Balak. Resorting to the Supernatural.

Updated 8/2/22, 5 Av pei beis, with an approach submitted by Rav Avraham Wagner.

In the year 1836, in Zolochiv, Ukraine, a dayan wrote a kvittel and had it delivered to the Belzer rebbe on Shabbos, to ask for his tefillos for a desperately sick man.  He also sent three pidyonos to various others. Desperate people do such things.  Of course this should not chalila remind you בנה לי בזה שבעה מזבחת והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, because that is no different than the ads offering to daven at ten mekomos kedoshim.  

If you trust the ability of the Rebbe to bring yeshuos and nissim from Heaven, it makes sense. If you are confident that the Belzer Rebbe's tefillos make a difference, that צדיק גוזר והקב"ה מקיים, then it sounds like a rational choice. If you can be דוחה שבת to get a medicine that offers at least a ספק רפואה, then you can be docheh to make an application to a man who is at least a ספק בעל מופת.

Similar stories of being דוחה שבת have happened innumerable times, such as writing Kameiyos for women in sakanah during childbirth or for people who attempted suicide by swallowing poison.

This particular event elicited a furious reaction from Reb Shlomo Kluger, who called it straight out chillul Shabbos and saw to it that the Dayan behind it lost his position and could never publically pasken again.

Reb Shlomo Kluger does not identify any of the parties in the written teshuva. It is thanks to the Maharsham that we know that the kvittel was written to the Belzer Rebbe. (It's also interesting that in Reb Shlomo Kluger's account, the dayan was mechallel shabbos midoraysa three ways, but in the Maharsham's version, it was all derabanans. Hmmmm,.....) He quotes the Rebbe as saying that it was very bad that the person did it, but now that it was done, he would have to do everything in his power to ensure that it would not be chillul Shabbos - and the man was cured. Happy ending. The reaction attributed to the Rebbe implies that if his tefillos worked, it would not have been chillul Shabbos.

According to Reb Shlomo Kluger, the hetter to be docheh for pikuach nefesh only applies to things that work "בדרך הטבע." A refuah that works through supernatural means, whether it's magic or tefillah, is not docheh Shabbos.

Step one is the Machlokes Tanna Kamma and Rav Massia ben Cheresh in Yoma 83a,

מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר.

People used to believe that if a rabid dog bit someone, he can be cured by eating from the dog's diaphragm near the liver, despite the obvious triefus. The Tanna Kamma assers, Reb Masia ben Cheresh is mattir. The Rambam paskens like the Tanna Kamma, the Ramban and Rashba (as shown below from the Tshuvos Harashba) pasken like Rav Massia ben Cheresh.

The Rambam explains the lomdus of the machlokes, and thereby extrapolates it to be a klal in kol hatorah kullah:

ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול.

Although he complicates things in Hilchos Shabbos, 19:13

ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה, ובאגד שעל גבי המכה - וקושרו ומתירו בשבת, ובאספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה, ובסלע שעל הצינית, ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה - והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל.

That, of course, might be because it is derech malbush. Or maybe the Rambam mellowed.

Even just looking at the Rambam in the peirush hamishna, I would think that his psak only applies to magic, because it is so easy to believe absurdities when it comes to magic, and it is often just a form of Darkei HaEmori. As the Rambam emphasizes in the Moreh, 

ולהרחיק מכל מעשי הכשוף הזהיר מעשות דבר מחוקותיהם ואפילו במה שנתלה במעשי עבודת האדמה והמרעה וכיוצא בהם - רצוני לומר כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם כמנהג הסגולות והכוחות המיוחדות - והוא אמרו "ולא תלכו בחוקות הגוי" והם אשר יקראום 'ז"ל' 'דרכי האמורי' מפני שהם סעיפי מעשי המכשפים שהם דברים לא יגזרם הקש טבעי אך הם מושכים למעשי הכישוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם - ואמרו בפרוש "כל שיש לו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" - רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור.

But even in matters like magic, it seems that consistent results are all that matter. In our parsha, Balak was ready to give a king's ransom to Bilaam to curse the Jewish People. You don't get paid that kind of money unless you've established your credentials, and Balak was no fool.  But Tefilla and the bracha of a tzadik ought to be at least as good as a medicine. Ask yourself. Given the choice between a medicine with a mixed track record, or a bracha from Reb Aryeh Levin, which would you choose?

