Asking a Tzadik to Daven For You.

We all are familiar with the Gemara in BB 116a that

 כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. 

 I came across something very similar in  the Sifri in Bamidbar 11:2, brought here in Rashi.

ספרי במדבר פ״ו:א׳

ויצעק העם אל משה. וכי מה היה משה מועילם, והלא אין ראוי לומר אלא ויצעק העם אל ה'! ומה תלמוד לומר ויצעק העם אל משה? היה ר' שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו, והלך לו הבן ההוא אצל אוהבו של מלך, אמר לו: צא ובקש לי מאבא. כך הלכו ישראל אל משה, אמרו לו: בקש עלינו מלפני המקום. 

From the baal haRokeiach, and directly relating to our discussion, see there note 21:  https://www.beureihatefila.com/files/Machnisei_Rachamim_1.pdf

The Rokeiach is particularly relevant to people who go to kevarim and so forth to ask for intercession and tefilla.  

Coincidentially, I saw the following dvar torah that touches on this topic on my father in law's desk.  This is from one of his forthcoming Sefarim. His approach, of course, is more nuanced, and avoids the haughty "I'm a misnageid, I don't go to anyone for brachos or tefillos, that's just avoda zara," and the ignorant shunting off the avoda of tefilla to the rebbe. Here it is, with his permission.

וישמע אלקים את קול הנער (כא, יז)

פרש״י, מכאן שיפה תפלת החולה מתפילת אחריםעליו והיא קודמת להתקבל. ויש לעיין האי ליישב דברי רש״י עם מה דאיתא בבבא בתרא (קט"ז ע"א)

דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שלפי מה שמבואר מדברי רש״י שתפילת עצמו קודמת להתקבל, למה ילך אצל חכם לבקש עליו רחמים.*

ונראה לבאר, שרבי פנחס בר חמא מיירי כשאין החולה יכול לתפלל על עצמו, לכן אמרינן שילך אצל חכם ויתפלל עבורו, אבל אם יכול החולה להתפלל ודאי יתפלל על עצמו, קודם שיבקש מהחכם להתפלל עבורו. וכן מדוייק הלשון ״כל שיש לו חולה בתוך ביתו", שמשמעו אנשים אחרים כגון בני ביתו, שהם יבקשו מהחכם להתפלל בעד החולה, שעדיף תפילת החכם מתפילתם, אבל על החולה עצמו לא נאמר שילך אצל חכם.

עוד אפשר לומר, אף שבדרך כלל מתקבל תפילת החולה קודם, מ״מ לפעמים אינו מתקבל מטעמים הכמוסים. ולכן, אם לאחר שהתפלל החולה בעד עצמו אינו נראה שנתקבל תפילתו, אזי ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, ואפשר יצטרף תפילתו עם תפלת החכם להתקבל.

נמצא, כל שיכול החולה להתפלל, ודאי יתפלל על עצמו תחילה. ואחר כך אם ירצה ילך אצל החכם (ובפרט אם לא ראה שנתקבל תפילתו), שאין מי שיאמר שאין תועלת בתפילת החכם. ואדרבא מלשון רש״י משמע שאפילו תפילת אחרים מועלת, שהא כתב ״תפילת החולה קודמת להתקבל,, משמע שתפילת שניהם מתקבל אלא שתפילת החולה מתקבל תחילה, וא״כ כ״ש שמועלת תפילת החכם. [וכעין זה מצינו אצל אבא חלקיה, ש״קדם עננא מהך זוית דקיימו דביתהר (תענית כג, ב), שממון שהיתה יותר זכותים לאשתו, תפילתה קדמה להתקבל.]

[והיה מקום ליישב הקושיא מצד אחר, כי הנה הביא רבי פנחס בר חמא מקור לדבריו, ממשלי (טז,יד), ״חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה״, ו א״ כ משמע שתכלית תפילת החכם, הוא להסיר כעס ותימה מאת רבש״ע, שמועלת ע״י זכותיו של החכם, וכן פירש הגר, א (שם). ולפי״ז יש לפרש, דודאי יתפלל החולה בעד עצמו שיתרפא מחליו, כי הוא מכיר את נגעי לבו, אבל גם ילך אצל החכם, כדי להשתכך את כעס הרבש״ע מחמת אהבת החכם. אמנם לפי מה שכתב הרש״ש על הרשב״ם, אין ענין חמת המלך שייך לחולה, עיי״ש.]

אמנם עדיין יש לעורר על דברי רש׳׳י, מהא דאיתא בברכות (ה, ב), כשחלש ר׳ יוחנן נתן ידו לרבי חנינא והעלהו מחליו, ופריך הגמרא למה לא עשה כן ר׳ יוחנן לעצמו, הלא אנו רואין שהצליח ר׳ יוחנן להעלות רבי חייא בר אבא מחליו, ומשני "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין״. אלמא שעדיף כח אחרים להוציאו ממצבו יותר מעצמו, ואילו הכא אמרינן שתפילת החולה עדיף מתפלת חבירו.

ויש לפרש, שנתינת יד להתרפאות הוא ענין סגולה, ודבר סגוליי אינו נעשה על ידי עצמו. ודבר זה דומה לענין של ברכה, שאין האדם מברך את עצמו מאחר שהוא ענין סגוליי, והיינו שאמרו חז׳׳ל ״לא תהא ברכת הדיוט קל בעיניך׳ (ברכות ז,א), שמכיון שהוא ענין של סגולה אין אנו יודעין למי שייך הסגולה. אבל התפילה שהוא דבר טבעי, לבקש מאביו שבשמים שימלא בקשותיו, (עיין מהרש׳׳א קדושין כט,ב ד׳ה אפשר), אזי עדיף תפלת עצמו להתקדם להתקבל מתפילת אחרים, וכמו שביארנו.

