The Mann: Meat and Ice Cream

Chazal do not discourage eating meat. But they do recommend restraint; that it should be subject to certain limitations.

Chazal discourage eating meat at breakfast, saying that it is best left for the evening. 

יומא ע"ה א-ב

״ויאמר משה בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע״, תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: בשר ששאלו שלא כהוגן — ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן — ניתן להם כהוגן. מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה. והאמר אביי: האי מאן דאית ליה סעודתא — לא לאכליה אלא ביממא! כעין יממא קא אמרינן.

רש"י 

בשר שאלו שלא כהוגן - מתוך כרס מלאה שהרי מקנה רב היה להם:

שלא כהוגן - ירד להם עם חשיכה שעה שאינה ראויה לתקן אותה עד שעת הסעודה:

לחם ששאלו כהוגן - שאי אפשר להיות בלא לחם:

ניתן להם כהוגן - בבוקר שיש שהות להכינו:

שלא כהוגן - ירד להם עם חשיכה שעה שאינה ראויה לתקן אותה עד שעת הסעודה:

כעין יממא - באור האבוקה:

Additionally, in 16:8, Rashi brings that bread should be eaten to satiation, but not meat.  I don't recall seeing that they find anything wrong with eating eggs, or fish, this seems to be directed specifically at meat.  

I can think of three explanations for this recommended regulation; that eating meat can be intemperate (in the sense of self-indulgence,) profligate (an unnecessary expense,) and soporific (that it dulls the mind into lethargy.)

The distaste for the self indulgence of excessive carnivory is evident in the parsha of the zoleil v'sovei. The lethargy that is likely after a heavy fleishikeh meal is discussed in the Scientific Observer 11/07,"Studies have indicated that stretching of the small intestine induces sleepiness and a protein–fat loading of the stomach induces sleepiness," says biologist H. Craig Heller at Stanford University in Palo Alto, Calif., "and, more blood going to the gastrointestinal tract means less going elsewhere,"—for example, the brain or skeletal muscle.); The disapproval of financial profligacy is found in many places in Chazal. Example:

Chulin 84a

ת"ר (ויקרא יז, יג) אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד נצודין ועומדין מאליהן מנין כגון אווזין ותרנגולים ת"ל ציד מ"מ א"כ מה ת"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת 

Ritva

אלא בהזמנה הזאת כלומר אחר יגיעה וטרחה ולעתי רחוקות,

Rashi

אלא בהזמנה הזאת - כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:

Indeed, the Rambam says that this concern about what comprises ruinous extravagance is contextual: 

דעות ה:י

תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו ולא יטריח על עצמו יותר מדאי צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא תיאבון שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.

I once heard from Reb Moshe that while most Mitzvos are defined in detail, the mitzva of temperance, קדושים תהיו, is not. This is because פרושים תהיו  in Starobin, Russian, is not the same as פרושים תהיו  in New York City. 

Here is a positive note about the healthfulness of meat,

פסחים מב
ת"ר ג' דברים ממעטין את הזבל וזוקפין את הקומה ומאירין את העינים אלו הן פת נקייה בשר שמן ויין ישן פת נקיה דסמידא סולת בשר שמן דזפירתא דלא אפתח עז שלא ילדה יין ישן עתיק עתיקי ישן של שלש שנים כל מי דמעלי להאי קשה להאי ודקשה להאי מעלי להאי כל דמעלי לחולי זה קשה לזה המועיל ללב קשה לעינים או לאחד מתחלואי שאר האברים בר מזנגבילא רטיבא ופלפלי אריכתא ופת נקיה ובשר שמן ויין ישן דמעלי לכולי גופיה

What Chazal give in Pesachim, they take away in the Mishna/Gemara in Shekalim  12a and13b. Ben Achiyah was in charge of the Kohanic Infirmary in the Mikdash; For one thing, even in the winter the kohanim went barefoot on stone, wore thin linen, and were tovel in cold water right before work, and additionally, their eating habits predisposed them to illness - they ate fat meat, and they drank water (to avoid שתוי.). A doctor was paid from the Trumas Halishka to prescribe the wine that would cure them.

בן אחייה וכו': על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחפים על הרצפה והיו אוכלין בשר ושותין מים היו באין לידי חולי המעים והוה ידע האי דין חמר טב למעייא והאי דין חמר סמם למעייא:

(Tangentially, my wife was puzzled by this. This was the specific Mitzva the Ribono shel Olam gave the Kohanim; it should give them health, not sickness!

One might add that it seems to contradict the principle of שומר מצוה לא ידע דבר רע, commonly referred to as שלוחי מצוה אינן ניזוקין. 

Putting aside all the speculative and apologetic answers which unreasonably limit the application of שלוחי מצוה אינן ניזוקין, I saw that Rav Shteinman in his Ayeles Hashachar here brings from Reb Chaim V in Ruach Chaim (אבות פ"ג מ"ג ) that korbonos, (even the חלק הבעלים, because otherwise he could say that ויתד was for Yisroel who ate only Shelamim), eaten properly, are נבלע באיברים. 

ענין הקרבן היה כך כי על ידי האש אשר על המזבח שהוא ‏מלמעלה סר הרע ונותר חלק הבעלים ומה שנהנין כולו טוב. ‏וכן היה המן היורד מן השמים כולו טוב כי אין רע יורד מן ‏השמים ולכן לא היה בו פסולת ונבלע באיברים. וכן בשר ‏הקרבן נבלע כולו באיברים ואינו מוציא ממנו פסולת וכן מוכח ‏מחכמינו זכרונם לברכה (יומא עה ע"ב) ‏ לחם אבירים כו' שנבלע ‏באיברים ואלא מה אני מקיים ‏ ויתד תהיה לך על אזניך וגו' ‏בדברים שהכנענים היו מוכרים להם. ולכאורה נהי דנימא ‏דסבירא ליה להתנא בשר תאוה נאסר במדבר (חולין יז.) מכל מקום ‏למה לא תירצו מבשר שלמים אלא ודאי דגם הוא נבלע ‏באיברים:‏

Clearly, the kohanim who became ill were not eating the korbanos with the proper kavana of כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, but instead to satisfy their personal appetite. Korbonos that are not נבלע באיברים can be harmful to the extent that it is a מקום דשכיח היזקא. To say this about Kohanim is not unreasonable, as we see in the Gemara in Chulin 133 and elsewhere about הצנועים and הגרגרנים.

I happened to see the following about Rav Shteinman's attitude about eating:

ידוע כל אכילתו של מרן הגרי"ל שטיינמן זצ"ל " לשמה ולשם קיום הגוף גרידא, ולא לשם תענוגי העולם הזה. פעם התבטא בעצמו שאין לו שום עניין באוכל, ותמיד יש לו תחושת שובע, ואין לו מושג של אהבת מאכלים, פעם העידה אשת חבר לרבינו ע"ה שאצלו יותר קל לצום מאשר לאכול. כאשר נתן לו הרופא תרופה, וביקשו שלא לקחתו יחד עם שוקולד או עוגת שוקולד, רבינו השיב בפשטות שמעולם לא אכל שוקולד ולא עוגת שוקולד, ובהזדמנות אחרת אמר שלא זוכר פעם שאכל עוגה למעט אולי פעם אחת בפורים. כמה עשרות שנים לא שתה קפה, ואינו אוכל בשר ויין רק בשבתות וימים טובים, ברכת המזון לא היה מברך אלא רק בשבת כי בימות החול לא היה אוכל פת, וכשנאלץ להתחיל לאכול פת מחמת חולשתו חקר ביקש לעשות התרה, וטעמו ונימוקו עימו שאחר מות האדם יש חיבוט הקבר על כל סעודה שאינה של מצוה, נמצא דכמה שממעטים בגשמיות הוי מצוה)

Although Chazal say פותחים בדיחותא, I'm reversing the order here. I call it bedichusa, but I really think that for children of a certain age, it would be an educational and pleasant thing to do. It would be נעים וטעים. 