But that's not how the poskim learn the Rambam.  The poskim understand the Rambam as learning that the Tanna Kamma does not allow any cure that is not based on natural biology to be docheh Shabbos. Not magic, not superstition, not even tefillos to the Ribono shel Olam, if it involves chillul Shabbos. I do not understand why this is true, and to be perfectly honest, I no longer believe there is a good explanation for the distinction. You can be docheh for medicine or advice, but not to ask a tzadik for Tefillah? The two accepted mekoros for Dechias Shabbos for Pikuach Nefesh are וחי and מוטב. Both only look to the result. The means of bringing about the Pikuach Nefesh ought to be completely irrelevant.

Especially when it comes to Tefillah - going to a tzadik or Chacham to daven is essentially like going to an influential politician to save a life, which is obviously muttar. The historical fact is that Reb Leizer Silver and Mike Tress and Irving Bunim were docheh  Shabbos left and right to raise money or get in a car and drive to Washington to try to save Jewish lives during the Holocaust. 

I understand the exclusion of superstition. People convince themselves of absurd things with no evidence. I understand the exclusion of darkei haEmori. But why does it have to be davka teva?  Sure, (as Mori veRabbi Rav Rudderman told me,) the Ukraine was notorious for many charlatan Rebbes that mercilessly exploited ignorant Jews. But what's wrong with seeking the tefilla of a chacham?  And where did the Rambam see this in the Tanna Kamma? What does dog liver have to do with Kvittels to the Belzer Rebbe? 

Rav Avraham Bukspan shared an experience he had with Rav Rudderman which underlines the fact that this is what the Rambam means.  I'm putting it in here because sometimes I post these on other blogs I have, and they don't port the comments. 

I am reminded of when Rav Ruderman, after hearing that I had finished learning Sukkah in 11th grade (which in 53b describes how when Dovid HaMelech began to lay the foundation for the Beis HaMikdash, the waters of the deep began to flood the world and he required a kal v`chomer from sholom bayis to permit allowing the erasure of Hashem`s name....to save them), asked me why it was not pashut permitted as pikuach nefesh which is docheh even shabbos. I remember being m`ayin in the otzar meforshei hatalmud aka 'the green book' on maakos (same event is cited on 11a) and finding some mudneh teretz from a ben yehoyada type sefer. The Rosh Yeshiva, a day or few later, hearing my great fancy teretz I found, gave me a disheartening smile and said he was looking for a real answer, like using the rambam you cited that we can only, for pikuach nefesh, use natural, and not metaphysical, means. 

(So what was the pshat with Achotophel's Kal Vachomer? Maybe it's a raya from Sotah that creating Shalom is an exception to the rule. Or that mechikas haSheim has different dinei dechiyah.)

*********************************************

UPDATE based on Rav Avraham Wagner's idea.

Again, you can see this in the comments, but when I repost this elsewhere the comments do not come along. Also, I edit what I wrote.

Rav Wagner's words:

Why are we מחלל שבת to medically save a life? Sure, וחי בהם, but לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם? Is the zechus of shemiras Shabbos not at least equal to the herbs prescribed by a seventeenth-century feldscher, or even, some would say, the snake oil peddled by today’s Big Pharma?

The answer, of course, is that the רצון השם היותר מתמיד, otherwise known as teva, operates by a given set of rules, and Hashem enjoined us to seek healing within those rules. On a deeper level, perhaps the choleh is not worthy of a supernatural refuah, but can be healed within the confines of teva.

Inyonim seguliyim, while they can be proven (in the Chazalic sense of tried-and-tested) to work, are yet not טבעי, by virtue of their mechanisms not being comprehensible to the rational mind, as the Rambam’s lashon indicates. This is even more so true when discussing tefillah and the like: while we know beyond the shadow of a doubt that tefillah is effective, it is yet not teva. Given that fact, we are left with the calculus above: If the tefillah of the Belzer Rebbe can effect a yeshua, can the merit of shemiras Shabbos with mesirus nefesh not do the same?

I put it this way:

Teva works because of a standing order, like a line of credit. Teva works automatically unless it is interfered with. You are hungry, you eat nutritious food, you are satiated. On the other hand, Segula or Tefilla doesn't work unless it is specifically empowered, a special "amira," מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק.

Dechiya for pikuach nefesh makes sense where it can be done through teva, because your act is saving a life. But where your effort is inherently powerless, and can only be empowered through supernatural intervention, gained through zechusim or personal influence in Heaven, then favoring extrinsic supernatural intervention over the intrinsic protective power of shemiras Shabbos is a zilzul of Shabbos. If you are seeking supernatural intervention, then the Zechus of Shemiras Shabbos is all you should be invoking.

(I am not saying "direct and indirect," because it is pashut that you can be docheh even where the pikuach nefesh is indirect, such as appealing to a king or an executioner. You need his agreement to get involved, and that is still docheh.)

