A Guest Post on Chanuka

This is from Harav Professor Eli.   I am grateful that he sent it, and you will be, too, once you've read it.  I don't know that there are many professors of advanced theoretical physics that can write a dvar Torah that simultaneously evinces  rigorous scholarship and artistic creativity.  Actually, I do know one more, but the other one doesn't send me divrei Torah often enough.  Also, he's more in the way of a theoretical professor of advanced physics.

For the time being, it's in Hebrew.  I just got back from Israel this morning, and face a Sisyphean week.  I'll translate it later if I have time.

נרות דזכריה -- דרוש לשבת חנוכה

1.      

נרות דזכריה -- דרוש לשבת חנוכה

1.      מגילה לא - בחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה. ומפרש רש"י שם רני ושמחי על שם ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו'. תוס' שבת כג כתבו שיש בקריאת הפטרה זו משום פרסומי ניסא, ועל כן דוחים הפטרת השמים כסאי מפניה. זה חידוש, שהרי לכאורה ההפטרה בזכריה כלל אינה מענין נס חנוכה ונבחרה רק משום הזכרת מנורה. עוד יש לשאול, מדוע באמת לא תקנו להפטיר בזכריה ט-י, "ועוררתי בניך ציון על בניך יון", שהוא ממש מענינא דיומא, ולפי רש"י שם ועוד מפרשים נבואה זו אכן נאמרה על נצחונות החשמונאים על אנטיוכוס.

2.      במראה המנורה נאמרו פרטים רבים - מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ.וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ הנביא לא יודע לפרש את המראה, ועונה לו המלאך כי משמעות המראה היא לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר ד' צב'. צ"ב מה השייכות של פסוק זה למראה המנורה על כל פרטיו.

3.      נבואה זו של זכריה נאמרה בשנת שתיים לדריוש. זו התקופה בה החלו לבנות את הבית השני כמבואר בספר חגי. ספר חגי כולו כולל מספר נבואות שנאמרו במהלך ארבעה חדשים בשנת שתים לדריוש, ותוכן כולן הוא התעוררות לבנין בית המקדש. הנבואה האחרונה בספר חגי היא הנבואה הבאה:

בְּעֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר יי' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יי' צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: הֵן יִשָא אִישׁ בְּשַֹר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא: וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא: וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם יי' וְכֵן כָּל מַעֲשֵֹה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא: וְעַתָּה שִֹימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שֹוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל יי': מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְֹרִים וְהָיְתָה עֲשָֹרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשֹוֹף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְֹרִים: הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם יי': שִֹימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל יי' שִֹימוּ לְבַבְכֶם: הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָֹא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ: וַיְהִי דְבַר יי' שֵׁנִית אֶל חַגַּי בְּעֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יי' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יי' וְשַֹמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יי' צְבָאוֹת:

נבואה זו סתומה. בתחילה אומר הנביא שכיוון שטומאה מקלקלת קדושה ולא להפך, אין ערך לקרבנותיהם של העם, "ואשר יקריבו שם טמא הוא". תוך כדי דיבור הוא ממשיך ומעודד אותם לבנות את הבית ומבטיח שמן היום הזה והלאה, יום יסוד היכל ד', תפסק הקללה -- "מן היום הזה אברך".

4.      הנביא מדגיש שלש פעמים "שימו לבבכם" ליום הזה. יום זה הוא כ"ד בכסלו ובו "טרם שום אבן אל אבן בהיכל ד'", ומן היום הזה והלאה, היום אשר יוסד היכל ד', אברך. כלומר, תחילת בנין הבית בימי זרובבל ויהושע היתה בכ"ה בכסלו. כמדומה שהראשון שהעיר בזה בכתובים הוא היעב"ץ (מו"ק, או"ח תר"ע), שכתב כי תקנת חנוכה בכ"ה בכסלו, היתה גם כדי להזכיר את אותו יום שעליו צוה הנביא שימו נא לבבכם אל היום הזה, יום תחילת בנין הבית השני. בזה הוא מיישב את קושיית הב"י, שהיום הראשון של חנוכה, כ"ה כסלו, אינו זכר לנס השמן אלא מזכיר את יום ייסוד היכל ד' ושאר שבעת הימים הם זכר לנס השמן.

