Hungary and Lithuania

Some similarity, but a vast difference.  

From Dor Revi'i.

https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37184&st=&pgnum=285

Reb Moshe, brought in the Kol Rom, says something a beautiful thing that is, on some level, similar, and at the same time fundamentally different. Reb Moshe says that the fact that nissim happened that brought him there, this proved to Yaakov that the Ribono shel Olam did not want him to learn there. If Hashem wanted him to learn there, he would not have been brought through nissim. Limud HaTorah requires a personal decision and disciplined personal effort, with no divine assistance, because כך היא דרכה של תורה. The fact that he was brought via nissim was clear proof that he was supposed to rest.

But it is true that Reb Moshe indicates that the time had come for Yaakov to live a life of teva that is transformed by kedusha, and this was the purpose of davka letting him sleep, and davka in that situation revealing to him the awesome vision of the Sulam. 

Vayishlach. Not Relying on Hashem's Havtacha.

  לב:ח. ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ...

The Arvei Nachal here brings a Medrash that there were two "Bnei Adam" who received havtachos of safety from Hashem but who were afraid when danger faced them.  These were the Bechir Ha’avos, Yaakov, and the Adon Hanevi’im, Moshe.  He brings from the Bina L'Ittim questions on the Medrash, among which is that the words “bnei adam” are unnecessary.  

He says pshat that the havtachos they received were when they were on a certain madreiga. At that point, one could refer to them as "Bnei Adam."  But when they rose to a higher madriega, far beyond what you could call Bnei Adam,  they feared that the earlier havtacha would not apply.  He says it is because the greater they are, the more they realize how little they are. I would add that is also true because they are judged more and more with middas hadin.

ויירא יעקב מאד כו'. במדרש ר' פנחס בשם ר' ראובן שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים, הבחיר שבאבות זה יעקב כו' ואמר לו הקב"ה והנה אנכי עמך ולבסוף נתירא שנאמר ויירא יעקב, הבחיר שבנביאים זה משה כו' ואמר לו הקב"ה כי אהיה עמך ולבסוף נתירא שנאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו אין אומר אל תירא אלא למי שנתירא ע"כ. ודקדק בבינה לעתים מה הלשון בני אדם. ותו דהוה ליה למימר בקצרה בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים הבטיחן הקב"ה ונתיראו. ותו באומרו ולבסוף נתירא ולא אמר בקצרה ונתירא וכדאמר בתחלת הדברים הבטיחן הקב"ה ונתיראו ולא אמר לבסוף נתיראו.

ותירץ, שר' ראובן בא להגדיל התימה יותר, כי מה שהבטיחן היה בראשיתן בעוד שלא הורגלו כ"כ בנבואה והיו אז בגדר בני אדם כשאר הצדיקים כי יעקב עדיין לא היה בבית שם ועבר, וכן למשה רבינו ע"ה היה מאמר כי אהיה עמך בתחלת שליחותו ומה שנתיראו היה בסוף כל הזמן אחרי היותם בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים והוה ליה ללמוד ק"ו אם הובטחו מתחלה כל שכן אח"כ. ולז"א שני בני אדם הבטיחן, ר"ל בהיותם בגדר בני אדם הובטחו ונתיראו בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים, ר"ל בהיותן בגדר בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים נתיראו, והיינו נמי דקאמר אח"כ ולבסוף נתיראו, ר"ל בסוף אחרי היותו בערך רב עכ"ד. ואמנם לפ"ז השאיר ר' ראובן עליהם בתימה ואין זה במשמע.

ונראה לי לפרש לפי דרכו, דאדרבה בדברים אלו בא לתרץ הקושיות עליהם. והוא עם מה שכתבתי תכלית הידיעה שלא נדע, וכן בענין עבודת ה' מי שאינו עובד ה' כלל ידומה בדעתו שהוא צדיק גדול, ומי שהוא במדריגה גדולה בעבודת ה' ידומה לו שאינו עובד כלל, וכמאמרם ז"ל (ברכות ס"א:) כגון אנו בינונים, ולזאת והאיש משה עניו מכל האדם כי להיות בחיר הנמצאים היה שפל בעיניו יותר מכולם, וזהו תכלית המדריגות שידע שאינו עובד ה' כלל וכבר הארכנו בזה בריש פרשתן ובמ"א. וממילא שזה עצמו התירוץ על מה שנתיראו לפי שהובטחו בהיותן בגדר בני אדם ואז אפשר שהיו בעיני עצמם קצת מן הקצת ראוים לחסדי הש"י, משא"כ בסוף בהיותם בערך רב ורם אז היו שפלים בעיני עצמם ובלתי ראוים לאותה הבטחה לכן נתיראו.

ובא ר' ראובן ללמד דעת את העם בזה כי כל זמן שידמה האדם בעיני עצמו כי צדיק הוא ידע ביחוד שאין בו שום דבר ועדיין לא עבד את ה' כלל, ועשה ה' ככה בארץ לתכלית גדול היות הגאות והגאון הוא דבר רע מאד, לכן ברא אלהים את האדם בבחינה זו שכל מה שהוא צדיק יותר אזי עיקר צדקתו בהיות יודע בלבו שאינו כלום ובזה נצול מהגאות, כי אם באמת ובתמים הוא צדיק הוא נמאס בעיני עצמו ומיד שיכניס יצר הרע בלבו היותו צדיק ועובד אזי מתוך מחשבה זו ידע וישכיל שאינו צדיק, נמצא ממה נפשך יהיה תמיד שפל בדעתו והבן.

With this I added ta’am to (Hakadosh) Rabbi Shain’s vort here in his Birkas Ish.  He asks, the Gaon in Balak says that "ito" is not the same as "imo."  Ito means coincidental commonality of action resulting from disparate motives.  Imo means with unity of purpose, a personal communion of motivation.  So why by Yaakov’s camps does it say es העם אשר אתו?  It should say imo!  He answers that the shvatim did not agree with Yaakov that there was reason for fear; Shimon and Levi attacked Shechem’s city ‘betach,’ confident that they would be victorious.  Rashi says that their confidence was that the zchus of oso zakein would be meigin - בטח - שהיו כואבים ומ"א בטוחים היו על כחו של זקן .  The Sifsei Chachomim learns that “oso zakein” was Yaakov.  Yaakov himself was fearful, though.  Just as at the destruction of Shechem there was disagreement between Yaakov and the Shvatim, here, too, the same disagreement occurred; therefore, Yaakov’s splitting of the camps was contrary to the hashkafa of the shvatim, so it says ito, not imo.  

 ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות

הנה ידוע מה שכתבו המפרשים שיש חילוק בין תיבת ״אתו״ לתיבת ״עמו״, ד״עמו״ היינו במחשבה אחת בלב שוה, ו״אתו״ אינו במחשבה אחת (עיין בפרשת בלק בפסוק ״וילד עם שרי מואב״ פרש״י שם לבו כלבם שוה, ועיין שם בספר קול אליהו מה שהביא בשם הגר״א ז״ל שהקב״ה אמר לבלעם ״קום לד אתם״ היינו על מנת שלא לקלל, אבל בלעם הלד ״עם שרי מואב״ היינו על מנת לקלל) והנה העם שחצה כאן יעקב אבינו נראה שהיו בעיקר בניו ונשותיו, והם בוודאי היו טפלים ליעקב ואחזו בדרד יעקב והלכו במחשבה אחת עם יעקב, ואם כן קשה למה כתבה התורה ״ויחץ את העם אשר אתו״, הל״ל ״אשר עמו״ דהא היו עמו במחשבה אחת.

ונראה בעז״ה שיש לפרש, שבאמת היו קצת חילוקי דעות בין יעקב אבינו לבניו, דהנה יעקב היה ירא כאן מעשו ואמר ״קטנתי מכל החסדים וגו׳״ ופירש רש״י נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, והנה כאשר נלחמו שמעון ולוי בשכם כתיב ״ויבאו על העיר בטח״ ופירש רש״י ממדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן, ופשוטו הכוונה על יעקב עיין שם בשפתי חכמים, והם לא היו יראים שנתמעטו זכיותיו של אביהם הזקן וגם לא יראו שנתלכלך בחטא, ומסתבר לומר שגם כאן כאשר בא עשו גם כן לא היו יראים כלל מעשו, רק בטחו על כחו וזכותיו של יעקב אבינו, ואם יעקב היה שואלם חוות דעתם היו אומרים לו שאין מה לירא ואין צורד לחצות את העם, ולפיכד כתיב ״ויחץ את העם אשר אתו״ שבאמת לא היו בדעה אחת עם יעקב, אלא היו בטוחים בכחו של יעקב שבוודאי יעזרם ה׳ ויצילם מעשו ואין מה לירא, ואין צורד לחצות את העם.

