Questions for Beshalach

1.  The Trop in the words ויהי בשלח is revii munach. How does this relate to the description of the Bnei Yisrael in the next passuk?

2.   The Mishna in Nedarim says 

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מֻתָּר. קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, אָסוּר:

If a person swears he will never come within four amos of someone, or that he will never look at someone, is the shvu'ah still in force after he is dead?

3. Chazal tell us that yud kei vov kei is middas harachamim. Where do we find a passuk that seems contrary to this?

4.   Why did Pharaoh run after the Jews? What did he want to do when he caught them?

5.   Prove from this Parsha that the greater your  אמונה ובטחון in hashgacha pratis, the more effective is your tefilla. 

6.  By the Bikkurim, Devarim 26:5, it uses the word וענית even not in response to a question, just a strong reaction to special circumstances, your joy at seeing the fruit of your labor on your land. Where do we find in this parsha the word Aniyah used in the same way.

7.  Did everyone get the same volume of Mann- man, woman, and child?   The answer is in a passuk that has the whole Alef Beis.

8.   Something in the parsha that is described as being like rock, and lead, and straw.

9.   Generally, when the Torah says something is yours, you can do whatever you want with it. Sometimes, the Torah says it's yours but limits what you can do with it; it's yours, but only for one specified purpose. Find an example in this week's parsha where we were given something, but we only had the right to use it for one purpose. 

Another way to ask the question is, "Can you be mekadeish a woman with your portion of the Mon." But that makes it too easy.

10.   What solid became liquid, and what liquid became solid.

11.   The Gemara (Shabbos 118b) says that if Klal Yisrael would keep two Shabbosim (Shabbatot) we would immediately be redeemed.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנא' כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו'

Bring a raya from the parsha that keeping one Shabbos is not enough.

12.   Four times Moshe causes a neis by using his hands. 

13.   Source that daytime meals should be starch and night-time meals should be protein. 

14.   What name of Hashem appears only twice in חמשה חומשי תורה (25 times in Tanach) and both are in this parsha.

15.  Chazal say  אמר הקדוש ברוך הוא אין זרעו של עמלק נופל אלא ביד בנה של רחל

Moshe was from Shevet Levi. How could he fight Amalek?

1.  The Trop in the words ויהי בשלח is revii munach. How does this relate to the description of the Bnei Yisrael in the next passuk?

---It fits in with Rashi's second pshat in Chamushim, 

וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒

דָּבָר אַחֵר, חֲמֻשִׁים אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה יָצְאוּ וְאַרְבָּעָה חֲלָקִים מֵתוּ בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה (מכילתא):

2.   The Mishna in Nedarim says 

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מֻתָּר. קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, אָסוּר:

If a person swears he will never come within four amos of someone, or that he will never look at someone, is the shvu'ah still in force after he is dead?

---No. 14:15

כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

But then 14:30

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם

3. Chazal tell us that yud kei vov kei is middas harachamim. Where do we find a passuk that seems contrary to this?

---15:3, ה' איש מלחמה. The name Hashem as a warrior.

Alshech:

או יאמר כי הנה ארז"ל על דבר חנניה מישאל ועזריה. שגבריאל שצינן התנור עם היותו שר האש ואיך נהפך אלא שאחז כח האש מבחוץ ונשאר צונן מבפנים באופן שלא שינה מציאותו ועל הדרך הזה מדת הרחמים להמית איך יצדק אם לא בסילק רחמיו מהמצריי' אך א"כ לא היה הדבר נעשה רק בשב ואל תעשה. אמר כי לא כן היה רק ה' של רחמים איש מלחמה ממש נלחם כגבור ואינו מן התימא כי איננו שנוי במדתו. כי הלא הרוגז הנעשה מצרים הוא רחמים. וזהו ה' שמו. כי בעשות מלחמה ברשעים ה' שמו. כי רחמי רשעים הוא היות אכזרי. או יאמר כי הנה בכל מדה יש בחינת דין כנודע מספר הזוהר. והייתי אומר כי הבחינה ההיא שבה מפאת הדין לבדה עשתה מלחמה. ע"כ אמר כי לא כן הי'. רק ה' שמו בבחינת כללות ההויה. או יאמר תדע למה ה' היה איש מלחמה בלי צירוף אלהים על כי ה' שמו. והוא כי פרעה בשומעו שם זה אמר לא ידעתי את ה'. והוא כי לא ידע רק שם אלהים שהזכיר לו יוסף. על כן בבואו יתברך להודיעו את כמו. באומרו וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה כו'. לא רצה יתברך לצרף שם זולת אשר הכחיש כי הוא יכה בו עד ידענו. וז"א ה' שמו כי מה שהיה ה' איש מלחמה. היה להודיע כי ה' שמו:

4.   Why did Pharaoh run after the Jews? What did he want to do with them when he caught them?

---I do not know the answer, because two pesukim say contradictory things. 14:5 says he wanted to take them back as slaves.

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעׇבְדֵנוּ.

15:9 says he wanted to kill them.

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל, תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.

(Taama d’Kra)

5.   Prove from this Parsha that the greater your  אמונה ובטחון in hashgacha pratis, the more effective is your tefilla. 

  ---מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו---

אור החיים:

מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ לעשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים, ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה.

This should not be overstated. From the Gemara in Sotah 37a

קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: ״סבבני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עד רד עם אל״. ועליו מפרש בקבלה: ״הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש ... טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו׳״, ״אל תשטפני שבלת מים ואל תבלעני מצולה וגו׳״.

that after Nachshon and Shevet Yehuda jumped in, they called to Hashem, they were mispallel. It seems clear that the lesson is that tefilla without faith is not effective. Even after the act of faith, though, you need tefilla. It did not split until they asked Hashem to save them.

On the other hand, the Gemara there continues and says

 באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני?! אמר לפניו: רבונו של עולם! ומה בידי לעשות? אמר לו: ״דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו׳״.

and the Maharsha says

וא"ל הקב"ה ידידי טובעים בים ואתה מאריך כו'. דבמקום סכנה מתפללין תפלה קצרה כדאמרי' במסכת ברכות ונקט לשון ידידי לר"מ דבנימין ירד תחלה לים וזכה דבין כתפיו שכן ובההוא רישא דקרא קראו ידיד לבנימין אמר ידיד ה' גו'. ואמר שא"ל הקב"ה דבר אל בני ישראל ויסעו. לגבי אותן שירדו לים תחלה אין להם אלא ליסע כו' כפירש"י בחומש ולגבי שאר השבטים נטה את ידך גו':

which seems to mean that Yehuda needed nothing because of their bitachon and personal tefilla, but the other Shevatim needed tefilla, at least a tefilla ketzara, and נטה את ידך. This is not like the Ohr HaChaim who says that Yehuda needed the help of the Matteh as well. 

6.  By the Bikkurim, Devarim 26:5, it uses the word וענית even not in response to a question, just a strong reaction to special circumstances, your joy at seeing the fruit of your labor on your land. Where do we find in this parsha the word Aniyah used in the same way.

---15:21

 וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם, שִׁירוּ לַיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

7.  Did everyone get the same volume of Mann- man, woman, and child?   The answer is in a passuk that has the whole Alef Beis.

---I do not know the answer, because the passuk seems to say two contradictory things, but the answer is in this passuk. 16:16.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאׇהֳלוֹ תִּקָּחוּ.

(The other passuk in Chumash that has all the letters is Devarim 4:34,

אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.)

8.   Something in the parsha that is described as being like rock, and lead, and straw.

---The Mitzrim in the Yam Suf.

Rashi 15:5

"כמו אבן" - ובמקום אחר צללו כעופרת ובמקום אחר יאכלמו כקש הרשעים כקש הולכים ומטורפין עולין ויורדין בינונים כאבן והכשרים כעופרת שנחו מיד

 

9.   Generally, when the Torah says something is yours, you can do whatever you want with it. Sometimes, the Torah says it's yours but limits what you can do with it; it's yours, but only for one specified purpose. Find an example in this week's parsha where we were given something, but we only had the right to use it for one purpose. 

Another way to ask the question is, "Can you be mekadeish a woman with your portion of the Mon." But that makes it too easy.

---16:15, 

וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃

The Netziv here says that just as in Sukkah 39 by פירות שביעית we darshen לכם לאכלה to mean it is assur to sell, so too here.

 Tosefta Bechoros 3:6,

כל פסולי מוקדשין נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונמכרים בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים רשב"ג אומר מפייס אדם את עצמו בליטרא בבכור לידע מה הגיעו. רבי יהודה אומר מצא אדם את חברו בירושלים אמר לו אכלת היום אמר לו מן יודע שמהמעשר אכל מה המן אין לו דמים אף מעשר אין לו דמים אמר לו קייץ יודע שהבכור אכל מה הקייץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול.

קייץ is cheap figs.

 Rav Itamar brings the Chasdei Dovid there and the Rogotchover here, that they learn this is pshat in the Tosefta, and that if you were mekadesh with Mon it would not be a kiddushin, because משולחן גבוה כזכי. Rogotchover:

לאכלה. ר״ל רק לאכילה גדר קדשים ומשלחן גבוה וכמבואר קדושין דף נ״ב ע״ש בזה. ועיין תוספתא בכורות פ״ג גבי מעשר שני ומן ע״ש, ובירושלמי פ״א [דמע״ש], והוה כמו ק״ק ולכך יש לאו דאל יותר ממנו כו׳.

