Chicago Chesed Fund

Sunday, February 21, 2021

Rhotacism in Hebrew and Aramaic

We are all familiar with words that are common to Aramaic and Hebrew which interchange certain letters.

Common changes, from Hebrew to Aramaic, are z to d, such as זהב-דהבא and tz to ayin, such as ארץ/ארעא and צפרדע to עורדעניא. 

More generally, there is this, that groups similar and often interchanged letters together:

עיצורים הנחתכים בשפתיים: ב',ו', מ', פ'

עיצורים הנחתכים בשיניים:ז', ס', שׁ', שׂ', צ'

עיצורים הנחתכים בחיך הקדמי ובלשון: ד', ט', ל', נ', ת', ר'

עיצורים הנחתכים בחיך האחורי: ג', י', כ', ק'

עיצורים הנחתכים בסדק הקול ובלוע: א', ה', ח', ע'

The Ramban in Breishis 41:47 discusses these at length.

(I should mention the ibn Ezra's firm opinion  in בראשית ח:ג that there is no such thing as letters that interchange other than the letters אהוי, and shin with samach.)

I understand most of them, In college, my Jewish communist professor made sure to remind us of his fluency in Mandarin or Cantonese by pointing out that the Chinese Newspaper was variously called Jenmin Jibao and Renmin Ribao. But I have a hard time with the change from Hebrew N to Aramaic R.  They are so very different that I can not see why that would ever happen. L to R? Yes. But N to R? I don't get it.  How can the quintessentially nasal consonant shift to a back of the throat letter? But there are numerous such cases.

(1) בן/בר

(2) נבודכדרצר /  נבודכדנצר (Yirm 21:2, 26:7)

Medrashim give drush reasons for the change, such as ב"ר מ"ה, ילקוט שמעוני ירמיהו רמז שלג:, but this shift is found elsewhere. For example, you have Rashi in Erchin 33a, on the passuk 

 (הושע ו, יא) גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי:

Rashi says  (3)

קציר - קצין דנו"ן מתחלפת ברי"ש כדכתיב נבוכד נצר נבוכד ראצר:

and Onkelos in Shemos 23:11, (4)

והשביעת תשמטנה ונטשתה 

who is metargeim natash/ratash. 

וּשְׁבִעֵתָא תַּשְׁמְטִנַהּ וְתַרְטְשִׁנַהּ

which is also evident in Hoshea 10:14, בני אם על בנים רטשה, which is the same as נוטשה, as Rashi says there 

רוטשה. נבקעה וכן נערים תרטשנה (ישעיהו י״ג:י״ח) ועולליהם ירוטשו (שם ט'ז) ל"א רוטשה עזובה כמו נוטשה:

and Malbim on דברי הימים א ב:ז who applies it to (5)  עכן/עכר

ובני כרמי. כלל זה יהיה בידך בכל הספר, שעזרא העתיק ספרו מספר היחוס הגדול, ששם היו נמצאים יחוסי כל משפחה ושריגיה וענפיה מראש עד סוף, עזרא לא העתיק רק הצריך ורק אנשים מסוימים, ושם היה כתוב ובני זמרי וחשב כל בני זמרי שהיו רבים ובתוכם כרמי, ואחר כך היו כתובים כל בני כרמי ובתוכם עכן, ועזרא דלג על הבלתי צריך ולא העתיק רק ובני כרמי ודלג עד עכן, והעתיק עכר עוכר ישראל. ולכן כתב ובני בלשון רבים, כמו שהיה כתוב בס' היחוס, ששם הזכיר בנים רבים. וקראו אותו עכר ע"ש שעכר את ישראל, שהרי"ש והנו"ן מתחלף בשמות, כמו נבוכדנצר נבוכדרצר:

Rav Reuven Margolios, in his Margolios Hayam on 44b, finds two more. In his own words - 

ולמה נקרא שמו עכן בדה"י ב' ז נקרא עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם שחלופי למנ"ר מצויים בתנ"ך ע' ערכין ל"ג א עה"פ גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי וברש"י קציר קצין דנו"ן מתחלפת ברי"ש כדכתיב נבוכדנצר נבוכדראצר, וראה מגילה י' ע"ב נין זה מלכות שזהו מלשון והשארתי ניר לדוד עבדי, ובחז"ל במדות פ"ג מ"ג רבובה כמו נבובה ע' רע"ב שם.