With the Arvei Nochal we can understand what the shakla vetaria was– the shvatim were someich on the havtacha; the havtacha to Yaakov protected them. But Yaakov, on the madreiga of bechir ha’avos, could no longer rely on the havtacha given to him when he was a Ben Adam.

This interpretation leads into a discussion of Nochum Ish Gamzu and Reb Akiva.   They were famous for their bitachon.  Early in their lives, their bitachon was that everything would work out for the best, a faith justified by the happy endings of the stories in which they were in mortal danger, but came out better than before.  

But how did their lives end?  In Nachum’s case, a horrific fate of a quadruple amputee lying in a dilapidated hovel that was ready to collapse, on a bed with the legs in buckets of water to stop bugs from crawling up and eating him alive.  Reb Akiva, of course, died under the worst public torture the Romans could invent, because he taught Torah.  It is very clear that Chazal are telling us that the havtacha and the faith they displayed earlier was appropriate and justified at that time, but then there was a drastic change; and it was no longer relevant to them when they grew older and greater.  Is it any wonder that Yaakov and Moshe were afraid?

He’ara: the havtacha to Yaakov was right before the confrontation with Eisav, so it’s hard to understand the Panim Me'iros or the Arvei Nachal’s pshat about Yaakov’s substantive change.  

VERY IMPORTANT NOTE:

My son, HaRav Mordechai, pointed out something very important, which changes much of what I wrote above. 

He said that both Nachum Ish Gamzu and Rebbi Akiva asked for what happened to them!

Nachum Ish Gamzu, in Taanis 21a, 

אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי  ...  ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין 

Rebbi Akiva, in Brachos 61a,

כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו

And I realized that Yaakov Avinu did the same thing.

ספורנו  כח:כא

והיה ה' לי לאלהים. אז יהיה ה' לדיין אם לא אעבדהו בכל כחי והוא"ו כמו זאת משמשת במקום הנה. כלומר הנני מקבל עלי מעתה שהאל ית' המרחם יהיה לי לאלהים ויתנהג עמי במדת הדין:

So the Yesod of the Arvei Nachal, which I thought was supported by the stories of Rebbi Akiva and Nachum Ish Gamzu, is not the only pshat. In all three cases, Hashem had treated them with Middas HaRachamim, even made promises that they would be protected. But in each case, the person explicitly asked to be judged with Middas HaDin, and it was this conscious request that changed Hashem's hanhaga with them.

Corpse Flowers, Carrion Flowers, Durian, Skunk Spray, and Davening

It's been a while since I added pictures to these posts. This one really calls for it. 

The Mishna in Brachos 22b tells us that one may not daven in the vicinity of something that produces a disgusting smell.  This is a broad prohibition, which includes all vocalized words of kedusha, from tefilla to brachos to words of Torah. Under some circumstances, it even prohibits thinking Torah thoughts.

ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות:

The gemara there adds that davening in such a place is not tefilla at all; One who davens there transgresses an issur. His 'prayer' is an affront to God, not praise. 

 היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ד' אמות והתניא לצדדין ל"ק הא דאפשר הא דלא אפשר היה מתפלל ומצא צואה במקומו אמר רבה אע"פ שחטא תפלתו תפלה מתקיף ליה רבא והא זבח רשעים תועבה אלא אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה :

(Even though Rava's shitta in Temura 4 is כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, so he should have passeled the tefilla on that basis alone, evidently the circumstantial nature of the issur makes אי עביד לא מהני inapplicable; but he passels on the basis of זבח רשעים תועבה , similar to אין זה מברך אלא מנאץ.)

Now that Rava used the expression דבר השם בזה on one who davens there, the poskim give terrible warnings to one who disregards this issur, to the extent that he is said to be Chayav Kareis, because כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה.  (See Mishna Berura 79 sk 5, and Gra in אמרי נועם ברכות כד ע"ב ד"ה כי, and Shulchan Aruch Harav 85a.)

This issur is derived from the passuk in Ki Seitzei, Devarim 23:15, 

כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך

Certainly מחניך קדוש pertains to human waste. According to the Rashba, ולא יראה בך also applies to צואה and בית הכסא, and so davening כמלא עיניו is also אסור מדאורייתא. (see Pri Megadim brought in Biur Halacha hakdama to OC 79.)

(Even in our time of hygienic plumbing, this halacha has practical application: for example, if you have a litter box in your house; or if there is a port-a-potty at a construction site. In both cases, if you are facing them, it is assur to daven, no matter how far away they are.)

So my question is: does this apply to other objects that produce a disgusting odor, or only the items listed in the Mishna and the Gemara.

Answer: Mishna Berura 79 sk 23:

(כג) ריח רע - היינו כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח. כתב הח"א דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש וכ"כ בספר מנחת שמואל:

עטרן is pitch, which the Gemara in many places considers to have a repulsive odor. 

So the Mishna Berura is paskening that disgusting smells do not interfere with tefilla, unless they are the product of decomposition/digestion. 

Rav Chaim Kanievsky (נקיות וכבוד בתפילה תשובה עב) is quoted as having said that one may daven when smelling the repellant odor of osmidrosis and bromidrosis, more commonly known as Body Odor.  (I do not know how this shtims with the issur of beis hamerchatz, which is bacause of zuhama, when the zuhama is just the water and steam people used to bath. If human body odor is not a problem, why would beis hamerchatz be a problem?) Rav Chaim Vital is quoted as saying the halitosis is not incompatible with tefilla (תשובות באר מים חיים פג) . 

In Siman 86 sk 3 the Mishna Berura assers davening in a wine cellar where there is a powerful malodor; evidently this is understood to be the result of decomposition. 

I understand the logic behind the distinction; מי משרה וצואה involve objects that are decayed and rotten. Things that have a foul odor by their nature are exactly as they should be. 

If you've ever had Durian, as I have, you know that some people are extremely disgusted by its smell. Sure, some people love it, but dogs love the smell of human waste and decaying flesh, and that doesn't change the halacha. In the Philippines, you will find legal warnings prohibiting the possession of Durians in hotels or public transportation. 

Similarly, the Corpse Flower, the amorophophallus titanum, produces the exact same chemicals that cause the miasma of rotting flesh, i.e., cadaverine and putrescene.  Or the less showy but equally horrid stapelia gigantea, Carrion flowers, which also produce cadaverine?

Can you daven in a room that has durian and corpse and carrion flowers? 

Another important application: In Israel, the police use a crowd dispersant called בואש, which leaves a powerful odor similar to rot or sewage on whatever it touches. May one daven if he is suffused with this odorant? 

Evidently, the answer is yes. You may.

Picture of a man davening in front of Corpse Flower. 

By Antares2000~enwiki - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=118129009

and making a bracha on durian.

Not really.

better idea: Let's Not.

Here is a good discussion of the Chayei Adam's raya from a Yerushalmi.

שנינו (שבת ב' ב') 'אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת', ומבאר הירושלמי (שבת ב' ב') 'עיטרן בין כבה בין דלק ריחו רע, שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ארבע אמות - לפום כן צריך מימר אין מדליקין בו', וביאר הפני משה 'אגב אורחיה אשמעינן שלא תאמר דינו כשאר ריח רע לענין ק"ש ותפלה וצריך הרחק ד' אמות ממנו - לפום כן צריך מימר דלענין הדלקה בלבד הוא דאמרו'; מכאן למד החיי אדם (א' ג' י"ב, הובא במ"ב ע"ט כ"ג) 'כשם שמרחיקין מן הצואה כך מרחיקין מן הריח רע אפילו אינה צואה, וכל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח נקרא ריח רע... נראה לי דדבר שטבעו ריח רע, מותר, ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש', הרי שהוסיף תנאי בריח רע - שיהא זה ריח של דבר שהתקלקל, ולא ריח טבעי שהדרך להצטער ממנו.

