Thursday, August 10, 2017

Eikev Devarim 7:12. Accompanying Departing Guests - מצות הלוית האורח

Our most interesting Halvayas Orchim experience was in the early seventies when we had to go to Philadelphia to see Doctor Ascovitz. We stopped by Rav Shmuel Kamenetzki's house to say hello - our grandfather and his father were contemporaries in Kelm and remained close after Reb Yaakov left the Talmud Torah. When we left Reb Shmuel's house, he walked us all the way to the train station. How can one forget an experience like that?

We are discussing לוית אורחים in Parshas Eikev because it is a classic example of עקב תשמעון.  


Rabbeinu Bachay says in the beginning of the Parsha. 
ודרשו רז"ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז"ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהלים מט) עון עקבי יסובני. 
ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז"ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני.


In his second paragraph, Rabbeinu Bachay uses Levayas Meisim as an example of mitzvos that are done with one's feet, by walking, and says that the Torah is warning us that if one would fail to do these mitzvos, he will be punished. 
In the first paragraph, he says that eikev is a general reference to the type of Mitzvos that people are wont to ignore.
Had Rabbeinu Bachay been writing in our time, would have used Levayas Orchim in the first paragraph, because it is a classic example of a mitzva that people trample upon because it seems unimportant -  מצוה קלה שאדם דש בעקביו.  In our time, Levayas Orchim is done about as often as pidyon petter chamor, and with less enthusiasm.  Even though the Gemara in Sota 46b says that it is like Pikuach Nefesh, it is just not done any more.

But the fact is that in the Rishonim you see how important this mitzva is.    


Rambam Avel 14:1-3
1.
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים. ולנחם אבלים. ולהוציא המת. ולהכניס הכלה. וללוות האורחים. ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. לשאת על הכתף. ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן. ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים. עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות:
2.
שכר הלויה מרובה מן הכל. והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה. מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שנאמר וירא והנה שלשה אנשים. ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים:
3.
כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום. ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה. וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה. הרב לתלמיד עד עבורה של עיר. והאיש לחבירו עד תחום שבת. והתלמיד לרב עד פרסה. ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות:



The Daas Zkeinim on this in Vayishlach, Breishis 32:33, connects the malach's assault on Yaakov with the failure of his children to be me'laveh him.

על כן לא יאכלו בני ישראל. ע"כ לזכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו משל לאדם שהוא חש בראשו תמיד או בלבו ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש או מן הלב כדי שיהיה לו רפואה. ד"א ע"כ שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה לכך אסר להם הקב"ה גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו:





The Moshav Zkeinim in Vayeira (18:16) also says that it is greater than hakbalas pnei Shechina (like the Rambam said) and therefore it is docheh other mitzvos.
(י"ז) וי"י אמר המכסה וסמך וי"י ללמד כשהמלוה מדבר עם הנלוה בדברי תורה מיד שכינה שורה עליו וכן הוא אומר (מ"ב ב' י"א) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וגו' ודורש (תענית י' ב') הולך לשון הלכה היה מדבר 
ד"א לכך סמך וי"י שאברהם הניח שכינה לעשות לוייה מכאן אמרי׳ פטורין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות לעשות לוייה ומכאן פסק דמבטלין תלמוד תורה ותפלה כדי לעשות לויה שהוא פקוח נפש


And Rashi in Vayeira, 18:16

ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם 
רש"י
"לשלחם ללוותם, כסבור אורחים הם.


Saying that we don't give it the attention it seems to deserve is not meant as criticism. Even the poskim seem to give it less weight than it seems to deserve.  For example, the Tur and the Mechaber don't bring it down at all!  That needs explanation. Now that we see how important this mitzva is, w
hy did the Tur/Mechaber not mention it? (Even Reb Yeshaya Pick Berlin, in his list of Halachos that the Poskim do not bring down - his "אומר השכחה" - does not mention this, either. Maybe that's because at least the Rambam and the Darkei Moshe do bring it, and he's doing halachos nobody brings down.) It seems from the Tur and Mechaber's omission that this halacha is not considered important any more. 

Why? How can this be?

Before beginning, and with the reality of the diminished observance of this mitzvah in our times in mind, still and all this halacha does not have to be limited to the dead.  You can and should do it with the living, too. As you will see, the Chafetz Chaim strongly encourages people to do this. I advise that you do like Rav Shmuel Kamenetsky, and go the extra mile, or at least walk people a little away from your house when they leave. 

First, we have the Darkei Moshe.  The Darkei Moshe (CM 426:1) says that now people don't expect to be accompanied, so they are mochel. Still, he says, despite that mechila, one ought to do at least daled amos. (I don't know who the Yalkut Mahar'rash is.)

ובילקוט מהרר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות


The Be'er Sheva in Sota 46b has a very different approach:
כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור כו' 
כל דיני לויה כתבן הרמב"ם ז"ל בריש פרק בתרא דהלכות אבל פרק י"ד ה"ב וכן כתבן הסמ"ג בהלכות אבל עשה דרבנן ב' והסמ"ק בסימן מ"ו 
אבל הטור ושאר המחברים האחרונים השמיטן ולא ידענא למה 
ואפשר משום דבזמן הזה אין נוהגין דיני לויה מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה טפי ממה שהיו בימי חכמי הגמרא כמו שכתבו התוס' בפרק בתרא דכתובות קי ב ד"ה הוא אומר גבי הוא אמר לעלות לארץ ישראל כו' שאינו נוהג בזמן הזה שאיכא סכנת דרכים שאין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לויה משום דחייך קודמין כן נ"ל 

This is obviously a docheik, and the Be'er Sheva is alone in this explanation. Besides the Darkei Moshe who says it's just a matter of mechila, here are the Aruch HaShulchan, the Chafetz Chaim, and the Chazon Ish, who all take the opposite position. 

