Shoftim, Devarim 20:1. Spiritual Rehab

In Parshas Re'ey, by Ir Hanidachas, it says

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב יהוה מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך.  

Ohr Hachaim

ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן:

Wiping out an Ir Hanidachas naturally engenders achzarius. Hashem made a neis to prevent that, to ensure that the person will remain a rachaman.  By doing so, Hashem will be able to deal with him with middas harachamim, since bemida she'adam moded bo etc.  

The whole paragraph is interesting - while I would have demonstrated the horror of Ir Hanidachas by mentioning the killing of women and children, he mentions killing the animals. Then he talks about the Arabs who told him that they have great pleasure in killing people- it's an acquired taste but you really learn to enjoy it. But as far as our discussion, please note that the Or Hachaim is really making two Hashkafa points. 
First, that Hashem will miraculously ensure that the bloody task will not make you an achzar,. Second, that it is very important that a person be a rachaman, because if he were to become an achzar, Hashem would not deal with him with Rachamim, due to the hanhaga of "bemiddah she'adam moded bo." 

Rav Chaim Shmuelevitz infers an interesting thing from that second point, the last line of the Or HaChaim

ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן:

Apparently, he din of Hashem dealing with achzarius to an achzar is  not a "punishment" for the guy's being an achzar. If that were the case, then it wouldn't be fair to punish a man for the natural result of doing what Hashem told him to do.  It must be that it's a metzius of mida keneged mida.  

My dear wife, Malkie, was upset with this inference. How can it be that it's a metzius?  If Hashem told a man to do X, and the natural result of X is achzarius, how can it be that the inevitable consequence will be that Hashem deals with him with middas achzarius?  It's like telling someone "Go color yourself blue," and when he does, you say, "Ugh, I don't like blue people. Go away." 
I answered with a modification of what Reb Chaim says: since such a result would indeed be unfair. I said that there are two options: either that the person will become and remain an achzar, but Hashem will be moded with rachamim, or that Hashem will make a neis that he won't become an achzar.  We have a rule of "The Conservation of Teva," that Hashem always does the lesser shinui hateva. From this Or HaChaim we see that the lesser neis is to be meshaneh the teva and make the guy into a rachaman. To let him become an achzar and deal with him with Rachamim would be a greater neis, and therefore it is not what Hashem chooses to do.

The first point of the Or Hachaim was that Hashem promises a shinui hateva, a bracha that the person who destroys an Ir Hanidachas will not become an achzar.

Here, in Shoftim, the laws of war are interrupted by the parsha of Egla Arufa. The lesson seems to be a similar one - to remind us, especially during wartime, of how precious every single human life is.  

Rav Sternbuch in Taam vaDaas here in Shoftim brings from Rav Lopian that this need for a special emphasis, or bracha, of Rachamim is only necessary by Milchemes HaReshus, but not by Milchemes Mitzva. By Milchemes Mitzva, the kedusha and the zechus of the mitzva will wrap him up and protect him from spiritual degradation. 

כי תצא למלחמה על איבך (כ, א)

 הרבה פרשיות מעניני מלחמה נשנו כאן והפסיק ביניהם לענין עגלה ערופה, כי הכא מענין מלחמת הרשות דבר הכתוב וכמש״כ רש״י בריש פ׳ כי תצא ולכך שנה כאן פ׳ עגלה ערופה ללמדך עד כמה חביב להקב״ה כל יהודי מישראל, וגם דמו הנה נדרש מערים הקרובים אל החלל, ואף אם ידיהם לא שפכו את הדם, נחשב להם לחטא ועגלה ערופה מכפרתם, לידע שאין לצאת למלחמה אלא בסנהדרין ואורים ותומים שיודע לך כי מה׳ יצא הדבר. שלא תבוא לזלזל בנפשות רק כל נפש יהודי אחד מישראל חשוב הוא לפני הקב״ה כעולם מלא.

וראיתי בדברי הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ״ל שפ׳ דבמלחמת רשות דוקא יש מקום לחשוש שבמלחמתם ילמדו ידיהם אכזריות לזלזל בחיי נפשות ישראל שאינו כן במלחמת מצוה. שאור המצוה מלפפו ומשפיעו קדושה עד שיהפוך הדבר ומשרישו במדות טובות.

In my humble opinion, Rav Lopian is wrong. No, more than that. it seems to me that he is the opposite of right. He's just speculating on the basis of שומר מצוה לא ידע דבר רע (Koheles 8:5), and that's simply not a good enough raya. It could be that lo yeida because Hashem will fix him, not because it won't happen in the first place. When you're doing an achzariyus le'sheim shamayim, it will really make you a bigger achzar. There's no concern that your conscience will mute the effect - you'll say a shehechiyanu when you pull the trigger. Anyway, the Or HaChaim obviously disagrees as well.

I wrote about this in Behaaloscha, and I noticed that Rav Sternbuch says the same thing there, and that I disagreed there as well. Here is what I wrote in Behaaloscha.



A dear friend, Harav Shmuel Yeshaya Keller (Rosh Mechina Telshe Chicago,) shared a nice thought from his father, Harav Chaim Dov Keller..... and I'd like to share it with you.  The vort is his, the presentation mine.

We Jews understand intellectually and emotionally how very precious human life is.  I recently read a memoir written by a man with whom I am privileged to be very close, Avraham (Romi) Cohen, "The Youngest Partisan."  He describes his experience before, during and after WW II, during which he joined and fought with a group of non-Jewish partisans.  To this day, his courage and strength of character are preeminent.  He is a lion of a man, and it is wise to not stand in his way.  In his book, he describes the tortures he experienced and saw inflicted on others by the Nazis.  Once, his group caught a Nazi soldier, and after questioning him, tied him to a tree facing forwards, with his arms behind him.  Romi was handed a knife and granted the honor of executing the prisoner; he was told not to kill the prisoner quickly.  Standing there, visions of what this man and his friends had done ran through his mind.  But he couldn't do it.  Or, more correctly, he certainly could have done it, but he refused to do it.  He handed the knife to his superior and said that he wanted to be 'mechabeid' him.  As he walked away, he heard as his officer began his work.

But not everyone is like that.  For many, even for Jews, there are brutalizing experiences that diminish our respect for human life.  Three times in the Torah, we are forewarned about this problem and cautioned to balance what we have seen with kvod habriyos.

After the great mabul, in Parshas Noach, when so many lives were lost, what would murder mean?  Nothing.  Is there any difference at all between 5,555,555 and 5,555,556?  Specifically there (Breishis 9:10) the Torah teaches us שופך דם האדם באדם דמו יישפך  כי בצלם אלוקים עשה את האדם , one who spills the blood of a man deserves the ultimate punishment, for man was created in Hashem's image.  The great flood was Hashem's will, and even if we were told the reasons it happened, we can never understand why it was necessary and just.  Our job is to remind ourselves, even under the worst circumstances, that human life is precious.

In Parshas Shoftim, the Torah teaches us the laws of war (Devarim 20:10) and siege against our enemies (20:19).  Immediately afterwards, we are taught the dinim of Egla Arufa, the calf that must be brought for atonement for the residents of a city when some unknown criminal murdered someone near their city- perhaps if the residents of the city had been more welcoming and supportive, had they made the visitor feel honored and respected, he would not have felt so impelled to go elsewhere that he chose this dangerous route that resulted in his death.  This is a stark contrast!  Yes, there are times of war and of siege, there are times when slaughter and starvation are necessary.  But the touchstone, the baseline, is that we need to atone even for not anticipating the feelings of an itinerant beggar.

In our parsha, we see the same thing.  The Tochecha speaks of the unspeakable, and horrifies all that hear it.  After the Tochecha, one might feel that life is just a great and dark abyss of futility, that tranquility and happiness are only a delusion, that human life is brutish and worthless and lasts just long enough to emphasize the delusion of hope.  So the Torah tells us the rules of Arachin.  Every human being is equally precious, no matter who, no matter when.  Never forget that your friend is worth exactly the same as you and as the Kohen Gadol and as the Melech Yisrael.  We are all created be'tzelem Elokim.

Reb Chaim B directs our attention to the Mei Hashiloach, from Rav Mordechai Leiner, the Ishbitzer Rov.  He suggests that Arachin focuses our attention on the redemption of pledges, and says the idea of redemption should be understood more generally.   The Parsha of Arachin following the Tochecha reminds us that there is always an opportunity to redeem onself.   Indeed, other than the introductory passuk of "Vayidaber Hashem el Moshe…" and the ending review passuk, there is an exact match between the thirty-three pesukim of Parshas Arachin and the thirty-three pesukim of the Tochecha.  Sometimes, Tochecha is the trauma that forces a person to realize that he must redeem himself through sincere Teshuva and Ma'asim Tovim.  Sometimes, the punishment itself is the means of attaining redemption.

I particularly like this vort because it is an anodyne for how I felt yesterday as I was being ma'avir sedra.  I noticed that the Eirech of a man between twenty and sixty is fifty (50) shekalim.  The eirech for a man past his sixtieth birthday is fifteen (15) shekalim.  It's not nogei'a to me for another year, but still....put that in your pipe and smoke it.  Which actually sounds like a very good idea.

UPDATE 5/13/14
I'm past my sixty first birthday, and I managed to survive the insult of my eirech dropping by seventy percent.

I saw two things over the last couple of days, and I am going to present them just as I saw them, without any comment, without any explanation of any reason I am putting them here.

From Harav Shternbuch Shlitah, at the end of Parshas Emor, in the story of the Megadeif, Vayikra 24:23.

ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה הורה בזה כי המצוה הזו תתחבב על בני ישראל ככל מצוות ה' ,ובאומות העולם שהורגים על חוקים שבדו מלבם , מלאכה בזויה היא וההורג בוש במלאכתו , אמנם בני ישראל מקיימים מצוות ה' בהריגה כמו שמקיימים מצוות תפילין ולא נחשבת להם כמעשה רציחה כלל   עיין ברמב"ן .

Before continuing, I want to point out that when Harav Shternbuch says  ולא נחשבת להם כמעשה רציחה כלל, he implies that if a Kohen would do this, it would not passel him under Reb Yochanan's din ( :ברכות לב) of  כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו.  It is important to know that this implication should not be taken at face value, as we have discussed elsewhere.

and now back to my update,

להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל

בין הקודש ובין המשוקץ המתועב והמגואל

להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל

(BBC News 5/9/14) Shekau has neither the charismatic streak nor the oratorical skills of his predecessor - but he has an intense ideological commitment and ruthlessness, say people who study the group.
"He is the leader of the more militant wing of the group as testified by his aping of Osama Bin Laden in his video appearances," says Abubakar Mu'azu from the University of Maiduguri.
Shekau issued a chilling message in one of those appearances - which provides a major insight into what his leadership of the group will bring.
"I enjoy killing anyone that God commands me to kill - the way I enjoy killing chickens and rams," he said in the video clip released just after Boko Haram had carried out one of its deadliest attacks, in January 2012, killing more than 180 people in Kano, northern Nigeria's largest city.
Shekau is also the group's spiritual leader - and, judging by video footage, he seems equally comfortable delivering sermons to his followers.
"He has a photographic memory and is well-versed in theology," Mr Salkida said.
His followers nickname him "Darul Tawheed", which translates as a specialist in Tawheed. This is an orthodox doctrine of the uniqueness and oneness of Allah, which is the very cornerstone of Islam. 

HaRav Shternbuch mentioned that one should look at the Ramban here.  Here's the Ramban, and I don't know how he means to use the Ramban.

: ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה - 

אף לסמיכה אף לדחייה אף לתלייה אף ללא תלין נבלתו על העץ, תורת כוהנים פרק כ י 

ור"א אמר: 

בפשוטו, כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל. ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד. 

ופשוטו, וירגמו אותו אבן כי עשו בני ישראל המצווה אשר ציווה ה' את משה, כי כן יכפול בכל השומרים מצוות השם, כמו שנאמר בפרשת הפסח (שמות יב כח), וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א נד): ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו, וכן במטות הנשיאים (שם יז כו): ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה. והנכון בעיני בכאן, מפני שפרט בתחילה הסקילה ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו, כי טעם הכתוב, לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו, ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר ציווה השם את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה 

עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם

If you ask me, I would say the Ramban is saying not like HaRav Shternbuch.  I would say that the Ramban is saying that killing someone is an ugly act that is only made not ugly if it is done to fulfill Hashem's will, and even then is is not at all like putting on Tefillin.

For example, like he says in Breishis 15:4.

 "כאשר תצא הגזירה על פי נביא יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותם ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא, אבל יש לו זכות בו.. אבל אם לא שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה היא לו

Tisha B'av. The Leniency of Hanhagos Aveilus in the Afternoon

The question is, if the Heichal was ignited and began burning in the afternoon of Tisha Ba'av, the aveilus should be greatest at that time.  Contrary to that expectation, we are meikil in certain mihnagei aveilus in the afternoon.  Here are four explanations.  Explanations 1 and 2 expand the very brief words of the Mishna Berura.  Explanation 3 is from the Chida. Explanation 4 is new, but very good.  

תענית דף כט עמוד א

חרב הבית בראשונה...בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו...והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא

טור תקנ"ה  (quoting the Rosh)
כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפילת המנחה, כיון דקאמר, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפלות קאמר, ערבית שחרית ומנחה, כמו ראש חדש פורים ותענית

שולחן ארוך תקנ"ה

נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה. ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם.

משנה ברורה שם ס"ק ג'

 ובמנחה – שאז הציתו אש במקדש, ו"תם עוונֵך" במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א].
ויש אומרים, כדי להראות נחמה באבלינו בו ביום.
וכל זה הוא לכולי עלמא רק לעניין תפילין [וטלית], משום דהוא מילתא דתליא במנהגא בעלמא. אבל כל החמישה עינויים, אין מבטלין כל היום.

To reiterate- the kulos only apply to minhagim, not halachos.

As for the svora of being meikil in the afternoon, here are the four approaches.  The first is what the Mishna Berura says from the Gaon, the second is what he brings from the Seder HaYom, the third I heard in the name of the Chida, and the fourth  is based on a tshuva from the Lomzher Rov. (Reb Meir Simcha on the Rambam in Tefilla says an answer on the Rosh'es question about nacheim which he call divrei emess, based on the morning's haftorah Asof asifeim.)

1. ששפך חמתו בעצים ואבנים

משנה ברורה סימן תקנה/ג;

שאז הציתו אש במקדש ותם עונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א]

Same thing in Rashi and Tosfos Kiddushin 31b about Avimi and Kibbud Eim

אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטאי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף

רש"י

בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו. וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון

תוספות

איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו וי"מ שמקרא זה לבד דרש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' ליה ודרש שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה מישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון כך פירש בקונטרס 
אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח:

So according to Rashi, this explains why the word Mizmor is used. This also explains why we're meikil on the minhogei aveilus.  Rashi's pshat applies to the Bayis Sheini too.  Tosfos probably only applies to the Bayis Rishon.

Arizal in Shaar HaKavonos

ענין ט"ב מה שנהגו ביום ט"ב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יות' מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי

2.  בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה

שיחות מוסר מר' חיים שמואלביץ

מאמר פה

והנה נראה שלא רק כדי לקרב את הבריות לתורה צריך אדם למידת אהבת הבריות, אלא יותר צריך למידה זו בשינה שמוכרחים לרחק מי שהוא, וח"ו מלהרחיק אדם אם לא מתוך לב מלא אהבה אליו. וכמו שמצינו בפינחס, שקינא קנאת ד' ובה בשעה נאמר עליו “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן“, היינו “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות“, וכמו שנתבאר.

והנה אברהם אבינו כשנצטוה לגרש את ישמעאל מביתו, והיה אז ישמעאל חולה מסוכן, נתן בידו לחם וחמת מים, וכתב רש"י ז"ל  "ולא נתן לו כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה“. ולהלן בפרשת הﬠקידה אמר הקב"ה לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת“, ואחז"ל סנהדרין פט ב “אמר אברהם שני בנים יש לי וכו', את שניהם אני אוהב“. ובתנחומא וירא אות כב איתא, כשאמר הקב" לאברהם: “אשר אהבת“, אמר לו אברהם: "וכי יש גבול במעי“, הרי שאהב את יצחק וישמﬠאל במידה שוה ממש, ולפני הקב"ה אמר כן. וא׳׳כ הרי סתירה גלויה יש כאן למה שנאמר לעיל מיניה שהיה שונאו.  ואין לומר שעשה ישמעאל תשובה בינתיים, שהרי לא מצאו חו"ל ב׳׳ב טז ב הוכחה שכבשה ישמעאל תשובה אלא בשעת קבורתו של אברהם.  

וכבר ביארנו במקום אחר שאין כאן סתירה כלל, כי אמנם אצל סתם אדם אהבה ושנאה הם סתירה, האוהב אינו יכול להיות בו בזמן גם שונא, וכן להיפך, ואין שתי המידות יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אצל אברהם אבינו שהיו מידותיו על מתכונתן, ןלא נתערבו בהן נגיעות משל ﬠצמו, לא היתה סתירה בין האהבה לבין השנאה, ושתיהן`כאחד היו בו, אהבו אהבת נפש כיצחק בנו מצד אחד, ומאידך היה שונאו על שיצא לתרבות רעה.

ונראה, שלא רק שאין בזה סתירה, אלא שלולא שאהבו אהבת נפש, לא היה יכול לשלחו מביתו, וכמו שביארנו שבשענה שﬠונשין אדם ונוהגין בו במידת הדין הקשה, באותה שינה מוכרחים להתלבש בחנינה ולהתמלא באהבה כלפיו. והטﬠם בזה, כי רק אז נעשה הﬠונש כראוי, כיון שהוא נעשה מתוך אהבה. אבל אם הﬠונש נעשה גם מתוך שנאה כלפי הנידון, אין זה דין אמיתי כפי הצורך.

ומידה זו אנו למדים ממידותיו של הקב"ה, וכמו שאמרו בגמ' יומא נד ב  “בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה וכוי". ויע"ש בריטב"א שהקשה ממה דאמרינן בב"ב צט א שבשעה שהיו ישראל ﬠושין רצונו של מקום היו הכרובים "פניהם איש אל אחיו", ובשעה שלא היו יﬠושין רצונו של מקום היו "פניהם לבית", וא׳׳כ בשעת החורבן שלא ﬠשו רצונו של מקום איך היו מﬠורים זה בזה, 

ולאור האמור הדבר מובן היטב, שאﬠפ"י שבאותה שעה לא היו ישראל ﬠושין רצונו של מקום, מ"מ כיון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את ﬠמו, באותה שעה היתה כביכול לפניו ית' חיבה גדולה ואהבה יתירה לישראל, ורק מתוך כך נהג ﬠמהם הקב"ה במידת הדין.

