Chayei Sarah. Death and Mitzvos

One way or the other, Sara died because she heard the news of the Akeidah. 
The pashtus in the Medrashim is as Rashi says - 

 ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה

or you can say like the Riva - 

 "ולבכותה - פירש"י פרחה רוחה ומתה, וא"ת וכי היתה שרה מצטערת במה שבחר השם בבנה להיות לעולה, לכך יש לפרש פרחה רוחה מרוב שמחה ודומה לו בכתובות פרק אע"פ גבי אשתו של ר' חנינא דאמר דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה והיינו מרוב שמחה כדמשמע התם.

Whatever the exact emotion that brought about her death, the fact is that her death was a result of the Akeida. This seems wrong. How can a perfect and supremely powerful mitzva result in the death of a Tzadeikes?

After all, the Gemara in Shabbos (63a) says 

אמר רבי חיננא בר אידי, כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע

which we usually hear expressed as in Kiddushin (39b)

שלוחי מצוה אינן ניזוקין

I'll tell you who else asked this question. This was the last question a different Sarah asked - my mother in law, Rebbitzen Shelia (חוה שרה)  Feinstein, עליה השלום. After her accident, when the first responders came and took her out of the car, she sat down waiting for the ambulance, and she asked my father in law Shlitah, "We're on our way home from Nichum Aveilim. How could something like this have happened?"  Soon after being taken by the ambulance, she lost consciousness due to internal injuries and bleeding and she passed away ten days later, never having fully awoken. The question we have about the death of Sarah was the last question my mother in law asked.

My son, Harav Shlomo Eisenberg, said something on October 21 2018 from Reb Chaim Kanievsky in his Taama d'Kra, that helps us deal with this question. I have found it in several places, among which is Reb Chaim's letter of tanchumin for the four men killed in Har Nof in 2014 - talmidei chachamim, ye'rei'ei shamayim, in middle of Shmoneh Esrei, in their Tallis and Tefillin. 

R' Shlomo said in Reb Chaim's name that when a person's allotted years come to an end, (or if for whatever reason his time has come,) if that person was a tzadik the Ribono shel Olam will arrange that he will die in the midst of doing a Mitzva. It's not the pshat that the mitzva was not meigin. The pshat is that a mitzvah is meigin on a live person, but it is not meigin on a gavra ketilla. If the person has to die no matter what. Hashem gives him the great zechus of dying mitoch dvar mitzvah.

R' Shlomo added that it seems to him that it would not be stam a mitzva, it would be a mitzva that specifically reflects that person's gadlus in Avodah. He said that in his grandmother's case, her gadlus was helping people make an honest assessment of who they are and what they are capable of doing, of making an honest cheshbon hanefesh. This is the greatest chesed anyone can do for another, holding up a mirror so they can see who they truly are and what they can become, like the Brachos of Yaakov and of Moshe Rabbeinu.  If her time had come, how appropriate it was that it came while she was oseik in a mitzvah that is a chesed with the living and with the dead, nichum aveilim.

Sara did not die before her time. Sarah's years were over and her time had come. The Satan just used the Akeida as the instrument of bringing about that death (borrowing Reb Yaakov Kamenetzky's words as brought in the Tallelei Oros page 248. Reb Yaakov adds that this is why the words Chayei Sara are repeated - this was the number of years she was allotted and her time had come. When she was born, she was given 127 years. Those years had run out. This is also brought in the Kol Rom as something Reb Yaakov said to Reb Moshe when he came to be menachem aveil at his Shiva on his sister, Rebbitzen Small. I also just saw it in the Emes L'Yaakov, where he proves this is true, because later it says that when Yitzchak turned 123, he realized that he had to get moving on a shidduch for Yaakov, because a man needs to worry when he reaches a parent's age of death, and it was a couple of years before his mother's life span. This proves that it wasn't the malicious act of the Satan, it was her predestined lifespan.)

Reb Chaim says that the Gemara in the end of Chulin and in Kedushin 39 Shabbos by the story with Acheir could have said this teretz, but chose other true teirutzim.  Anyway he brings clear ma'amarei Chazal.  

