Misplaced Faith

Originally published on a different website, now edited to belong here.

Rav Galinsky here in his sefer talks of an experience he had during his world travels to collect for his mosad. He once stayed at a fine man's house, a baal tzedaka, and he told him a vort. It was not meant as a criticism, it was just in response to something the man had said.

He began by saying that although we have tremendous potential, and every man should say "when can I be like Avraham, Yitzchak, and Yaakov," we also have terrible middos which are part of what it means to be human, and we have to constantly be on guard against them, and not be meyayeish if we have that feeling or thought. You just have to realize this is part of what it means to be a mixture of Heaven and Earth, and you should anticipate it, and face it, and overcome it.

He said that he once heard from Harav Chatzkel Levenstein on the topic, who said that every middah can be used in Avodas Hashem in some form. The Alter from Kelm said that this is why they're called middos. Middah means measure. Every middah, what we call good and what we call bad, is vitally important, but only in the right dose. 500 years ago, the Swiss physician and chemist Paracelsus formulated the basic principle of toxicology: “All things are poison and nothing is without poison; only the dose makes a thing not a poison.” (https://en.wikipedia.org/wiki/Water_intoxication) This is often condensed to: “The dose makes the poison.” (Anivus and rachamim can be deadly (ענוונותו של זכריה בן אבקילוס), and gaiva and achzariyus can be vitally important. 

Rav Galinsky asked Reb Chatzkel, how can we possibly use the middah of "ולא תסורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם," the middos of Kefira?  Reb Chatzkel famously answered that when a person is faced with a terrible challenge, he must have bitachon. When a person earns a living, he must have bitachon. But if a poor person comes to you, or someone that doesn't have a job and can't earn a living, comes to you for help, do not tell him to have bitachon. That should not be what you say, and it should not be how you feel. You should feel that if you don't help him, he will be hungry and he will suffer.  That was one of my all time favorite New Yorker cartoons:

Rav Galinsky's host told him that they, Chasidim, had exactly the same idea, expressed differently. Someone came to the Baal Shem in terrible distress, saying that the army was going to quarter a soldier in every person's house. The concerns of kashrus, drunkeness, having women in the house, are self evident. It so happened that the Baal Shem's talmid was in the house, Reb Nachum of Horodna, or something like that, and he said, "Gam zu l'tova." The Baal Shem retorted "It is a good thing that you did not live at the time of Haman, because instead of eitzos and taanis and tefilla, you would have just said "Gam zu l'tova.""

(I heard this in the name of Reb Meir Simcha. At a kneisiah, the gedolim discussed all the terrible dangers facing the community, and one person said אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. Reb Meir Simcha said that now he understands why that expression is in the Mishna that speaks of the terrible events of ikvesa d'meshicha. This, too is one of the terrible events, that the gedolim will throw their hands up in the air and say oy, אין לנו etc.)

The host then continued and said that he heard someone apply this to a passuk in our parsha, in Beshalach. It says ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם. The lesson is that when the tzibbur is faced with a crisis, you had better not act like נחום איש גמזו, that is not the time to say גם זו לטובה. That is pshat in the passuk. When it comes to את העם, when the tzibbur is facing hardships, then לא נחם, it is not the time for Nachum, it is not the time for pieties like gam zu l'tovah.

When I said this to my friend, he responded with a famous מעשה שהיה that never happened. 

Reb Nachum the Darshan was chastising the community. As is often the case when the mussar is needed, his criticism offended some of the listeners.  The insulted Baalei Batim got up in protest,shaking their fists at the Rov and one of them cried out "Who are you to criticise us? You're not God, לא נחם אלקים!" The Rov immediately responded, "דרך ארץ, פלשתים!!"

AN EXCELLENT MAREH MAKOM FROM ר' אברהם בוקספאן, from R Yaakov Yosef

וזאת דרש הרב הגאון מו"ה יעקב שליט"א מ"מ ומ"ץ דק"ק ווילנא בחברה "סומך נופלים" דח"ק קירזנער יצ"ו דווילנא בשנת תרמ"ה 

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' (כה לה) ואיתא במדרש ויק"ר פרשה לד א וכי ימוך אחיך הדא הוא דכתיב (תהלים מא ב) אשרי משכיל אל דל וגו' ע"כ וצרינין להבין כוונת המדרש ומאי קשה ליה 

ואמר הרב הנ"ל כן דהנה ידוע דהקדוש ברוך הוא נתן באדם כוחות שונות ונפרדות אשר כל אחת מתנגדת לחברתה לא כן שאר בעלי חיים דכח אחד הוטבע בהן מתחילה והוא עומד תמיד על מצב אחד מצד דאין לו התנגדות כנגדו. למשל הבת יענה יש לה מדת העצבות לזאת היא בוכה תמיד ואיננה שמחה בשום פנים. ולהפך יש בעלי חיים שהם שמחים תמיד ואין נעצבין כלל. אך האדם מצד שהוא בעל שכל נטע בו השי"ת את כל הכחות והוא בשכלו ישתמש בכל אחת מהן כפי שיהא נדרש לו לפי המקום והזמן, ולפעמים צריך להעביר מדת אבר אחד לאבר אחר. 

ועתה נדבר מן שני כוחות הנצרכים לענינו והמה הדאגה והבטחון. הנה יש אנשים שהם תמיד בדאגה ואף פר' מצורע אם ברכם ה' בעושר והון רב אשר אך מפירות הונם יוכלו לחיות כל ימיהם בשלוה בלי שום עסק ורווח ממקום אחר כלל, בכל זאת הם עמלים תמיד בכל כחם להרבות הון, כי ידאגו עבור בניהם שיש להם שלשה או ד' בנים ויחשבו מה יהיה עמם לאחר מותו, שלא יגיע לכל אחד רק חלק שלישי או רביעי מהונו ומאין ימצאו חית ידם. ויש עוד יותר מזה אשר גם לבניהם יהיה די נחלתם לחיות ובכל זאת הם ידאגו עוד עבור בני בניהם כי יש לכל אחד מבניו טפלים מרובים ויחשוב מה יהיה עם הטפלים הללו אחר מאה שנה מאין ימצאו הם חית ידם. כל זה וכיוצא בזה מחשבות הבליות מפריעות אותם ממנוחתם. בקיצור הם יושבים תמיד ביגון ובדאגה. לעומתם יש אנשים אשר אם אך יש להם מזונות על יום אחד או אפילו רק על סעודה אחת הם שמחים וטובי לב ויבטחו בה' כי ישלח להם כל צרכיהם. 

אמנם יקרה דהאיש אשר הוא חי תמיד ביגון ובדאגה נעשה לפעמים בעל בטחון גדול דהיינו כשיבואו אליו לבקש נדבה על איזה דבר נחוץ, דהקדוש ברוך הוא יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים ובודאי לא יעזוב את האיש אשר אתם מבקשים נדבה עבורו. ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני (תענית ח ע"ב), ועוד טענות רבות כאלה. בקיצור נעשה עליו בעל בטחון גדול ולא יתן אף פרוטה אחת. 

הנה האיש הזה ישתמש בכחותיו במדה הפוכה. דמדת הבטחון היתה לו להשתמש נגד עצמו, דעיקר מדת הבטחון היא נגד עצמו דהיינו שהיה לו לבטוח בה' כי יזין את צאצאיו והוא יעסוק בתורה ובמצות, אחרי כי יש לו די ספוקו אשר ברכו ה'. והדאגה צריכה להיות בעד אחרים דהיינו לדאוג בעד טובת אחרים ולהחזיק יד עני ואביון ולגמול חסד לכל אדם. 