Reb Avrohom responded with a repeated emphasis on the difference between the hanhaga of teva and lemaala min hateva:

I think the framing as zilzul kedushas Shabbos is questionable ... it’s not about that, but about what Shabbos allows or doesn’t allow. It does allow chillul through teva, because vachai bohem is written in the same Torah that demands hanheig bohem minhag derech eretz. Even for Rashbi who finds support for a higher plane of existence, that is still within the confines of the gashmiyusdike world, because that is the world the Torah addresses. Therefore, vechai bohem’s parameters must remain within that world.

 

I explained that I was looking for something that would convince the Tanna Kamma to create this chiluk: 

Good, you can learn the Tanna Kamma of R Masia ben Cheresh to hold like that, but why would he hold like that? Why would he limit the hetter of vachay bahem to cures that are derech hateva? If it works, it should be muttar. There has to be a svara that tells you that the hetter should not apply to segulos or tefillos. I need an explanation that is compelling, that makes the difference so clear that I have to say that a hetter for teva does not necessarily apply to lemaala miderech hateva. I found that explanation in your words that being moser nefesh for Shabbos has to be a bigger zechus than anything else. Bishlema teva, you take a medicine and you live, and that is the retzon Hashem (whether you deserve it or not.) But lemala mht, what you are doing is nothing. You are just asking for supernatural intervention. Once you're doing that, we say that it is not mistavra that your tefilla/segula/magic is the best way to save yourself. Ask for a yeshuva lemala miderech hateva by being moser nefesh for Shabbos.

**************************************************

I am not listing all the shitos on this question, other than noting that others disagree, to varying degrees, with R Shlomo Kluger.  As I mentioned,  the Maharsham's account of the Belzer Rebbe's reaction in his ambivalent teshuva indicates that if, ultimately, the tefillos worked, there will have been no chillul Shabbos. (I've written about the concept of kashering chillul Shabbos by using it to save a life here.)

Reb Shlomo Kluger's teshuva:

הנה הציקתני רוחי לא אוכל אדמה על חלול שבת אשר משפטה כאש בוער בקרבי על ההוראה הרעה ומקוללת אשר נעשה בקהילתכם בשבת העבר אשר הורה מורה אחד לחלל שבת בחלול אחר חלול לבתוב בשבת קוויטל ושיסע יהודי יותר מג' פרסאות שהוא דאורייתא ובסוסים של יהודים ובשליחות מעות חוץ לתחום אשר גם לפי דעתם היה אפשר למעט בכמה מלאכות ולעשות על ידי נברי והוסיף עוד חטא על פשע ששלח שני אנשים יהודים לשני מקומות עם פדיונות והנה באמת הוראה זו מקולקלת מאד מאד כי אף דבדין זה פשוט פיקוח נפש דוחה שבת אך לא הותר רק ברפואה שהיא בדרך הטבע ואף בזה שיהיה מומחה בדוק ומנוסה אבל בדרך נס ותפילה לא הותר בשום אופן אפילו יהיה המתפלל כרחב"ד רבי חנינא בן דוסא לא ניתן שבת לדחות עבור זה אפילו במלאבה דרבנן מכל שכן דאורייתא אף דבר המורה הזה חילל שבת בכמה דברים בכן אם 

יחזור המורה הזה לרעה מהוראתו ויתוודה ברבים ששגגה היה בידו ולא יוסיף כן הרי טוב ואם לאו ידוע שכל הוראותיו הן מקולקלות והמה כחתיכא דאיסורא ממש ולא יסמכו עליו בשום הוראה ונא להודיעני מי המורה הזה אשר ראה על ככה כי לא אחשה ולא אתן שנת לעיני ותנומה לעפעפי עדי אפרסם קלונו בפני המדינה והשם יודע כי לא לכבודי אני מדבר ולא לכבוד בית אבא כי מה התפארות יש בדין זה אשר תינוקות של בית רבן יודעים אותו ואני בעזה"י אפרסם הדבר לכל הרבנים והצדיקים אחד מהם לא יהיה נעדר בם שידעו ויענו כולם הייתכן לעשות כן וכו' דבר הדו"ש מדבר באמת מאהבת האמת שלמה קלוגר" 

The Maharsham III 225:

ובדבר שילוח הט"ג  (Telegram) בשבת לצורך חולה מה שאמרו בשם הגאבד"ק פרעמישלא וכעת בלבוב שהתיר בספרו לא כן הוא כי בבי"צ חא"ח פסק בפשיטות דגם אם נכתבה הדעפעשע /המברק/ מע"ש יש לאסור דמלבד דיש לחקור דהרשימה עצמה הוי ככתב כיון דדרכו בכך ובפרט דצריך לכתבה אח"כ לכן אין להתיר גם לשי' החו"י דבאומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר ליכא שבות ע"ש ובתשו' שו"מ תליתאה ח"א סוסי' קצ"ד השיב להרב הנ"ל שצידד קצת להקל והוא כתב דח"ו להתיר ודחה מ"ש דאינו כתב וסיים דחלילה וחלילה להתיר ע"ש זולת במקום הפ"מ במקום

שמתירין ע"י כתב שלהם כמש"ל אז גם בזה י"ל כן אך לצורך חולה שי"ב סכנה למאמינים בצדיקים י"ל דהוי כמקום פ"נ דמותר לחלל שבת אפי' באיסור תורה ומכ"ש בשבות ובתשו' א' הארכתי בדין אם מותר לחלל שבת בדבר שאינו בטבע והבאתי מתשו' רדב"ז ח"א בלשונות רמב"ם סי' ס"ג וח"ב בלשונות רמב"ם סי' קי"ג וברכ"י א"ח סי' ש"א אות ו' ויו"ד סי' ר"צ ושו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח וכסא רחמים על מס' סופרים פ"ה דה"ר פרץ כתב קמיע ליושבת על המשבר בשבת ושגם הרמ"ה התיר לכתוב קמיע בשבת אי אתמחי גברא וקמיע ע"ש והבאתי עוד מכמ"ק בזה אבל בכ"ז צריך שיהא אתמחי אותו צדיק שיפעול בתפילותיו 

ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהי' חולה מסוכן ובאותו זמן הי' מו"ר הגה"ק מוהר"ש אבד"ק בעלז זצ"ל משובתי ש"ק בבראד והתיר דיין א' לכתוב ע"י עכו"ם בש"ק שם החולה ואמו ושלח לבראד והרעיש הגאון מהרש"ק ז"ל ופסל את הדיין מלהורות עוד וכבוד מו"ר הגה"ק הנ"ל נתרעם ג"כ על הכותב ואמר עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יוגרם על ידי חילול ש"ק וכן הי' שנתרפא ובכל כה"ג אין להקל ובפרט בדור הזה אין להקל מכמה טעמים ועל כיוצא בזה אמרו שבת הוא מלזעוק וכו' יכולה היא שתרחם וכו'.

The sefer Admas Kodesh (הרב ניסים חיים משה מזרחי) proves that the Rashba in the Tshuvos and the Ramban that the Rashba brings there disagree with the Rambam. The Admas Kodesh is in YD I:6. Interesting that the Rashba disagrees with the logic of the Rambam, besides bringing many other rayos against him. Just because a refuah is not founded on science, that only means that science has not figured out the methodology. It doesn't mean that the refuah is spurious or Darkei HaEmori.

And of course, besides that we have the famous Gaon that castigates the Rambam's deprecation of sheidim and segulos and the such.

The Rashba in תי"ג

עוד יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל שכתב אמרו בפי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור ע"כ.

ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל שיגזרהו העיון הטבעי אם מה שיגזרהו עיון חכמי' שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריה' שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי לפי שעיון חכמים אלו שהשתדלו בחכמת הטבע כולל כל מה שאפשר להיות פעל כל בעל טבע בטבעו ואצל עיון חכמים אלו יפסק מאפשרות העיון הטבעי זה באמת מה שלא יקבלהו השכל כי באמת הדברים הפועלים בסגלה אין פעולתם בפלא מהם אלא בטבע מסוגל רצוני לומר טבע לא ישיגנו עיון החכמים ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי מצד שהוא אדם כסגלת האבן השואבת שהברזל קופץ עליה ויותר מזה מורגל ביורדי הים באניות תוחבין מחט בחתיכת עץ צף על פני המים ומראין לו אבן וישוט על פני המים עד שיפנה אל פני הסדן ושם ינוח ולא ישיג עיון טבע זה כל חכם שבחכמים אלו של חכמת הטבע ואם כן אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע הם פועלים כסמים והמסעדים ואין בהם משום דרכי האמורי כמו שאין בדברים המפורסמים המועילים לפי העיון הטבעי של אלו החכמים ואולי עוד לא יגזרהו עיונם גזרו עיון החכם עליו השלום שעשה ספר רפואו' ידבר על הכל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וא"כ למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל ושמא יגזרהו עיון החכם ע"ה ואע"פ שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע.

