Why Does Hoshiah Na Belong in Hallel, Especially For the Naanuim.

From Harav Dovid Cohen, Rosh Yeshiva of Chevron Yeshiva, in his Sefer Zman Simchaseinu. 

I have  it here because my son, Harav Moshe, pointed out a very simple answer that for some reason Harav Cohen does not mention. More than that, even though he brings the Maharit that the Oneg Yomtov quotes in his hakdama, there is a much more relevant Maharit that uses Moshe's tzushtell to clearly answer the question. 

מאמר מ״ג

 בקשת אנא ה' הושיעה נא היא חלק מן ההודאה 

א].  בדברי התוס' בסוכה לז, ב, שהבאנו במאמר הקודם באות א, כתבו הטעם שמנענעים גם ב'אנא ה' הושיעה נא', ....

[לשון התוס':

בהודו להשם תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו בסוף הלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פירש בקונטרס ויש מפרשים תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם אחד וכן באנא ה' הושיעה נא כבית הלל ולא באנא ה' הצליחה נא כבית שמאי וטעמא דבית הלל אע"פ שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים משום דכתיב (דברי הימים א טז) אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעים את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא] 

(I just fixed the quote from the passuk, because in Divrei Hayamim is says עצי היער, not כל עצי היער as it says in Tehillim.)

 ודבריהם צ"ע, כיון שחובת הנענועים הוא מקרא ד'אז ירננו (כל sic) עצי היער', שהוא ענין שבח והודאה, מה שייך ענין זה לבקשת 'אנא ה' הושיעה נא', שהוא בקשת ישועה ולא שבח והודאה. 

ב] ואפשר לבאר ענין זה במקצת, בהקדם דברי רבנו יונה בשערי תשובה שער רביעי אות יב: 

 ונאמר אודך י'י כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני (ישעיהו יב א). פירוש – אודך על מוסרך וקבלתיו באהבה, ובעבור זה שאודך על שאנפת בי – ישוב אפך ותנחמני. וכן בענין ההודאה על הטובה נאמר אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך (תהלים נב יא). פירושו – אודך על הטובה שעשית עמדי ובעבור זה אקוה להתמדת טובתך. ונאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהלים קטז יג) – צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא (שם ג–ד).

ומבואר בדבריו, דההודאה עצמה היא סיבה לבקשת הישועה, ומתוך ההודאה על הטובה, באה התקוה והבקשה על התמדת הטובה. 

 ולפי"ז יש לבאר, דגם בקשת 'אנא ה' הושיעה נא', שייך לסדר ההלל וההודאה של 'הודו לה' כי טוב', כיון שמתוך ההודאה בוקעת ועולה בקשת הישועה, ולפיכך גם בקשת הישועה היא חלק מן ההודאה, ובחיוב הנענועים של ההודאה, באה גם בקשת הישועה של אנא ה' הושיעה נא.

 אולם עדיין אין זה מספיק, דמדברי התוס' מבואר לכאורה, דאנא ה' הושיעה נא, היא עצמה הודאה. וגם עיקר דברי רבנו יונה דמתוך ההודאה באה בקשת הישועה צ"ב. 

ג] וידידי הגר"ב שליט"א אמר בזה, בהקדם דברי רבנו יונה בברכות ד, ב מדפי הרי"ף, שכתב בביאור סוגית הגמ' 'איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה':

ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר, מפני כשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד, הוא מראה שבוטח בקב"ה בתפלה, כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום. לו כל צרכיו. 

ומבואר, דבבקשת צרכיו, מגלה האדם ומראה שהוא בטוח בקב"ה שנותן 

ולפי"ז יש לבאר גם הא דבקשת אנא ה' הושיעה נא היא חלק מן ההודאה, כיון שבבקשה זו מגלה ומראה שהקב"ה נותן לו מחסדו. שאם לא היה הקב"ה נותן לו מחסדו, לא היה מבקש ממנו, ולפיכך הבקשה עצמה היא הודאה, שהקב"ה נותן לנו כל צרכינו בחסדו הגדול. יצחק חנוכה, מאמר ב פרק ב: 

ד] ונראה להוסיף דברים בזה, בהקדם דברי הגר"י הוטנר זצ"ל בספרו פחד יצחק—חנוכה, מאמר ב פרק ב: 