וזאת היא כוונת תורתנו הקדושה במה שסמכה וכי ימוך אחיך וגו' לפרשת שמיטה דבפרשת שמיטה כתיב האי וכי ימוך ייקרא כה לה ודרשת חז"ל בזה הסמיכות ידוע (בערכין ל ע"ב) משום דשמיטה משרישה בלב הישראלי נחוץ מדת הבטחון רכל השנה היו עיניהם נשואות לשמים כדאמר הכתוב שם (שם פ' כ) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם וגו' ולכן חששה תורתנו פן יפסיד להם זה הבטחון לצד זה שיהו תולין אותו גם על אחרים כנ"ל לזה סמכה וכי ימוך אחיך וגו' ר"ל דמדת הבטחון הוא רק נגד עצמו אך כי ימוך אחיך כל תסמכו על הבטחון כלל רק והחזקת בו וגו' 

וזהו גם כן כוונת המדרש וכי ימוך אחיך הה"ד אשרי משכיל אל דל ר"ל דאל דל הוא משכיל ולא יסמוך על הבטחון וכוונת המדרש היא לדרוש הסמיכות כנ"ל כנ"ל 

כן אמר הרב להחברה הנ"ל הנה נא ידעתי כי אנשים לא עשירים אתם ובכל זאת קמצתם מעצמכם ותדאגו עבור עניים שבחברתכם הנה זה אות אמת כי תתנהגו עם כוחותיכם במדה נכונה בכן התחזקו ויעזריכם ה'!

(קהלת יצחק פר' בהר)

Questions for Bo

1. Name one of the makkos that began with the East Wind, changed to the West Wind, and ended with a great drowning in the Yam Suf.

2. Two mitzvos in this parsha are described as "אות." What are they. What two other mitzvos in the Torah are described as אות

3. It says (11:7) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ .  Chazal say that dogs were rewarded for their silence by the suggestion that we throw inedible meat to them, (22:3) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.  There is a medrash that Chananiah Mishael and Azariah learned from the צפרדע who willingly jumped into the ovens that they, too, should willingly die in Nevuchadnetzar's furnace. If dogs are rewarded for their silence, why aren't frogs rewarded for their self sacrifice?

4. What mitzva requires that you wear shoes while doing it.

5. When we eat Korach, we are required to do הסיבה. (Heseiba is a Mitzva Derabanan.) Korach is Matza, Maror, and Korban Pesach. This implies that we are supposed to eat the Korban Pesach be'heseiba.  If someone chose to do this, would this have been an inyan by the first Korban Pesach, in Mitzrayim? Was it possible to eat that Korban בהסיבה?

6. There are certain words that appear only once in all of Tanach. There is one word that appears hundreds of times in Tanach, and its meaning is well known, but only once in Tanach, in our parsha, it has a completely different meaning. What is that word. I want to emphasize that the word itself is common, but its meaning in this parsha is rare.

7. We have a mesora that the Jews in Mitzrayim did not assimilate culturally; they firmly retained their distinctive names, language, clothing. Where do we see that once they left Mitzrayim and received the Torah this was less important.

8. We all know that we eat Matza as we did at the time of Yetzias Mitzrayim on the first Pesach. But we also eat Matza because of Sukkos. Why is that true?

 

1. Arbeh.

10:13 and 19

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַה’ נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כׇּל הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה

וַיַּהֲפֹךְ ה’ רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם.

2. Dam on the mashkof, Tefillin. 

Shabbos and Milah.

3. Reb Chaim Brown suggested that keeping your mouth closed is a bigger nisayon than dying al kiddush hashem. The association of the reward for the dogs and controlling lashon hara is evident in that passuk- 

לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.  לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא, אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס.

4. Eating the Pesach in Mitzrayim.12:11,  נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם

5. Absolutely not. The Pesach Mitzrayim had to be eaten בחפזון, and everything about חפזון  is a stira to heseiba.  We don't do חפזון, so we can do הסיבה.  

12:11

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן

None of this is possible when you’re doing הסיבה . The Gemara in Pesachim 96a says that

דאמר קרא: ״ואכלתם אותו בחפזון״. ״אותו״ נאכל בחפזון, ואין אחר נאכל בחפזון.

As for my statement that eating Pesach Doros requires heseiba, see the discussion in Rivevos Ephraim IV Siman 238 . He brings a Bach in 475 that pretty clearly assumes yes. Then he discusses whether Hillel's korach was with or without the Korban. He says that from the Rambam and Rabbeinu Chananel it appears that the sandwich was only matza and marror, which is, of course, incredible and not credible, but it would take away the raya to heseiba from the Korach.

6. נא.  When I asked the question, (In 2025, I repeated that "the word is very, very, rare" or "exceedingly rare" about five times, and it did not help. In 2026, Moshe Kurtzer got it as soon as I asked, and came over to me to say I gave away the answer. I told him to wait till I asked again after Krias Hatorah and he would see that nobody else caught it- and I was right.)

The ibn Ezra here is interesting. He connects the meaning here to the usual נא by saying it means 'now,' to eat without proper preparation, but he, too, says that it is unique.  Also, Avremi Isenberg pointed out that my joke about rare is not correct according to some pshatim in Onkelos, who can be read to mean, in concert with the Mechilta and contrary to Shas Bavli, that na means raw mamash. See the Artscroll Onkelos for the various mehalchim.

7. In 12:35, it says

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת

What good are Semalos if they weren’t going to wear them? Possibly, they would use the material, or put them on the children. Or, as Rav Moshe says, once they left Mitzrayim and had a Torah, distinguishing themselves based on language, names, and clothing, was no longer important.

It is important to mention that the first mention of לא שינו on clothing is in Medrash Lekach Tov, which is a likkut of Medrashim, and many believe that שמלותם is likely a mistake, and should have said שמותם. See תורה שלמה מילואים לפרשת וארא עמ' קטז אות ב .  

But it doesn't matter, because rishonim and many achronim quote such a Medrash, so it is part of the canon, like הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב.  Torah shebaal peh is also something.  But Reb Moshe says this svara, that this was only important before we had taryag mitzvos and dinim that distinguished us, so we needed these things to remember our that we are unique and to prevent assimilation.  See Igros OC V:64.

8. 12:37-9  

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

The Matza they ate in Mitzrayim was only because of the lechem oni aspect. Lo Hispik had not happened  yet. But the Matza we eat ledoros is also because כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, and making that matza took place in Sukkos.

Questions for Va'eira

Before asking the questions, or maybe as an alternative to asking questions one  year,  this parsha offers a good opportunity to talk about the Mechaber in siman 5 (and MB sk 1 and 3, from [ברכות מ"ז] שלא יזרוק הברכה מפיו and the Gaon) about the basic meanings of the sheimos and how important it is to be aware of them when davening. Also mention that if you are davening for something important, for a refuah, for parnasah, realize that your davening means so much more if you have these kavanos in mind. 

(It may be too much to add that if you are indeed davening for something important to you, realize that if you do not have kavana in Avos you are not yotzei shmoneh esrei, and your tefillos will not have the weight of shmoneh esrei.)

 1.   The חובות הלבבות (פתיחה to שער עבודת אלקים) writes that gratitude is appropriate only in proportion to the benevolent intent of the actual or intended benefactor, and not to someone who did good for you unintentionally.  What do we see in our parsha that seems to be inconsistent with this Chovos HaLevavos.