One is in Megilla 10b, where it says that the word נין means royalty.  Rashi there says

נין - לשון ממשלה וכן ינון שמו (תהילים ע״ב:י״ז) ימשול ויגדל:

Rav Margolios says this is because ניר means royalty in Melachim I 11:36, (6)

ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדויד עבדי 

and Rashi there says 

"ניר" - ממשלה וניר לשון עול

so it is a case of r/n, נין/ניר

His second one is from Middos 3:3,  (7)

ורבובה היתה לו במערבו, ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף

where the Rav says

רבובה. כמו נבובה, לשון נבוב לחות:

And one more (8)- ('רחום (עזרא ב' ב') נחום (נחמיה ז' ז

So you have Rashi pointing out that this change can be expected, that it is just a quirk of languages, and we have the EIGHT examples that I listed.  So what is the pshat?

Pshat is, that it is a factual phenomenon that has been observed in other languages, and it is called Rhotacism.  Wikipedia, of course, has a piece on it, but its Aramaic examples are pretty stingy (only two) compared to mine. I have eight.

So now we can give it a name, and we must recognize that it is scientific fact in language. But if the N and the R are what we know them to be, I still find it hard to understand. 

The only way I can understand this is to postulate that the letter R was sometimes pronounced similar to the letter L. That is not unusual at all, both in Tanach and in our personal experience. If the R was somewhat like L, it is understandable that the L might shift into an N.

In a remarkable coincidence, today, the day this was posted, on February 21, 2021, Reb Abbie Jakubovic, after a four year silence on his blog Emunas ha"ish, posted a new discussion- and the topic is interchangeable letters! Please see his post at  

Additionally, Reb Abbie showed me that Rav Baruch Epstein in vol I of his Mekor Baruch (on page 156-7) discusses this r/n interchange, and brings examples. He then suggests (קרוב לודאי!) that in Ki Seitzei, Devarim 23:14, when it says ויתד תהיה לך על אזנך   and everyone scratches their head wondering what אזנך means, it is simply another case of interchange, and על אזנך is another way of saying על אזורך, on your belt.
This volume is not available online in a form amenable to OCR, so you'll have to look at it inside at the link to Hebrewbooks.

Finishing the Mitzvah Before Finishing the Bracha

 עובר לעשייתן means that you have to say the bracha before you do the mitzvah. 

Do you have to finish the Bracha before you finish the Mitzvah, or is it enough that you began the bracha before you finished the mitzvah.

(There is a similar question regarding זמני תפילה. Is it enough to begin during the zman even if you finish after the zman, or do you have to complete the tefilla during the zman. This is a machlokes between the Mishna Berura and the Aruch HaShulchan. Mishna Berura, you must complete. רל'ג ס"ק י'ד and קכ'ד ס"ק ז. Aruch HaShulchan, it's enough to begin during the zman (his raya being from Tosfos in Brachos 7a about Bilaam.) ק'י סע' ה and  קכ'ד סע' ו. I do not think this has any logical connection with our discussion, just like our discussion has no connection with Birkas Hanehenin.)

Reb Moshe says that as long as you began the bracha before the mitzvah was finished, it doesn't matter if the mitzvah was completed before you finished the bracha. What matters is that you begin the bracha עובר לעשייתו. So (point #1) you can begin the Bracha while the mitzva is taking place, and then (point #2) you can finish the bracha after the mitzva has already been completed. 

The Chayei Adam vehemently says the contrary. 

Reb Moshe's shittah is based on a Rosh in Halachos, but the Rosh in the Teshuvos seems to say like the Chayei Adam. I do not think Reb Moshe saw the Teshuvos inside. Whether he would change his mind if he did? I doubt it. I know enough of Reb Moshe to be confident that he would say that the Rosh in the Tshuvos isin the name of Rabbeinu Tam, and the Rosh in Maseches Shabbos is saying his own opinion, and Reb Moshe is paskening like the Rosh.

I do need to point out, though, that the Aruch Hashulchan agrees with Reb Moshe on one point and argues with him on the other. The Aruch Hashulchan brings the Chayei Adam's requirement that the bracha begin before the mitzva begins, and he disagrees with this point. He agrees with Point #1 in Reb Moshe, that you do not have to begin the bracha before you begin the mitzvah, but then he says that you do have to finish the bracha before you finish the mitzvah, or finish them at the same time.  This is contrary to Reb Moshe's Point #2, which is that as long as you began the bracha עובר לעשייתן, it is fine if you finish the mitzva before you finish the bracha.

The question arises regarding the nature and the halacha of the father's bracha of להכניסו, which seems to conflict with the rule of עובר in that it is said after the removal of the ערלה. To explain why this is done, Rabbeinu Tam says that this bracha is not on this particular act of mitzvas milah, it is a praise to Hashem that He gave us this mitzvah, it is a ברכת שבח והודאה, and, as such, it does not need to conform to the rule of  עובר לעשייתו. The Rosh, on the other hand, holds that it is a regular ברכת המצוה, and, as such, needs to be  עובר לעשייתו. So the Rosh in Shabbos 137b says that the minhag is to say this bracha immediately after the Mohel's bracha, and although it may be after the removal of the orla, it is before the pri'ah. Because Pri'ah is essential to the fulfillment of the mitzvah, a bracha said prior to the pri'ah is  עובר לעשייתו. 