בזה גם מיושבת קושיית האחרונים מדוע חנוכה מתחיל בכ"ה בכסלו, הלא החשמונאים נכנסו להיכל בחמשה ועשרים לחודש כסלו, כלשון הרמב"ם (כך גם מבואר בחשמונאים א,ד,נא שחנוכת המזבח היתה בכ"ה ביום). אם כן הדלקת המנורה היתה בליל כ"ו, ומדוע אנחנו מדליקים מליל כ"ה. (אגב, גם חילול המקדש בימי היוונים בקרבנות לע"ז החל בכ"ה בכסלו, כמבואר בחשמונאים א,א,נז: ובחמשה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ד', ואולי אף הם כוונו את הדבר ליום ייסוד ההיכל)

5.      נבואת נרות דזכריה נאמרה בכ"ד שבט באותה שנה, חדשיים לאחר יום יוסד היכל ד'. ראשית הנביא מבטיח כי ירושלים תוסיף להבנות עוד, שבתי לירושלים ברחמים וגו' פרזות תשב ירושלים מרב אדם וגו' ואז רואה הנביא את יהושע הכהן הגדול בבגדים צואים, כלומר מלוכלך בעוונות (ובסנהדרין צג נתפרש שהעוון כאן הוא שנשאו בניו נכריות, כמבואר בעזרא י,יח), והשטן מוצא מקום להשטינו. למרות זאת, הקב"ה מעביר מעליו את העוון ומלביש אותו מחלצות וצניף, היינו בגדי כהונה. לא מוזכר בפסוק שהיתה כאן חזרה בתשובה כלשהי, ואכן, כמבואר בעזרא, עוון הנשים הנכריות לא נתקן עוד שנים לאחר מכן, כולל כלותיו של יהושע בן יהוצדק. מה אם כן פשר העברת העוון כאן?

אולי אפש"ל שנבואה זו והנבואה בחגי לעיל מפרשות זו את זו. כלומר, אמנם הכהן הגדול, והעם אותו הוא מייצג, מלוכלכים בעוונות אבל למרות זאת, בחסד ולא בזכות, הקב"ה מתעלם כביכול מכך "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". במילים אחרות, אמנם צודק חגי הנביא כי העם טמא, ולכן יטמא את בית המקדש ולא בית המקדש יקדש אותו, אבל למרות זאת, באופן חריג, הקב"ה מצווה אותם לבנות את המקדש אע"פ שאינם ראויים. זו אכן הנהגה פלאית, ויהושע וחבריו "אנשי מופת המה". ועדיין קשה קושיית חגי, הלא בני ישראל מטמאים את המקדש, ומה טעם במקדש כזה?

6.      כאן מגיע חזון המנורה. רש"י מפרש כי למנורה היתה גולה (ספל גדול) על ראשה, ולכל אחד מן הנרות היו שבעה צינורות קטנים ("מוצקות") שהוליכו את השמן מן הגולה אל הנרות. על יד המנורה היו שני עצי זית, והזיתים נחבטים מאליהם, ונעצרים מאליהם, והשמן זב אל הגולה ומשם אל הנרות.

במילים אחרות, המנורה שמדובר בה כאן אינה סתם מנורת בית המקדש, אלא זו מנורה הדולקת מאליה. אם נצרף לכאן את נבואת חגי, מדובר במצב בו העם טמא, כל אשר יקריבו טמא הוא, ואז מופיעה לעיני הנביא מנורה הדולקת מאליה. מה פשר המראה הזה, איך הוא קשור למראה על יהושע ובגדיו הצואים, ואיך הוא מתפרש בפסוק לא בחיל וגו'? אולי י"ל שכוונת הנבואה היא שבעוד שבאופן רגיל מצות הדלקת המנורה מסורה לישראל, הם שצריכים לנטוע זיתים, למסוק ולעצור שמן, ולהדליק את הנרות, בבית שני המנורה היא מנורה שדולקת מאליה ללא התערבות אדם, כי אין ביד אנשי הדור להדליק אותה בכוחות עצמם. זו התשובה לשאלת חגי, וההסבר ל"מופת" של ההתעלמות מעוונותיהם של יהושע ובני דורו – "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". לאמר, באופן רגיל, במצב הראוי והרצוי, קדושת המקדש תלויה במצבו הרוחני הגבוה של עם ישראל ונובעת מכוחו, ואז אכן ישראל הם שמדליקים את נרות המנורה (הדלקת המנורה היא סמל להשראת השכינה בישראל ובמקדש, כמבואר בשבת כב: מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל). כאן, באופן חריג ויוצא דופן, נבנה מקדש שבו המנורה דולקת מאליה, כלומר הקב"ה בעצמו מדליק את הנרות, משום שישראל אינם יכולים ואינם זכאים לעשות זאת.

