Toldos: The Mundane and the Sublime. Food and Spirituality

There is a well known theme in the mefarshim that teaches that eating can be a spiritual experience.  While the mefarshim talk about how the act of eating can be spiritual, there is an additional concept that deserves discussion, and that is how one acts after he has eaten.  In our Parsha, two pivotal events occur- the sale of the birthright, and the blessings given by Yitzchak.  In both, food plays a role, but in diametrically different ways.  These stories illustrate the second theme.

First, here is a group of examples of the generally known concept (that are better left untranslated.)  The idea is that the Torah teaches us that a physical pleasure, eating, can be done in a manner that is a service of Hashem.  The eating itself is spiritual, and the physical enjoyment is a means of enhancing our spirituality.  This concept is unique to those whose lives are formed by the teachings of the Torah.  

Rav Sorotzkin in Aznaim LeTorah Vayikra 1:3.

אם  עולה. חז״ל דרשו  ״איש איש...אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם״ (לקמן כ״ב י״ח) — להביא את העכו״ם שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל (ת״כ) וכן דרשו ״מכם״׳ בכם חלקתי (בין האמור לעיל פסוק ב עובד ה׳ למומר), אבל לא באו״ה (שאפילו מעובדי ע״ז מקבלין קרבן), היינו שפרשה זו כוללת גם את העכו״ם המביא קרבן. וכבר פסק הרמב״ם (פ״ג מה׳ ־מעשה הקרבנות ה״ב), שאין מקבלין מן העכו״ם אלא עולות  לפיכך התחיל הכתוב בקרבן עולה, שהוא שוה לכל, אפילו לנכרי. ושם ה״ג איתא, נכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות שהעכו״ם לבו לשמים, והוא ממנחות ע״ג כר״ע, וביארו שם ברש״י,שכוונת העכו״ם היא, שיהו קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו, עכ״ל. 
ונ״ל שהיהודי יודע איך להסב אל ״שלחן מלך״, וכשהוא זוכה לאכול קדשים משלחן גבוה, הוא מרגיש בבשר ההוא טעם אחר לגמרי, טעם וריח גן עדן, המבריאים את נשמתו יותר מגופו. הלא תראה, שאין מפטידין :אחר הפסח אפיקומן (פסחים ק״א), כדי .״שלא יאבד ממנו טעם הפסח״ (רשב״ם שם)! ומטעם זה אסור לאכול אחר הפסח אפילו בשר צלי׳ אע״פ שהטעם החומרי שבבשר האחרון הלא יחזק את טעם בשר הפסח, שאכל קודם, ולא יאבד ממנו ע״י אכילת עוד בשר צלי, אלא שיאבד ממנו הטעם הרוחני של בשר הפסח ע״י אכילת בשר חולין! הרי שיש טעם מיוחד לבשר קדשים והוא מרפא לנפש. אבל ״גוי״ אינו ״יודע מ״חכמות״ כאלו! אצלו — אכילה זה אכילה. והנאה לגוף לבדו, ואין "לנשמתו״ חלק בה, לכן לא נקרא אל "שלחן המלך״, ואין מקבלין ממנו אלא  קרבן עולה, כליל לה׳, שבזה יש לו איזה מושג, ואולי נקרבו ע״י זה אל האמונה הטהורה ואז יאכל מן הזבחים

Rav Yosef Engel in Gilyonei Hashas Beitza 16a:

נשמה יתיר׳ לא אודעינהו, נ״ב ע׳ רש״י נשמה יתיר׳ רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה כו׳ ונ׳ דטעמא דלא אודעינהו לעכו״ם משום דזה לא שייך בעכו״ם אכילה של קדושה ונ׳ דהיינו נמי טעמא דמיד דעכו״ם מקריבין רק עולות דכליל ולא דבר הנאכל לאדם ע׳ מנחות עיג ב׳ וזה כפי עניינם דאין אצלם אכילה של קדושה וגם לפמ״ש רש"י רוחב לב למנוחה ולשמחה כו׳ והיינו דיש שמחה של קדושה בהאכילה וזה לא שייך אצלם כי האכילה אצלם מוגשמת ולשמחה מה זו עושה והיינו ג״כ עעמא דאין מקריבין ~דבר~הנאכל דכל אכילת קרבנות הוא ג״כ שמחה מדבא מן המעשר ע׳ תום׳ מנחות פ״ב א׳ דיה אינו וד"ה הנסכים:

Kli Chemda at the end of Vayeira:

ראה דעניין זה רמז לו מלכי צדק מלך שלם שהוציא לחם ויין דלחם רומז לשתי הלחם בעצרת שהוא הקרבן

 האחד שאין ממנו לגבוה כלום דקיי״ל הכבשים אינן מעכבין את הלחם ובא בפני עצמו והוא קרבן שכולו לאכילת כהנים

 ומרמז שע״י כח התוה"ק יכול להקריב קרבן כזה שכולו לאכילת אדם ואעפ"כ הוא קרבן גמור אע״פ שאין למזבח ממנו כלום ״ויין״ הוא להיפוך שאין להדיוט ממנו כלום רק אכילת גבוה וזה שרמז לו מלכי צדק שבניו יהיו מקריבין לתם ויין וכמו דיין הוא קרבן כולו כליל כן הלחם הוא קרבן כזה אע״פ שעיקרו רק לאכילת כהנים והוא ע״י התוה״ק כמ"ש הרמבין ז"ל