מאמר קג

וﬠנין ההתקרבות שהקב׳׳ה מתקרב אל האדם בימי המשפט, נראה שהוא מחמת ﬠצם המשפט. ועל פי מה שנתבאר במקום אחר על מה שאמרו בגמרא יומא נד ב שבשעת חורבן בית המקדש היו הכרובים מעורים זה בזה, ותמה המהרש"א שם דהא אמרינן בגמ' בבא בתרא צט א שבשעה שישראל עושיו רצונו של מקום הכרובים "פניהם איש אל אחיו“ ובשעה שאין ﬠושין רצונו של מקום "פניהם לבית", וא"כ איך היו מעורים בזמן החורבן. ונתבאר שם, כי מידת הקב׳׳ה שאינו מעניש את הבריות אלא מתוך אהבה והתקרבות, ולכן בשעה שבא הקב׳׳ה להחריב את ביתו ולהגלות את בניו, באותה שעה היתה קיימת אהבה גדולה לישראל, ורק אז הניח הקב׳׳ה למידת הדין לשלוט בהם, שאין אב מלקה את בנו אלא א"כ הוא טובה גדולה בשבילו, וצריך לעורר את כל רגשות האהבה והרחמים טרם ילקהו כדין וכיאות לו. וכן הוא הביאור בפרקי דרבי אליﬠזר פכ"ה, הובא ברמב"ן בראשית יט יז בﬠנין ירידת הקב"ה לסדום.

ובמדרש שהש׳יר פײא עה"פ נגילה ונשמחה בך “תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה עמח ﬠשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל. אמר ר' אידי מעשה באשה אחת בצידון ששהתה עשר שנים ,עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמﬠון בר יוחאי, בּעיין למשתבקא דין מדין, [באו לפני רשבייי ורצו להפרד זה מזן], אמר להון חייכון כשם שנזדװגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל יﬠו"ש שﬠשו כן ומתוך הסﬠודה בטלה כוונתם להתגרש, והתפלל עליהם ןנפקדו.

פרשת דרכים דרוש כב

"דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנז', דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'... והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה.) שאמרו 'ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום', וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן, והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו וכו'. ותראה, דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו"ם שהקב"ה מחל לישראל עונם, ואמרינן במדרש (איכ"ר ד, כה) 'תם עונך בת ציון' (איכה ד, כב), 'אותו היום נטלו ישראל איפוכא גדולה על עונותיהם', ואפשר שכדי שידעו העכו"ם שהקב"ה נתרצה להם, הוצרך להראות לעכו"ם שהשכינה עמנו, ודו"ק"

פרי צדיק' (פר' דברים אות יג) 
לתרץ קושיית הראשונים הנז', וז"ל: "... אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה, רק שכבר נגזרה גזירה, וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח. ואיתא כן במדרש רבה (שם): 'טובה היתה מגילת קינות על ישראל ממ' שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה, שבה נטלו ישראל איפכו שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש', שבאמת אז קבלו ועשו תשובה, ואם היו מתקנים הכל היו ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי על ידי משיח שנולד, ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה".

החיד"א זי"ע בספרו 'מראית עין' ובפירושו נחל אשכול על מגילת איכה

הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ״ע ז״ל דבעת החרבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היו יחוד וזיווג עליון וקדוש כדי שיהיה הכנה וכה לישראל שלא יאבדו בגלות, וזה כתת הכתוב ויקרא ה׳ אלקים לבכי וכו׳, ויקרא לשון זיווג ה׳ אלקים קב״ה ושכינתיה, והיינו טעמא שהדבר נתוץ לבכי וכו׳, ולהיות תקוה בגלות היה זיווג עד כאן דברי הרמ״ע ז״ל.

Also, like the Gaon, that only after falling to the deepest point is the ground prepared for revival.  Gaon is in Aderes Eliahu Devarim 32:36

 כי יראה כי אזלת יד וגו׳. ג׳ מעלות כלולות באדם חכמה גבורה עושר וכמ״ש מלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ושואל מה תהא עליה חכם או טפש גבור כו' עשיר כו' וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו והם נגד נפש גוף ממון. חכמה בנפש. גבור בגוף. עשיר בממון. ואמרו בגמ׳ נגד העשירות אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה. ונגד הגבורה אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה כו׳ ונגד החכמה אין בן דוד כו' עד שיתמעטו התלמידים. ונגד ג׳ אלו שאין בן דוד בא עד שיכלו הם מישרא׳ וזהו מ״ש נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל שלכאורה אין לו פי' כיון שלא קמו מנפילה הראשונה היאך שייך לומר לא תוסיף לנפול אלא פי׳ נפלה לא תוסיף לנפול עוד שהנפילה תהיה עד מדריגה התחתונה שאין יכולה להיות עוד נפילה אחר זה ואז קום בתולת ישראל וכמ״ש התנערי מעפר קומי וגו׳ ודרשו עד שיגיעו לעפר ומשם עתידין להגאל וז״ש כי יראה כי אזלת יד היא הגבורה ואפס עצור הוא התורה כמ״ש ושם נעצר מעבדי שאול שהיה עוסק בתורה. ועזוב זה ממון שיכלה מהם כמ״ש עזוב תעזוב וגו׳:

 3.בשם החיד״א: 

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

I heard a nice explanation in the name of the Chida. He brings the Gemara (Tainis 30b) that

  (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

Only after spending the day in deep aveilus can a person and the tzibbur, hope to see tanchumin. Aveilus for the loss of a relative involves facing the bitter reality that he will never see his relative again in this life. Tanchumin for that aveilus means that time will lessen the pain and life will go on. Aveilus for the Churban is the means by which that which was lost will be returned.The aveilus is the key to Nechama, so in the afternoon, we begin to think about the promise of geula.

4. עיקר הצער על גמר ההחלטה, לא על היוצא לפועל

or

 עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת

Tshuvos Divrei Malkiel, from Harav Malkiel Tannenbaum, Lomzher Rov.

 ועפ״ז אפשר ליישב הא דאיתא במגילה דף ה׳ אר״א א״ר חנינא רבי ביקש לעקור ט״ב ולא הודו לו א״ל ר״א בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא ט״ב שחל בשבת הוי ודחינוהו לאחר השבת וא״ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים קרי עליה טובים השנים מן האחד. והקשו התו׳ היכי ס״ד דר״א שיחפוץ רבי לעקור ט״ב הא אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. ותירצו בתירוץ השני שרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי וכדאיתא בתענית כ״ט שאז נשרף רוב של היכל.  והקשה בטורי אבן איך אפשר שהס"ד והמסקנא יהיו מחולקים מן הקצה אל הקצה דבס״ד רצה רבי לקבעו בעשיר ולמסקנא כשחל בשבת רצה לבטלו לגמרי שלא יתענו אף בעשירי. והנראה דהנה לשון הש״ס ודחינוהו לאחר השבת צריך ביאור דהא זה ידוע ממשנה מפורשת במגילה שם שט״ב מאחרין. והול״ל עיקר חדושו שרבי אמר שידחה לגמרי וגם לשון שאמר רבי הואיל ונדחה ידחה צריך ביאור דלשון זה שנמצא בסנהדרין מ"ז ע״א ובכ״ד שייך רק היכא שאותו הדבר או האיש עומד לפנינו ורק מקודם נדחה מענין זה שאנו מדברים בו אמרינן הואיל ונדחה ידחה . אבל הכא שיום ט״ב כבר עבר. אין שייך לשון זה. והול״ל ואמר רבי ידחה לגמרי. או לא יתענו כלל. ועו״ק דאיך רצה רבי לעקור ט״ב שנדחה הא אין בי"ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. דמשמע שהיתה תקנה קבועה להתענות אחר שבת וכדתנן במגילה ה׳. וכן איתא בעירובין מ' שאמר ראב״צ שהיה ט״ב שחל בשבת ונדחה על יום א׳ ע״ש

 ונראה דהני תרי לישני אליבא דרבי תלו אי פסח נאכל כל הלילה או עד חצות . דמצינו שיש סתם משנה הכי והכי כמ"ש התוס' בפסחים ק"כ ע״ב ד"ה אמר רבא עי"ש. וידוע דהיכי דאיכא תרי סתמי חזינן דרבי סתם מקודם כחד ואח״כ חזר בו וסתם כאידך . ורק בחד מסכת' אין סדר למשנה ולא ידעינן הי קדם כדאיתא בב"ק ק״ב וע' ת' שבת פ"א ע"ב . והתו׳ במגילה כ״א וזבחים נ״ז החליטו שהעיקר שנאכל עד חצות משום דאיכא סתמי טובא דס״ל הכי וגם מיתני גבי הלכתא פסיקתא ע״ש. והנה בברכות דף ט׳ איתא שהתחילה גאולת ישראל בלילה שנתנו המצריים להם תיכף אחר חצות רשות לצאת. ורק הם יצאו ביום. ומ"ד עד חצות ס״ל שהעיקר הוא חפזון דמצרים שאז התחילה הגאולה. ומ״ד כל הלילה ס״ל חפזון דשראל והיינו בבוקר שאז יצאו ממצרים ע״ש. וא״כ י״ל דבס״ד ס״ל כהאי סתמא דמגילה כ' דס״ל שנאכל כל הלילה. וא״כ מבואר דס״ל שהעיקר הוא גמר הגאולה. ולזה ה״נ רצה רבי לקבוע התענית בעשירי שאז נשרף רובו של היכל ועיקרו וסופו של פורענות. ולמסקנא תופס לעיקר בדעת רבי דפסח נאכל עד חצות כמ״ש התו׳ במגילה כ״א. וא״כ ס״ל דאזלינן בתר אתחלתא דגאולה חפזון דמצרים כמש״ל. וה״נ ס״ל אתחלתא דפורענותא עדיפא ולזה נקבע בט״ב כדאיתא בתענית כ״ט ע״א. ולזה אמר כיון שנדחה ידחה. והענין נראה שהיה אז איזה טעם שהיה קשה עליהם להתענות תיכף אחר השבת. ובכ״ז דחוהו על תיכף אחר השבת. ורבי אמר הואיל ונדחה ידחה. פירוש שיוכלו לדחותו על יום אחר. וכמש״ל שכיון שנדחה יוכלו לדחותו על איזה ימים . וסברא דעשירי עדיף לא ס״ל לרבי משום דס״ל דהעיקר הוא ההתחלה כנ״ל. וחכמים לא הודו לו וס״ל דאף דאתחלתא עדיפא. מ"מ היכא דלא אפשר משום שבת. צריך לקבוע ביום שהיה עיקר הפורענות: ובירושלמי פ"ק דמגילה הלשון ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה א״ל ידחה למחר. מבואר כמ״ש שמחלוקתם היתה אם ידחה דוקא למחר או על יום אחר . ומיושב קושיית הטו"א הנ״ל :

