Beha'aloscha. Yearning To Do Avodas Hashem

Our parsha illustrates the vast gulf between two groups of people who can be said to have acted in the same way. One was the the מתאוננים, the ones that demanded the food they were used to in Mitzrayim, and the other was the טמאים לנפש אדם, the individuals that were tamei and couldn't bring the Korban Pesach. Both knew that what they already had was sufficient, but both said that they suffered terribly because they knew that there was more that they might have. The Misonenim had the miraculous Mahn, which was a perfect food and fully sufficient for all their bodily needs, but they suffered because they knew there was tastier and more pleasurable food available. The Te'meyim knew that they were pattur from Korban Pesach. Pattur means that under the circumstances, they had no mitzva to bring the Korban. But they were anguished at the thought that they would miss the incomparable joy of participating in the Mitzvah. 

We're written about this in the past.

We're writing about this now because of Reb Moshe's insight as to how a person should feel and how he should behave when he is not being able to fulfill a mitzvah. Instead of saying he's pattur and that's all there is to it, he should do something that has to do with the mitzva, no matter how small it may be, and no matter that he is not fulfilling any commandment by doing to. Especially interesting is that Reb Shlomo Zalman disagreed (I assume because he felt it came too close to bal tosif or shchutei chutz.)  Reb Shlomo Zalman said that Reb Moshe only meant it as a mussar haskeil, but not in practice. But you will see that Reb Moshe really meant it in practice as well.

Reb Moshe in the Darash in this week's Parsha:

למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו (ט' י') תמוה מאוד מה כתב רש"י שהטמאים אמרו שיקריבו עליהם בכהנים טהורים ויאכלו טהורים הא א"א זה דנקרב לטמאין פסול (פסחים מא א) ואף אם נימא שהיתה כוונתם לצרף עם טהורין ויהי' לטהורים ולטמאים שכשר הקרבן לא ירויחו כלום כי לא יוצאין הטמאים בזה. וצ"ל דבר חדש דאף שאין יוצאין מ"מ מיד אהבת המצוות הוא שצריך להשתתף עכ"פ אף שלא יצא אם א"א לו לקיים ממש וכעין הא שעשה משה שהפריש שלש ערים אף שלא קיים המצוה. אך ראיה משום ליכא משום דהתם עכ"פ נשאר מעשיו קיים. ואף שאפשר שהיו רשאין ישראל לשנות ולהפריש ערים אחרים מאחר שלא קלטו עדיין מ"מ ידע שלא ישנו. אבל הכא חזינן שאף שלא יצאו כלום ידי חובתן אף למקצת מ"מ יש לו להשתדל להיות קשור עם המצוה במה שאפשר וכן בזכות האהבה דיהושע לתורה הבטיח לו השי"ת לא ימוש סה"ת הזה מפיך (יהושע א ח) היינו שנתברך שיוכל לעשות כאהבתו בלא מניעות ועיכובים מצד ענינים גשמיים כהברכות דאם בחקותי שהוא לדברים גשמיים שפי' הרמ "ם בהקדמתו למשניות שהוא שלא יהיה לו מניעות לעבודת השי"ת וללמוד התורה 

ומזה יש למילף לאחד שקשה לו לקיים איזה מצוה שמצד האהבה למצוה יראה לעסוק בה לכה"פ במה שאפשר כגון שאסור לו לאכול כזית מרור יטעום מעט וכן בכל מצוה כגון מי שאסור לו לישב בסוכה יראה עכ"פ לעשות סוכה וחזינן כמה היתה גדולה אהבת חמצוות לישראל שהשי"ת נתן מצות תרומות ומעשרות באופן שיוכלו שלא להפריש לעולם בלא איסור כגון להכניס דרך גגות כברכות לה ב ומ"מ סמך הקב"ה על כלל ישראל שיקיימו תו"מ עד שלקח הנחלה משבט לוי ואין זה רק על יחידים חסידים שבדור אלא על כל ישראל ממש והוא משום שאהבת המצוות הי' גדול מאוד לדורות הראשונים והשתדלו בכל עת ובכל ממונם להתחייב במצוות
 וזהו נראה בטעם שתקנו לברך שיכנס לתורה ולמע"ט שלכאורה בלתורה כלול גם מע"ט דעל מנת שלא לקיים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ובלא תורה אין ע"ה חסיד ולמה אמר תרווייהו אלא שהוא ברכה לאהבת המצוות שיעשה מע"ט אף אלו שיכול ליפטר בדין כגון בתרומות ומעשרות ובציצית ללבוש רק בגדים שפטורים מציצית וכדומ' וע"ז צריך ברכה מיוחדת שיכנס למע"ט מצד אהבת מצוות 