 עה״ת דמה״ט דזו חמץ ג״כ להורות זאת שע״י התוה"ק יכול להקריב חמץ ג"כ להיות לרצון לפני השי״ת וע״ז בירך אותו    ברוך

 אברהם וגו׳ קונה שמים וארץ היינו הי׳ כבר בבחינה זו שהי׳ עושה מארץ שמים שאת כל עניניי הגשמיים הקדיש אותם

 להשי״ת והי׳ כל אכילתו ושתיתו קודש גבוה וממנו זכו בניו אחריו לקבל  , כקדש התוה״ק להיות זאת כל עבודתם כמרומז בשההיל בעצרת שבמתן תורה היו כל ישראל כהנים כדכתיב ואתם תהיי לי ממלכת כ מים והיו כולם ראוין לאכילת שמה״ל והי׳ זה הקרבן הגמור כיון שזה תכלית האמתי של ישראל מ״ל וכל דברינו אלה מרומזים בתשובת השיית להשסן ששאל על איא ע״ה שלא הקריב קרבן לפניו השיב לו השיית כלום עשה אלא בשביל בנו אם הייתי אומר לו זבת אותי לפני לא הי׳ מעכב והיינו שהי׳ נכון מיד בלי עיכוב להקריב את בנו לפני והייני שיקר לו לקיים ד השי״ת מכל עניינים שבעילם ולכן זה ששמת את עצמו בבנו הוא ג״כ רק בשביל שזכה בזה לקיים מצות השי״ת שצוה פרו ורבו וגס שנתקדש שם השם במה שראו כולם הנס הנפלא הזה זה הי׳ כל שמחתו של אברהם ובעבור זה עשה משתה א״כ זה עצמו הוא הקרבן האמתי כיון רכל תכלית המשתה והשמתה הי׳ לפרסם גדולת השי״ת והשגתתו בתתתוניס ונתקדשה הסעודה בקדושת גבוה. וזה נראה נכון וברור בביאור דברי רשיי זיל :

And, of course, Pesachim 68a, and I'm bewildered as to why nobody shtells it tzu, because it's a perfect tzushtell:

 ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. א"ר אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא... מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, עצרת שיום שניתנה בו תורה... רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. 

All the above deal with the manner of eating: there is a manner and a frame of mind while eating that makes it a lofty spiritual experience.  Despite the fact that eating by its very nature is an animalistic act to which one is is driven by physical necessity and desire, it can be done in a refined and spiritual manner that imbues the act with a spiritual quality.  As the Lutzker Rov put it, one who eats in service of Hashem, מרגיש בבשר ההוא טעם אחר לגמרי, he senses in that meat an entirely different flavor, the flavor of spirituality.  (I must add that I believe that no two of them are saying the same thing.  There are many ways to understand the underlying concept, and while they all might say the same words, I know for a fact that Rav Eliahu Dessler and a Lubavitcher and a Breslever and a Chaim Berliner would have thoroughly disparate interpretations.  Here's the classic example, from Rav Dessler, Vol II page 116:   וביארו בגמרא (פסחים ס"ח) שהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, פירוש שנצטווינו שגם הגוף ישותף במצוה זו, הרי אפשר להקשות, בחינת ח' היא הרוחניות דלעילא, ומה שייכות יש לה ולגוף? אכן הביאור הוא כנ"ל, שהשגתנו בבחינת ח' היא חיצונית, וכל עוד היותנו בגוף אי אפשר לנו להשיגה בשלימות, ולכן מורה לנו התורה שעדיין הגוף שייך למצוה זו)

What our parsha adds is that after one has eaten, there are two ways to react to a full stomach.  Even where the אכילה גופה was not a מעשה מצווה, where the eating itself was not inherently a mitzvah, there are two entirely different ways of processing the gratification and contentment that follows a satisfying meal.

Eisav:  ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה

Yitzchak:  ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה  בעבור תברכך נפשי

One is to become more gashmiusdik.  That is the path that leads to עזות and  חוצפה, to stupor and obliviousness, to שמנת עבית כשית.  The other is to channel and sublimate that satisfaction into an elevated spirituality.  This leads to עדינות and רחמים, to stronger empathy, heightened spirituality, to ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך, to renewed vigor in Avodas Hashem.  Eisav's behavior illustrates the first type, and Yitzchak's the second.

See, for example, Rabbeinu Bachay here (27:4).

ועשה לי מטעמים וגו` בעבור תברכך נפשי - אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם, אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש, והוא שאמרו רז``ל אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנאמר (מלכים ב ג) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה`, ומטעם הזה יזכיר הנפש בכל פעם ופעם עם הברכה, ואמר בעבור תברכך נפשי, בעבור תברכני נפשך, למען תברכך נפשי. ומה שבקש מטעמים לשמחת הנפש ולא בקש כנור לנגן כמנהג הנביאים, מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים, טל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, וע``כ רצה שתהיה סבת השמחה מאכל ממין הדבר שהוא רוצה לברכו בו:

The natural consequence of  גשמיות is התגשמות.  But with the proper frame of mind,  גשמיות can also be  מעורר רוחניות.