Shemini; Vayikra 9:22. Aharon's Bracha, Birkas Kohanim, and Eish Zarah

The ברכה said by כהנים before duchening has two elements which appear nowhere else (this will be clarified below in section II).  סוטה ל"ט ע"א-

אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה

The nusach of all other Birkos Hamitzvos is אשר קדשנו במצוותיו; here, it is אשר קדשנו בקדושתו של אהרן.  This ברכה ends with the word באהבה.  No other birkas hamitzva includes instruction about how the mitzva should be done.  Even the brachos on the Bach's three mitzvos that require a state of mind are just stated as facts- 
על מצות ציצית, לישב בסוכה, להניח תפילין.

There is one explanation for both singularities.  To understand it, we have to begin with the word "be'ahava."

I 

The question that everyone asks is, where do we find that the mitzva of ברכת כהנים requires אהבה?  Is this specific to ברכת כהנים, or is it something that underlies every ברכה that a person gives another person and is therefore implicit in the mitzva of ברכת כהנים?
Underscoring the importance of the ברכה is the Zohar brought in the Magen Avraham in 128 sk18.  The Zohar says that a Kohen that doesn't love the people he is bentching is in danger.
Zohar in Nasso 147b:

ושמו את שמי. מהו ושמו את שמי. א"ר יהודה יתקנו כמה דכתיב ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. לאתקנא בברכתהון כתרין דימינא לימינא וכתרין דשמאלא לשמאלא כדקא חזי. דבעיא דלא יטעון בהון לאתקנא כלא בגין דיתברכון עלאין ותתאין. ואי יעבדון הכי מה כתיב ואני אברכם. למאן לאינון כהני דכתיב ומברכיך ברוך. וכתיב ואברכה מברכיך. אינון מברכין לעמא ואנא אברך להו. ולפיכך כתיב ושמו ולא כתיב יאמרו או יזכרו. תאנא כל כהן דלא אשלים אתעביד תלא דגרמי. מ"ט משום דלא בריך בחביבותא וקם אחר ופריס ידוי ובריך ואתתקן ההוא יומא. כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך.

A kohen that was not at peace with the people, he became a pile of bones, because he didn't bentch with love.  Another got up and bentched, and the day was saved.  A kohen that does not love the people, or if the people do not love him, should not bentch....

The Machatzis Hashekel there says that the Magen Avraham is explaining why the word באהבה is part of the ברכה.

The Shulchan Aruch HaRav in sk19 brings this and says that where there is hatred between a kohen and someone in shul, it is a danger, a sakana, and so the kohen should leave the shul-

ב' כהנים השונאים זה את זה מותרים לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן אבל כהן השונא את הצבור או הצבור שונאים אותו סכנה היא לכהן אם ישא את כפיו (ולכן יצא מבית הכנסת) ועל זה תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה

The Mishna Berura quotes the SAH in sk37, and says that if the Kohen cannot overcome his emotion, he needs to leave before Re'tzei:

 ומחזירין פניהם וכו' - ...... שני כהנים השונאים זה את זה ואפילו נדרו הנאה זה מזה מותרין לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני אעלה במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן אבל כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יצא מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה:

How serious is this danger?  The At"Z here in OC 128 calls it a סכנה גדולה.  More interesting, Rav Sternbuch, in Teshuvos ve'Hanhagos V:49, tells a story in the shul where Rav Sternbuch used to daven every day.  A kohen came in, and he said that he hated the Rov there.  Someone warned him him that it was dangerous for a kohen to duchen when he hates someone there, but he spurned the warning and said that the Zohar wasn't relevant, because it was muttar to hate this Rov.  (I don't know what his complaint was, but if I were the kohen I would have said better- that it's a mitzva to hate the rov, and shluchei mitzva einan nizakin.)
Rav Sternbuch says that the Kohen, who had never been sick, died in his sleep that very night.

ואנא עובדא ידענא בביהכנ"ס בירושלים שהתפללתי שם יום יום ובא כהן אחד ואמר שהוא שונא את הרב שם והזהירו אותו שלא ישא כפים ולעג על זה הכהן באמרו שרב זה מותר לשנוא ולא דיבר הזוהר בכגון זה.  ולמרבית הפלא באותו לילה ממש נפטר כהן זה באופן פתאומי אף שלא היה חולה מעולם

A minor mention in his Taam Va'Daas in this week's parsha on our passuk in ט:כב

וישא אהרן את ידו וגו' וירד מעשת החטאת

בתרגום יונתן "ונחת מן מדכחא בחדוא" , משמע שתנאי לברכת כהנים היא שמחת המברך , וכן למדנו מתורת כהנים כאן שהמקרא מסורס ,ורק אחר שהקריב הקרבנות וראה שישראל נתכפרו , היתה בליבו שמחה שנמחל לישראל , אז נשא ידיו וברך אותם בברכת כהנים . ומטעם זה נהגו בני חו"ל לכרך דוקא ברגל שהוא זמן שמחה . וכמבואר ברמ"א א"ח קכ"ח .