וכן מצאנו במ"ב (ע"ט כ"ג) שהביא את הגדרת החיי אדם, וכן כתב (מ"ב צ"ח ז'): '...אין להתפלל בבית שיש שם שכר חדש או מי דבש [מפני חסרון הכוונה], וכ"ש ריח רע מעופש קצת'; וכן הוסיף (מ"ב רכ"ז ט') על מ"ש השו"ע שאין לברך על הרעמים בבית הכסא: 'וה"ה אם היה בבית שמקצבין בו בשר דשם ריח מעופש מאד, או שהיה הולך במבואות המטונפות...'; וכ"כ (מ"ב פ"ו ג'): 'כתב הא"ר והובא בפמ"ג במרתפות היין שיש ריח רע מעופש וקץ ביה אסור לקרות ק"ש, וה"ה כל כה"ג'; אמנם, הוסיף שם להסתייג מכך 'וברמב"ם (תפילה ד' ט' 'גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר ולא בבית שיש בו מורייס בעת עפושו - מפני שריחו רע') משמע דמותר, ורק גדולי החכמים היו נזהרין מזה בעת התפלה, עיין שם, ולפלא שלא העירו בזה', אך דחה את עצמו בשעה"צ (רכ"ז י"א): 'אפשר דהכא [בבית שמקצבין בו בשר] - משום דיש ריח רע יותר גדול, ועל כן נחשב זה כמבואות המטונפות, ובהכי נוכל לישב ההיא דסימן פ"ו שהבאתי שם בשם אליה רבה דמרתפות היין גם כן אין לדבר שם דברי תורה [שמדובר כשקץ בריח הרע המעופש], ובחנם השגתי שם עליו [מהרמב"ם דמיירי בריח מורייס מעופש, אך לא קץ בו כל כך - ורק בכה"ג התיר מעיקר הדין], עיין שם'; הרי שלמסקנת המ"ב רק ריח רע מעופש שקץ בו ביותר הוא בכלל טינוף, אך דבר שריחו מעופש קצת איננו בכלל טינוף, אם כי הוא עלול לבטל את הכווונה בעת התפילה, ולכן גדולי החכמים לא היו מתפללים שם.

The raya from the Yerushalmi is not strong. That Yerushalmi might just mean that the smell is not so repulsive as to be incompatible with tefilla. But the Mishna Berura is a safe harbor; you can't go wrong relying on the Mishna Berura.

Before Tekiyos RH day 1 pei hei 2024

 Adapted from Reb Yessochor Frand

 

We just read the story of Chana in the Haftorah.  Chana was childless. She came to the Mishkan every year to cry her heart out.  Chana suffered the humiliation of her husband having a second wife who was blessed with children, and who taunted Chana over her inability to have children. Chazal tell us that Penina had a noble reason for doing that; she wanted to inspire Chana to pray more. But Chana was miserable.  Chana’s tefillos were finally answered on Rosh Hashana. She eventually gave birth to a son who grew up to become the great navi Shmuel, a man so central to the development of Klal Yisrael that Dovid HaMelech compares him to Moshe and Aharon –

משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו.

The story of Chana  is so central to Yiddishkeit that it forms the matrix for Shmoneh Esrei every day;

: 'וחנה מדברת על לבה' –  מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו. 'וקולה לא ישמע' –  מכאן שאסור שיגביה קולו בתפלתו

and specifically the story of Chana contains a lesson that is so vital and central to the message of Rosh Hashana that not only do we read this Haftorah on the first day of Rosh Hashana, but the whole Tefillas Musaf on Rosh Hashana was structured around the nine mentions of G-d’s name in Chana’s prayer.

In Brochos (29a), the Gemara says that on Rosh Hashana, we daven a Shmoneh Esrei  of nine brachos; the standard opening three, the standard closing three, and the middle three special brachos of Malchiyos, Zichronos, & Shofros — the middle portions of the Rosh Hashana Musaf service dealing with the coronation of Hashem over ourselves and over all of creation, commemoration of Hashem’s relationship with the world, and the importance throughout history of the sound of the Shofar. The Gemara says that the source for the number of these blessings, nine, comes from the nine Azkoros — the nine times that G-d’s Name is mentioned in the prayer of Chana [Samuel 2:1-10].

What is so important about this episode that causes us to base the central tefillah of Rosh Hashana on tefillas Chana?

Chana’s Shira, her Tefilla, emphasizes that life is full of changing fortunes. Chana speaks of Hashem’s control of national security, of the economy, and of every individual’s private life and fate: her message is that G-d makes some people poor and he makes some people rich. He makes the haughty low and the humble high. Fortunes keep changing.

קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃

The bows of the mighty are broken, And the faltering are girded with strength.

שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ  

Men once sated must hire out for bread; Men once hungry hunger no more.

עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃

While the barren woman bears seven, The mother of many is forlorn.

Then Chana asks,  Who it is that stands behind all these changes? She explains

יְהֹוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃

Hashem deals death and gives life, Casts down into Sheol and raises up.

יְהֹוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃

The LORD makes poor and makes rich; He casts down, He also lifts high.

And why does Hashem do this?

Because

רַגְלֵ֤י חֲסִידָו֙ יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃

He guards the steps of His faithful, But the wicked perish in darkness— For not by strength shall man prevail.

 

This is Chana’s message to the Jewish People on Rosh Hashana: Life is so fickle. Fortunes are so fragile. Rosh Hashana is an unbelievably scary day!

Emotionally, Rosh Hashana is one of the most difficult days of the year. We can deal with Yom Kippur. We do not eat. It is a day of Mercy. We separate ourselves from the rest of the world and we pour our hearts out. But what are we supposed to do on Rosh Hashana? Rosh Hashana is the Yom HaDin (Day of Judgment). Everything is riding on this day. And yet there is an obligation to observe this day as a Festival — looking and acting and eating like a Yom Tov. How do we cope with this dichotomy?

Rav Tzadok HaCohen points out that the Shevarim and Teruahs, which are the broken sounds of the shofar representing the crying out of a broken spirit, must always be sandwiched between two Tekiahs. The firm, unbroken, Tekiah sound represents Simcha. This, Rav Tzadok says, captures the theme of the day.

On the exterior, we must act and feel like it is a Yom Tov. But on the interior — between the Tekios — we must have a terrible, terrible, fear: a fear that anything can happen.

Some years, in tranquil times, we might hear this and think that this is a mussar shmuess, but we’re doing pretty well, and all we need is for the Ribono shel Olam to sign off on extending last year’s contract. Not this year, we’re not. Not one Jew in the world, from the billionaires in Panama to the bnei Torah living off Kollel checks, is thinking that we are doing just fine.

This is what Chana is trying to tell us. For some people this year will be one of “the barren woman turning into a mother of seven”. But hanging over our heads is the terrible fear of fate of Penina.

Chazal say that the 100 Shofar sounds of Rosh Hashana correspond to the 100 cries that Sisra’s mother cried on the day of battle). Rav Schwab asked, what is the significance of associating our holy Shofar sounds to the wailings of that savage? Rav Schwab explained that the wailings of Sisro’s mother represented the uncertainty of the future. If Sisra would come back victorious, this would represent the greatest triumph of his military career. On the other hand, he might come back in a coffin. Sisro’s mother did not know which scenario would occur, so she wailed out of uncertainty and fear.

Life and Death. Success and Failure. On Rosh Hashana, everything lies in the balance of Judgment — nothing less than totally changing out fates. And yet, we as Jews, have to surround these emotions with the Tekiah — the firm blast of confidence.

We cannot wear our emotions on our sleeve. But we must realize that what will be determined on this day is nothing less than the fate of our lives, of our family’s lives, of our community’s lives, and indeed the life of the entire world. Anything can happen. This is the message of Chana. There are no givens, there are no “Chazakas, nothing can be taken for granted. All we can control is how we behave, how we daven, how thoughtfully we lead our lives to be good servants of the RBSO that He can be proud of.

May we be zocheh to what Chana said in the end of her shira:

יְהֹוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מְרִיבָ֗ו עָלָו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהֹוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ.

The foes of Hashem shall be shattered; He will thunder against them in the heavens. Hashem will judge the ends of the earth. He will give power to His king, And triumph to His anointed one,

We should all be zocheh to see what Chana saw be’ruach hakodesh, the bi’as hamashiach and the geula shleima bimheira b’yameinu .

Work Hard to Make it Yours

 This is a copy of something from Rav Chaim Stein, from the Gilyon Daas Chaim. I add my comments at the end. 

I am putting it up here because I think it is a good and useful lesson that can be built on. Also, it reveals that Toldos has a pervasive theme, especially with what I add from Reb Moshe in Kol Rom.

I also added something amazing from Rav Shlomo Wolbe. 

To request the weekly gilyon from Reb Chaim, write to daaschaim@gmail.com and write "contact list" in the subject line.

"יגעת ומצאת תאמין"

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" )כה,

מפני מה היו אבותינו עקורים

"אמר רבי יצחק, יצחק אבינו עקור היה שנאמר 'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו', על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו וכו'. א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים" (יבמות סד, א).