Reb Moshe (YD 155, end,) says that this can not mean that the mohel should wait to begin the pri'ah for the father to make the bracha. To do so would be cruel. It means that the father begins the bracha before the completion of the mitzvah. Clearly, Reb Moshe holds that what matters if that you begin the bracha prior to the completion of the mitzvah. 

The Chochmas Adam (149:19) says, absolutely not. He says that עובר means that you do not begin the milah until you finish the bracha, and על אחת כמה וכמה that you finish the bracha before you finish the milah. He severely disparages those mohalim who finish the mitzva before finishing the bracha. 

Here are the relevant sections.

אגרות יו"ד קנ"ה
ומצד ברכת להכניסו הנה דעת ר"ת והרמב"ם והר"ן ועוד ראשונים שברכה זו א"צ עובר לעשייתן אך לעצת הרא"ש שכן איתא גם בש"ע שיברך בין חתוך לפריעה הא ג"כ המוהל אסור לו לחכות בהפריע' עד שיברך אבי הבן בט"ז סי' רס"ה סוף סק"א אלא הוא רק שהתחלת הברכה יהיה עובר לעשייתן וזה יכול גם כשחותך המוהל בב"א כשיתחיל תיכף אחר ברכת המוהל שתהיה התחלתו קודם גמר החתוך 

 חכמת אדם קמ"ט י"ט
המל מברך אקב"ו על המילה ואין חילוק במדינתינו אם האב עצמו מל או אחר ולדעת רמב"ם אם האב מוהל מברך למול ובדיעבד גם לדידן אם בירך למול או אפילו אם בירך רק ברכת להכניסו כו' לחוד יצא (רס"ה סעיף א"ב) ולא ימול עד שגמר כל הברכה דכל הברכה צריך להיות עובר לעשייתן ודלא כיש מוהלין המראים חריפותם שתיכף כשמתחילין הברכה חותכין וזהו מעשה בורים וע"ה

רא"ש שבת קל"ז ע"ב
 ועוד שמעתי כשאבי הבן מברך מיד אחר ברכת המוהל מיקרי שפיר עובר לעשייתו וגם להבא לפי שעדיין לא פרע ותנן מל ולא פרע כאילו לא מל 
שבת קל"ז ע"ב

 תשובות הרא"ש כלל כ"ו אות א
ועור היה אומר רבינו תם כדי לקיים המנהג דברכה זו לאו לגמרי על מילה זו שנעשית עכשיו נתקנה אלא מודה ומשבת להקדוש ברוך הוא שצוהו לעשות מצוה זו כשתבא עוד לידו ותקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע שזו המצוה נעשית להקב"ה ולא לשם מורנא פירוש תולעת האוכלת הבשר ולא לשם הר גריזים ועוד אומר טעם אחר כיון שמברך אבי הבן מיד אתר שסיים המוהל ברכתו ודאי יגמור אבי הבן הברכה קודם שיעשה המוהל הפריעה והוי שפיר עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאלו לא מל אבל ראיתי בארץ הזאת שאבי הבן מברך אחר גמר המילה וקשה עלי המנהג אלא שאיני יכול לשנותו וגם יש להם סמך מדברי רבינו תם ז"ל 

ערוך השלחן רס"ה סעיף י
ברכת "על המילה" נראה שצריך לברך קודם המילה, כדין כל הברכות שמברכין עובר לעשייתן. וראיתי המוהלים שמברכים בעת החיתוך. ואחד מהגדולים התרעם על זה (חכמת אדם). ואני אומר שאין כאן תרעומות, ואדרבא שפיר עבדי. חדא: כיון שמסיימים הברכה בגמר החיתוך – הרי זהו "עובר לעשייתן", כמו בברכת "המוציא" שגומרין אותה בגמר חיתוך הפת. כדאמרינן בברכות (ברכות לט א): צריך שתכלה ברכה עם הפת. ואף על גב דפסקינן בשם מברך ואחר כך בוצע, כבר כתבו התוספות שם דהיינו שלא יפריד הפרוסה מן הפת, אבל לא שיברך קודם החיתוך. והכי קיימא לן באורח חיים ריש סימן קס"ז, עיין שם. אך לבד מזה, הא גמר המצוה הוא הפריעה, ואם כן אף אם יחתוך קודם הברכה עדיין הוא עובר לעשייתן. 

Just one additional thing that bothers me, and that is the Rosh in Chulin by Kisui Hadam, which ought to be directly nogei'a to the father's להכניסו. I don't know why it is not addressed in the achronim that I am familiar with.