 Rav Garbuz  says that you could learn the Tosefta that Mon was cheap because it was rarely sold, because nobody needed any more than he had. But the Chasdei Dovid and the Rogotchover are learning that it can not be sold.

 But according to the Netziv, it's not pshat that he is not the baalim, just that it's assur to sell. If so, just as with peiros shviis, if you were over and sold them it is sold. It is yours, but it is assur to do business with it.  He brings the Rash in the beginning of Maaser Sheni that you can give it as a gift, you just can not do business with it.

 

10.   What solid became liquid, and what liquid became solid.

---The water became solid, קפאו תהומות בלב ים, and the mann melted, וחם השמש ונמס 
and according to Rashi but not Targum Onkelos, נמוגו כל יושבי כנען, meaning dissolved.

11.   The Gemara (Shabbos 118b) says that if Klal Yisrael would keep two Shabbosim (Shabbatot) we would immediately be redeemed.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנא' כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו'

Bring a raya from the parsha that keeping one Shabbos is not enough.

---Because in 16:30 it says וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי. That one Shabbos was observed by all, and the geula did not immediately come. (Taama d’Kra.)

 

12.   Four times Moshe causes a neis by using his hands. 

 ---Splitting the Yam Suf 14:16, Closing the Yam Suf 14:26, Refidim 17:5 with the matteh, Amalek 17:9-11.

I can't ask "How many times Moshe used the Matteh," because there are many questions about whether Moshe used the Matteh by the Yam and by Amalek. Hashem told him to take the matteh by splitting the Yam Suf, but then it says ויט משה את ידו על הים and doesn't mention the matteh, and for sure by closing the Yam Suf it says nothing about the Matteh. Also by Amalek, Moshe says he will take the Matteh, but the Ramban says that after raising it toward Amalek he put it down and raised both hands -בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר. Also the Netziv, באמת לא השתמש באותו מעשה במטה כלל.  Most, if not all, the mefarshim that I saw, say that he did not use the Matteh during the fight.

So I can only ask about the times used his hands, with or without a matteh.  

  

13.   Source that daytime meals should be starch and night-time meals should be protein. 

---Yoma 75a-b from 16:8

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהֹוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ 

 

14.   What name of Hashem appears only twice in חמשה חומשי תורה (25 times in Tanach) and both are in this parsha.

--- עזי וזמרת and כי יד על כס

As for the question if kah indicates that something is missing by Amalek, why is it used by shiras hayam and so many times in shira in Tanach. Like the Arizal says, yisgadal veyiskadash שמיה is a way of saying that the שם יה should be expanded into the full שם השם.  I think it's something like davka when Hashem seems to have left us that is when His nissim are so wonderful and remind us that despite all, even in an imperfect world, Hashem still protects us.  Similar to the Kli Yakar

 וגם שם של י"ה מורה על מדת הדין כמבואר ברבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק (שמות יז טז) וכל אלו המתיחסים אחר מדת הדין מכל מקום ויהי לי לישועה שנהפכו לי לרחמים ולתשועה וזה דקדוק נכון בתוספת וי"ו של ויהי, ובדין הקב"ה עושה עמי חסד זה מדה כנגד מדה, כי גם אני מברך את ה' על הרעה כשם שאני מברכו על הטובה, ואע"פ שירעו המצרים לנו ולאבותינו מ"מ אני מרומם שמו ית' על כל, ז"ש זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, אלי ואלהי הכל רמז למדת הדין כי אל לשון חוזק ותוקף

 

15.  Chazal say  אמר הקדוש ברוך הוא אין זרעו של עמלק נופל אלא ביד בנה של רחל

Moshe was from Shevet Levi. How could he fight Amalek?

---17:9

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

Yehoshua led the battle, and he was from Ephraim.

Beshalach, The ibn Ezra as a Defender of Tradition

Although the ibn Ezra often interprets Tanach very differently than the classical words of Chazal, he draws a line, and often stands strong in defense of the mesora. I like what he says in this parsha about the writings of Chivi Habalchi, from the city of Balkh in Afghanistan.  He also changes Balchi to Kalbi. From Wiki:

Ḥiwi was the author of a work in which he offered two hundred objections to the divine origin of the Hebrew Bible. Ḥiwi's critical views were widely read, and it is said that his contemporary Saadia Gaon found in Babylonia, in the district of Sura, some schoolmasters who used elementary textbooks which were based upon Ḥiwi's criticisms to teach children. Saadia not only prohibited the use of these books, but combated Ḥiwi's arguments in a work entitled Kitab al-Rudd ala Ḥiwi al-Balkhi. Both Saadia's and Ḥiwi's books are lost.

and

חיוי הבלכי עורר את זעמם של יהודים מאמינים רבים, בעיקר עקב העובדה שספריו התפשטו ללא הפרעה והשפיעו על אמונותיהם ודעותיהם של יהודים רבים. עדות על השפעתו מצויה בכתבי חכם יהודי שחי עשרות שנים אחריו: "חיוי חיבר ספר שבו מאתיים שאלות הטוענות נגד ה' ונגד תורתו... והתקיימו שנים רבות מבלי שהשיב עליהן איש, והפסידו אמונת אנשים רבים, עד שנתקנא אדוננו (הכוונה לרב סעדיה גאון) לה' ולתורתו וחיבר ספר תשובות על חיוי...". עדות אחרת מספרת כי: "חיוי בדה מלבו תורה, והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תינוקות מלמדים אותה בספרים ובלוחות עד שבא רב סעדיה ונצחם" (הראב"ד (בעל הקבלה)). 

It is one thing to say like the Ramban that Hashem used natural forces to split the sea, to minimize the neis to some extent, but to say that it was a spectacular concatenation of tides and surges and wind is simply going too far.

ibn Ezra:

 נסים לקראתו. פרשתיו שהם חושבים בנוסם שהם חוזרין ליבשה, והם הולכים לקראתו ישתחקו עצמות חוי הכלבי שאמר כי משה ידע עת מיעוט הים ברדתו, ועת רבותו בעלותו בהמשכו, והוא העביר עמו במיעוט המים כמשפטו, ופרעה לא ידע מנהג הים על כן טבע, ואלה דברי שגעון, כי מנהג הים ברדתו לא ייבש מקום וישארו חומות מים מימינו ומשמאלו, כי הכל ייבש, ועוד כי לא יתברר סוף רדת הים ותחלת עלותו רק אחר שעות, ועוד לא השלימו ישראל לעבור עד שטבע פרעה וחילו:

 

Misplaced Faith

Originally published on a different website, now edited to belong here.

Rav Galinsky here in his sefer talks of an experience he had during his world travels to collect for his mosad. He once stayed at a fine man's house, a baal tzedaka, and he told him a vort. It was not meant as a criticism, it was just in response to something the man had said.

He began by saying that although we have tremendous potential, and every man should say "when can I be like Avraham, Yitzchak, and Yaakov," we also have terrible middos which are part of what it means to be human, and we have to constantly be on guard against them, and not be meyayeish if we have that feeling or thought. You just have to realize this is part of what it means to be a mixture of Heaven and Earth, and you should anticipate it, and face it, and overcome it.

He said that he once heard from Harav Chatzkel Levenstein on the topic, who said that every middah can be used in Avodas Hashem in some form. The Alter from Kelm said that this is why they're called middos. Middah means measure. Every middah, what we call good and what we call bad, is vitally important, but only in the right dose. 500 years ago, the Swiss physician and chemist Paracelsus formulated the basic principle of toxicology: “All things are poison and nothing is without poison; only the dose makes a thing not a poison.” (https://en.wikipedia.org/wiki/Water_intoxication) This is often condensed to: “The dose makes the poison.” (Anivus and rachamim can be deadly (ענוונותו של זכריה בן אבקילוס and the Targum Yonasan Bamidbar 13:16 that Moshe was mispallel for Yehoshua because Yehoshua's anivus increased his risk - כד חמא משה ענותנותיה קרא משה להושע בר נון יהושע), and gaiva and achzariyus can be vitally important. 

Rav Galinsky asked Reb Chatzkel, how can we possibly use the middah of "ולא תסורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם," the middos of Kefira?  Reb Chatzkel famously answered that when a person is faced with a terrible challenge, he must have bitachon. When a person earns a living, he must have bitachon. But if a poor person comes to you, or someone that doesn't have a job and can't earn a living, comes to you for help, do not tell him to have bitachon. That should not be what you say, and it should not be how you feel. You should feel that if you don't help him, he will be hungry and he will suffer.  That was one of my all time favorite New Yorker cartoons:

Rav Galinsky's host told him that they, Chasidim, had exactly the same idea, expressed differently. Someone came to the Baal Shem in terrible distress, saying that the army was going to quarter a soldier in every person's house. The concerns of kashrus, drunkeness, having women in the house, are self evident. It so happened that the Baal Shem's talmid, Reb Nachman Horodenker, was in the house, and he said, "Gam zu l'tova." The Baal Shem retorted "It is a good thing that you did not live at the time of Haman, because instead of eitzos and taanis and tefilla, you would have just said "Gam zu l'tova.""

(I heard this in the name of Reb Meir Simcha. At a kneisiah, the gedolim discussed all the terrible dangers facing the community, and one person said אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. Reb Meir Simcha said that now he understands why that expression is in the Mishna that speaks of the terrible events of ikvesa d'meshicha. This, too is one of the terrible events, that the gedolim will throw their hands up in the air and say oy, אין לנו etc.)