A grandson from New York is visiting us here in Chicago, and this is such a special treat that my wife wants to do whatever she possibly can for him. So the first night he was here, he consumed a volume of meat that I hitherto thought beyond human capacity. I told him that he should be aware of two things from this week's parsha, Parshas Beshalach. 

First, I told him, as we mentioned above, Chazal tell us that פרשת המן teaches us that bread, as represented by the Mahn, should be eaten to satiation. But one should not eat meat לשובע.  

The second lesson is that it is a special segula to eat ice cream in the week of Parshas Beshalach.

The passuk says 

ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ

Targum Onkelos says 

וּסְלֵיקַת נָחֲתַת טַלָּא וְהָא עַל אַפֵּי מַדְבְּרָא דַּעְדַּק מְקֻלַּף דַּעְדַּק דְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא׃

Similarly, Targum Yonasan,

וּסְלִיקוּ עֲנָנַיָא וְאָחִיתוּ מַנָּא עִילַוֵי אֲנָחוּת טַלָא וַהֲוַת עַל אַנְפֵּי מַדְבְּרָא דְקִיק מְסַרְגֵּל דְּקִיק כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא:

We all know what גְלִידָה is. This being the case, it stands to reason that during the week of Parshas Beshalach, it is a mitzva of זכר למן to eat as much ice cream as you like.

If we eat Charoses zeicher לעץ התפוח or זכר לטיט in Mitzrayim, and cover the challos, Tos Pschm 100b dh שאין, how can anyone reasonably deny that there is an inyan to eat ice cream זכר למן??

Beshalach: Was Yael Jewish?

There are no chidushim here, it's just a public service with marei mekomos.

There are so many rayos that Yael was Jewish, primarily from Nazir 23b which compares her to the Imahos and which says that she was so supremely holy that acts that under the laws of nature are physically pleasurable were repulsive to her.

Additionally, Rashi Shoftim 5:6 says that Yael ultimately was a Shofetess, like Devora, Rashi's source is the Rus Rabba in the beginning that lists Yael among the shoftos es Yisrael.   Also, Tosfos Yoma 82a-b asks that Yael should have been moser nefesh because gilui arayos is yeihareig.

דלא מיתהניא מעבירה שהטיל בה זוהמא כדמשני גבי יעל בפרק רביעי דנזיר (דף כג:) ובפרק מצות חליצה (יבמות דף קג:) כי פריך והא קמתהניא מעבירה ומפרש כך וכיון דמיתהניא היה לה ליהרג משום גילוי עריות ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ולא

Also the Meiri in San 74b says that yes, Yael would be chayav to be moser nefesh, but saving the klal is mattir. 

 יש כאן צד אחר להתיר והוא מטעם הנאת עצמן אע"פ שהיה גלוי עריות ופרהסיא וכל שכן ביעל שהיה להנאת עצמו ובצנעה ודנה את עצמה כאנוסה להצלת רבים 

So you have the pashtus of the Gemara in Nazir, the explicit Medrash Rus, and two rishonim, who say that she was Jewish. If she was Jewish, then her husband, Chever the descendant of Yisro, was Jewish too. 

But the Magen Avraham in his peirush on the Yalkut Shimoni Yehoshua (Zeis Raanan remez 247:9) brings a kashe from a contemporary that if, as the Rama miFano says, that Reb Akiva was the product of the liaison between Yael and Sisra (ואיתא בספר ע"מ להרמ"ע שר"ע בא מסיסרא שבא על יעל אשת חבר הקני והיא בא מיתרו) then we have a problem that Reb Akiva holds that עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, which would mean that Reb Akiva was chas vesholom raising a problem on his own yichus. So he answers that since the Yalkut there says 

יש נשים חסידות גיורות הגר אסנת צפרה שפרה פועה בת פרעה רחב רות ויעל אשת חבר הקיני

the simple answer is that she was misgayer after she became pregnant from Sisera.  Bottom line is that according to this Magen Avraham, all the talk in the Gemara about her holiness and her mesirus nefesh applied when she was not Jewish.

And the Yaavetz (מגדל עוז אבן בוחן פינה א סוף אות י'ד) says the same, that she was not Jewish, and Chever was a Ger Toshav. 

גם נ"ל דיעל אע"פ שצדקת היתה ומשתבח בה קרא, לא היתה ישראלית, ונראה מפשטי המקראות שחבר הקיני אף אם היה מבני יתרו, לא היה אלא גר תושב

The Nodah biYehuda (דורש לציון סוף דרוש ב) argues on the Magen Avraham because that Gemara in Nazir that talks about היטיל בה זוהמה, makes no sense by a non-Jewish person. 

Beshalach, Shirah. Bird Food, in Three Parts.

 I Bird Food for Birds

II Bird Food for People

III People Food for Birds

Section I deals with the issue of feeding wild birds on Shabbos, which is generally prohibited, but commonly done on Shabbos Shira.  

The discussion in Section I is well known. 

Section II speaks about the odd minhag of eating cooked whole grain on Shabbos Shira, such as wheat kernels or buckwheat, things that we would generally think of as bird food.

Although this minhag is brought in the Bach, it is little-known.  

Section III addresses the Rav Huna problem.  Rav Huna in Taanis says that it is prohibited to feed animals food that is meant for people, such as bread or bread crumbs, or even vegetables that are sold in the market. Rav Huna was so makpid on this that he spent his own money to buy whatever vegetables were left unsold erev Shabbos and threw them into the river to ensure they would not be fed to animals.

I am told that Rabbi Heinemann paskens that if one has food that is fit for people, and the choice is whether to feed it to animals or throw it in the garbage, one must throw it in the garbage and let it rot. Rabbi Heinemann is one of the generation's Gedolei HaPoskim and a man of magnificent middos and yashrus haseichel. Having said that, the idea severely distresses what the Mahari Veil would accurately describe as my daas baal habayis. I don't really care much who paskens like Rav Huna, although I will cover that briefly; what I want is to discuss is  how Rav Huna learned the many mishnayos that seem to contradict him, and to understand what Rav Huna's reasoning was, ending with some idle speculation about Rav Huna anticipating Marx and Keynes.

Section I; Bird Food for Birds    

Shabbos 155b; Chazal prohibited feeding animals on Shabbos if they do not depend on you for their food. 

נותנין מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה? זה מזונותיו עליך, וזה אין מזונותיו עליך.