ועוד אני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מה שאמרו אביי ורבא כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי אמרו מה שיש בו משום רפואה לפי עיון החכמים האלה שחברו ספרים בטבע בלבד וזולת מה שהשיג עיונם אסור אם כן מה הוא שחדשו לנו אביי ורבא מקרא מלא דבר הכתוב ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופאים לרפאות. ולמה הביאו בגמרא דברי אביי ורבא באותה שמועה שדברו בה בדברים שיש בהם משום דרכי האמורי.

ובאמת יראה שהדבר מוכרע ממקומו שהם התירו לרפואה אפילו מה שלא יגזרהו העיון הטבעי של חכמים אלו. ושלמה עליו השלום שעשה ספר רפואות חס ליה לעשות דרכי האמורי ומה שגנזו חזקיה והודו לו אינו משום שהיה בו דרכי האמורי אלא שהחכם בחכמתו עשה ספרו בענינים המועילים הרבה בטבעים הנגלים בין בטבעים המסוגלים עד שהיו העולם סומכים עליהם בחליים ובחליים לא היו דורשים את השם על כן גנזוהו והודו לו. וכענין שכתוב (ד"ה ב' י"ז) גם בחליו לא דרש אלהים כי ברופאים על כן גנזוהו אבל לא שרפוהו כי אין בו משו' דרכי האמורי אע"פ שכיתת נחש הנחושת.

If you're interested in seeing more on this:

The Chavatzeles Hasharon on Korach (from R Mordechai Carlebach) discusses this as it applies to Moshe Rabbeinu's use of Ketores bachutz to save lives. The issue also arises regarding saying Tehillim on Shabbos for imminent dangers to others. 

I am told by Harav Yochanan Tennenbaum that his grandfather, a Stoliner who was with the Mirrers, said that they did not say tefillim on Shabbos.

Birkei Yosef OC 301:6

Tzitz Eliezer 8:15 (where he also mentions the kamei'a for people who swallowed poison)

an article on using experimental therapy on Shabbos

A Shiur that brings the shittas haRadvaz that the issur is only using segulos that are a safeik, but proven segulos would be muttar on Shabbos.

Yabia Omer 8, OC 36 is mattir this dechiah for Sefardim, precisely the opposite of Rav Shlomo Kluger. Not online. not even in the Otzar Hachochma, so here it is:

ולענין רפואה שהיא בגדר סגולה, כגון כתיבת קמיע בשבת במקום סכנה, והזמן בהול, אם אתמחי גברא על ידי שחולקים על הרמב"ם שאוסר בכיו"ב משום שהוא דרך סגולה בלבד, ואינהו ס"ל להקל במקום פקוח נפש, נסיון של כמה פעמים, שהועיל בהצלת נפשות מישראל, יש לסמוך על דעת הרשב"א והרא"ה ורבינו פרץ ורבינו פרץ עשה מעשה וכתב קמיע בשבת ליושבת על המשבר. וקי"ל מעשה רב. וכן סמכו ע"ז הנרות המזרחיים בשו"ת אדמת קודש ובשו"ת פרי הארץ, והעידו שכן הורו רבני סאלוניקי. והלכה רווחת ספק נפשות להקל. אבל במקום שאפשר להמתין בודאי שאין להקל, וכמ"ש בש"ע (סימן שכח ס"ד). ובאיסור דרבנן כגון לצאת עם הקמיע לרה"ר דרך מלבוש, כל שהוא קמיע מן המומחה, בין אתמחי גברא בין אתמחי קמיעא, בין קמיע של כתב בין קמיע של עשבים, מותר גם לחולה שאין בו סכנה, ואפילו אם עדיין לא אחזו החולי, אלא שתולהו עליו מפני שהוא ממשפחת נכפין ומתיירא פן יחלה, מותר. וכמבואר בשבת (סא א) ובש"ע (סימן שא סעיף כה). וכן נפסק שם (בסעיף כד) שמותר לצאת לרה"ר במיני עשבים שקושרים אותם ותולים אותם לרפואה. וכ"כ עוד בש"ע (סימן שג סעיף טו) שמותר לאשה לצאת בקשר שעושים לרפואה שלא תשלוט בה עין הרע. ע"ש. ומרן החיד"א בס' ככר לאדן (דף רפה ע"א), כתב, ואגב לדור ודור אודיע כי העשב הנקרא בלשון משנה "פיגם", (שביעית פרק ט משנה א, ופירש הר"י בן מלכי צדק שהוא "רוטא", והרמב"ם בפ"א דכלאים מ"ח כתב פיגם בל' ערב סדאב ובלע"ז רודא). מועיל לבטל עין הרע וכישוף. ושמעתי מרבני ירושלים מעשה נורא על זה. ויש שם קדוש "רוטא", והנושא עשב זה יכוין בשם קדוש הנז' וטוב לו. וגם העשב הזה מועיל במקום מגיפה. עכת"ד. וכן הביאו הגר"ח פלאג'י בס' רוח חיים (סימן שא סק"ב) ובספר רפואה וחיים (דף נה ע"ב) וכתב, ושמעתי מפה קדוש הרה"ג המקובל כמהר"ר יעקב ניניו ז"ל כי הפיגם אותיות מגיפה, שהוא מציל מן המגיפה. ע"ש. ונראה שלכן נהגו רבים כשמביאים את התינוק למילה שמים עליו את העשב רודא הנ"ל, להגן מעין הרע. ונראה שמותר לומר לגוי בשבת להביא לו דרך רה"ר את העשב הנ"ל, ואף למ"ש הרב זרע אמת ח"ג (ס"ס קכג) שדוקא בשבות שמוציאו דרך מלבוש התירו, שהוא שבות קל, משא"כ שאר שבותים, מ"מ שבות שעל ידי גוי שאין בו מעשה קל יותר. (ע' עירובין סח א). ובצירוף דעת הפוסקים דס"ל שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. וכל שכן אם הגוי מוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שאז הוא שבות דשבות, כמו שביארנו בספר לוית חן (עמוד קטו). ע"ש. והנלע"ד כתבתי.