רא"ש מסכת חולין פרק ו סימן ו 
כתב בעל הלכות שמכסה תחלה ואח"כ מברך. ואף על גב דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. הני מילי בתחלת המצוה. אבל זו סיום מצוה היא ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך. הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה. ועל כסוי אחר גמר המצוה. והעולם לא נהגו כך משום דחשיבי כסוי מצוה בפני עצמה:

Wednesday, January 27, 2021

Friday, January 22, 2021

A message from the Senior Member of Hatzola in Prince's Bay, Staten Island

 Rav Shmuel Cohen is the senior and founding member of the Hatzola that is based near my father in law's yeshiva, Yeshiva of Staten Island. He sent me this letter about a member of the Kollel that came home this week after 44 weeks going from hospital to hospital to nursing home, intubated, unconscious, hovering between life and death. He is home now, Baruch Hashem.  Here is what Reb Shmuel wrote.

I very seldom send these types of emails, I cannot recall ever sending one.   Please indulge me.  On March 26, 2020. Rabbi Storch  called me to his house, he was having trouble breathing.  Upon exam, I determined, that although he did not meet the criteria of Low O2 levels, I decided that he needed to go to the hospital.   I requested the an ambulance, they came and following procedures, re-evaluated him.  The Crew Chief determined that he was not going to transport because he did not reach the standard of transport.  I had a bad feeling about the patients overall condition and pulled the crew chief aside and informed him that he would be taking him to the hospital.   Needless to say he argued.  I politely insisted (easy on the polite heavy on the insist). I may have intimated that as the senior member on scene, I can assume charge of the ambulance and take him myself.    He saw the error of his ways.    Rabbi Storch’s O2 deteriorated and on Saturday March 28, he was intubated and would remain intubated for over 45 days.  Had he been left at home, he almost assuredly would have died.    I will say that his very sizable family stormed the gates of heaven.   It was touch and go for weeks on end.  System failure after system failure...... two hospitals and a rehab later- After 44 weeks, almost to the day, Rabbi Storch came home.

I went to see him and he relayed the following to me:
As people we take and assume much for granted- Walking, talking, breathing, hand and leg movement, using the bathroom, turning a page of a book, holding a phone, holding a cup, eating and drinking, having clear thoughts, speaking, standing up, sitting down, holding a pencil, writing, seeing.    The list literally goes on and on.  Rabbi Storch beat the odds.  He is home and is expected to make a full recovery.  He is able to do everything- although he will need to build up strength.   

The take away is as follows:   Our lives are busy, sometimes too busy.  We rush around, sometimes neglecting the ones we love, we sometimes worry about things we have no control over.  We take so much for granted, our ability to walk, talk, breath, live, eat, drink- again the list goes on.   We fail to show appreciation to those who help us, to those we love, to those we value.  We take for granted or physical agility, our abilities.  We take for granted our resources and friends.  Everything we have can be gone in the blink of an eye.  

The purpose of me writing this is simply to remind us of something we already know, but sometimes forget.  We are the recipients of tremendous good, kindness and love.   Even what we sometimes refer to as hard, brings us benefit.   I am asking, please take a few minutes, think of your families, of everything you have- children, grandchildren, parents, grandparents, resources, health, the list is endless.  We have the strength to lift and drink from a cup, hold a fork, be outside, appreciate colors, etc.  There is such an abundance of things we take for granted, stopping every so often to appreciate what we have, would surely enrich our lives.  Rabbi Storch beat the odds.  When I first saw him at home, he was discussing the numerous things he could not do, but now could.  He said, “I was mad at a few people, I forgave them.“  He said Life is too short to hold a grudge, be angry or upset.   In my opinion, this lesson is not only worth learning, it is also worth sharing.  Finally, showing appreciation to others cannot be understated.  When I walked in to say hi, he started with thank you for saving my life, because of you I can.....and he continued- the truth is, I did nothing except make sure he got to the hospital-  the credit for the save goes to his family and the teams of medical professionals that treated him, as well as his push and desire to get well.

Please feel free to share if you feel it contains value.

Pictured below is Rabbi Storch’s arrival home 1/20/21 almost 10 months since he left for the hospital.

Monday, January 18, 2021

Bo and Yisro. Rabbeinu Bachya (Bachai) on Rei'echa.

We are not discussing the meaning of רעהו or  רעך or  רעותה. There are innumerable proofs back and forth on that topic, and I have m'ms at the end of the post. I am only addressing one thing: the stira in Rabbeinu Bachay.

There seems to be a blatant contradiction in Rabbeinu Bachay as to the meaning of the word Rei'acha/Rei'ei'hu.  