והכהנים בנשיאת הכפים מברכים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה , שתנאי הברכה היא האהבה , וצריך הכהן לכוון כברכתו שתהא באמת ובתמים לטובת חברו שרק אז מועלת הברכה . ומטעם זה מצות הברכה בכהנים דוקא , דכיון שהם מקבליס מתנותיהם מישראל - הם רוצים טובתם , וברכתם לישראל היא בלב שלם ומתקבלת לפני הבוי"ת .

ובעטרת זקנים א "ח קכח מביא בשם הזוה"ק שאם הכהן שונא אחד מל הציבור, או יש מן הציבור ששונא את הכהן, יש כזה סכנה וכלל גדול הוא בכל ברכה שהיא מועילה ומתקבלת רק כשהמברך אוהב את המתברך וכל רצונו לראות בטובת חברו

(I once tried this.  There's a Kohen in my shul that I very strongly dislike.  No problem of bilvavecha, I told him to his face.  I davka went to daven for the amud on Yomtov because I knew he would duchen, and I wanted to see if the Zohar worked.  It didn't.  He's still alive.  It is possible, though, that he's a challal.)

The Zohar said that the basis of the need for אהבה is the passuk in Mishlei 22, טוב עין הוא יבורך, and said  אל תקרי יבורך אלא יברך.  (The יבורך is written chaseir, a kri/ksiv.)
I want to point out that Rav Sternbuch's last point, that ומטעם זה מצות הכרכה בכהנים דוקא , דכיון שהם מקבלים מתנותיהם מישראל - הם רוצים טובתם , וברכתם לישראל היא בלב שלם ומתקבלת לפני הבוי"ת, seemed a little self serving, the good wishes of a sycophant who is looking at his own benefit.  The כהנים are given the job of duchening because as beneficiaries of the charity of the Jewish people, they wish that their benefactors have more.  But with his pshat, the passuk in Mishlei is more understandable.  טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך.  But the end of the passuk is כי נתן מלחמו לדל.  How does that relate to the Zohar's אל תקרי יבורך אלא יברך?  If it's יבורך, it makes sense.  The tov ayin gives bread to the poor, and he is blessed.  But with the אל תקרי יבורך אלא יברך, the end of the passuk does not follow.  The Kohen doesn't give bread to the Yisrael.  The answer is that the reason the Kohen can give a whole hearted ברכה to the Yisrael is because the Yisrael had been kind to him, had given him bread.  With the Al Tikri, the pshat is that the tov ayin is the Kohen, the ki nassan is the Yisrael.  (In a moment, we will see that the Yalkut/Sifra also supports Rav Sternbuch's idea.)

II
Now that we've seen the mekoros for the word אהבה, let's talk about why we say אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך.

In our parsha, in 9:22, Aharon gave a ברכה to Klal Yisrael.

וישא אהרן את ידו [ידיו] אל העם ויברכם

Rashi says

ויברכם: ברכת כהנים יברכך, יאר, ישא:

In the Siddur Otzar HaTefillos the Dover Shalom brings the Yalkut here, also in Toras כהנים in our parsha (17) "וישא אהרן".

באותה שעה זכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים, הרי דבפעם ראשון שבירך אהרן ברכת כהנים לא היה מצד המצוה רק מעצמו ובשכר זה זכה לנשיאת כפים, לכן אין מברכין ע״ז ״במצותיו״ דהמצוה נצטוו אח״כ בזכות אהרן לכן מיחסים הברכה לקדושתו של אהרן שבירך בלא מצוה ועי״ז נצטוו אח״ז למצוה

So unlike other mitzvos, the first time this ברכה was enunciated by Aharon, it wasn't because of any Tzivui.  It's only afterwards, as Rashi says, that Hashem said that כהנים should forever repeat the ברכה Aharon was inspired to give.  (Similar to the Gemara in Shabbos 88a about the three things that Moshe Rabbeinu did unilaterally and later HKB"H was maskim.)  It is that ברכה of Aharon from which the zechus comes, it was the ברכהa of Aharon that was later made part of the canon and codified, and so we attribute this Mitzva to Aharon's קדושה. (The Ramban says different pshat in our passuk than Rashi, but Rashi has the support of the explicit Yalkut and Sifra.)