The  Aruch Hashulchan is in CM 426:2, where he says 
אם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים ועכשיו לא נהגו בזה מפני שאין הולכין ברגל אלא נוסעים בקרון ואינו נוסע לבדו
and then he brings the Darkei Moshe.
Very similar is the shitta of the Chazon Ish as brought in the עמק ברכה from  Rav Pomeranchik in גמ"ח שבגופו אות ד, that since now there are many travelers on the roads, each one is being melaveh the other, which patters you from being melaveh.  The Chazon Ish is also brought in Rav Sternbuch's Taam Vadaas in Vayeira, Breishis 18:16-17, where he says
 ולדעת רבינו ה חזון איש זצ"ל שבזמן הזה אין חובת לויה כל כך כיון שברחוב או ברכב מצויים אנשים והם כמלוים לאדם


The Chofetz Chaim in Ahavas Chesed says that the laxity is based on the fact that it's safer now - but then emphasizes that you better do it anyway.
והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים. 
אך יש לומר, דשם קאי על עקר לויה, דהינו, שלא ילוו אותו כלל, מה שאין כן לשעורין הללו. וסמך לדבר זה ממה דאיתא שם בגמרא, דרבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ועל כרחך משום דמחל לו על היתר. ועוד היה נראה לי לומר, דמה שכתב הרמב''ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו'. הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסמנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים; אבל במקומותינו, שהדרכים מישבים וגם הם מסמנים, אין בכלל זה. ועקר סברא זו למדתי מספר 'עיון יעקב', עין שם. אבל כל זה הוא רק ללמד זכות על העולם, במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת; אבל חלילה לפטר עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מגמרא משמע, שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות, כי אש''ל ראשי תבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. [ושמעתי, שהיה מעשה במכניס אורח אחד, ששלט אש בנכסיו. ותמהו העולם עליו, על מה לא הגנה עליו זכות מצותו ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל; ואכילה ושתיה ראשי תבות 'אש'. ורצה לומר, שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם 'אשל' אינו מנח, אלא אם כן השלימה כראוי]. ובפרט אם הלויה היא לתועלת, להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה. וכמו שכתב במהרש''א (בסוטה שם), דאף דמצוה ללוותו בכל גוני, מכל מקום עקר לויה היא להראות להמתלוה את הדרך, שלא יכשל בה, עין שם. וזהו מה שסימתי בפנים. 



My עשה לך רב וקנה לך חבר Harav Shimon Kalman Goldstein, (who should get a mazal tov, because he's probably finishing his fifty first sefer, which, like the other fifty, he will not publish,) told me something he heard from the Satmerer Rov at Shalosh Seudos of this week's parsha many years ago in Williamsburg. The Rov brought the passuk (Tehillim 49:6)

למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני 
He said in the name of his grandfather that Dovid HaMelech was worried that when he comes to the Olam Ha'emes he will find out that he will be punished for עון עקבי. What is עון עקבי? He explained that it refers to the mitzva of Levayas Orchim, a mitzva done by walking. Dovid Hamelech certainly was mekayeim that mitzva. But the problem is that being melaveh someone benefits them because your mitzvos go along with him and protect him, you are sending malachei rachamim along with the traveler to protect  him.  BUT, he said, that's only true IF the melaveh is a tzadik and sends zechusim. If the melaveh is a rasha, he's not doing the traveler any favors, he's not sending malachei rachamim, he is sending malachei chavalah, which the traveler does not need. Dovid HaMelech was afraidi that he would be punished for his levayas orchim if it turned out to hurt the people he was trying to help.

The Satmerer then said that this is the reason we do not do Levayas Orchim in our time - because we are risking harming the traveler instead of helping him. Who knows what kind of malachim you're sending with him! So it is better to just let him go on his own. This is why we don't do levaya bizman hazeh.



The idea that levaya means you're sending malachim with the traveler is actually in the Maharsha in Sota, who says that besides the importance of levaya on a lonely and dangerous road, there is a segula benefit from levaya even in the city streets, because the melaveh's malachim go with the traveler.

 ומיהו ודאי גם בעיר שייך לוי' אפי' בד' אמות גם אם לאו יחיד הוא והוא ודאי דבר סגוליי שהמתלוה ניצל מהזיקא דמטא לידי' כיון שהתחיל ללוותו ד"א גם בעיר הרי כוונתו ודעתו להצילו בדרך ומחשבתו ורצונו מהני לי' לחבירו בכל הדרך להצילו ע"ד רצון יראיו יעשה או שמלאכיו של המלוה גומרים מחשבתו ורצונו לילך במקומו עם המתלוה ולהצילו מהיזוק 

This is the pshat in the Gemara there that 
אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק

Aaay, you're going to ask, but what do the Mahrasha do with the Gemara in Sotah that says that בשביל ד' פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ד' מאות שנה ?  Pharaoh was not a tzadik gamur, but still  we see that his levaya of Avraham was a great zechus? 

On this Harav Goldstein showed me the Keren Orah that explains what the pshat is with Pharaoh's halvayah.
בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו וכו' והענין כי המלוה את חבירו מגביר כחו על המתלוה והמתלוה ניתן תחת רשות המלוה ובשביל זה ניתן הכח לפרעה להשתעבד בבניו של אברהם מפני שליוהו לאברהם והמשיך כחו ורשותו לשלוט בזרעו ויש לפרש בזה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה כו' כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה כי ביציאת ישראל ממצרים שילחם פרעה וליוה אותם וזה היה קצת צרה כי תכלית צאתם היה להפרד מתחת יד מצרים והוא בשלחם ולוותם חזר והגביר עליהם כחו ורשותו ולזה לא נחם כו' כי אמר כו' פן ינחם כו' ויסב כו' דרך המדבר ים סוף כו' וכאשר ראו בני ישראל כי מצרים נוסע אחריהם נתייראו אולי יעמוד לו כח הלויה לשלוט בם ח"ו ואמר להם משה מפי הגבורה התיצבו כו' כי אשר ראיתם את מצרים עד הנה לא תוסיפו לראותם כו' כי על הים נשבר כח פרעה לשברי שברים ונתפרדו זמ"ז עד עולם 



So despite the absence from the Tur and the Mechaber, and even from the Omer HaShikcha, you really should be careful to do Levayas Orchim. 


True, according to the Satmerer, there is a risk involved - maybe you're sending malachei chavala!  If you're worried about that, I recommend that you say a dvar Torah as you walk with the traveler. Torah is meigin. (Sota there on 46b- 

אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.)

Rav Betzalel Stern, in his B'tzeil HaChochma (4:34) brings the Maharsha and brings many rayos to the yesod. He also brings an interesting explanation for the segula of levayas orchim from the Shlah Hakadosh.