לפי זה הפסוק המבאר את המראה מתפרש כך: לו זכינו, היה הבית נבנה בחילו ובכוחו של עם ישראל, כלומר בזכותו הרוחנית. אמנם, הנביא אומר כי כאן "לא בחיל ולא בכח" –  כלומר הבית הזה, בית שני, נבנה לא בחילו ולא בכחו הרוחני של עם ישראל, "כי אם" רק "ברוחי" – אך ורק באתערותא דלעילא, אף שמצבם של ישראל כלל אינו מצדיק זאת.

7.      ומה טעם זכו לבנין במצב כזה, נתבאר היטב ביערות דבש דרוש ד, "שהיה יותר נכון שיהיה הגלות בלי הפסק שבעים שנה...אבל.. אילו התמיד הענין עוד מאה או מאתים שנה ... היה נשכח התורה מכל וכל מבלי זכר כלל... ולזאת... קרבנו לפקודתו בסוף שבעים שנה ... רבו המלמדים תורה ברבים וגדרו גדר וסייגים ומשמרת וכהנה רבות אשר יד ד' עליהם השכיל לבל תשכח התורה" (וקדמו ר"ח קרשקש באור ד', ראה בית-ישי סימן י"ד).

8.      ואכן כך מפורש בפסוק אצלנו, שהשראת השכינה בבית שני היא על-תנאי ועל סמך ההתנהגות העתידית אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי ... כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי צֶמַח אם אכן ישפרו מעשיהם יהפוך הבית הזה לגאולה של ממש. וכעין זה בסיום נבואת חגי: : בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יי' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יי' וְשַֹמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יי' צְבָאוֹת היינו, לעת עתה טרם הושלמה הבחירה בזרובבל.

9.      אם כן, מראה המנורה הוא מראה של עם טמא שאינו מסוגל להדליק ומקבל מנורה הדולקת מעצמה, ומרמז על מצבו של בית שני, שנמסר לישראל באתערותא דלעילא, כדי לרומם אותם משפלותם.

ממש ככל החזיון הזה נשנה בימי חשמונאים, שאף אז היה המקדש טמא ומחולל, ורבים מישראל היו מתיוונים, ואף עליהם היתה קשה קושיית חגי הנביא, ואעפ"כ טהרו מחדש את המקדש והחזירו העבודה למקומה, ומה שראה זכריה בחזונו ראו הם בפועל – מנורת זהב שדולקת מעצמה, לאמר לא בחילכם לא בכחכם שורה השכינה בבית הזה, כי אם ברוחי, אף שאתם לא ראויים.

10.  חשיבותו של נס פך השמן אינה העובדה שדלק השמן יותר מן הצפוי (וכבר הקשו שהלא עשרה ניסים היו תמיד בבית המקדש, ומאי אולמיה האי מהנך) אלא בכך שהוא רומז בשנית לנבואת זכריה, ומלמד כי הקב"ה משרה שכינתו במקדש גם כשישראל במדרגה רוחנית ירודה, כדי לקיים אותם בגלות.

לפי הנ"ל נבואת נרות דזכריה שייכת ממש לנס חנוכה, ומובן היטב מדוע יש בה משום פרסומי ניסא, כדברי התוס' שבת. 

11.  אמנם, הן במהדורה קמא של בית שני בימי יהושע וזרובבל, והן במהדורא בתרא של בית שני בימי החשמונאים, לא הצליחו ישראל להתרומם כראוי בעזרתו של בית המקדש, ועל כן לא התקיימו הנבואות שבהמשך ספר זכריה, ולא הביא הקב"ה את עבדו צמח. מה היא אם כן החשיבות של החזרת השכינה למקדש על-תנאי, אם בסופו של דבר נכשל הנסיון בשני המקרים?

12.  להאמור, זכר הנס וההודאה שבחנוכה אינם על עצם החזרת עבודת המקדש למקומה. על זה אכן יש מקום לטענה שבטלה מגילת תענית (עי' ר"ה יח: ותיבטל איהי ותיבטל מצוותה), אחר שכל התועלת שבנס כבר עברה מן העולם. מה שאנו מציינים בחנוכה אינו עצם הקמת בית שני, לא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה. אלא את ההודעה משמים שאף כשישראל אינם ראויים הקב"ה נוטה להם חסד שלא כראוי להם, ומשרה שכינתו ביניהם שלא כפי מידתם כדי לרומם אותם (כדברי היע"ד הנ"ל) להיטיבם באחריתם.

(השווה פני יהושע שבת כא: "וא"כ הדק"ל שהיו יכולים להדליק בשמן טמא דטומאה הותרה בציבור. לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם... בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם...להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה כנ"ל נכון")