The Be'er Moshe (Ozherov) in Nasso פרשת צו עמוד קי"ט says this beautifully, by connecting בקדושתו של אהרן with the באהבה.  He brings the Sifra, and says:

היינו שבגודל אהבתו לישראל זכה לברך אותם שהרי האהבה היא שורש הברכה כדכתיב ואהבך וברכך.  ולפיכך אמרו בזוה"ק כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא

וכעת נבין מה שתיקן לברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וגו' כי אותה אהבה שהיתה באהרן לישראל היא קדושה וזכה להשריש בבניו אחריו עד שיחיו המתים  קדושה זו של אהבת ישראל  ולפיכך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן כי מורשה היא להם אלא שעליהם להשתדל לזכות לכך  כדי שברכתם תהא נובעת מאהבה  וזהו סיום הברכה לברך את עמו ישראל באהבה

This Sifra also gives support for what Rav Sternbuch said about a connection between the כהנים receiving Matanos and their giving Brachos, because the Sifra says more than the Dover Shalom and Be'er Moshe bring.  It says  

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו מתים.

With this addition to the Sifra in mind, we can explain what we meant in the Introduction.  We said this nusach was only found by ברכת כהנים, but the truth is that the Rambam says that it is used every time a Kohen eats Matanos that have קדושה:

 תרומות פט"ו הכ"ב 

כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל (המוציא או בורא פרי העץ), ואחר כך מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה 

 בכורים פ"א ה"ב 

וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה, מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול כך וכך

Now we have an explanation for the questions we asked about the unusual nusach of this ברכה.  The origin of the ברכת כהנים was the ברכה Aharon was inspired to give when the Shechina appeared in the Mishkan.  This ברכה was an expression of a deep and selfless love for Klal Yisrael; it was אהבה that stemmed from קדושה, and at the same time it was a קדושה that stemmed from that אהבה.  At that moment, Hashem rewarded Aharon by giving to his children forever the potential for this love for Klal Yisrael, and the concomitant and commensurate ability to bless them.  The ברכה is empowered by a קדושה that is rooted in אהבה, and this was originally said by Aharon and codified and given to his children by the Ribono shel Olam.  The ברכה was first brought about by קדושתו של אהרן, which came from his אהבה of Klal Yisrael.  The Ribono shel Olam gave Aharon's קדושה and the potential for Aharon's love of Klal Yisrael to his children, and made it a mitzva to do what Aharon did.   קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה.  It is in the zechus of this קדושה that כהנים are given Matnos Kehuna.

We don't find this nusach by the general Avodah done by כהנים.  Nowhere does it say that when a Kohen comes into the Beis Hamikdash and does avodah that he makes a ברכה of קדשנו בקדושתו של אהרן, and that's because he does not.  He would say a regular Birkas Hamitzvos, אשר קדשנו במצוותיו.  This is because the Zechus of doing the Avodah was given to Aharon as a tzivui of Hashem, whereas ברכת כהנים and Matnos Kehuna were a the result of a הסכים על ידו on Aharon's action.

I know that the Mishna Le'Melech in מעשה הקורבנות פ"א, ה"א says not like me (the Minchas Chinuch in 202 brings the MLM;) he says that the ברכה for all avodah a Kohen does is the same nusach used for duchening and eating matanos:  

ונוסח הברכה נראה שהוא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לעשות כך וכך, דומיא דברכת אכילת תרומה שכתב רבינו בסוף הלכות תרומות וכן בכל אכילת קדשים מברך ברכה זו וכמ"ש רבינו בריש הלכות בכורים יע"ש

But this is the MLM's extrapolation of the Rambam, and the Rambam never says this be'feirush, and that's why the MLM says "...נראה שהוא".  (Some people ask on the MLM from the Tosefta in Brachos 5:23 that says  כשהוא מקריבם אומר בא"י אקב"ו להקריב זבחים, but it's not a serious question, because it's just as much a kashe on the Rambam, since the next line in the Tosefta is כשהוא אוכלם אומר בא״י אקב״ו לאכול בזבחים.)  But with the Sifra, and the explanation from the Dover Shalom and Be'er Moshe, the MLM's assumption that the nusach would be the same by the Avoda in general is certainly not muchrach.

III

I want to share a speculation.  We've seen how the Zohar warns כהנים and the people to remove hatred from their hearts during duchening, and says that one time, a Kohen that duchened with hatred turned into a pile of bones.  We learned that Rav Sternbuch witnessed this in Yerushalayim in the shul at which he davenned.  Why is it so dangerous davka at that moment?  I would think that at worst, it's me'akeiv the ברכה and the ברכה is ineffective.  I don't have an answer, but it's interesting to think about a possible connection to the cause of the death of Nadav and Avihu, in 10:1, ויקריבו לפני ה' אש זרה.  

