Titzaveh, Shemos 28:38. The Tzitz and Tefillin.

The Kohen Gadol wears the Tzitz, the gold band embossed with Hashem's name, on his forehead, always, for their appeasement before Hashem.

והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'

It is difficult to know exactly what the "tamid/always" means in this passuk.  This is a machlokes Reb Shimon and Reb Yehuda in Yoma 7b, as Rashi says-

והיה על מצחו תמיד – אי איפשר לומר שיהא עליו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה, אלא תמיד לרצון להם אפילו אינו על מצחו שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה ולדברי האומר (בבלי יומא ז':) עודהו על מצחו מרצה, ואם לאו אינו מרצה נדרש על מצחו תמיד ללמד שימשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו.

Reb Yehuda holds Tamid means that while he wears it he must constantly be cognizant of its presence and its kedusha. Reb Shimon holds it means that the Tzitz brings Ratzon - appeasement of the Ribono shel Olam" -constantly, even if it is not being worn at that moment.

The Gemara at the end of the daf says that if we learn like Reb Yehuda, then if the Tzitz, which has the written name of Hashem only once, mandates constant respectful awareness, how much more so this is true for Tefillin which have Hashems name written twenty one times.

Tosfos says that this kal vachomer has got to be derabanan, because it's obviously not technically correct. True, the Tzitz only has Hashem's name once, but it's exposed, while those in the Tefillin are covered. (Tosfos is consistent with Rabbeinu Tam's shittah brought in Menachos 32b that there's no din of hiddur when the cheftza is covered.)

Other Rishonim disagree with Tosfos and hold that the kal vachomer is Deoraisa. Rav Sternbuch in his Taam Vadaas here explains the machlokes Rishonim and why those that hold it's deoraysa aren't bothered by Tosfos' question.

He says that those that hold that it's deoraysa say that the reason for the issur hesech hadaas by the tzitz is because when it's worn correctly such that the wearer fulfills the mitzvah, then the person himself becomes spiritually elevated - holy - and that elevated spiritual status which derives from the Tzitz mandates issur hesech hadaas. When wearing something has the effect of making you holy, you can't be meisi'ach daas from that object. (The Kal vachomer assumes that it is the sheim on the Tzitz that makes you holy, and since Tefillin has more sheimos, it must make you even more holy.)  If so, it doesn't matter whether the sheimos that cause that aliyah are exposed or covered.

The other Rishonim hold that the issur hesech hadaas is because of the Kavod of the Kedusha of the Sheim, not the Kedusha it engenders in you. If so, you can say that there's not as much chiyuv kavod for a covered Sheim than an exposed Sheim. Chazal made a din derabanan that assers hesech hadaas by tefillin. Maybe that made this din derabanan because tefillin is similar to the Tzitz, and even though there's no kal vachomer, there remains a good svara to show kavod to the sheimos even though they are covered.

The machlokes is whether the reason you can't be meisi'ach daas is because of the kedusha it creates in you, or because of kavod of the sheim itself.  (As I hinted above, an alternative pshat would be they're arguing whether there's a din of hiddur on something that is covered, i.e., Rabbeinu Tam in Menachos 32b and the Mordcheh in Tefillin 969, brought in the Rama OC 32:4. Or, they all hold like R"T and they're arguing whether the issur hesech hadaas has the gedarim of hiddur. The way Reb Berel explained it was the machlokes is whether the issur is because of the Sheim, or because of the chalos kedusha on the Tzitz that results from the Sheim, which is veryclose to Rav Sternbuch, but not helpful to where I'm going with this.)

Here are his words.

והיה על מצחו תמיד כ"ח ל"ח 

במסכת יומא ז' ע"ב למדו מפסוק זה כי הכהן הלובש את הצפן אסור לו להסיח דעתו ממנו והוסיפו עוד ללמוד בק"ו מצען לתפילין מה צקו שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בהן אזכרות הרבה שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד רמב"ם על אחת כמה וכמה ובתוס' שם הקשו דהא הק"ו הוא ק"ו פריכא דמה לציץ שכן השם בגלוי מה שאין כן תפלין שהאזכרות מתופין בעור ומכח קושיא זו הסיקו התוספות שאין הק"ו ק"ו גמור מדאורייתא אלא סברא היא לחכמים לתקן שאסור להסיח דעת מתפלין מכח ק"ו זה.

