Kedoshim, Vayikra 19:17. Religious Coercion. Enforcement of religious law.

(Written in Iyar ayin hei, May 2015)
Coincidentally, the din of Tochacha in this week's parsha, Kedoshim, comes up in today's daf yomi.   The passuk in Kedoshim says

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא

Today's daf, Kesuvos 86.

א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל, תנינא: במה דברים אמורים - במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. 

 רש"י

פריעת בע"ח מצוה - מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק 

במה דברים אמורים - דלוקה ארבעים.

(True, my shiur is twenty blatt behind, but it's today's daf for the rest of the world.)

The idea of forcing a person to do mitzvos and desist from aveiros is not only in the parsha and the daf, it is also in the news.  For example, there is the tragic conviction of Rabbi Mendel Epstein for forcing husbands to grant gittin.  In that case, Rabbi Epstein was motivated by a need to protect people he saw as victims. Protecting a victim from the ongoing infliction of emotional distress might or might not justify the use of this kind of force; it's not a simple question.  But it is simplified by the din of Kofin, which justifies force, as the Gemara says. Additionally, the din of tochacha applies equally where where the malefactor's behavior affects nobody but him.  The din of tochacha sometimes allows the use of force to prevent an individual from transgressing an issur and coercion to fulfill mitzvos.

There's a Terumas HaDeshen, a Ketzos, and a Nesivos that everyone should know.  You can find it in the reading material I linked to below.  Beyond the Halacha and Hashkafa issues, anyone with an ounce of seichel realizes that the two great dangers in following this halacha.  One is that vigilantism inevitably deteriorates into chaos and injustice.  There is a place for the Kana'us of Pinchas, but it should be extremely limited.  The second is, as Rabbi Epstein found, that in a democratic and just secular society, breaking the law is dangerous, and disloyal and repugnant.  Sometimes there is a big gap between concept and precept.

Good reading material on this topic:

A post that brings Rav Sternbuch's teshuva in TvH 6 # 292)

A nice survey of the relevant mekoros.

Several remarks:
-There is tension between our identity as individuals who have freedom of choice and self-determination, and our identity as parts of a social organism.  Even if our primary identity is as individuals, society has the right to defend itself against flagrant transgression of its definitive values in cases where such behavior encourages others to do the same.  For example, רב מנגיד על דמקדש בשוקא ועל דמקדש בביאה ועל דמקדש בלא שידוכין ועל דמבטל גיטא ועל דמסר מודעא אגיטא ועל דמצער שליחא דרבנן .

-There are many that hold that the obligation to enforce applies only where the sinner will sincerely relent.  If the person is an inveterate sinner, there is no mitzva of tochacha, and therefore no obligation to enforce.  For example, see the Mechaber in YD 151:1, the Shach in sk6, and the Dagul Meirevava there regarding the Eliah Rabba on our passuk:

  יכול אפילו אם אתה יודע שהוא רשע ושונאך אע"פ כן אתה חייב להוכיח אותו ת"ל הוכח תוכיח את עמיתך לעמיתך שהיא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו. אבל לרשע שהוא שונאך אין אתת חייב להוכיח אותו. וגם אי אתה רשאי להוכיח אותו.  שנאמר יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו אל תוכח לץ פן ישנאך הוכה לחכם ויאהבך.

-To have any kind of intelligent discussion, we first need to know what the din of כפייה and אפרושיה מאיסורא is based on, what the yesod of Kefiyah al hamitzvos is.  My first impression was that it is either הוכח תוכיח or the din of ערבות.  If it's based on Areivus, then the Eliah Rabba is irrelevant.

There are those that say that the whole din of Kofin is Derabanan.  This is the shitta of the Bechor Shor brought in the Pri Megadim (Pesicha kolleles 4:8). (I saw a Bechor Shor, in BB 9, but I don't see at all where he says that it's derabanan.  On the contrary, he implies that it's deoraysa.  Maybe the Pri Megadim was talking about a different place the Bechor Shor discusses it.)

But assuming that it is Deoraysa, what is the source of the din of Kefiyah?  Here are the highlights.  I don't think I missed anything.  In fact, I have a few things that are, I think, new.