עיי׳ בשלה״ק (מס׳ חולין דף קי״ז מדפי הספר) שכ׳, סוד לוי׳, אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם וכו׳ והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה כל הדרכים בחזקת סכנה וכו׳ לכך באה מצות לוי׳, ולוי׳ לוית חן והכוונה שנשארים בעיר מלוים אח היוצא ומעוררים החיבור כלומר עדיין אנחנו מחוברים כשם שאנחנו בני העיר כך אחה כמונו ומעוררים בזה החיבור שלמעלה דהיינו מצד נשמות, שאף שהגופות נפרדות מ״מ בשרשם מחוברים ואז וכו׳ לא ניזוק היוצא חוצה וכו׳ עכ״ל. 


The Maharal in Nesivos and Agados says something similar, that by accompanying the traveler you are being mechazek his Tzelem Elokim, and a person with a Tzelem Elokim is safe from mazikim.


Here's a slight kulah, even though I don't see how the lomdus works. Rav Ephraim Greenblatt in the Rivevos 6:414 says that you can do Halvayah with a shaliach, and his proof is from Pharaoh. 

 מצות הלוית האורח 
בסוטה יף מ״ו ע"ב מבואר הפסוק הזה ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו א"ר יהושע בן לוי בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד כבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וגו' ארבע מאות שנה וביאר הדברים בחומש תורה תמימה בלשון זה אין הכוונה דעיקר השעבוד ר מאות שנה הי׳ בשביל ההלויה דהא אברהם לא חטא בזה מאומה ועוד דעיקר הסבה מהשעבוד מבואר לקמן בפרשה (י"ד י"ד) אלא ר"ל שזכה פרעה ונשתעבדו לו ולא למלך אחר וע' בחא"ג ומה שתפס המספר ד' פסיעות הוא משום דעיקר מצות הלויה היא ד' פסיעות ד' אמות 
והנה מבואר מכאן דהלויה ע"י שליח הוי כמלוה בעצמו שהרי פרעה לוהו לאברהם ע"י אנשים וקרי לי' הלויה וכן יש להביא ראי׳ לזה מאגדה דב"מ פ"ו ב' כל מה שעשה אברהם להמלאכים בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו וחשיב שם בשכר שאברהם הולך עמם לשלחם וה' הולך לפניהם ואי ס"ד דמדינא מחויב בעצמו א"כ מאי רבותי' אלא דמדינא רשאי ע"י שליח והוא לגודל חביבותי' לאורחים הלך בעצמו ולכן קיבל שכר ולא ראיתי להפוסקים שיעירו בזה והנה הערתו גדולה מדוע לא הובא הדין דבשליח אפשר לקחם מצות לויה ועוד קשה דהעולם לא נוהגים ולא נזהרים במצות הלוית אורחים וככר העיר כזה בעמק ברכה עמוד קל"ה וכתב וז"ל והגאון בעל חזון איש אמר לי שאפשר דחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי אבל כהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד נעשה כל אחד לויה לחברו עכ"ל 


I want to add that even according to Harav Greenblatt that you can do levayas orchim with a shaliach, you're not mekayeim halevayas hameis with a shaliach, because the shaliach has the same chiyuv as you do, and his kiyum can't be misyacheis to two people. I was wondering why that would not apply to Orchim, but I guess that if it's not the shaliach's orei'ach, he has no chiyuv, so I can send him to do my mitzvah.




NOTE - 
Above I brought the Maharsha that says that besides the natural logic that accompanying a man on the road enhances his safety, there is also a segula component, that walking with him as he begins his travel helps him in some supernatural way. I wonder if this explains the difficult Gaon (Aderes Eliahu Devarim 1:12) that says that 
ילכו זה ביקור חולים מפני שבכל המצוות ההליכה אינה תכלית המצוה אבל כאן ההליכה עצמה היא המצוה
In several posts (2013 and 2008) I speculated about the basis for the Gaon's words, and how it relates to the general issue and application of Schar Psiyos. Many achronim say that the Gaon is based on the idea that the Shechina is above the head of a choleh, so walking to visit the choleh is akin to walking to Shul, which puts it into the category of schar psiyos mei'almanah (Sotah 22a.)
But with the Maharsha in mind, I think we can say that the Gaon is telling us that based on the passuk (in Shemos 18:20,  את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ,)  that contrasts ma'aseh with halicha, we see that the Maharsha's idea that the halicha itself is what's helping, then the same is true by bikkur cholim.  ילכו בה is referring to the halicha itself, because the halicha itself is beneficial.  Just like the Maharsha says that by levayas orchim, the act of walking daled amos with the guest, even in the city, provides protection, so too we can say that by bikkur cholim, the act of walking towards the house of the choleh provides a refuah segulis. So the walking by bikkur cholim is not merely a hechsher, it is the mitzva itself, ההליכה עצמה היא המצוה, the walking itself is effective באופן סגוליי.  So the passuk עקב תשמעון teaches us that there are mitzvos where although the walking seems to be no more than a הכשר, that's not really true. 
ההליכה עצמה היא המצוה



Friday, July 28, 2017

Tisha B'av. The Leniency of Hanhagos Aveilus in the Afternoon

The question is, if the Heichal was ignited and began burning in the afternoon of Tisha Ba'av, the aveilus should be greatest at that time.  Contrary to that expectation, we are meikil in certain mihnagei aveilus in the afternoon.  Here are four explanations.  Explanations 1 and 2 expand the very brief words of the Mishna Berura.  Explanation 3 is from the Chida. Explanation 4 is new, but very good.  

תענית דף כט עמוד א
חרב הבית בראשונה...בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו...והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא

טור תקנ"ה  (quoting the Rosh)
כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפילת המנחה, כיון דקאמר, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפלות קאמר, ערבית שחרית ומנחה, כמו ראש חדש פורים ותענית


שולחן ארוך תקנ"ה
נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה. ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם.


משנה ברורה שם ס"ק ג'
 ובמנחה – שאז הציתו אש במקדש, ו"תם עוונֵך" במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א].
ויש אומרים, כדי להראות נחמה באבלינו בו ביום.
וכל זה הוא לכולי עלמא רק לעניין תפילין [וטלית], משום דהוא מילתא דתליא במנהגא בעלמא. אבל כל החמישה עינויים, אין מבטלין כל היום.



To reiterate- the kulos only apply to minhagim, not halachos.