2.  Where does it say that a Jew who has lost his faith has more faith than someone who never believed.

3.  The Gemara (Brachos 38a) says that a bracha should be phrased in the past or present tense- Creator of/Who has created. She’hakol bara, she’hakol nihyeh, borei minei mezonos,  Yotzer ha'adam, Ashe yatzar es ha'adam be'tzalmo, etc. When it comes to bread, one opinion is that you must follow this form and say motzi lechem, which is past and present, and you cannot say Hamotzi, because, in his opinion, hamotzi means “he will.”  What is a proof from our parsha that hamotzi means future, not past tense, and how can you deflect the proof.

4.  Where do we see that the Torah does not necessarily transcribe conversations verbatim, that some words are changed. 

5.   You would think that ending a miracle is much easier than making a miracle. Nature is the law of physics, it takes force to interfere with and change nature, so all you have to do is remove that force to allow nature to resume. Where do you see that this is not true - that once a miracle happens, it becomes natural, and ending it requires a neis, Divine intervention?

6.  Only in one of the makkos did Moshe give the Mitzrim advice on how to protect themselves from harm. Which? and what do you think the strategy was. 

7.  Some tefillos are supposed to have a form or a posture. For some you sit, for some you stand, for some you bow down, for some you stand with your feet together. What form of Tefilla do we see in the parsha that is no longer practiced.

1.   The חובות הלבבות ( פתיחה to שער עבודת אלקים) writes, that gratitude is appropriate only in proportion to the benevolent intent of the actual or intended benefactor, and not to someone who did good for you unintentionally.  What do we see in our parsha that seems to be inconsistent with this Chovos HaLevavos.

וְנֹאמַר, כִּי מִן הַיָּדוּעַ אֶצְלֵנוּ כִּי כָל מֵטִיב אֵלֵינוּ אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לוֹ כְּפִי כַּוָּנָתוֹ לְהוֹעִיל לָנוּ וְאִם יְקַצֵּר בְּמַעֲשֵׂהוּ לְדָבָר שֶׁיִּקְרֵהוּ יִמְנָעֵהוּ מֵהֵיטִיב אֵלֵינוּ הוֹדָאָתוֹ חוֹבָה עָלֵינוּ כֵּיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר לָנוּ כִּי דַּעְתּוֹ עָלֵינוּ לְטוֹב וְכִי כַּוָּנָתוֹ לְהוֹעִיל לָנוּ. וְאִם תַּגִּיעַ לָנוּ שׁוּם טוֹבָה עַל יְדֵי מִי שֶׁלֹּא כִּוֵּן בָּהּ אֵלֵינוּ יִסְתַּלְּקוּ מֵעָלֵינוּ חִיּוּבֵי הַהוֹדָאָה לוֹ וְאֵין אָנוּ חַיָּבִין בָּהּ.

"We state that it is evident that if anyone benefits us, our obligation of gratitude to him is in proportion with his intention to help us. Even if he actually falls short, owing to some mishap which prevents his benefiting us, we are still bound to be grateful to him, once we have determined that he desired to good for us and his intention is to be of benefit to us. On the other hand, should we obtain any benefit through one who had no such intention, the duties of gratitude to that person would not apply and we are under no such obligation."

What do we see in our parsha that seems to be inconsistent with this Chovos HaLevavos.

--Aharon did the first three makkos,  The Medrash (quoted in רש"י שמות ח/יב and ז/יט) explains that Moshe could not hit the water or the earth as an expression of gratitude that they saved him when he was born, and when he killed the מצרי.  According to the Chovas Halevavos, the concept of Hakaras HaTov would not apply to lifeless and unconscious objects.

Rav Zilberstein says three answers.

א. משה רבנו התכוון להנות מהיאור וכן מהעפר

ב. המהות של העפר והמים היא לשימוש האדם וכן להגן על האדם ולכן הסברא אומרת שיש כלפיהם חיוב הכרת הטוב 

 תכלית הבריאה להיטיב לברואיו - The purpose of everything which was created is to serve man. (Berachos 6b). Only man has Bechira to choose not do do Hashem's will. Thus, anything done by any other creation is for the sole purpose of man's benefit.  Therefore man must have הכרת הטוב and show gratitude to any creation which has given him benefit. The statement of the Chovos Halvavos is not relevant in regard to benefits received from creations other than man, since the purpose of everything done by all other creations is always to benefit the man. Thus Moshe's Gratitude to the water and the sand is not in contradiction with the rule of the Chovos Halevavos.

ג. אם משה רבנו היה מכה את העפר והיאור זה היה מעשה ביזוי לדברים שהטיבו לו ולכן הקב"ה מצווה שמשה לא יכה אלא אהרן יכה, שלא ראוי לבזות את מי שנהנה על ידו

The last, that even when there is no din of hakaras hatov, you should not disgrace the object/person from whom you benefited, is the most obvious answer, as the Gemara (BK 92b says

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בירא דשתית מיניה – לא תשדי ביה קלא? אמר ליה, דכתיב: ״לא תתעב אדמי – כי אחיך הוא, ולא תתעב מצרי – כי גר היית בארצו״.

Rashi

דשתית מיניה - ששתית מינה כבר בצמא:

לא תשדי ביה קלא - מוט"א בלע"ז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו:

Shitta

בירא דשתית מיניה מיא וכו'. קלא חתיכה של קרקע כמו פתק ביה קלא כלומר שלא תלכלך אותו אזהרה לאדם שלא יהא מזיק לחברו שנהנה ממנו. גאון ז"ל.

Moshe was not acting on the basis of the “hakaras hatov” the Chovas Halevavos is talking about. He did not want to do bizayon to these things.

My rebbi, Rav Rudderman, in Sichos Avodas Levi p 119, says it was hakaras tov, not like the Chovos HaLevavos.

I would answer with something I've written elsewhere, about the issur of taking revenge, because we ought to see the suffering as ordained by God and not the result of a person's wickedness; on the other hand, we are told to be makir tov to benefactors, and we can not say "Oh, it was God's will, and that person is just a puppet in God's hand, so I owe him nothing."

2.  Where does it say that a Jew who has lost his faith has more faith than someone who never believed.

--6:12

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר, הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה

Earlier, the passuk said that Bnei Yisrael did not listen to Moshe (6:8-9)

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

3.  The Gemara (Brachos 38a) says that a bracha should be phrased in the past or present tense- Creator of/Who has created. She’hakol bara, she’hakol nihyeh, borei minei mezonos,  Yotzer ha'adam, Ashe yatzar es ha'adam be'tzalmo, etc. When it comes to bread, one opinion is that you must follow this form and say motzi lechem, which is past and present, and you cannot say Hamotzi, because, in his opinion, hamotzi means “he will.”  What is a proof from our parsha that hamotzi means future, not past tense, and how can you deflect the proof.

---6:3-7

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הֹ ‘וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִיְ ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

Hamotzi sounds like simple future. Hashem is telling them what He is going to do. But it can be read as future perfect- I will bring you to Eretz Yisrael, and you will know that it was I Who took you out.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם … וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִיְ ה’ ...הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם

 

4.  Where do we see that the Torah does not necessarily transcribe conversations verbatim, that some words are changed. 

8:21-22.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ, הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.

The passuk says that Moshe told Pharaoh they could not serve God in the city, because they had to sacrifice sheep, the object of Egyptian worship, and they would get stoned.  The passuk refers to sheep as תועבת מצרים, the 'abomination' of Mitzrayim, because such worship, to us, is an abomination. He definitely did not tell Pharaoh that worshipping sheep makes them an abomination. He must have told Pharaoh they were going to sacrifice the animal the Egyptians worship, without the insult, but the Torah's record of the conversation edited it with the pejorative.