ולדעת הראשונים הסוברים שאיסור היסח הדעת בתפלין הוא מדאורייתא , נראה לבאר דפליגי על התוס' בסברת איסור היסח הדעת , ומשום הכי לא קשיא להו קושית התוס ' . דמהתוס' מוכח דפירשו דאיסור היסח הדעת הוא שמסיח את דעתו ממה שהוא כעת נושא עליו את האזכרות , דמי שנושא עליו אזכרה , מחמת קדושתה של האזכרה חייב הוא שלא להסיח דעתו ממנה . ולכן הקשו התוס' שפיר , דיש לחלק בין אזכרה מגולה לאזכרה מחופה . אולם הראשונים דפליגי יש לפרש בדעתם שאין האיסור מחמת נשיאת הציץ , אלא דע"י שלבוש בציץ חלה בו בעצמו קדושה , והאיסור הוא שלא להסיח דעתו מקדושתו שלו עצמו . ולהכי לא קשיא לדידהו כלל קושיית התוס' , דאיזה סברא היא לחלק בין אזכרה מגולה לאזכרה מחופה , דגם כשהאזכרות מחופות שפיר מקדשות את האדם הלובשן.

ויש להביא ראיה לדעת הראשונים דפליגי על התוס' , דהא איסור היסח הדעת בציץ ובתפלין אינו אלא כשלובשם כדינם , הציץ על מצחו והתפלין בזרועו ובראשו , אבל אם אוחזם בידו , בודאי אין איסור היסח הדעת כלל . ואי יסוד איסור היסח הדעת הוא מחמת נשיאת האזכרות , וכמו שביארנו דהכי מוכח מקושיית התוס' , מאי נפ"מ איכא בין נושאן כמצותן או כידו . אמנם כדעת הראשונים החולקים על התוס' , יתבאר היטב , וכנ"ל.

והנה דעת רבנו יונה (עי' בשאג" א סי ' ל"ט) שאיסור היסח הדעת מתפלין הוא בשחוק וקלות ראש דוקא , אבל אם אינו עוסק בשחוק וקלות ראש , אע "פ שאין בתפלין בדעתו ומחשבתו , אינו עוכר כאיסור . וצ "ל שדעת רבנו יונה הוא כדעת התוס' דהק"ו אינו אלא מדרבנן , והם לא החמירו לאסור רק בשחוק וקלות ראש . אבל לשטות הראשונים רס "ל דהק "ו הוא מדאורייתא , אסור לו להסיח דעתו מהתפלין כלל (עיי"ש בשאג" א שהביא שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן) .

One thing all the Rishonim agree on is that the issur hesech hadaas only applies when he's wearing them as required by the mitzvah, but not if he's just holding them or wearing them in a way or during a time that he does not fulfill the mitzvah. 

(I think it's interesting to think about this in the context of the Beis Halevi about wearing and carrying Tefillin. Obviously, this is a din in the Tzitz, not a wristwatch or a hat, but the idea is that there's a difference between a hat-wearing man and a man carrying a hat, who could not be described as a hat-carrying man. Or it's like the din of tznu'im by shatnez in Kesuvos and Shabbos, which applies even when it's on their body. I'm not sure where this will go, but that's where I'm holding now.)

Reb Avrohom Wagner, in a comment, was me'oreir that according to Rav Sternbuch's svara, even those Rishonim that hold the Kal Vachomer is deoraysa, and who require constant awareness, would agree that one may take a nap in tefillin. This is based on the Keren Orah (Menachos 36b) who says there is no mitzva or kiyum of tefillin or tzitzis when one sleeps. Since the issur hessech hadaas only applies when one fulfills the mitzvah, when one sleeps there would be no issur hessech hadaas.

I responded that this would be an excellent answer to the Shaagas Aryeh's question on the Tur in the beginning of his teshuva 39. He asks on the Tur that he paskens like the Ramban in OC, that one must be constantly aware of his tefillin, but in YD he says that sheinas ara'i is allowed. We can now answer that while sleeping there is no issur of hessech hadaas.