As for the svora of being meikil in the afternoon, here are the four approaches.  The first is what the Mishna Berura says from the Gaon, the second is what he brings from the Seder HaYom, the third I heard in the name of the Chida, and the fourth  is based on a tshuva from the Lomzher Rov. (Reb Meir Simcha on the Rambam in Tefilla says an answer on the Rosh'es question about nacheim which he call divrei emess, based on the morning's haftorah Asof asifeim.)


1. ששפך חמתו בעצים ואבנים

משנה ברורה סימן תקנה/ג;
שאז הציתו אש במקדש ותם עונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א]


Same thing in Rashi and Tosfos Kiddushin 31b about Avimi and Kibbud Eim
אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטאי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף

רש"י
בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו. וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון

תוספות
איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו וי"מ שמקרא זה לבד דרש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' ליה ודרש שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה מישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון כך פירש בקונטרס 
אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח:

So according to Rashi, this explains why the word Mizmor is used. This also explains why we're meikil on the minhogei aveilus.  Rashi's pshat applies to the Bayis Sheini too.  Tosfos probably only applies to the Bayis Rishon.

Arizal in Shaar HaKavonos
ענין ט"ב מה שנהגו ביום ט"ב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יות' מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי



2.  בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה


שיחות מוסר מר' חיים שמואלביץ
מאמר פה
והנה נראה שלא רק כדי לקרב את הבריות לתורה צריך אדם למידת אהבת הבריות, אלא יותר צריך למידה זו בשינה שמוכרחים לרחק מי שהוא, וח"ו מלהרחיק אדם אם לא מתוך לב מלא אהבה אליו. וכמו שמצינו בפינחס, שקינא קנאת ד' ובה בשעה נאמר עליו “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן“, היינו “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות“, וכמו שנתבאר.

והנה אברהם אבינו כשנצטוה לגרש את ישמעאל מביתו, והיה אז ישמעאל חולה מסוכן, נתן בידו לחם וחמת מים, וכתב רש"י ז"ל  "ולא נתן לו כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה“. ולהלן בפרשת הﬠקידה אמר הקב"ה לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת“, ואחז"ל סנהדרין פט ב “אמר אברהם שני בנים יש לי וכו', את שניהם אני אוהב“. ובתנחומא וירא אות כב איתא, כשאמר הקב" לאברהם: “אשר אהבת“, אמר לו אברהם: "וכי יש גבול במעי“, הרי שאהב את יצחק וישמﬠאל במידה שוה ממש, ולפני הקב"ה אמר כן. וא׳׳כ הרי סתירה גלויה יש כאן למה שנאמר לעיל מיניה שהיה שונאו.  ואין לומר שעשה ישמעאל תשובה בינתיים, שהרי לא מצאו חו"ל ב׳׳ב טז ב הוכחה שכבשה ישמעאל תשובה אלא בשעת קבורתו של אברהם.  

וכבר ביארנו במקום אחר שאין כאן סתירה כלל, כי אמנם אצל סתם אדם אהבה ושנאה הם סתירה, האוהב אינו יכול להיות בו בזמן גם שונא, וכן להיפך, ואין שתי המידות יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אצל אברהם אבינו שהיו מידותיו על מתכונתן, ןלא נתערבו בהן נגיעות משל ﬠצמו, לא היתה סתירה בין האהבה לבין השנאה, ושתיהן`כאחד היו בו, אהבו אהבת נפש כיצחק בנו מצד אחד, ומאידך היה שונאו על שיצא לתרבות רעה.

ונראה, שלא רק שאין בזה סתירה, אלא שלולא שאהבו אהבת נפש, לא היה יכול לשלחו מביתו, וכמו שביארנו שבשענה שﬠונשין אדם ונוהגין בו במידת הדין הקשה, באותה שינה מוכרחים להתלבש בחנינה ולהתמלא באהבה כלפיו. והטﬠם בזה, כי רק אז נעשה הﬠונש כראוי, כיון שהוא נעשה מתוך אהבה. אבל אם הﬠונש נעשה גם מתוך שנאה כלפי הנידון, אין זה דין אמיתי כפי הצורך.

ומידה זו אנו למדים ממידותיו של הקב"ה, וכמו שאמרו בגמ' יומא נד ב  “בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה וכוי". ויע"ש בריטב"א שהקשה ממה דאמרינן בב"ב צט א שבשעה שהיו ישראל ﬠושין רצונו של מקום היו הכרובים "פניהם איש אל אחיו", ובשעה שלא היו יﬠושין רצונו של מקום היו "פניהם לבית", וא׳׳כ בשעת החורבן שלא ﬠשו רצונו של מקום איך היו מﬠורים זה בזה, 

ולאור האמור הדבר מובן היטב, שאﬠפ"י שבאותה שעה לא היו ישראל ﬠושין רצונו של מקום, מ"מ כיון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את ﬠמו, באותה שעה היתה כביכול לפניו ית' חיבה גדולה ואהבה יתירה לישראל, ורק מתוך כך נהג ﬠמהם הקב"ה במידת הדין.

מאמר קג
וﬠנין ההתקרבות שהקב׳׳ה מתקרב אל האדם בימי המשפט, נראה שהוא מחמת ﬠצם המשפט. ועל פי מה שנתבאר במקום אחר על מה שאמרו בגמרא יומא נד ב שבשעת חורבן בית המקדש היו הכרובים מעורים זה בזה, ותמה המהרש"א שם דהא אמרינן בגמ' בבא בתרא צט א שבשעה שישראל עושיו רצונו של מקום הכרובים "פניהם איש אל אחיו“ ובשעה שאין ﬠושין רצונו של מקום "פניהם לבית", וא"כ איך היו מעורים בזמן החורבן. ונתבאר שם, כי מידת הקב׳׳ה שאינו מעניש את הבריות אלא מתוך אהבה והתקרבות, ולכן בשעה שבא הקב׳׳ה להחריב את ביתו ולהגלות את בניו, באותה שעה היתה קיימת אהבה גדולה לישראל, ורק אז הניח הקב׳׳ה למידת הדין לשלוט בהם, שאין אב מלקה את בנו אלא א"כ הוא טובה גדולה בשבילו, וצריך לעורר את כל רגשות האהבה והרחמים טרם ילקהו כדין וכיאות לו. וכן הוא הביאור בפרקי דרבי אליﬠזר פכ"ה, הובא ברמב"ן בראשית יט יז בﬠנין ירידת הקב"ה לסדום.