From the Gemara and Rashi in Arachin 16b they bring a raya that it comes from the passuk of הוכח תוכיח:.  Gemara- תנו רבנן לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקלקלנו ת"ל בלבבך  שנאה שבלב הכתוב מדבר מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר הוכח  , תוכיח  and Rashi says יכול לא יכנו. על דבר תוכחה. So Rashi is learning that the Gemara is telling us what the din of הוכח תוכיח is mechayeiv.

The Rambam (6 Deiyos 5) learns the Gemara differently.  He says that the יכול לא יכנו is not talking about the din of  הוכח תוכיח, it's talking about whether a person that hits his fellow is over on לא תשנא את אחיך בלבבך.  He's over on lo yosif, sure, but is he over on הוכח תוכיח?  On that the Gemara says, no, it's not hidden בלבבך, so that's not the issur.  According to the Rambam, the Gemara is not at all talking about what the passuk of הוכח תוכיח is mechayeiv.  According to Rashi, it is.

Here are those that say that both apply, depending on the circumstances:
The Tshuvos Chikrei Leiv, OC 1:end of 48 says that Arvus applies where you can force compliance, and Hochei'ach applies where you cannot force compliance.  Just two sentences from the teshuva- 

דערבות היינו במי שיש כח בידו לעשות לאחרים שיקיימו, and 

דכי איצטריך עשה דהוכחה היינו כשאין הכח בידו דאז נפטר מערבות... אבל חייב בתוכחות עכ"פ

The Smag brings from R'E MeiMitz the same shitta as the Chikrei Leiv:  In Mitzvas Asei 11, the mitzva of Hochei'ach, he writes

הוכיח תוכיח את עמיתך, הרואה את חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה חייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך,

and then he says

וכל מי שבידו למחות הן ואינו מוחה הוא נתפס בעון אילו שאפשר לו למחות בהן (רמב"ם שם ע"ש) שנאמר ביחזקאל (ג, יח כא ע"ש) ואתה כי לא הזהרתו הוא [רשע]א בעונו ימות ודמו מידך אבקש, וגרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות לט, א) וכשלו איש באחיו בעון אחיו מכלל שכל ישראל ערבים זה בזה ומוקמינן כשיש בידו למחות (ע"פ יראים שם). ובמסכת שבת (נה, א ובתו') מוכיח דהוא הדין בספק אם בידו למחות, שבשעת החורבן אמר הקב"ה למשחית וממקדשי תחלו אלו בני אדם שקיימו כל התורה מאלף ועד תי"ו אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא גלוי וידוע לפני שאם היו מוכיחין לא היו מקבלין אמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. ואם ברור לו למוכיח שלא יקבלו ממנו והעוברין שוגגין טוב לו לשתוק כדגרסינן על זה בפרק המביא כדי יין בביצה (ל, א) שאפילו באיסורי דאוריתא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, אבל אם העוברין מזידין וברור לו שלא יקבלו אע"פ שפטור מעונש מיתה כדמוכח במסכת שבת באותה שהבאתי למעלה, מכל מקום מעשה דהוכח תוכיח לא מפטרי, ואע"פ שמוסיף על עונשן שלא יקבלו, הלעיטהו לרשע וימות, ולכך צוה התלמוד השתיקה בשוגגין דווקא (ע"פ יראים שם). ואני אומר שאין בזו כי אם עצה טובה, כי אף במזידין צריך לשתוק כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה, ב) שחובה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר (משלי ט, ז) אל תוכח לץ פן ישנאך:

This Smag, R"E MiMitz, and the Smak, are brought in the Magen Avraham in OC 608  However, the Biur Halacha there says that most rishonim hold not like that, and that there is no mitzva of Hocheiach where the person is a meizid and definitely will not listen.

 At a chabura of Bnei Torah I attended, one of the young baalei batim, Reb Dovid Maler, said a wonderful he'ara: if the din of kefiyah is based on Areivus, then according to how some people learn the Rosh (as understood by, for example, the Tzlach in Brachos 20b, although RAE in OC 271 says that's not pshat in the Rosh,) there would be no din kefiyah on women, which is absurd.  