The host then continued and said that he heard someone apply this to a passuk in our parsha, in Beshalach. It says ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם. The lesson is that when the tzibbur is faced with a crisis, you had better not act like נחום איש גמזו, that is not the time to say גם זו לטובה. That is pshat in the passuk. When it comes to את העם, when the tzibbur is facing hardships, then לא נחם, it is not the time for Nachum, it is not the time for pieties like gam zu l'tovah.

When I said this to my friend, he responded with this famous story. 

Reb Nachum the Darshan was chastising the community. As is often the case when the mussar is needed, his criticism offended some of the listeners.  The insulted Baalei Batim got up in protest, shaking their fists at the Rov and one of them cried out "Who are you to criticize us? You're not God, לא נחם אלקים!" The Rov immediately responded, "דרך ארץ, פלשתים!!"

AN EXCELLENT MAREH MAKOM FROM ר' אברהם בוקספאן, from R Yaakov Yosef

וזאת דרש הרב הגאון מו"ה יעקב שליט"א מ"מ ומ"ץ דק"ק ווילנא בחברה "סומך נופלים" דח"ק קירזנער יצ"ו דווילנא בשנת תרמ"ה 

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' (כה לה) ואיתא במדרש ויק"ר פרשה לד א וכי ימוך אחיך הדא הוא דכתיב (תהלים מא ב) אשרי משכיל אל דל וגו' ע"כ וצרינין להבין כוונת המדרש ומאי קשה ליה 

ואמר הרב הנ"ל כן דהנה ידוע דהקדוש ברוך הוא נתן באדם כוחות שונות ונפרדות אשר כל אחת מתנגדת לחברתה לא כן שאר בעלי חיים דכח אחד הוטבע בהן מתחילה והוא עומד תמיד על מצב אחד מצד דאין לו התנגדות כנגדו. למשל הבת יענה יש לה מדת העצבות לזאת היא בוכה תמיד ואיננה שמחה בשום פנים. ולהפך יש בעלי חיים שהם שמחים תמיד ואין נעצבין כלל. אך האדם מצד שהוא בעל שכל נטע בו השי"ת את כל הכחות והוא בשכלו ישתמש בכל אחת מהן כפי שיהא נדרש לו לפי המקום והזמן, ולפעמים צריך להעביר מדת אבר אחד לאבר אחר. 

ועתה נדבר מן שני כוחות הנצרכים לענינו והמה הדאגה והבטחון. הנה יש אנשים שהם תמיד בדאגה ואף פר' מצורע אם ברכם ה' בעושר והון רב אשר אך מפירות הונם יוכלו לחיות כל ימיהם בשלוה בלי שום עסק ורווח ממקום אחר כלל, בכל זאת הם עמלים תמיד בכל כחם להרבות הון, כי ידאגו עבור בניהם שיש להם שלשה או ד' בנים ויחשבו מה יהיה עמם לאחר מותו, שלא יגיע לכל אחד רק חלק שלישי או רביעי מהונו ומאין ימצאו חית ידם. ויש עוד יותר מזה אשר גם לבניהם יהיה די נחלתם לחיות ובכל זאת הם ידאגו עוד עבור בני בניהם כי יש לכל אחד מבניו טפלים מרובים ויחשוב מה יהיה עם הטפלים הללו אחר מאה שנה מאין ימצאו הם חית ידם. כל זה וכיוצא בזה מחשבות הבליות מפריעות אותם ממנוחתם. בקיצור הם יושבים תמיד ביגון ובדאגה. לעומתם יש אנשים אשר אם אך יש להם מזונות על יום אחד או אפילו רק על סעודה אחת הם שמחים וטובי לב ויבטחו בה' כי ישלח להם כל צרכיהם. 

אמנם יקרה דהאיש אשר הוא חי תמיד ביגון ובדאגה נעשה לפעמים בעל בטחון גדול דהיינו כשיבואו אליו לבקש נדבה על איזה דבר נחוץ, דהקדוש ברוך הוא יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים ובודאי לא יעזוב את האיש אשר אתם מבקשים נדבה עבורו. ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני (תענית ח ע"ב), ועוד טענות רבות כאלה. בקיצור נעשה עליו בעל בטחון גדול ולא יתן אף פרוטה אחת. 

הנה האיש הזה ישתמש בכחותיו במדה הפוכה. דמדת הבטחון היתה לו להשתמש נגד עצמו, דעיקר מדת הבטחון היא נגד עצמו דהיינו שהיה לו לבטוח בה' כי יזין את צאצאיו והוא יעסוק בתורה ובמצות, אחרי כי יש לו די ספוקו אשר ברכו ה'. והדאגה צריכה להיות בעד אחרים דהיינו לדאוג בעד טובת אחרים ולהחזיק יד עני ואביון ולגמול חסד לכל אדם. 

וזאת היא כוונת תורתנו הקדושה במה שסמכה וכי ימוך אחיך וגו' לפרשת שמיטה דבפרשת שמיטה כתיב האי וכי ימוך ייקרא כה לה ודרשת חז"ל בזה הסמיכות ידוע (בערכין ל ע"ב) משום דשמיטה משרישה בלב הישראלי נחוץ מדת הבטחון רכל השנה היו עיניהם נשואות לשמים כדאמר הכתוב שם (שם פ' כ) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם וגו' ולכן חששה תורתנו פן יפסיד להם זה הבטחון לצד זה שיהו תולין אותו גם על אחרים כנ"ל לזה סמכה וכי ימוך אחיך וגו' ר"ל דמדת הבטחון הוא רק נגד עצמו אך כי ימוך אחיך כל תסמכו על הבטחון כלל רק והחזקת בו וגו' 

וזהו גם כן כוונת המדרש וכי ימוך אחיך הה"ד אשרי משכיל אל דל ר"ל דאל דל הוא משכיל ולא יסמוך על הבטחון וכוונת המדרש היא לדרוש הסמיכות כנ"ל כנ"ל 

כן אמר הרב להחברה הנ"ל הנה נא ידעתי כי אנשים לא עשירים אתם ובכל זאת קמצתם מעצמכם ותדאגו עבור עניים שבחברתכם הנה זה אות אמת כי תתנהגו עם כוחותיכם במדה נכונה בכן התחזקו ויעזריכם ה'!

(קהלת יצחק פר' בהר)

Va'eira 2:14, Noda Hadavar. Bein Adam l'Chaveiro.

 From Harav Shmuel Birnbaum in Tiferes Shmuel.  Followed by Reb Meir Simcha examining the same question, but with a very different approach.  Followed by a thought about where they intersect. 

Harav Birnbaum

בגודל החיוב להיזהר בבין אדם לחבירו

ב, יד אכן נודע הדבר

ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך. (רש"י)

צ"ע כיון שבמצרים ירדו כלל ישראל למ"ט שערי טומאה עד שכמעט נשכח כל הדרך שלימד אברהם אבינו לבניו כמש"כ הרמב"ם )יובא להלן( והיו במצב של "ואת ערום ועריה", וא"כ למה היה קשה כל כך למשה רבינו להבין את העבודת פרך של הגלות. 

וז"ל הרמב"ם (פ"א מהלכות ע"ז סוף הלכה ג) "ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". 

וכן איתא בחז"ל שכלל ישראל נפלו כל כך למ"ט שערי טומאה עד שהוצרך הקב"ה להוציאם ק"צ שנים לפני הזמן של ארבע מאות שנה, כדי שלא יפלו יותר עד לשער החמשים ח"ו שאז כבר יהיה מאוחר. 

ועוד אמרו חז"ל, שבשעת קריעת ים סוף הים לא רצה ליבקע באמרה "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ולמה יאבד האומה של מצרים מפני כלל ישראל. וא"כ מה היה קשה כל כך למשה רבינו, שתמה "מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות" וכו'. 

וי"ל כשראה משה רבינו עד היכן היתה עבודת הפרך, ואיך הם מררו כל כך את חייהם, כגון שפרעה היה רוחץ את עצמו בדמם של ילדי ישראל. לפיכך אמר משה רבינו, שאפילו עם מה שירדו במ"ט שערי טומאה עדיין אינו מובן למה הם נרדים כל כך ב"וימררו את חייהם". שבעבירות שבין אדם למקום אע"פ שירדו כל כך אפילו בחטא עבודה זרה, היה עדיין תמיהה גדולה אצלו, כי הרי הקב"ה הוא מאריך אף, ועיין במסכת ראש השנה (יז:) "ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". ופירש"י "ה' ה'. מדת רחמים אני מרחם קודם שיחטא ואני מרחם אחר שיחטא אם ישוב". ועיין במסכת גיטין (פח:) "אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי הוא", פירש"י "ש"מ מהרה דמרי עלמא. כמנין ונושנתם דהא כתיב כי אבד תאבדון מהר". ושם איירי בחטא של עבודה זרה, שאע"פ שכתוב שם בפרשת ואתחנן שאם יעבדו עבודה זרה בארץ ישראל יגלו מהר" מן הארץ, ה"מהר" הזה לא נתקיים עד שמונה מאות וחמשים ושתים שנה של אריכות אפים. ומזה אנו רואים גודל מדת ארך אפים של הקב"ה, שממתין לנו לשוב בתשובה. 