IV

We brought the Shulchan Aruch HaRav above in section 1, and the Mishna Berura.  I have a problem with something they say.  They say

ב' כהנים השונאים זה את זה מותרים לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן אבל כהן השונא את הצבור או הצבור שונאים אותו סכנה היא לכהן אם ישא את כפיו (ולכן יצא מבית הכנסת) ועל זה תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה

and it is clear to me that it doesn't matter who hates whom; even if a member of the tzibur hates the Kohen, it is the Kohen that is in danger and cannot duchen.  Why would that be true?  The Kohen loves everybody, and there's a פגע רע in the shul that hates him, and that endangers the Kohen?  And why do they say that it's not a problem when two כהנים hate each other, only when there is hatred between the kohen and the tzibur?I suppose one could say that it is the responsibility of the Kohen to ensure that he is not hated, but then this should apply to his fellow כהנים as well.  At this point it would be best to say צ"ע.
But I can't help myself, so I have to go on.  I think that there are two dinim in the Zohar.  One is sin'ah, the lack of Shalom.   The other is indifference, the lack of אהבה.  The first sentence was 

תאנא כל כהן דלא אשלים אתעביד תלא דגרמי. מ"ט משום דלא בריך בחביבותא

In that case, the problem was that there was no shalom, which means there was sin'ah.  Why is that the fault of the Kohen?  So the Zohar goes on to say that the Kohen has a duty of chavivus for the people, and that creates an obligation to ensure there is no hatred between between him and the people.  If he didn't, then it's a sakana.  This problem applies to any hatred, from the Kohen to the people, or from the people to the Kohen, because no matter which side he's on, he's involved, and he has the duty and the ability to do something about it.  It's his job to prevent that sin'a, and if he doesn't, it's his fault.  This only applies to the people that he bentches, not to his fellow כהנים.
The second sentence is 
כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב טוב עין הוא יבורך 
It doesn't say anything about sakana there.  It just says that a ברכה is enhanced with אהבה, with tovas ayin.  If a Kohen doesn't have that אהבה, then his ברכה is weak, or maybe it does nothing at all, but he doesn't die on the spot.

V

There is a pamphlet called Iyun HaParsha that collects answers.  The editors brought the באהבה question to Harav Chaim Kanievsky, and they bring his explanation, followed by a list of twenty more.  Some are nice, some already have been discussed above, some are not explanations but only proof you should say  באהבה.  Some, if you would say them after Birkas HaTorah, would make it a bracha le'vatala.  I am listing their answers, with some modification and interpolation.

Rav Chaim Kanievsky's explanation:

באהבה קאי על וציונו שבאהבתו את ישראל ציונו לברכם

That באהבה means that the כהנים were given the Mitzva to duchen because Hashem loves Klal Yisrael.  You will see below in (תירוץ ו) that this is what the Ramban's rebbi, Rabbeinu Yakir said.  I think it's interesting that Rav Kanievsky said davka that answer.

The List of Twenty:

תירוץ א. ״אמור להם״ - מלא- בכוונה ובלב שלם
הנה פירש״י ״אמור להם״ - ״מלא, לא תברכם בחפזון ובבהילות אלא בכוונה ובלב שלם״, והיינו באהבה.  כן כתב מהר״ץ חיות בסוטה (דף ל״ט ע״א) בשם ספר באר שבע (שם  דף ל״ ט ע״א ד״ה לברך), שכתב, וא״ת באהבה היכא רמיזא או כתיבא,  וי״ל דכתיב אמור להם כו' תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתחול  הברכה בהם, והיינו באהבה כלומר בכל לב.  וז״ל האליה רבה (או״ח סיי קכ״ח ס״ק כ״ו), כתב באר שבע, ואם תאמר באהבה היכא רמיזה בתורה, ויש לומר דאיתא בתנחומא (נשא  י) אמור להם אמור מלא פירוש בכוונת הלב ולא באנגריא ובהילות,  והיינו באהבה בכונת הלב. ועוד בתנחומא וספרים אחרים, אמור  מלא ונקוד פתח שצריך אדם שיתן שלום לחבירו בפה מלא, ובזוהר  (ח״ג קמ״ז ע״ב) איתא, כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה  לא ישא כפיו, ואפשר שמפני זה אומרים באהבה, והטעם נראה לי  כדאיתא פרק חלק דף ק״ה ע״ב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז, ו) טובה קללה שקילל אחיה השלוני את  ישראל מברכות שבירך בלעם.  עוד לשון זוהר מצינו (בדף קמ״ה ע״א), בברכתא דקא בריך כהנא ית  עמא איצטריך לזקפא ימינא על שמאלה ולעיינא בה טובא, וכהנא שבי לברכא בעינא טבא באסתכמותא דשכינתה.  [וכן מצינו בפסיקתא ז וטא דכתב, דכשהכהן עוקר רגליו אומר  יה״ר וכוי שתהא ברכה זו שציויתנו לברך את עמך ישראל באהבה,  לא ימצא כשלון ועוון וכוי, וכן איתא במחזור ויטרי (הלכות שבת - מוסף), וכ״ה במאירי בסוטה (דף ל״ט ע״א), ובש״ס שלנו ל״ג הכי, ועיי  ברמב״ט (פי״ד מהלי תפלה ה״ ב) דלא נקט לשון ״באהבה״].