ונראה לתת טעם, למה יפה תפילת החולה וקודמת להתקבל. שתפילת החולה כולל בתוכו יותר תוכן מתפילת אחרים ואפילו אם הוא חכם, כי רק החולה יכול למסור הרגשי לבו, וכל שהתפילה יותר מפורט ומורגש מקובלת יותר. משל למה׳׳ד דומה, למי שצריך בירור הלכה, כששולחו ע״י שליח לאו דוקא יעריך אותו השליח עם כל פרטיה ודקדוקיה, כי א׳׳א למסור לשליח רגשי לבו, ולכן אין ביכולת השליח לפרט השאלה כראוי. (וכעין זה כתב היפה תואר על המדרש(נג, יד), ״כי הוא מתפלל מתוך צרתו״).

מיהו אין טעם זה מתיישבת כ״כ, כי כאן תפילת האחרים על ישמעאל היתה של הגר אמו, ובודאי יש לאם החולה הרבה צער, ולפעמים אפילו יותר מהחולה עצמו, ואפילו הכי אמרינן שתפילת החולה;ישמעאל, נתקבלה תחילה.

ובכל אופן, ברורים דברי רש״י, שעדיף לחולה תפילת עצמו מתפילת אחרים.

ולכן צריכים להשים לב, מה שעושים הרבה אנשים כשנמצאים בצער או במצב קשה, שבאים אצל החכם ומוסרים לפניו צרותיהם, שאל יחשוב האדם שמאחר שיתפלל החכם בעבורו, כבר עשה כל מה שצריך ואין עליו עוד לעשות. שלפי מה שמבואר כאן שתפילת החולה עצמו יפה לו וקודמת להתקבל, אין לחולה להפסיק מלהתפלל בעד עצמו ולפרט נגעי לבו לפני אביו שבשמים, שתפילתו מועיל הרבה יותר מתפילת החכם. ובפרט מה שמצוי פעמים הרבה, שמעולם לא בקשו מחכם שיתפלל עבורם, ורק בקשו ממנו דברי ברכה וחיזוק, שבודאי ימשיכו להתפלל. כי כבר ביארנו שאין ענין הברכה מענין התפילה ואיננו דומה לו כלל, שהברכה הוא ענין של סגולה משא"כ התפילה, וא״כ בודאי אין הברכה שוה לתפילת החולה.

*(עיין מה שפירש המאירי על הגמרא (שם), וז״ל ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפילות ויבקש רחמים עכ״ל, ולפי״ז אין מקום לקושיא זו.)

Behaaloscha, Bamidar 8:3. Shleimus, More Than Dveikus.

 שי לתורה

 חלק ג

ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה (ח' ג') 

יעוין ברש"י שהביא בשם הספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה 

ונראה הביאור בזה דעיקר גדלות האדם הוא רק במה שעושה את ציווי ה', וגם על אהרן הכהן נחשב זאת למעלה, שלא שינה. והוא משום שהעיקר אינו מדרגות, כי אם לעשות ציווי ה'. ובזה היצר הרע שולט יותר מכל. 

ויעוין לקמן בענין המסעות שיש אריכות גדולה בפסוקים ימים רבים ימים מספר מערב עד בוקר או יומם ולילה או חודש או ימים וצ"ב כל האריכות 

ויעוין ברמב"ן שמסביר הנסיון הגדול בכל המצבים הנ"ל אולם אכתי צ"ב הרי ראו את הענן בעיניהם וראו וחוו את הנס העצום של הענן וא"כ מהו החידוש שנסעו כפי הציווי?

 אלא מבואר כהנ"ל דלעשות ממש כפי המצווה בלי לשנות כלום ולא להוסיף או לגרוע אינו דבר פשוט 

ויעוין באור החיים שכתב ג"כ על דרך הרמב"ן ומוסיף שלא היו חפצים אלא לעשות מאמר ה' ר"ל לא שרצו ליסוע לאיזה מקום וממילא כל חניה היה להם לעיכוב אלא כל רצונם היה לעשות רצון ה' וממילא לא היה משנה אצלם זמן הנסיעה וזמן החניה 

וצריך לידע שזו גדלות אם האדם עושה כל מעשיו יום יום כפי רצון ה', ולא שעושה לפעמים דברים גדולים. הרי כל יהודי יש לו לפעמים זמנים של התעוררות, כגון יום הכיפורים וראש השנה. אכן זו אינה גדלות. גדלותו של אדם נמדדת בדברים קטנים ובהנהגות היום יומיות וכו' 

[מדברי מו"ר הגרמ"ד הלוי סאלאווייציק שליט"א]

This is precisely congruent with the Brisker/Feinstein shittah about זה אלי ואנוהו, that is is essentially doing the mitzva perfectly, and unrelated to aesthetic beauty.  It's supposed to be black? Make it ultra black. The letters are supposed to be legible? Make them super clear and perfect. The "beauty" type of Hiddur is just a middas chasidus to make the Torah beloved, and that would include Rashi's talis na'eh, but the real din of hiddur is to do the mitzva perfectly, not adequately, but perfectly.

There's a famous story about the Chofetz Chaim's son. He was on a train with a group of Poilisheh Chsidim, and they all wanted to hear marvels about the Chofetz Chaim. They knew very well that he would not say anything about his father, so they came up with a strategy. Each one said a story about their Rebbe's miraculous deeds, and then, the turned to him and said אל תפרוש מן הציבור, we all said stories about our rebbes, you have to say something about your father. He answered that your rebbes do mofsim because צדיק גוזר והקב"ה מקיים.  I can only say one thing about my father, and that is that הקב"ה גוזר ואבא מקיים.  