The basis of the issur is that it is unnecessary effort and conflicts with Shabbos rest. As the Ramban says in Shabbos, it is   דכל דשכיחי להו מזונות טרחא בכדי הוא

Because of this, the Mishna Berura (from Magen Avraham) paskens that you can't throw food to birds on Shabbos Shira.

324:sk31- note that he does not say not assur, just "ואינו נכון," which is also the nusach of the Magen Avraham. I suppose this is because the lashon of the Gemara is not "assur," but rather "ein," that it is inappropriate to be matri'ach or to demonstrate tircha. (I know that this is not pashut, and it is possible that the two are used synonymously, as appears from the Beis Yosef in sk10.)

יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:

The Aruch Hashulchan there sk:3 is mattir.

יש מתרעמים על מה שהמנהג בשבת שירה לזרוק חטין לפני העופות, והרי אין מזונותן עליך (מג"א שם). אבל נראה לי דמנהג ישראל תורה, שהרי אין אנו טורחים בשבילם אלא בשבילנו, דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזיקין להם טובה, ואם כן הכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים, ולית לן בה, ויש מי שכתב כיון דכונתינו לשם מצוה - מותר (ת"ש).

The Nesivos in his Mekor Chaim also is mattir - and his hetter applies year round. Just put the food where there are no birds at the moment, and if they come later, it's not your problem. This certainly would apply where you have leftover bread and you have to get it out of the house anyway. Instead of throwing it into the garbage, you can just put it out in the back.

ולי נראה דלא נאסר רק כשנותן לפניהם דמינכרא לכל שטורח בשבילם, וכאן דמניח לפני החלון מאי קעביד. 

Similarly, the אשל אברהם  (Butschatsch) is mattir putting out the bread if you had to get rid of it anyway. 324:11.

 גם דאין ליתן בשבת ויו"ט מזונות לפני בע"ח שאין מזונתם מוטל עליו מכל מקום כשמשליך מאכל מידו בלאו הכי והי' זורק למקום אחר י"ל שמותר לזרוק לפני בע"ח כן נ"ל וכ"ש אם בלאו הכי הי' זורק שם 

In our time, Rav Ovadiah was mattir as well.  He says that since it is not for the animals, but for the minhag, it might be muttar, so 

הנח להם לישראל, יש להם על מה שיסמוכו  

Section II; Bird Food for People

I think that cooked whole wheat kernels or buckwheat groats are more bird food than people food. This is not just my opinion. This is clear in OC 208:4 and Mishna Berura there sk15. Nonetheless, there is an obscure minhag to eat cooked whole grain on Shabbos Shira, either relating to the Man or to birds or just general Yetzias Mitzrayim. As my friend Rabbi Yitzchak Resnik once said, "It's symbolic," the point being that knowing that it is meant as a symbol invites interpretation; and exactly what event it originally commemorated or what emotion is was originally meant to elicit doesn't really matter.

Here is an excellent brief on the topic by הרב צבי וינברג.

מקור אכילת חיטים בשבת שירה מובא לראשונה בב"ח (או"ח סי' רח אות ג' ד"ה ומ"ש והתוספות), שדן לגבי ברכה על אכילת חיטים שלמים, ובתוך דבריו כתב: "ולכן יש ליזהר לפי המנהג שאוכלין בשבת שירה חיטין שלמים מבושלים, שאין לאוכלן אלא בתוך הסעודה".

במנהגי אמשטרדם (פ"ג סעי' ו' אות ז) מובא, שבשבת שירה אוכלים קוגל מחיטים זכר למן. בספר 'נוהג כצאן יוסף' (מנהגי פרנקפורט פ' בשלח עמ' קצג אות ג'), כתב: 'ונוהגין לאכול חיטין בשבת שירה, ושמעתי סמך לזה בשלח נוטריקון בשבת שירה לאכול חיטין'.

ב'עוללות אפרים' (לבעל ה'כלי יקר' ח"ג אות שעז עמ' קכג), הביא מנהג זה והוסיף, שכן נוהגים לאכול חיטים בחתונות, וביאר שם הטעם שאוכלים בשבת שירה ע"פ דברי חז"ל (ברכות נז.), שחיטים רומזים ל'שלום', ובזמן ששלח פרעה את העם נעשה שלום בגבול בית ישראל, עי"ש.

בליקוטי מהרי"ח (ח"ג עמ' קטו) מביא בשם ספר 'הדרת קודש' (דף מ), להביא טעם למנהג זה, ע"פ מה שמובא בספר נחל קדומים (להחיד"א במדבר כג,ה), בשם רבינו אפרים עה"ת, שמהמן נעשה כגרעיני חיטה מגובלין כעיסה שיש בה מים, וזהו "ודגן שמים נתן למו" (תהלים עח, כד), וכיון שבשבת בשלח קורין את פרשת המן, לכן נוהגין לאכול חיטים זכר למן שירד כחיטין.

בספר הקדום 'כח יהודה' (כת"י), על מנהגי פפד"מ (להג"ר יהודה בינגא זצ"ל, הובא בס' פרדס אליעזר) כתב טעם מקורי למנהג אכילת חיטים בשבת שירה, ע"פ ההלכה ששואלין ודורשין שלשים יום קודם הפסח בפרטות הלכות פסח ודיניהם וחומרותיהם. ומנהג זה בא להזכיר לכל ישראל בחדש שבט, לתקן ולהכין לקנות חטים למצה של פסח, אפילו שזה יוצא שני פעמים שלשים יום לפני פסח.

אולם כיון שצריך לזה הרבה טירחות והכנות ויגיעות ושמירות וטחינה ורקידה ואפייה וכדו', ובלבד שאין כל עתים שווים בימות החורף, ולפעמים אין כתקון לטחינות החטים מפני הקרירות בכל אותו הזמנים. לכן היו הקדמונים זריזים ומקדימים עצמם לתקן מפרשת בשלח לקנות חיטים לפסח כדי שימצא בביתם חטים מוכן לזמן הטחינה לקמח של מצה.

Section III; People Food for Birds.

This is the real reason for the post.

Rav Huna in Taanis 20b, 

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא אמר ליה בינקותיה לא דכירנא בסיבותיה דכירנא דכל יומא דעיבא הוו מפקין ליה בגוהרקא דדהבא וסייר לה לכולה מתא וכל אשיתא דהוות רעיעתא הוה סתר לה אי אפשר למרה בני לה ואי לא אפשר בני לה איהו מדידיה וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי זבין ליה ושדי ליה לנהרא וליתביה לעניים זמנין דסמכא דעתייהו ולא אתו למיזבן ולשדייה לבהמה קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה

Rashi

אין מאכילין אותן לבהמה. משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם אי נמי משום דחסה תורה על ממונן של ישראל וזרק לנהר והולכין למקום אחר ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן כך שמעתי: 

משנה ברורה קע"א י"א

 כגון אגוזים וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת:

Rav Huna's shitta is perplexing on its face, a perplexity that is expressed in the Rishonim.

First. There seem to be numerous mishnayos that contradict this idea, and even Rav Huna is a baal memra of a sugya that seems to contradict it.

Second. The whole idea is totally not understandable. We're not talking about bread. We're talking about bunches of leftover vegetables. What is wrong with giving leftover food to animals?  This is a בעיטה בטובה??? This is bal tashchis???  And in order to prevent this "sin," this "sin" that the merchants - not him; the local storekeepers - might chalila feed their leftover scallions to their cows,  for this he had to spend his cash money???