 [ע״ע, עטרת זקנים (על השו״ע, סיי קכ״ח סוף סיי י״א), פרי מגדים (סיי קכ״ח סעיי  י״א), בף החיים (סימן קכ״ח סעיף י״א ס״ק ע״ה בתירוצו השני), באר היטב (או״ח סיי  קכ״ח סעיי י״א ס״ק כי), דעת תורה (לרבי ירוחם זצ״ל, במדבר עמי מ״ז) בספר חמדת  דוד (לתלמיד האדמו״ר מקאצק) ובהגהות (שם), ספר ״הערות״ (משיעורי הגרי״ש  אלישיב שליט״א, סוטה דף ל״ט ע״א), עיי״ש שהוסיף שהכהן צריך להכניס בלבו אהבה  גדולה לכל ישראל, יותר מהנכלל במצות ״ואהבת לרעך כמוך״, ועיי ברכת כהן (ליקוט  על מ״ב הלכות נשיאת כפיים, עמי ח הערה 4), ובספר צידה לדרך (עה״ת)].

 תירוץ ב. ״אמור" אמירה רכה

 פנים יפות לבעל ההפלאה כתב, לשון ״אמור״ ״ואמרת״ מבואר  במכילתא (יתרו יט, ג) שהוא לשון רכה, ובזה מרומז שצריך לברך  בלשון רכה ובאהבה.  ו בשם שמצינו בפרשת יתרו דכתיב, ״כה תאמר לבית יעקב״  ופירש״י אלו הנשים ״תאמר להם״ זה לשון רכה. וכן מצינו אמירה  לשון אהבה וחיבה, ״את הי האמרת היום וגוי והי האמירך היום להיות לו לעם סגולה (דברים כו, יז־יח)בשפתי חכמים (ביתרו) הביא דכן מצינו נמי בקרא ״ויאמר יוסף  אל אחיו גשו נא״, ״ויאמר יוסף אליהם אל תראו״, וכן רש״י סוף  בהעלותך (יב, א) אקרא ״ותדבר מרים ואהרן״ ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכמש״כ ״ויאמר אל נא אחי תרעו״ ״ויאמר שמעו נא דברי״ ואין נא אלא לשון בקשה.

Along same lines, from the מאור ושמש במדבר פרשת נשא:

 כבר העירו בזה מפרשי תורה, למה לא כתיב 'דבר להם' רק 'אמור להם'; ובזה נראה לי, כי הפסוק ירמוז שמי שבא לברך את ישראל, צריך שיהיה בו מדה זו שיהיה אוהב אותם אהבה עזה כנפשו וכלבבו, ואפילו לפחות שבפחותים מישראל - יאהב כנפשו, ועל ידי זה הוא מפאר אותם לפני אביהם שבשמים בכמה מעלות טובות, ועל ידי זה הוא מעורר רחמים וחסדים גדולים, וממשיך עליהם כל מיני ברכות. וזה נרמז בתיבת אמור להם רצה לומר, שתיבת אמור הוא מלשון (דברים כו יז) את ה' האמרת' היום. וביאורו, שהקב"ה צוה לכהנים כה תברכו את בני ישראל אמור להם פירוש, במדה זו תברכו את בני ישראל, דהיינו שתאהבו אותם - אז תהיו ראוים לברך את ישראל. 

 תירוץ ג. ״אמור" נקוד בקמיץ

 בספר בנין אפרים (לגר״א בורודיאנסקי זצ״ל, עמי רמ״ז) כתב בביאורו השני, מהא דכתיב ״אמור״ אי בקמ״ץ, ולא אל״ף בסגול או אות וי בשורוק, כתבו הראשונים ש״אמור״ בקמץ, ענינו להיות איש אמירה, כלומר מברך, כאיש ברכה שכל ענינו ברחש איחולים למתברכים.

 תירוץ ד. אופן נשיאת הכפים מורה על אהבה

 כתב בספר קדושת הלוי, דהטעם שהכהנים צריכים להחזיק את ידיהם בשעת ברכה באופן שתוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים, כמבואר בשו״ע, משום שהאדם רוצה לקבל גב ידו כנגד הארץ, ותוך ידו כלפי מעלה, וכמשפיע זה להיפך, וזהו הפירוש ״באהבה״, שלא תהיה לכהנים שום פניה עצמית, וזה הראה הקב״ה למשה - ״כה תברכו״ שיהיו משפיעים ולא מקבלים. וכמבואר בספר גנזי יוסף, דכמו שמצינו שמשה נתקשה בכמה דברים, מנורה, לבנה, מחצית השקל ובהמה טהורה וטמאה, והראהו הקב״ה הדבר, ה״נ י״ל שכיון שיש הרבה פרטים האיך נושאים הכהנים כפיהם, נתקשה בזה משה, והראהו הקב״ה צורת הברכה - ״כה תברכו״.