My response to that is that ein hochi name, it is clear that the Rosh held that the din of Kefiyah does not stem from the din of Arvus, because then it would not apply to women, which is, as I said, absurd.  So the Rosh must hold that Kefiyah comes from Hochei'ach.

The Ketzos and Nesivos in 3 are relevant as well.  The Nesivos says that not only Beis Din, but also any person can force the fulfillment of mitzvos.  The Ketzos argues and says that while anyone can stop others from sinning, only Beis Din can force fulfillment of Mitzvos Asei.  Now if the din Kefiyah comes from either Arvus or Hochei'ach, I can't think of a reason that it should apply davka to Beis Din and not yechidim.
Here's the Ketzos in the Meshoveiv Nesivos:

: גם מ"ש דאי שעבודא לאו דאורייתא והבי"ד כופין בעי בי"ד דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו, נראה לפי ענ"ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בי"ד, כדמוכח בב"ק גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, עכ"ל. וזו היא השגתו על דברנו בסק"א, ע"ש. ותמהני, כי כונתו להשיג על דברנו והוא מתעסק בהשגה על דברי תוס', כי דברנו שם עפ"י

דברי תוס' בנוים, שכתבו (סנהדרין ב' ע"ב ד"ה ליבעי) דמילי דעישוי ילפינן מאשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות וכו'. ומה שאמרו בנרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו להפרישו מאיסור שפחה, היינו להפרישו מאיסור, וכן מי שרואה חבירו לובש שעטנז יכול לפושטו מעליו אפילו בשוק, אבל לכופו לקיים מצות עשה כגון מי שאינו עושה סוכה או אינו נותן צדקה לזה צריך בי"ד דוקא, ואנן שליחותייהו דקמאי עבדינן. וגם להפרישו מאיסור נמי אינו אלא הכאה בעלמא, אבל בי"ד

שכופין לקיים עשה מכין אותו עד שתצא נפשו, כגון באומר סוכה איני עושה, ואילו באיסורא אין מכין עד שתצא נפשו, דלא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בעבירות הידועות כגון רודף אחר נערה המאורסה או במקום שקנאין פוגעין בו, ובשאר איסורין לא ניתן להצילו בנפשו כדי להפריש

The Ketzos' tzushtell to Tosfos in Sanhedrin is interesting, because they way he learns Tosfos, it seems that the concept of forcing kiyum stems from the passuk ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.
Here's the Tosfos, Sanhedrin 2b.

ליבעי נמי מומחין. תימה דמשמע הכא דממעטינן הדיוטות מדכתיב אלהים ובפרק המגרש (גיטין דף פח:) ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות וי"ל דהתם ממעטינן מלפניהם משום דלפניהם קאי אאלהים דהכא כלומר לפני הדיינין המפורשין במקום אחר ומיהו בגיטין (שם ) פירש בקונטרס משום דקאי אשבעים זקנים הכתובים בסוף פרשת משפטים שעלו עמו להר כו' שהן סנהדרין ונראה לפרש דבגיטין לענין מילי דכפייה איירי דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטין אמר ליה והאנן הדיוטות אנן אבל אלהים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא והא דמשמע ליה מילי דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן (דף ז.) מאשר תשים אלו כלי הדיינין דשייך בהן שימה

Interestingly, the Chasam Sofer argues with the Ketzos and addresses our question as well:  Teshuvos 5 CM 177:

אי כפיית ב"ד בעינן דוקא מומחין כדמשמע בגיטין פ"ח דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו, לפע"ד ב' מיני מצוות שכופים עליהם הם: א' חוקים, ב' משפטים, וקיום חוקים ומצוות כל ישראל ערבים זה בזה ונכנס מי שאינו מוחה ויש בידו למחות בכלל אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כפירוש רמב"ן פרשת כי תבוא עפ"י ספרי, ומ"ש אשר לא יקים זה ב"ד שלמטה לאו דוקא ב"ד אלא כל אדם מישראל קטן וגדול שוה הוא אם יש בידו לעשות, וכתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ בתתו מזרעו למולך משמע שהיה על ע"ה שלא יעלימו וע"ה איננו ב"ד כדמוכח בפרשת חטאות דע"ה בעשותה היינו הדיוט וב"ד היינו עיני העדה וא"כ על כל ע"ה הטיל הכתוב שלא יעלימו וכו'. מ"מ אמת נכון שאין בין ב"ד ובין כל שום איש מישראל שיכול למחות ולפגוע בעוברי עבירה ולא כלום ואפילו תלמיד לפני רבו לא מיקרי אפקרותא לפגוע בהם ולהכות באגרוף רשע עד שתצא נפשו וכו'. וב"ד שהזכירו בכל מקום לישנא בעלמא הוא ואורחא דמלתא שיש כח בידם כמו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וכמו במילה ב"ד מצווין למולו וכו'. נחזור להנ"ל דדבר זה מוטל על כל ישראל וב"ד שליחותיהו דכל ישראל עבדי שנתמנו שלוחא דישראל ועי"ז נפטרו כל אחד ואחד מלהשגיח וכו'. וכל זה בחלק חוקים ומצות, אך משפטיםהוא הכולל ב' דברים א' לעשות משפט כתוב שקצבה תורה למחלל שבת כך ולהורג נפש כךולעובר לאו כך וכל דבר שקצבה תורה עונשו אחר שכבר עבר אין דמו מסור כ"א ביד ב"ד מומחין כעובדא דשמעון בן שטח שאמר אין דמך מסור בידי אפילו להביאו לב"ד לקיים ביה ובערת הרע כיון דליכא ב' עדים, וחלק השני להוציא ממון מיד המוחזק בו אפילו גזילות וכדומה ובכלל זה להוציא אשה מיד בעלה המוחזק בקנין כספו כל הכפיות נקרא משפטים וכתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות דאלהים כתיב בפרשה וצריכים מומחין ולולי דעבדינן שליחותיהו דקמאי במידי דשכיחי לא הוי דנין גזילות בזה"ז אבל לפגוע בעוברי עבירה לא נכלל בכלל זה.

Reb Meir Simcha also argues with the Ketzos, in the Or Sameich in 4 Mamrim:

יש להסתפק בהא דאמרינן בכתובות (דף פ"ו ע"א) במד"א במצות ל"ת, אבל במ"ע כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו [בזמן הבית] ופרש"י (שם ע"ב ד"ה מכין) קודם שעבר על העשה, ויש בידו לקיים, ודא מוכח מריש פרק המניח (ב"ק כ"ח ע"א) דעבד שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת דרשאי רבו להלקותו ולהפרישו מאיסורא, ואם חבל בו פטור, הרי אף ע"ג דלאו ב"ד נינהו בכ"ז רשאי להלקותו, אולם באומר לו ליטול לולב ולעשות סוכה דהוא מצוה של קום עשה יש להסתפק אם צריך ע"ז ב"ד או לא. ונתבונן, דהא דמכין אותו עד שתצא נפשו הוא משום שמא יקיים את המצוה ויטול הלולב ויעשה סוכה, אבל אם ברי לן שע"י ההכאה זו לא יעשה המצוה אסור לנו לנגוע אפילו בשערו, מכש"כ בלא דעתו ליטול נפשו ודאי אסור, דמה נרויח, המצוה לא תהיה נעשית, רק היכי דמספקא לן שמא דלמנוע מן היסורים יפרוש מן האיסור, או יקיים את המצוה, שפיר ניתן רשות לרדותו ולהכותו, משא"כ הנך דמצילין אותן בנפשן הקפידא שלא יעשה הדבר היינו שלא יהרג האדם הרודפו, ולא תבעל האשה, דמיפגמא, אף שידוע לן שעל ידי ההכאה לא יפרוש ובודאי יהרג מצוה להרגו, ולהציל הנרדף מיד רודפו, ובנרצע רבו מסרהב בו לצאת ורבו מפרישו מאיסור רשאי להכותו אולי יפרוש מן האיסור, אבל בגוונא דברי שלא יפרוש ע"י הכאה או לבוא בלט ליטול נפשו ודאי אסור, ובזה אין נפק"מ בין ב"ד לבעליו, ודלא כמו שראיתי להקצות בקונטרס משובב נתיבות סימן ג' יעו"ש.