הנה הגם שהצדיקים מתפללים תמיד להשי"ת, מ"מ אינו דומה תפלה בזמן רגיל, לתפלה בעת צרה שיוצא מעמקי הלב, שעל תפלה כזה מתאוה הקב"ה אליה. ולכן מביא אותם הקב"ה למצבים של עת צרה גדולה, כדי שיצא מהם תפלה בכל עומק הלב. ובמדרש אגדת בראשית (פרק ע"ג) מובא תיאור מה היה תפלתו של יצחק בעת צרתו איך שהשיח את צערו לפני השי"ת דאיתא שם "כי ביצחק יקרא לך זרע (כא, יב) הוא שאמרתי לך כה יהיה זרעך )טו, ה(, וכיון שעמד יצחק ונטל לרבקה ונמצאת עקרה, התחיל אומר האיך אתה מקיים מה שאמרת לאברהם כה יהיה זרעך והרי היא עקרה שנאמר ויעתר יצחק". 

ועוד מבואר מחז"ל, שהיה בזה עוד תכלית, כדי להודיע גודל כח התפלה, וכמו שאיתא ביבמות שם "א"ר יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות".

אמנם יש לשאול, דנהי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, אבל הלא לידת ילדים ליצחק ורבקה היא דבר מוכרח לתכלית קיום הבריאה כיון שהבריאה נבראת בשביל ישראל, ואם כן למה סיבב הקב"ה שדבר המוכרח לקיום הבריאה ישתלשל בעולם הזה באופן שהוא תלוי ועומד בתפלותיהן של יצחק ורבקה, הלא היה יכול הקב"ה להביאם לידי מצבים אחרים של צרה בענינים שאינם מוכרחים לתכלית קיום הבריאה, ולהתאוות לתפלותיהן על אותן צרות. ובמד"ר )ס, יג( מצינו טעם לזה, דאיתא "וישלחו את רבקה וגו' ויברכו את רבקה וכו' אחותנו את היי לאלפי רבבה, רבי ברכיה ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינה מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק, שלא יהיו עובדי כוכבים אומרים תפלתנו עשתה פירות, אלא ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו"

יגעת ומצאת תאמין

אמנם יש יסוד כללי שאנו רואים בהרבה ענינים בתורה, וזה מאיר אור גם על ההנהגה שבכאן, והוא שאין נותנים לאדם שום דבר באופן שהוא מוכן לגמרי, אלא כל ההבטחות שהקב"ה מבטיח לאדם, וכן כל הסגולות שנותנים לאדם כדוגמת כשרונות ברוכים, אין זה אצלו אלא "בכח" הטמון בנפשו, אבל צריך שהאדם יבא וישתדל להשקיע השתדלות עצומה ב"יגיעה" לשכללו ולהוציאו מן הכח אל הפועל, אבל בלי "יגיעה" לא "יזכה" בכלום. והוא היסוד שאחז"ל (מגילה ו, ב) "ואמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". 

ואמנם, שניתן לאדם כוחות עצומות שיכול לבנות עולמות בבחינת 'תנו עוז לאלקים', שיוכל על ידי מעשיו ליתן כח וגבורה בכל ההנהגה דפמליא של מעלה, אבל בלי יגיעה לא יזכה האדם בהם, ועל כן אפילו ענינים גדולים המוכרחים לקיום העולם, דיש הרבה דרכים למקום איך יתקיים הדבר, מ"מ לא יזכה האדם בהם בלי יגיעה, אבל עם יגיעתו יוכל לזכות בדברים העומדים ברומו של עולם.

ובזה יתבאר מה שאפילו בדבר כזה שיצחק ורבקה יהיה להם זרע, שהיה מוכרח לקיום ההבטחה 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ולבנין העתיד של עם ישראל, מ"מ לא זכו בו יצחק ורבקה בלי יגיעה והשתדלות עצומה על ידי תפילותיהם מעמקי הלב ובחיזוק בבטחון ודביקות בה', כי מאיליהם לא היו מקבלים כלום. ולכן מלבד הענין שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, ומבקש 'השמיעני את קולך', יש בזה הענין שאין יכולים לזכות לכלום בלי יגיעה. 

יעקב קיבל הבכורה והברכות דוקא ביגיעה

ומעכשיו יתבאר מה שיש להתפלא במה שמצינו בפרשתנו האופן שקיבל יעקב אבינו את הבכורה והברכות, דהלא כיון שמיעקב עתיד לצאת כלל ישראל, היה יעקב צריך להיות נולד בכור, ולמה סיבב הקב"ה שעשו יהיה הבכור, ויהיה יעקב צריך לנקוט בתחבולות והשתדלות לקנות הבכורה מעשו. וכן יש לתמוה אצל הברכות, למה סיבב הקב"ה שירצה יצחק למסור הברכות לעשו דוקא ]מאיזה טעם שיהיה המבואר בספרים לבאר דעתו של יצחק[, ויהיה יעקב צריך לנקוט בדרכי ערמה לקבל הברכות מיצחק.

ומבואר בזה יסוד הנ"ל, שלא יוכל יעקב לזכות בכלום אם לא יתייגע בדבר מתחילה, ולכן אפילו דברים של הבכורה והברכות שהם מוכרחים להצלחת כלל ישראל בתפקידם, לא היה יכול לזכות בהם אם לא היה משתדל ומתייגע ביגיעות עצומות לקבלם. ולכן סיבב הקב"ה שבדרך הטבע יהיה הבכורה והברכות שייכות לעשו, ודוקא ע"י השתוקקותו של יעקב ויגיעתו והשתדלותו העצומה שהשקיע, זכה הוא בהם, דבמה שהראה יעקב שהדבר נוגע לו בציפור נפשו, ניתן לו הכח והזכות שמן השמים יתנו לו הבכורה והברכות.

ואדם אין לעבוד את האדמה

יסוד זה אנו לומדים כשנתבונן במעשי בראשית וכמו שפירש"י עה"פ (בראשית ב, ה) "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה", וז"ל: אף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב 'ותוצא הארץ' לא יצאו, אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ו', ולמה, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר א א"ה. יש להעיר, דהא רבינו קבע דאין יכולים לזכות כלום בלי יגיעה, ואילו מכאן משמע שזאת הנהגה דוקא לצדיקים. ואולי י"ל שאין ה"נ שאין הדבר שוה לכולם, ולסתם אנשים יש הנהגה של טבע, אשר אינה תלוי ביגיעה, אבל לצדיקים שלפי מדרגתם גם הטבע הוא בהשגחה מיוחדת, אין מקבלים בלי יגיעה. או י"ל דאין ה"נ דמה דסתם אנשים מקבלים פרנסתם לפעמים בלי יגיעה הוא מפני שזן אותם ברחמים שלא כפי כללי הבריאה ]עי' עד"ז במשנת רבי אהרן ח"א עמ' כ'[. בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים, עכ"ל. והובא בחולין (ס, א) בשם רב אסי. 

הרי לפנינו דזהו סדר הנהגת העולם שקבע הקב"ה כביכול, שאפילו אם כבר עומד ההשפעה והתבואה בפתח הקרקע, מ"מ לא יצא הדבר מכח אל הפועל, אם לא יהיה האדם שותף בדבר על ידי יגיעתו והשתדלותו. ואפילו יש סדר הבריאה של צמיחת התבואה, מ"מ כיון שתכלית הבריאה היא שיהיה האדם שותף במעשי בראשית, לא יצמח בלי פעולת האדם.

ומסופר במסכת חולין (ס, א) על זה "רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא, שדי ביה ביזרני ]זרעים[ ולא צמח, בעא רחמי אתא מיטרא וצמח, אמר היינו דרב אסי", הרי מבואר דאפילו אם אצל אחרים צמח התבואה בדרך הטבע, מ"מ אצל רב נחמן לא צמח בדרך הטבע, אלא היה צריך להוסיף השתדלות כדי שיוכל לצמוח, והיינו משום שבכל מצב ממתין הקב"ה שהצדיק ישקיע השלימות בהבריאה, ולכן לא יצמח התבואה אצל הצדיק בלא רחמי, שמתאוה הקב"ה שהצדיק בהשתדלותו יוציא ההשפעה מכח אל . א הפועל

שני אלפים תוהו

יסוד זה אנו רואים מראשית הבריאה לענין קנין התורה, דהרי כל הבריאה נבראה רק בשביל התורה, וכמו שאחז"ל (הובא ברש"י ריש בראשית( "'בראשית' בשביל התורה שנקרא ראשית", וכן דרשו חז"ל (שבת פח, א) עה"פ יום הששי "דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו", ועכ"ז מצינו בע"ז (ט, א) דשני אלפים הראשונים מבריאת העולם נקראו תוהו, אבל שני אלפים תורה התחילו רק מאברהם אבינו מהנפש אשר עשו בחרן, יעו"ש. ולכאורה יש להבין, דאם תכלית הבריאה היא בשביל תורה, הלא תיכף ומיד היה הבריאה צריכה להתחיל עם מעמד הר סיני כדי שהבריאה תבוא לתכליתה, ולמה אנו צריכים מקודם לשני אלפים תוהו. 