ובמדרש שהש׳יר פײא עה"פ נגילה ונשמחה בך “תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה עמח ﬠשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל. אמר ר' אידי מעשה באשה אחת בצידון ששהתה עשר שנים ,עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמﬠון בר יוחאי, בּעיין למשתבקא דין מדין, [באו לפני רשבייי ורצו להפרד זה מזן], אמר להון חייכון כשם שנזדװגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל יﬠו"ש שﬠשו כן ומתוך הסﬠודה בטלה כוונתם להתגרש, והתפלל עליהם ןנפקדו.


"דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנז', דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'... והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה.) שאמרו 'ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום', וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן, והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו וכו'. ותראה, דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו"ם שהקב"ה מחל לישראל עונם, ואמרינן במדרש (איכ"ר ד, כה) 'תם עונך בת ציון' (איכה ד, כב), 'אותו היום נטלו ישראל איפוכא גדולה על עונותיהם', ואפשר שכדי שידעו העכו"ם שהקב"ה נתרצה להם, הוצרך להראות לעכו"ם שהשכינה עמנו, ודו"ק"



פרי צדיק' (פר' דברים אות יג) 
לתרץ קושיית הראשונים הנז', וז"ל: "... אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה, רק שכבר נגזרה גזירה, וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח. ואיתא כן במדרש רבה (שם): 'טובה היתה מגילת קינות על ישראל ממ' שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה, שבה נטלו ישראל איפכו שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש', שבאמת אז קבלו ועשו תשובה, ואם היו מתקנים הכל היו ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי על ידי משיח שנולד, ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה".


החיד"א זי"ע בספרו 'מראית עין' ובפירושו נחל אשכול על מגילת איכה
הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ״ע ז״ל דבעת החרבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היו יחוד וזיווג עליון וקדוש כדי שיהיה הכנה וכה לישראל שלא יאבדו בגלות, וזה כתת הכתוב ויקרא ה׳ אלקים לבכי וכו׳, ויקרא לשון זיווג ה׳ אלקים קב״ה ושכינתיה, והיינו טעמא שהדבר נתוץ לבכי וכו׳, ולהיות תקוה בגלות היה זיווג עד כאן דברי הרמ״ע ז״ל.

Also, like the Gaon, that only after falling to the deepest point is the ground prepared for revival.  Gaon is in Aderes Eliahu Devarim 32:36
 כי יראה כי אזלת יד וגו׳. ג׳ מעלות כלולות באדם חכמה גבורה עושר וכמ״ש מלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ושואל מה תהא עליה חכם או טפש גבור כו' עשיר כו' וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו והם נגד נפש גוף ממון. חכמה בנפש. גבור בגוף. עשיר בממון. ואמרו בגמ׳ נגד העשירות אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה. ונגד הגבורה אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה כו׳ ונגד החכמה אין בן דוד כו' עד שיתמעטו התלמידים. ונגד ג׳ אלו שאין בן דוד בא עד שיכלו הם מישרא׳ וזהו מ״ש נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל שלכאורה אין לו פי' כיון שלא קמו מנפילה הראשונה היאך שייך לומר לא תוסיף לנפול אלא פי׳ נפלה לא תוסיף לנפול עוד שהנפילה תהיה עד מדריגה התחתונה שאין יכולה להיות עוד נפילה אחר זה ואז קום בתולת ישראל וכמ״ש התנערי מעפר קומי וגו׳ ודרשו עד שיגיעו לעפר ומשם עתידין להגאל וז״ש כי יראה כי אזלת יד היא הגבורה ואפס עצור הוא התורה כמ״ש ושם נעצר מעבדי שאול שהיה עוסק בתורה. ועזוב זה ממון שיכלה מהם כמ״ש עזוב תעזוב וגו׳:



 3.בשם החיד״א: 
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

I heard a nice explanation in the name of the Chida. He brings the Gemara (Tainis 30b) that
  (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
Only after spending the day in deep aveilus can a person and the tzibbur, hope to see tanchumin. Aveilus for the loss of a relative involves facing the bitter reality that he will never see his relative again in this life. Tanchumin for that aveilus means that time will lessen the pain and life will go on. Aveilus for the Churban is the means by which that which was lost will be returned.The aveilus is the key to Nechama, so in the afternoon, we begin to think about the promise of geula.



4. עיקר הצער על גמר ההחלטה, לא על היוצא לפועל
or
 עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת

Tshuvos Divrei Malkiel, from Harav Malkiel Tannenbaum, Lomzher Rov.


 ועפ״ז אפשר ליישב הא דאיתא במגילה דף ה׳ אר״א א״ר חנינא רבי ביקש לעקור ט״ב ולא הודו לו א״ל ר״א בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא ט״ב שחל בשבת הוי ודחינוהו לאחר השבת וא״ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים קרי עליה טובים השנים מן האחד. והקשו התו׳ היכי ס״ד דר״א שיחפוץ רבי לעקור ט״ב הא אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. ותירצו בתירוץ השני שרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי וכדאיתא בתענית כ״ט שאז נשרף רוב של היכל.  והקשה בטורי אבן איך אפשר שהס"ד והמסקנא יהיו מחולקים מן הקצה אל הקצה דבס״ד רצה רבי לקבעו בעשיר ולמסקנא כשחל בשבת רצה לבטלו לגמרי שלא יתענו אף בעשירי. והנראה דהנה לשון הש״ס ודחינוהו לאחר השבת צריך ביאור דהא זה ידוע ממשנה מפורשת במגילה שם שט״ב מאחרין. והול״ל עיקר חדושו שרבי אמר שידחה לגמרי וגם לשון שאמר רבי הואיל ונדחה ידחה צריך ביאור דלשון זה שנמצא בסנהדרין מ"ז ע״א ובכ״ד שייך רק היכא שאותו הדבר או האיש עומד לפנינו ורק מקודם נדחה מענין זה שאנו מדברים בו אמרינן הואיל ונדחה ידחה . אבל הכא שיום ט״ב כבר עבר. אין שייך לשון זה. והול״ל ואמר רבי ידחה לגמרי. או לא יתענו כלל. ועו״ק דאיך רצה רבי לעקור ט״ב שנדחה הא אין בי"ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. דמשמע שהיתה תקנה קבועה להתענות אחר שבת וכדתנן במגילה ה׳. וכן איתא בעירובין מ' שאמר ראב״צ שהיה ט״ב שחל בשבת ונדחה על יום א׳ ע״ש