With the Divrei Malkiel, we can say that the main aveilus is on the finality of the Gzeira.  The true disaster was the moment when the gzeira went from b'koach to b'poeil, the moment when there was no hope that the gzeira would be overturned The actual b'poel of the churban requires less of a zikaron.  If so, it is possible that the final hetter for the Goyim to do the churban was at Chatzos.  The actual churban, which began later, is not the main reason for the zikaron of aveilus.

It could be that this also explains the Ritva.

 ריטב"א תשובה סג מהדורת קאפח

לענין נחם בט"ב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה, על פי הירושלמי, לאומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם, ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו, ומ"מ ש"ץ אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו

The truth is, this is not such a great chiddush. This really is clear in the Gemara in Sanhedrin 96a that says that when Nevuzaradan breached the Beis HaMikdash and lit it, he felt proud, and a Bas Kol came out and said "you are grinding flour."  You think you are destroying the Beis HaMikdash?  It was like dust before you touched it, and anyone could knock down an edifice made of loose sand.  It was a house of cards.

אתא מחייה בקופא ואיפתח שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא דרכו ביה מן שמיא שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות חטים לא נאמר אלא קמח

and שה״ש רבה ג

אלא כך אמרה ירושלים לבת בבל, אילולי ממרום עשו מלחמה עמי, את היית יכולה לי. אילולי שלח אש בעצמותי, את היית יכולה לי, הוי קמחא טחינא טחנת ואריא קטילא קטילת ודרא יקידא יקדת

So the burning and destruction was only a siman of a Churban that had taken place earlier, not the actuality of a Churban.  It had been destroyed before it began to burn.

I was reminded of a conversation I had many years ago with a friend.  We were both young, and I had never experienced the death of a close relative.  His father had acute dementia and was completely bedridden.  As his father deteriorated, I asked him how he could face the inevitability of his father's death.  He said that he had sat shiva for his father a long time ago.  It was a shocking answer, but I've learned that it was a simple truth.  The tragedy had taken place a long time before, and he was just waiting for it all to end.

In Parshas Re'ey, pessukim in 12:4-5 say 

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה אלקיכם.  

Hashem tells Klal Yisrael to destroy the idolatrous temples and pillars which they will find in the land of Israel.  Then, the Torah warns against doing the same to Hashem. Rashi questions why a Jew would consider destroying the Temple. Rashi brings from Rebbi Yishmael in the Sifri that the Torah means to prohibit copying the immoral actions of the indigenes of Eretz Yisrael, which will cause the Beis HaMikdash to be destroyed.

The problem is that the Gemara in Shabbos (120b) derives from our verse that although it is forbidden to erase Hashem’s name, it is not prohibited Mid'Oraysa to cause it to be erased in an indirect manner.  (Do not take this literally- see our post on this topic.)
It seems that the the Sifri and the Gemara in Shabbos are mutually exclusive.  How can our verse, which the Gemara understands as prohibiting only direct action and permitting indirect causality, also be interpreted as forbidding actions which will only indirectly bring about the Temple’s destruction?
Rav Aharon Kotler answers that the Medrash we brought above in #3 (Shir HaShirim Rabbah 3:6) refers to the destruction of the Beis HaMikdash as the grinding of already ground flour. In other words, although our enemies carried out the actual destruction of the Temple’s physical edifice, in reality it had already been destroyed due to the sinful paths that the Jews followed. Had this not been the case, the non-Jewish army would have had no control or power over the place where Hashem’s presence dwelled.
Rashi's Sifri that interprets the verse as an admonition against following non-Jewish practices and causing the destruction of the Beis HaMikdash, isn’t referring to indirect causality, which is permitted according to the Gemora in Shabbos. Rather, just as the Gemara forbids directly erasing Hashem’s name, it teaches us that our sins and immorality destroy Hashem's Temple directly, not indirectly.

Reb Meir Don Plotzki in Parshas R'ei says that being sho'eil on Teruma goes into the issur of mishmeres.  Just as destroying Teruma is assur, so too it is assur to remove the din Teruma from peiros.  You didn't touch the Teruma, but by being shoeil on the din Teruma you destroyed the Teruma.  Also, if you have a way to remove the Kedusha of a Sheim Hashem, you are over on the issur of Mechika, again from the passuk of Lo Sa'asun Kein.  Here is the Kli Chemda, Re'ey page 131.  He brings that his friend, another Sochetchover, Reb Yosef Engel, writes the same in the Asvon De'Oraysa 15.  As you see, this directly relates to Reb Aharon's pshat in Rashi and to the idea of קימחא טחינא טחינת.  You can't be over on lo sa'asun twice on one cheftza.  If you're over on lo sa'asun by removing its kedusha, then destroying the kedusha in a davar kadosh is called ונתצתם and it is called ושברתם and it is called תשרפון באש, and it is called תגדעון!  

So, with the help of the Lomzher Rov, Reb Aharon, and the Sochetchovers, we have a very good explanation for the lessened degree of aveilus on Tisha Ba'av in the afternoon.   The ikkar aveilus for the zikaron of the churban was for the moment when the matzav of עמא קטילא והיכלא קליא וקימחא טחינא was chal.  The oisfihr, afterwards, was not the ikkar churban.

When we said this over to someone, he asked, but then, what is the pshat in the shittah that the Churban should be commemorated on the tenth, because that's when it burned?  If it was as if it were already destroyed, why make the taanis on the tenth?  That's the problem with an excellent teretz.  It makes everything that's not like it shver.  But I guess the answer is that until the actual churban, there was a chance of the Ribono shel Olam reversing the Gzeira.  Once it was actually burned, and it would require shinui hateva, then the churban became ten times harder to reverse.  A Refuah, no matter how hard, is easier than Techiyas HaMeisim.

Teleology, Heteronomy, and Autonomy

The title is unwieldy and pretentious. But it''s the best I can do, and I think you will agree that it actually does describe the idea in the post.

1. Betzalel. Why did Moshe reverse the order? Rav Dovid Zupnick, a peer of and almost co-founder of  a yeshiva with Rav Shlomo Volbe, (Rabbi Zupnick was going to be Rosh Yeshiva, Rav Volbe Mashgiach,) suggested the following: that Hashem said R'ey, see that I have called on Betzalel. R'ey means "Verify on your own that Betzalel is uniquely fit to do this job." Don't just rely on me, Hashem, telling you that this is the fact, verify it. So Moshe reversed the order, and Betzalel immediately protested that it can't be that way, and Moshe saw that indeed this was a divinely inspired young man, and he was uniquely qualified.

2 and 3. The Brisker Rov brought in Shai LaTorah in the beginning of Devarim.

הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם א' י"ג

צ"ב מהו הכוונה "ידועים"' וכהאי לישנא כתיב בפרשת בהעלותך י"א ט"ז ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ויעוין בספרי שיהיו ידועים וברורים לפני וצ"ב מהו ברורים והנה בירושלמי קידושין פ"ד ה"ה איתא כל שתמניהו עליך לא יהיה אלא מן הברורים שבאחיך ומבואר דברורים הכוונה למיוחסים ועיין בספרי זוטא שאתה צריך לדעת אם הם מבוררים אע"פ שגלויים וידועים לפני שמבוררים הם וצ"ב יסוד הך מילתא שמשה בעצמו היה צריך לדעת אם הם מיוחסים. (מדברי מרן הגרי"ז זצ"ל)

 ונראה דהנה קיימ"ל בגמי כתובות כ"ה ע"ב דהאומר בני זה כהן הוא אינו נאמן ובעינן ע"ז עדים וזהו הכוונה אתה צריך לדעת והיינו בעדים ונראה דזהו שאמר משה שהשבטים בעצמם הם יבררו את השופטים כי מכיון שצריכים להיות מיוחסים עפ"י עדים אי אפשר הדבר אלא אם השבטים יבררו אותם כי הם מכירים כל אחד מהאנשים (מדברי מו"ר הגרמ"ד הלוי סאלאווייציק שליט"א)

The part he brings from Reb Dovid is not relevant to this discussion.

4. Rav Sternbuch in R'ey 12:5

כי אם אל המקום אשר יבחר ה' (י"ב, ה).