וסיפר המשגיח רבי יחזקאל לעוינשטיין זצ"ל, שבימי מלחמת העולם הראשונה, כשסבלו כלל ישראל צרות רבות רח"ל, והחפץ חיים זצ"ל היה מקבל "טלגרם" מהרבה עיירות שהיו מבשרים לו הבשורות הלא-טובות ר"ל שאירעו. ובכל פעם שקרא החפץ חיים הטלגרם, היה החפץ חיים מתפלל להקב"ה וטען, "רבש"ע למה סובלים אחינו בני ישראל כ"כ הרבה צרות, ואם תאמר שגם הגוים סובלים ככה, אומר אני ישראל מאיר שאני סובר שכלל ישראל סובל הרבה יותר מהגוים", וחזר ואמר זאת כמה פעמים. וזהו כעין מה שתמה משה רבינו "מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות". אבל כשראה את הדלטוריא שיש בהם, דהיינו החטאים של בין אדם לחבירו, כגון מה שהלשינו עליו לפרעה, שרצו בזה שיהרג, ואכן ניסה פרעה להורגו. ולפיכך משה רבינו הוצרך לברוח למדין להציל את חייו, אז הבין משה ואמר אכן נודע הדבר, "רואה אני שהם ראויים לכך". 

והדברים מבהילים עד מאוד, איך שחסרון של בין אדם לחבירו הוא גרוע יותר מפגם של חטאים בין אדם למקום ואע"פ שחטאו בע"ז ונפלו למ"ט שערי טומאה, הפגם של בין אדם לחבירו גרוע יותר. ונמצא שאם היה ה'בין אדם לחבירו' מתוקן ביניהם, היתה מגינה על קושי השעבוד, על אף מדרגתם השפלה שבבין אדם למקום. 

ובפרט האיסורים של לשון הרע ורכילות ומוציא שם רע, הם האיסורים החמורים ביותר של איסורי בין אדם לחבירו, ובספר חפץ חיים מנה כל כך הרבה עשין ולאוין וארורין שמקושרות לאיסורים אלו.

הקב"ה מאריך אף בחטאים של בין אדם למקום יותר מחטאים של בין אדם לחבירו

ועיין בדברינו בפרשת נח, על מה שאמרו "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י ו, יג). וצ"ע היתכן שגזל גרוע יותר מעבודה זרה וגילוי עריות. וביארנו שם, שהקב"ה הוא "א-ל רחום וחנון וארך אפים", ומצד החטאים של בין אדם למקום הוא מאריך אף [וכמבואר במסכת גיטין הנ"ל "ואבדתם מהרה", מהרה דהקב"ה שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, שאפילו בחטא של ע"ז, הקב"ה מאריך אף] וממתין שיחזרו בתשובה. אבל אם הקב"ה רואה שאין מדת הרחמים בין בני אדם, והאחד בולע את חבירו, הרי זה יכול לגרום שהקב"ה יסיר מדת רחמנותו מעליהם ר"ל. וממילא, אע"פ שהגזירה היתה בגלל כל החטאים שעברו על ע"ז וג"ע, אבל אלו היו חטאים של בין אדם למקום, שהקב"ה מאריך אף. אבל כשחטאו בבין אדם לחבירו בגזל וחמס, אז "נחתם גזר דינם". שכל זמן שאחד מרחם על חבירו, הקב"ה מרחם עליו ג"כ, שאפילו אם חטא, הקב"ה יאריך אף עד שישוב בתשובה. וכן שאמרו חז"ל (שבת קנא:) "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". 

ועוד אנו למידים ענין זה מההבדל שבין דור המבול לדור הפלגה. עיין ברש"י בפרשת נח (יא, ט) וז"ל "ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום". והרי שגרוע יותר בעיני הקב"ה חסרון השלום בין בני אדם, יותר מאיסורים של "פשטו יד בעיקר" ואע"פ שרצו לבנות מגדול להלחם בהקב"ה ר"ל. 

וכן מבואר ענין זה מההבדל שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני. עיין במסכת יומא (ט:) "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים" וכו' "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים". והנה חורבן בית ראשון שנחרב מפני הג' חמורות, גלו לבבל למשך שבעים שנה. ואחר שבעים שנה היו יכולים לחזור לארץ ישראל ולבנות הבית שני. אבל בית שני שנחרב בגלל שנאת חינם, עדיין אנו בגלות ועדיין לא זכינו להגאל ולחזור לארץ ישראל בגאולה שלימה. 

וכן מצינו שבימי אחאב הרשע שהיו עובדים לבעל, והוא היה אחד מהמלכים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ.). כשרצה אחאב להרוג את נביאי ה', ועובדיה החביא אותם, לא היה אף אחד שהלשין עליו לאחאב לגלות מקומם. ולכן כיון שלא היתה בהם דילטורין, כשהיו יוצאים למלחמה היו מנצחים. אבל בימי דוד המלך אע"פ שהיו דבקים בה' ולא עבדו ע"ז, אבל כיון שהיה בהם דלטוריא, כגון דואג שהלשין על נוב עיר הכהנים וגרם להם ליהרג, כשהיו יוצאים למלחמה לא היו תמיד מנצחים. 

וידוע שהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שהפיץ תורת המוסר בעולם, עיקר עבודתו היה לחזק עניני בין אדם לחבירו. וכן השקיע כוחות שכל אדם יזהר בממונו של חבירו, לדאוג על הפרוטה שלו. ועיקר עבודתו היתה שיזהרו בני אדם על בין אדם לחבירו לא פחות ממה שזהירים על בין אדם למקום. 

והנה אמרו חז"ל במדרש הגדול (שמות ח) "כל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של הקב"ה". "און אז מען דערהערט יענעם, דערהערט מען דער רבש"ע" ]מתוך שזהיר בין אדם לחבירו, יזהר גם בבין אדם למקום[. שרק אם מרגיש את חבירו ורצונו, מתוך זה יוכל גם להרגיש את הבורא עולם ולעשות רצונו. 

ובזמנינו השנאה של הערביים היא כל כך גדולה, עד שמוכנים ליהרג ולאבד עצמם רק כדי להרע לכלל ישראל ר"ל. והוא דבר פלא ואין זה מדרכי מלחמה. וממילא אנו צריכים להתבונן מה אנו יכולים לעשות שיהיה זכות להנצל מסכנתם. ובודאי שעל ידי החיזוק בעניני בין אדם לחבירו ובזהירות בכבוד חבירו, לכבדו ולהחשיבו, ולא תהיה שנאת חינם או לשון הרע ח"ו בינינו, יהיה זכות גדול להסיר שנאתם הגדולה מעלינו, ולזכות לשמירה עליונה 

מי שמצטיין בין אדם לחבירו, זוכה להטבה עד אין שיעור

ויש להוסיף, דידוע שמדה טובה מרובה, ואם ייטיב אדם לחבירו ויעשה חסדים עמו ויחשיבו ויכבדו ויחזקו, ויזהר ככל מה שיוכל במצוות שבין אדם לחבירו, אז יהיה "אכן נודע הדבר" לטובה, שהקב"ה ייטיב עמנו בגלל השלימות בבין אדם לחבירו, אפילו אם איננו שלימים עדיין לגמרי בבין אדם למקום. 

וההטבה מהקב"ה יהיה כל כך בשפע, עד שנתמה "מה עשו ישראל שיזכו להטבה גדולה כל כך יותר מכל שבעים אומות". ואחר כך כשנתבונן בהצטיינות של בין אדם לחבירו שיש בכלל ישראל, יהיה "אכן נודע הדבר", שהוא בגלל שמצטיינים במצוות של בין אדם לחבירו. 

וכמו אב ואם, כשרואים השלום והאחדות בין בניהם ובנותיהם, כמה הנאה הוא להם, עד שהוא כמו שניתוסף לו "עשר שנים" של חיים. ק"ו הקב"ה האב הרחמן, כמה הנאה ונחת רוח יש לו מזה כשרואה שבניו חיים בשלום ומטיבים אחד להשני

According to Reb Shmuel, the difference is that the essence of bein adam lechaveiro is middah of rachamim, and the Ribono shel Olam responds to this with rachamim, even when the people are guilty of the aveiros chamuros. Scrupulous adherence to Bein adam lamakom, on the other hand, does not involve rachamim, and therefore does not evoke rachamim.

Reb Meir Simcha in Beshalach

 In 14:22, Reb Meir Simcha points out that the relative severity of בין אדם לחבירו vis a vis בין אדם למקום reverses depending on whether the sin is being done by an individual or by the tzibur as a whole.

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצות מעשיות כמו עו"ג ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות לא כן בנמוסיות ומדות כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל אין מלקות דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה, אולם זה דוקא ביחיד העושה אבל אם הצבור נשחתין בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיו בהן דילוטורין היו נופלים במלחמה כו' אבל דורו של אחאב עובדי עו"ג היו וע"י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו שאם הצבור נשחתין בעו"ג ועריות ע"ז נאמר השוכן אתם בתוך טומאותם אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת ע"ז כתוב רומה על השמים כו' כביכול סלק שכינתך מהם. 

וגדולה מזו אמרו שבמקדש ראשון היו עו"ג עריות כו' ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות כו' מפני שנאת חנם ושם שאלו מי הם גדולים תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים כו' הרי דאם הצבור נשחתין במדות גרוע יותר מאם נשחתין במצוות ולכן אמר ר' יוחנן חלק דף ק"ח וראה כמה גדול כוחו של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל דכתיב הנני משחיתם כי מלאה הארץ חמס שעל עריות דין צבור יש להם והי' מרחם עליהם אבל על נמוסיות לא יתכן ולכן על חלול שבת בעוה"ר שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם צבור ואף בעו"ג אמרו בספרי והנפש ונכרתה שאין הצבור נכרתין, אבל כיון שפרצו בנמוסיות הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במדות כי המה כחייתו טרף אז נקום ינקם ד' ולא יאחר, כי איך נחשוב להם אם כיחידים הלא על מצוות הן נכרתין ואם כצבור הלא על נמוסיות הן יתמו, 

וכן בדור המבול על גזל לבד היה דנן כיחידים אבל כיון שהשחית כל בשר דרכו אם היה דן אותן כל יחיד לעצמו היה נכרת וע"כ דדן אותם בהצטרף כצבור והיו נכרתין עבור הגזל 

ולכן מצאנו שעל העגל שהי' החטא בעו"ג מחל הקב"ה להם ונתרצה להם אבל על מרגלים שהי' לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם ונגזר במדבר הזה יתמו. 