 תירוץ ה. ״אמור" בלע"ז זה אהבה

 בספר אלף המגן (לבעל הפלא יועץ) כתב, ד״אמור״ בלע״ז (ספרדית, צרפתית) זה אהבה, והביא דבהרבה מקומות דברה תורה בלשון לע״ז. [וכעין מה דכתיב בעבד עברי ״אמור יאמר העבד״ ודרשו חז״ל דצריך לומר פעמיים אהבתי את אדוני].

(That's Amore, and it sounds even better if you say a kametz like a patach.  In case you think the Gaon and Tzadik Rav Eliezer Pappo couldn't possibly have meant this to be a real drasha, let me remind you about Totafos /tat pas and Haddar/hydro.  If you can use Afriki, Kaspi, and Yevanis, why not Latin?  The first time I heard this was ten years ago, Friday night at the King David, when a Frenchman that had a lot to drink said this in his own name.  I remember thinking that he was just a silly Amor-etz.  Apparently I was wrong.  I especially like the tzushtell to אמור יאמר העבד, the eved will say "I love you.")

 תירוץ ו. באהבת הקב"ה צווה לברך עמו

 בפירוש התפילה לר״י בר יקיר (רבו של הרמב״ן) ביאר, ד״אהבה״  אזיל על הקב״ה, שבאהבתו אותנו צוה לברכנו, הו״ד בספר מנחת  משה על או״ח (ח״א עמי ע״ה), עיי״ש. ועיי בספר בנין אפרים (לגר״א בורודיאנסקי זצ״ל, עמי רמ״ז, בתירוצו הראשון) ובספר ״משברי ים״ (להגרמ״ש וינקלר), וראה בתשובת הגאון רבי חיים קניבסקי שליט״א, הובא לעיל בריש הדברים.

 תירוץ ז. טוב עין הוא יברך

The Zohar's "Al Tikri" is also found in the Gemara in Sotah, as brought here:

 כתב מהרש״א (סוטה דף ל״ח ע״ב ד״ה אין), שהלא כתיב ״טוב עין הוא יבורך״ (משלי כב, ט), ולכך אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, ״כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך, והוא כוונת ברכת כהנים לברך את עמו ישראל באהבה, דהיינו בכוונה, בעין טובה ורצון בלב״. וכדאיתא ב זוהר (נשא קמז:), מדכתיב ״טוב עין הוא יבורך״, אל תקרי יבורך אלא יברך. ובמו שמצינו אצל יצחק שביקש מעשו להביא לו ציד שיאהבהו, ועי״ז תחול הברכה ביתר תוקף.

 ועיי בקובץ שיעורים (ב״ב אות ת״ל) דכתב, דמגדף אם לא חישב בלבבו, אין כאן מעשה איסור כלל, ומש״ה לא אמר עקימת שפתים הוה מעשה, דאינו אלא גילוי מחשבתו, אבל גוף האיסור הוא המחשבה, עיי״ש. ועיי במהרש״א (מו״ק דף טי ע״ב) דכתב, דהאומר לשון קללה ואין כונת לבו לזה, כיון שאין כונתו לקללה אין כאן שם קללה, כעין שאמרו חז״ל (בפרק חלק) גבי אחיה השילוני, דהכל הולך אחר הכוונה.

Sometimes it's hard to tell, but the next part is, I think, is meant to be humorous. 

[ויש שהוסיפו, בזה שהלא אנשים עושים ״התרת קללות״ וכדי שחוששים מקללות יותר מאמונתם בברכות אדם רגיל, והטעם משום ש״קללה״ נאמרת מ״עומקא דליבא״].

 ובספר מור וקציעה (או״ח סיי קכ״ח) כתב, כתבו לשון זה משום ד״נעתרות נשיקות שונא״, לכך נהפכו ברכותיו של אותו רשע [בלעם], לפיכך אינה נחשבת ברכה אלא היוצאת מפי אוהב, ואמרו בספר הזוהר מאן דמברך לחבריה בעי למיהוי בלביה שלים, ולכן כאן נצטוו באהבה שהרי נצטוו לברך. [וכעין מה שמצינו בספורנו (בראשית לב, א), שהתורה הזכירה ברכת לבן לבנותיו, כיון שברכם באהבתו אותם, ובלי ספק ראוי שתחול יותר מאחר שמברך, וכן אצל ברכת יעקב לבני יוסף, דכתיב (בראשית מח, י) ״וישק להם ויברך להם״, וביאר הספורנו, דנשק להם כדי שתדבק נפשו בהם, ותחול עליהם ברכתו, ועיי בספר עבודת דו ד (סוטה דף ל״ט ע״א)].