(I realize it might have been a play on words, that he said something like "the dread" of Mitzrayim, which could mean fearsome or dreadful. And there's the comment by SDL that it was an Egyptian word which, transcribed to Hebrew, acquires a whole new meaning:

כי תועבת מצרים נזבח: אמר ר' ישועה (הביאו ראב"ע) כי משה כתב כן לגֶנוּת ע"ז, אבל לפרעה אמר אלהי מצרים, וכן נראה דעת רש"י בפירוש ראשון, ורש"י בפירוש שני וראז' פירשו מה שזביחתו תועבה למצרים; ונ"ל כי תועבה כמו קדש וחרס, וכמו sacer בלשון רומי, ענינם דבר מופרש, שאסור להשתמש בו. ואחרי ימים ושנים מצאתי כי בלשון מצרי uab גם ethuab מורים טהרה וקדושה, וכן suab וגם tubo ענינם purificare, ונ"ל כי שרש תעב הוא מעיקרו לשון מצרי וענינו טהרה וקדושה, והעברים השתמשו בו להורות על ההפך, וכן הארמים אמרו סאב להורות על הטומאה, תחת כי suab היה מורה בלשון מצרי טהרה

But I'm going with pashut pshat, as said by Rashi and the ibn Ezra.. To use SDL's comment to argue that the words of the Torah are exact transcriptions, without ח'ו any editorial changes, would be too ironic.)

5.   You would think that ending a miracle is much easier than making a miracle. Nature is the law of physics, it takes force to interfere with and change nature, so all you have to do is remove that force to allow nature to resume. Where do you see that this is not true - that once a miracle happens, it becomes natural, and ending it requires a neis, Divine intervention?

---In 8:5-9,

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. ווַיֹּאמֶר לְמָחָר, וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. חמישיזוְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. חוַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה, וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. טוַיַּעַשׂ יְהֹוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת.

This is especially so in light of the Gemara Sukkah 14a that “ha’atiru” is a very strong form of tefilla.

We find the same idea after Kiras Yam Suf, that it required the same degree of Divine intervention as splitting the sea in the first place.

 

6.  Only in one of the makkos did Moshe give the Mitzrim advice on how to protect themselves from harm. Which? and what do you think the strategy was. 

---Barad. 9:18-19

הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָהֿ וְעַד עָתָּה.

וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה, כׇּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ.

Why? The Alshich says it was so that when they chased Klal Yisrael, they could have horses to pull their chariots, and Hashem would administer the coup de grace of Mitzrayim. If all the horses died, they couldn’t have chased us into the Yam Suf.

 

7.  Some tefillos are supposed to have a form or a posture. For some you sit, for some you stand, for some you bow down, for some you stand with your feet together. What form of Tefilla do we see in the parsha that is no longer practiced.

---9:29

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה’

This was not exclusive to those circumstances or to Moshe Rabbeinu. Example: Radak in Yeshaya 1:15

ובפרישכם.  הרי"ש בחיר"ק תחת סגול כדברכם, פרישת כפים היא לתפלה כמו אפרוש כפי אל ה' ואיך לא תבושו ותפרשו אלי: כפיכם ששפכו דמים, לפיכך אני אעלים עיני מכם ולא אקבל תפלתכם אפילו תרבו תפלה ותצעקו כל היום, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו הפסוק בנשיאת כפים בכהן ואמרו כל כהן שהרג הנפש לא ישא כפיו שנאמר ובפרישכם כפיכם ידיכם דמים מלאו:

Also Gaon there in Yeshaya says that the difference between raising the hands by duchening and by davening is that by duchening, the palms face downwards, and by tefilla, the palms face upwards.

 ובפרשכם כפיכם גו׳ – מבואר בזוהר בתפלה ובברכת כהנים שניהם בנשיאת כפים, אלא שבברכת כהנים בהפרשה, היינו הכפות למטה ואחורי הידים למעלה להושיט הברכה מלמעלה למטה, ובתפלה הכפים למעלה להעלות התפלה מלמטה שיקובל למעלה. וכנגדם ב׳ רקיעין, מעון ומכון, כמו שכתוב השקיפה ממעון גו׳ (דברים כ״ו:ט״ו) לברך וכתיב שמעת השמים מכון וגו׳ והם עין ואזן, עין להשגיח ואזן לשמוע, וזה שכתוב כאן ובפרשכם כפיכם היינו גם כן אעלים עיני ההשגחה וההשקפה לברך גם כי תרבו תפלה אינני שומע ממכון שבתי השמים.

And Pirkei d’Rebbi Eliezer 44

אמר משה ליהושע: בחר לנו אנשים בית אבות אנשים גבורי חיל, יראי שמים, וצא הלחם בעמלק. ומשה אהרן וחור עמדו במקום גבוה בתוך מחנה ישראל, אחד מימינו ואחד משמאלו. מכאן אתה למד ששליח צבור אסור להתפלל אם אין שם שנים עומדים אחד מימינו ואחד משמאלו. וכל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע ומשתחוה על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל על פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה, פירש את כפיו לשמים והם פורשים את ידיהם לשמים. מכאן אתה למד ששליח צבור המתפלל כך, כל העם עונים אחריו. והפיל הב"ה את עמלק ואת עמו לפי חרב.

In face, Tshuvos Be’er Sheva 71 asks why we no longer do this, and speculates that it might be because it became emblematic of Christian prayer.

מנעורי תמהתי למה אין אנו נוהגים להתפלל בזקיפת ידים למעלה כמו שנהגו אבותינו מעולם כמו שנאמר הרמותי ידי אל ה' עליון וגו' ות"א ארימית ידי בצלו קדם ה' וכו' ובבראשית רבה בפרשת חיי שרה בפסוק ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק איתא אמר רב הונא צפת שידו שטוח בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו עכ"ל.

וכמו שנאמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' וגו' וכמו שנאמר והיה כאשר ירים משה ידו וגו' ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ות"א והואה ידוהי פרישן בצלו עד דעאל שמשא וכמו שנאמר ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' וגו' וכפיו פרושות השמים וגו' וכאלה רבים ותניא בפרקי רבי אליעזר בפ' מ"ד שצריך להעמיד אחד לימין ש"ץ ואחד לשמאלו כדכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד וכו' והביאו הטור א"ח בהלכות תענית בסימן תקס"ו ובהלכות יום הכפורים בסימן תרי"ט וכן המרדכי ביומא והגהות מיימוני ושאר פוסקים ולכן כשם שאנו למדין מתפלת משה שצריך להעמיד אחד לימין ש"ץ ואחד לשמאלו למה אין אנו למדין ג"כ מתפלת משה שצריך להתפלל בזקיפת ידים למעלה.

ואי אפשר לומר שלא היו נוהגין להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה אלא דוקא אנשים רשומים חשובים וגדולים כגון האבות ונביאים ומלכים ולכן אין אנו נוהגין עכשיו להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה משום דמחזי כיוהרא.

דהא ליתא שהרי בפרקי רבי אליעזר בפרק הנ"ל אחר דקאמר מכאן אתה למד שש"ץ אסור להתפלל אם אין שם שנים עומדים וכו' אמר וז"ל וכל ישראל עומדים חוץ לאהליהם ורואים למשה פורש כפיו אל השמים והם פורשים כפיהם אל השמים וכו' עכ"ל.