ובזה אתי שפיר המדרש שהובא בילקוט והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים, כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו) היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען משום דהגם דהיו נשחתין במצוות כמו שעבדו עו"ג והפרו ברית מילה אבל מאושרין היו במדות שלא הי' בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה יעוי"ש מכילתא בא פ"ה ולכך בצבור הקב"ה עושה להן נסים אבל במים כשנחלקו לד' כתות ויש שאמרו נשוב מצריימה הלשין שצריך לדון אותם כיחידים והן נכרתין על עו"ג והיך אתה עושה להן נסים ודו"ק. 

אמנם המסתכל יראה דבקרא קמא כתיב והמים להם חומה בוי"ו רק בכתוב השני כתוב בלא וי"ו וע"ז דרש המדרש שנתמלא חימה והוא דבאמת אמר להם משכו מעו"ג והדבקו במצוות והם עשו תשובה על עו"ג שהאמינו בד' וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם ולכן לא הי' לצעוק להסם על שהשי"ת עשה להן נסים במצרים בהוציאם ביד רמה בעמוד אש וענן רק כאן שאמרו מצרים אנוסה מפני ישראל כי ד' נלחם להם במצרים הלא הודו כי ד' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם אם כן גם הם עשו תשובה (ומפני זה זכו לקבורה רשב"ם דף קי"ח) ע"ז צעק הלא גם ישראל עבדו ע"ג במצרים ונמחל להם א"כ מפני מה הללו נצולים והללו יהיו נטבעים ע"ז השיב הקב"ה שוטה כו' וכי מפני ישוב עבדוה הלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת אבל התשובה שפירש מעו"ג ושחטו תועבת מצרים לעיניהם היו מתוך הישוב ומתוך ההרווחה דששה חדשים בטל השעבוד מהם כיון שהחלו המכות אבל המצרים הוא להיפך דעבדו עו"ג מתוך ההרווחה והשלוה והתשובה הי' מתוך הטרוף שנהממו בים ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים יתן השי"ת שבנ"י ישובו לד' מתוך הרווחה אמן.

I believe that Harav Kooperman misunderstands Reb Meir Simcha. I misunderstood Reb Meir Simcha for most of my life, until my brother Akiva corrected me. Most people think he is saying aveiros of middos ra'os, when endemic, remove the din Tzibbur, and with it, the special rachamim on the tzibbur. They are not inherently worse, but they have the effect of bittul of zechus hatzibbur. When zechus hatzibbur is gone, they are punished quickly for other more serious aveiros. That is not what he is saying. He is saying that endemic bad middos elicit a terrible punishment for the aveiros themselves. That from yachid to tzibbur is not a quantitative difference, it changes how the Ribono shel Olam views the severity of the sin. 

Reb Meir Simcha does not explain why this would be true. But that has to be pshat in Reb Meir Simcha.  

Rav Shmuel's approach and Reb Meir Simcha's approach are very different. Still, I think Rav Shmuel's approach might explain the logic of Reb Meir Simcha's observation, assuming that Reb Meir Simcha's נימוסיות and מידות mean rachamim. Klal Yisrael is a nation of rachamim.   The relationship between Klal Yisrael and the Ribono shel Olam, beginning from Avraham Avinu, is based on the harmony of rachamim. When the midda of rachamim no longer defines the nation, there is no harmony. This is worse than Avoda Zara, because it goes to the root of the kesher between nation and God. 

Discussion

Does this mean that when you are mekayeim הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, if you do like Reb Nachman bar Yitzchak in Pesachim 113: 

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִצְוָה לִשְׂנֹאתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאַת ה׳ (שׂוֹנְאֵי) רָע״.

then the net result is negative, because you are hating him for his sins באל'מ and by doing so you are causing a פרצה in באל'ח? I do not know. I do know that the Rambam is meshameit the memra of Reb Nachman bar Yitzchak, for what it's worth.

The Mann: Meat and Ice Cream

Chazal do not discourage eating meat. But they do recommend restraint; that it should be subject to certain limitations.

Chazal discourage eating meat at breakfast, saying that it is best left for the evening. 

יומא ע"ה א-ב

״ויאמר משה בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע״, תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: בשר ששאלו שלא כהוגן — ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן — ניתן להם כהוגן. מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה. והאמר אביי: האי מאן דאית ליה סעודתא — לא לאכליה אלא ביממא! כעין יממא קא אמרינן.

רש"י 

בשר שאלו שלא כהוגן - מתוך כרס מלאה שהרי מקנה רב היה להם:

שלא כהוגן - ירד להם עם חשיכה שעה שאינה ראויה לתקן אותה עד שעת הסעודה:

לחם ששאלו כהוגן - שאי אפשר להיות בלא לחם:

ניתן להם כהוגן - בבוקר שיש שהות להכינו:

שלא כהוגן - ירד להם עם חשיכה שעה שאינה ראויה לתקן אותה עד שעת הסעודה:

כעין יממא - באור האבוקה:

Additionally, in 16:8, Rashi brings that bread should be eaten to satiation, but not meat.  I don't recall seeing that they find anything wrong with eating eggs, or fish, this seems to be directed specifically at meat.  

I can think of three explanations for this recommended regulation; that eating meat can be intemperate (in the sense of self-indulgence,) profligate (an unnecessary expense,) and soporific (that it dulls the mind into lethargy.)

The distaste for the self indulgence of excessive carnivory is evident in the parsha of the zoleil v'sovei. The lethargy that is likely after a heavy fleishikeh meal is discussed in the Scientific Observer 11/07,"Studies have indicated that stretching of the small intestine induces sleepiness and a protein–fat loading of the stomach induces sleepiness," says biologist H. Craig Heller at Stanford University in Palo Alto, Calif., "and, more blood going to the gastrointestinal tract means less going elsewhere,"—for example, the brain or skeletal muscle.); The disapproval of financial profligacy is found in many places in Chazal. Example:

Chulin 84a

ת"ר (ויקרא יז, יג) אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד נצודין ועומדין מאליהן מנין כגון אווזין ותרנגולים ת"ל ציד מ"מ א"כ מה ת"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת 

Ritva

אלא בהזמנה הזאת כלומר אחר יגיעה וטרחה ולעתי רחוקות,

Rashi

אלא בהזמנה הזאת - כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:

Indeed, the Rambam says that this concern about what comprises ruinous extravagance is contextual: 

דעות ה:י

תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו ולא יטריח על עצמו יותר מדאי צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא תיאבון שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.

I once heard from Reb Moshe that while most Mitzvos are defined in detail, the mitzva of temperance, קדושים תהיו, is not. This is because פרושים תהיו  in Starobin, Russian, is not the same as פרושים תהיו  in New York City. 

Here is a positive note about the healthfulness of meat,

פסחים מב
ת"ר ג' דברים ממעטין את הזבל וזוקפין את הקומה ומאירין את העינים אלו הן פת נקייה בשר שמן ויין ישן פת נקיה דסמידא סולת בשר שמן דזפירתא דלא אפתח עז שלא ילדה יין ישן עתיק עתיקי ישן של שלש שנים כל מי דמעלי להאי קשה להאי ודקשה להאי מעלי להאי כל דמעלי לחולי זה קשה לזה המועיל ללב קשה לעינים או לאחד מתחלואי שאר האברים בר מזנגבילא רטיבא ופלפלי אריכתא ופת נקיה ובשר שמן ויין ישן דמעלי לכולי גופיה

What Chazal give in Pesachim, they take away in the Mishna/Gemara in Shekalim  12a and13b. Ben Achiyah was in charge of the Kohanic Infirmary in the Mikdash; For one thing, even in the winter the kohanim went barefoot on stone, wore thin linen, and were tovel in cold water right before work, and additionally, their eating habits predisposed them to illness - they ate fat meat, and they drank water (to avoid שתוי.). A doctor was paid from the Trumas Halishka to prescribe the wine that would cure them.

בן אחייה וכו': על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחפים על הרצפה והיו אוכלין בשר ושותין מים היו באין לידי חולי המעים והוה ידע האי דין חמר טב למעייא והאי דין חמר סמם למעייא:

(Tangentially, my wife was puzzled by this. This was the specific Mitzva the Ribono shel Olam gave the Kohanim; it should give them health, not sickness!

One might add that it seems to contradict the principle of שומר מצוה לא ידע דבר רע, commonly referred to as שלוחי מצוה אינן ניזוקין. 

Putting aside all the speculative and apologetic answers which unreasonably limit the application of שלוחי מצוה אינן ניזוקין, I saw that Rav Shteinman in his Ayeles Hashachar here brings from Reb Chaim V in Ruach Chaim (אבות פ"ג מ"ג ) that korbonos, (even the חלק הבעלים, because otherwise he could say that ויתד was for Yisroel who ate only Shelamim), eaten properly, are נבלע באיברים. 