As I mentioned regarding the ketores, this question applies in many other cases, such as the issue of Eliahu, if he is Pinchas, resurrecting the ben HaTzorfis.

Tos BM 114:

אמר ליה לאו כהן (אתה) - תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש:

Here is a very thorough write up. from the Nishmas Avraham.

במעשה של אליהו הנביא, נחלקו הראשונים אם אמנם הילד היה מת או לא. כי הנה בפסוק יז שם כתוב: עד אשר לא נותרה בו נשמה. ועיין בדניאל פ"י פסוק יז. ועיין בתוס'  שכותב: תימה לר"י היאך החיה (אליהו) בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב ויתמודד על הילר וגו'  ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר משום פקוח נפש, עכ"ל, משמע שלדעת הר"י הילד באמת היה מת. ולא הבנתי את דברי קודשם, וכי יש מצוה של פקוח נפש במתים או מצוה להחיות את המת? אך עיין להלן מה שכתבתי בשם העמק שאלה ובשם הקובץ הערות. לעומת מה שכתבו התוס', עיין בתרגום שם  שכותב: לא יתבאש לה ולא ימות ברה. וכן כותב השיטה מקובצת בשם תלמיד הר"ף: וי"ל דלא מת ממש אלא נתעלף והיינו דכתיב עד אשר לא נותר בו נשמה, ולמ"ד כהן אסור בגוסס, צ"ל כיון שהיה סופו לחיות כחי דמי וכו', ע"ש.