ובגמרא אמרו חז"ל אסור לאדם לעמוד שלש שעות כפיו פרושות השמים ובזוהר נמי מצינו בהרבה מקומות רבי פלוני זקף ידיה ומצלי ובפרשת נשא בפסוק כה תברכו בתוספתא האיר עינינו בסוד זקיפת ידים למעלה וז"ל פקודא דא לברכא כהנא ית עמא בכל יומא בזקיפו דאצבען וכו' עד עשר אצבען מתערי שכינתא לשריא עלייהו מתערי עשר דרגין אחרנין לעילא לאנהרא וכלא בשעתא חדא ועל דא אסיר ליה לבר נש לזקפא אצבען למגנא אלא בצלותא ובברכאן ובשמא דקב"ה והא אוקימנא דאינון אתערו דשמא קדישא ורזא דמהימנותא זקיפו דאצבען ממנן בההוא זקיפו דלהון עשרה שליטין וכו' עכ"ל.

ולזה נתכוון נמי הרמב"ן ז"ל ברמיזותיו דוק ותשכח ולא נעלם מעיני הא דאמרינן בפ"ק דשבת רבא פכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה וכו' ולכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה וז"ל מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה וכו' עכ"ל.

אמנם כבר תמהני טובא על רבא גופיה וכל הנגררים אחריו למה לא התפלל ג"כ בזקיפת ידים למעלה כמו אבות העולם וכי הם לא התפללו ג"כ כעבדא קמי מריה כמו רבא.

ולולא דברי הרמב"ם הנ"ל הייתי מפרש דרבא התפלל על כל פנים בזקיפת ידים למעלה אלא שעם זקיפת ידיה פכר ידי' ומצלי וקל להבין.

ושמא י"ל מאחר שנמצאו נוהגים אומות העולם עכו"ם להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה כמפורסם לכן אין אנו נוהגים עכשיו להתפלל כך וכה"ג אמרו רז"ל בפסוק לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך אף על פי שהיתה אהובה לפני הקב"ה בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו כנעניים חק לע"א כן נ"ל:

Va'eira 2:14, Noda Hadavar. Bein Adam l'Chaveiro.

 From Harav Shmuel Birnbaum in Tiferes Shmuel.  Followed by Reb Meir Simcha examining the same question, but with a very different approach.  Followed by a thought about where they intersect. 

Harav Birnbaum

בגודל החיוב להיזהר בבין אדם לחבירו

ב, יד אכן נודע הדבר

ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך. (רש"י)

צ"ע כיון שבמצרים ירדו כלל ישראל למ"ט שערי טומאה עד שכמעט נשכח כל הדרך שלימד אברהם אבינו לבניו כמש"כ הרמב"ם )יובא להלן( והיו במצב של "ואת ערום ועריה", וא"כ למה היה קשה כל כך למשה רבינו להבין את העבודת פרך של הגלות. 

וז"ל הרמב"ם (פ"א מהלכות ע"ז סוף הלכה ג) "ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". 

וכן איתא בחז"ל שכלל ישראל נפלו כל כך למ"ט שערי טומאה עד שהוצרך הקב"ה להוציאם ק"צ שנים לפני הזמן של ארבע מאות שנה, כדי שלא יפלו יותר עד לשער החמשים ח"ו שאז כבר יהיה מאוחר. 

ועוד אמרו חז"ל, שבשעת קריעת ים סוף הים לא רצה ליבקע באמרה "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ולמה יאבד האומה של מצרים מפני כלל ישראל. וא"כ מה היה קשה כל כך למשה רבינו, שתמה "מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות" וכו'. 

וי"ל כשראה משה רבינו עד היכן היתה עבודת הפרך, ואיך הם מררו כל כך את חייהם, כגון שפרעה היה רוחץ את עצמו בדמם של ילדי ישראל. לפיכך אמר משה רבינו, שאפילו עם מה שירדו במ"ט שערי טומאה עדיין אינו מובן למה הם נרדים כל כך ב"וימררו את חייהם". שבעבירות שבין אדם למקום אע"פ שירדו כל כך אפילו בחטא עבודה זרה, היה עדיין תמיהה גדולה אצלו, כי הרי הקב"ה הוא מאריך אף, ועיין במסכת ראש השנה (יז:) "ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". ופירש"י "ה' ה'. מדת רחמים אני מרחם קודם שיחטא ואני מרחם אחר שיחטא אם ישוב". ועיין במסכת גיטין (פח:) "אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי הוא", פירש"י "ש"מ מהרה דמרי עלמא. כמנין ונושנתם דהא כתיב כי אבד תאבדון מהר". ושם איירי בחטא של עבודה זרה, שאע"פ שכתוב שם בפרשת ואתחנן שאם יעבדו עבודה זרה בארץ ישראל יגלו מהר" מן הארץ, ה"מהר" הזה לא נתקיים עד שמונה מאות וחמשים ושתים שנה של אריכות אפים. ומזה אנו רואים גודל מדת ארך אפים של הקב"ה, שממתין לנו לשוב בתשובה. 

וסיפר המשגיח רבי יחזקאל לעוינשטיין זצ"ל, שבימי מלחמת העולם הראשונה, כשסבלו כלל ישראל צרות רבות רח"ל, והחפץ חיים זצ"ל היה מקבל "טלגרם" מהרבה עיירות שהיו מבשרים לו הבשורות הלא-טובות ר"ל שאירעו. ובכל פעם שקרא החפץ חיים הטלגרם, היה החפץ חיים מתפלל להקב"ה וטען, "רבש"ע למה סובלים אחינו בני ישראל כ"כ הרבה צרות, ואם תאמר שגם הגוים סובלים ככה, אומר אני ישראל מאיר שאני סובר שכלל ישראל סובל הרבה יותר מהגוים", וחזר ואמר זאת כמה פעמים. וזהו כעין מה שתמה משה רבינו "מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות". אבל כשראה את הדלטוריא שיש בהם, דהיינו החטאים של בין אדם לחבירו, כגון מה שהלשינו עליו לפרעה, שרצו בזה שיהרג, ואכן ניסה פרעה להורגו. ולפיכך משה רבינו הוצרך לברוח למדין להציל את חייו, אז הבין משה ואמר אכן נודע הדבר, "רואה אני שהם ראויים לכך". 

והדברים מבהילים עד מאוד, איך שחסרון של בין אדם לחבירו הוא גרוע יותר מפגם של חטאים בין אדם למקום ואע"פ שחטאו בע"ז ונפלו למ"ט שערי טומאה, הפגם של בין אדם לחבירו גרוע יותר. ונמצא שאם היה ה'בין אדם לחבירו' מתוקן ביניהם, היתה מגינה על קושי השעבוד, על אף מדרגתם השפלה שבבין אדם למקום. 

ובפרט האיסורים של לשון הרע ורכילות ומוציא שם רע, הם האיסורים החמורים ביותר של איסורי בין אדם לחבירו, ובספר חפץ חיים מנה כל כך הרבה עשין ולאוין וארורין שמקושרות לאיסורים אלו.