In Bo, Shemos 11:2 he says that only before mattan Torah were Gentiles called Rei'ei'hu to the Jewish people.  But this changed with mattan Torah, after which the Torah only speaks to Jews of their fellow Jews as Rei'ei'hu.

וישאלו איש מאת רעהו......  ומה שהזכיר לשון רעהו ורעותה, יראה לי שקודם מתן תורה היו כל הבריות חברים כאחד אבל לאחר מתן תורה שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שקבלוה ישראל יצאו כל האומות מן האחוה והריעות ונשאר השם הזה בעם ישראל בלבד שנקראו אחים ורעים למקום הוא שכתוב (תהילים קכ״ב:ח׳) למען אחי ורעי, וזהו שדרשו רז"ל (דברים כ״ב:ג׳) לכל אבדת אחיך, אחיך ולא גוי, וכן (שם כג) לא תשיך לאחיך אחיך ולא גוי.

But in Yisro 20:13 he directly contradicts this, by saying that at the Aseres HaDibros, the word Rei'acha means your fellow, Gentile or Jew, and he proves it from Parshas Bo. Just as in Parshas Bo it means Gentiles, so in the Aseres haDibros it also means Gentiles.

לא תענה ברעך. לא אמר באחיך כמשפט הכתובים (דברים כ״ג:כ׳) לא תשיך לאחיך, (שם כב) לכל אבדת אחיך, וכיוצא בזה, כי שם אנו דורשים אחיך ולא עכו"ם וכאן הזהיר אפילו על העכו"ם כי כן מצינו (שמות י״א:ב׳) וישאלו איש מאת רעהו והוא נאמר על המצריים, ועוד שאלו אמר באחיך היה נראה שהעדות כשרה בקרובים כי לא יזהירנו אלא מעדות שקר אבל עדות של אמת כשר ואין הדבר כן כי כל עדות פסולה בקרובים הן שיהיה שקר הן שיהיה אמת הן יהיה לתועלתו או להפסדו. והיה הכתוב ראוי לומר לא תענה ברעך עדות שקר, ואלו אמר כן לא היתה האזהרה כי אם למעיד עצמו שלא יעיד הוא עצמו עדות שקר, אבל כשאמר עד שקר יתבאר מזה שהוא אזהרה שלא יהיה נסכם להזמין עד שקר, וזהו לשון לא תענה לא תסייע ולא תזמין ברעך עד שקר שיעיד עליו.

Additionally, as Rabbi Avraham Bukspan pointed out, his words in Parshas Yisro are k'neged many Gemaros which assume, as he said in Bo, that the word rei'acha/rei'ei'hu denotes a fellow Jew. And, as we pointed out, he contradicts himself.

Rav Chavel points out the contradiction, and quotes someone that shall remain nameless who offers a very, very, very, unconvincing explanation - that, reminiscent of the Kesef Mishneh in AhT 6:15 by tevilla, the distinction between Jew and Gentile only vested at the END of the Aseres HaDibros, not while it was being given. Lord have mercy. That's an example of why waterboarding is not useful - in extremis, people will say anything.

But Rabbeinu Bachay did not make mistakes. So what seems like an irreconcilable contradiction obviously is not a problem, and the answer must be pretty simple, so simple that Rabbeinu Bachay didn't think he needed to explain it.


The answer requires only that we modify one assumption, and that is, our assumption that רעך is the same as רעהו. It is not.

רעהו connotes a רע of the Ribono shel Olam. As Rabbeinu Bachay writes in Bo, רעהו means Hashem's Rei'im,  אחים ורעים למקום. The word רעך, on the other hand, means your fellow. 

 רעהו once meant everyone until Matan Torah, when it changed, as the Gemara in BK 38a says by שור איש את שור רעהו. But רעך means everyone and still means everyone.  Rabbeinu Bachai's proof from ve'yishalu in Bo is just that the word rei'ah/רעה can include a non Jew, as it does there. After mattan Torah, though, when it says rei'eihu, it means only a Jew. But Rei'acha still means your fellow, Jew or Gentile.

I am aware that this raises serious questions about how Rabbeinu Bachay will read the passuk in Vayikra 19:18,  

לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה' 

first, because it is highly unlikely that there's a din ahava, to say nothing of ahava kamocha, if you're not מצווה להחיותו (and the Toras Kohahim there says that it refers to a ger- I assume a ger toshav-), and also because the beginning of the passuk will then be inconsistent with the end. But that is not my problem. You'll have to figure out how Rabbeinu Bachay in Yisro will deal with it. (Or you could use Rabbi YG Bechhofer's discussion of the Sefer HaBris' chiddush on this question. But it seems to me that the chiddush is a daas yachid, especially in light of the Toras Kohanim.  I am not an advocate of, pardon the Latin, Ignotum per ignotius.