I also want to point out that the idea of טוב עין is, of course, the opposite of רע עין, of begrudging another's success and happiness.  The Rav in Avos 2:9 says that it is מסתפק במה שיש לו ואינו מבקש דברים יתירים ואינו מקנא כשרואה שיש לחבריו יותר ממנו.  The Meiri there says שיהא נהנה בטובת זולתו.  (The מחזור ויטרי סימן תכה, a bigger realist, says it means שלא תהא עינו צרה בטובת חבירו.  But I think that he would agree that the degree of טוב עין necessary for כהנים is the Meiri's.)

 תירוץ ח. כהן השונא ישראל סכנה לברכה

 בשו״ע הרב (או״ח סיי קכ״ח סעיי י״ט) כתב, ״אבל כהן השונא את הציבור או הציבור שונאים אותו סכנה הוא לכהן אם ישא את כפיו, וע״ז תיקנו ב ברכה ל ברך את עמו ישראל באהבה״, ועיי במ גן אברהם (סיי קכ״ח ס״ק י״ח). [ועיי בף החיים (סימן קכ״ח סעיי י״א ס״ק ע״ה) ובספר אוצר התפילות (ח״ב עמי תעג: בתיהון תפילה)]. ו ע״ב י ש לבאר, דאומר הכהן בפיו ״באהבה״ שאפיי אי שונאו בלב, מבטל בפיו, ודברים שבלב אינם דברים, וע״כ אינו מסכן עצמו.

 תירוץ ט. רק אם ישראל מאוחדים תחול הברכה

 בספר תורת יחיאל (או״ח סיי קכ״ח) כתב לבאר בדברי הזוהר, משום שאין כלי מחזיק ברכה אלא השלום, ולכן צריך להקדיש עשיית הכלי בכדי להקדים השפע, וזהו ב״אהבה״, שע״י שישכון באהבה, ברכתם תחול עליהם, עיי״ש. ובספר לחם רב הוסיף להקשות, למה כתיב בלשון רבים ״אמור להט״ וסיים בלשון יחיד ״יברכך הי״. וביאר, כה תברכו את ישראל- הברכה המעולה שבברכות לעם ישראל, וזהו בלשון רבים - שיאמר להם בלשון יחיד, שרק כשיהיו הציבור באחדות, כאיש אחד בלב אחד, אז יכולה לחול עליהם הברכה המעולה, היינו שיש ברכה נוספת חוץ מפרטי ברכת הכהנים פרנסה וכוי, והיא הברכה הכללית שחלה רק עם נמצאים באחדות. ובזה ביאר מלת ״באהבה״, שבאם יהיו ״באהבה״ יתברכו נמי בברכה הכללית השלימה.

 [ויש שהוסיפו בזה, ש״אהבה״ בגימטריא ״אחד״].

 תירוץ י. רק באחדות אין עין הרע

 בספר ישמח ישראל מאלכסנדר (נשא ד) מחדש, שהעיצה שלא תשלוט עין הרע על ישראל, הוא ע״י התבטלות בתוך כלל ישראל, וזה שכתוב ״יברכך הי וישמרך״ בלשון יחיד ולא רבים, שזו הברכה שיהיו כולם באחדות ולא יהיה ביניהם פירוד, וזהו ״באהבה״ היינו שיהיו מבורכים שיהיה ביניהם אהבה ואחדות, ויאהבו זה את זה.

 תירוץ יא. מקור הברכה מאברהם אבינו

 פרדס יוסף מתרץ, עפ״י מד״ר (במדבר יא, ב) שהמקור לברכת כהנים הוא מאברהם אבינו, שנאמר ״כה יהיה זרעך, וכה תברכו וגוי״, ומאחר דבאברהם כתיב ״אוהבי״ - ״זרע אברהם אוהבי״ (ישעיה מא, ח), לכו בברכה מוזכר עניו האהבה.

 תירוץ יב. אהרן הכהן "אוהב שלום ואוהב את הבריות"י

 בספר מי הים (עמי י״ז אות פ״ט) הביא בשם הגרי״מ וינגוט, שאמר בשם הרה״ק רי״מ מגוסטיו, דהנה נוסח הברכה ״אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", היינו שבשעת הברכה, מקבלים את קדושתו של אהרן הכהן.

 ולפ״ז יש לבאר ״באהבה״, שהלא אהרן היה ״אוהב שלום ורודף שלום״. [ויש שהוסיפו, דהלא אהרן עצמו זכה בכהונה בזכות ״וראך ושמח בלבו״, וזוהי אהבה גמורה].

