הרגיל בנר הוי ליה בנים תלמידי חכמים דכתיב (משלי ו, ג) נר מצוה ותורה אור (שבת כ״ג ע״ב) אדוני מורי זקני ז"ל פירש להמשיך הארה תוך הרגילות פירוש שלא לעשות המצוה על צד ההרגל רק בישוב הדעת, כי החכמה והשכל אינו מתיישן, ואינו בא לידי הרגל, וזה זקן שקנה תכמה. כי סתם חכם נקרא זקן כי הגוף משתנה בעת הזקנה וכן כל מעשי האדם, אבל החכמה אינו משתנה, ולכך נקרא על שם הזקנה כנ"ל. ואיתא במדרש בחוקותי (ל״ה:א) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו' (תהלים קיט נט) עיין שם כלל דבריו כי על ידי שחישב דוד המלך ע"ה תמיד בכל עת איך לעבוד את בוראו על ידי זה המשיך גם הרגילות אליו יתברך וכמו שכתבנו במקום אחרי וזה שכתוב הרגיל בנר כפשוטו שתמיד מחשב במצות בי במחשבה יכול להיות תמיד עוסק במצוה ועל ידי זה כל מעשיו הם על פי החכמה והשכל וזה שכתוב הויין ליה בנים תלמידי חכמים [על פי מה שכתבו רז״ל עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים.]
More briefly, elsewhere in the Sfas Emes:
אא"ז מו"ר זצלה"ה פירש הרגיל בנר להביא ההארה והתחדשות אל ההרגל. וכן פירש שתכלה רגל דכליא רגלא דתרמודאי שהוא גם כן להסיר ההרגל והטבע. וכן פירש נר לרגלי דבריך (תהלים קיט קה) טובל בשמן רגלו ודברי פי חכם חן.
(The Medrash in Bechukosai 35:1 that he mentions:
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ (ויקרא כו, ג), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קיט, נט): חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, אָמַר דָּוִד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיִיתִי מְחַשֵׁב וְאוֹמֵר לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וּלְבֵית דִּירָה פְּלוֹנִית אֲנִי הוֹלֵךְ, וְהָיוּ רַגְלַי מְבִיאוֹת אוֹתִי לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר חִשַּׁבְתִּי מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת וְהֶפְסֵדָן שֶׁל עֲבֵרוֹת, וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ. רַבִּי מְנַחֵם חַתְנָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא אָמַר, חִשַּׁבְתִּי מַה שֶּׁכָּתַבְתָּ לָנוּ בַּתּוֹרָה: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וּמַה כְּתִיב תַּמָּן (ויקרא כו, ו): וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, (ויקרא כו, יד): וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, מַה כְּתִיב תַּמָּן (ויקרא כו, יח): וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם. רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר, חִשַּׁבְתִּי בְּרָכוֹת חִשַּׁבְתִּי קְלָלוֹת. בְּרָכוֹת מֵאל"ף עַד תי"ו, קְלָלוֹת מִן וי"ו וְעַד ה"א, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵן הֲפוּכוֹת. אָמַר רַבִּי אָבִין אִם זְכִיתֶן הֲרֵינִי הוֹפֵךְ לָכֶם קְלָלוֹת לִבְרָכוֹת, אֵימָתַי כְּשֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת תּוֹרָתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ.
His interpretation of the Medrash not what I would expect - I thought that the Medrash means the opposite of his pshat, that Dovid Hamelech's unthinking hergel superseded his conscious choices. But the pshat in the Medrash is less important than what the Sfas Emes is saying in the Gemara in Shabbos about haragil b'neir.)Last motzei Shabbos I was at Harav Avraham Chaim Levin zatzal's shiva house, and this was one of the defining traits they spoke about - his absolute determination to avoid the trap of מצוות אנשים מלומדה. As Moshe Schmeltzer had said at the levaya, if you knew Rav Levin at forty, you would not know him at forty five. If you knew him at forty five, you would not know him at fifty, and so on to the end. This was not just a drasha, it was true. As a younger man, Harav Levin he was famously (to some, notoriously,) obdurate and harsh, and far from simcha. But his unending self examination, mostly through the Shaarei Teshuva and Orchos Tzadikim, expressed itself in ongoing change.
Often, a man that has accomplished great things will settle on a plateau. Rav Levin had established his Yeshiva, he was the foremost expositor and role model of post-war Telz, he had raised successful and exemplary children, he was universally admired in the Yeshiva world, and it would make sense for him to say that you don't' mess with success. But he was not like that. Cheshbon Hanefesh never ended for him, and his honesty and mussar and attempts to improve brought about real change. My personal relationship with him mostly ended when I left the yeshiva in 1970, so I did not witness this, but others did. As I said, he changed from adamantine and short tempered to patient and warm. Not having witnessed it, as I said, I find it hard to visualize, but apparently this is the fact. A friend of mine, whose relationship with Harav Levin ended around the same time as mine, called me during the shiva, and it was clear that he still resented Rav Levin's toughness towards him, and he wanted me to say something that would soften those long held feelings. He was very surprised when I told him what I had learned.
As relates to Chanuka, and the Sfas Emes says this pshat in רגיל בנר. Your regillus should always be at the light of a candle - do not live a life of thoughtless habit, unexamined rote behavior. Do not live a life of מצוות אנשים מלומדה.
To underline this idea, here is what Rav Chaim Shmuelevitz says (Sichos 93 page 397.)
״אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה ז,ח) ופירשו חז"ל אילולא שנפלתי לא קמתי ואילולא שישבתי בחושך לא היה ה' אור לי. (ילקוט תהילים רמז תרכח) ועיין מדרש שוח"ט תהלים ה ואף כנגד האויב הגדול הוא היצר הדברים אמורים אילולא שנפלתי לא קמתי ואילולא ישבתי בחושך לא היה ה' אור לי שהנפילה והישיבה בחושך הם הם המביאים את האדם לראות את האמת ומתוך החושן מבחין הוא באור ביתר שאת כו׳
ובטעם הדבר שע"י זעזוע של נפילה וישיבה בחושך יכולים להתעלות עד ה' אלוקיך נראה כי המעכב העיקרי להתעלות האדם הוא ההתרגלות למצבו שמפני כן אינו מרגיש את ההכרח הגמור להתעלות מעלה מעלה ובנוסף לזה הוא מאבד גם את התרגשות הלב ע"י ההרגל וככתוב (ישעיהו כט,יג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. כיון שהם במצב של מצות אנשים מלומדה הרי לבם רחק ממני כל אשר הם עושים הוא מן השפה ולחוץ ואף יראתם אותי היא יראה חיצונית שאין לה ולא כלום עם מעמקי הלב ההתלהבות והרגש נעלמים ואינם וכיון שכן נשאר האדם במצבו ואין בו כח ורצון להתעלות ורק זעזוע של נפילה קשה ח"ו מוציא את האדם משלוותו והרגליו ומעורר אצלו את התרגשות הלב וכשרואה פתאום את התהום שבה הוא נמצא יש בכחו להתעלות מעלה מעלה עד ה' אלקיך ולהגיע למקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד
No comments:
Post a Comment