Here is the Sifra/Toras Kohanim on Kedoshim 8:3-4

[ג] "כאזרח" – מה אזרח שקבל עליו את כל דברי התורה אף גר שקבל עליו כל דברי התורה. מיכן אמרו גר שקבל עליו את כל דברי התורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר, אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים.

[ד] "יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" – כשם שנאמר לישראל "ואהבת לרעך כמוך" כך נאמר לגרים "ואהבת לו כמוך". . )


The Gemara in BK 38 that I mentioned begins by saying the רעהו excludes Gentiles, just as it excludes הקדש. There is a machlokes whether that is true in the maskana. The Gemara asks, if רעהו excludes עכו"ם, then the din of nizkei shor should not apply whether ours damaged theirs or vice versa. 

ממה נפשך אי רעהו דוקא דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב 

So the Gemara answers 

א"ר אבהו אמר קרא (חבקוק ג, ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל. דרבי יוחנן אמר מהכא (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן מפארן הופיע ממונם לישראל

Some, for example the Maharam, understand this to mean that the Gemara is saying אלא, and has dropped the רעהו למעוטי עכו"ם, and now is saying it's a din in vitur. Others, like the Ran the Maharam brings, hold that רעהו למעוטי is the maskana of the Gemara.  Maharam:

ד"ה עמד והתיר ממונן לישראל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם וכו' כך היא הגירסא בספרים שלפנינו משמע דהאי דנגח שור שלנו את שור של כנעני דפטור נמי אתיא מקרא דראה ויתר גוים ולפ"ז צ"ל דמסקנא דמשני רבי אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ וגו' כוונתו לומר דלעולם לענין כנעני רעהו לאו דוקא ר"ל דכנעני לא אימעט מרעהו דיכול להיות דכנעני נמי מקרי רעהו והא דכי נגח שור דישראל את שור של כנעני פטור היינו מטעם דראה ויתר גוים ולכך נמי דשור של כנעני שנגח שור ישראל חייב. נזק שלם ואע"ג דלעיל משמע דלכ"ע רעהו דוקא היינו לענין הקדש דבהקדש לא שייך רעהו והוי כאלו כתיב את שור איש דהקדש לא הוי בכלל וכנעני הוי בכלל אבל בר"ן משמע דגם לפי המסקנא הא דנגח שור שלנו את שור כנעני דפטור אתיא מרעהו דרעהו דוקא אלא דכי נגח שור של כנעני את שור שלנו דמשלם נ"ש הוי מטעם קרא דראה ויתר גוים וזה טעמו של מהר"ש לוריא שכתב בספר ח"ש שגורס בתוס' דוקא בענין זה שנגח שור שלהם את שור שלנו וכו' ע"ש:

Since it is the better part of a century since I was fifteen years old, I will not say that in Bo, Rabbeinu Bachai is saying like the Ran, and in Yisro, he is saying like the Maharam.  Clearly, he is saying like the Ran, that the maskana of the Gemara is that רעהו excludes עכו"ם. But, as I said, he just holds that the miyut is not because they our not OUR רעים.  There might be an entirely different definition as to what comprises our רעים. Maybe it means friends, compatriots, fellows, people who sympathize with you....I do not know. The מיעוט is because they are not רעים of the Ribono shel Olam.  As he says in Bo, עם ישראל בלבד שנקראו אחים ורעים למקום.

I mentioned earlier that I'm not discussing what  רעהו or  רעך or  רעותה mean in Tanach. There are many different shittos and possibilities, including תנא דבי אליהו רבה ט״ו and ב"מ פ"ז and קי"א and the מושב זקנים  on איש לרעהו and the אחיעזר חלק ג ל"ז ה- ו and the 'רמב"ם רוושמ'נ ד and רש"י סנהדרין נז עמוד א and the Gaon's talmid in his ספר הברית which Rabbi Bechhofer discusses here. That is all besides the point. I am only talking about the Rabbeinu Bachay.

Friday, January 1, 2021

Bashert באַשערט

 Ponovezher Rov used to stay with my parents when he came to Chicago. Our families were very close in Litteh and afterwards. He was close with my mother's brothers, and with the Pogramanskies, and his daughter and my mother were good friends.  Only my mother and the Rov and Reb Avrom survived the war, but they remained as close as only survivors can be. I remember my mother having to buy pure white china for Pesach when the Rov was by us, because he was machmir to not use colored tableware on Pesach, as the Rama brings from the Maharil in 451, ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפי' הן חדשים . 