"אבל גם בזה שמכין אותו בקום עשה, נראה דלא הוזכרו ב"ד, והא דהוזכר ב"ד גבי גיטין דאנן דמעשין אגיטא אף דאין סמוכין בבבל רק משום דשליחותייהו עבדינן (גיטין פ"ח ע"ב), הא הדיוטות אין מעשין מן הדין, נראה לן דזה דוקא במילי דבעי שיהיה מדעתו ומרצונו, ורק כיון דכופין אותו כדין כשיאמר רוצה אני תו הוי מדעתו, ולא הוי מעושה, בזה דוקא ע"י מומחין או שלוחין דידהו, הא ע"י הדיוטות אין זה רק עשוי, ולא הוי רצון, ואף דקיי"ל כרב הונא (ב"ב מ"ז ע"ב) דתליוהו וזבין זביניה זביני, כתבו רבנן בתוספות (שם מ"ח ע"א ד"ה אילימא) כיון דלאו בני עשוי נינהו תו הוי שלא כדין, והוי תליוהו ויהיב, דלא הוי מידי, וכן בקרבנות דכתיב בהו לרצונו, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בעי ב"ד, וכן גבי חליצה דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ו ע"א) דבעי שיכוונו הוא והיא לחליצה, אם כפוהו הדיוטות הוי שלא כדין, ואין חליצתו חליצה, דהוי עשוי ולא רצון, אבל בכפייה לאכול מצה, או לעשות סוכה, או להפריש מתנות כהונה, או לפרוע לבעל חוב, האם אם יפרע החוב שלא מדעת המלוה, או שיותן המתנות בע"כ, או יאכל מצה ע"י כפיה, הלא קיי"ל (ר"ה כ"ח ע"א) כפאוהו לאכול מצה יצא, ודאי אף דאין כאן ב"ד מצי הדיוטות לכפותו, בלא שליחותייהו דמומחין, וז"ב. ופוק חזי לשון רבינו בהלכות מעשה קרבנות פרק י"ד, וב"ד מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו כו', אף עפ"י שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו', והוא מדברי הגמרא רה"ש שם (ו' ע"א) ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך, ובאמת למ"ד דמצות צריכות כוונה, או בהנך מצות דפסקו לדידן דבעי כוונה אפשר דאין רשאין לכופו רק בב"ד מומחים, או שלוחים דידהו, דע"י כפייתם יוחשב לרצון, וזה נראה הסבר נכון וגדר אמיתי בזה, אם כי הרב בקצות (עיין חו"מ סימן ג' סק"א) ובמשובב לא כן ידבר, הנלע"ד כתבתי ודוק

Another he'ara is from the Gemara in Chulin 110b that כל מצות עשה שמתן

 שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה, which seems to give a geder to the idea of kefiyah.

-Rav Sternbuch's teshuva is about breaking the computer of someone that is using it to look at things that are assur to look at.  Someone in my shiur remarked that for all the long-term good he would accomplish, he might as well just pull the plug out of the wall.  True, the other person will just plug it in again.  But even if you break it, the other person will just buy another one.

-I just saw a nice thing from the Shelah on Tochacha:
“Reprove not a scorner lest he hate you; reprove a wise man and he will love you” (Proverbs 9:8). Rabbi Yeshaya Horowitz (the Shelah) says this verse does not necessarily refer to two different people, but rather two ways of correcting someone. “Reprove the scorner” means if you call him a scorner, i.e. point out his negative habits, he will hate you. “Reprove a wise man” means if you call him wise or point out his other good qualities that make his behavior seem unbecoming, he will love you! (quoted here, but I can't find it in the Shelah, and I don't think it's in the Shelah.  I've heard it in the name of many others, like the Chasam Sofer, but it doesn't need citation.  It's just a nice vort that makes sense.)