 תירוץ יג. ברכת הכהנים מגיעה מידו יתברך

 בחוליו (דף מ״ט ע״א) איתא, כה תברכו את בני ישראל, רבי ישמעאל אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמו לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב״ה מברך לכהנים, ר״ע אומר למדנו ברכה לישראל מפי הכהנים, מפי גבורה לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכיו לישראל, והקב״ה מסכים על ידם.

 ולדברי רבי ישמעאל יש שבארו, דהלא לומדים מכאו שהקב״ה מברך לכהנים, וודאי דברכת הקב״ה היא באהבה, וכתיב ״כה תברכו את בני ישראל״. וכך לדברי ר״ע דהקב״ה מסכים על ידם של כהנים, ודאי דהברכה צריכה להיות באהב

 תירוץ יד. הכהנים נהנים מטובתם של ישראל

 בהקדמה לספר מצח אהרן (לרי אהרן וולקין, ח״א, הו״ד בספר אזנים לתורה) כתב, שכיון שמקור פרנסת הכהנים מישראל, ודאי חפצים הם בטובתם, שככל שתחול הברכה בפרנסתם כן יגדל חלק הכהנים, והברכה תלויה ברצונו הגמור של המברך, ובודאי תתקיים. וכן כתב בספר טעם ודעת (להגר״מ שטרנבוך), עיי״ש.

 תירוץ טו. נרמז מהכרובים

 בפירוש ר׳ ירוחם פערלא לרס״ג (ריש עשה ט״ז) כתב, דהלא ברכת כהנים זו המצוה היחידה שיש בה דין ״פנים אל פנים״ (עיי סוטה דף ל״ח ע״א), וענין זה מצינו נמי אצל הכרובים ״ופניהם איש אל אחיו״, והתם הראה הדבר אהבת הקב״ה לישראל בזמן שעושין רצונו של מקום, עיי בב״ב (דף צ״ט ע״א), וי״ל דמהא ילפינן לדין ״באהבה״. [עיי מדרש רבה דכתב דבשעת אמירת ״ישא הי פניו אליך״ יהפוך פניו וכוי, הא למה זה דומה וכוי].

 תירוץ טז. תיבות ייברכך ה״ מורות על אהבה

 בספר בנין אפריט (לגר״א בורודיאנסקי זצ״ל, עמי רמ״ז) כתב בביאורו השלישי, ע״פ מה שביאר הגר״א בהא דאומרים ״הבוחר בעמו ישראל באהבה״, דבגמי בחולין (דף צ״א ע״ב) איתא, חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שישראל מזכירין את הי אחרי בי תיבות שנאמר ״שמע ישראל הי וגוי״, ואילו מלאכי משרת אין מזכירין את הי אלא אחר גי תיבות, כדכתיב ״קדוש קדוש קדוש הי וגוי״, וז״ש הבוחר בעמו ישראל ״באהבה״, ומיד לאחר מכן אומרים ״שמע ישראל הי וגוי״.

 והיינו, דכיון דבברכת כהנים, מזכירים את הי אחר תיבה אחת, לכך אומרים בברכה ״וצונו לברך את עמו ישראל באהבה״, דמחמת אהבת הקב״ה את ישראל אפשר לברך האי ברכה, ודו״ק.

 תירוץ יז. מרמז על שמו של הקביה

 במאור ושמש (פרשת תצוה) כתב, שמאריכין במילת ״אהבה״ שמרמזת על שם הוי״ה [בי פעמים באהבה בגימטריא כ״ו], והוא זכר למה דבבית המקדש היו מברכין בשם המפורש.

תירוץ יח. מרמז על פסוקי הברכה

 שו״ת ״ובחרת בחיים״ כתב, שמלת ״באהבה״ מתחלקת כך: ב+א = 3, ה = 5, ב+ה = 7, לרמז על מספר פסוקי מלות הברכה, ״יברכך הי וישמרך״ - 3 מילים, ״יאר הי פניו אליך ויחנך״ - 5 מילים, ״ישא הי פניו אליך וישם לך שלום״ - 7 מילים.

 תירוץ יט. מרמז על מספר הברכות

 ילקוט מדרשי תימן הביא, ש״באהבה״ בגימטריא 15, מרמז על מספר מלות הברכות שמברך הכהן את הישראל. [וראה עוד בתירוץ הקודם].

 תירוץ כ. רמז בקרא את בני ישראל

 בספר ״גם אני אודך״ (לרבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט״א) כתב, דכתיב ״כה תברכו את בני ישראל״, ומלות ״את בני ישראל״ בגימטריא [במספר קטן] ״באהבה״ (6), רמז לציווי שיברכו באהבה.