והנה לא אמר הכתוב איה מקום זה, ובזבחים נ"ד איתא שנסתפקו דוד ושאול ולא ידעו לנוין מקום המקדש, ולא נודע לו לדוד אלא באקראי שהוא כגורן ארנן היבוסי , ויש מפרשים ראילו היה מגלה הקב"ה המקום אשר בחר בו , לא היה ארנן היבוסי נותן המקום אלא בממון הרבה , או שהיו העכו"ם מעמידים שם ע"ז והיה נפסל מלבנות בית המקדש .

אמנם נראה שהעלמה מכוונת היה כאן , וטעמה כי הן אמת מקום המקדש הוא מכוון ומיועד להשראת השכינה , והוא המקוס אשר בחר ה' אוה למושב לו , אלא לא יוכשר להשראת שכינתו אלא כעמל חפוש ויגיעה , כי לכל המצוה לא נזכה אלא ביגיעה , וכ"ש לבית עולמים שלא יזכו כלל ישראל להשראת שכינתו אלא בעמל ויגיעה וגם מלאכת הבנין היה בעמלם ויגיעתן של ישראל ובכסף מלא , וכן היה במלאכת המשכן, וכשישראל טורחים ומתייגעים להכין לו מקום או אז משרה הקב"ה שכינתו .

Here, too, Rav Sternbuch's he'ara, not his explanation, fits the pattern.

5. When I mentioned this to R' Aaron Kahn, a man with a glatteh kop, I phrased it as "It seems that when the Ribono shel Olam tells a person that a place or a person is fit for a purpose, there is an expectation, perhaps a requirement, that the person verify that fitness on his own, and not just rely on the Ribono shel Olam, and I find that hard to understand." Aaron said that he has no explanation, but that it would explain Moshe Rabbeinu's argument with the Ribono shel Olam at the Sneh (Shemos 4:10.) Hashem said, Moshe, you are the most fit for this work, you are uniquely qualified. Moshe did not, and apparently was not expected to, say "Yes, Hashem, whatever you say." He was expected to analyse himself and compared himself with every other man in Klal Yisrael and reach the conclusion that he was the best man for the job. Considering that Moshe Rabbeinu's qualification was to a large extent his anivus, this made it almost impossible for him to reach that conclusion. Is there not Aharon? Is there not Korach?

6. It also explains, sort of, what hetter there was for Klal Yisrael to send the meraglim. The Ribono shel Olam tells you that this land is perfect for you in ruchniyus and gashmiyus, and you'll walk in and take it over, and you say "I'd like to check it out, please." So on the one hand, it explains the hava amina. But why, then, was it only allowed instead of encouraged? Perhaps because Hashem knew it would be a tough test for Klal Yisrael. Despite knowing that Eretz Yisrael was their divine destiny, which should have shepherded their thought process in that direction, they were not holding on that madreiga, so Hashem did not command them to do it.

7. This explains the Gemara in Sanhedrin 11a. A bas kol was heard saying that "someone here is fit to have Ruach HaKodesh like Moshe Rabbeinu, but his generation is not worthy." They all knew it was Hillel, or in the next Gemara, that it was Shmuel HaKattan. So why not just name him? What's this coyness? Must be, and I have no other pshat, that the Ribono shel Olam wanted them to respect Hillel, or Shmuel Hakattan, but only after being told that they were ra'ui for Ruach HaKodesh  and thinking carefully about the qualities that made them ra'ui for Ruach HaKodesh .

8. This is why Hashem didn't tell Shmuel go and annoint Yishai's son, the little one with red hair. Shmuel had to go through a process to determine who was the right one.

That's enough to demonstrate a pattern, I think. Calling this pattern teleological autonomy, that Hashem commands mankind to ponder and investigate and analyze in order to sincerely and honestly reach a specific conclusion, is correct, but doesn't explain the phenomenon.



I once heard a story about Reb Yosef Ber Soloveitchik to this effect. As I remember it, a woman came to him in Boston and said that she has a hard time davening because the siddur just doesn't say what she wants to say. He responded that she owes it to herself to study and grow in such a way that she wants to say what the siddur says.


A(n anonymous) commenter proposed a very nice thought. He said that this is a way for man to understand and appreciate Hashem's instructions. He compared it to the story with R' Shamshon Hirsch and the Alps, and the Yerushalmi in the fourth perek of Kiddushin about man's duty to experience the beauty and wonder of the world. Seeing how perfect a person or place is for their role in Hashem's work is equally wondrous and beautiful.  I like the idea.

Another seed of an approach.  Rashi in Bereishis 1:26.

 "נַעֲשֶׂה אָדָם" - ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהן .

The  רבש"ע wanted to be משתף the Malachim in the decision. The Malachim didn't agree so quickly, either. I don't know if Hashem said "I want  to make Man, do you agree?" or "Shall we make Man?" But it is similar to our discussion.

Every year it gets farther away.

This morning, after Shachris, we were talking about beginning Selichos, and where we're going to be for the Yamim Noraim.  A young man said that he's been walking to Telz for eighteen years, but in the last couple of years, the Yeshiva has been getting farther and farther away.

Even though this particular person is a metzuyan in many different ways, I couldn't help but to tell him something my father Zatzal used to say.  

In the Parsha of Maaser Sheini, in Re'eh (Devarim 14:24,) it says  וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום.  First of all, it seems that ירבה ממך הדרך and ירחק ממך המקום are repetitive.  Second, what does it mean, כי ירחק ממך המקום?  Is it the place that's getting farther, or is it you that has gone farther from the place?  My father said that the Torah is explaining what the problem is.  If you find that the walk is getting longer and longer, וכי ירבה ממך הדרך, there is a reason.  The reason is כי ירחק ממך המקום, because the Ribono shel Olam is getting more distant from you.  If you were closer to the Ribono shel Olam, then the mitzvah of carrying the Maaser Sheini to Yerushalayim would be such a joy to you that you would take it and every step would be thrilling.  That's a long trip?  Ah געלעכטער!  But as you began to drift away from Ruchniyus, as the מקום got farther away, all of a sudden the trip began being more of a burden, and every step took energy.  If you find that  וכי ירבה ממך הדרך, the reason is כי ירחק ממך המקום.

I saw people bring this in the name of the Alshich, and I eventually did find it there, and I have it below.  But it doesn't matter that the Alshich said it.   Most everything good has been said in the history of Klal Yisrael.  What does matter is that my father did say it, and he not only said it, he lived it.

I also heard this attributed to the Dubner Magid, but he actually uses his mashal to illustrate a different passuk, a passuk in Yeshaya 43:22, וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל .  It can be seen here.  Someone asked his employee to pick up a chest that was given to him in a deal in a distant location, a chest filled with gold.  A month later, when the man appeared far down the road, the employer saw that he was shlepping the chest as if it had stones in it.  He got extremely upset.  He thought, the gold must have been stolen and replaced with lead, because look at the way he's shlepping it, if it were gold he would be carrying it with pleasure.  When the man came close, the boss ran over and opened the case, and it was full of gold.  He asked, but I saw you dragging it as if it were full of stones, it's full of gold, why were you shlepping it?  He answered because it's your gold.  If you were carrying it, you would dance.  To me, it's just a heavy burden, it is no different than a box of rocks.  That's what it means כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום, it's just a box of rocks, it's a burden, because you don't appreciate how precious it is.
I did come across someone that does connect the Dubner's vort to our passuk.)


The Alshich.  
After reading this, I remembered hearing from my father the other nekuda I see in the Alshich, that לא תוכל שאתו means that being rich resulted in your falling in ruchniyus.  You weren't able to carry the bracha without שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו .

והנה אם חשק בית ה' היה שקוע בלבו הראוי לו יאמר הנה אם מעט היה אשר חנני ה' הייתי הולך שמה ולמה אגרע לבלתי לכת להחזיק לו יתברך טובה על כל הטובה אשר הרבה להיטיב לי מקל וחומר מאיש רש אשר בית ה' ילך לבלתי היות לו יתברך כפוי טובה על המעט אשר נתן ואדרבה אמור יאמר למי יאתה ללכת אל עיר ה' אם לא למי שיוכל שאתו כי מעט הוא אך אני ירבו עלי משואותי ויהיו עלי לטורח נמצא כי לפי רוב הטיבו יתברך את האדם ימעט מהחזיק לו יתברך טובה ואין זה כי אם שהונו אשר נתן לו ה' היה סבה שיוסר מלבו חשק בית ה' וקדושת המקום אשר בחר ה' שמו בו והולך ונשמט מיראתו יתברך וזה מאמר הכתוב וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו ויראה לך כי איש אשר כל השיעור הרב לו כמוך לא יתחייב ללכת כי יהיה עליו לטורח וילאה נשוא אתה דע לך כי אין זה כי אם שהמקום הקדוש ההוא ירחק וזהו כי ירחק ממך המקום כי אם אתה תמעט בחשקו הלא הוא וקדושתו ירחק ממך אז יותר וזהו כי ירחק ממך המקום ושמא תאמר ואיך יצדק לומר שהמקום רחק ממנו והוא בית שאין לו בחירה לזה אמר אשר יבחר ה' לשכן שמו שם ואם כן באמרי המקום הוא שם ה' השוכן שם כי הוא המתרחק ממך על שלא שמת לבך לאמר האם יאבד הוני אם אשכיר כמה סוסים וחמורים ונשאו אתי ומה גרם לך לומר כי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו הלא הוא רוב טובה אשר יברכך ה' אלהיך נמצא כי זה הוא הגמול אשר תשלם לו יתברך כי אם לא היה מרבה להיטיב לך היית זהיר ללכת אל בית מנוחתו יתברך ועתה שהרבה לך רוב טובה תבקש לישמט וזהו אומרו כי יברכך ה' אלהיך ועם כל זה לא אבעט בך ואנהלך לפי שיטתך כי אתקן לך באופן שבלי לאות ועמל תבא שמה והוא כי ונתת בכסף כו' 

Re'ey, Devarim 15:7-8 Tzedaka as It Ought To Be Done

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון  כי פתח תפתח את ידך, לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו

The Gemara (BB 10a) relates a conversation between Rebbi Akiva and TurnusRufus.  The Roman asked Rebbi Akiva,  “If your G-d truly cares for poor people, why doesn't He provide for them?” Rebbi Akiva answered that Hashem allows them to remain poor to provide us the merit of giving them charity, which will protect us from punishment.