-In Israel, things are very complicated.  The main human actors in the creation of the state practiced anti-religious coercion, sometimes obvious, sometimes hidden.  The heritage of this culture war has been a legacy of an an unbridgeable polarity, and colors even innocence with malice.




For your convenience, I OCR'd Rav Sternbuch's teshuva.  Any errors are the fault of the algorithm.  I'll fix it a piece at a time when I need a break.

בן תורה ראה את חבירו מסתכל במחשב בסרטים אסורים, ושבר לו את המחשב כדי שלא יכשל בﬠבירה, וכﬠת חבירו תובﬠו לשלם לו את שיווי המחשב, והוא טוﬠן דמצוה קﬠביר ואינו חײב לשלם.

הנה מקור הדין בגמי )ב׳׳ק כ׳׳ח.( גבי ﬠבד נרצﬠ שמסרב לצאת ביובל ורבו חבל בו כדי להפרישו מאיסור שפחה כנﬠנית, שפטור מלשלם, והוכיח מכאן החרומת הדשן, שיכול להכות חבירו בדי להפרישו מאיםור ואין צריך להביאו לב׳׳ר, והביאו הרמ׳׳א בחו׳׳מ סי' חכ׳׳א סי׳׳ג. וﬠײן ביש“ש )ב׳׳ק פ“ג ס׳׳ט( מש׳׳כ בזה, ]ﬠ׳׳ﬠ רא׳׳ש פ“ג דב׳׳ק סי׳׳ג[. וﬠיין בקצוה׳׳ח סימן ג', שכתב דכופין ﬠל המצוות הוא חובת בית דין דוקא. ובנתה׳׳מ שם חולק וסובר שזהו חובת כל יחיד, ומביא ראיה  הגמ׳ הנ"ל, והקצה׳'ח השיב ﬠל דבריו במשובב נתיבות שם, דאה׳׳נ דלאפרושי מאיסורא מוטל ﬠל כל אחר.אבל לכוף לקיום מצוות ﬠשה צריך בית דין דוקא. ולפ׳׳ז בנד׳׳ך שהוא לאפדושי מאיסורא בו'׳ﬠ מודו דמוטל ﬠליו לכוף את חבירו.

ומיהו נראה, שאף שכל אחד חייב לכופו לאפרושי מאיסורא, מ"מ אין לן רשׂות אלא הכאה בﬠלמא, אבל להכותו ﬠד שתצא נפשו או לחסר מאבריו וכיו"ב, לכו"ﬠ לא הותר ליחיד. ומה שפירש רש"י בב"ק שם דרשאי להלקותו כדי להפרישו מאיסור, הײנו הכאה בﬠלמא בלי חבלה וכמ׳׳ש. ] הנ"ל שכשהכה ﬠבד נרצﬠ ונחבל ונﬠ חבורה פטור, מיירי שהתכוין רק להכותו ונﬠשה  בו חבלה בלא כוונה, ופטרוהו דכיון שנתכווין למצוה אינו צריך לדקדק כ"ט. ]ובאמתָ ,נחלקו האחרונים אם אפילו לב׳׳ד הותר לחבול בו ﬠֲד שתצא נפשו גם ﬠל מצוות לא תﬠשת “ן במשובב שם. וברﬠק׳׳א כתובות פאת ֲאְכ כשם שאין רשות ליחיד להבותו ﬠך שתצא נפשו או להפסידו באבריו, בך אין לו רשות ,וּטול ממונו ומיהו, הפסד כספי מוﬠט אולי ,לא חמיר מהכאה בﬠלמא ומותר.