ומבואר בזה יסוד הנ"ל, שכדי שנזכה להיות ראויים לקבלת התורה, צריכים שיוקדם לזה הרבה השקעות של יגיעות והשתדלויות עצומות, ולכן כל זמן שלא התקיים עוד היגיעה נשאר העולם מעצמו בבחינת תוהו, ורק לאחר שאברהם אבינו התבונן וחקר וחיפש בהבריאה את האמת ביגיעת עצמו עד שהכיר את בעל הבירה, ולאחר שעבר אברהם אבינו את העשרה נסיונות, אז נעשו 'שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה' (בר"ר סא, א), וקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה. והנה זה שקיבל אברהם אבינו את כל הסגולות הללו מכח יגיעתו, היה בכך בחינת מעשי אבות סימן לבנים, שהדרך לזכות לתורה ולסגולותיה בכל הדורות יהיה מתוך השתדלות ויגיעה עצומה.  

קנין התורה ומעלת בן תורה ביגיעה

והעולה מדברינו, מה שנוגע לכל אחד בדרך עליה שלו, הוא לחדור בנפשו מה שחז"ל קבעו כי יגעת ומצאת תאמין, ואפילו אם יש לך חברים שנתברכו בכשרונות חריפים יותר ממך, תדע כי קנין תורה תליא ביגיעה דייקא, ועל כן אם מי שיש לו כשרון חלש יתייגע יותר, יקבל חלקו בתורה הרבה יותר מבעל כשרון החריף, כי המציאה בתורה תהיה כפי היגיעה. 

וכן מצינו בכמה מאמרי חז"ל שביטאו ענין זה, וכמו שאמרו )קהלת זוטא( עה"פ )קהלת ב, ט( 'אף חכמתי עמדה לי', "תורה שלמדתי באף נתקיימה לי" (והובא ברמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ב), וכן אחז"ל (ברכות סג, ב( "אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל", הרי שקיום התורה תליא בכמה התאמץ והתייגע בה, אבל אם גישתו להתורה הוא בקרירות ובליצנות ואינו משקיע בה כל כוחותיו, אינו רוכש בה קנין. 

וזהו שאחז"ל (שם( "אמרי דבי רבי ינאי מאי דכתיב )משלי ל, לג) 'כי מיץ חלב יוציא חמאה', במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה". הנה מבואר שכדי לזכות ל'חמאה של תורה' המסמל את מתיקות והעריבות של התורה, צריך להיות 'מקיא חלב שינק משדי אמו' שהוא על ידי לימוד התורה בכל המסירות והיגיעה. ולכן אפילו אם קיבל האדם כשרונות ברוכים, עליו לדעת שאין זה אלא "בכח" אצלו, אבל כדי להוציאו מן הכח אל הפועל, וכדי לקנות מעלת הנפש, לא יועיל בלי יגיעה. 

אחז"ל (סנהדרין צח, ב) "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים", דייקו חז"ל לומר "יעסוק" בתורה, שלא די בסתם לימוד התורה, אלא צריך שיהיה לימוד התורה ה"עסק" שלו, שכל הנאתו ושעשועו יהיה בתורה, וכל היום יהיה שיחתו בה. 

אותן בני עליה שיודעים להתייגע בתורה, נעשים בני תורה אמיתיים ומצליחים בה, אבל אותן שלומדים בלא יגיעה אין מצליחים. ואיזה בן תורה אינה רוצה לקנות מעלות בנפש, אשר לכל זה צריך יגיעה, ובכלל היגיעה הוא לייקר הזמן ולחוס על חטא ביטול תורה. גם מה שאחז"ל (ב"ב טז, א) בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, אינה מועלת רק אם מייקר ומחשיב את התורה. וביחד עם זה להתייגע גם בעבודה שבלב זו תפלה, שיהיה התפלה מעמקי הלב, כי תורה ותפלה תלויים אהדדי, ורק אז יש הבטחת חז"ל "יגעת ומצאת תאמין

Reb Moshe in the new Fishelis Kol Rom says something that harmonizes with this.  page 134.

אין להתיאש מכשלונו

ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה לנו ופרינו בארץ

צריכום להבון למה כתבה התורה כל המעשה הזה ומה הלימוד לנו. ונראה לומר דמזה חזינן דאל יתתייאש האדם אם אינו מצליח מיד באיזה דבר שרוצה לעשות אלא ישתדל כמה פעמים ולבסוף יצליח.

note:

הוספת המו"ל:  והוסיף מרן זצ"ל, דהוא הולך לכמה מקומות במשך השנה בסעודת מלוה מלכה לטובת ישיבתו, ולא רק לדינר אחד פעם אחת בשנה, דהוא אינו יודע כמה צורך השתדלות נגזר עליו, ואם רואה האדם שאין הדבר הולך בקל אז ישתדל ביותר. ופעם אחרת אמר, דשום דבר לא יעכב האדם מלהשתדל לעשות מה שרוצה. ובודאי ה' יעזרו וכדחזינן בבת פרעה שנס נעשה בידה כשרצתה להושיע את משה .

This, too, is a mussar haskeil in ameilus, consistent with Reb Chaim's observation. When you know that something needs doing, setbacks and barriers only prove that the RBSO wants you to do more ameilus in order to make it yours.

There obviously is a time when you have to recognize that your efforts are futile, שאין השעה משחקת לו.  I'm not sure what Reb Moshe means. But it is still consistent with the theme of relentless effort despite repeated setbacks.

From Harav Wolbe:

Parshas Vayeitzei | פרשת ויצא

Rav Shlomo Wolbe z"l

פרשת ויצא

A large portion of the parsha revolves around the birth of the shevatim. The Seforno (Bereishis 30:16) comments that these pesukim convey that the great efforts invested by Rachel and Leah in order to merit children, were worthy in the eyes of Hashem. Both allowed their maidservants to share in their relationship with Yaakov as a zechus that they should merit to bear shevatim. Additionally, the story of the dudai'm portrays that bearing shevatim was of the highest priority in the eyes of Rachel of Leah. The Seforno writes that it was these actions that caused Hashem to answer their tefillos: "For it is worthy for a righteous person to attempt to achieve his desires with whatever natural means that he might have, and along with this he should daven to achieve his goal."

Why is it not simply enough for a person to daven that he succeed in achieving his desires? Rav Wolbe explains that if one wishes to achieve something and he davens for it but fails to take any action, his lack of investing effort generally demonstrates that he does not truly desire it. Conversely, one who only takes action and does not offer a prayer for success, demonstrates that he relies completely upon his brains and brawn. One who feels that he does not need Heavenly assistance, certainly cannot expect to achieve the desired results. Combining the natural with the supernatural should be our formula for achieving our goals.

After working twenty years for his devious uncle Lavan, Yaakov took his wives and children and ran off. Lavan came chasing after him, but the night before he met Yaakov he was warned by Hashem to refrain from causing Yaakov any harm. When they finally met, Lavan blamed Yaakov for taking some of his possessions and Yaakov countered that he was a faithful worker to an extreme and he certainly did not take anything from his employer. His response concluded with the assertion that, "Had the G-d of my father - the G-d of Avraham and the Dread of Yitzchak not been with me, you would surely have now sent me away empty handed. Hashem saw my distress and the toil of my hands and He admonished you last night" (Bereishis 31:42). 

The Medrash (Bereishis Rabba 74:12) gleans from this pasuk the significance of work accomplished with one's own hands. The merit of Yaakov's forefathers helped him monetarily - so that he was not sent away empty-handed. In contrast, in the merit of the "toil of his hands" Hashem cautioned Lavan the previous night from harming Yaakov and he was thereby saved from death.   

Rav Wolbe explains that in order to merit salvation from death, a person needs a merit that originates from his very essence. Merits gleaned from previous generations simply cannot do the job. It was Yaakov's faithful hard work that spurred the Heavenly intervention that saved him from almost certain death.