Third.  Even given the basic idea, how likely is it that throwing it into the river is going to benefit the downstream poor? Is this a wise and prudent use of money?? Bishlema if it's bizui ochlin, maybe it's worse to be mevazeh ochlin than it is to be mevazeh money that can be used to buy ochlin. It's muttar to throw money. But if it is התורה חסה, why wouldn't that apply even more to Rav Huna's money? And were the merchants all Jews, that Rav Huna was worried about their money?

If we pasken like Rav Huna, not only would it be assur to give people food to animals, it would certainly be assur to spend money to buy food for animals unless you are obligated to take care of them, מזונותן עליך. If you stam want to buy bird seed to thrown out for the sparrows, how could that be muttar according to Rav Huna, especially according to Rashi's second pshat? If התורה חסה means that it's assur to waste people food on animals, kal vachomer it's assur to waste money that could buy food on animals that you have no obligation to take care of.

So you have to say that the two pshatim in Rashi are entirely disparate. The mehalach of one tzad yields a completely different halacha than the other. According to ביזוי, Rav Huna either wanted to prevent bizayon to the food; (I find it hard to believe that he wanted to prevent the merchants from being over on bizui.) We do find such a concept by bread on the ground, that every passer-by is obligated to move the bread to a place where nobody will tread on it. (Brought in Mishna Berura 171sk11, same place he brings Rav Huna.) Rav Huna is just expanding that halacha to all food in addition to bread, and even to the extent of not feeding it to animals in addition to preventing it from being stepped on. If it a din of התורה חסה, then Rav Huna's action, his spending money to prevent feeding it to animals, must have been for purposes of demonstration: "Look, see what I am doing, I am making sure that good food goes to a better purpose than just giving it to animals. You, too, should not waste your money by giving people food to animals."  All this is possible, but not found anywhere in the Mefarshim.

It is not only me. The Rishonim also express their perplexity with Rav Huna's idea.

Ritva Shabbos 156b

הא דתנן מחתכין את הדלועים לפני בהמה פירש רש"י ז"ל מחתכין את הדלועים התלושים. ומיהו סתמייהו לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם ע"כ. ונראה מדבריו דהא נמי בכלל פלוגתא דר' יהודה ות"ק דהיינו ר"ש דפליגי במקצת במוקצה. ולא נהירא דהא ודאי ליכא מידי דחזי לאדם ולא חזי לבהמה דהא פת סתמא לאדם קיימא, ובודאי לא אסר ר' יהודה לתת פתו לפני בהמה. ומה שאמרו פסחים  ע"ב דמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים אינו אלא לענין דבר שהיה עושה למאכל אדם ונדחית בשבת ממאכל אדם והוא עומד למאכל בהמה כגון נבלה שנתנבלה בשבת וכגון בני מעים דאסרות לעיל קמ"ב ע"ב וכיוצא בהם אבל כל זמן שהן ראויים עדיין לאדם דכ"ע מותרים הם לבהמה דברי הכל  

Tosfos HaRosh there

קנו ב מתני מחתכין את הדלועין פרש"י התלושין ומיהו סתמא לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם וקשיא לי מאי נפקא מינה אם לאדם קיימי אטו לא מצי למיתב לחם ובשר לבהמה משום דקיימי לאדם 

Tosfos HaRosh in Taanis on 20b

פרק סדר תעניות אלו מאכל אדם אין מאכילין כתב הראב"ד לא ידעתי למה אי משום זלזול אוכלים כ"ש כשמשליכין אותם לנהר איכא זלזול טפי שהרי הולכים לאבוד לתת פת לבהמה ושמא איכא זלזול כשנותנו לפני יאמרו כשמשליכו לנהר כעובדא דשמואל וליכא ישוב אלא משום שכיחא שיירתא כה ב כאן 

The Raavad, quoted by the Chida in Taanis in Pesach Einayim:

קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה כתב הראב"ד לא ידעתי למה אי משום זלזול אוכלים כ"ש כשמשליכין אותו לנהר איכא זלזול טפי שהרי הולכין לאיבוד ועוד וכי אסור לתת פת לבהמה ושמא בדבר מרובה איכא זלזול כשנותנו לפני הבהמה אבל כשמשליכו לנהר יאמרו אירע בהם דבר שלא היו ראוים לאכילה שאין דרך בני אדם להשליך אוכלים לנהר ולאבדם בידים ועוד כשמשליכין במים מוליכן הנהר למקום אחר ובני אדם לוקחין אותם וליכא איבוד אוכלים

The Meiri in Taanis brings the Raavad, and disagrees.

וכלי אדם אין מאכילין אותם לבהמה ופירשו גדולי המחברים מפני בזוי אוכלים ואעפ"י שבמעשה זה אמרו שהיה משליכם בנהר הם סוברים שההשלכה כנהר אין בה בוזוי שבני אדם מוצאים אותם ואוכלים, או שמא תולין הם באי זו סבה. 

ומ"מ גדולי המפרשים (הקשו) והרי אמרו מחתכים את הדלועים לפני הבהמה אעפ"י שהם מאכל אדם, ואף בשנשרפה בשאין ראוי לאדם או שאינו מוצא מי יקנם ואינם צריכות לו, והותר בכך שלא להביאם להפסד אבל לקנות ולהאכיל לבהמה לא, אטו תמרים וחרובין אין נותנים אותם לבהמה או אפילו פת? עד שהם תירצו שלא נאסר אלא כדבר מרבה אבל כדבר מועט מותר. 

 ואין הדברים נראים שאם מטעם זלזול הוא מה לי מרבה מה לי מועטי. 

ויש מפרשים שלא אסרוה אלא בשיש לו להאכילה מצד אחר אבל אין לו מותר, וכמו שאמרו במסכת שבת ח האי דאפשר ליה בדשערי ואכיל בדחיטי עובר משום בל תשחית. ואף זה אין נראה לי דודאי במעשה זה הרבה היה להאכיל לבהמה. 

אלא יראה לי שלא על כל אוכל אדם אנו אוסרים שהרי התמרים והדלועים אוכלי אדם הן וכן החרובים ואין נמנעים מלתתם לפני בהמה ולא אף הפת כמו שכתבו גדולי המפרשים אלא לא נאמר אלא על מאכל שסתמו ומינו מאכל אדם ושהוכן למאכל אדם בפרט בשעה זו אבל הוכן לבהמה אעפ"י שסתמו מאכל אדם אין חוששים לו 

Now we will deal with the apparent contradictions to Rav Huna.

1. I'm starting with a trivial little question, but someone needs to ask it, and that's me.

Shmuel II 12:3, in the fictional story Nassan HaNavi told Dovid HaMelech:

ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת

It may have been a fiction, but it was meant to be believed.  How does Rav Huna explain that the man gave his shepsaleh bread from his table? It's people food, it is assur to give it to an animal. 

As we will see, there are many exceptions given to Rav Huna's issur. The Mishna Berura above brings from the Machtzis HaShekel that (שמצדד) it may not apply where you have nothing else to feed your animal, and this would explain Nassan HaNavi's sheep. I personally think that even Rav Huna would agree that it is normal for a person to "love" a pet, and in that case, he would be mattir to share food with it.