אמנם, ביש׳׳ש ב׳׳ק )פ“ג ט׳( כתב חץ, "ומכאן הביא הגאון מהרײיא כתרומה הךשן סימן רי׳׳ח, שמותר אדם להבות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה, מחמת שﬠוברח צל דת, וﬠביד דינא לשמים. ואין צריך להביאה לב׳׳ר, כמו גבי נרצﬠ. ולאו דוקא כה׳׳ג, אלא כל מה שהיא ﬠושה כנגד דת תורה אלהית, מכה אותה ﬠד שתצא נפשה, אפילו צוברת במצוה שב ואל תﬠשה. ומ׳׳מ אל ימהר בהבאה, אם לא בתובחה גמורה מקודם, ורואה שאינה נשםﬠונ ולאו דוקא הרב לﬠבדו, ובﬠל לאשתו, היה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, בדי לאפרושי מאיסורא", ﬠכ׳׳ל. ובדבריו מפורש, שאפילו ליחיד מותר להכות את חבירו ﬠך שתצא נפשו. אלא שצריך להוכיחו מקודם תוכחה גמורה, ראס רואה שאינו נשמﬠ מותר להבותו ﬠך שתצא נפשו, וא׳׳כ הוא הדין באן יכול להבותו ﬠי

שתצא נפשו, מיהו נראה דגם היש׳׳ש אינו מה; אלא להבותו ﬠד שתצא נפשו ולא ﬠי בכ )והיינו רק להבאיבו ביותר(, אבל לחסר או:: או להזיקו בגופו פסידא דלא הדחואיויחז הוא ה׳׳ה שאסור להזיק ממונו, שאוח פסידא דלא הדר. רארתא ופרﬠרבﬠייּﬠ דיובּריוציןירהי מהטﬠם רלמﬠשה אף אםנאמר ל

ריצת י מן התו . ' ש הפרי י יש י מצות ﬠשה אף אנו יורדין לנכביןי צריר בית ךיזכיּודשמויו או

וכיפי] ﬠ מ"מ אס נתיר סור'  חקײמץ לו מצות צשה שלו בצל כרתו", וא׳׳כ יש, שאם מותר לכפותו כרי להפרישו מאיסור ְֲה שמותר להפסיד ממונו כרי להפרישו גדסות ריש לחלק בפשיטות, רהתם שמצוה ,ליולשלם הממון כדין פריﬠת בﬠל חוב מצוה, לכן יותיים לנכסיו כיון שלקיחת ממונו היא

חפא המצוה, אבל כאן שרק שרוצה לכופו למנין אחר ﬠײי שיויקנו בממון, בזה אמרינן הּסם שלא הותר להויקו בגופו, הוא הדין שלהפסידו ממון צריך בית דין.

ודא ראיתא בברכות )כ.( שר' אדא בר אהבה קרﬠ מאשה בגדי פריצות בשווי ר סאות זוזי ושילם כיון שהיתה בברית, וםסםﬠ שאם היתה יהודיה אינו משלם, וא׳׳כ היה בנריד שאינו חייב במה ששבר את המחשב. נראה דיש לחלק. שבבגרי פריצות םכשילה אתרים באיסורים ולכן מותר לנו

להזיק. והיה אם אדם מבשיל אתרים במחשב !ו טלוויזיה. חייבים לבﬠרו ופטורים מלשלם.

םשׁאיכ כשצושה צבירה בינו לבין ﬠצמו אין היתר להזיקו.

יברםחס )פ׳׳י רכלאים תכ"ם( איתא שאם רואה את חבירו לובש כלאים של ְ ץ ﬠליו וקורﬠו מיד. ומבואר ברדב׳׳ו ,נילדמיירי שאינו מוכן לסשסו. אבל נראה ,שקי דכשלבוש בבלאים הרי צובר צל האיסור ,חה שׁרואהו ואינו מוכן להפסיקו. משא׳׳כ ,לאר ששבר את המחשב שלא בשﬠת מﬠשה,

רק כדי שלא יבא להכשל בזה שוב, אולי לזו הח ירו ביחיד' װז קשה ש אלא דוקא בבית דין. וולפ

שרה קרפ ה שלא בזמנה ﬠלולה ריס לריסוק יותר. וﬠיּכ לכל ﬠב" ל ן ובﬠצת חכמים ישכון אור. וחייב פ שאול ילקבל היתר מרב. ומ׳׳מ אתר שכבר הזיקו להפרישו מאיסור. בכל גוונא אינו

חייב להוציא ממין ולהחזיר לי. שיש בזה כמה ספיקות להלכה אם חײב או לא. וגם שﬠלול

להשתמש הוא מבשיל אתרים דבזה בודאי מותר להזיק ממונו ולא חייב לשלם.