One version - 

דער זון פונ'ם חפץ חיים האט דאס געזאגט ווען די פוילישע חסידים אין ווארשא האבען איהם געפרעגט מיט וואס זיין טאטע צייכענט זיך אויס. זיי האבען פארציילט מופתים פון זייערע רבי'ן, האט ער געזאגט 'ביים טאט'ן איז פארקערט, הקב"ה גוזר וצדיק מקיים'

Beha'aloscha. Yearning To Do Avodas Hashem

Our parsha illustrates the vast gulf between two groups of people who can be said to have acted in the same way. One was the the מתאוננים, the ones that demanded the food they were used to in Mitzrayim, and the other was the טמאים לנפש אדם, the individuals that were tamei and couldn't bring the Korban Pesach. Both knew that what they already had was sufficient, but both said that they suffered terribly because they knew that there was more that they might have. The Misonenim had the miraculous Mahn, which was a perfect food and fully sufficient for all their bodily needs, but they suffered because they knew there was tastier and more pleasurable food available. The Te'meyim knew that they were pattur from Korban Pesach. Pattur means that under the circumstances, they had no mitzva to bring the Korban. But they were anguished at the thought that they would miss the incomparable joy of participating in the Mitzvah. 

We're written about this in the past.

We're writing about this now because of Reb Moshe's insight as to how a person should feel and how he should behave when he is not being able to fulfill a mitzvah. Instead of saying he's pattur and that's all there is to it, he should do something that has to do with the mitzva, no matter how small it may be, and no matter that he is not fulfilling any commandment by doing to. Especially interesting is that Reb Shlomo Zalman disagreed (I assume because he felt it came too close to bal tosif or shchutei chutz.)  Reb Shlomo Zalman said that Reb Moshe only meant it as a mussar haskeil, but not in practice. But you will see that Reb Moshe really meant it in practice as well.

Reb Moshe in the Darash in this week's Parsha:

למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו (ט' י') תמוה מאוד מה כתב רש"י שהטמאים אמרו שיקריבו עליהם בכהנים טהורים ויאכלו טהורים הא א"א זה דנקרב לטמאין פסול (פסחים מא א) ואף אם נימא שהיתה כוונתם לצרף עם טהורין ויהי' לטהורים ולטמאים שכשר הקרבן לא ירויחו כלום כי לא יוצאין הטמאים בזה. וצ"ל דבר חדש דאף שאין יוצאין מ"מ מיד אהבת המצוות הוא שצריך להשתתף עכ"פ אף שלא יצא אם א"א לו לקיים ממש וכעין הא שעשה משה שהפריש שלש ערים אף שלא קיים המצוה. אך ראיה משום ליכא משום דהתם עכ"פ נשאר מעשיו קיים. ואף שאפשר שהיו רשאין ישראל לשנות ולהפריש ערים אחרים מאחר שלא קלטו עדיין מ"מ ידע שלא ישנו. אבל הכא חזינן שאף שלא יצאו כלום ידי חובתן אף למקצת מ"מ יש לו להשתדל להיות קשור עם המצוה במה שאפשר וכן בזכות האהבה דיהושע לתורה הבטיח לו השי"ת לא ימוש סה"ת הזה מפיך (יהושע א ח) היינו שנתברך שיוכל לעשות כאהבתו בלא מניעות ועיכובים מצד ענינים גשמיים כהברכות דאם בחקותי שהוא לדברים גשמיים שפי' הרמ "ם בהקדמתו למשניות שהוא שלא יהיה לו מניעות לעבודת השי"ת וללמוד התורה 

ומזה יש למילף לאחד שקשה לו לקיים איזה מצוה שמצד האהבה למצוה יראה לעסוק בה לכה"פ במה שאפשר כגון שאסור לו לאכול כזית מרור יטעום מעט וכן בכל מצוה כגון מי שאסור לו לישב בסוכה יראה עכ"פ לעשות סוכה וחזינן כמה היתה גדולה אהבת חמצוות לישראל שהשי"ת נתן מצות תרומות ומעשרות באופן שיוכלו שלא להפריש לעולם בלא איסור כגון להכניס דרך גגות כברכות לה ב ומ"מ סמך הקב"ה על כלל ישראל שיקיימו תו"מ עד שלקח הנחלה משבט לוי ואין זה רק על יחידים חסידים שבדור אלא על כל ישראל ממש והוא משום שאהבת המצוות הי' גדול מאוד לדורות הראשונים והשתדלו בכל עת ובכל ממונם להתחייב במצוות
 וזהו נראה בטעם שתקנו לברך שיכנס לתורה ולמע"ט שלכאורה בלתורה כלול גם מע"ט דעל מנת שלא לקיים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ובלא תורה אין ע"ה חסיד ולמה אמר תרווייהו אלא שהוא ברכה לאהבת המצוות שיעשה מע"ט אף אלו שיכול ליפטר בדין כגון בתרומות ומעשרות ובציצית ללבוש רק בגדים שפטורים מציצית וכדומ' וע"ז צריך ברכה מיוחדת שיכנס למע"ט מצד אהבת מצוות 

Reb Shlomo Zalman is brought in Halichos Shlomo Tefilla page 87
The first paragraph is the main text. The second (י"ד) is the note. The third 926) is the annotations under the notes.

י מי שציוהו הרופא שלא יוציא מפיו אפילו תיבה אחת במשך זמן מסוים, כגון שבוע, שאם לא כן יאבד קולו או יפגמנו לעולם. אם ברור לו לחולה שאבחנת הרופא אמתית ורוצה לשמוע לו ולנהוג בזהירות יתירה ולא לדבד כלל, רשאי שהרי אין אדם חייב לבזבז כל ממונו כדי לקיים מצות קריאת שמע, וכל שכן שאין עליו לאבד את קולו לעולם כדי לקיים מצות קריאת שמע. ולכן יהרהר בלבו כל התפלה והברכות וקריאת שמע (י"ד)  

(י"ד) דאע"ג דקיי"ל (סי' ס"ב ס"ג ובמ"ב סק'ו) הרהור לאו כדיבור דמי בכה"ג הו"ל כאלם שצריך להרהר וזהו תפלתו, ואף דלכשנתרפא בתוך זמן התפלה ודאי צרין לחזור אין זה משום דההרהור לאו כלום הוא דהרי עיקר חיוב תפלה וברכות הוא ההודאה לד' והרי הודה וקיים המצוה (26)  אלא משום דעכ"פ לא קיימה כתקון תכמים  ולכן צריך לחזור, 