Once, my father was driving Ponovezher Rov to the airport, and the Rov was very upset. It was late for the flight, and if he missed it, it would throw his itinerary into disarray, including parlor meetings, and personal meetings, and everything else he so carefully arranged long before.  My father tried to comfort him, saying that if he would miss the flight, it just showed "אז עס איז געווען באשערט." Ponovezher Rov responded, v'zeh leshono,  " אללע בטלנים פארשפעטעגן און זאגן אז עס איז באשערט געווען." Every wastrel, every laggard, comes late, and misses opportunity, and then he says "It was bashert." (The airline delayed the plane's departure for the Rov.)

The lesson I learned is that one should not blame the Ribono shel Olam. Ninety nine percent of our disappointments in life are our own fault. There's that one percent that is a gzeira, sure, but the rest of it? If the Ribono shel Olam gives you opportunity, and He gives you the intelligence and the means and the circumstances, and you squander it out of laziness or negligence or inertia or willful stupidity, whose fault it that? As Shlomo HaMelech said, טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה. You were seated at the table, you were given a plate full of food and a knife and fork, and you're too stupid or lazy to put the food into your mouth? Don't suddenly become a baal bitochon and say "Ah, the Ribono shel Olam wanted me to be hungry."

You see this concept in Ksuvos 30a, where it talks about צינים ופחים, and many other places as well. So by the Birkos Yaakov, he doesn't tell them that they will sit and watch television and food will fall into their laps. He tells them that they will be gifted with opportunities and skills. But they have to have the energy and alacrity to seize them.

Someone wrote in to point out a passuk in Mishlei that really should be the pivot point for this vort.

משלי י"ט ג 

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו

A man’s folly subverts his way, And his heart rages against the LORD.

In other words, the man ruins his own life, and then he complains, Ribono shel Olam, why did you do this to me????

Some learn this refers to simple negligence and laziness, nothing to do with ruchniyus. Hashem gives you opportunitites and you waste them, it's your fault.


אולת אדם תסלף דרכו ועל יי' יזעף לבו. הערה המונית להיות האדם מתנהג בכל דבר בדעת ובשכל , בפת בגו וביין משתיו ושאר הנאותיו , וכן בהוצאותיו ובכל ענייניו. כי הנטייה אל הקצה בכולם רע , וישחית סדרו וירחיקהו מהשיג חפצו , והתקצף במלכו ובאלהיו (ע"פ יש' ח , כא) במה שאולתו סבבה לו כן

Also see חובות הלבבות, שער חמישי - שער ייחוד המעשה ה׳:צ״ד and the following paragraphs.

Of course the passuk applies equally to people who ruin their lives by doing aveiros and deserving punishment, like the Dor HaMidbar that was supposed to go straight to Eretz Yisrael, but instead all died in the forty years of wandering.  But that, too, is just another example of a person that throws away opportunity. Whether it is by aveiros or by negligence and laziness, he has only himself to blame, and saying "bashert" is just a self serving way to deny responsibility.

The Gemara in Taanis, for example, applies the passuk in Mishlei to the Mechiras Yosef.

תענית ט:א

אשכחיה ר' יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ויתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב (בראשית מב, כח) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו

If that is the case, and the passuk refers to aveiros that push away Hashem's brachos, it echoes the passuk in Haazinu (5:5) שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל, where, for example, the Or HaChaim explains

שחת לו לא בניו. פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז''ל (ב''ב י'.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו' נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח''ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעי' ה' א ב) כרם היה וגו' ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים וגו', והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט''ו כא) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם:

But as Menachem reminds us in the comments, this does not mean that it subverts Hashem's plan for the world. Ultimately, the result will tend towards the original goal.  But that does not mean that what you did does not change anything, that you are not to blame. That is just the talk of someone that is not man enough to admit his failure, so he makes a bigger fool of himself by putting on the mask of a big baal mussar and baal bitachon.  

First, even if the ultimate result is exactly the Ribono shel Olam's plan, that does not absolve the baal bechira who fulfilled the plan, just as the Egyptians were responsible for their behavior, and Nevuchadnetzar, and the Kasdim, and Tzur, and the Bavlim, and all the great resha'im. These reshaim were mere instruments in Hashem's hand.  Even Genghis Khan knew this. He is quoted as having said, before he sacked a city and murdered every one of its inhabitants, “If you had not committed great sins, God would not have sent a punishment like me upon you.” But every one of these reshaim paid for every drop of blood they shed,as the Neviim Yirmiahu and Yechezel say literally dozens of times.  

Second, Hashem's plan can be fulfilled in many ways, some pleasant, some the opposite. As the Gemara in Shabbos says about Yaakov going to Mitzrayim, and, by implication, about Yosef's very different experience- They both got where they needed to be, but in very, very, different ways.

שבת פ"ט:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב: ״בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל״.