Here is what Reb Chaim brings:

MR Eicha and Esther, about the Kedoshim Alexandria that all died while they were sincerely and righteously performing a mitzvah. It's more than "the mitzva was not meigin." This is a case where they died davka because of their mesirus nefesh in kiyum mitzvos, the mitzva brought about their deaths.

Eicha 1:45

טרכינוס שחיק עצמות ילדה אשתו בליל תשעה באב, והיו כל ישראל אבלים, נשתתק הולד בחנכה אמרו ישראל נדליק או לא נדליק, אמרו נדליק וכל מה דבעי, לימטי עלן ימטי, אדליקו, אזלון ואמרון לישן ביש לאשתו של טרכינוס, אילין יהודאין כד ילידת הוון מתאבלין, וכד מייתי ולדא אדליקו בוצינייא. שלחה וכתבה לבעלה, עד דאת מכבש ברבריין בוא וכבש אילין יהודאי דמרדו בך. סליק לאילפא וחשיב למיתי בעשרה יומין ואייתיתיה רוחיא בחמשה יומין, אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא (דברים כח, מט): ישא ה' עליך גוי מרחק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר להו אנא הוא נשרא, דחשיבית למיתי בעשרה יומין ואייתיתני רוחא בחמשה יומין, הקיפן לגיונותיו והרגם, אמר לנשים השמעו ללגיונותי ואם לאו אני עושה לכם כדרך שעשיתי לאנשים, אמרו לו עביד בארעאי מה דעבדת בעילאי, מיד הקיפן לגיונותיו והרגן, ונתערבו דמים של אלו בדמים של אלו והיה הדם בוקע והולך עד שהגיעו לקיפרוס נהר, ורוח הקדש צווחת ואומרת: על אלה אני בוכיה.

and Esther pesichta 3

 אמר רבי שמעון בן יוחאי בשלשה מקומות הקדוש ברוך הוא מזהיר לישראל שלא יחזרו למצרים, הראשון שנאמר (שמות יד, יג): כי אשר ראיתם את מצרים וגו', והשני כתיב (דברים יז, טז): וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה, והדין שלישי, דכתיב: והשיבך ה' מצרים באניות. בשלשתן כפרו ובשלשתן לקו. הראשונה בימי סנחריב, שנאמר (ישעיה לא, א): הוי הירדים מצרים לעזרה, מה כתיב בתריה: ומצרים אדם ולא אל. שנית, בימי יוחנן בן קרח, שנאמר (ירמיה מב, טז): והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה וגו'. והשלישית בימי טרכינוס שחיק עצמות, ילדה אשתו בליל תשעה באב והיו כל ישראל אבלים, נשחק הולד בחנכה, אמרו ישראל נדליק או לא נדליק, אמרו נדליק וכל מה דבעי לימטי עלן ימטי, אדליקו, אזלון ואמרון לישנא ביש לאשתו של טרכינוס, אילין יהודאין כד ילידת הוו מתאבלין, וכד מיית ולדא אדליקו בוצינין. שלחה וכתבה לבעלה עד דאת מכבש ברבריין, בוא וכבוש אילין יהודאין דמרדו בך. סליק לאילפא וחשב למיתי בעשרה יומין, ואייתיה רוחא בחמשה יומין, אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא (דברים כח, מט): ישא ה' עליך גוי מרחק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר להון אנא הוא נשרא דחשיבית למיתי בעשרה יומין ואיתיתני רוחא בחמשה יומין, הקיפון לגיונותיו והרגן.

Reb Chaim brings the following Divrei Chazal that help us address this question:

Reb Yossi in Shabbos (118b), 

 ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה

and Koheles Rabba 3 18, where dying during a mitzva is a tremendous siman tov:

 הַמַּסֹּרֶת הַזֶּה תִּהְיֶה בְּיָדֶךָ, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ דּוֹמֶה שֶׁלֹא הָיְתָה מִדַּת צִדְקָתוֹ חֲסֵרָה כִּי אִם אוֹתָהּ מִצְוָה וְהִשְׁלִימָהּ, וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ דּוֹמֶה שֶׁלֹא הָיְתָה מִדַּת רִשְׁעָתוֹ חֲסֵרָה אֶלָּא אוֹתָהּ עֲבֵרָה וְהִשְׁלִימָהּ, אֵלּוּ וְאֵלּוּ הוֹלְכִין שְׁלֵמִין, אֵלּוּ שְׁלֵמִין בְּמִדַּת צִדְקָם וְאֵלּוּ שְׁלֵמִין בְּמִדַּת רִשְׁעָם. 