(26)  והיינו דוקא בנד"ד דאף שאינו עושה כתקון חכמים מקום כיון שאינו יכול להוציא בשפתיו יש כאן קיום מצוה בהרהורו כמי שנתבאר. אבל אין זה משום זכר למצות תפלה, דאין לנו לחדש דברים כעין אלו לעשות זכר למצוות במקום שאי אפשר לקיימם. וכעין זה נראה בהא דמבואר בסי' תרע"א במ'"ב סק"ו לענין נרות חנוכה דבשיש לו מעט שמן יתן בנר אהד בשיעור והשאר יחלק לנותרים, הגם שלא יהי' בהם שמן בשיעור כלל, דהתם נמי אין זה משום זכר למצוה אלא משום דסו"ס יש באן קצת פרסומי ניסא, שזהו עיקר תוכן המצוה. ולכן נראה דאף המל"מ דס"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה ה"ז דחצי שיעור במצוות עשה לאו כלום הוא מ"מ בהא מודה, ורק במקום שהזכירו כן הפוסקים כגון בסי" תרמט ס"ו בקהל שאין להם לולב וכדו' עבדינן זכר למצוה (כתבי תלמידים) וכשהראו לפני רב מש"כ הגר"מ פנשטיין ז"ל בס' דרש משה פ בהעלתך אמר שזהו רק ע"ד הרעיןן אבל לא בגדרי ההלכה. 

On the other hand, Rav Zilberstein brings it down lehalacha in his Chashukei Chemed Beitza 15b, where he introduces the piece from Reb Moshe by saying the following:

שאלה יהודי אשר אינו יכול לאכול ולקיים מצות שמחת יו"ט מה בכל זאת אפשר לו לעשות 

תשובה כתב השו"ע או"ח סימן ש' לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת אפילו אינו צריך אלא לכזית וכתב השערי תשובה עיין בא"ר בשם של"ה מי שמפסיק מבעוד יום יטריח להכין סעודה זו לאחרים עכ"ד ולפי זה הוא הדין בעניננו אם לא יכול לאכול בעצמו לפחות יכין סעודה לאחרים כדי שאחרים ישמחו ובזה יקיים קצת מצוות שמחת יו"ט. 

Behaaloscha, Bamidbar 12:15. Honoring Miriam, and Hakaras HaTov Before It's Too Late

Rashi brings the Mishna in Sotah that Miriam was shown great honor.

מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר שנאמר (במדבר יב, טו) והעם לא נסע עד האסף מרים

Reb Moshe, in the Darash asks, why is it that this honor, this singular public demonstration of the gratitude and love Klal Yisrael had for Miriam, was bestowed in this low point in her life? Would it not have been better if this sort of demonstration would have taken place at a good time?

Reb Moshe answers that the Torah teaches us that davka when Miriam was being punished, she became a Metzora'as for her Lashon Hara against Moshe Rabbeinu, do we need to realize that she was still the great Miriam, and that her sin and punishment do not diminish the degree of respect and hakaras hatov we have to her.

Darash Moshe:

והעם לא נסע עד האסף מרים [יב טו] תמוה לכאורה מה שהשי"ת הראה הכבוד למרים בעת צרעתה שבא על ידי החטא שלה, וכי אם לא חטאה לא היה חולק לה כבוד שרוצה  לחלוק לה.     אבל נראה שהוא להודיע שכל כך חביבה היא לפני השי"ת שגם בעת חטאה הוא אוהבה ביותר מצד מעשיה הטובים ואף אז רוצה לכבדה וליתן לה שכר. וזהו אולי גם מה שנאמר בשאול שתבע העונש וגם השכר כדאיתא ביבמות [עח ב] מקרא דאשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו, ובאשר שהוא ענין גדול ניתן לד הכבוד עתה.

That Gemara in Yevamos:

ויבקש דוד את פני ה' מאי היא אמר ריש לקיש ששאל באורים ותומים מאי משמע א"ר אלעזר אתיא פני פני כתיב הכא ויבקש דוד את פני ה' וכתיב התם (במדבר כז, כא) ושאל לו במשפט האורים לפני ה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית הגבעונים אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (צפניה ב, ג) בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו 

We offer another simple and true mussar haskeil. It is human nature to not appreciate things until we are about to lose them. Davka when we were so close to losing Miriam were we able to realize how much we owed her, how great she was, and how much she meant to us.  Same with Moshe Rabbeinu. When he was alive and healthy, עוד מעט וסקלוני. When we were about to lose him, we said we would not let the Ribono shel Olam take him from us.  (This is not a criticism, it is just a fact.)

There is a small caveat here. In truth, this kind of hakaras hatov, which should be constant and deeply felt, might be a problem.  Samei'ach b'chelko is wonderful, but to realize how many things we ought to be endlessly grateful for might not be possible. There's just so much to be grateful for - vision, hearing, mobility, the ability to breath easily, having food to eat, people that care if you live or die even when you don't - it would be either paralyzing or it would suppress any desire to improve our lives.)

The answer is that Chazal told us when we need to focus on all our wonderful gifts - and that is when we say birkos hashachar.  Once a day, early in the morning, thank God for giving you the ability to walk, to see, to do mitzvos, to be aware of your surroundings. Say birkos hashachar with real feeling. That, I think, is the best we can do.

Aharon and Miriam's Mistake

Reb Elchonon asks: The Rambam says that one of the 13 ikrim is to know that Moshe's darga of nevu'ah is higher than all other nevi'im. If so, besides the lashon hara issue, why weren't Aharon and Miriam guilty of kefira in one of the ikrim, which, as Reb Chaim says, nebach and apikorus is also an apikorus?
He answers that it was only after Hashem chastised them and explained why they were wrong that we learn that Moshe was greater than them or then any other navi in the future.
But he asks, if so, what was the lashon hara?
He answers that their error was judging Moshe by their standards. He was in fact far greater than they were, and their criticism, which was based on an assumption of parity, demonstrated and proclaimed a diminishment of what he actually was.