Reb Shlomo Zalman is brought in Halichos Shlomo Tefilla page 87
The first paragraph is the main text. The second (י"ד) is the note. The third 926) is the annotations under the notes.

י מי שציוהו הרופא שלא יוציא מפיו אפילו תיבה אחת במשך זמן מסוים, כגון שבוע, שאם לא כן יאבד קולו או יפגמנו לעולם. אם ברור לו לחולה שאבחנת הרופא אמתית ורוצה לשמוע לו ולנהוג בזהירות יתירה ולא לדבד כלל, רשאי שהרי אין אדם חייב לבזבז כל ממונו כדי לקיים מצות קריאת שמע, וכל שכן שאין עליו לאבד את קולו לעולם כדי לקיים מצות קריאת שמע. ולכן יהרהר בלבו כל התפלה והברכות וקריאת שמע (י"ד)  

(י"ד) דאע"ג דקיי"ל (סי' ס"ב ס"ג ובמ"ב סק'ו) הרהור לאו כדיבור דמי בכה"ג הו"ל כאלם שצריך להרהר וזהו תפלתו, ואף דלכשנתרפא בתוך זמן התפלה ודאי צרין לחזור אין זה משום דההרהור לאו כלום הוא דהרי עיקר חיוב תפלה וברכות הוא ההודאה לד' והרי הודה וקיים המצוה (26)  אלא משום דעכ"פ לא קיימה כתקון תכמים  ולכן צריך לחזור, 

(26)  והיינו דוקא בנד"ד דאף שאינו עושה כתקון חכמים מקום כיון שאינו יכול להוציא בשפתיו יש כאן קיום מצוה בהרהורו כמי שנתבאר. אבל אין זה משום זכר למצות תפלה, דאין לנו לחדש דברים כעין אלו לעשות זכר למצוות במקום שאי אפשר לקיימם. וכעין זה נראה בהא דמבואר בסי' תרע"א במ'"ב סק"ו לענין נרות חנוכה דבשיש לו מעט שמן יתן בנר אהד בשיעור והשאר יחלק לנותרים, הגם שלא יהי' בהם שמן בשיעור כלל, דהתם נמי אין זה משום זכר למצוה אלא משום דסו"ס יש באן קצת פרסומי ניסא, שזהו עיקר תוכן המצוה. ולכן נראה דאף המל"מ דס"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה ה"ז דחצי שיעור במצוות עשה לאו כלום הוא מ"מ בהא מודה, ורק במקום שהזכירו כן הפוסקים כגון בסי" תרמט ס"ו בקהל שאין להם לולב וכדו' עבדינן זכר למצוה (כתבי תלמידים) וכשהראו לפני רב מש"כ הגר"מ פנשטיין ז"ל בס' דרש משה פ בהעלתך אמר שזהו רק ע"ד הרעיןן אבל לא בגדרי ההלכה. 

On the other hand, Rav Zilberstein brings it down lehalacha in his Chashukei Chemed Beitza 15b, where he introduces the piece from Reb Moshe by saying the following:

שאלה יהודי אשר אינו יכול לאכול ולקיים מצות שמחת יו"ט מה בכל זאת אפשר לו לעשות 

תשובה כתב השו"ע או"ח סימן ש' לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת אפילו אינו צריך אלא לכזית וכתב השערי תשובה עיין בא"ר בשם של"ה מי שמפסיק מבעוד יום יטריח להכין סעודה זו לאחרים עכ"ד ולפי זה הוא הדין בעניננו אם לא יכול לאכול בעצמו לפחות יכין סעודה לאחרים כדי שאחרים ישמחו ובזה יקיים קצת מצוות שמחת יו"ט.