Along the same lines, the Ksav Sofer (OC 33) says that Rav Huna was not talking about any animal that you own. The fact that you benefit from your animal's eating is mattir giving them whatever you want. לעניית דעתי his raya from the Mishna in Challa 1:8 is not a raya, and to say that Rav Huna was mattir for any animal that you own is impossible, because then he wouldn't have to buy the leftover vegetables from the merchants and throw them into the river. But lemaiseh, he's the Ksav Sofer and he is mattir.

2. As the Meiri brought, Rav Huna is shver from מחתכים את הדלועים לפני הבהמה in Shabbos 156b  Rashi says they are people food, and so according to R Yehuda they are muktza for animals and according to R Shimon they are not.  Similarly, Shabbos 155a,

 אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. רבי יהודה מתיר בחרובין לדקהת. 

3. Kedushas Sheviis means that you have to use food for its highest and best use. Therefore, you can't give people food to animals: This is brought in the Rambam Shmita 5:5, quoting from the Tosefta:

פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול:

The Braisa states the issur as only pertaining during Sheviis and because of the kedusha of the peiros. Otherwise, it would be muttar. How would Rav Huna learn the Tosefta? According to him, it is assur all year round. True, during Sheviis it is an issur deoraysa mamash and not just a middah ra'ah, but how could the Braisa say that the issur is exclusive to Sheviis?

4. Mishna Challah 11:8

עסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה, חיבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. 

As the Ksav Sofer (OC 33) asks, if mezamnin, then it must be people food. If it's people food, how can it be muttar to give it to animals. I don't think this is such a kashe. It's called Isas Klavim because it is often given to animals, so it's not like normal people food. 

5. Psachim 23a, Tos dh קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. 

אלא מאכיל לבהמה היינו אפילו חיטין גמורין

Although it is easy to answer that raw wheat is not in its current form people food, as we mentioned above from OC 208:4 and Mishna Berura there sk15. Still, if Rav Huna's issur is התורה חסה, then wheat should be no less assur than bread.

So it is clear that there are many Mishnayos and Braisos that seem to be incompatible with Rav Huna's issur. The Rishonim deal with many of them, and propose many loopholes in the issur that would resolve these problems. They are:

1. Rav Huna's din does not apply to animals you own. (Ksav Sofer OC 33.) Others say that this is true only where you have to buy them food and using people food would save you money - such as a dairy farmer that has a deal with a big bakery to take their stale bread and feed it to his cows.

2. It does not apply where you have nothing else to feed them (Meiri brought above, which he rejects, Machtzis Hashekel 171:sk1, Shoel uMeishiv II:72.)

3. It does not apply where the animal is suffering or might get sick or die.

4. It does not apply where the food is going to spoil soon. (Pardes Yosef Chayei Sara (24:19,) Beis Baruch on Chayei Adam (45:35.)

5. It only applies by large amounts, not by small amounts. (Meiri above, which he rejects.)

6. It only applies where the food was brought here and prepared now for people, like the din of Zimun or Hekdesh. Otherwise, even if it is perfectly good for people, the issur does not apply. (Meiri above.)

I don't need to tell you that all these teirutzim are dochak and are hard to read into the story of Rav Huna, who paid for the unpurchased vegetables and threw them into the river. True, that river might have been the lifeline of the communities it passed through and whatever floated by would be snatched up, but to say that none of the heteirim applied to the animals in Rav Huna's city is a very big dochak. What the Meiri says about the first teirutzim he brings, I say about the Meiri's pshat and all the other pshatim. But then, what do I do with Rav Huna?? I don't know. I remain perplexed.

The fact remains that the Magen Avraham, the Aruch HaShulchan (171:sk5,) and the Mishna Berura in 171 all are machmir, despite the many poskim that are mattir, like the Elya Rabba.  And Rav Huna was so worried about this, not that he would do the issur but that the local merchants might come to do the issur, that he paid for all the leftover produce out of his pocket to prevent this from happening. 

Still and all, if you want to put out your crusts and crumbs for the local birds, which is certainly what my mother's family did in Kelm, I don't think you have to worry.  If you are still worried, then put it into the cholent, or make a leftover-bread kugel, or save it all for Erev Pesach and burn it.

To be perfectly honest, what Rav Huna did seems to be a good example of a bal achrayus ensuring that producers would continue to bring produce to market and not shrink supply, while also preventing the poor from relying on an unpredictable welfare program. Sometimes, produce has to be purchased and destroyed to balance the market; to prevent overproduction (because producers knew that overproduction would not be rewarded by Rav Huna,) or underproduction (because producers knew that they would not lose if demand lagged) of vital commodities, a Keynsian intervention safeguarding effective supply and demand. Of course, only a fool would suggest that Ravina and Rav Ashi did not understand Rav Huna as well as he does.

Beshalach. Just a link to a different website.

https://havolim.blogspot.com/2021/01/beshalach-lo-nacham-elokim-two-havolim.html

Beshalach, Haftara, Shiras Devora.

Attention to the intended dikduk can add a layer to the experience of reading Tanach, such as the beat of mi'le'els in the passuk in Barchi Nafshi, תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה.

In this week's Haftara of Beshalach, we read Shiras Devora, from Shoftim 5:12. Devora said

עורי' עורי' דבורה עו'רי עו'רי דברי שיר

The first two Uris are mi'le'ra and the last two are mi'le'el.
ooREE ooREE Devorah, OOree OOree dabri shir.
Minchas Shai

עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר. שנים הראשונים מלרע והאחרונים מלעיל וכן במכלול דף קל"ז:

Radak

עורי עורי. שנים הראשונים מלרע והאחרונים מלעיל:

There are certainly good and valid interpretations of this change; for example, that the first is אתערותא דלתתא and the second is אתערותא דלעילא, especially (HaRav Bergman in his new שערי אורה) in the context of Chazal's statement that Devora lost Ruach Hakodesh for a moment after she contrasted herself with the Shoftim of the past (in passuk 7, where she said חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל)

But the truth is that no explanation is necessary.  This type of change is seen in many places in Shira and Tze'aka. Where a word is repeated after a separation, the first time it is mi'le'ra and the second time it is mi'le'el.  I think the best explanation is that when your heart is full, one way or another, you use all your kochos and kavanos.  As Rav Kook says,

ולפעמים באים כל הכוחות יחד ומעירים עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר 

- שמונה קבצים קובץ ו סימן יט באורות הקודש ג סימן מא עמוד שג

As always, you need an expert to explain Rav Kook; the magi'ah there explains

וברד"ק כאן, השניים הראשונים מלרע דגש על הרי"ש ושניים אחרונים מלעיל דגש בהתחלת המילה על העי"ן. ואכן ההרגשה הפנימית והרוח הצפונית באים מלמעלה. וקול התרנגול והשעון המעורר מהטבע וכוחותיו. והכל יחד נקרא להתחדש ולצאת לפועל ענינו האלקי לחזרת הנבואה והשראת השכינה בישראל.
 בשמונה קבצים קובץ ח אות סט התעוררי נפשי התעוררי בגדולה האלקית שלך אל תתבטלי ולא

In Hallel, we say

אנא' השם הושי'עה נא

אנא' השם הצליחה' נא

Hoshi'ah is mi'le'el, but Hatzlicha is mi'le'ra. I think that one is complicated by the repetition of anna/na/anna/na.