This answers a question that bothered me for forty five years. We all know the Tosfos in Shabbos 87a:
ואתה פה עמוד עמדי - וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו שמא זה הוא צווי גמור שצוה לו לפרוש ותירץ ר"ת דאם איתא דמחמת צווי הקב"ה פירש ולא מדעתו היאך היה מערער אהרן ומרים דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה אלא ודאי מתחלה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו ואע"ג דהסכים הקב"ה על ידו מ"מ נתרעמו עליו לפי שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מסכים דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש אע"ג שגם עמהם היה מדבר ומיהו קשה דמשמע במדרש שלא ידעו זמן גדול שפירש ממנה גבי אלדד ומידד שהיו מתנבאים שאמרה מרים אשרי נשותיהן של אלו שנתמנו בעליהן פרנסין על הציבור אמרה צפורה אוי להם לנשותיהם של אלו שמיום שנתייחדה שכינה עם אחיך פירש ממני מיד ותדבר מרים ואהרן במשה משמע שלא ידעו קודם לכן וכי לא ידעו הא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי ואור"ת דודאי ידעו אבל היו סבורין שפירש ע"פ הדבור עד שאמרה להם צפורה שמדעתו פירש ממנה מתחלה:
that even though everyone knew that Hashem agreed with Moshe's prishus and commanded him to maintain it, Miriam and Aharon assumed that the tzivui was only pursuant to and a result of Moshe's initiative, and they criticized that initiative.

So it bothered me, what was Korach's great sin? If Aharon and Miriam thought that some tzivuyim given were a result of Moshe's desire, why couldn't Korach think so? and what was the big sin in the first place? The answer, as Reb Elchonon says, was that Aharon and Miriam viewed Moshe in the context of their madreiga of kedusha, and as such, they felt that his initial voluntary prishus was unnecessary and unfair to his wife. They were told that they could not judge him by their perception of what was necessary or appropriate.

Once Hashem taught this lesson, the whole בדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו pshat was thrown out the window, and Korach's attack was an attack against the whole gilui of Har Sinai.

Here's the Reb Elchonon, almost the end of his דוגמאות לביאורי אגדות על דרך הפשט

רמב״ם סוף הל' טומאת צרעת בענין לשה"ר ומה מרים שלא דיברה בגנות אחיה אלא שהשוותה אותו לשאר הנביאים וכו' ק"ו וכו' עיי"ש ומקורו בספרי והנה בעיקרי הדת שמנה הרמב"ם בפיה"מ (פ' חלק) מנה שם עיקר אחד שכל דברי נביאים אמת ועוד עיקר אחר שנבואת מרע"ה היתה למעלה מנבואת כל הנביאים ולפי"ז האומר כי נבואת מרע"ה שוה לנבואת כל הנביאים ה"ז כופר באחד מעיקרי הדת ודינו כמומר לכל התורה ואין לו חלק לעוה"ב וקשה איך אפשר ללמוד בק"ו ממרים לענין איסור לשה"ר שהמספרו לא יצא מכלל ישראל וגם איך אפשר לומר על מרים הנביאה שיצתה מכלל ישראל ח"ו וי"ל שהעיקר הזה למדנו מפרשת מרים שאמר להן הקב"ה לא כן עבדי משה פא"פ אדבר בו במראה ולא בחידות וגו' אבל בשעה שדיברה מרים עדיין לא נאמרה הפרשה ההיא ולא נודע עדיין העיקר הזה ודיבורה אז לא היה בו כפירה בעיקר מעיקרי הדת אלא לשה"ר שמיעטה מדרגת מרע״ה מכפי שהיה באמת אבל עכשיו אם יאמר אדם כמו מרים שנבואת מרע"ה איננה גדולה מנבואת שאר הנביאי ה״ז כופר באחד מעיקרי הדת

Shoftim, Devarim 20:1. Spiritual Rehab

In Parshas Re'ey, by Ir Hanidachas, it says

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב יהוה מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך.  

Ohr Hachaim

ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן:

Wiping out an Ir Hanidachas naturally engenders achzarius. Hashem made a neis to prevent that, to ensure that the person will remain a rachaman.  By doing so, Hashem will be able to deal with him with middas harachamim, since bemida she'adam moded bo etc.  

The whole paragraph is interesting - while I would have demonstrated the horror of Ir Hanidachas by mentioning the killing of women and children, he mentions killing the animals. Then he talks about the Arabs who told him that they have great pleasure in killing people- it's an acquired taste but you really learn to enjoy it. But as far as our discussion, please note that the Or Hachaim is really making two Hashkafa points. 
First, that Hashem will miraculously ensure that the bloody task will not make you an achzar,. Second, that it is very important that a person be a rachaman, because if he were to become an achzar, Hashem would not deal with him with Rachamim, due to the hanhaga of "bemiddah she'adam moded bo." 

Rav Chaim Shmuelevitz infers an interesting thing from that second point, the last line of the Or HaChaim

ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן:

Apparently, he din of Hashem dealing with achzarius to an achzar is  not a "punishment" for the guy's being an achzar. If that were the case, then it wouldn't be fair to punish a man for the natural result of doing what Hashem told him to do.  It must be that it's a metzius of mida keneged mida.  

My dear wife, Malkie, was upset with this inference. How can it be that it's a metzius?  If Hashem told a man to do X, and the natural result of X is achzarius, how can it be that the inevitable consequence will be that Hashem deals with him with middas achzarius?  It's like telling someone "Go color yourself blue," and when he does, you say, "Ugh, I don't like blue people. Go away." 
I answered with a modification of what Reb Chaim says: since such a result would indeed be unfair. I said that there are two options: either that the person will become and remain an achzar, but Hashem will be moded with rachamim, or that Hashem will make a neis that he won't become an achzar.  We have a rule of "The Conservation of Teva," that Hashem always does the lesser shinui hateva. From this Or HaChaim we see that the lesser neis is to be meshaneh the teva and make the guy into a rachaman. To let him become an achzar and deal with him with Rachamim would be a greater neis, and therefore it is not what Hashem chooses to do.