בבנין המילים של לשון קודש, נזדמנו לפונדק אחד שני מושגים, הבעת החזקת טובה (דאנקען), והסכמה לדעת הצד השני (נאכגעבען), לשני המושגים הללו יש בלשון קודש ביטוי משותף 'הודאה', הודאת בע"ד פירושה הסכמה לדבריו של הצד השני, הודאה על העבר פירושה הבעת החזקת טובה על מעשה חסד, הסברת השיתוף הזה היא, כי בתכונת נפשו של האדם טמונה היא השאיפה להיות סמוכה על שולחן עצמה מבלי להזדקק לעזרתו של הזולת, ובשעה שאדם מביע את הכרת טובתו לחבירו ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בע"ד, כי בפעם הזאת אמנם לא עלתה בידו והיה עליו להשתמש בטובתו של חבירו, באופן שהשורש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא מעשה הודאה, ועל אחת כמה וכמה שכך הוא הענין בין אדם למקום, 'עיר פרא יולד', ובטבע הפרא של כל אדם גנוזה היא ההנחה של כוחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, ובשעה שהוא מקריב את תודתו למקום, הרי זו הודאה כי לית ליה מגרמיה כלום. 

ומצאתי הדברים מפורשים בילקוט שמעוני בראשית רמז קכו: 

א"ר לוי 'לא יגרע מצדיק עיניו', דוגמא דידיה לאה תפשה פלך הודיה ועמדו כל בניה בעלי הודיה, יהודה 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני'. דוד 'הודו לה' כי טוב', דניאל 'לך אלקא דאהבתי מהודה ומשבח אנא'.

 ודברי חז"ל צ"ב, שיש כאן ערבוב בין שני סוגים של הודאה, דבלאה ובדוד ובדניאל, ההודאה היא במהלך של הלל והודאה שבא מתוך הבעת טובה, וביהודה ההודאה היא ענין אחר לגמרי, שהיא הודאה במהלך של הודאת בע"ד והסכמה לדעת הצד השני.

ולפי דברי הפחד יצחק, הדברים מבוארים היטב, דהכל ענין אחד, וגם ההודאה של הבעת טובה היא הודאה של הודאת בע"ד, דתוכן ההון ההודאה הוא ההכרה שכל מה שקבלתי הוא מטובתו של הקב"ה, ולפיכך ענין ההודאו של לאה, שבאה להביע תודה להקב"ה על לידת יהודה, הוא בשורש רש אותו ותה ההודאה של הודאת בע"ד שהוד יהודה ואמר צדקה ממני, שההכרה וההסכמה לצד צד השני, היא עצמה הודאה של הבעת טובה. וע"כ תודה, שאדם 

וכן יש מקור לדב דברים אלו בדרי הגאון בעל עונג יו"ט בהקדמה:  

וע”כ אמר ילך לך אזבח זבח תוד ודה ובשם ה' אקרא קרא', שעל ענין זה אזבח זבח שקרבן יבן תודה דה הוא לשון הודאה, ואין ענין הודאה נופל אלא על מה יכול לכל ומודה בו, זה מיקרי הוד לכפור בו הודאה, אבל מה שאינו יכול לכפור בו, לא מיקרי הודאה, זה, כמבואר בחו"מ לענין ענין מודה במקצת, ולזה אמר אחרי שפתחת למוסרי לעשות נגד רצונך, לכן לא כן אנכי, רק אזבח לך זבח תודה ובשם ה' אקרא, להודות כי הכל ממך עילת כל העלות וסיבת כל הסיבות ע"כ דברי המהרי"ט.

ומבואר, שדימה הא דבעינן מודה בדבר שיכול לכפור בו במודה מקצת הטענה, לומר דגם בהודאה שבאה במהלך של תודה והלל צריכים שתהיה בדבר שיכול לכפור בו, ובע"כ דתרוייהו ענין אחד בשורש ענינם.

 ה] ולפי"ז יש לנו תוספת ביאור, בהא דנתבאר עפ"י דברי רבנו יונה, דבקשת הישועה עצמה היא חלק מההודאו יאה, משום שע"י שע"י הבקשה הוא מגלה ומראה שהקב"ה נותן לו מחסדו, שהרי עיקו ניקר תוכן ענינה של ההודאה, היא ההכרה וההסכמ הסכמה שכל הטובה שקיבל היא מהקב"ה, וזה בא לידי ביטוי בבקשת הישועה הישועה שבאה אחרי ההודאה, שבזה הוא מגלה ומודה שכל טובותיו הם מחסדו של של הקב"ה, ולכן הוא פונה ומבקש מהקב"ה שימשיך ויתמיד ליתן לו מחסדו ומישועתו, ולפיכך יכך בקשת אנא ה' הושיעה נא היא עצמה חלק מן ההודאה, במהלך של גילוי וה בחסדו וישועתו של הקב"ה.