Here's the Shaagas Aryeh.

אחר שנתברר בסימן הקדום שתפילין אסוריו בהיסח הדעת ראוי לברר מה נקרא היסח הדעת הנה הרא"ש כתב בפרק מי שמתו (ס' כ'ח) אהא דאמר בפ"ב דסוכה כ"ו ע"ב הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח וא"ת היאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתה והיה אומר ה"ר יונה מתוך דברי ר' משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח דעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק לצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח דיעת דאי לא תימא הכי היאך יכול אדם להניח תפילין כל היום וכן נמי כשנתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי עולם ואין כאן קלות ראש ע"כ 

ונראה לי דהא דר"י פליג אההיא שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם ומביאו הטור י"ד סימו שפ"ח ומיבעי ליה לאבל לאותובי דעתו ולכוין לבו לתפילין שלא יסיח דעתו מהם הילכד מנה להן בישוב דעתו אבל בשעת בכי והספד לא מנח להו ע"כ והרי בשעת בכי והספד של האבל אין כאז שחוק וקלות ראש אדרבה באותו שעה הוא עומד בכובד ראש ובהכנעה ואפילו הכי אוסרו להניח תפילין משום היסח הדעת ובוודאי אין שום טעם לחלק בין היכא שכבר מונחים עליז לבא להניחו באותו שעה לענין היסח הדעת ומה שאסורים משום היסח הדעת בבא להניחן בתחלה הוא הדין אם הניחן כבר גמי אסורים משים היסח הדעת ועוד דבשעת הנחה לא שייך היסח הדעת שהרי עוסק בהנחתן וממשמש בהן והדבר ברור שמה שמסיים הרמב הילכך מנח להו כו' היינו אפילו במונחים עליו עבר חולץ להו והאי לא מנח להו דקאמר היינו שאיו מניחן להיות עליו אלא חולץ להו וזה פשוט 

ותימה לי על הטור שבי"ד העתיק דברי הרמב"ן ובא"ח סימן מ"ר כתב אסור לישן בהו אפילו שינת עראי כשאוחזן בידו אבל כשהן בראשו פורס עליהן סודר וישן בהן שינת עראי ולא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק ובקלות ראש ע"כ והם דברי ה"ר יונה והמה תרתי דסתרי אהדדי 

Please be aware that Rav Sternbuch's svara is really implicit in a rishon - Rabbeinu Elchanan brought in the Tosfos Yeshanim in Yoma 8a (ואומר הר"ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת  לא שייך אלא כשהוא ניעור). And even without the svara, Rabbeinu Elchanan serves to answer the  Shaagas Aryeh's kashe. Reb Avrohom very helpfully added the Keren Orah, which follows from Rav Sternbuch's svara and helps to explain Rabbeinu Elchanan.  (It is, admittedly, not like the Magen Avraham that holds that there is a kiyum hamitzva - at least of tzitzis - when you're sleeping.) With all this in hand, it's very reasonable to say that this, namely Rav Sternbuch's svara and the Keren Orah, is the poshut pshat in Rabbeinu Elchanan. (It is certainly a better pshat than the achronim say - such as the Kedushas Yomtov #33 who wants to read the Rosh's Rabbeinu Yonah into it.)


 - Note: Rav Sternbuch's idea that the Tzitz has a special influence of kedusha on its wearer echoes something the Aruch Hashulchan says.  Although every mitzva elevates a person's kedusha, and that's why we say "אשר קדשנו במצוותיו," but some mitzvos have a greater effect, and this special quality requires awareness and gratitude. The Aruch Hashulchan is in 25:12-13.

 יא

וכתב רבינו הרמ"א שכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שני ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה שניה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". עד כאן לשונו. משום חשש ספק ברכה לבטלה, כמו שכתבתי בסימן ר"ו דכשהוציא שם שמים לבטלה יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", עיין שם.