The first point of the Or Hachaim was that Hashem promises a shinui hateva, a bracha that the person who destroys an Ir Hanidachas will not become an achzar.

Here, in Shoftim, the laws of war are interrupted by the parsha of Egla Arufa. The lesson seems to be a similar one - to remind us, especially during wartime, of how precious every single human life is.  

Rav Sternbuch in Taam vaDaas here in Shoftim brings from Rav Lopian that this need for a special emphasis, or bracha, of Rachamim is only necessary by Milchemes HaReshus, but not by Milchemes Mitzva. By Milchemes Mitzva, the kedusha and the zechus of the mitzva will wrap him up and protect him from spiritual degradation. 

כי תצא למלחמה על איבך (כ, א)

 הרבה פרשיות מעניני מלחמה נשנו כאן והפסיק ביניהם לענין עגלה ערופה, כי הכא מענין מלחמת הרשות דבר הכתוב וכמש״כ רש״י בריש פ׳ כי תצא ולכך שנה כאן פ׳ עגלה ערופה ללמדך עד כמה חביב להקב״ה כל יהודי מישראל, וגם דמו הנה נדרש מערים הקרובים אל החלל, ואף אם ידיהם לא שפכו את הדם, נחשב להם לחטא ועגלה ערופה מכפרתם, לידע שאין לצאת למלחמה אלא בסנהדרין ואורים ותומים שיודע לך כי מה׳ יצא הדבר. שלא תבוא לזלזל בנפשות רק כל נפש יהודי אחד מישראל חשוב הוא לפני הקב״ה כעולם מלא.

וראיתי בדברי הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ״ל שפ׳ דבמלחמת רשות דוקא יש מקום לחשוש שבמלחמתם ילמדו ידיהם אכזריות לזלזל בחיי נפשות ישראל שאינו כן במלחמת מצוה. שאור המצוה מלפפו ומשפיעו קדושה עד שיהפוך הדבר ומשרישו במדות טובות.

In my humble opinion, Rav Lopian is wrong. No, more than that. it seems to me that he is the opposite of right. He's just speculating on the basis of שומר מצוה לא ידע דבר רע (Koheles 8:5), and that's simply not a good enough raya. It could be that lo yeida because Hashem will fix him, not because it won't happen in the first place. When you're doing an achzariyus le'sheim shamayim, it will really make you a bigger achzar. There's no concern that your conscience will mute the effect - you'll say a shehechiyanu when you pull the trigger. Anyway, the Or HaChaim obviously disagrees as well.

I wrote about this in Behaaloscha, and I noticed that Rav Sternbuch says the same thing there, and that I disagreed there as well. Here is what I wrote in Behaaloscha.



A dear friend, Harav Shmuel Yeshaya Keller (Rosh Mechina Telshe Chicago,) shared a nice thought from his father, Harav Chaim Dov Keller..... and I'd like to share it with you.  The vort is his, the presentation mine.

We Jews understand intellectually and emotionally how very precious human life is.  I recently read a memoir written by a man with whom I am privileged to be very close, Avraham (Romi) Cohen, "The Youngest Partisan."  He describes his experience before, during and after WW II, during which he joined and fought with a group of non-Jewish partisans.  To this day, his courage and strength of character are preeminent.  He is a lion of a man, and it is wise to not stand in his way.  In his book, he describes the tortures he experienced and saw inflicted on others by the Nazis.  Once, his group caught a Nazi soldier, and after questioning him, tied him to a tree facing forwards, with his arms behind him.  Romi was handed a knife and granted the honor of executing the prisoner; he was told not to kill the prisoner quickly.  Standing there, visions of what this man and his friends had done ran through his mind.  But he couldn't do it.  Or, more correctly, he certainly could have done it, but he refused to do it.  He handed the knife to his superior and said that he wanted to be 'mechabeid' him.  As he walked away, he heard as his officer began his work.

But not everyone is like that.  For many, even for Jews, there are brutalizing experiences that diminish our respect for human life.  Three times in the Torah, we are forewarned about this problem and cautioned to balance what we have seen with kvod habriyos.

After the great mabul, in Parshas Noach, when so many lives were lost, what would murder mean?  Nothing.  Is there any difference at all between 5,555,555 and 5,555,556?  Specifically there (Breishis 9:10) the Torah teaches us שופך דם האדם באדם דמו יישפך  כי בצלם אלוקים עשה את האדם , one who spills the blood of a man deserves the ultimate punishment, for man was created in Hashem's image.  The great flood was Hashem's will, and even if we were told the reasons it happened, we can never understand why it was necessary and just.  Our job is to remind ourselves, even under the worst circumstances, that human life is precious.

In Parshas Shoftim, the Torah teaches us the laws of war (Devarim 20:10) and siege against our enemies (20:19).  Immediately afterwards, we are taught the dinim of Egla Arufa, the calf that must be brought for atonement for the residents of a city when some unknown criminal murdered someone near their city- perhaps if the residents of the city had been more welcoming and supportive, had they made the visitor feel honored and respected, he would not have felt so impelled to go elsewhere that he chose this dangerous route that resulted in his death.  This is a stark contrast!  Yes, there are times of war and of siege, there are times when slaughter and starvation are necessary.  But the touchstone, the baseline, is that we need to atone even for not anticipating the feelings of an itinerant beggar.

In our parsha, we see the same thing.  The Tochecha speaks of the unspeakable, and horrifies all that hear it.  After the Tochecha, one might feel that life is just a great and dark abyss of futility, that tranquility and happiness are only a delusion, that human life is brutish and worthless and lasts just long enough to emphasize the delusion of hope.  So the Torah tells us the rules of Arachin.  Every human being is equally precious, no matter who, no matter when.  Never forget that your friend is worth exactly the same as you and as the Kohen Gadol and as the Melech Yisrael.  We are all created be'tzelem Elokim.