שוחר טוב: תהלים ק"ה

יקרא רעב על הארץ, אמר רבי יהודה בן נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד, ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (בראשית מ"ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר רבי פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה, ולא היתה נמשכת, מה עשו, משכו את בנה תחלה, והיתה רצה אחריו, כך עשה הקב"ה מנגנאות שעשו אחי יוסף כל אותם הדברים, כדי שירדו למצרים, גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע י"א) בחבלי אדם אמשכם.

סוטה י"א:א

כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית לז, יד) וישלחהו מעמק חברון א"ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון 

Harav Avraham Bukspan sent the following to me, in which he brings that R Yosef Ber used this concept to explain a Yerushalmi:

In Talmud Yerushalmi (Berachos 2:8, see also Bereishis Rabbah 91:9), we find that after the death of Rabbi Simon, Rabbi Levi mentioned the above incident with the shevatim in his eulogy: “The shevatim found something in their bags and the pasuk says, ‘Their hearts left them,’ and we, who have lost Rabbi Simon, all the more so should we be upset!” If they bemoaned the finding of valuables in their sacks, then the Sages should certainly bemoan the loss of the talmid chacham, Rabbi Simon.

             The connection between the events is far from clear. The shevatim were not bemoaning the finding of money, a seemingly good thing, but the sudden appearance of the money that they had spent on the food. Because of this find, they knew they would be accused of a crime. What does lamenting an impending criminal accusation have to do with lamenting the loss of a talmid chacham?

            In his hesped on Rav Chaim Heller, Rav Yosef Dov Soloveitchik (Divrei Heggos VeHaarachah pp.143-144) explained that Rabbi Levi was educating us in regard to the pain we should feel regarding lost opportunities. The trouble the shevatim were now facing was all from a small error in timing. If they would only have opened their bags a bit earlier and checked that they had been given the correct merchandise, they could have solved the problem right then by pointing out the wrongly returned money. But by not opening the bags until they reached an inn, well into their journey, it became dangerous to appear at the palace claiming there was a mistake. At this point, the damage was done, and when they realized the extent of the damage, their hearts left them and they shook with fear.

            The shevatim lamented not only the predicament they now faced but its antecedent, the fact that a little bit of effort would have saved them all this grief. Realizing the opportunity that they squandered, they trembled.  

(ed.: The idea is that when a person experiences a terrible thing, and he realizes that it could have so easily been avoided by using basic seichel and elementary precautions, the agony of the self-flagellation can be even worse than the dismay over the actual damage.)

            Rav Soloveitchik explains that that was the lesson Rabbi Levi was teaching. The Sages had just lost the wonderful gift of Rabbi Simon. While he was still alive and with them, they had the opportunity to benefit from his Torah and knowledge; he could inspire them and be a mentor. Had they taken advantage of every chance to learn from him, his death would not have been that tragic. But now that it was all in the past, they were left looking at Rabbi Simon at “the inn,” after the fact. Rabbi Levi was mourning not only the loss of the Torah scholar, but the lost opportunity — the opportunity to grow and gain from him.

            We must make the most of all opportunities and chances given us in This World, rather than having to look back later and lament opportunities squandered and chances lost.


In case anyone's interested, bashert is Yiddish, from From Middle High German beschern (“to preordain, destine, allot, distribute”).  The fact that there is no Hebrew word for the concept, at least not directly used for this in the classical sources, means nothing. The word "מחילה" or "מחל" also appears nowhere in Tanach.

Whether it is an article of faith for us, depends on who you listen to. From the Gemara in MK 18b it seems to apply to spouse and house, the Gemara in Sotah 2a expands it to property in general. And even there it is of limited application - zivug rishon/sheini, can be changed through tefilla - it is just one of those things, like gilgulim, that people want to believe because they're good to lean on in hard times. 

If you really want an excuse for a wasted life, or even for obesity, you can rely on the Tanchuma in Pekudei 3:4-5.

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר (איוב ט י). תדע לך, שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כולן נבראו בששת ימי בראשית. וכולן בגן עדן, וכולן היו במתן תורה, שנאמר, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דבר' כט יד). ומה שאמר, עושה גדולות עד אין חקר, אלו גדולות שעושה הקדוש ברוך הוא ביצירת הולד. (אלא) בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו, רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון, ושמו לילה.

והקדוש ברוך הוא אומר לו, דע שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והשמר בזו הטיפה וטול אותה בכפך וזרע אותה בגורן לשלש מאות וששים וחמשה חלקים. והוא עושה לו כן. מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו, עשיתי ככל אשר צויתני, וטיפה זו מה תהא נגזר עליה. מיד הקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס. וכן גוזר על כל קורותיו. אבל אם צדיק אם רשע, לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד, שנאמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע (דב' ל טו).