Unknown Unknowns. It goes on and on.

By which I mean that having reached seventy plus, assumptions tend to ossify. But that is a mistake, as I find all too often.

This list is just the beginning. 

1. I was surprised to find this Netziv at the end of Sotah who disagrees with what I thought was undisputed. He makes the point sharper by saying that he disagrees with the Ramchal.  If not for that, one might say that what he is saying is compatible with the Mesillas Yesharim. He is saying that it is not, period. 

Perhaps this is common knowledge among baalei mussar, but it was new to me.

Meromei Sadeh Sotah 49b

https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40996&st=&pgnum=148

א"ל רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא. פי' ענוה אינה שפלות הלב, אלא הנהגה בין בני אדם שלא בגסות, ולא כמסלת ישרים, והארכנו במקום אחר. והיינו דאמר רב יוסף שהיה מתנהג כאחד מן התלמידים, כדאי' שלהי מס' הוריות דכ"ב שנין דרבה לא קרא אומנא לביתיה: 

שם. לא תיתני יראת חטא. פי' יראת חטא היינו גדרים מה שאינו עפ"י דין, אלא שירא בעצמו שלא יכשל לפי טבעו וענייניו, והיינו ירא שלא יבא לידי חטא.

I would very much like to see where else he talks about this - והארכנו במקום אחר.

UPDATE: 

Thank you R Micha and R Chaim Brown. It is the Netziv in Behaaloscha, Bamidbar 12:3, in both the Haamek and the Harcheiv:

והאיש משה עניו וגו׳ – ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה׳ כי היכי דלא לחליש דעתו, אבל באמת משה לא חשש כלל לזה ד״האיש משה עניו וגו׳⁠ ⁠״, אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם. [הרחב דבר – והוי כדאיתא בברכות (יט,א) בהא דקאמר דמתים לא ידעי כשמדברים אחריהם או ידעי ולא איכפת להו, ומקשה, והא חד אשתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא ובזעא לארנקא דמוחיה, ומשני, שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה. הרי דסלקא דעתיה דמשום הכי נענש מן השמים משום דארגיש בצער והקב״ה תבע צעריה, ומסיק דלא משום צעריה אלא משום יקריה דצורבא מרבנן שהוא כבוד התורה. ומביא שם ראיה דאמר רבי יהושע בן לוי כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם, שנאמר ״והמטים עקלקלותם יוליכם ה׳ את פועלי האון״ (תהילים קכה,ה). והנה לא נזכר כאן (״והמטים עקלקלותם״) ענין מבזה תלמידי חכמים, אבל הכוונה, דבזה שהוא מבזה תלמידי חכמים ומיקל בכבוד התורה ממילא יבואו כמה אנשים לדרכים מקולקלים, לכן, אע״ג שהוא בעצמו אינו פועל און, אבל בזה שהוא מטה עקלקלות היינו שמקרב לידי כך, ״יוליכם ה׳ את פועלי האון״ בעצמו.]

ומשמעות ״עניו״ הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד, [הרחב דבר – כמו שכתב במסילת ישרים בפירוש ׳עניו׳ שהוא שפל ברך. אבל אינו כן, והרי בסנהדרין (פח,ב) איתא ׳ענוותן ושפל ברך׳, הרי דתרי מילי נינהו, וכך כתב מהרש״א בחדושי אגדות, אבל להיפך מדבריו. והראיה, דאיתא בערכין (טז,ב) ׳תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה איזה מהן עדיף׳ וכו׳, ואי משמעות ׳עניו׳ — שפל ברך, היאך היא ׳ענוה שלא לשמה׳. ותו, הרי שלהי מסכת סוטה (מט,ב) איתא ׳משמת רבי בטלה ענוה, אמר רב יוסף, לא תיתני ענוה, דאיכא אנא׳, והאיך יאמר מי שהוא שפל ברך שהוא עניו. ותו, דבספרי תניא וכן הוא באבות דרבי נתן (פרק ט׳) ״(ענו מאד) מכל האדם״ — ולא ממלאכים, ואי איתא שהוא שפלות היאך שייך לומר על מלאכים שאין יודעים ערכם. ולא עוד, אלא שאנחנו אומרים שבח על הקב״ה ׳אין ענוה כענוותיך׳. ובמגילה (לא,א) ׳בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו׳.] אלא משמעות ״עניו״ — שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מסכת סוטה (מט,ב) ׳לא תיתני ענוה דאיכא אנא׳, והוא כדאיתא שלהי מסכת הוריות (יד,א) דכל שני דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, ופירש רש״י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו, שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתיה. אע״ג שידע רב יוסף שהוא בערכו של רבה, מ״מ לא חשש לכבודו, והיינו ענוה.

I also saw from the Avnei Nezer in CM 95:11 and 12.

This is going to need its own post. I just came across the ibn E on Bamidbar 12:3 who says it is related to shalev, tranquil.

אבן עזרא

ג

ענו מאד. במשקל שלו והטעם שלא בקש גדולה על אחיו:

2. What is meant by the pesukim we say after putting on tefillin, from Hoshea 2:21-22

וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים 

וארשתיך לי באמונה וידעת את־יהוה 

(Most people mispronounce it, by the way.  It is not veyadata. - there's a regular patach, not even a chataf patach, under the ayin in veyadaat, וְיָדַעַתְּ.  As to whether the last shva is na or nach, you will do what you have done all your life, irrespective of what the baalei dikduk say.) 

 

Back to the main point:   All the local meforshim except the ibn Ezra say that it is a two way deal. Klal Yisrael does tzedaka and mishpat, Hashem will respond with chesed and rachamim. Klal Yisrael has emunah, Hashem will let you know Him.  

Hashem will take you as His Arusa only when you are worthy, when you are baalei tzedaka and mishpat and are maaminim.

(The ibn Ezra says there is no reason to explain the passuk this way, but everyone but him does.)

Rashi

כא

בצדק ובמשפט. שתתנהגו בהן: 

ובחסד וברחמים. שיבא לך מאתי על ידיהם באברהם אבינו כתיב (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה שנאמר (דברים י״ג:י״ח) ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד (שם יז) פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה׳:ז׳) ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים שנ' (ירמיהו ט״ו:א׳) כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט שנאמר (ישעיהו א׳:כ״ז) ציון במשפט תפדה וגו' הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן:

כב

וארשתיך לי באמונה. בשכר האמונה שהאמנת בגולה להבטחות שעל ידי נביאי:

3.