                וכותב הרמב"ם : וכן המות שם מיתה ושם החולי החזק וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן, כלומר חזק חליו ולזה באר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה שאלו אמר וימת היה סובל שיהיה חולי חזק קרוב למות כנבל בשמעו את הדברים. ואמרו קצת האנדלוסין כי נתבטלה נשימתו עד שלא הושגה לו נשימה כלל, כמו שיקרה לקצת חולי חלי השתוק ובהחנק הרחם עד שלא יודע אם הוא מת או חי ויתמיד זה הספק יום או יומיים וכו', עכ"ל. וכותב שם הפי' שם טוב: ולזה ביאר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד וכו' להורות לנו שמת ויצאה נפשו ממנו. ואמרו קצת האנדלוסין, אמרו כי אף שנאמר בו לא נותרה בו נשמה כי לא מת אבל התבטלה נשימתו עד שלא נשארה לו נשימה כלל שהרי כתיב בדניאל ונשמה לא נשארה בי והוא ודאי לא מת. ודעת הרב כדעת האנדלוסין אלא שייחסו להם להעלים הענין, עכ"ל. אך כותב שם האברבנאל: המפרשים כולם נכשלו ואין עוזר וכולם הסכימו שהיה דעת הרב שבן השונמית לא מת וכו' ואמרו גם כן שדעתו היה שבן הצרפית גם כן לא מת וכו' ולזה ביאר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה, יורה שקדם לו חולי חזק ומת בסוף וכו'. והנה הפסוקים מורים על אמתת זה, שבבן הצרפית אמר ד' אלקי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, ומלת תשב תורה שהיה מת בהחלט כ"ש באמרו על קרבו וכו'. והביא מאמר האנדלוסין שאמרו על נבל שנתבטלו נשימתו כרי להודיע שהאנדלוסין לא יפרשו מיתה על כל חולי השתוק והחנק הרחם להיות בהם בטול נשימה וידמו למות המוחלט, הנה א"כ בבן הצרפית לא ספק הרב ולא ג"כ האנדלוסין למה שמצאו בהם זכרון חולי ולכן לא יפורש בהחלט ולמה יכחיש הרב פשוטי הכתובים האלה בעניני נס התחייה הזאת מיתר הנסים שבאו בתורה וכו', עכ"ל של האברבנאל. ובעל השו"ת שואל ומשיב מביא את השיטה מקובצת וכותב: ואני תמה מ"ש דלא מת ממש אלא נתעלף, הנה הרמב"ם במורה הביא כעין זה בשם האנדלוסין וכמה וכמה תלונות עוררו ע"ז רבני צרפת בעצמם, וגם בדברי התוס' לפנינו מוכרח כן שהרי כתבו דידוע שעתיד להחיות, והוא תימה דמ"מ כעת מת הוא ומטמא וא"כ הכי בשביל שיחיה אח"כ לא מקרי תחיית המתים טומאה כלל וכו', וא"כ עכ"פ דברי הרמב"ם מבוארים כרבני צרפת אשר התמרמרו עליו על פירושים כאלו וכו', עכ"ל. ובמקום אחר  הוא כותב: אבל באמת מכאן ראיה למ"ש המורה וכו', ואפודי ושם טוב כתבו שכן דעתו ובאמת שברף סט נמצא החששא הלז גזירה שמא נתעלפה ע"ש ברש"י שנדמה למת וזהו חולי השיתוק וכו', עכ"ל.

                ובשו"ת רדב"ז  נשאל: למ"ד פנחס זה אליהו היאך נטמא להחיות בן הצרפית. תשובה: כמה דברים נאמרו בדבר זה, י"א שלא מת ממש והכי משמע מדכתיב עד שלא נותרה בו נשמה וכן נראה ממה שתרגם יונתן בן עוזיאל לא יתבאש לה ולא ימות ברה, משמע שעדיין לא מת והכי משמע נמי בסוף נדה דאיבעיא להו בן השונמית מהו שיטמא, ומדלא איבעיא להו בבן הצרפית דקדים, משמע דס"ל דלא מת. ואין דרך זה נכון כלל דכתיב להמית את בני וכתיב ויאמר אליהו ראה חי בנך והכי הול"ל ראי לא מת בנך. וגם דברי המתרגם אינם מכריחים דהכי קאמר ולא ימות ברה ולא ישאר ברה מת. והא דלא איבעיא להו בבן הצרפית, דילמא בעל הבעיא לא פסיקא ליה ונתברר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשות שאליהו החיה את המתים וכו'. והתוספות תירצו בפרק המקבל שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר מפני פקוח נפש, ע"כ. וקשה, חדא דאין סומכין על הנס, ותו דאם ברור לו שיחייהו אם כן לא היה שם פקוח נפש, ואם היה שם פקוח נפש אם כן לא היה ברור אצלו שיחייהו. עוד יש לפרש דלעולם לא נטמא אליהו, והא דכתיב ויתמודד על הילד לא על הילד ממש אלא סמוך לו כמו ועליו מטה מנשה, כדי שתהיה תפלתו בכוונה יתירה על הילד כמו ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו. וגם לזה קשה דכתיב ויתמודד על הילר, היה ראוי שישים פניו על הילד ויכוין מחשבתו בתפלתו על הילד, מה צורך להתמודד שפירושו שם מדתו למדת הילד. ותו דכתיב ויעלהו אל העלייה וסתם עליה בית מקורה הוא והרי נטמא באוהל וכו'. ותו שהרי נטמא במשא דפשטיה דקרא משמע שהוא בעצמו העלהו. עוד יש לפרש דהוראת שעה היתה כדי שיתקדש שם שמים על ידו וכו'. עוד יש לפרש דמת מצוה שאין לו קוברים היה והטומאה דחויה היא אצלו . ולשני הפירושים האלו התמודד עליו ונגע בו ושניהם חדשתי אני, ועל הראשון אני סומך דהוראת שעה היתה, עכ"ל של הרדב"ז.