 וזה גם הביאור בדברי רבנו יונה שהבאנו לעיל, שההודאה היא סיכה לבקשת הישועה, כיון שבקשת הישועה עצמה היא חלק מההודאה, דמתוך ההכרה וההסכמה שבאה בהודאה, בוקעת ועולה הבקשה על התמדת הטובה והמשכה. 

ו] ועפ"י הדברים המבוארים, ביאר ידידי הגאון רשי"ב שליט"א, את תוכן הענין שנתיחד חג הסוכות לדין על המים,ובהקדם דברי רש”י בראשית ב, ה, שפירש הפסוק וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים מטר על הארץ': 

ומה טעם לא המטירלפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים. 

וביאר שם המהר"ל בגור אריה: "כלומר ואסור לעשות טובה לאיש אשר אין מכיר בטובה". ומבואר, דהשורש והסיבה לגשמים הוא בהכרת הטובה של האדם לגשמים ולפיכך חג הסוכות שהוא זמן ההודאה לה' יתברך, וכמו שהבאנו במאמר הקודם מדברי המהר"ל, ונתבאר במאמר זה דעיקר ענין ההודאה היא ההכרה במהלך של הודאת בע"ד בטובתו של הקב"ה, הרי הוא הזמן שנתן לנו הקב"ה בחסדו לדין על המים, שמתוך ההודאה והכרת הטובה של חג הסוכות, נתברך בדין המים, ודפח"ח

עד כאן מספר זמן שמחתנו

Here is what my son Harav Moshe pointed out, and with the Maharit, it is כפתור ופרח.

The Rosh Yeshiva only talks about the naanuim. He could have asked that bichlal, what is "Hoshiah Na" doing in Hallel? The answer is that bakasha belongs after shevach. How do I know that? From the Mishna in Brachos. What is the logic of this din? The Maharit.

Bekitzur: He should have written the piece differently. This is how I would have written it, and I'm sure he would have done it this way if he had seen the Maharit:

What is הושיע נא doing in Hallel?

The answer to that question is in the Mishna in Brachos 54 

הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו, בן עזאי אומר ארבע שתים בכניסתו ושתים ביציאתו, נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד.

 From this we see Chazal's rule- a general concept- that after shevach v'hodaah for the past, you should make a bakasha for the future. On this, the Maharit in his Drashos:

מהרי"ט בדרשותיו (דרוש שני לפרשת עקב) 

הבקשה אחרי ההודאה יש בה שבח מיוחד להקב"ה יותר משאר הבקשות, כי לכאורה היה נראה שלאחר שקיבל עתה טובה אחת, עליו לשתוק מלבקש עוד, שדי בכך שגמלוהו טובה אחת בחינם ואיך יש לו פה לבקש עוד, אך באמת כל זה הוא במדת בשר ודם, אבל מדת הקב"ה אינו כן, כי הטבתו היא בלתי תכלית, כי הוא חפץ להטיב בלי גבול ובידו היכולת להטיב בלא סוף, לא יעף ולא יגע מלהטיב ולחזור ולהריק ברכה, וכמו שאמר הכתוב הרחב פיך ואמלאהו. א"כ יש כאן שבח מיוחד על מדת טובו של הקב"ה שאין לה סוף, ולכן יש ג"כ יותר חיוב לבקש אחר הודאה, מאשר שאר בקשה.​

that Bakasha after shevach is the biggest shevach v'hoda'ah. 

Reb Yosef Ber in Reshimos Shiurim on Sukkah packs this entire discussion into one sentence:

 תוס' ד"ה בהודו- וטעמא דבית הלל כו' דכתיב אז ירננו כו' וכתיב בתריה הודו כו' וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו וכו'. נראה בכוונתם שמנענעים בהודו שיש באמירתו הודאה על שעבר. וגם מנענעים באנא ה' שיש בו בקשה על להבא. וכן מצינו הנכנס לכרך מודה על שעבר ומבקש רחמים להבא (ברכות נד.). בהלל בקשת רחמים מהווה הודאה להקב"ה ומחייבת נענועים נוספים.

It has also been pointed out that this is the reason people respond to a birkas hagomel with a bakasha al ha'asid, מי שגמלך. Why doesn't the baal haneis himself say it? Pashtus because his chiyuv is to be mefarsem the neis berabbim, and if he were to add anything, it would be a hefsek on the Amein of the tzibur. After they say amein, it is appropriate that they should be mispallel for him. He could say it himself, but a bracha of a tzibur is better, and by listening he is yotzei this as well.