This idea is reiterated a number of times throughout the Torah. Even though Hevel offered a choice sacrifice it did not generate enough merits to save him from being killed by his brother Kayin. The Maharal explains that Hevel's idea to offer a sacrifice was taken from his brother and therefore it wasn't something that could be attributed as a personal merit, which is necessary to gain salvation. Likewise, Lot was saved from Sodom not in the merit of his sacrificing his life for hachnasas orchim, since that was a mitzvah that was in his blood due to his living in close proximity to Avraham. Rather, he was saved because he refrained from divulging to the Egyptians that Sarah was Avraham's wife and not his sister.

Yichus is nice and it can really help. Yet, if one is in need of real salvation, it is only his own personal yichus, created through honest toil and effort, that has the ability to get him out of his predicament!

Comments: 

1. Reb Chaim says this as a general rule: nothing is given ready to use. Every gift requires personal effort in actualizing and exploiting. I would rather see this as specific to foundational events for which the RBSO wants a personal human contribution - Klal Yisrael needs Avos; Avraham, Yitzchak, and Yaakov. They are only the Avos because they shaffed yeish mei'ayin, in a manner of speaking.

2. This reminds me of Reb Meir Simcha contrasting Har Sinai and Har HaBayis: Kedusha that is במתנה is ephemeral. Kedusha that results from יגיעה is permanent. We discussed it here.

3. The Ribono shel Olam wanted Klal Yisrael to be created by the Avos. If it were given as a gift, it would not have been the creation of the Avos. Because the Avos had to work so hard to overcome the seemingly impossible, what they achieved is truly theirs.  The greatest kinyan in the world is אומן קונה בשבח כלי.  You own it because you created it.

Hischadshus on Rosh Hashannah Without Teshuva pei hei 2024

➤➤Important Beis Yosef in 584: He says you should not say חטאנו לפניך and החזירנו בתשובה שלימה לפניך in Avinu Malkeinu on Rosh Hashana. The rest of Avinu Malkeinu is fine, but take out those two sentences.

ואין אומרים הלל בר"ה ויה"כ דא"ר אבהו אמרו מ"ה לפני הקב"ה וכו' בפרק בתרא דר"ה (לב:): נוהגין בקצת מקומות לומר בר"ה אחר התפלה אבינו מלכנו חטאנו לפניך וכתב הכלבו שהטעם משום דגרסי' בפ"ג דתעניות (כה.) שפעם אחת גזרו תענית ולא נענו וירד ר"ע לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך ומיד נענה וכשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים וקבעוה לעשי"ת עכ"ל ונ"ל דשאר בקשות שאומרים באבינו מלכנו אומרים בר"ה אבל חטאנו לפניך וכל כיוצא בו דבר שיש בו הודאת חטא אין אומרים מהטעם שאין אומרים וידוי בר"ה

➤➤This is brought in the Magen Avraham there,

א"מ. כ' הרב"י בשם כל בו שלא לומר א"מ חטאנו לפניך שא"א וידוי בר"ה וכ"כ הזוהר אבל לומר פסוקים שיש בהן הזכרת חטא אין קפידא כיון שאינו דרך וידוי (כ"ה סי' רל"ח /רל"ז/) ובשל"ה כ' דשלא בשעת התפל' או כשמפרש חטאיו שרי ולכן נכון להתודות בשע' התקיעות בלחש בין סדר לסדר ובפי' המחזור ראיתי שמפרש א"מ חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"א ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ע"כ ובזה נתיישב מנהגינו שאומרים אותו בר"ה: אין לו' השבעות למלאכים אלא בל' תחינה (לבוש):

 where you see that we are noheig to say it, but only because we interpret it differently.

Significant parts of the following are from Rav Chaim Sabato, an enviable איש אשר רוח בו. I don't remember what parts are mine.

   המזמור הידוע שנוהגים לומר בחודש אלול, פותח בפסוק

לְדָוִ֨ד ׀ יְהֹוָ֤ה ׀ אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א יְהֹוָ֥ה מָעוֹז־חַ֝יַּ֗י מִמִּ֥י אֶפְחָֽד" , ובהמשך הפרק נאמר "כי יִצְפְּנֵ֨נִי ׀ בְּסֻכֹּה֮ בְּי֢וֹם רָ֫עָ֥ה יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אׇהֳל֑וֹ בְּ֝צ֗וּר יְרוֹמְמֵֽנִי" . 

דרשו רבותינו - אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. כי יצפנני בסכה - בסוכות .

מובן מדוע יום הכיפורים מכונה ישעי "כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ"  . ביום הכיפורים יש סוג של ישועה רוחנית. אך מדוע נמשל ראש השנה לאור?

ניתן לומר שראש השנה הוא יום הבריאה (בריאת האדם או בריאת העולם) הבריאה מתוארת כאור . אור הוא הדבר הקרוב ביותר למעבר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. אך יש להעמיק יותר בהבנת הקשר של האור לראש השנה .

ראש השנה הוא מצד אחד יום טוב, וחלים עליו כל דיני יום טוב, אך מצד שני הוא כלול בעשרת ימי תשובה ופותח אותם - וזהו אופי סותר ! מצד אחד יש חגיגיות - המלכת המלך, ומצד שני - יום דין. "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון".

סתירה זו באופיו של היום משפיעה על דברים רבים. בספרות פוסקים ענפה מופיע המנהג להתענות בראש השנה - אך האם דבר זה מותר בכלל? ויכוח זה ניטש בכל הספרות ההלכתית - האם יש מצווה להתענות או שאסור להתענות . שאלה נוספת היא האם יש מצוות שמחה בראש השנה . הרמב"ם [חנוכה ג ]ו, מנה את הימים שקוראים בהם את ההלל, וכתב שביום הכיפורים וראש השנה אין אומרים הלל "לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה". גם בתפילות החג חשים בסתירה זו - התפילות נעות בין מנגינה חגיגית למנגינה חרדה .

האם ראש השנה הוא יום חג ומנוחה או יום דין ותשובה ? שאלה זו עמוקה וחשובה להבנת אופיו של יום. גם מצוות היום, השופר , מבטא זאת - מצד אחד הוא כלי נגינה הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר": , ומצד שני " ִ אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". השופר מחריד אך מצד שני יש בו חגיגיות של המלכה .

 

דוקא כפילות זו מלמדת אותנו יסוד גדול - מהי הדרך להמליך את ה .' התורה מלמדת אותנו שהמלכת הקב"ה על העולם נעשית באמצעות התשובה. התיקון העצמי של האדם - הוא החצוצרה של העולם שמודיעה על המלכת ה .' מה שנותן את החגיגיות של ההמלכה הם התשובה והתיקון ולא הצהרות .

 בימי התשובה חוזרים בתשובה על עוונות ומתוודים, אך בראש השנה אסור להתוודות! כיצד תיתכן תשובה ללא וידוי? !

ספר מנורת המאור: 

רבנו יונה:

סדר התשובה

שלח לנו הב"ה ביד עבדו יחזקאל הנביא ע"ה ואמר שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם ועשו לכם לב חדשה ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. אדם אשר פשע וחטא עד כי עונו עלה לשמים שיאו, ובא בקרבו רוח טהרה, ושת לבו לשוב, ובא לחסות תחת כנפי השכינה ולהכנס בדרכי התשובה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. ביום ההוא ישליך מעליו כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו אותו היום נולד, ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחלת מעשיו. וישים דרכיו, ויפלס אורחותיו, ואל ינועו מעגלותיו מדרך הטוב. ומדה זו תשיבנו בתשובה שלימה, כי אם לא יעשה עצמו כמשליך גילוליו וכובד העונות ועוצם החטאים אשר עשה, יבהילוהו, ולא יניחוהו לשוב בתשובה שלימה, כי אם יבוש מחטאיו, ולא יוכל להעיז פניו לשוב, כי אם יאמר בלבו, הן חטאתי ועויתי ופשעתי, וכזאת עברתי ושניתי ועשיתי ושלשתי עד אין ספורות, ואיך אבוא עוד לפניו, כבשת גנב כי ימצא כן בושתי לעמוד לפניו ומלכת בדרכיו ולדבקה בו, ואיך ארמוס חציריו ואיך אספר חוקיו. והמסית היושב בפתחי הלב, המתחדש בכל יום וצופה ומבקש תמיד להכשילו, משיא לבו לעצה הרעה הזאת, ומניא אותו הדרך הישר והטוב. ולכן טוב לו להשליך כל פשעיו ולעשות לב חדש.

 

נראה לי חידוש גדול. הכל יודעים סדר תשובה, וכו', 

הכרת החטא ועזיבתו, חרטה, וידוי, קבלה וודאית על העתיד.....