                והחיד"א בשו"ת חיים שאל  מביא את הרדב"ז הנ"ל וכותב עליו: ומה שהקשה על התוס' לק"מ דהא דאין סומכין על הנס לא נאמר כלפי אליהו זכור לטוב דפשיטא טובא דעושין לו נס. ותו דמקמי שיגע בו ידע בדבר ד' שיחייהו. ומה שהקשה דאם ברור לו שיחייהו וכו', ל"ק דהיה ברור לו שיחייהו אם יתמורד עליו ממש ויכוין בכונותיו ויחודיו, ולא היה אפשר להחיותו מבלי שיטמא לו ואם יטמא לו ויתמודד עליו ברור לו שיחייהו, וא"כ אם לא היה נטמא היה פקוח נפש. אלא עדיין יש להעיר, דאף אם לא היה ברור לו שיחייהו רק היה ספק, היה יכול ליטמא דספק נפשות דוחה אפילו שבת החמורה, וי"ל דקושטא דמילתא קאמר וכו', עכ"ל החיד"א. ובספרו חומת אנך  כותב החיד"א: ראה חי בנך, אפשר דכוונתו דמעיקרא לא מת אלא שנתעלף והוא חי ולא שהחייתי אותו, וזה שלא להחזיק גדולה וטובה לעצמו. עתה זה ידעתי וכו', אפשר דכונתה זה ידעתי שהיה מת ואתה החיית אותו כי איש אלוקים אתה ודבר ד' בפיך אמת שאפילו בענוה שעשית הדברים שאמרת אינם שקר אלא אמת שהוא חי, וזה בכלל השלמות להראות ענוה ושלא להחזיק טובה ולומר דברי אמת וזה הפרט הכרתי עתה נוסף על מה שכבר ידעתי זאת לפנים, עכ"ל. ועיין גם בבאר היטב על אהע"ז . וכותב העמק שאלה : תימה לר"י היאך החיה אליהו בנה של הצרפית וכו', ולכאורה קשה למאי דייקי שהיה ברור הא אפילו משום ספק מותר, ולמש"כ ניחא דכיון שמת אינו בכלל אדם ואין מחללין את השבת אלא משום ושמרו בני ישראל את השבת, מוטב שיחללו שבת אחת וכו', וא"כ אינו אלא בודאי ולא בספק, ואע"ג שכתבנו דהותרה ס"ל דלא קיי"ל כרשב"א כלל, מ"מ יישבו שפיר דמאן דס"ל דאליהו כהן הוי ס"ל כרשב"א [ובאמת היה אפשר ליישב בפשיטות ולומר דבן הצרפית לא מת ממש ולא כתיב ביה מיתה אלא לא נותרה בו נשמה ואינו אלא מעין גוסס, והכי משמע בנדה פרק תינוקת בשאלת אנשי אלכסנדריא לריב"ח בן השונמית מהו שיטמא, ולא שאלו על בן הצרפית דקדמא , והכי משמע ברבה פ' האזינו דחשיב אלישע החייה את המת ולא חשיב את אליהו, אלא דבב"ר פע"ז חשיב את אליהו למחיה את המת וכ"ה בגמ' פסחים סח ע"א. והנראה דמדרשים חלוקין הן ואין הדבר ברור], עכ"ל.

                וכן ראיתי בקובץ הערות להגרא"ב ווסרמאן הי"ד שכותב: וכ"כ תוס' פ' המקבל דהא דנטמא אליהו להתינוק להחיותו הוא משום פקוח נפש אף שלא מצינו מצוה להחיות מתים וכו', עכ"ל.

                ולולא דמסתפינא הייתי מביא ראיה מהגמ' בחולין  שפשוט להש"ס לדמות את שלושת המקרים אחד לשני - המקרה של אליהו, המקרה של אלישע והמקרה של מלכים ב יג, שם מסופר על מת ממש שהשליכו בקבר אלישע, שחי וקם על רגליו. ורוצה הגמ' להביא מזה ראיה שהתקיימה ברכתו של אליהו לאלישע, ויהי נא פי שנים ברוחך אלי . ואם לא שגם בן הצרפית היה ממש מת והיה שם נס של תחיית המתים, מה ראיית הגמ'. ועיין ברש"י שם שכותב: פי שנים, אליהו החיה בן הצרפית ואלישע בן השונמית וכו'. ושוב, היינו דתניא, בתמיה, ואי משום ברכתא דאליהו היה צריך להחיות ממש כמו שעשה אותו שהחיה אליהו וכו', עכ"ל. וראה גם בגמ' סנהדרין : שלש מפתחות לא נמסרו לשליח וכו'.

and Tosfos Horosh that it was al pi hadibbur, and Rabbeinu Bachay that his mother, the Tzorfis, was not Jewish, and he was just ma'ahil on the body.