And with Uri in that powerful passuk in Yeshaya 51 9

 עורי' עורי' לבשי־עז זרוע יהוה עו'רי כימי קדם דרות עולמים הלוא את־היא המחצבת רהב מחוללת תנין

Awake, awake, clothe yourself with splendor. O arm of the LORD! Awake as in days of old, As in former ages! It was you that hacked Rahab in pieces, That obliterated the Dragon.
Minchas Shai there

עורי עורי. שניהם מלרע וכן במכלול דף קל"ז והשלישי שבפסוק מלעיל:

Tehillim 57:9

עוּ'רָה כְבוֹדִי עוּרָה' הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר׃

Minchas Shai

. כתוב במכלול דף קל"ז וכבר באו מהם מלרע עורה הנבל וכנור שובה ה' וגו' עכ"ל וכן בס"ס הוא בשני טעמים טעם הראשון הוא ימנית בראש תיבה כמנהג שאינו עושה מלעיל בתהלים והטעם השני עורה שהוא מלרע.

Tehillim 42:10

אומרה לאל סלעי ל'מה שכחתני למה' קדר אלך בלחץ אויב

Minchas Shai there

למה שכחתני. למה הראשון רפה ומלרע והשני דגוש ומלעיל מסורת ורד"ק בפי' ומכלול דף רס"ו

Reb Yaakov Kaminetzky (also in some mefarshim there in Tehillim) has a rule that if Lamah is immediately followed by aho'y then it's mi'le'ra, and otherwise mi'le'el. This is no doubt true, but it's not necessary in that particular passuk. It's a cry from the soul, like a shir, and when the word is repeated after a separation it changes from mi'le'ra to mi'le'el.

There are some words that remain a mystery, like קוּמָה, which varies from one place to another in Tanach, so when you end Birkas Krias Shma with קומה בּעזרת ישׂראל there's no right or wrong way to say it.  As the ibn Ezra says (Sefer Moznayim page 125)

יש מלות שתהיינה לעולם מלעיל ויש שתהיינה מלעיל פעם וימצאו מלדע כמו קומה ה (במדבד י לה) קומה ונשבה אל עמנו' (ירמיה מו טז)

But at least here, you have an approach that makes sense.

Beshalach. Shabbos is the Mekor HaBracha

In Lecha Dodi we say that Shabbos is the source of Bracha.

לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה

What does that mean, that Shabbos is the Mekor, the source, of bracha?  As we may surmise from its appearance in Lecha Dodi, this idea stems from Toras HaNistar. Indeed, it is found in the Zohar in this week's parsha and in Parshas Yisro, as well as the Ramban and Rabbeinu Bachaya in Parshas Breishis.  (Sources appear following the post.)

Although I am not conversant in Toras HaNistar, this idea does appear in many places.  For example, the Lechem HaPanim on the Shulchan in the Mikdash was the conduit of parnassa, and the Kohanim ate that Lechem HaPanim davka on Shabbos.   It is implicit in the words of Rashi in Breishis that Hashem blessed Shabbos with the Man - which makes one wonder, on the contrary, there was no Man on Shabbos.  Obviously, the source of the Bracha of the Man was the Kedusha of Shabbos, as we will see from the Ramban.

Another example - the Gemara in Beitza about the costs of making Shabbos and the minhagim of Shammai and Hillel. The Gemara says that although our budget is determined on Rosh HaShannah, we have an open expense account for kavod and oneg Shabbos, and that is not part of the budget- precisely like the Man, and davka because Oneg Shabbos is the source of Parnassa, not a draw on our Parnassa.

And finally, the Gemara in Shabbos 118, that one who is "me'aneig" Shabbos is granted endless blessings -

 אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר  אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד גלויות וכו'.

אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו'. לפיכך צריך האדם לזרז את עצמו כדי לכבד את השבת.

We are lucky to have Baalei Machshava that make the concept accessible to us. I found two, and both are fascinating.  The first is from Rav Sternbuch, and the second is from Rav Tzvi Pesach Frank.  Both imply a very interesting application of this concept.

Rav Sternbuch on passuk 16:26

ששת ימים תלקטהו (ט״ז, כ״ו) 

בזוה״ק מפו׳ ״אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההדא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומיה מההיא ברכה דמתברכאן דיומא שביעאה״ ונראה הביאור ששבת משפיע שפע פרנסה לכל ימות השבוע, כי בשעה ששובת מכל מלאכתו ואינו דואג להמציא טרף לביתו ומשליך על ה׳ יהבו שהוא יספק לו צרכיו, מתברך ביום זה בשפע ברכה להצליח במעשיו כל ימות השבוע, ולכן לא ירד מן ביום השביעי, כי אין זה זמן לדאוג לפרנסתו אלא להיפך בשביתה לגמרי ממלאכתו הוא מתברך בפרנסה בשפע, וזהו הוראה לדורות דהשביתה לגמרי בשבת מכל מלאכה דאפילו דבור בעניני חפציו אסור, זוכה לברכת ה׳ להצלחה כל ימי השבוע בפרנסתו.

Rav Sternbuch's point is that davka the total reliance on Hashem's provenance is the source of success in our worldly endeavors.   The blessing that ensures the success of our efforts comes on a day when we make no effort at all, on a day when we declare that we are totally reliant on the Ribono shel Olam. The one day when we could not go out and find Man is the day that ensures there will be Man to be found the other six days of the week.

Rav Kook, in "Peninei Rabbeinu Tzvi Pesach" (from Rav Kook) recorded in his private journal an amazing and instructive story he saw from the Beis HaLeivi.

"זכור את יום השבת לקדשו“ (שמות ב, ז)

באחד מפּנקסיו, מביא רבינו סיפור לא ידוﬠ על הגאון בﬠל "בית הלוי" מבריסק:

פﬠם, ביום שבח קודש, נכנס אצלו אחד מבﬠלי הבתים של בריסק, כשﬠל פניו

נסוך צﬠר גדול. הוא סיפר לרב כי בתו מקשה ללדת מזה שלושה ימים, ולדברי הרופאים היא בסכנה גדולה. הוא ביקש מהרב שיתפלל עבורה. 

להפתﬠתו, שאלו הבית הלוי: האם כבר קידשת על היין? השיב האיש, ״מרוב צﬠרי לא הייתי מסוגל".

 "אם כך“, פסק הרב, "קודם כל קדש ﬠל היין, ולאחר מכן טול את ידיך. הנך מוזמן לסﬠוד ﬠל שולחני את סﬠודת השבת". 

ישב האיש לסעודה. הגאון מבריסק האריך ﬠמו הרבה, ולבסוף שאלו אם נהנה מהסﬠודה. האורח השיב בחיוב. "אם כך", אמר הרב, "לך ﬠתה לשאול מה שלום בתך". לאחר שﬠה קלה שב האיש ופניו קורנות מאושר: “בתי ילדה בן במזל טוב״, בישר לרב, "אך מוכרח אני להבין: מדוﬠ הכריח אותי רבינו לקדש ולסעוד?" 