Here is an article that speaks of how he said this in a tanchumin letter regarding the Kedoshim of Har Nof. 

דברי חיזוק על ארבעת הקדושים שנרצחו בידי בני עוולה על קדוש ה' 

כל העולם היהודי רועש וגועש. מחבלים נכנסים אל תוך בית כנסת בו מתפללים תלמידי חכמים, באמצע שמונה עשרה, הורגים וטובחים בהם, טליתותיהם מתכסות בדם, והמחזות מזעזעים כל לב ונפש. 

אלה שאינם סמוכים על ספסלי בתי המדרשות, שואלים שאלות, ובודאי שאם השאלות נשאלות לא לשם קנטור, יש להשיב להם. ברם, על לשונם של מאמינים בני מאמינים בני אברהם יצחק ויעקב, משונן תדיר הפסוק 'קל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא', ואנחנו מאמינים ובטוחים שהשי"ת יודע מה שהוא עושה, והכל הכל לטובה. 

ובכל זאת, אמר הגרח"י משקובסקי שליט"א בשיחה שנשא בבית הכנסת המרכזי בליל שבת פרשת תולדות, בואו ונסתכל דרך משקפי התורה, ונתבונן בעיניים של תורה, ונראה כיצד גדולי הדור 'מסבירים' את הטבח הנורא. 

מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, במכתב שהוציא לאחר הטבח הנורא, חרט מילים כדרבנות, וכתב שעל 4 הקודשים נגזר לפני שנים רבות שיעזבו את העולם ביום המר והנמהר ההוא שבו אירע הפיגוע. והשי"ת היה יכול לעשות זאת באמצעות התקפת לב, או מחלה ממארת רח"ל, ושאר מרעין בישין. אבל הוא היטיב איתם, בגלל זכויותיהם המרובות ובגלל מעשיהם הטובים ודבקותם בתורה ובחסד, וזיכה אותם למות על קידוש השם, כשהם עטורים בטלית ובתפילין, לאחר שקיבלו עליהם עול מלכות שמים בקריאת שמע, לאחר שסמכו גאולה לתפילה, ומן הסתם גם לאחר שאמרו 'סלח לנו אבינו כי חטאנו'(היריות הראשונות נשמעו בעת שהחזן החל כבר את חזרת הש"ץ, והגיע ל'ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'). 

לפי השקפה זו, הרי כל האירוע הזוועתי שהיה בבית הכנסת נעשה אך ורק לטובתם של 4 הקדושים, וכפי שכתב מרן שליט"א: "יש לנפטרים הקדושים הי"ד זכות גדולה מאוד שזכו למות על קידוש השם, מתוך מצוות שמונה עשרה עם טלית ותפילין, ומתוך מצוות קריאת שמע וזכירת יציאת מצרים, וסמיכת גאולה לתפילה, ובפרט שמתו בתוך בית הכנסת, שזהו זכות גדולה, וקידוש השם גדול ביותר'. 

מרן הגר"ח קנייבסקי מוסיף בדבריו משפט מצמרר, שאלמלא יצא מפיו של מרן שליט"א, שר התורה, אי אפשר היה לדעת ולהאמין שכך הם פני הדברים: 'ובודאי הם נכנסו ישר לגן עדן'! 

ועוד מדברי הגר"ח: 'ומיתתם כיפרה כקרבנות על כל כלל ישראל. וידוע גודל המעלה של מי שמת מתוך דבר מצוה, וכמו שאמרו בשבת קי"ח: "אמר רבי יוסי יהי חלקי עם מתי בדרך מצווה'. והוסיף מה שכתב ב'טעמא דקרא' בפרשת חיי שרה שלכאורה קשה איך יתכן שימותו מתוך דבר מצוה, והרי אמרו חז"ל (פסחים ח:) שלוחי מצווה אינם ניזוקים? 