ענין הקרבן היה כך כי על ידי האש אשר על המזבח שהוא ‏מלמעלה סר הרע ונותר חלק הבעלים ומה שנהנין כולו טוב. ‏וכן היה המן היורד מן השמים כולו טוב כי אין רע יורד מן ‏השמים ולכן לא היה בו פסולת ונבלע באיברים. וכן בשר ‏הקרבן נבלע כולו באיברים ואינו מוציא ממנו פסולת וכן מוכח ‏מחכמינו זכרונם לברכה (יומא עה ע"ב) ‏ לחם אבירים כו' שנבלע ‏באיברים ואלא מה אני מקיים ‏ ויתד תהיה לך על אזניך וגו' ‏בדברים שהכנענים היו מוכרים להם. ולכאורה נהי דנימא ‏דסבירא ליה להתנא בשר תאוה נאסר במדבר (חולין יז.) מכל מקום ‏למה לא תירצו מבשר שלמים אלא ודאי דגם הוא נבלע ‏באיברים:‏

Clearly, the kohanim who became ill were not eating the korbanos with the proper kavana of כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, but instead to satisfy their personal appetite. Korbonos that are not נבלע באיברים can be harmful to the extent that it is a מקום דשכיח היזקא. To say this about Kohanim is not unreasonable, as we see in the Gemara in Chulin 133 and elsewhere about הצנועים and הגרגרנים.

I happened to see the following about Rav Shteinman's attitude about eating:

ידוע כל אכילתו של מרן הגרי"ל שטיינמן זצ"ל " לשמה ולשם קיום הגוף גרידא, ולא לשם תענוגי העולם הזה. פעם התבטא בעצמו שאין לו שום עניין באוכל, ותמיד יש לו תחושת שובע, ואין לו מושג של אהבת מאכלים, פעם העידה אשת חבר לרבינו ע"ה שאצלו יותר קל לצום מאשר לאכול. כאשר נתן לו הרופא תרופה, וביקשו שלא לקחתו יחד עם שוקולד או עוגת שוקולד, רבינו השיב בפשטות שמעולם לא אכל שוקולד ולא עוגת שוקולד, ובהזדמנות אחרת אמר שלא זוכר פעם שאכל עוגה למעט אולי פעם אחת בפורים. כמה עשרות שנים לא שתה קפה, ואינו אוכל בשר ויין רק בשבתות וימים טובים, ברכת המזון לא היה מברך אלא רק בשבת כי בימות החול לא היה אוכל פת, וכשנאלץ להתחיל לאכול פת מחמת חולשתו חקר ביקש לעשות התרה, וטעמו ונימוקו עימו שאחר מות האדם יש חיבוט הקבר על כל סעודה שאינה של מצוה, נמצא דכמה שממעטים בגשמיות הוי מצוה)

Although Chazal say פותחים בדיחותא, I'm reversing the order here. I call it bedichusa, but I really think that for children of a certain age, it would be an educational and pleasant thing to do. It would be נעים וטעים. 

A grandson from New York is visiting us here in Chicago, and this is such a special treat that my wife wants to do whatever she possibly can for him. So the first night he was here, he consumed a volume of meat that I hitherto thought beyond human capacity. I told him that he should be aware of two things from this week's parsha, Parshas Beshalach. 

First, I told him, as we mentioned above, Chazal tell us that פרשת המן teaches us that bread, as represented by the Mahn, should be eaten to satiation. But one should not eat meat לשובע.  

The second lesson is that it is a special segula to eat ice cream in the week of Parshas Beshalach.

The passuk says 

ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ

Targum Onkelos says 

וּסְלֵיקַת נָחֲתַת טַלָּא וְהָא עַל אַפֵּי מַדְבְּרָא דַּעְדַּק מְקֻלַּף דַּעְדַּק דְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא׃

Similarly, Targum Yonasan,

וּסְלִיקוּ עֲנָנַיָא וְאָחִיתוּ מַנָּא עִילַוֵי אֲנָחוּת טַלָא וַהֲוַת עַל אַנְפֵּי מַדְבְּרָא דְקִיק מְסַרְגֵּל דְּקִיק כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא:

We all know what גְלִידָה is. This being the case, it stands to reason that during the week of Parshas Beshalach, it is a mitzva of זכר למן to eat as much ice cream as you like.

If we eat Charoses zeicher לעץ התפוח or זכר לטיט in Mitzrayim, and cover the challos, Tos Pschm 100b dh שאין, how can anyone reasonably deny that there is an inyan to eat ice cream זכר למן??

Beshalach: Was Yael Jewish?

There are no chidushim here, it's just a public service with marei mekomos.

There are so many rayos that Yael was Jewish, primarily from Nazir 23b which compares her to the Imahos and which says that she was so supremely holy that acts that under the laws of nature are physically pleasurable were repulsive to her.

Additionally, Rashi Shoftim 5:6 says that Yael ultimately was a Shofetess, like Devora, Rashi's source is the Rus Rabba in the beginning that lists Yael among the shoftos es Yisrael.   Also, Tosfos Yoma 82a-b asks that Yael should have been moser nefesh because gilui arayos is yeihareig.

דלא מיתהניא מעבירה שהטיל בה זוהמא כדמשני גבי יעל בפרק רביעי דנזיר (דף כג:) ובפרק מצות חליצה (יבמות דף קג:) כי פריך והא קמתהניא מעבירה ומפרש כך וכיון דמיתהניא היה לה ליהרג משום גילוי עריות ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ולא

Also the Meiri in San 74b says that yes, Yael would be chayav to be moser nefesh, but saving the klal is mattir. 

 יש כאן צד אחר להתיר והוא מטעם הנאת עצמן אע"פ שהיה גלוי עריות ופרהסיא וכל שכן ביעל שהיה להנאת עצמו ובצנעה ודנה את עצמה כאנוסה להצלת רבים 

So you have the pashtus of the Gemara in Nazir, the explicit Medrash Rus, and two rishonim, who say that she was Jewish. If she was Jewish, then her husband, Chever the descendant of Yisro, was Jewish too. 

But the Magen Avraham in his peirush on the Yalkut Shimoni Yehoshua (Zeis Raanan remez 247:9) brings a kashe from a contemporary that if, as the Rama miFano says, that Reb Akiva was the product of the liaison between Yael and Sisra (ואיתא בספר ע"מ להרמ"ע שר"ע בא מסיסרא שבא על יעל אשת חבר הקני והיא בא מיתרו) then we have a problem that Reb Akiva holds that עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, which would mean that Reb Akiva was chas vesholom raising a problem on his own yichus. So he answers that since the Yalkut there says 

יש נשים חסידות גיורות הגר אסנת צפרה שפרה פועה בת פרעה רחב רות ויעל אשת חבר הקיני

the simple answer is that she was misgayer after she became pregnant from Sisera.  Bottom line is that according to this Magen Avraham, all the talk in the Gemara about her holiness and her mesirus nefesh applied when she was not Jewish.

And the Yaavetz (מגדל עוז אבן בוחן פינה א סוף אות י'ד) says the same, that she was not Jewish, and Chever was a Ger Toshav. 

גם נ"ל דיעל אע"פ שצדקת היתה ומשתבח בה קרא, לא היתה ישראלית, ונראה מפשטי המקראות שחבר הקיני אף אם היה מבני יתרו, לא היה אלא גר תושב

The Nodah biYehuda (דורש לציון סוף דרוש ב) argues on the Magen Avraham because that Gemara in Nazir that talks about היטיל בה זוהמה, makes no sense by a non-Jewish person. 

Beshalach, Shirah. Bird Food, in Three Parts.

 I Bird Food for Birds

II Bird Food for People

III People Food for Birds

Section I deals with the issue of feeding wild birds on Shabbos, which is generally prohibited, but commonly done on Shabbos Shira.  

The discussion in Section I is well known. 

Section II speaks about the odd minhag of eating cooked whole grain on Shabbos Shira, such as wheat kernels or buckwheat, things that we would generally think of as bird food.

Although this minhag is brought in the Bach, it is little-known.  

Section III addresses the Rav Huna problem.  Rav Huna in Taanis says that it is prohibited to feed animals food that is meant for people, such as bread or bread crumbs, or even vegetables that are sold in the market. Rav Huna was so makpid on this that he spent his own money to buy whatever vegetables were left unsold erev Shabbos and threw them into the river to ensure they would not be fed to animals.

I am told that Rabbi Heinemann paskens that if one has food that is fit for people, and the choice is whether to feed it to animals or throw it in the garbage, one must throw it in the garbage and let it rot. Rabbi Heinemann is one of the generation's Gedolei HaPoskim and a man of magnificent middos and yashrus haseichel. Having said that, the idea severely distresses what the Mahari Veil would accurately describe as my daas baal habayis. I don't really care much who paskens like Rav Huna, although I will cover that briefly; what I want is to discuss is  how Rav Huna learned the many mishnayos that seem to contradict him, and to understand what Rav Huna's reasoning was, ending with some idle speculation about Rav Huna anticipating Marx and Keynes.

Section I; Bird Food for Birds    

Shabbos 155b; Chazal prohibited feeding animals on Shabbos if they do not depend on you for their food. 

נותנין מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה? זה מזונותיו עליך, וזה אין מזונותיו עליך.

The basis of the issur is that it is unnecessary effort and conflicts with Shabbos rest. As the Ramban says in Shabbos, it is   דכל דשכיחי להו מזונות טרחא בכדי הוא

Because of this, the Mishna Berura (from Magen Avraham) paskens that you can't throw food to birds on Shabbos Shira.

