oh, yes, I know Moshe, the son of so-and-so, and the grandson of so-and-so, and the great-grandson of so-and-so, what a great zechus it is for him." But we know you, Moshe, and you definitely have a unique personality and the potential to be among the תומכיה, the ones that add their own special taam to the Torah, and hope and pray that you will use your unique kochos and your mesorah and some day, someone will say about you, "What a zechus it is for his father and grandfathers and great grandfathers that such gadlus came from them!"


Addendum: Other places that talk about this concept.

Tanna d'bei Eliahu 5:

הקיצו ורננו שוכני עפר ישעיה כו יט מכאן אמר דוד המלך ע"ה יהי חלקי עם אלו שהם ממיניין את עצמן על דברי תורה שנאמר ממתים ידך ה' וגו' חלקם בחיים וגו' תהלים יז יד הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמרו כל הנעשה שכן לעפר בחייו עפרו ננער לתחיית המתים וכל שאינו נעשה שכן לעפר בחייו אין עפרו ננער לתחיית המתים לכך נאמר הקיצו ורננו שוכני עפר שכוני עפר לא נאמר אלא שוכני עפר אלו בני אדם שמשכינים עצמם על העפר ללמוד תורה הקב"ה מביא עליהם טל אורות של תורה ומושיבן בין ברכיו ומגפפן ומחבקן ומנשקן ומביאן לחיי עולם הבא שנאמר כי טל אורות טלך ישעיה כו יט תנא דבי אליהו רבא פרק ה 

Gemara Sotah 21a:

דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור משלי ו כג תלה הכתוב את המצוה בזנר ואת התורה באור את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' שם פסוק כב וכבהתהלכך תנחה אותך זה העולם הזה בשכבך תשמור עליך שם זו מיתה והקיצות היא תשיחך שם לעתיד לבוא 

Meiri there:

בשכבך תשמור עליך זו יום המיתה ר"ל לעולם הבא והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא ר"ל תחיית המתים 

Ramban Drasha for Rosh HaShanna:

יום הדין הוא לעתיד לבוא בזמן תחיית המתים וכו' אמרו עבודה זרה ב ע"א "לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו" 

Chafetz Chaim, Letters, #62

אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת אבות ב ח ואמרו רז"ל אין עני אלא בדעת ודא חסר מה קני ומבואר שבלא תורה עני הוא האדם לעולם ועד וכאשר נבוא בשאלה למי שהוא מה תחפוץ ביותר אם להיות עני לשנה אחת ואחר כך עשיר לשבעים שנה או להיפך להיות עשיר רק לשנה אחת ואחר כך עני לשבעים שנה כל איש בר דעת יענה בודאי שמוטב להיות עני לזמן קצר ואחר כך עשיר לאורך ימים והלא בלא תורה ישאר האדם עני לעולמי עד עולם הבא אינו נקנה בכסף אפשר לקנות בכסף איזה חפץ שהוא אך לא את החיים הנצחיים וכבר שאלו את רב האי גאון ז"ל אודות אחד שמכר את חלק עולם הבא שלו והשיב הגאון כי אמנם אבד המוכר את חלקו עי"ז אבל הלוקח לא קנה לו כלל כי לקנות עולם הבא אפשר רק על ידי לימוד התורה על ידי ההספקה לאחרים הלומדים בה כמו יששכר עם זבולון תורתנו הקדושה לא בשמים היא רק בעולם הזה בעולם העשייה אפשר לאדם לרכוש לו מקניניה להחזיק את התורה ולומדיה למסור את בנו לידי מלמד הגון וכו' מי שבנה לו בית הרי הוא ממהר להבטיח תיכף את ביתו באחריות ממקרה תבערה חלילה גופו של האדם בודאי ישרף ויכלה בעפר ולכן נחוץ להבטיחו באחריות למען יקום לתחיית המתים וזאת אפשר רק על ידי התורה כל מי שיש בו אור תורה אור תורה מחייהן כתובות קיא ע"ב