אבל לי נראה שלא שיעשה תשובה ואח"כ הרי הוא כאילו נולד מחדש, רק שתחילה צריך להסכים בליבו לחדש עצמו. וזה כוונת המנורת המאור. רבינו יונה

כי רק אם ירגיש שמתחיל הכל מחדש אז בכחו להיות בעל תשובה. ובאמת רואים כן מכמה פסוקים שענין התשובה תלוי בזה, כמו שכתוב "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" )תהלים נא, יב( וכן "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם" (יחזקאל לו, כו(.

ולפי זה מבואר מה שאין אומרים וידוי בראש השנה, כי תפקיד היום הוא להתחיל הכל מחדש ואין לו להתבונן בחטאיו, אלא אדרבה להסיח דעתו מכל זה ולהיות מלא בשאיפה להתחיל מחדש על ידי לב חדש ורוח חדשה.

ולכן בר"ה שאפשר לו לאדם להגיע לידי הכרה והרגש של התחדשות כאילו בו ביום נולד, ועי"ז נעשה חפשי משעבוד היצר, מסוגל לקבל עליו מלכות שמים בהכרה שאפס זולתו, ולקיים "שתמליכוני עליכם" דהיינו שימליך הקב"ה על עצמו. 

(מה שאמר רב חיים שטיין  לפני בני החבורה בראש השנה 1942. וכשמתפללים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" אין זה רק תפילה שכל יושבי תבל יכירו וידעו כי לך תכרע כל ברך וכו', אלא שהוא יהיה חדור וממולא בידיעה והכרה זו בעצמו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו)

אין בראש השנה ירידה לכל פרטי החטא כמו ביום הכיפורים, אלא מתוך קבלת מלכות ה' בעולם האדם מתקן את מעשיו. זהו סוג אחר של תשובה. ביום הכיפורים יש חזרה בתשובה מתוך פרטי החטא. בראש השנה לא נכנסים כלל לחטא, ישר ממליכים את ה' כמלך - וממילא אין מקום לחטאים ועוונות . ביום הכיפורים יש וידויים, סליחות וכפרות, אך ראש השנה הוא יום חג, שמתוכו יש אור גדול  - וממילא באה תשובה בעקבותיו. לא מתוך התבוננות אלא מגדולת ה' והמלכתו .

עבודת התשובה מתחילה מראש השנה. קודם מדליקים אור - ואז רואים את הכל בסקירה אחת ואפשר לרדת לפרטים ולתקן את החטאים והכשלונות .

ויתן את קולו בבכי וגו' ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי [ולא יכלו אחיו לענות אותו ' ר' שמעון בן אלעזר מש ' ר' אלעזר בן עזריה שהיה אומר דבר מש' אבא כהן בן דלייה אוי לנו מיום דין, אוי לנו מיום תוכחה [בראשית רבה, ויגש צג ]

 יוסף אמר לאחיו: "אֲנִי יוסף" והתגובה של האחים היא: " ַ וְא יָכְלו אֶחָיו לעֲנות אותו כי נִבְהֲלו מָפנָיו". לא היה צורך בתוכחה ומוסר - הספיקו המילים "אני יוסף". ר' שמעון בן אלעזר אומר " : אוי לנו מיום דין, אוי לנו מיום תוכחה". ר' שמעון בן אלעזר רצה ללמד אותנו מהו יום הדין - לא שהקב"ה יבוא ויאמר עשית כך ועשית כך, אלא יבוא ה' ויתגלה - אני ה ! ' וזה יספיק ! 

וזהו פשט בפסוק, וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃

Out of inertia, or frustration, or pride, he is unable to or unwilling to change. But the whole point is that on Rosh Hashannah, you don’t have to admit that you have failed in the past. All you have to do is recognize that the way you lived when you were a teenager is no longer relevant to who you are now. For the moment, tell yourself that you had every excuse in the world for what you did. All that is irrelevant. Right now, you look at what you are and where you are and assess if you should be doing things differently. It is a statement of re-creation without admitting sin or guilt, just a prospect of a bright future.

The truth is that come Tzom Gedaliah, you had better realize that there are some other steps you have to take. You can't just leave your past behind like an old pair of shoes. The process of Teshuva will have to be faced. But right now, on Rosh Hashannah, that is not your focus. Today, we take a day off from the formal teshuva process of tears and shame. Today, your focus is to be mamlich the RBSO and think about how  you can best serve him as if you had been created right now, with no past, with no debts, with no anchors holding you down.

You can't deny the reality of the moment, though. As Reb Yisrael Salanter said, when he was a child and they announced Ellul on Shabbos mevorchim, women fainted in the ezras nashim, and he bemoaned the diminished yira of his later years. And the Gemara in Erchin says we don't say Hallel because Sifrei .... Still and all, it is a moment of respite in a tumultuous time; it is the eye of the hurricane. As Nechemiah said, 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.  וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.

That is the lesson of Ledovid: Hashem Ori, that is Rosh Hashannah. Today you decide you want to be a true eved Hashem, and you think about what you can do for that to happen. Step one is to be mamlich the RBSO over the entire world and over yourself.

 כל המועדים מכילים סגולה ואפשרות יחודית

בניסן נגאלו בניסן עתידים ליגאל: התחדשות בתורה בשבועות: צילה דהימנותא בסוכות:

סגולת היום של ראש השנה הוא היום הרת עולם, התחדשות.

Being an eved Hashem includes reexamining who you are now every Rosh Hashannah with the unique light we are given. It's a bedikas chametz with a flashlight. Don’t leave Rosh Hashannah the same as you came in.

 Someone once said, "If in the last few years you haven't discarded a major opinion or acquired a new one, check your pulse. You may be dead."

ולכן כשנקרא קריאת שמע בליל ר"ה ונקבל עלינו עול מלכות שמים, לא יהיה זה דומה לקבלת עול מלכות שמים שקבלנו אתמול, אלא ענין חדש של קבל מלכותו והכרת מלכותו יתברך, לקיים ה"תמליכוני עליכם" כמו שאפשר להגיע בסגולת היום.

IMPORTANT BUT CAN NOT BE SAID AS WRITTEN:

Beis Haleivi in Hakdama to Chumash, that all the above is futile unless he does teshuva afterwards.

https://www.sefaria.org/Beit_HaLevi_on_Torah%2C_Introduction.2-3?lang=he

ויען כי ימי התשובה ממשמשים ובאים אי"ה. אמרתי להדפיס כאן ביאור הילקוט בהושע, כל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה, יחליפה במע"ט ויעשה תשובה ויתקבל. משל לאדם שיש לו צרורות דינרים רעים הולך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים, אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומע"ט. ודברי הילקוט אינם מובנים לגמרי הכוונה בזה. וגם המשל שאומר אינו מובן לכאורה, רק הענין דסדרה של תשובה הוא דמקודם יעשה תשובה על העבר ואח"כ יוסיף אומץ בתורה ומעשים טובים, וכמו שאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב, דבתחילה צריך להיות סור מרע ואח"כ עושה טוב. וכידוע מה דאיתא בספרי מוסר דבעל עבירה גם צדקתו ומצותיו שעושה אינו מתקבל לרצון קודם שנתחרט על מעשים רעים הקודמים, על דרך מה שאמר הכתוב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי. ועוד יותר מזה כתבו שהוא עוד כמוסיף כח לסט"א במצות שעושה. וז"ל הרמב"ם בפרק ז' מה' תשובה כמה מעולה היא מעלת תשובה, אמש היה זה מובדל מה' כו' צועק ואינו נענה כו' עושה מצות וטורפין אותם בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגור דלתים, והיום הוא מודבק בשכינה כו' צועק ונענה כו' ועושה מצוה ומקבלין אותה בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה אלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. ולפי"ז לכאורה היה עולה על דעת האדם החוטא דכל זמן שלא עלה בידו ולא הספיק לו לעשות תשובה על העבר יהיה יושב וחובק ידו ובטל מן המצות, אחר שלא לרצון יהיה ומה לו להיות עמל לרוח ועוד להוסיף כח לסט"א. וזהו שחידש הילקוט דאין האמת כן, רק גם קודם שהספיק לעשות תשובה יזדרז להרבות מעשים טובים, והגם דאינו מתקבל עתה מ"מ ירויח בזה דאח"כ כשיעשה תשובה וימחול לו על העבירות שעברו והרי הוא דומה כאלו לא חטא כלל, הלא אז יתקבלו למפרע המצות ומע"ט שעשאם מכבר. וזהו שאמר הילקוט מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה. [פירוש דעדיין אינו בידו לשוב] יחליפם במעשים טובים ויעשה תשובה ויתקבל, פי' דגם קודם התשובה יעשה מע"ט וכשיעשה תשובה אח"כ יתקבלו המצות שעשה קודם התשובה. ונתן משל על זה דהלא מי שיש בידו זוזים רעים יכול לילך אצל שולחני ונותן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים, אבל מי שאין בידו גם זוזים רעים הלא אין לו מה לילך אצל שולחני מה להחליף אחרי שמאומה אין בידו. וכמו כן המעשים טובים שעושה קודם התשובה הם כמו זוזים רעים, אבל עכ"פ הא יש לו זוזים וע"י התוספת שיתן דהיינו התשובה שיעשה אח"כ יתקבלו ושוב יהיו לו זוזים טובים, לאפוקי אם עכשיו יהיה יושב ובטל. הלא גם אח"כ מאומה אין בידו. וזהו שאמר הכתוב (הושע י״ד:ג׳) שובה ישראל עד ה' גו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. פי' דאחר שתשא ותמחול לנו על העון שוב תקבל הטוב שעשינו מקודם ולא נתקבלו אז:

וזהו שאנחנו אומרים בסליחות לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך, ולכאורה ה"ל לומר לא בחסד ולא במעשים טובים באנו לפניך ואמאי אמר מעשים סתמא דכולל כל מיני מעשים הן טובים והן רעים, וגם מהו חסד ומהו מעשים. רק הכוונה כמו שנתבאר, דלא מבעי דאין לנו מעשים טובים וזוזים המתקבלים רק גם סתם מעשים אין לנו, דגם זוזים רעים אין בידינו ובידים ריקנים באנו לפניך וכדלים וכרשים דפקנו דלתיך, דהרי זה הבא לשולחני להחליף זוזים רעים בטובים לא כדל ועני המבקש צדקה יחשב כיון שיש בידו זוזים יהיו גם רעים הלא החילוף הוא בגדר מסחר והרי יש בידו סחורה ולא בכלל צדקה יחשב. אבל אנחנו דאין בידינו גם זוזים רעים ובאין לפניך כדלים לבקש צדקה, וכמי שאנחנו אומרים בכלל יום חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו:

From Reb Sholom Shvadron and Rav Shlomo Zalman Auerbach in Parshas Toldos:

Also very useful for Sheva Brachos.

וכי נשיאת אשה תהיה יותר מתשובה, יוה”כ וייסורין מכולם כאחד?!

וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל (כ”ח ט) – הנושא אשה מוחלים עוונותיו – ‘מחלת’ – שמחל לו הקב”ה על כל עוונותיו (מד”ר סז יג), וכן אמרו בירושלמי (ביכורים פ”ג). והנה ידוע מכאן, שכל הנושא אשה מוחלים לו עוונותיו, וכמו”כ דרשו: כל העולה לגדולה מוחלים לו כל עוונותיו. תמה רבי שלום שבדרון זצ”ל: יש להבין, מדוע נמחלים כל עוונותיו עד הנה, ומה פתאום שיתנקה כך מעוונותיו? וכי רוחניות זה ‘מפעל הפיס’, שע”י נתינת טבעת על יד האשה – מרוויח החתן מחילת חטאים רבים ואשמות גדולות? הגע עצמך, על חטא חילול ה’ לא סגי בתשובה ביוה”כ ובייסורין, שהכל תולין ורק מיתה מכפרת, ואנו תמהים, וכי נשיאת אשה תהיה יותר מתשובה, יוה”כ וייסורין מכולם כאחד?! וביאר: שמעתי מגיסי, הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שהאדם זוכה למחילת כל עוונותיו לשעה אחת, כלומר: מכיון שמשנה האדם עתה את מעמדו ומצבו, ונכנס מעתה לאפשרויות אחרות ודרכים אחרות, הרי יש לו כח ההתחדשות, שעל ידו יוכל באמת להשתנות כולו, אך כיון שחטא קודם, ועבירה מטמטמת את לבו של אדם, נמצא לבו אטום ולא ירגיש בהזדמנות החדשה לשנות את דרכיו, ולכן עושים מהשמים חסד עם הבריות, שבשינוי מצב כזה, לוקחים מהאדם את משא וכובד עוונותיו, ומחזיקים אותם בפיקדון, וכאילו מרימים ממנו את משא עוונותיו ליום אחד, כדי שייפתח לו פתח של תשובה. והיה, אם תפס את החבל, ניצל את השעה, שב בתשובה ונטהר – הרוויח שהוקל לו להתנער בבת אחת מאשמותיו בלא שיפריע לו כובד המשא מהם. אך אם נשאר בתרדמתו ולא עשה דבר, מלבד ששינן בלשונו ש’כל הנושא אשה…’ – תיכף כשיעבור יום חופתו ויום עלייתו לגדולה, מחזירים לו את כל חבילתו… (לב שלום)

The Archetypical Jewish Food

 is not the bagel. It is Cholent. I mention this because of my shiur this morning. 

We are learning OC Siman 75 seif 3, 

יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש הגה ואפי' באשתו אבל קול הרגיל בו אינו ערוה

and I found it extremely difficult to come out with a clear hagdara of the issur; the problem stems from the Gemara in Brachos 24 that says from Reb Yitzchak that tefach of an area that is normally mechusa is an erva; if histaklus, then even not mechusa. Ella mai, for Krias Shema and even his wife. Then Rav Chisda that says Shok is erva, and Shmuel, that Kol is erva, and Rav Sheishes, that sa'ar is erva. There's a machlokes rishonim whether all three are the same, and are they the same for Even HaEzer 21 or for Orach Chaim 74, and Reb Moshe's shitta in OC I: 26 that it is muttar to enjoy the singing voice or appearance of a ketana before niddus, as long as it is an esthetic pleasure and not an erotic pleasure. And the Chavos Yair by zemiros, and  the Chasam Sofer by trei kolli (which, by the way, is only when men and women are singing together, as obvious from Sotah 48a.) Anyway, it is a terrible confusion of strongly held contradictory opinions, doubly difficult when several members of the shiur live in a Modern Orthodox milieu. 

I told my shiur that if they walk out feeling frustrated at the ambiguity of the day's discussion, this is a reflection of the reality of the state of the halacha in this area, begun by the ambiguity of the Gemara in Brachos, and compounded by Rabbeinu Yona in the Beis Yosef in OC 75, and RA Hidesheimer and the Sridei Eish and innumerable others.

So back to food; I welcomed any distraction, which was kindly provided by two members of the shiur, and I want to share it.  Someone mentioned cholent, and that brought out the following.

A member of the shiur, a hematologist, said that he had a patient that was somewhat traditionally Jewish. He asked the doctor, did you ever hear of something called "cholent?" The positive response led to the patient telling him that his grandfather invented the crock pot davka to make cooking cholent easier.

Who invented the Crock Pot? 

Irving Naxon invented the Crock-Pot, a slow cooker, in the 1930s: 

Patent

In 1936, Naxon applied for a patent for a food heating device that would be portable and address uneven heating. 

Naxon was a prolific inventor who became the first Jewish engineer for Western Electric. He was able to patent his inventions himself because he passed the patent bar exam and couldn't afford a patent attorney.

Beanery

Naxon patented the Naxon Beanery in 1940, which was inspired by the Jewish stew cholent. Cholent is a traditional stew made of meat, beans, and vegetables that's slowly cooked on Fridays in preparation for the Sabbath. 

Acquisition

In 1970, Kansas City's Rival Manufacturing acquired the Beanery and renamed it the Crock-Pot. 

Debut

The Crock-Pot debuted at the National Housewares Show in Chicago in 1971. It was marketed as a convenient way to cook and a revolutionary aid for working women. 

2. Why is Boston called Bean Town?

In the beginning, baked beans were a staple of Native Americans, originally prepared with maple syrup and bear lard. New Englanders later modified the recipe to include pork and brown sugar—and also molasses, which John Adams called “an essential ingredient in American independence” because it wasn’t subject to British taxes. Puritans, who faithfully observed the Sabbath by not working or cooking on Sundays, prepared giant crocks of baked beans on Saturday, which were kept warm in their hearth throughout the weekend. Soon enough, visitors started referring to Boston as “Beantown.”

That's the official story. But you and I know that this sounds suspiciously like the Puritans had a bad case of cholent-envy.

3. And the bane of every talmid of Yoreh Deiah, the drop of milk that falls on a potato that is half out of the cholent, or on the outside of the pot above the level of the contents.