וכן יש להקשות על מה שאמרו חז"ל ששרה אמנו מתה מתוך ששמעה בשורת העקידה, ואיך יתכן שמחמת מצוות העקידה נתגלגל הדבר שמתה? ותירץ, שהכונה בכך ששלוחי מצוה אינם ניזוקין היא שהמצוה לא תגרום להם שום היזק אם לא הגיע זמנם למות, אבל אם הגיע זמנם למות, אדרבה, זכות היא להם שמסבבים מן השמים שימותו ע"י מצווה, כדי להרבות שכרם, שהרי זה כמוסר עצמו עבור המצווה ששכרו הרבה מאוד. וכן בשרה אמנו שכבר הגיע זמנה למות, ומחמת שצדקת היתה סיבבו מן השמים שתמות על ידי קיום המצוה כדי להרבות שכרה. עד כאן דברי מרן שר התורה. * 

בהקשר זה סיפר הגרח"י מישקובסקי דבר נוסף שאירע לו פעם עם מרן הגר"ח קניבסקי, ממנו אפשר היה להווכח בעיני הבדולח של רבותינו גדולי הדור שליט"א, יום אחד התקשר אלי הגר"י ברוק ראש ישיבת 'נתיבות עולם', וסיפר בעצב שאחד הבחורים הטובים ביותר בישיבתו נפטר לבית עולמו, 'וכיון שאני צרוד ואיני מרוד בטוב, אין ביכולתי להספידו, ואבקש שתעשו זאת במקומי'. 

הגר"י ברוק ציין שמדובר בבחור שבאמת היו בו כל המעלות הטובות והמידות הנכונות הנצרכות לעליה בתורה. הגם שאביו לא היה עדיין שומר מצוות, הבחור הזה היה מצוין ממש, ובישיבה 'נתיבות עולם' תלו בו תקוות מרובות. ברם, למרבה הצער, זמן קצר לאחר שחזר בתשובה שלימה והגיע לישיבה, תקפה אותו המחלה הממארת, והוא נפטר. 

עליתי לביתו של מרן הגר"ח, סיפר הגרח"י משקובסקי בדרשתו ברמת אלחנן, וסיפרתי לו את הסיפור, ושאלתי מה לומר בהספד. תגובתו היתה שצריך לומר שעל הבחור המצוין הזה נגזרה מיתה כבר לפני כן, ודווקא מפני שהשי"ת ידע שהוא מתעתד לשוב בתשובה שלימה, האריכו לו את החיים כדי שיספיק להתקרב, ואז לקחו אותו. 

כשיצאתי מביתו של שר התורה חשבתי לעצמי, הרי אני וחברי שכמותי בוודאי מאמינים שכל מילה היוצאת מפיו של הגר"ח היא נכונה ומדוייקת, אבל האם אפשר לומר דברים אלה להורים, שעדיין אינם שומרי תורה? הרי הם יפקפקו בכך, ויגידו 'איך אפשר לדעת אל נכון את המיתות הדברים'? 

אבל אחרי הכל, כיון שהדברים יצאו מפי הגר"ח, החלטתי לאומרם בהספד בישיבת 'נתיבות עולם'. ואכן, לאחר שהקדמתי בדברי ההספד ותיארתי בפרוטרוט מי הוא הגר"ח קניבסקי וכו' חזרתי על מה שאמר. 

לאחר ההספד, מגיע הרב נוח הרץ, בלע התשובה (השבוי) המפורסם, ולוקח אותי אל האב השכול, שישב בירכתי האולם, ואומר לו: 'תספר להרב משקובסקי את מה שסיפרת לנו, ולבני המשפחה'... 

האב פורץ בבכי נסער, ומספר כדלהלן: הבן שלי שירת בצבא באחת היחידות המובחרות. יום אחד נכנסו כמה חיילים מיחידה זו ללבנון, ולפתע פתאום ללא כל הסבר הגיוני פונה המפקד אל הבן שלי ואומר לו 'תחזור לשטח ישראל. אל תהיה כאן'. הבן ניסה לברר על מה ולמה, אבל המפקד לא הסביר את דבריו, והורה לו בשנית לעשות כפי שאמר. 

הבן ירד מהנגמ"ש, וחזר לשטח ישראל. לאחר דקות ספורות שוגר טיל לעבר הרכב בו נסעו החיילים, וכולם נהרגו! 