 ונראה דהני תרי לישני אליבא דרבי תלו אי פסח נאכל כל הלילה או עד חצות . דמצינו שיש סתם משנה הכי והכי כמ"ש התוס' בפסחים ק"כ ע״ב ד"ה אמר רבא עי"ש. וידוע דהיכי דאיכא תרי סתמי חזינן דרבי סתם מקודם כחד ואח״כ חזר בו וסתם כאידך . ורק בחד מסכת' אין סדר למשנה ולא ידעינן הי קדם כדאיתא בב"ק ק״ב וע' ת' שבת פ"א ע"ב . והתו׳ במגילה כ״א וזבחים נ״ז החליטו שהעיקר שנאכל עד חצות משום דאיכא סתמי טובא דס״ל הכי וגם מיתני גבי הלכתא פסיקתא ע״ש. והנה בברכות דף ט׳ איתא שהתחילה גאולת ישראל בלילה שנתנו המצריים להם תיכף אחר חצות רשות לצאת. ורק הם יצאו ביום. ומ"ד עד חצות ס״ל שהעיקר הוא חפזון דמצרים שאז התחילה הגאולה. ומ״ד כל הלילה ס״ל חפזון דשראל והיינו בבוקר שאז יצאו ממצרים ע״ש. וא״כ י״ל דבס״ד ס״ל כהאי סתמא דמגילה כ' דס״ל שנאכל כל הלילה. וא״כ מבואר דס״ל שהעיקר הוא גמר הגאולה. ולזה ה״נ רצה רבי לקבוע התענית בעשירי שאז נשרף רובו של היכל ועיקרו וסופו של פורענות. ולמסקנא תופס לעיקר בדעת רבי דפסח נאכל עד חצות כמ״ש התו׳ במגילה כ״א. וא״כ ס״ל דאזלינן בתר אתחלתא דגאולה חפזון דמצרים כמש״ל. וה״נ ס״ל אתחלתא דפורענותא עדיפא ולזה נקבע בט״ב כדאיתא בתענית כ״ט ע״א. ולזה אמר כיון שנדחה ידחה. והענין נראה שהיה אז איזה טעם שהיה קשה עליהם להתענות תיכף אחר השבת. ובכ״ז דחוהו על תיכף אחר השבת. ורבי אמר הואיל ונדחה ידחה. פירוש שיוכלו לדחותו על יום אחר. וכמש״ל שכיון שנדחה יוכלו לדחותו על איזה ימים . וסברא דעשירי עדיף לא ס״ל לרבי משום דס״ל דהעיקר הוא ההתחלה כנ״ל. וחכמים לא הודו לו וס״ל דאף דאתחלתא עדיפא. מ"מ היכא דלא אפשר משום שבת. צריך לקבוע ביום שהיה עיקר הפורענות: ובירושלמי פ"ק דמגילה הלשון ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה א״ל ידחה למחר. מבואר כמ״ש שמחלוקתם היתה אם ידחה דוקא למחר או על יום אחר . ומיושב קושיית הטו"א הנ״ל :


With the Divrei Malkiel, we can say that the main aveilus is on the finality of the Gzeira.  The true disaster was the moment when the gzeira went from b'koach to b'poeil, the moment when there was no hope that the gzeira would be overturned The actual b'poel of the churban requires less of a zikaron.  If so, it is possible that the final hetter for the Goyim to do the churban was at Chatzos.  The actual churban, which began later, is not the main reason for the zikaron of aveilus.

It could be that this also explains the Ritva.
 ריטב"א תשובה סג מהדורת קאפח


לענין נחם בט"ב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה, על פי הירושלמי, לאומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם, ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו, ומ"מ ש"ץ אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו

The truth is, this is not such a great chiddush. This really is clear in the Gemara in Sanhedrin 96a that says that when Nevuzaradan breached the Beis HaMikdash and lit it, he felt proud, and a Bas Kol came out and said "you are grinding flour."  You think you are destroying the Beis HaMikdash?  It was like dust before you touched it, and anyone could knock down an edifice made of loose sand.  It was a house of cards.

אתא מחייה בקופא ואיפתח שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא דרכו ביה מן שמיא שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות חטים לא נאמר אלא קמח

and שה״ש רבה ג
אלא כך אמרה ירושלים לבת בבל, אילולי ממרום עשו מלחמה עמי, את היית יכולה לי. אילולי שלח אש בעצמותי, את היית יכולה לי, הוי קמחא טחינא טחנת ואריא קטילא קטילת ודרא יקידא יקדת


So the burning and destruction was only a siman of a Churban that had taken place earlier, not the actuality of a Churban.  It had been destroyed before it began to burn.

I was reminded of a conversation I had many years ago with a friend.  We were both young, and I had never experienced the death of a close relative.  His father had acute dementia and was completely bedridden.  As his father deteriorated, I asked him how he could face the inevitability of his father's death.  He said that he had sat shiva for his father a long time ago.  It was a shocking answer, but I've learned that it was a simple truth.  The tragedy had taken place a long time before, and he was just waiting for it all to end.


In Parshas Re'ey, pessukim in 12:4-5 say 

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה אלקיכם.  
Hashem tells Klal Yisrael to destroy the idolatrous temples and pillars which they will find in the land of Israel.  Then, the Torah warns against doing the same to Hashem. Rashi questions why a Jew would consider destroying the Temple. Rashi brings from Rebbi Yishmael in the Sifri that the Torah means to prohibit copying the immoral actions of the indigenes of Eretz Yisrael, which will cause the Beis HaMikdash to be destroyed.
The problem is that the Gemara in Shabbos (120b) derives from our verse that although it is forbidden to erase Hashem’s name, it is not prohibited Mid'Oraysa to cause it to be erased in an indirect manner.  (Do not take this literally- see our post on this topic.)
It seems that the the Sifri and the Gemara in Shabbos are mutually exclusive.  How can our verse, which the Gemara understands as prohibiting only direct action and permitting indirect causality, also be interpreted as forbidding actions which will only indirectly bring about the Temple’s destruction?
Rav Aharon Kotler answers that the Medrash we brought above in #3 (Shir HaShirim Rabbah 3:6) refers to the destruction of the Beis HaMikdash as the grinding of already ground flour. In other words, although our enemies carried out the actual destruction of the Temple’s physical edifice, in reality it had already been destroyed due to the sinful paths that the Jews followed. Had this not been the case, the non-Jewish army would have had no control or power over the place where Hashem’s presence dwelled.
Rashi's Sifri that interprets the verse as an admonition against following non-Jewish practices and causing the destruction of the Beis HaMikdash, isn’t referring to indirect causality, which is permitted according to the Gemora in Shabbos. Rather, just as the Gemara forbids directly erasing Hashem’s name, it teaches us that our sins and immorality destroy Hashem's Temple directly, not indirectly.