הקב"ה מאריך אף בחטאים של בין אדם למקום יותר מחטאים של בין אדם לחבירו

ועיין בדברינו בפרשת נח, על מה שאמרו "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י ו, יג). וצ"ע היתכן שגזל גרוע יותר מעבודה זרה וגילוי עריות. וביארנו שם, שהקב"ה הוא "א-ל רחום וחנון וארך אפים", ומצד החטאים של בין אדם למקום הוא מאריך אף [וכמבואר במסכת גיטין הנ"ל "ואבדתם מהרה", מהרה דהקב"ה שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, שאפילו בחטא של ע"ז, הקב"ה מאריך אף] וממתין שיחזרו בתשובה. אבל אם הקב"ה רואה שאין מדת הרחמים בין בני אדם, והאחד בולע את חבירו, הרי זה יכול לגרום שהקב"ה יסיר מדת רחמנותו מעליהם ר"ל. וממילא, אע"פ שהגזירה היתה בגלל כל החטאים שעברו על ע"ז וג"ע, אבל אלו היו חטאים של בין אדם למקום, שהקב"ה מאריך אף. אבל כשחטאו בבין אדם לחבירו בגזל וחמס, אז "נחתם גזר דינם". שכל זמן שאחד מרחם על חבירו, הקב"ה מרחם עליו ג"כ, שאפילו אם חטא, הקב"ה יאריך אף עד שישוב בתשובה. וכן שאמרו חז"ל (שבת קנא:) "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". 

ועוד אנו למידים ענין זה מההבדל שבין דור המבול לדור הפלגה. עיין ברש"י בפרשת נח (יא, ט) וז"ל "ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום". והרי שגרוע יותר בעיני הקב"ה חסרון השלום בין בני אדם, יותר מאיסורים של "פשטו יד בעיקר" ואע"פ שרצו לבנות מגדול להלחם בהקב"ה ר"ל. 

וכן מבואר ענין זה מההבדל שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני. עיין במסכת יומא (ט:) "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים" וכו' "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים". והנה חורבן בית ראשון שנחרב מפני הג' חמורות, גלו לבבל למשך שבעים שנה. ואחר שבעים שנה היו יכולים לחזור לארץ ישראל ולבנות הבית שני. אבל בית שני שנחרב בגלל שנאת חינם, עדיין אנו בגלות ועדיין לא זכינו להגאל ולחזור לארץ ישראל בגאולה שלימה. 

וכן מצינו שבימי אחאב הרשע שהיו עובדים לבעל, והוא היה אחד מהמלכים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ.). כשרצה אחאב להרוג את נביאי ה', ועובדיה החביא אותם, לא היה אף אחד שהלשין עליו לאחאב לגלות מקומם. ולכן כיון שלא היתה בהם דילטורין, כשהיו יוצאים למלחמה היו מנצחים. אבל בימי דוד המלך אע"פ שהיו דבקים בה' ולא עבדו ע"ז, אבל כיון שהיה בהם דלטוריא, כגון דואג שהלשין על נוב עיר הכהנים וגרם להם ליהרג, כשהיו יוצאים למלחמה לא היו תמיד מנצחים. 

וידוע שהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שהפיץ תורת המוסר בעולם, עיקר עבודתו היה לחזק עניני בין אדם לחבירו. וכן השקיע כוחות שכל אדם יזהר בממונו של חבירו, לדאוג על הפרוטה שלו. ועיקר עבודתו היתה שיזהרו בני אדם על בין אדם לחבירו לא פחות ממה שזהירים על בין אדם למקום. 

והנה אמרו חז"ל במדרש הגדול (שמות ח) "כל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של הקב"ה". "און אז מען דערהערט יענעם, דערהערט מען דער רבש"ע" ]מתוך שזהיר בין אדם לחבירו, יזהר גם בבין אדם למקום[. שרק אם מרגיש את חבירו ורצונו, מתוך זה יוכל גם להרגיש את הבורא עולם ולעשות רצונו. 

ובזמנינו השנאה של הערביים היא כל כך גדולה, עד שמוכנים ליהרג ולאבד עצמם רק כדי להרע לכלל ישראל ר"ל. והוא דבר פלא ואין זה מדרכי מלחמה. וממילא אנו צריכים להתבונן מה אנו יכולים לעשות שיהיה זכות להנצל מסכנתם. ובודאי שעל ידי החיזוק בעניני בין אדם לחבירו ובזהירות בכבוד חבירו, לכבדו ולהחשיבו, ולא תהיה שנאת חינם או לשון הרע ח"ו בינינו, יהיה זכות גדול להסיר שנאתם הגדולה מעלינו, ולזכות לשמירה עליונה 

מי שמצטיין בין אדם לחבירו, זוכה להטבה עד אין שיעור

ויש להוסיף, דידוע שמדה טובה מרובה, ואם ייטיב אדם לחבירו ויעשה חסדים עמו ויחשיבו ויכבדו ויחזקו, ויזהר ככל מה שיוכל במצוות שבין אדם לחבירו, אז יהיה "אכן נודע הדבר" לטובה, שהקב"ה ייטיב עמנו בגלל השלימות בבין אדם לחבירו, אפילו אם איננו שלימים עדיין לגמרי בבין אדם למקום. 

וההטבה מהקב"ה יהיה כל כך בשפע, עד שנתמה "מה עשו ישראל שיזכו להטבה גדולה כל כך יותר מכל שבעים אומות". ואחר כך כשנתבונן בהצטיינות של בין אדם לחבירו שיש בכלל ישראל, יהיה "אכן נודע הדבר", שהוא בגלל שמצטיינים במצוות של בין אדם לחבירו. 

וכמו אב ואם, כשרואים השלום והאחדות בין בניהם ובנותיהם, כמה הנאה הוא להם, עד שהוא כמו שניתוסף לו "עשר שנים" של חיים. ק"ו הקב"ה האב הרחמן, כמה הנאה ונחת רוח יש לו מזה כשרואה שבניו חיים בשלום ומטיבים אחד להשני

According to Reb Shmuel, the difference is that the essence of bein adam lechaveiro is middah of rachamim, and the Ribono shel Olam responds to this with rachamim, even when the people are guilty of the aveiros chamuros. Scrupulous adherence to Bein adam lamakom, on the other hand, does not involve rachamim, and therefore does not evoke rachamim.

Reb Meir Simcha in Beshalach

 In 14:22, Reb Meir Simcha points out that the relative severity of בין אדם לחבירו vis a vis בין אדם למקום reverses depending on whether the sin is being done by an individual or by the tzibur as a whole.

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצות מעשיות כמו עו"ג ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות לא כן בנמוסיות ומדות כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל אין מלקות דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה, אולם זה דוקא ביחיד העושה אבל אם הצבור נשחתין בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיו בהן דילוטורין היו נופלים במלחמה כו' אבל דורו של אחאב עובדי עו"ג היו וע"י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו שאם הצבור נשחתין בעו"ג ועריות ע"ז נאמר השוכן אתם בתוך טומאותם אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת ע"ז כתוב רומה על השמים כו' כביכול סלק שכינתך מהם. 

וגדולה מזו אמרו שבמקדש ראשון היו עו"ג עריות כו' ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות כו' מפני שנאת חנם ושם שאלו מי הם גדולים תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים כו' הרי דאם הצבור נשחתין במדות גרוע יותר מאם נשחתין במצוות ולכן אמר ר' יוחנן חלק דף ק"ח וראה כמה גדול כוחו של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל דכתיב הנני משחיתם כי מלאה הארץ חמס שעל עריות דין צבור יש להם והי' מרחם עליהם אבל על נמוסיות לא יתכן ולכן על חלול שבת בעוה"ר שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם צבור ואף בעו"ג אמרו בספרי והנפש ונכרתה שאין הצבור נכרתין, אבל כיון שפרצו בנמוסיות הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במדות כי המה כחייתו טרף אז נקום ינקם ד' ולא יאחר, כי איך נחשוב להם אם כיחידים הלא על מצוות הן נכרתין ואם כצבור הלא על נמוסיות הן יתמו, 

וכן בדור המבול על גזל לבד היה דנן כיחידים אבל כיון שהשחית כל בשר דרכו אם היה דן אותן כל יחיד לעצמו היה נכרת וע"כ דדן אותם בהצטרף כצבור והיו נכרתין עבור הגזל 

ולכן מצאנו שעל העגל שהי' החטא בעו"ג מחל הקב"ה להם ונתרצה להם אבל על מרגלים שהי' לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם ונגזר במדבר הזה יתמו. 