The Alter of Kelm questions Rebbi Akiva’s explanation. Although the mitzvah of giving tzedakah is certainly a great one, aren’t there enough other commandments that we can do to save us from punishment? What is so unique and special about giving charity, and why must the poor suffer to enable us to specifically perform this mitzvah?

The Alter answers that the mitzvah of tzedakah has a singular and vital function. Although one fulfills the letter of the law by distributing charity to those in need, in order to perform this mitzvah at its highest level a person must do more than this. It isn’t sufficient to give charity simply because Hashem commanded us to do so and we want to perform His will. A person dispensing tzedakah should feel the pain of the poor beggar as if it were his very own. Just as a person who feels his own hunger naturally responds by feeding himself, so too should we strive to identify with the pauper’s anguish to the point that we would be moved to assist him even if we weren’t obligated to do so. (See what we said from Reb Moshe on לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך in  #5 here.) God created an imperfect world davka because he wanted to give mankind the opportunity to be Godlike- to do good autonomously because of an intrinsic desire.  

➣ This Mitzva's unique character is highlighted by the fact that our baalei machshava say that we should do Mitzvos Sichliyos only because of Hashem's tzivuy (as we brought from the Netziv, the Sfas Emes, and the Aruch HaShulchan here in Parshas Chukas.)  Here, in perfectly diametric opposition, we are told to learn to do this Mitzva shelo lesheim shamayim, in a manner of speaking!


As the Rambam (Peirush HaMishnayos Avos 3:15) says, given the choice between giving a great deal to one or smaller amounts to many, it is best to give smaller amounts to many, because the repeated act of giving to the poor will make you into a giving person, a person that will naturally love to help the needy.

אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה

I saw Rav Sternbuch brings a Gaon on the words לא תקפץ את ידך, do not close your hand.  The Gaon says that when you fold your fingers into your palm, they appear to all be the same length.  Only when they are extended do you see that each is different.  So, too, the Gaon says, the passuk of לא תקפץ את ידך is telling you that you should not give each poor person the same amount.  You are supposed to find out where he is holding in his life, what his needs are and what he is facing, and give accordingly, and that is what is meant by פתח תפתח את ידך, open your hand.  Look, your fingers are all different sizes.  Look, each poor person has different degrees and kinds of need.  If you give the same to everyone, then you are doing it just to be mekayeim the mitzvah- and if so, you are transgressing the issur of לא תקפץ את ידך!

The idea is that we need to develop our empathy to such a degree that we experience personal pain when we realize that others are suffering.  The only way this can possibly occur is if there is pain in the world.

There is a story in the Gemara about the great Tanna Nachum Ish Gamzu.  His life ended in abject misery- he lost all four limbs and lay helpless and sick in bed.  He said that he brought this upon himself when he realized his failure of compassion.  He was once on a donkey, during years of hunger, and a poor man came and asked for a bite of food.  He immediately got off the donkey and put his hand into his bag to find food.  Before he could hand it to the starving man, he died.  Nachum cursed himself for not giving him food more quickly.  Why did he feel he was so terrible for not giving the food more quickly?  He did the best he could under the circumstances!  The answer, as my father in law, HaRav Reuven Feinstein says, is that if Nachum knew that a moment might come when he will suddenly, without warning, be stricken with hunger pains in extremis, he would not put his food in his saddle bag.  He will put his food in his pocket, so he won't suffer even a moment.  Nachum realized that if he would have had degree of love of his fellow man that the Torah requires, he would have anticipated that he, in a manner of speaking, might suddenly have a desperate and immediate need for sustenance, and he wouldn't have put it in his saddle bag.  He realized he was lacking the degree of love for his fellow human beings that results in empathic suffering, which is a real suffering.  He felt that he needed not only penance, but to experience physically what he ought to have experienced emotionally.  (I once injured my knee, and I found that I suddenly had much more sympathy for my mother, who had been suffering from arthritis for many years.  My injury wasn't even that bad, compared to what she went through.  I realize that this is a sad comment on my compassion, but it's true.)

(Thank you, Steve, for your comment.)

I originally titled this post "My Father's Zatzal mitzva of Tzedaka" because this is exactly what he did.  My father literally saved many people from starvation (in Samarkhand and Yerushalayim,) he helped many people get their start in business that took them from hopeless poverty to great wealth, he founded and supported and led many yeshivos.  But he once said that he doubts that he will get schar in Olam Haba for the chesed he did in his life, because he loved it with his whole heart, and he got the greatest pleasure out of helping a needful person. Why would he be rewarded for indulging himself??? That is the apex of the Mitzva to BE a Baal Tzedaka.  My father searched for the needy, for people who might be ashamed to ask, for people who had given up on themselves and everyone else had given up on, and he gave with- as the Gaon says- an open hand.

Parshas Re'ay and Tisha Ba'av. Lo Sa'asun Kein, and Why Minhagim of Aveilus are Lessened in the Afternoon

It would seem that Parshas Re'ey and Tisha Ba'av have little to do with each other.  As it turns out,  there is a very important connection between Tisha B'av and two dinim in our Parsha, both relating to the din of לא תעשון כן לה' אלקיכם.  The Re'ey part can be found toward the end of section 4.

The question is, if the Heichal was ignited and began burning in the afternoon of Tisha Ba'av, the aveilus should be greatest at that time.  Precisely contrary to that expectation, we are meikil in certain mihnagei aveilus in the afternoon.  Here are four explanations.  Explanations 1 and 2 expand the very brief words of the Mishna Berura.  Explanation 3 is from the Chida. Explanation 4 is new, but very, very good.  

תענית דף כט עמוד א

חרב הבית בראשונה...בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו...והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא

טור תקנ"ה  (quoting the Rosh)

כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפילת המנחה, כיון דקאמר, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפלות קאמר, ערבית שחרית ומנחה, כמו ראש חדש פורים ותענית

שולחן ארוך תקנ"ה
נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה. ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם.

משנה ברורה שם ס"ק ג'
 ובמנחה – שאז הציתו אש במקדש, ו"תם עוונֵך" במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א].
ויש אומרים, כדי להראות נחמה באבלינו בו ביום.
וכל זה הוא לכולי עלמא רק לעניין תפילין [וטלית], משום דהוא מילתא דתליא במנהגא בעלמא. אבל כל החמישה עינויים, אין מבטלין כל היום.

First, the kulos only apply to minhagim, not halachos.

As for the svora of being meikil in the afternoon, here are the four approaches I have.  The first is what the Mishna Berura says from the Gaon, the second is what he brings from the Seder HaYom, the third I heard in the name of the Chida, and the fourth  is based on a tshuva from the Lomzher Rov. (Reb Meir Simcha on the Rambam in Tefilla says an answer on the Rosh'es question about nacheim which he call divrei emess, based on the morning's haftorah Asof asifeim.)

1. ששפך חמתו בעצים ואבנים

משנה ברורה סימן תקנה/ג;

שאז הציתו אש במקדש ותם עונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א]

Same thing in Rashi and Tosfos Kiddushin 31b about Avimi and Kibbud Eim

אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטאי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף

רש"י

בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו. וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון

תוספות

איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו וי"מ שמקרא זה לבד דרש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' ליה ודרש שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה מישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון כך פירש בקונטרס אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח:

So according to Rashi, this explains why the word Mizmor is used, and this would also explains why we're meikil on the minhogei aveilus.  Rashi's pshat applies to the Bayis Sheini too.  Tosfos probably only applies to the Bayis Rishon.

Arizal in Shaar HaKavonos

ענין ט"ב מה שנהגו ביום ט"ב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יות' מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי

2.  בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה

שיחות מוסר מר' חיים שמואלביץ

מאמר פה

והנה נראה שלא רק כדי לקרב את הבריות לתורה צריך אדם למידת אהבת הבריות, אלא יותר צריך למידה זו בשינה שמוכרחים לרחק מי שהוא, וח"ו מלהרחיק אדם אם לא מתוך לב מלא אהבה אליו. וכמו שמצינו בפינחס, שקינא קנאת ד' ובה בשעה נאמר עליו “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן“, היינו “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות“, וכמו שנתבאר.