324:sk31- note that he does not say not assur, just "ואינו נכון," which is also the nusach of the Magen Avraham. I suppose this is because the lashon of the Gemara is not "assur," but rather "ein," that it is inappropriate to be matri'ach or to demonstrate tircha. (I know that this is not pashut, and it is possible that the two are used synonymously, as appears from the Beis Yosef in sk10.)

יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:

The Aruch Hashulchan there sk:3 is mattir.

יש מתרעמים על מה שהמנהג בשבת שירה לזרוק חטין לפני העופות, והרי אין מזונותן עליך (מג"א שם). אבל נראה לי דמנהג ישראל תורה, שהרי אין אנו טורחים בשבילם אלא בשבילנו, דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזיקין להם טובה, ואם כן הכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים, ולית לן בה, ויש מי שכתב כיון דכונתינו לשם מצוה - מותר (ת"ש).

The Nesivos in his Mekor Chaim also is mattir - and his hetter applies year round. Just put the food where there are no birds at the moment, and if they come later, it's not your problem. This certainly would apply where you have leftover bread and you have to get it out of the house anyway. Instead of throwing it into the garbage, you can just put it out in the back.

ולי נראה דלא נאסר רק כשנותן לפניהם דמינכרא לכל שטורח בשבילם, וכאן דמניח לפני החלון מאי קעביד. 

Similarly, the אשל אברהם  (Butschatsch) is mattir putting out the bread if you had to get rid of it anyway. 324:11.

 גם דאין ליתן בשבת ויו"ט מזונות לפני בע"ח שאין מזונתם מוטל עליו מכל מקום כשמשליך מאכל מידו בלאו הכי והי' זורק למקום אחר י"ל שמותר לזרוק לפני בע"ח כן נ"ל וכ"ש אם בלאו הכי הי' זורק שם 

In our time, Rav Ovadiah was mattir as well.  He says that since it is not for the animals, but for the minhag, it might be muttar, so 

הנח להם לישראל, יש להם על מה שיסמוכו  

Section II; Bird Food for People

I think that cooked whole wheat kernels or buckwheat groats are more bird food than people food. This is not just my opinion. This is clear in OC 208:4 and Mishna Berura there sk15. Nonetheless, there is an obscure minhag to eat cooked whole grain on Shabbos Shira, either relating to the Man or to birds or just general Yetzias Mitzrayim. As my friend Rabbi Yitzchak Resnik once said, "It's symbolic," the point being that knowing that it is meant as a symbol invites interpretation; and exactly what event it originally commemorated or what emotion is was originally meant to elicit doesn't really matter.

Here is an excellent brief on the topic by הרב צבי וינברג.

מקור אכילת חיטים בשבת שירה מובא לראשונה בב"ח (או"ח סי' רח אות ג' ד"ה ומ"ש והתוספות), שדן לגבי ברכה על אכילת חיטים שלמים, ובתוך דבריו כתב: "ולכן יש ליזהר לפי המנהג שאוכלין בשבת שירה חיטין שלמים מבושלים, שאין לאוכלן אלא בתוך הסעודה".

במנהגי אמשטרדם (פ"ג סעי' ו' אות ז) מובא, שבשבת שירה אוכלים קוגל מחיטים זכר למן. בספר 'נוהג כצאן יוסף' (מנהגי פרנקפורט פ' בשלח עמ' קצג אות ג'), כתב: 'ונוהגין לאכול חיטין בשבת שירה, ושמעתי סמך לזה בשלח נוטריקון בשבת שירה לאכול חיטין'.

ב'עוללות אפרים' (לבעל ה'כלי יקר' ח"ג אות שעז עמ' קכג), הביא מנהג זה והוסיף, שכן נוהגים לאכול חיטים בחתונות, וביאר שם הטעם שאוכלים בשבת שירה ע"פ דברי חז"ל (ברכות נז.), שחיטים רומזים ל'שלום', ובזמן ששלח פרעה את העם נעשה שלום בגבול בית ישראל, עי"ש.

בליקוטי מהרי"ח (ח"ג עמ' קטו) מביא בשם ספר 'הדרת קודש' (דף מ), להביא טעם למנהג זה, ע"פ מה שמובא בספר נחל קדומים (להחיד"א במדבר כג,ה), בשם רבינו אפרים עה"ת, שמהמן נעשה כגרעיני חיטה מגובלין כעיסה שיש בה מים, וזהו "ודגן שמים נתן למו" (תהלים עח, כד), וכיון שבשבת בשלח קורין את פרשת המן, לכן נוהגין לאכול חיטים זכר למן שירד כחיטין.

בספר הקדום 'כח יהודה' (כת"י), על מנהגי פפד"מ (להג"ר יהודה בינגא זצ"ל, הובא בס' פרדס אליעזר) כתב טעם מקורי למנהג אכילת חיטים בשבת שירה, ע"פ ההלכה ששואלין ודורשין שלשים יום קודם הפסח בפרטות הלכות פסח ודיניהם וחומרותיהם. ומנהג זה בא להזכיר לכל ישראל בחדש שבט, לתקן ולהכין לקנות חטים למצה של פסח, אפילו שזה יוצא שני פעמים שלשים יום לפני פסח.

אולם כיון שצריך לזה הרבה טירחות והכנות ויגיעות ושמירות וטחינה ורקידה ואפייה וכדו', ובלבד שאין כל עתים שווים בימות החורף, ולפעמים אין כתקון לטחינות החטים מפני הקרירות בכל אותו הזמנים. לכן היו הקדמונים זריזים ומקדימים עצמם לתקן מפרשת בשלח לקנות חיטים לפסח כדי שימצא בביתם חטים מוכן לזמן הטחינה לקמח של מצה.

Section III; People Food for Birds.

This is the real reason for the post.

Rav Huna in Taanis 20b, 

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא אמר ליה בינקותיה לא דכירנא בסיבותיה דכירנא דכל יומא דעיבא הוו מפקין ליה בגוהרקא דדהבא וסייר לה לכולה מתא וכל אשיתא דהוות רעיעתא הוה סתר לה אי אפשר למרה בני לה ואי לא אפשר בני לה איהו מדידיה וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי זבין ליה ושדי ליה לנהרא וליתביה לעניים זמנין דסמכא דעתייהו ולא אתו למיזבן ולשדייה לבהמה קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה

Rashi

אין מאכילין אותן לבהמה. משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם אי נמי משום דחסה תורה על ממונן של ישראל וזרק לנהר והולכין למקום אחר ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן כך שמעתי: 

משנה ברורה קע"א י"א

 כגון אגוזים וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת:

Rav Huna's shitta is perplexing on its face, a perplexity that is expressed in the Rishonim.

First. There seem to be numerous mishnayos that contradict this idea, and even Rav Huna is a baal memra of a sugya that seems to contradict it.

Second. The whole idea is totally not understandable. We're not talking about bread. We're talking about bunches of leftover vegetables. What is wrong with giving leftover food to animals?  This is a בעיטה בטובה??? This is bal tashchis???  And in order to prevent this "sin," this "sin" that the merchants - not him; the local storekeepers - might chalila feed their leftover scallions to their cows,  for this he had to spend his cash money???

Third.  Even given the basic idea, how likely is it that throwing it into the river is going to benefit the downstream poor? Is this a wise and prudent use of money?? Bishlema if it's bizui ochlin, maybe it's worse to be mevazeh ochlin than it is to be mevazeh money that can be used to buy ochlin. It's muttar to throw money. But if it is התורה חסה, why wouldn't that apply even more to Rav Huna's money? And were the merchants all Jews, that Rav Huna was worried about their money?

If we pasken like Rav Huna, not only would it be assur to give people food to animals, it would certainly be assur to spend money to buy food for animals unless you are obligated to take care of them, מזונותן עליך. If you stam want to buy bird seed to thrown out for the sparrows, how could that be muttar according to Rav Huna, especially according to Rashi's second pshat? If התורה חסה means that it's assur to waste people food on animals, kal vachomer it's assur to waste money that could buy food on animals that you have no obligation to take care of.

So you have to say that the two pshatim in Rashi are entirely disparate. The mehalach of one tzad yields a completely different halacha than the other. According to ביזוי, Rav Huna either wanted to prevent bizayon to the food; (I find it hard to believe that he wanted to prevent the merchants from being over on bizui.) We do find such a concept by bread on the ground, that every passer-by is obligated to move the bread to a place where nobody will tread on it. (Brought in Mishna Berura 171sk11, same place he brings Rav Huna.) Rav Huna is just expanding that halacha to all food in addition to bread, and even to the extent of not feeding it to animals in addition to preventing it from being stepped on. If it a din of התורה חסה, then Rav Huna's action, his spending money to prevent feeding it to animals, must have been for purposes of demonstration: "Look, see what I am doing, I am making sure that good food goes to a better purpose than just giving it to animals. You, too, should not waste your money by giving people food to animals."  All this is possible, but not found anywhere in the Mefarshim.

It is not only me. The Rishonim also express their perplexity with Rav Huna's idea.