ואינו מובן כלל, דממה נפשך: אם הדבר מרופה בידינו, דלכן יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", למה לנו לברך שתים? נברך אחת כדין כל ספק ברכות. ואם הדין ברור בידינו, אם כן למה לנו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? ובאמת הלבוש השמיט זה.

(וגם הב"ח פקפק בזה, והמעדני יום טוב כתב שהוא לרווחא דמילתא. וצריך עיון.)

ובפשוטו נוכל לומר דבני אשכנז פסיקא להו דצריך שני ברכות, ורק רבינו הרמ"א רפיא בידו. ולשנות המנהג אי אפשר, ולכן פסק כן. ולפי זה מי שלבו נוקפו יכול לברך ברכה אחת. ושמענו שאיזה גדולים היו מהדרים לענות "אמן" בין של יד לשל ראש, והיו חושבים זה להפסק לענין לברך על של ראש לכל הדעות.

(ובבית יוסף באמת תמה על מהר"י בן חביב שנהג כן, דמי מכריחו ליכנס בספק ברכה לבטלה, ולהציל עצמו באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? עיין שם.)

יב

ולעניות דעתי נראה דאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו מטעם ספק ברכה אלא מטעם אחר. ואף שהפוסקים כתבו שהוא מטעם זה, מכל מקום המנהג נראה לי מטעם אחר: דהנה כבר דקדקנו דאיך אפשר לברך שתי ברכות על דבר אחד?

וגם יש מי שהקשה על עיקר שיטת רבינו תם, שהרי שנינו בתוספתא דברכות פרק ששי, וכן כתב הרמב"ם בפרק ראשון ממעשרות, דאם מפריש תרומה ותרומת מעשר ומעשר שני כאחת – מברך ברכה אחת לכולן. ואם כן איך יתקנו שני ברכות על שני התפילין?

(הגר"א סעיף קטן י"ז. ותירוצו של הארצות החיים תמוה, עיין שם.)

יג

ולכן נראה לי דברכת "על מצות תפילין" היא ברכת הודאה כמו שכתבתי מקודם, בהיות מצוה זו הקשר הגדול שמקשר את ישראל לאביהם שבשמים. לזה אנו מברכים ברכת הודאה, להודות להשם יתברך על הטוב הזה. ובהיות שעיקר הקשר הוא בפסוק "שמע ישראל", ולכן אנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כמו שיעקב אבינו ענה כן בעת שהשבטים אמרו "שמע ישראל", כדאיתא בפסחים (נו א).

וראיה לזה מלשון "תפילין" עצמה, שכתב הטור לשון "פלילה", שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו... עד כאן לשונו. וזהו פירושו: דעל מצות תפילין, כלומר על מה שהשם יתברך התחבר אלינו – אנו נותנים לו יתברך שבח והודיה על זה.

(עיין בית יוסף שהביא מזוהר "פנחס": אמר רבי שמעון: תפילין... ברכה אחת לתרווייהו... עד כאן לשונו. וכתב שיש לומר דכוונתו דברכת "להניח" קאי אתרווייהו, ולעולם צריך שתים, עיין שם. ולעניות דעתי וודאי כן הוא. שהרי בתיקוני זוהר חדש (דפוס ווילנא דף מו ע"ב) אומר על קרא ד"אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי" וזה לשונו: ובגין דמסיטרא דימינא ושמאלא "שתים זו שמעתי" (כן צריך לומר) – צריך לברכא עלייהו תרין ברכאין, חד "להניח" על של יד וחד "על מצות" על של ראש. ואם סח בנתיים – מברך על של ראש שתים. אבל מסיטרא דעמודא דאמצעיתא איתמר "אחת דיבר אלהים" (כן צריך לומר), ולא צריך אלא ברכתא חדא... עד כאן לשונו. ונראה דהכי פירושו: דמצד עצם הברכה על המצוה – די באחת. וזהו "עמודא דאמצעיתא", תפארת זו התורה כדאמרינן בברכות נח א, והתפארת זו מתן תורה. ורק מימינא ושמאלא, שהם חסד וגבורה, צריך שני ברכות: האחת גזירת מלך והוא "גבורה", והשנית הודאה על ההתקשרות והוא ימינא "חסד". ודייק ותמצא קל.)