Reb Chaim B directs our attention to the Mei Hashiloach, from Rav Mordechai Leiner, the Ishbitzer Rov.  He suggests that Arachin focuses our attention on the redemption of pledges, and says the idea of redemption should be understood more generally.   The Parsha of Arachin following the Tochecha reminds us that there is always an opportunity to redeem onself.   Indeed, other than the introductory passuk of "Vayidaber Hashem el Moshe…" and the ending review passuk, there is an exact match between the thirty-three pesukim of Parshas Arachin and the thirty-three pesukim of the Tochecha.  Sometimes, Tochecha is the trauma that forces a person to realize that he must redeem himself through sincere Teshuva and Ma'asim Tovim.  Sometimes, the punishment itself is the means of attaining redemption.

I particularly like this vort because it is an anodyne for how I felt yesterday as I was being ma'avir sedra.  I noticed that the Eirech of a man between twenty and sixty is fifty (50) shekalim.  The eirech for a man past his sixtieth birthday is fifteen (15) shekalim.  It's not nogei'a to me for another year, but still....put that in your pipe and smoke it.  Which actually sounds like a very good idea.

UPDATE 5/13/14
I'm past my sixty first birthday, and I managed to survive the insult of my eirech dropping by seventy percent.

I saw two things over the last couple of days, and I am going to present them just as I saw them, without any comment, without any explanation of any reason I am putting them here.

From Harav Shternbuch Shlitah, at the end of Parshas Emor, in the story of the Megadeif, Vayikra 24:23.

ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה הורה בזה כי המצוה הזו תתחבב על בני ישראל ככל מצוות ה' ,ובאומות העולם שהורגים על חוקים שבדו מלבם , מלאכה בזויה היא וההורג בוש במלאכתו , אמנם בני ישראל מקיימים מצוות ה' בהריגה כמו שמקיימים מצוות תפילין ולא נחשבת להם כמעשה רציחה כלל   עיין ברמב"ן .

Before continuing, I want to point out that when Harav Shternbuch says  ולא נחשבת להם כמעשה רציחה כלל, he implies that if a Kohen would do this, it would not passel him under Reb Yochanan's din ( :ברכות לב) of  כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו.  It is important to know that this implication should not be taken at face value, as we have discussed elsewhere.

and now back to my update,

להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל

בין הקודש ובין המשוקץ המתועב והמגואל

להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל

(BBC News 5/9/14) Shekau has neither the charismatic streak nor the oratorical skills of his predecessor - but he has an intense ideological commitment and ruthlessness, say people who study the group.
"He is the leader of the more militant wing of the group as testified by his aping of Osama Bin Laden in his video appearances," says Abubakar Mu'azu from the University of Maiduguri.
Shekau issued a chilling message in one of those appearances - which provides a major insight into what his leadership of the group will bring.
"I enjoy killing anyone that God commands me to kill - the way I enjoy killing chickens and rams," he said in the video clip released just after Boko Haram had carried out one of its deadliest attacks, in January 2012, killing more than 180 people in Kano, northern Nigeria's largest city.
Shekau is also the group's spiritual leader - and, judging by video footage, he seems equally comfortable delivering sermons to his followers.
"He has a photographic memory and is well-versed in theology," Mr Salkida said.
His followers nickname him "Darul Tawheed", which translates as a specialist in Tawheed. This is an orthodox doctrine of the uniqueness and oneness of Allah, which is the very cornerstone of Islam. 

HaRav Shternbuch mentioned that one should look at the Ramban here.  Here's the Ramban, and I don't know how he means to use the Ramban.

: ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה - 

אף לסמיכה אף לדחייה אף לתלייה אף ללא תלין נבלתו על העץ, תורת כוהנים פרק כ י 

ור"א אמר: 

בפשוטו, כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל. ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד. 

ופשוטו, וירגמו אותו אבן כי עשו בני ישראל המצווה אשר ציווה ה' את משה, כי כן יכפול בכל השומרים מצוות השם, כמו שנאמר בפרשת הפסח (שמות יב כח), וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א נד): ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו, וכן במטות הנשיאים (שם יז כו): ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה. והנכון בעיני בכאן, מפני שפרט בתחילה הסקילה ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו, כי טעם הכתוב, לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו, ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר ציווה השם את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה 

עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם

If you ask me, I would say the Ramban is saying not like HaRav Shternbuch.  I would say that the Ramban is saying that killing someone is an ugly act that is only made not ugly if it is done to fulfill Hashem's will, and even then is is not at all like putting on Tefillin.

For example, like he says in Breishis 15:4.

 "כאשר תצא הגזירה על פי נביא יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותם ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא, אבל יש לו זכות בו.. אבל אם לא שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה היא לו

Behaaloscha, Bamidbar 9:7 and 11:4. Consuming Passions

There's an interesting contrast in our parsha between two groups.  Both had their basic needs, they were missing nothing essential, and both were distraught over their frustrated passion for something better. These are the Te'meiyim (9:7) and the Mis'onenim (11:4). (For the purposes of this discussion, I am combining the Mis'onenim and the Assafsuf, based on the Alschich and more.)

The Te'meiyim knew perfectly well that they could not bring the Korban Pesach.  This is a basic halacha that they were taught in Mitzrayim, and they obviously knew it.  So if you're pattur, if you have a din oneis, then that's it.  The same Ribono Shel Olam that gave the mitzvah also said that under the circumstances, they could not fulfill the mitzva.  But they couldn't stand it, they came to Moshe Rabbeinu and begged him for an eitzah, because the inability to enjoy the mitzva was so painful.