אז הנה ראינו בצורה הברורה ביותר באמיתות דבריו של מרן הגר"ח שליט"א, שאכן על החייל הזה נגזרה מיתה רח"ל לפני זמן, ורק מפני שהחליט לחזור בתשובה, האריכו את ימיו. 

ובעינים כאלו צריכים להסתכל גם על מה שאירע. הרי אנחנו באמת לא יודעים מאומה, ואין אנחנו מבינים על מה עשה ה' ככה, אבל דבר אחד ברור: שהקב"ה הוא קל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא, וכפי שאמר לכותב השורות הגאון רבי יצחק מרדכי רובין שליט"א רבה של 'קהילת בני תורה' בה התרחש הפיגוע, שכלל ישאל, במשך כל הדורות, החזיק מעמד גם בשעות הקשות ביותר רק בכוח האמונה התמימה, באמונה שיש מנהגי לבירה, יש בורא עולם, והוא ידוע חשבונו של עולם. כל יהודי וטוב, במהלך הדורות, האמין בכך בכל ליבו ובכל נפשו, ולא העלה על דעתו שום שאלות וספקות. בצורה זו יכולים היו לעבור את כל הצרות והיסורים, באמונה ובשמחה. 

אחר השואה האיומה, הוסיף הגרי"מ רובין, ניגש מאן דהו למרן החזון איש זצ"ל ושאל אות איך אפשר להבין את מה שקרה לכלל ישראל בשואה? ענה לו החזון איש, משל למה הדבר דומה למי שבא לחייט למדידה ראשונה, ושואל בתמיהה אתה חייט, מדוע קרעת את הבד היפה שהבאתי לך? משיב לו החייט, המתן נא בסבלנות למדידה האחרונה, ואז תקבל חליפה מהודרת... כך אנחנו, אמר החזו"א נמצאים בדרך, ולא סתם דרך, אלא דרך ארוכה שהיא ממש לקראת הסוף שלה. מה שמוטל עלינו הוא להמתין בסבלנות, ולהאמין שכל דרכיו משפט, קל אמונה ואין עול. הגרח"י מישקובסקי ציין עוד בדבריו שדווקא לאחר אירוע כזה, שאפשר היה לחשוב שהציבור החילוני יתרחק מהתעניינות בשמירת מצוות, והנה המציאות מוכיחה שדווקא משום שהקדושים נהרגו בטלית ותפלין יש התעניינות חסרת תקדים בכל מה שקשור ל'טלית ותפילין', ואנשים רוצים לדעת את ההלכות והמנהגים הקשורים למצוות אלו. 

זו העת, וזה הזמן, לבצע מהפך בליבותינו, ולקיים את הוראתו של גדול הדור, מרן הגראי"ל שטינמן שאמר שכל אחד יודע את פגעי לבבו, וישתדל לתקן את דרכיו. הגרח"י משקובסקי סיפר, בסיום דבריו, שכאשר הגיע פעם מרן הגרא"מ שך זצ"ל לניחום אבלים בביתו של ת"ח, שאל הת"ח האבל את מרן ראש הישיבה זצ"ל, כדלהלן: הרי שבעת ימי האבלות הם הימים שבהם חומר הדין על הנפטר הוא קשה ביותר, והוא זקוק לסנגוריה גדולה. וידענו גם ידענו שהזכות הגדולה ביותר היא זכות לימוד התורה. ולכאורה, שורת הדין נותנת שבשבעת הימים הללו יסוגר האבל את דלת ביתו, ויישב וילמד מן הבוקר עד הערב, כדי לסייע לאביו לעמוד בדין! והרי כולנו יודעים שבשבעת ימי האבלות אסור ללמוד, והמנחמים פוקדים את הבית מהבוקר עד הערב. ואם כן, שאל הת"ח, כיצד אפשר להסביר זאת? והסביר מרן זצ"ל, שהיא גופא; בימי האבלות ניתנת לאדם אפשרות לחשב את דרכיו, לחזור בתשובה שלימה, ולבצע מהפך בחייו, וזו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לנפטר! שהצאצאים שלו מחשבים את דרכיהם, וחוזרים אל השי"ת בכל ליבם ובכל נפשם. 

גם אנחנו נעשה כך. נשוב אל ה', וטוב לנו כל הימים. (קול ברמה)