ובזה אתי שפיר המדרש שהובא בילקוט והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים, כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו) היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען משום דהגם דהיו נשחתין במצוות כמו שעבדו עו"ג והפרו ברית מילה אבל מאושרין היו במדות שלא הי' בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה יעוי"ש מכילתא בא פ"ה ולכך בצבור הקב"ה עושה להן נסים אבל במים כשנחלקו לד' כתות ויש שאמרו נשוב מצריימה הלשין שצריך לדון אותם כיחידים והן נכרתין על עו"ג והיך אתה עושה להן נסים ודו"ק. 

אמנם המסתכל יראה דבקרא קמא כתיב והמים להם חומה בוי"ו רק בכתוב השני כתוב בלא וי"ו וע"ז דרש המדרש שנתמלא חימה והוא דבאמת אמר להם משכו מעו"ג והדבקו במצוות והם עשו תשובה על עו"ג שהאמינו בד' וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם ולכן לא הי' לצעוק להסם על שהשי"ת עשה להן נסים במצרים בהוציאם ביד רמה בעמוד אש וענן רק כאן שאמרו מצרים אנוסה מפני ישראל כי ד' נלחם להם במצרים הלא הודו כי ד' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם אם כן גם הם עשו תשובה (ומפני זה זכו לקבורה רשב"ם דף קי"ח) ע"ז צעק הלא גם ישראל עבדו ע"ג במצרים ונמחל להם א"כ מפני מה הללו נצולים והללו יהיו נטבעים ע"ז השיב הקב"ה שוטה כו' וכי מפני ישוב עבדוה הלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת אבל התשובה שפירש מעו"ג ושחטו תועבת מצרים לעיניהם היו מתוך הישוב ומתוך ההרווחה דששה חדשים בטל השעבוד מהם כיון שהחלו המכות אבל המצרים הוא להיפך דעבדו עו"ג מתוך ההרווחה והשלוה והתשובה הי' מתוך הטרוף שנהממו בים ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים יתן השי"ת שבנ"י ישובו לד' מתוך הרווחה אמן.

I believe that Harav Kooperman misunderstands Reb Meir Simcha. I misunderstood Reb Meir Simcha for most of my life, until my brother Akiva corrected me. Most people think he is saying aveiros of middos ra'os, when endemic, remove the din Tzibbur, and with it, the special rachamim on the tzibbur. They are not inherently worse, but they have the effect of bittul of zechus hatzibbur. When zechus hatzibbur is gone, they are punished quickly for other more serious aveiros. That is not what he is saying. He is saying that endemic bad middos elicit a terrible punishment for the aveiros themselves. That from yachid to tzibbur is not a quantitative difference, it changes how the Ribono shel Olam views the severity of the sin. 

Reb Meir Simcha does not explain why this would be true. But that has to be pshat in Reb Meir Simcha.  

Rav Shmuel's approach and Reb Meir Simcha's approach are very different. Still, I think Rav Shmuel's approach might explain the logic of Reb Meir Simcha's observation, assuming that Reb Meir Simcha's נימוסיות and מידות mean rachamim. Klal Yisrael is a nation of rachamim.   The relationship between Klal Yisrael and the Ribono shel Olam, beginning from Avraham Avinu, is based on the harmony of rachamim. When the midda of rachamim no longer defines the nation, there is no harmony. This is worse than Avoda Zara, because it goes to the root of the kesher between nation and God. 

Discussion

Does this mean that when you are mekayeim הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, if you do like Reb Nachman bar Yitzchak in Pesachim 113: 

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִצְוָה לִשְׂנֹאתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאַת ה׳ (שׂוֹנְאֵי) רָע״.

then the net result is negative, because you are hating him for his sins באל'מ and by doing so you are causing a פרצה in באל'ח? I do not know. I do know that the Rambam is meshameit the memra of Reb Nachman bar Yitzchak, for what it's worth.

Questions for Shemos

1. The Parsha starts with the words (1:6) וַיָּמׇת יוֹסֵף וְכׇל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא׃

The Rashbam says that means the seventy who came in the beginning of the galus. Is this literally true? Were none of the original seventy still alive?

R Chaim Kanievsky in Taama d'Kra brings that the Maharil Diskin listed five who were still alive: סרח, יוכבד, שאול בן הכנענית, אפרים, ובלע בן יששכר

Reb Chaim adds four more: זרח, פרץ, חצרון בן פרץ, ואזני.

Proof they were still alive is pretty obscure, except for Yocheved, assuming that you know that she was counted as one of the seventy because she was נולד בין החומות.  We know she was alive because besides being named in Va'era, it is clear from 2:1, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.  Bas Levi, Levi's daughter, that she was Yocheved.

So what's pshat in כֹל הַדּוֹר הַהוּא? (I don't have my Maharil Diskin here.) 

Believe it or not, כל does not necessarily mean all.  Please see my conversation with Menachem regarding לכל אשר יקראוהו באמת. 

Gary Schreiber said maybe it is like כי מתו כל האנשים. Over there, the מתו and the כל do not mean what they seem to mean. Rashi brings from נדרים סד that

 כי מתו כל האנשים - מי הם דתן ואבירם חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת  

so maybe here, too, meisu kol means they were no longer influential. 

2.  Chazal tell us that Klal Yisrael multiplied at an amazing rate, six born at the same time. But we see at least one person was born a single. Who? and Why?

Moshe. Because the bracha only was experienced by the tribes that were enslaved- 

1:12,  וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ

Shevet Levi was not enslaved (Ramban Bamidbar 3:14), so they did not have multiple births. This is why all the future census numbers show Shevet Levi as the smallest of the Tribes.

In fact, the same logic meant that Shevet Levi was not allowed to take the wealth of Mitzrayim, as R. Mordechai HaKohen writes in his Sifsei Kohen (beginning of Korach):

שמעתי שכשאמר הקב"ה למשה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו', ולא נאמר זה אלא לישראל שהוא להם חלף עבודתם, אבל שבט לוי שלא היו בעבודה לא הותר להם והוא גזל בידם, כי אחת מז' מצות בני נח הוא הגזל. ולזה שבט לוי לא הקריבו קרבנות עם הנשיאים שלא היה להם קערת כסף מזרק כסף כף אחת עשרה זהב, והם כולם עניים מחזרין על הגרנות, ושום אחד מבני לוי לא פשט יד לא בביזת הים ולא שאלו ממצרים, וקרח היה נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, והיה הולך מבית לבית וחומד ורואה איך היו כל אחד ואחד מישראל נוטלים ממונם של מצרים, נכנסה חמדת הממון בלבו, כשראה הקב"ה כך גילה לו המטמון, דחציפותא אפילו כלפי שמי מהני, וכמו שארז"ל בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, אמר לו הקב"ה אתה חומד ממון שאינו שלך טול ממון רב, אבל אותו תראה וממנו לא תאכל, ועליו נאמר ואץ להעשיר לא ינקה.

This raises the question, why was Moshe was praised (Sotah 13a)

תָּנוּ רַבָּנַן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל כּוּלָּן נִתְעַסְּקוּ בַּבִּיזָּה, וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וְגוֹ׳״.

if he wasn't allowed to take any bizah anyway. Maybe in distinction to Korach, who resented his exclusion, Moshe was just not interested and ran to take care of the atzmos Yosef.