Ritva Shabbos 156b

הא דתנן מחתכין את הדלועים לפני בהמה פירש רש"י ז"ל מחתכין את הדלועים התלושים. ומיהו סתמייהו לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם ע"כ. ונראה מדבריו דהא נמי בכלל פלוגתא דר' יהודה ות"ק דהיינו ר"ש דפליגי במקצת במוקצה. ולא נהירא דהא ודאי ליכא מידי דחזי לאדם ולא חזי לבהמה דהא פת סתמא לאדם קיימא, ובודאי לא אסר ר' יהודה לתת פתו לפני בהמה. ומה שאמרו פסחים  ע"ב דמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים אינו אלא לענין דבר שהיה עושה למאכל אדם ונדחית בשבת ממאכל אדם והוא עומד למאכל בהמה כגון נבלה שנתנבלה בשבת וכגון בני מעים דאסרות לעיל קמ"ב ע"ב וכיוצא בהם אבל כל זמן שהן ראויים עדיין לאדם דכ"ע מותרים הם לבהמה דברי הכל  

Tosfos HaRosh there

קנו ב מתני מחתכין את הדלועין פרש"י התלושין ומיהו סתמא לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם וקשיא לי מאי נפקא מינה אם לאדם קיימי אטו לא מצי למיתב לחם ובשר לבהמה משום דקיימי לאדם 

Tosfos HaRosh in Taanis on 20b

פרק סדר תעניות אלו מאכל אדם אין מאכילין כתב הראב"ד לא ידעתי למה אי משום זלזול אוכלים כ"ש כשמשליכין אותם לנהר איכא זלזול טפי שהרי הולכים לאבוד לתת פת לבהמה ושמא איכא זלזול כשנותנו לפני יאמרו כשמשליכו לנהר כעובדא דשמואל וליכא ישוב אלא משום שכיחא שיירתא כה ב כאן 

The Raavad, quoted by the Chida in Taanis in Pesach Einayim:

קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה כתב הראב"ד לא ידעתי למה אי משום זלזול אוכלים כ"ש כשמשליכין אותו לנהר איכא זלזול טפי שהרי הולכין לאיבוד ועוד וכי אסור לתת פת לבהמה ושמא בדבר מרובה איכא זלזול כשנותנו לפני הבהמה אבל כשמשליכו לנהר יאמרו אירע בהם דבר שלא היו ראוים לאכילה שאין דרך בני אדם להשליך אוכלים לנהר ולאבדם בידים ועוד כשמשליכין במים מוליכן הנהר למקום אחר ובני אדם לוקחין אותם וליכא איבוד אוכלים

The Meiri in Taanis brings the Raavad, and disagrees.

וכלי אדם אין מאכילין אותם לבהמה ופירשו גדולי המחברים מפני בזוי אוכלים ואעפ"י שבמעשה זה אמרו שהיה משליכם בנהר הם סוברים שההשלכה כנהר אין בה בוזוי שבני אדם מוצאים אותם ואוכלים, או שמא תולין הם באי זו סבה. 

ומ"מ גדולי המפרשים (הקשו) והרי אמרו מחתכים את הדלועים לפני הבהמה אעפ"י שהם מאכל אדם, ואף בשנשרפה בשאין ראוי לאדם או שאינו מוצא מי יקנם ואינם צריכות לו, והותר בכך שלא להביאם להפסד אבל לקנות ולהאכיל לבהמה לא, אטו תמרים וחרובין אין נותנים אותם לבהמה או אפילו פת? עד שהם תירצו שלא נאסר אלא כדבר מרבה אבל כדבר מועט מותר. 

 ואין הדברים נראים שאם מטעם זלזול הוא מה לי מרבה מה לי מועטי. 

ויש מפרשים שלא אסרוה אלא בשיש לו להאכילה מצד אחר אבל אין לו מותר, וכמו שאמרו במסכת שבת ח האי דאפשר ליה בדשערי ואכיל בדחיטי עובר משום בל תשחית. ואף זה אין נראה לי דודאי במעשה זה הרבה היה להאכיל לבהמה. 

אלא יראה לי שלא על כל אוכל אדם אנו אוסרים שהרי התמרים והדלועים אוכלי אדם הן וכן החרובים ואין נמנעים מלתתם לפני בהמה ולא אף הפת כמו שכתבו גדולי המפרשים אלא לא נאמר אלא על מאכל שסתמו ומינו מאכל אדם ושהוכן למאכל אדם בפרט בשעה זו אבל הוכן לבהמה אעפ"י שסתמו מאכל אדם אין חוששים לו 

Now we will deal with the apparent contradictions to Rav Huna.

1. I'm starting with a trivial little question, but someone needs to ask it, and that's me.

Shmuel II 12:3, in the fictional story Nassan HaNavi told Dovid HaMelech:

ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת

It may have been a fiction, but it was meant to be believed.  How does Rav Huna explain that the man gave his shepsaleh bread from his table? It's people food, it is assur to give it to an animal. 

As we will see, there are many exceptions given to Rav Huna's issur. The Mishna Berura above brings from the Machtzis HaShekel that (שמצדד) it may not apply where you have nothing else to feed your animal, and this would explain Nassan HaNavi's sheep. I personally think that even Rav Huna would agree that it is normal for a person to "love" a pet, and in that case, he would be mattir to share food with it.

Along the same lines, the Ksav Sofer (OC 33) says that Rav Huna was not talking about any animal that you own. The fact that you benefit from your animal's eating is mattir giving them whatever you want. לעניית דעתי his raya from the Mishna in Challa 1:8 is not a raya, and to say that Rav Huna was mattir for any animal that you own is impossible, because then he wouldn't have to buy the leftover vegetables from the merchants and throw them into the river. But lemaiseh, he's the Ksav Sofer and he is mattir.

2. As the Meiri brought, Rav Huna is shver from מחתכים את הדלועים לפני הבהמה in Shabbos 156b  Rashi says they are people food, and so according to R Yehuda they are muktza for animals and according to R Shimon they are not.  Similarly, Shabbos 155a,

 אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. רבי יהודה מתיר בחרובין לדקהת. 

3. Kedushas Sheviis means that you have to use food for its highest and best use. Therefore, you can't give people food to animals: This is brought in the Rambam Shmita 5:5, quoting from the Tosefta:

פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול:

The Braisa states the issur as only pertaining during Sheviis and because of the kedusha of the peiros. Otherwise, it would be muttar. How would Rav Huna learn the Tosefta? According to him, it is assur all year round. True, during Sheviis it is an issur deoraysa mamash and not just a middah ra'ah, but how could the Braisa say that the issur is exclusive to Sheviis?

4. Mishna Challah 11:8

עסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה, חיבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. 

As the Ksav Sofer (OC 33) asks, if mezamnin, then it must be people food. If it's people food, how can it be muttar to give it to animals. I don't think this is such a kashe. It's called Isas Klavim because it is often given to animals, so it's not like normal people food. 

5. Psachim 23a, Tos dh קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. 

אלא מאכיל לבהמה היינו אפילו חיטין גמורין

Although it is easy to answer that raw wheat is not in its current form people food, as we mentioned above from OC 208:4 and Mishna Berura there sk15. Still, if Rav Huna's issur is התורה חסה, then wheat should be no less assur than bread.

So it is clear that there are many Mishnayos and Braisos that seem to be incompatible with Rav Huna's issur. The Rishonim deal with many of them, and propose many loopholes in the issur that would resolve these problems. They are:

1. Rav Huna's din does not apply to animals you own. (Ksav Sofer OC 33.) Others say that this is true only where you have to buy them food and using people food would save you money - such as a dairy farmer that has a deal with a big bakery to take their stale bread and feed it to his cows.

2. It does not apply where you have nothing else to feed them (Meiri brought above, which he rejects, Machtzis Hashekel 171:sk1, Shoel uMeishiv II:72.)

3. It does not apply where the animal is suffering or might get sick or die.

4. It does not apply where the food is going to spoil soon. (Pardes Yosef Chayei Sara (24:19,) Beis Baruch on Chayei Adam (45:35.)

5. It only applies by large amounts, not by small amounts. (Meiri above, which he rejects.)

6. It only applies where the food was brought here and prepared now for people, like the din of Zimun or Hekdesh. Otherwise, even if it is perfectly good for people, the issur does not apply. (Meiri above.)

I don't need to tell you that all these teirutzim are dochak and are hard to read into the story of Rav Huna, who paid for the unpurchased vegetables and threw them into the river. True, that river might have been the lifeline of the communities it passed through and whatever floated by would be snatched up, but to say that none of the heteirim applied to the animals in Rav Huna's city is a very big dochak. What the Meiri says about the first teirutzim he brings, I say about the Meiri's pshat and all the other pshatim. But then, what do I do with Rav Huna?? I don't know. I remain perplexed.

The fact remains that the Magen Avraham, the Aruch HaShulchan (171:sk5,) and the Mishna Berura in 171 all are machmir, despite the many poskim that are mattir, like the Elya Rabba.  And Rav Huna was so worried about this, not that he would do the issur but that the local merchants might come to do the issur, that he paid for all the leftover produce out of his pocket to prevent this from happening. 

Still and all, if you want to put out your crusts and crumbs for the local birds, which is certainly what my mother's family did in Kelm, I don't think you have to worry.  If you are still worried, then put it into the cholent, or make a leftover-bread kugel, or save it all for Erev Pesach and burn it.

To be perfectly honest, what Rav Huna did seems to be a good example of a bal achrayus ensuring that producers would continue to bring produce to market and not shrink supply, while also preventing the poor from relying on an unpredictable welfare program. Sometimes, produce has to be purchased and destroyed to balance the market; to prevent overproduction (because producers knew that overproduction would not be rewarded by Rav Huna,) or underproduction (because producers knew that they would not lose if demand lagged) of vital commodities, a Keynsian intervention safeguarding effective supply and demand. Of course, only a fool would suggest that Ravina and Rav Ashi did not understand Rav Huna as well as he does.