Kaddish HaGadol

In the journal Oraysa #20 is a discussion of the Kaddish that is said after a funeral and at a siyum. In the first article, R Amihud Yitzchak Meir Levin demonstrates that we find no evidence in either rishonim or achronim to say it at these two occasions. Some (the Rambam) hold that this is the nusach for every Kaddish Derbanan, some (our Maseches Sofrim) say it only after a Siyum, others only after a funeral (Rav Amram Gaon and Machzor Vitri). Nobody knows where our minhag to say it both at a siyum and after a funeral came from. Nonetheless, somehow this became the most widespread minhag among Ashkenazim.  This might be the result of the whim of a publisher, but I prefer to think that its adoption is proof enough of its deep significance. The wisdom of Klal Yisrael is the biggest machria that יש דברים בגו.

This afternoon I spoke at a siyum at a shloshim for the wife of a talmid, and I think my words might be useful for others, for happy occasions. Please do not make the mistake of reading into it what you might have heard elsewhere. Many ponder the question, many offer explanations, but nobody, to the best of my knowledge (which is, in all humility, somewhat extensive, albeit mostly when enhanced by Google and Otzar Hasefarim,) says what I suggest.

Here is what I said. These are my notes, so it's not polished, but I think it is clear.

In Shabbos (118b) one that says Hallel every day ben olam haba.

 אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. 

But, the G asks, elsewhere we are told that one who says H every day is a scoffer and angers God (a מחרף ומגדף)?

איני?! והאמר מר: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף!  

Answer, every day, pesukei d’zimra. But Hallel Hagadol can only be said on special occasions. Hallel Hagadol refers either to Hodu or to Hallel Mitzrayim.

 כי קאמרינן — בפסוקי דזמרא.

You see that there are things that are so powerful and meaningful that they must be reserved for special occasions, when they bring his'paalus and dveikus. Otherwise, you lose respect, trivialize the concepts involved, you lose the whole ability to be nispael from gvuros Hashem.

Rashi there, and identical in the Ran - 

הרי זה מחרף ומגדף - שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ:

פסוקי דזמרא - שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו:

מהראי"ה - 
 "מצד ערכה המוסרי טובה היא ההתפעלות הנפשית כשהיא באה מזמן לזמן, אבל בהיותה מתמדת ותכופה תאבד פעולתה הראויה ותמשיך פעולה נגדית, מכבידה ומטשטשת, המחלשת את כחה המוסרי. ומצד ההערכה השכלית טובה היא ההתפעלות הנפשית, הבאה לפי מדת כח ציורו של מקבל הרשמים, המתפעל על ידם, כשהם מפליאים בהתחדשותם. אמנם ההתפעלות התמידית מורה שהיא באה לא רק מצד התחדשות הרושם אצל המקבל כי־אם מצד הפלא שבעצם הענין."

I would add a special nekuda to Rashi. I would say that it is only proper to say the Hallel on Nissim on days when there is a roshem of the neis, because the day itself is a cyclical renewal of that awesome event. Otherwise, it is a zilzul that only brings leitzonus.


There is another case of Hagadol, and that is Kaddish Hagadol, which we only say on two occasions, at a levaya and at a siyum of Tshbp.

What is in this kaddish that is so different, that makes it so special that it is called Hag and reserved for rare events?

 דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדָתָא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נֻכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ 

will recreate the world, resurrect the dead to eternal life, will rebuild Yerushalayim with the MIkdash, and bring the Shechina to the world.

I think that the only time we say this K is when what we have done, what we do, contributes to the fulfillment of these promises. It is not just a prayer; it is not just a profession of belief. You say it when what you do makes it happen. And that is at a Levaya and at a Siyum.

At a L, in the midst of trauma and suffering and grief, we stand up and state that we have faith that G has His plan, all is for our good, the day will come when we will be reunited with our loved ones.

It is not just a prayer, a hope to see that day. It is a demonstration of unshakeable faith in the face of the hardest challenge that actually brings us closer to the fulfillment of those promises.

Similarly, at a Siyum. A few days ago, we learned the famous dictum of Chazal that those that study Torah diligently are builders, bonayich. The Zohar (see below from RR Margoliyos) says that the study of Torah, and especially Mishna, builds the World to Come and enables the resurrection of the dead, Techiyas Hameisim (as in Ksuvos 111b, 

אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינן חיים שנאמר (ישעיהו כו, יד) מתים בל יחיו וגו' תניא נמי הכי מתים בל יחיו יכול לכל ת"ל רפאים בל יקומו במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב א"ל מקרא אחר אני דורש דכתיב (ישעיהו כו, יט) כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו כיון דחזייה דקמצטער א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה 

It does not merely contribute, it actually builds that perfect world, the עלמא די הוא עתיד לחדתא. It is an ingredient in creating it.

How appropriate it is, then, to say this K at a siyum of Torah for the shloshim of one who passed away, who built a family that is thoroughly dedicated to the spread of Jewish learning and pride in Jewish identity and every one of whom has accomplished so much at such a high level.

......

......

(This part was applied to the family of the nifteres.)

.....

......

May we see the fulfillment of these promises, and rejoin our loved ones in that perfect world which we ourselves have helped to create, baagala uvizman kariv.

            Much of the above was inspired by another article in that same Oraysa, from Harav Reuven Margalios, and of course, his marei makom are superb. Here it is.

הגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל

 מח"ס מרגליות הים ניצוצי אור ועוד 

מדוע אומרים קדיש הגדול בסיום  

יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיא מתיא ולאסקא עלמא כו' 

נוסח זה לסיום מסכתא הוא במס' סופרים ס"פ י"ס בברכת אבלים וסיימו ואחר כך אומר קדיש ואין אומר בעלמא דעתיד לאתחדתא אלא על התלמוד ועל הדרש ובסדר התפלה להרמב"ם סוף ספר אהבה כל עשרה מישראל או יותר שעוסקין בתורה שבעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהם קדיש בנוסח זה יתגדל וכו' דעתיד לחדתא עלמא וכו' ועיין בס' תורת האדם להרמב"ן שער ענין התחלת האבלות סע' מ"ח ואין אומרים בעלמא דעתיד לחדתא אלא למי שמעשיו מוכיחין עליו שהוא בן תחיית המתים אבל לסתם בני אדם לא כו' ונהגו לומר על הכל כו' מפני המחלוקת וכו' 

לכן בסיום מסכתא שטל תורה מחייהו כתובות קי"א ב' וכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא סוף מס' אומרים בעלמא דעתיד לאתחדתא כו'

וע' שבת קי"ד א' מאי בנאין אר"י אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם ובספרי שערי זהר שבת הבאתי שם מ"ש בסנהדרין צ"ט ב כל העוסק בתורה לשמה כאלו בונה פלטרין של מעלה ובזהר בראשית צ' מע"ב כל מלה ומלה דחכמתא אתעבדון רקיעין קיימין כו' שמים מחודשים ושם מ"ז א רכל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא וזכי להוי ליה חולקא בעלמא דאתי ויתחשב ליה כאלו בנאו עלמין כו' וראה בתקו"ז חכ"א ת"ו א אית בני נשא דישתדלון באורייתא דבע"פ לשמה כו' ועלייהו אתמר אבנים שלימות תבנה ושם תקונא שתיתאה קמ"ה א מאי הבונים אלין אינון מארי מתניתין דאיינון בניינן דעלמא וכזהר חדש ויצא כ"ח ע"א בשעה שהצדיקים עוסקים בתורה הקב"ה בונה עולמו ולכן בסיום מסכתא בצבור שפיר זכו כולם להיות להם חלק בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיא מתיא ולאסקא לחיי עלמא ולמבני קרתא דירושלם ולשכלל היכלא בגוה ולמיעקר פולחנא נוכראה מארעא ולאתבא פולחנא דשמיא לאתריה וימלוך 

קוב"ה במלכותיה ויקריה בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.

For completeness, and because Reb Micha Berger was mechavein to his pshat, I want to mention Reb Meir Simcha's mehalach in הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. But this is different than the Rashi I worked with with above.

בפרשת בחוקותי (כו, ד) כתב, וז"ל,
דההנהגה הנסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם שתתנהג באופן הטבעי, אשר היא בת אלקים וכל תכיל. שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די. רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור, גם באופן טבעי יוכל להתברך... והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. לכן (שבת קיח, ב): 'הקורא הלל בכל יום' שמורה שראוי להודות רק להנך פעולות של דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן 'הרי זה מחרף ומגדף'. אבל 'כל האומר תהלה לדוד בכל יום' שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי אשר בכל יום, כמבואר 'מובטח שהוא בן העולם הבא' (ברכות ד, ב).
והנה על דרך נס בלתי סדור הטבעיי, אינו מן הפלא, כמו מן וכיוצא בזה. אבל הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים, מזון, אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות וכבוד השי"ת למבין, יותר ממה שמורה הנסים. ולכן אמרו (ברכות שם) 'משום דאיתא באלפא ביתא' שענין 'אלפא ביתא' מורה על סידור טבעיי, שאינו מדלג, רק הולך מאלף עד תיו
.
ובפרשת בראשית (ה, א) כתב וז"ל,
נבאר פה הכתובים בתהלים (קמה, י-יב) יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה. כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. הענין כי החסיד הדבוק להשם יתברך באמת ובלי מסך מבדיל, יבטלו ממנו כל הדמיונים החומריים והטבעיים, ובלי יבדילו בין צורה ליוצרה. הנה כל הנבראים והמציאות וההשגה בכללה, הוא שפע נשפע מזוהר רצונו יתברך בלי הפסק, והמה אורות מאירים מההשגחה כל רגע, ומזה ימלאון חדרי נפשו. כי זה המציאות וההנהגה וההשגחה המה כבוד הבורא, מהם יושג השם יתברך, ועל ידם יחזה להבורא ראיה מושכלת, וזה התפעליות נפשו באמת. אבל מרוב תדירותם וההרגל אשר הורגלו בהם בני אדם הפשוטים, לא יתבוננו אל מעשה ה' זולת כאשר הבורא יתברך שמו משנה ההנהגה התדירית, ועושה לזמן לא כביר הנהגה חדשה [כי הנס לא יתמיד, כי אם יתמיד הוא שב לטבע, ומתחייב שינוי רצון חלילה, דברי רמב"ם].
וזה שאמר ש"חסידיך יברכוכה וכבוד מלכותך יאמרו", ואח"כ "וגבורתך ידברו", אבל "להודיע לבני האדם" [הפחותים במעלה] "גבורותיו", "וכבוד הדר מלכותו" שהמה יתבוננו מגבורותיו כבודו והדרו. כי לחולשת ראיית עיני שכלם, יפרידו בין ההנהגה להבורא, וכאילו העולם עומד בפני עצמו ואינו מכיר כבוד הבורא. רק על ידי ההערה שהעיר הבורא יתברך עליהם במה שמשנה הטבע ומשדד המערכה, בזה יודעו כי אלקים הוא המנהיג, ובהשגחתו מסובב כל הסיבות, וכל ההנהגה הטבעית ממנו הכל. וזה שאמר, שלבני אדם מוכרח להודיע גבורותיו, וזה גם כוונת הפסוק לספר בגויים כבודו, בכל העמים נפלאותיו, כנ"ל, ודו"ק בזה.