והנה אברהם אבינו כשנצטוה לגרש את ישמעאל מביתו, והיה אז ישמעאל

חולה מסוכן, נתן בידו לחם וחמת מים, וכתב רש"י ז"ל  "ולא נתן לו כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה“. ולהלן בפרשת הﬠקידה אמר הקב"ה לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת“, ואחז"ל סנהדרין פט ב “אמר אברהם שני בנים יש לי וכו', את שניהם אני אוהב“. ובתנחומא וירא אות כב איתא, כשאמר הקב" לאברהם: “אשר אהבת“, אמר לו אברהם: "וכי יש גבול במעי“, הרי שאהב את יצחק וישמﬠאל במידה שוה ממש, ולפני הקב"ה אמר כן. וא׳׳כ הרי סתירה גלויה יש כאן למה שנאמר לעיל מיניה שהיה שונאו.  ואין לומר שעשה ישמעאל תשובה בינתיים, שהרי לא מצאו חו"ל ב׳׳ב טז ב הוכחה שכבשה ישמעאל תשובה אלא בשעת קבורתו של אברהם.  

וכבר ביארנו במקום אחר שאין כאן סתירה כלל, כי אמנם אצל סתם אדם אהבה ושנאה הם סתירה, האוהב אינו יכול להיות בו בזמן גם שונא, וכן להיפך, ואין שתי המידות יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אצל אברהם אבינו שהיו מידותיו על מתכונתן, ןלא נתערבו בהן נגיעות משל ﬠצמו, לא היתה סתירה בין האהבה לבין השנאה, ושתיהן`כאחד היו בו, אהבו אהבת נפש כיצחק בנו מצד אחד, ומאידך היה שונאו על שיצא לתרבות רעה.

ונראה, שלא רק שאין בזה סתירה, אלא שלולא שאהבו אהבת נפש, לא היה

יכול לשלחו מביתו, וכמו שביארנו שבשענה שﬠונשין אדם ונוהגין בו במידת הדין

הקשה, באותה שינה מוכרחים להתלבש בחנינה ולהתמלא באהבה כלפיו. והטﬠם

בזה, כי רק אז נעשה הﬠונש כראוי, כיון שהוא נעשה מתוך אהבה. אבל אם הﬠונש נעשה גם מתוך שנאה כלפי הנידון, אין זה דין אמיתי כפי הצורך.

ומידה זו אנו למדים ממידותיו של הקב"ה, וכמו שאמרו בגמ' יומא נד ב  “בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה וכוי". ויע"ש בריטב"א שהקשה ממה דאמרינן בב"ב צט א שבשעה שהיו ישראל ﬠושין רצונו של מקום היו הכרובים "פניהם איש אל אחיו", ובשעה שלא היו יﬠושין רצונו של מקום היו "פניהם לבית", וא׳׳כ בשעת החורבן שלא ﬠשו רצונו של מקום איך היו מﬠורים זה בזה, 

ולאור האמור הדבר מובן היטב, שאﬠפ"י שבאותה שעה לא היו ישראל ﬠושין

רצונו של מקום, מ"מ כיון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את ﬠמו, באותה שעה היתה כביכול לפניו ית' חיבה גדולה ואהבה יתירה לישראל, ורק מתוך כך נהג ﬠמהם הקב"ה במידת הדין.

מאמר קג

וﬠנין ההתקרבות שהקב׳׳ה מתקרב אל האדם בימי המשפט, נראה שהוא מחמת

ﬠצם המשפט. ועל פי מה שנתבאר במקום אחר על מה שאמרו בגמרא יומא נד ב שבשעת חורבן בית המקדש היו הכרובים מעורים זה בזה, ותמה המהרש"א שם דהא אמרינן בגמ' בבא בתרא צט א שבשעה שישראל עושיו רצונו של מקום הכרובים "פניהם איש אל אחיו“ ובשעה שאין ﬠושין רצונו של מקום "פניהם לבית", וא"כ איך היו מעורים בזמן החורבן. ונתבאר שם, כי מידת הקב׳׳ה שאינו מעניש את הבריות אלא מתוך אהבה והתקרבות, ולכן בשעה שבא הקב׳׳ה להחריב את ביתו ולהגלות את בניו, באותה שעה היתה קיימת אהבה גדולה לישראל, ורק אז הניח הקב׳׳ה למידת הדין לשלוט בהם, שאין אב מלקה את בנו אלא א"כ הוא טובה גדולה בשבילו, וצריך לעורר את כל רגשות האהבה והרחמים טרם ילקהו כדין וכיאות לו. וכן הוא הביאור בפרקי דרבי אליﬠזר פכ"ה, הובא ברמב"ן בראשית יט יז בﬠנין ירידת הקב"ה לסדום.

ובמדרש שהש׳יר פײא עה"פ נגילה ונשמחה בך “תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה

עמח ﬠשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל. אמר ר' אידי מעשה באשה אחת

בצידון ששהתה עשר שנים ,עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמﬠון בר יוחאי,

בּעיין למשתבקא דין מדין, [באו לפני רשבייי ורצו להפרד זה מזן], אמר להון חייכון כשם שנזדװגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל יﬠו"ש שﬠשו כן ומתוך הסﬠודה בטלה כוונתם להתגרש, והתפלל עליהם ןנפקדו.

פרשת דרכים דרוש כב

"דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנז', דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'... והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה.) שאמרו 'ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום', וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן, והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו וכו'. ותראה, דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו"ם שהקב"ה מחל לישראל עונם, ואמרינן במדרש (איכ"ר ד, כה) 'תם עונך בת ציון' (איכה ד, כב), 'אותו היום נטלו ישראל איפוכא גדולה על עונותיהם', ואפשר שכדי שידעו העכו"ם שהקב"ה נתרצה להם, הוצרך להראות לעכו"ם שהשכינה עמנו, ודו"ק"

פרי צדיק' (פר' דברים אות יג) לתרץ קושיית הראשונים הנז', וז"ל: "... אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה, רק שכבר נגזרה גזירה, וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח. ואיתא כן במדרש רבה (שם): 'טובה היתה מגילת קינות על ישראל ממ' שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה, שבה נטלו ישראל איפכו שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש', שבאמת אז קבלו ועשו תשובה, ואם היו מתקנים הכל היו ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי על ידי משיח שנולד, ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה".

  החיד"א זי"ע בספרו 'מראית עין' ובפירושו נחל אשכול על מגילת איכה

הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ״ע ז״ל דבעת החרבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היו יחוד וזיווג עליון וקדוש כדי שיהיה הכנה וכה לישראל שלא יאבדו בגלות, וזה כתת הכתוב ויקרא ה׳ אלקים לבכי וכו׳, ויקרא לשון זיווג ה׳ אלקים קב״ה ושכינתיה, והיינו טעמא שהדבר נתוץ לבכי וכו׳, ולהיות תקוה בגלות היה זיווג עד כאן דברי הרמ״ע ז״ל.

Also, like the Gaon, that only after falling to the deepest point is the ground prepared for revival.  Gaon is in Aderes Eliahu Devarim 32:36

 כי יראה כי אזלת יד וגו׳. ג׳ מעלות כלולות באדם חכמה גבורה עושר וכמ״ש מלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ושואל מה תהא עליה חכם או טפש גבור כו' עשיר כו' וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו והם נגד נפש גוף ממון. חכמה בנפש. גבור בגוף. עשיר בממון. ואמרו בגמ׳ נגד העשירות אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה. ונגד הגבורה אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה כו׳ ונגד החכמה אין בן דוד כו' עד שיתמעטו התלמידים. ונגד ג׳ אלו שאין בן דוד בא עד שיכלו הם מישרא׳ וזהו מ״ש נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל שלכאורה אין לו פי' כיון שלא קמו מנפילה הראשונה היאך שייך לומר לא תוסיף לנפול אלא פי׳ נפלה לא תוסיף לנפול עוד שהנפילה תהיה עד מדריגה התחתונה שאין יכולה להיות עוד נפילה אחר זה ואז קום בתולת ישראל וכמ״ש התנערי מעפר קומי וגו׳ ודרשו עד שיגיעו לעפר ומשם עתידין להגאל וז״ש כי יראה כי אזלת יד היא הגבורה ואפס עצור הוא התורה כמ״ש ושם נעצר מעבדי שאול שהיה עוסק בתורה. ועזוב זה ממון שיכלה מהם כמ״ש עזוב תעזוב וגו׳:

 3.בשם החיד״א: 

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

I heard a nice explanation in the name of the Chida. He brings the Gemara (Tainis 30b) that

  (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

Mimeila, after spending the day in deep aveilus, it is only then that a person, and the tzibbur, can hope to see the tanchumin. The aveilus is the key to nechama, so in the afternoon, we begin to think about the promise of geula.

4. עיקר הצער על גמר ההחלטה, לא על היוצא לפועל

or

 עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת

Tshuvos Divrei Malkiel, from Harav Malkiel Tannenbaum, Lomzher Rov.

