Beshalach, The Splitting of the Sea: A Difference of Opinion on Miracles

The Gemara in Sotah, and the Mechilta here, bring a machlokes about who was the first to jump into the Yam Suf.  Sota 36b-37a:

תניא היה ר"מ אומר כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה שנאמר (תהילים סח) שם בנימין צעיר רודם אל תקרי רודם אלא רד ים והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנאמר (תהילים סח) שרי יהודה רגמתם לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר (דברים לג) ובין כתפיו שכן אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה שנאמר (הושע יב) סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועליו מפרש בקבלה (תהילים סט) הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' (תהילים סט) אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו'

As they stood at the edge of the sea, the Shvatim fought among themselves, each one saying "I will be the first to jump in."  Reb Meir says that the first to actually jump in was the (whole) tribe of Binyamin.  Rav Yehuda says it was Nachshon, the leader of the tribe of Yehuda.

A remarkable thing about this Gemara is that Reb Meir says that not only did they fight about it, but the leaders of Yehuda actually threw rocks at the tribe of Binyamin- רוגמים אותם.  And not only did the leaders of Yehuda throw rocks at Binyamin, but it seems that they threw the rocks at Binyamin after Binyamin jumped into the sea.  This is incomprehensible.  I understand they would argue about who gets to do the kiddush Hashem.  But throwing rocks?  And throwing the rocks after they've already jumped in?  What is the pshat?

The Netziv in Devarim (33:12), by the brachos of Moshe to the Shvatim, says an interesting thing.

In the Haamek Davar he says:

״לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכן לבטח עליו - טבע שבט בנימין וגדוליו להתהלך בדרך החסידות והפקרות למעלה מטבע אנושי בבטחון כאשר יבואר. על כן סמך ברכת שבטו לשבט לוי. והיינו שבעת שמת שאול והיה דוד מקונן עליו והחל לפני הקינה

ללמד לבני יהודה קשת הנה היא כתובה על ספר הישר ולא היה אותה שעה ראוי לאזהרת מלך מה שנגע לענייני מדינה. אלא היא מכלל הקינה שבעת מלוך שאול היה דוד בעצמו מתגבר על גלית במקל ובאבן ולא היה נצרך ללמד את בני יהודה

קשת, והיינו משום חכות שאול היה אז. אבל היום הכרח ללמד את בני יהודה קשת והנה היא כתובה על ספר הישר הוא ספר דברים כדאיתא במסכת ע״ז פרק ב׳ והיינו מקרא שאנו עומדים בו דברכת יהודה היה ידיו רב לו ובברכת בנימין

כתיב ישכון לבטח עליו וא״צ לרוב טכסיסי מלחמה״.

Binyamin always felt that the greatest good that we should aspire to is the experience of open miracles, through Hashem's usurpation of Teva- the supernatural.  Yehuda felt that our work in this world is to achieve what we can through our own efforts, efforts that are rewarded with Hashem's Hashgacha Pratis of success through nissim nistarim, nissim that are amazing and awe inspiring, but cloaked in nature- the preternatural.

In the Harchev Davar he brings the Mechilta here in Beshalach that says

משל למלך שהיו לו שני בנים. אמר לגדול הקיצני בשלוש שעות ביום ולהקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר, הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ, אמר הגדול לי אמר אבא בשלוש שעות והקטן אמר לי אמר אב א להקיצו עם עמוד השחר, וכיון שצהבו זב״ז הקיץ המלך. אמר, בני שניכם רציתם לקיים דברי, לשניכם אשלם שכר, כך לשבט יהודה נתן מלכות ב״ד ולשבט בנימין נתן בהמ״ק

a king asked one son to wake him at dawn, and the other to wake him at nine o'clock.  Come dawn, the six o'clock son went to wake his father, and the nine o'clock son started berating him, what are you doing, you meshuggener, why are you waking father so early???  As they fought, the father woke up and thanked them for doing exactly what he wanted them to do.
The Netziv says

והמשל נפלא, וגם תחילת הענין יש להבין מדוע גבר בנימין על יהודה והיאך לא חלק לו כבוד. אבל הענין שנס קריעת ים סוף היה מיועד להיות באחד משני אופנים, אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע, וע״ז הקדים הקב״ה רוח קדים עזה

כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט. אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל. אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים אז יהא בדרך השגחה פרטית על הליכות הטבע ואם ימסרו נפשם באמונה אז בע״כ

יהא נקרע פתאם. והיה דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס ככל האפשר ע״כ אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח והיה נצרך עוד לשהו י איזה שעות ואז ילכו תחילה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין הי׳ שכבוד ושל הקב״ה הוא להראות נס נגלה, ע״כ אין רצונם לשהות כלל. ואחר דשבט יהודה לא היה ברצונם לילך עתה ע״כ ילכו הם תחילה, והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו מכוון למשל שהמלך ציוה לבנו הגדול להקיצו בשלוש שעות ביום

כדרכן של מלכים כך נתן הקב״ה דעת ורצון השבט הגדול שהוא יהודה לילך בהליכות הטבע להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו, ונתן דעת ורצון השבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד

הטבע לגמרי. ע״כ נתן הקב״ה ליהודה מלכות בי״ד שמתהלך בדרך הטבע כמו שנתבאר לעיל, ולבנימין נתן בהמ״ק שניסים קבועים היו בו 

Here, too, Binyamin wanted the open miracle of the splitting of the sea, so they wanted to jump immediately and trigger a neis nigleh, a total overturning of nature; Yehuda wanted some admixture of teva, and they wanted to wait for the the wind that was blowing all night to move more water and dry more land before they jumped in, in order for the miracle to be minimized.

It's remarkable how this Netziv's pshat highlights Klal Yisrael's unchangeable nature.  We haven't changed a bit since Krias Yam Suf.  Today, too, we know that we can exist only through nissim.  The Yishuv in Eretz Yisrael exists only because of a constant neis.  But what is the right way to bring about that neis?  And which is better, a neis niglah or a neis nistar?  There are those, like Shevet Binyamin, that want us to achieve a Geula only by nissim niglim, while others that feel, like Shevet Yehuda, that the time has come to achieve things in what passes for sort of derech hateva, through our efforts that bring about a neis nistar of hashgacha pratis.  And of course, we still hold that the best way to resolve theological differences is by throwing stones.  Who knows?  Maybe it is.

There have been some changes, though.  What's changed is that the first time, the Neis Nistar people were throwing stones at the Neis Niglah people, and now it's the other way around; also, this time the Neis Niglah people believe that we should prepare for the Neis by doing absolutely nothing different than we've been doing for the last two thousand years.


post script- this has nothing to do with the above, but I wanted to post it because I liked it.  We're all familiar with the story, that Nachshon ben Aminadav was the first to jump in, and the water didn't split immediately, it reached his nose, he was at the penultimate point of his life, he said הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, Save me, O God, for water has come up to my soul.  I have sunk in muddy depths and there is no place to stand; I have come into the deep water, and the current has swept me away.  It was only then that the sea split and he was saved.  My son, Harav Mordechai of Marlboro, NJ, says that we can learn a lesson about avodas Hashem from this story.  If Nachshon had held his nose up higher, the geula would have taken longer.  
(And shiduchim.  The Gemara in the beginning of Sotah says that a shiduch is like Krias Yam Suf.  In shiduchim, it's not a good idea to hold your nose up too high.)