The Chida asks this question in Sotah in Pesach Einayim.

ודע שמכאן יש להעיר על מ"ש הרב שפתי כהן על התורה פ' קרח דכל שבט לוי היו עניים שלא לקחו מהביזה ולא שאלו ממצרים לפי שהיה שכר שעבוד ושבט לוי לא נשתעבדו ושבט לוי אף שהיו רואים ישראל מלאים מכסף וזהב וכל טוב ארץ מצרים הם לא היו חומדים שום דבר אך קרח היה חומד ממון הרבה ונזדמן לו אוצר א' מיוסף הצדיק ע"ה לרעתו ע"ש באורך. ואיברא שטעמו ונימוקו עמו. וכבר אמרו בספרי פ' שופטים שאין שבט לוי נוטל חלק מהביזה כשיכבשו הארץ ופסקו הרמב"ם פי"ג דשמיטה והיא מצוה מתרי"ג. אמנם כעת לא אתיא זכירה אם נמצא ברז"ל בש"ס או במדרשים ששבט לוי לא לקחו בביזת מצרים וביזת הים אף שעדיין לא נצטוו. ולכאורה יקשה דאם כל שבט לוי בביזה לא שלחו את ידם מהו שבח משה רבינו ע"ה שלא נתעסק בכסף וזהב ושבחו רבנן בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש ח"ב דף מ"ו הלא משפט אחד לכל שבט לוי דאינם נוטלים שלא נשתעבדו ורחמנא אמר ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואפשר דהגם דכל שבט לוי לא נטלו חלק שאני משה רבינו ע"ה שהוא המוציא ונגאלו על ידו. ועוד אפשר לומר במ"ש הרב ש"ך עצמו פ' בראשית דפרעה קין ומשה רבינו ע"ה הבל ולפי שלקח הצאן והגיזה והולדות נתחייב הוא וכל עמו שיקח מהם כסף וזהב ומרגליות כדכתיב ונמצא ישלם שבעתים כל הון ביתו יתן הוא עצמו שנא' וישאילום בעל כרחם ע"ש באורך. [ולפ"ז יומתק מש"ה לא חמור אחך מהם נשאתי כלומר חמור א' מתשעים חמורים שלקח כל א' מישראל מהביזה כמ"ש פ"ק דבכורות וכונתו דאף שהביזה שלי דפרעה קין ואני הבל ונתחייב לשלם לי כל הון ביתו עכ"ז לא לקחתי אפילו חמור אחד מהביזה. ור"ת לא חמור הבל בגימטריא עם הכולל. ובזה יומתק משז"ל דבר נא באזני העם בבקשה ממך צא ואמור לישראל וכו' דכיון דהביזה שלו יעשה דרך בקשה ודוק והארך]:

אמור מעתה כיון שהביזה עיקרה למשה רבינו ע"ה זהו שבח גדול למשה רבינו ע"ה שלא נתעסק כלל בביזה אף שהיא חלקו וז"ש בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו ע"ה להפליג הדבר שהביזה שלו ולקחוה ישראל והוא לא נגע בה וחכם לב יקח מצות ודוק:

 

3.  Who was born just as the harsh slavery began and was therefore named "Bitterness."

Miriam.  Rashi Shir HaShirim 2:13

הַגֶּשֶׁם. שֶׁהוּא טַרְחוּתוֹ שֶׁל סְתָו, חָלַף וְהָלַךְ לוֹ. כְּלוֹמַר, שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה שֶׁל קשִׁי הַשִּׁעְבּוּד נִגְזְרוּ עֲלֵיכֶם וְהָלְכוּ לָהֶם. מִשֶּׁנּוֹלְדָה מִרְיָם, הִקְשׁוּ הַמִּצְרִים שִׁעְבּוּד עַל יִשְׂרָאֵל, וּלְכָךְ נִקְרֵאת מִרְיָם עַל שֶׁמֵּרְרוּם:

 

4.  Why wasn’t Yocheved afraid that the teiva with Moshe would float away down the river?

Because she did not put it in the river. She put it in amidst the reeds in the swampy area on the edge of the river.

2:3

וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר׃

 Rashi- ותשם בסוף. הוּא לְשׁוֹן אֲגַם

 

5.  Once, Moshe is criticized for taking on himself to act like a judge. Later, people (Rashi says it was the same two people) ask that Hashem should judge him. 

2:14

וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהׇרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי

 

5:21

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ׃

 

6.  Where in our parsha do we see that Hatzola is a good name for a lifesaving ambulance, and also a good name for a pirate ship.

3:22

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם׃

 See ibn Ezra here who connects the word to Yaakov's explanation of why he was entitled to take so much from Lavan:

ונצלתם. כמו "ויצל אלהים" (ברא' לא ט) הכל מטעם הצלה בעבור חמס שנעשה:

He understands Vayatzel to mean restitution or reparation.

 

7.  In the story of Yosef and the wife of Potiphar, Yosef uses the word “Lechem” as a metaphor for a married woman.

Breishis 39:6

ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל

Where do we find the same use of the word in our Parsha.

Shemos 2:20

ויאמר אל בנתיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם

When Yisro heard about this gallant unattached man, he immediately thought about marrying off one of his daughters. Both Moshe and Yisro knew that it was a good idea, as explained by Rabbeinu Bachay.

קראן לו ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם מלשון (בראשית לט) כי אם הלחם אשר הוא אוכל.

ויואל משה.  מה ראה משה ליטפל ביתרו עובד ע"ג אלא היה משה בורח מפני פרעה ומתירא ממנו שמא יגלגל עלילות בכל מקום שהוא כדי שיהרגוהו ועל כן הלך להתחתן עם אחד הכהנים שהם כומרים לע"ג מפני שהיו כל נכסיהם בני חורין אין למלך עליהם שום נגישה ולא שום תביעה כענין שכתוב (בראשית מ״ז:כ״ו) רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה וכתיב כי חק לכהנים מאת פרעה, ועל כן רצה להתחתן עם אחד מהם ושישא בתו אחר שנתגייר, ומה שבחר יתרו מן הכהנים מפני שהיו לו בנות רבות כדי שיעשה לו זול וירצו בו לאלתר ולא ידקדקו עמו ומזה אמר ולכהן מדין שבע בנות כי מה צורך להזכיר שהיו לו שבע בנות אלא שמן הטעם הזה רצה להטפל במקום ההוא ורצה להשבע להם בדבר שכן דרשו רז"ל ויואל משה אין אלה אלא שבועה כך שמעתי מפני הרב רבי דן ז"ל.

A man with seven daughters does not look too closely into the history of a prospective son in law.

8.  In general usage, the word Achron means last. Where do we find the word “אחרון” means second, not last.

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃

The most famous example is what Hashem said to Chaggai (2:9)about the second Beis HaMikdash,

גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן

 

9.  Which plague did Moshe warn Pharaoh about first.

The last one, Makkas Bechoros. Rashi points this out.

4:23

כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

 

10.  In this parsha, the terms Kohen, Levi, and Yisrael are used. Kohen and Levi are used to indicate a personal status, not a tribal connection. The term Yisrael, that until now was only used as “Bnei Yisrael,” the sons of Yisrael, is used to mean a member of a nation called Yisrael.

3:16

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר, פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.

Yisro is called a Kohen in 2:16, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת

Aharon is called a  Levi in 4:14. וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא  

 It would have been sufficient to say Aharon, your brother. The appellation HaLevi must have distinguished him in some way, because of some special personal status or quality.