השיב לו ה״בית הלוי": "הלא מקרא מלא הוא (תהלים לז, ד): "והתﬠנג ﬠל ה' ־ ויתן לך משאלות לבך", ולכן גרמתי לך להתﬠנג, כדי שיתמלאו משאלות לבך לטובה."

The fascinating thing, to me, is that this reflects the words Hashem said to Moshe Rabbeinu before Kriyas Yam Suf -

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו 

The point is this: Shabbos is the Mekor of Bracha. Now that we're privy to this information, it would make sense to spend Shabbos in prayer and supplication, as we do on Rosh Hashanna. True, to the extent that tearful prayer would negate Oneg Shabbos, it would be disallowed, but at least a little bit! It's the time of bracha, seize the opportunity!
But that is false. The Beis HaLevi did not tell his guest to grab a Tehillim, and Klal Yisrael in the Midbar did not spend Shabbos praying that they should be zocheh that the Man would fall reliably the next week. The job we have to to be mechabeid Shabbos through Oneg. That is the only job. On Shabbos, Tefilla is irrelevant. (please see note below before the Mekoros section.)  Mah titz'ak eilai!  Set the table with shining tableware, sit down, sing Zemiros, gladden the hearts of the lonely, have a beautiful seuda, say beautiful and inspiring Divrei Torah, and don't worry about davenning.


Note:

I thank the person who wrote in to clarify the words "Tefilla is irrelevant." This is the comment, followed by my response.

Anonymous January 17, 2019 at 10:33 AM
..... your statement that "On Shabbos, tefilla is irrelevant... forget about davenning" hardly seems like a proper conclusion, since after all, we still have tefillos on Shabbos, don't we? The difference is only that on Shabbos we don't do שאילת צרכיו as we do the rest of the week. So on Shabbos, the davenning is not for the purpose of petitioning for our needs, but rather focuses instead on connecting to Hashem and tapping into the kedusha of Shabbos. But the fact that the focus of the Shabbos davening is different to the focus of the weekday davening does not mean that on Shabbos, davening is irrelevant. On the contrary, the Shabbos davening is elevated to a higher plane than the weekday davening, and that's why we traditionally spend more time davening during Shabbos than we spend during any other day of the week.


Eliezer Eisenberg January 17, 2019 at 11:12 AM
That is exactly what I meant. I got caught up in the idea and wrote too fast. I was thinking of the Or Zorua in the Hagohos Ashri in Brachos 9b that says that we don't really have to be masmich ge'ula to tefilla on Shabbos, because it's not a tefilla of yom tzara, i.e., as the Shagas Aryeh says in 16, that it's hoda'ah, not bakasha. It's a completely different concept, it's not tefilla as it is generally thought of.
Thanks for pointing that out. I'll fix it.

I think that clarifies what I meant. Tefilla on Shabbos is not Tefilla as it is normally thought of. It is not Bakasha, it is Shevach v'Hodaya. True, the word "Tefilla" is sometimes (Tefillas Chana), albeit rarely, used in Tanach for the latter, but it is predominantly used for the former. In Chazal Tefilla certainly includes bakasha.  In this post, I wanted to use the word "Tefilla" as synonymous with צעקה, as in "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"

Since I have the Mekoros for everything else here, here's the Shaagas Aryeh on the Or Zarua.

תשובה בהגהות אשר"י בפ"ק דברכות (סי' י ד"ה בשבת) כתב בשם אור זרוע בשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה הואיל ונפקא לן מ"יענך ה' ביום צרה" דכתיב בתריה "יהיו לרצון אמרי פי" ושבת לאו יום צרה הוא ע"כ  ..........................  

אבל עיקר דבר זה יש ללמוד מפירש"י רפ"ק דברכות ד ב גבי הא דאמר רבי יוחנן איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ופירש"י ד"ה זה הסומך וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ואמר בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהא אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים ומתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"כ הרי עיקר הטעם של סמיכת גאולה לתפלה כדי לקרב להקב"ה אליו על ידי קילוסין של יצ"מ ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו כדי שתקובל תפלתו וזה לא שייך אלא בימי צרה שהן ימי החול שאדם מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו וצרותיו של אדם אבל לא בשבת שאין מתפלל בהן אלא שבע שאין בהן שאלת צרכיו ומהאי טעמא כתבו מקצת רבוותא שאין להתפלל בשבת תפלת נדבה הואיל ואין בתפלת שבת שאלת צרכיו אלא דברי שבח בלבד ולהאי טעמא ביו"ט נמי א"צ לסמוך גאולה לתפלה דהא אינו מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו זהו מה שנ"ל בטעמו של האו"ז 

**************************************************************
MEKOROS

The zohar in Yisro by the dibros that Shabbos is the source of Bracha:
Zohar 2:88a:4 

זכור את יום השבת

"זכור את יום השבת לקדשו".    רבי יצחק אמר, כתיב (שם ב ג) "ויברך אלהי"ם את יום השביעי", וכתיב במן (שמות טז כו) "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" - כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה? אלא הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.    ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא, ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא, בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין, דהא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא, ועל כך בעי לסדרא פתוריה בליליא דשבתא בנהמי ובמזוני.

רבי יצחק אמר, אפילו ביומא דשבתא נמי. רבי יהודה אמר, בעי לאתענגא בהאי יומא, ולמיכל תלת סעודתי בשבתא, בגין דישתכח שבעא וענוגא בהאי יומא בעלמא. רבי אבא אמר, לאזדמנא ברכתא באינון יומין דלעילא, דמתברכאן מהאי יומא, והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין, מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכלא, ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין, תלת זמני מכד עייל שבתא, בגין דיתברכון כלהו כחדא.

ועל דא בעי בר נש לאתענגא תלת זמנין אלין, דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא, בעתיקא קדישא, ובזעיר אנפין, ובחקלא דתפוחין. ובעי בר נש לאתענגא בהו ולמחדי בהו, ומאן דגרע סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא, ועונשיה דההוא בר נש סגי, בגיני כך בעי לסדרא פתוריה תלת זמני מכד עייל שבתא, ולא ישתכח פתוריה ריקניא, ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא, ובהאי מלה אחזי ותלי מהימנותא לעילא.

and similar here on 63b:5-8

ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר. אמר רבי יהודה, בכל יומא ויומא, מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דיליה. 

ו 

ועל דא משה אמר, איש אל יותר ממנו עד בקר. מאי טעמא. בגין דלא יהיב, ולא יוזיף יומא דא לחבריה, אלא כל חד וחד שליט בלחודוי, בההוא יומא דיליה. דהא לא שליט יומא ביומא דחבריה. 

ז 

בגיני כך, כל אינון (נ''א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חמשא יומין שליטין ביומייהו, ואשתכח ביה, מה דקבילו, ויומא שתיתאה אשתכח ביה יתיר. ואזלא הא, כהא דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב יום הששי, ולא אתמר הכי בכל שאר יומין. אלא הכי אוקמוה, הששי. דאזדווגא (דאזדמנא) ביה מטרוניתא. לאתקנא פתורא למלכא, ובגין כך, אשתכחו ביה תרין חולקין, חד ליומיה, וחד לתקונא, בחדוותא דמלכא במטרוניתא. 