Reb Meir Don Plotzki in Parshas R'ei says that being sho'eil on Teruma goes into the issur of mishmeres.  Just as destroying Teruma is assur, so too it is assur to remove the din Teruma from peiros.  You didn't touch the Teruma, but by being shoeil on the din Teruma you destroyed the Teruma.  Also, if you have a way to remove the Kedusha of a Sheim Hashem, you are over on the issur of Mechika, again from the passuk of Lo Sa'asun Kein.  Here is the Kli Chemda, Re'ey page 131.  He brings that his friend, another Sochetchover, Reb Yosef Engel, writes the same in the Asvon De'Oraysa 15.  As you see, this directly relates to Reb Aharon's pshat in Rashi and to the idea of קימחא טחינא טחינת.  You can't be over on lo sa'asun twice on one cheftza.  If you're over on lo sa'asun by removing its kedusha, then destroying the kedusha in a davar kadosh is called ונתצתם and it is called ושברתם and it is called תשרפון באש, and it is called תגדעון!  

So, with the help of the Lomzher Rov, Reb Aharon, and the Sochetchovers, we have a very good explanation for the lessened degree of aveilus on Tisha Ba'av in the afternoon.   The ikkar aveilus for the zikaron of the churban was for the moment when the matzav of עמא קטילא והיכלא קליא וקימחא טחינא was chal.  The oisfihr, afterwards, was not the ikkar churban.



When we said this over to someone, he asked, but then, what is the pshat in the shittah that the Churban should be commemorated on the tenth, because that's when it burned?  If it was as if it were already destroyed, why make the taanis on the tenth?  That's the problem with an excellent teretz.  It makes everything that's not like it shver.  But I guess the answer is that until the actual churban, there was a chance of the Ribono shel Olam reversing the Gzeira.  Once it was actually burned, and it would require shinui hateva, then the churban became ten times harder to reverse.  A Refuah, no matter how hard, is easier than Techiyas HaMeisim.

Tuesday, July 25, 2017

Benefiting From a Friendly Ganav

Section I

I am not making this up. This question was brought to me this morning.

My friend runs a business that requires the services of an all-around handyman. This person can be relied upon to fix things that need fixing, or drive him when he needs to get somewhere, and in general to do that sort of thing.


Recently, he was asked to see if he could fix a broken vacuum cleaner. A few days later, he brought it back as good as new. He explained that he bought another one from Walmart, exchanged its new motor with the burned out motor in the shmatteh, and returned the new one, with the broken, to Walmart, for a refund.


He explained that he did this as a favor to his employer. He likes and respects his employer, and he wanted to do him a favor by going above and beyond the call of duty, saving him the expense of a new machine. (I just had an enormous outdoor vacuum- a Billy Goat - at a building repaired, and it cost me $375. I don't have a guy working for me like my friend has.)


First, Sukkah 30a-b:

אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מעכו"ם לא תגזזו אתון אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו מאי טעמא סתם עובדי כוכבים גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הלכך לגזזוה אינהו כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו ושינוי הרשות בידייכו

Second, Bava Metzia 90a-b:

תא שמע דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא סברי לה כר' חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקא עברי משום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול
רש״י
ומנגחין יתהון - ומסרסין אותם ואח"כ מחזירין לבעלים ומאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה:
ויזדבנון - ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור דלאו נמי אסורה אמירה לנכרי:

Note that in BM 90, although the Gemara starts with amira l'nachri, it extends to a nachri that does something for you without asking because he likes you.


Based on that Gemara, the Rama in EH 5:14 says exactly that. He adds the words 

וַאֲפִלּוּ לֹא הֶעֱרִים, וְהָגּוֹי מַכִּירוֹ וּמְכַוֵּן לְטוֹבָתוֹ.
אָסוּר לוֹמַר לְכּוּתִי לְסָרֵס בְּהֵמָה שֶׁלָּנוּ. וְאִם לְקָחָהּ הוּא מֵעַצְמוֹ וְסֵרְסָהּ, מֻתָּר. וְאִם הֶעֱרִים יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר זֶה, קוֹנְסִין אוֹתוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא הֶעֱרִים, וְהָגּוֹי מַכִּירוֹ וּמְכַוֵּן לְטוֹבָתוֹ, וּמוֹכְרָן לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר,

which sounds like a problem here. I assume that Avankeri is not really any proof, because nobody even knows who the land belonged to, and it's just an assumption that it was stolen. The owners, if there were any, have been long forgotten.

However, the Beis Shmuel and thePrisha say that this issur only applies where what he did is open and seen by the public. Otherwise, there is no knas and it's not a problem, although you should definitely tell your handyman not to do it in the future.


The Taz does not agree. He says the determining factors are definite and immediate benefit, which would be a problem. But I think most people are meikil, like the Beis Shmuel, which also explains avankeri.)




Section II

There is a problem, however, according to the Machaneh Ephraim and the Gemara in Gittin.