 ועפ״ז אפשר ליישב הא דאיתא במגילה דף ה׳ אר״א א״ר חנינא רבי ביקש לעקור ט״ב ולא הודו לו א״ל ר״א בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא ט״ב שחל בשבת הוי ודחינוהו לאחר השבת וא״ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים קרי עליה טובים השנים מן האחד. והקשו התו׳ היכי ס״ד דר״א שיחפוץ רבי לעקור ט״ב הא אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. ותירצו בתירוץ השני שרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי וכדאיתא בתענית כ״ט שאז נשרף רוב של היכל.  והקשה בטורי אבן איך אפשר שהס"ד והמסקנא יהיו מחולקים מן הקצה אל הקצה דבס״ד רצה רבי לקבעו בתשיעי ולמסקנא כשחל בשבת רצה לבטלו לגמרי שלא יתענו אף בעשירי. והנראה דהנה לשון הש״ס ודחינוהו לאחר השבת צריך ביאור דהא זה ידוע ממשנה מפורשת במגילה שם שט״ב מאחרין. והול״ל עיקר חדושו שרבי אמר שידחה לגמרי וגם לשון שאמר רבי הואיל ונדחה ידחה צריך ביאור דלשון זה שנמצא בסנהדרין מ"ז ע״א ובכ״ד שייך רק היכא שאותו הדבר או האיש עומד לפנינו ורק מקודם נדחה מענין זה שאנו מדברים בו אמרינן הואיל ונדחה ידחה . אבל הכא שיום ט״ב כבר עבר. אין שייך לשון זה. והול״ל ואמר רבי ידחה לגמרי. או לא יתענו כלל. ועו״ק דאיך רצה רבי לעקור ט״ב שנדחה הא אין בי"ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. דמשמע שהיתה תקנה קבועה להתענות אחר שבת וכדתנן במגילה ה׳. וכן איתא בעירובין מ' שאמר ראב״צ שהיה ט״ב שחל בשבת ונדחה על יום א׳ ע״ש

 ונראה דהני תרי לישני אליבא דרבי תלו אי פסח נאכל כל הלילה או עד חצות . דמצינו שיש סתם משנה הכי והכי כמ"ש התוס' בפסחים ק"כ ע״ב ד"ה אמר רבא עי"ש. וידוע דהיכי דאיכא תרי סתמי חזינן דרבי סתם מקודם כחד ואח״כ חזר בו וסתם כאידך . ורק בחד מסכת' אין סדר למשנה ולא ידעינן הי קדם כדאיתא בב"ק ק״ב וע' ת' שבת פ"א ע"ב . והתו׳ במגילה כ״א וזבחים נ״ז החליטו שהעיקר שנאכל עד חצות משום דאיכא סתמי טובא דס״ל הכי וגם מיתני גבי הלכתא פסיקתא ע״ש. והנה בברכות דף ט׳ איתא שהתחילה גאולת ישראל בלילה שנתנו המצריים להם תיכף אחר חצות רשות לצאת. ורק הם יצאו ביום. ומ"ד עד חצות ס״ל שהעיקר הוא חפזון דמצרים שאז התחילה הגאולה. ומ״ד כל הלילה ס״ל חפזון דשראל והיינו בבוקר שאז יצאו ממצרים ע״ש. וא״כ י״ל דבס״ד ס״ל כהאי סתמא דמגילה כ' דס״ל שנאכל כל הלילה. וא״כ מבואר דס״ל שהעיקר הוא גמר הגאולה. ולזה ה״נ רצה רבי לקבוע התענית בעשירי שאז נשרף רובו של היכל ועיקרי וסופו של פורענות. ולמסקנא תופס לעיקר בדעת רבי דפסח נאכל עד חצות כמ״ש התו׳ במגילה כ״א. וא״כ ס״ל דאזלינן בתר אתחלתא דגאולה חפזון דמצרים כמש״ל. וה״נ ס״ל אתחלתא דפורענותא עדיפא ולזה נקבע בט״ב כדאיתא בתענית כ״ט ע״א. ולזה אמר כיון שנדחה ידחה. והענין נראה שהיה אז איזה טעם שהיה קשה עליהם להתענות תיכף אחר השבת. ובכ״ז דחוהו על תיכף אחר השבת. ורבי אמר הואיל ונדחה ידחה. פירוש שיוכלו לדחותו על יום אחר. וכמש״ל שכיון שנדחה יוכלו לדחותו על איזה ימים . וסברא דעשירי עדיף לא ס״ל לרבי משום דס״ל דהעיקר הוא ההתחלה כנ״ל. וחכמים לא הודו לו וס״ל דאף דאתחלתא עדיפא. מ"מ היכא דלא אפשר משום שבת. צריך לקבוע ביום שהיה עיקר הפורענות: ובירושלמי פ"ק דמגילה הלשון ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה א״ל ידחה למחר. מבואר כמ״ש שמחלוקתם היתה אם ידחה דוקא למחר או על יום אחר . ומיושב קושיית הטו"א הנ״ל :

With the Divrei Malkiel, we can say that the main aveilus is on the chalos of the Gzeira.  The actual b'poel of the churban requires less of a zikoron.  If so, it is possible that the final hetter for the Goyim to do the churban was at Chatzos.  The actual churban, which began later, is not the main reason for the zikoron of aveilus.

It could be that this also explains the Ritva.

 ריטב"א תשובה סג מהדורת קאפח

לענין נחם בט"ב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה, על פי הירושלמי, לאומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם, ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו, ומ"מ ש"ץ אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו

The truth is, this is not such a great chiddush. This really is clear in the Gemara in Sanhedrin 96a that says that when Nevuzaradan breached the Beis HaMikdash and lit it, he felt proud, and a Bas Kol came out and said "you are grinding flour."  You think you are destroying the Beis HaMikdash?  It was like dust before you touched it, and anyone could knock down an edifice made of loose sand.  It was a house of cards.

אתא מחייה בקופא ואיפתח שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא דרכו ביה מן שמיא שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות חטים לא נאמר אלא קמח

and שה״ש רבה ג

אלא כך אמרה ירושלים לבת בבל, אילולי ממרום עשו מלחמה עמי, את היית יכולה לי. אילולי שלח אש בעצמותי, את היית יכולה לי, הוי קמחא טחינא טחנת ואריא קטילא קטילת ודרא יקידא יקדת

So the burning and destruction was only a siman of a Churban that had taken place earlier, not the actuality of a Churban.  It had been destroyed before it began to burn.

I was reminded of a conversation I had many years ago with a friend.  We were both young, and I had never experienced the death of a close relative.  His father had acute dementia and was completely bedridden.  As his father deteriorated, I asked him how he could face the inevitability of his father's death.  He said that he had sat shiva for his father a long time ago.  It was a shocking answer, but I've learned that it was a simple truth.  The tragedy had taken place a long time before, and he was just waiting for it all to end.

Back to our Parsha, Parshas Re'ey.  The pessukim in 12:4-5 say 

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה אלקיכם.  

Hashem tells Klal Yisrael to destroy the idolatrous temples and pillars which they will find in the land of Israel.  Then, the Torah warns against doing the same to Hashem. Rashi questions why a Jew would consider destroying the Temple. Rashi brings from Rebbi Yishmael in the Sifri that the Torah means to prohibit copying the immoral actions of the indigenes of Eretz Yisrael, which will cause the Beis HaMikdash to be destroyed.

The problem is that the Gemara in Shabbos (120b) derives from our verse that although it is forbidden to erase Hashem’s name, it is not prohibited Mid'Oraysa to cause it to be erased in an indirect manner.  (Do not take this literally- see our post on this topic.)
It seems that the the Sifri and the Gemara in Shabbos are mutually exclusive.  How can our verse, which the Gemara understands as prohibiting only direct action and permitting indirect causality, also be interpreted as forbidding actions which will only indirectly bring about the Temple’s destruction?
Rav Aharon Kotler answers that the Medrash we brought above in #3 (Shir HaShirim Rabbah 3:6) refers to the destruction of the Beis HaMikdash as the grinding of already ground flour. In other words, although our enemies carried out the actual destruction of the Temple’s physical edifice, in reality it had already been destroyed due to the sinful paths that the Jews followed. Had this not been the case, the non-Jewish army would have had no control or power over the place where Hashem’s presence dwelled.
Rashi's Sifri that interprets the verse as an admonition against following non-Jewish practices and causing the destruction of the Beis HaMikdash, isn’t referring to indirect causality, which is permitted according to the Gemora in Shabbos. Rather, just as the Gemara forbids directly erasing Hashem’s name, it teaches us that our sins and immorality destroy Hashem's Temple directly, not indirectly.

Coincidentally, Reb Meir Don Plotzki in our parsha says that being sho'eil on Teruma goes into the issur of mishmeres.  Just as destroying Teruma is assur, so too it is assur to remove the din Teruma from peiros.  You didn't touch the Teruma, but by being shoeil on the din Teruma you destroyed the Teruma.  Also, if you have a way to remove the Kedusha of a Sheim Hashem, you are over on the issur of Mechika, again from the passuk of Lo Sa'asun Kein.  Here is the Kli Chemda, Re'ey page 131.  He brings that his friend, another Sochetchover, Reb Yosef Engel, writes the same in the Asvon De'Oraysa 15.  As you see, this directly relates to Reb Aharon's pshat in Rashi and to the idea of קימחא טחינא טחינת.  You can't be over on lo sa'asun twice on one cheftza.  If you're over on lo sa'asun by removing its kedusha, then destroying the kedusha in a davar kadosh is called ונתצתם and it is called ושברתם and it is called תשרפון באש, and it is called תגדעון!  

So, with the help of the Lomzher Rov, Reb Aharon, and the Sochetchovers, we have a very good explanation for the lessened degree of aveilus on Tisha Ba'av in the afternoon.   The ikkar aveilus for the zikaron of the churban was for the moment when the matzav of עמא קטילא והיכלא קליא וקימחא טחינא was chal.  The oisfihr, afterwards, was not the ikkar churban.

When we said this over to someone, he asked, but then, what is the pshat in the shittah that the Churban should be commemorated on the tenth, because that's when it burned?  If it was as if it were already destroyed, why make the taanis on the tenth?  That's the problem with an excellent teretz.  It makes everything that's not like it shver.  But I guess the answer is that until the actual churban, there was a chance of the Ribono shel Olam reversing the Gzeira.  Once it was actually burned, and it would require shinui hateva, then the churban became ten times harder to reverse.  A Refuah, no matter how hard, is easier than Techiyas HaMeisim.