ח 

וההוא ליליא, חדוותא דמטרוניתא במלכא, וזווגא דלהון, ומתברכאן כל שיתא יומין, כל חד וחד בלחודוי. בגין כך, בעי בר נש לסדרא פתוריה בליליא דשבתא, בגין דשארי עליה ברכאן מלעילא, וברכתא לא אשתכח על פתורא ריקניא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בגין כך, תלמידי חכמים דידעין רזא דא, זווגא דלהון מערב שבת לערב שבת. 

And the Rishonim in Breishis 2:3.
Ramban

וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (יא ב) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת

and Rabbeinu Bachaya there in a very similar vein.


The Lechem HaPanim is the source of Bracha for Parnass:

רמב"ן:

זר זהב - ...וכן הדבר שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין. אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אבל כאשר יהי שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית, וחלה הברכה על אסוך שמן, וכן השולחן בלחם הפנים בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל, לכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע. (שמות כה כד)

לחם פנים - רש"י, ולשון המשנה בן זומא אומר לחם פנים, בעבור שיהיה לו פנים, אבל כל זה יהיה לדברי האומר כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר כמין ספינה רוקדת, אינו כן... ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך, וכבר רמזתי בו... (שם כה ל)

ספר החינוך:

להשים בבית המקדש לפני ה' לחם תמיד, שנאמר ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. משרשי המצוה, שצונה הא-ל ב"ה מצוה תמידית בלחם, לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השי"ת,יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השי"ת, בו הוא מתברך, ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעין הברכה נובע עליו... ועל הלחם הזה בעצמו אמרו, כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון הא-ל, היתה הברכה דבקה בו ביותר, וכל אחד מן הכהנים שהגיע לו ממנו כפול היה שבע... ואמרו המפרשים שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה, וקיום מצות הא-ל בלחם ובלבונה אחד הוא... אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו, אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל, אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כולו לה'... והרמב"ם כתב אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא ידעתי לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום... (תרומה מצוה צז)

שם משמואל:

ועל פי זה יש ליתן טעם על לחם הפנים הבא מצה ולא חמץ. ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות, ששבת היא יומא דנשמתא מעין עולם הבא, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ, אדרבא מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ. אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת ב' בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה, והיא כדמיון עולם הבא שאחר עולם הזה, ובחינה שניה שהיא ראשית לימי המעשה הבאים, ומניה שיתא יומין מתברכין. והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השולחן עד השבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמו שכתב הרמב"ן, ואיננו יכולין לומר שהוא מצד הבחינה הראשונה שבשבת, שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננה נגמרת מצותו עד השבת הבאה, ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייכים לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת הבחינה השניה שבשבת, שהיא התחלה וראשית לימי המעשה הבאים, וכל התחלה וראשית צריכה להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יום טוב של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה, על כן בא חמץ. (שמות תצוה תרע"ב)

פרי צדיק:

...ויש גם כן ב' המדרגות בהמשכת הקדושה, ועל זה אמר והיתה לאהרן ולבניו, שהקדושה להכניס בלחם הפנים יהיה לאהרן ולבניו, וכדאמרינן שם (יומא ל"ט) מ' שנה ששימש שמעון הצדיק וכו' ונשתלחה ברכה וכו' ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר וכו'... והוא על ידי הקדושה שנתן שמעון הצדיק הכהן הגדול בלחם הפנים. וקדושה היא ברכה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שם. וכן כל הכהנים נתנו אז קדושה וברכה בלחם הפנים, ולפי הכנת הכהן האוכלו כן שרה הברכה במעיין, יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר... ומכל מקום אחר כך מקבלים הם קדושה מאכילת לחם הפנים, כמו שכתוב בזוהר הקדש בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטו כהני אתברכו כל מזונא וכו', מזונא דקא נפיק מגו שלחן מברך מזונא דכהני, היינו שהועיל לכהנים אכילת לחם הפנים לכל האכילות שאכלו תמיד שיהיו בקדושה, ומשום הכי כתיב אחר כך ואכלוהו לשון זכר, שאז נעשה לחם הפנים המשפיע קדושה לכהנים... (ויקרא אמור י)

Shammai and Hillel and the introductory words in Beitzah 15b-16a

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו

א"ר אבהו מאי קראה (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מז, כב) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל, ח) הטריפני לחם חקי

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום

Rashi

כל מזונותיו של אדם - כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר

 מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:

חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו - כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת:

מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

יום יום - יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

An excellent synopsis from sefer Dan Yadin on Brachos (from a contemporary named Nissan Dayan, Bnei Brak,) page 135 on Brachos 29a

ובזה ביארנו בס"ד בסה"ק מעין גנים עה"ת בפ' אמור מש"כ בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו"' דיש לדקדק כפל אומרו ביום השבת ביום השבת ולמה שנתבאר י"ל בהקדים

מש"כ הרמב"ן בפ תרומה דע"י השלחן שהיה במקדש יבא השובע לכל ישראל כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין אבל עולם כמנהגו נוהג אבל כאשר יהיה שם שורש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו כאשר היה עם כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא הסר בימי אליהו וכן האסוך שמן בימי אלישע בן הדבר בשלחן דע"י לחם הפנים תחול הברכה ולכך אמרו כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע עוד כתב הרמב"ן שם דנקרא לחם הפנים ע"ד שנאמר תמיד שהיה מונח בצפון כי ברכת ה' היא תעשיר וכו' יעויי"ש ואיתא בזוה"ק דבעי בר נש לסדרא פתוריה תלת זמני דלא ישתכח פתוריה ריקנא ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא משום דמההוא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין וכו' וכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו וא"כ מה ברכתא אשתכח ביה כיון דלא משתכחי ביה מזוני אלא דההוא יומא מתברכן מיניה כל מזוני וכו' יעויי"ש זוהר פ' יתרו הכלל העולה מכל האמור דע"י השבת באה הברכה על ששת ימי המעשה ולא ש ע י ההכנות שבימי החול יש מזון וברכה דלולי השבת היינו שמירתה אין נפש וקיום לעולם כנז' באוה"ח הנ"ל וע"י שמירת חשבת באה הנפש וקיום וברכת השפע לעולם הה י"ל רומז הפסוק ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו דע"י עריכת לחם הפנים לפני ה' ביום השבת עי"ז באה הברכה לעולם ובזה אפשר עוד הפעם לערוך לחם לשבת הבאה וכן לעולם ונמצא דלא העבודה שבימות החול שעל ידם מכינים הלחם עי"ז עורכים הלחם בשלחן

ביום השבת אלא דווקא ע י העריכת לחם ביום השבת זה הנותן הברכה שיהיה בחול לחם ושיהיה אפשר שוב בשבת הבאה לעורכו ונמצא דשבת עורכת לשבת וכאילו כתי' ביום השבת יערכנו ביום השבת יערכנו ואם לא יערכנו בידם השבת והשלחן יהיה ריק לא תחול הברכה ולא יהיה מה לערוך ביום השבת הבאה ונכון הוא בס"ד והנה בגט' יומא פה נאמרו כמה טעמים במה שפקוח נפש דוחה את השבת ובסה"ק הרי בשמים הבאתי בס"ד טעם נוסף