Machaneh Ephraim in Shluchin v'Shutfin 11: 
מחנה אפרים
שלוחין ושותפין סימן י
שאלה מי שרוצה לתקן המעקה ע"י אומן עובד כוכבים אי יברך עליו תשובה ברפ"ק דמציעא סבירא ליה לרב נחמן דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואותביה ליה ממתני' דהשוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה היום מציאתו לב"ה אלמא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומשני שאני פועל דכידו של ב"ה דמי ע"כ ואיכא למידק בה דמ"ש פועל משליח בעלמא בעלמא אי משום דיד פועל כיד ב"ה שליח נמי קי"ל שלוחו של אדם כמותו וכב"ה דמי ואפ"ה ס"ל דלא קנה חבירו אבל פי' דמילתא הכי הוא דשליח שאני משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים מה שאין כן בפועל דכיון דפועל גופו קנוי לב"ה לגמרי חשיב ידו כיד ב"ה ממש ונמצא שאין דין הפועל והשליח שוים דשליח שרוצה לזכות לחבירו היינו היכא דקא מכוין לזכות לחבירו אבל אי לא כיון לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בע"ה ואפילו למציאה אפילו אי בשעה שהגביה המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו הרי היא של ב"ה כל כמה דלא הדר ביה בהדיא וכן ראיתי זה ימי' בתשובות החדשות להרשב"א ז"ל וה"ט משום דידו כיד ב"ה דמי דשכירות ליומיה ממכר הוא וכמ"ש הריטב"א שם בחי' ודמי לעבד כנעני דאמרינן בפרק השואל אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למ"ד שלוחו של אדם אינו כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמיא ומסיק מסתברא יד עבד כיד רבו דמי 
ואגב אורחין איכא למילף דאי א"ל לשכירו צא והשאל עם פרתי ה"ז חשיב שאלה בבעלים דיד פועל כיד ב"ה דמי ודכוותה כתב הרב מהרש"ך ז"ל דאפטרופוס של יתומים שתפס בשביל היתומים ה"ז זכה משום דידו כידם כמ"ש ר"ח ז"ל ה"ה נמי לענין שאלה בבעלים דפטור מהאי טעמא ובפ"א מהלכות תרומות הביא הרב בכ"מ בשם א"ח שכתב בשם הראב"ד דאם קנה מהכותי שבלים לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו ע"כ והרב ז"ל תמה ע"ז דהא קי"ל דאין שליחות לכותי ולכאורה היה נראה דהראב"ד ז"ל איירי כשמרחן על ידי פועלים כותים דנהי דאין כותי נעשה שליח לישראל מ"מ פועל שאני דידו כיד ב"ה וכאלו מרחן ב"ה דמי והכי משמע מהירושלמי דמסכת פאה אמתני' דקצרוה עובדי כוכבים ה"ז פטורה משום דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותים אמרו עלה דאם קצרוה פועלים כותים ה"ז חייבת ולפ"ז יש לומר דאם שכר פועל לתקן המעקה ה"ז מברך עליו דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו 

In short, that although ein shlichus l'akum, the hand of a hired worker is viewed as the hand of the employer. If so, something done in pursuit of his employment is not viewed as an independent act whose benefit accrues to the employer. It is viewed as the act of the employer himself. If so, we might be dealing with unintentional gneiva on the part of the employer.

The Machaneh Ephraim continues and his second approach compounds our problem.


ועוד היה נראה טעם אחר לומר דיכול לברך עליו ואע"פ שהעובד כוכבים עשהו ואין שליחות לעובד כוכבים ה"ד במידי דבעי שליחות כגון תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות ובלאו הכי יכול חבירו לעשותו ומה שעשה עשוי כגון נ"ד דאי תיקן מעקה של חבירו שלא מדעתו ה"ז שפיר כי נמי עשהו עובד כוכבים חשיב כאלו עשהו ישראל וכיוצא לזה כתב הרשב"א ז"ל דטבילת כלים כיון דאי הטבילו ישראל שלא מדעתו מה שעשה עשוי טבילת עובד כוכבים נמי מהני ואפשר לומר שזהו טעמו של הראב"ד ז"ל שכתב דשלוחו של אדם כמותו איברא דהאי טעמא לחודיה לא סגי אלא לומר שיועיל טבילת כלים ע"י עובדי כוכבים כיון דלא בעינן שליחות וכמו שכתב הרשב"א ז"ל אבל שיהא חשיב מה שעשה העובד כוכבים כאלו עשהו הוא בעצמו כדי שיברך עליו דהא אפילו אם עשהו חבירו לא חשיב כאלו עשהו הוא בעצמו כדי שיתחייב הוא לברך עליו כמ"ש הרב בכנסת הגדולה משם רבותיו ז"ל דעשיית מעקה וכיוצא דלא בעינן שליחות אין ב"ה מברך עליו אלא האומן המתקן אותו מברך דכיון דלא בעינן שליחות בכה"ג אינו חשיב עושה המצוה אלא המתקן אותו יע"ש בה' שופר ור"ה ודלא כבפ"ח שכתב דאם הטביל ע"י עובד כוכבים שיברך עליו אבל בנ"ד נראה לי שיברך הב"ה אם עשהו ע"י אומן פועל יום מהטעם הראשון ולפי מ"ש הבפ"ח נראה דכי אימעיט עובד כוכבים משליחות ה"ד במידי דצריך שליח דא"א לעשותו שלא מדעת ב"ה אבל מידי דיכול לעשותו שלא מדעת ב"ה והרי הוא עשוי כסוכה ומעקה הרי זה נעשה שלוחו 

According to this, the exclusion of akum from shlichus is only where you need an identity, that to make a chalos the agent has to acquire the legal identity of the principal. But by Tevilas Keilim, of in our case, Gneiva, where you don't need a chalos, there is a din of shlichus. 

If so, again, although certainly you didn't send him to do this, he might be your shliach anyway, at least to the extent that you share culpablity.  I have to admit that this second issue is smaller, because for tvilas keilim it would work, but not where you would have opposed his act.


Another problem here is the Gemara in Gittin 45, the Gemara that says that where a person does a sinful act and then profits by selling what he acquired through the act, the purchaser is no less liable than the seller. In English, that means that the fence is no less guilty than the thief.

The Gemara there talks about a man that owns an Eved Knaani in Eretz YIsrael, selling him to an owner that will take him out of the country. The Gemara punishes the purchaser more than the seller.
אמר ליה אביי לרב יוסף מאי חזית דקנסינן ללוקח נקנסיה למוכר א"ל לאו עכברא גנב אלא חורא גנב א"ל אי לאו עכברא חורא מנא ליה במסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן:
Rashi
מאי חזית - במכירת העבד דקנסת ללוקח:
חורא - חור הכותל שהעכבר נכנס לתוכו וניצול מפני רודפיו:
חורא מנא ליה - הגניבה:
היכא דאיכא איסורא - והנה העבד ביד הלוקח:


If so, in our case we cannot wash our hands and say, as by Avankeri, that it was laundered by the time it came to our hands. Taking it abets the original gneiva. Still, I believe that this would only be a problem if the employer did not make it clear that he never wants him to do it again.