Then you have the Assafsuf, who had the Mahn, the most nutritious food in the world.  They knew that the Ribono shel Olam had made it available to them so that they could live a more spiritual life in perfect health without any patschkerai, שעשה לי כל צרכי.  But they said that their souls were dry as dust, they couldn't sleep at night, dreaming of the tasty foods they used to have in Mitzrayim.  Yes, we have all we need, but we don't have what we desire.

Two worlds.  There will always be people whose main interest in life is to experience the most exotic and most rare delicacies, who smirk at those who live simple lives but derive their greatest satisfaction from being mehadeir far beyond what is necessary in halacha and mitzvos - two disparate groups: the Chevra and the Kadisha*.


I think that this contrast is presented not only to highlight the difference, to show how high or how low a person can choose to live their lives.  I think the Torah is teaching us that the two groups have a great deal in common.  Both of these groups expressed the same human tendency, the tendency to seek something in life that excites you, a passion that fills your heart and mind.  It's human nature, but human nature is an engine, and an engine can power many different kinds of machines.  The same passion that inflames the animalistic drives can be the "engine" that powers the quest for purity and Godliness. There's nothing wrong with desiring a physical pleasure. What's wrong is allowing the desire to become so fiery and consuming an addiction that it dominates your life decisions. The Asafsuf, deprived of their pleasures, were so frustrated that they regretted leaving Mitzrayim.

On reflection, one realizes that the "engine" metaphor actually is used in our parsha.  The parsha begins with a description of Aharon's lighting of the Menora, a fire that spread enlightenment and spirituality.  But later, in the parsha of the Mis'onenim, the punishment was a fire that burned around the edges of the camp- ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה.  The fire was meant to teach the Misonenim that they were missing the opportunity to direct their passion toward Torah and Mitzvos and dveikus, so that their experience in the Midbar would make them the angels they were capable of becoming.  They were using their fire to inflame their desires.  As the Alshich says, 

היתה עליהם אז למשא עבודת ה' ועמל התורה, וקצים בפרישות תאוות חומרם. על כן היו עושים מצות ה' בעצבון כמתאוננים, כקצים בעבודתו יתברך. אך לא ערבו אל לבם להוציא מפיהם מלים. כי בושו מקונם יתברך וממשה רבם. והוא עון פלילי, כמאמר הכתוב (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת"' וכו' "בשמחה ובטוב לבב".

Unfortunately, they did not learn their lesson, and the immediate result was the episode of the Slav.  We're hungry!  We can't stand this constant perfect Mahn, we want the hedonistic experience of Taavah- his'avu Ta'ava, they wanted "desire."  It's the same fire, but Aharon used it to light the Menorah, and for the Mis'onenim it only inflamed their hedonistic desire for good and plentiful meat.  The Torah teaches us בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.  Use the fire to light a Menorah.

It is easy to say "Be disciplined and thoughtful" and "Don't impetuously pursue wordly pleasures." But is there something you can do to help make it happen? The Torah gives us good advice by showing us another contrast, and this time, once you see it, it is obvious. 
Who were the ones that began the complaints about food? The אספסוף, the Assafsuf. The Torah tells us that it is easy enough to be influenced by an environment that focuses on the enhancement and fulfillment of physical desire. Bamidbar 11:4

 והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר  

The best way to combat this is to create an environment that encourages the pursuit of spiritual growth, a focus on Torah and Middos. To do this, one needs to seek out the company of Gedolei Torah and Marbitzei Torah. Moshe was told אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, Esfah li, gather Gedolei Torah. Bamidbar 11:16

ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך

Here you have the stark contrast between the אספסוף and the אספה לי., between the lowlifes that get together for a good time, and the tzadikim that gather to do avodas Hashem. The only way to avoid the רדיפת התאוות הבהמיות ובקשת תענוגי העולם influence of the אספסוף is by cultivating a relationship with the אספה לי שבעים איש מזקני ישראל so that you can learn how to live a life of חכם לב יקח מצוות.

(I don't mean that the Torah requires asceticism, or that Olam Hazeh and Olam Haba are mutually exclusive. I just meant that an undue focus on ta'anugei olam hazeh is an impediment to growth in ruchniyus. As Rabbeinu Bachaya says in Toldos,

השתדלותו של אדם במאכל ובמשתה והיותו משתעשע בציד שהם תענוגי הגוף בעולם הזה הלא היא סיבה לבזות עבודת השי"ת ויראתו לעשותם טפל ותענוגי הגוף עקר, וזאת היתה מדתו של עשו, הוא שאמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה)

*   This originally said "and the Nosei arono shel Yosef.  Rabbi Dr. Nachum J cavilled that they were Mishael and Eltzaphan.  I had chosen Nosei because I thought it sounded better.  As a compromise, I changed it to Chevra Kadisha, which covers both Mishael/Eltzaphan and the Nosei arono shel Yosef.  It sounds peculiar, but it's correct.  Either one is better than "The barbecue and the bar bei rav."


note
This parsha contains a far greater concentration of forms of the word "asifa" than any other parsha in the Torah. I mentioned two, the contrasting Asafsuf and Esfah li. But there are many others, including Moshe being "gathered" to his house before the Slav came, and the gathering of the Slav, and Klal Yisrael not traveling ad hei'aseif Miriam, twice. I'd love to hear a way to tie them all together.

note
I used this, slightly modified, at my grandson's bar mitzva - Akiva Lawrence - in June 2019. Harav Mordechai Eisenberg also mentioned it in his chumash shiur that week at Kollel Horaah of America. Listening to Harav Mordechai, I realized that the delivery of this vort might be improved with a little play acting. Imagine a child using his or her most annoying voice to wheedle something out of you - "But it's not faaaaair!" It would be nice after mentioning the Misonenim and describing their dissatisfaction to mimic them saying "But it's not faaaaair!", and then to use a similar nusach for the Tmei'im who wanted to somehow be mekayeim the mitzva of Korban Pesach. "But it's not faaaaair!"

Teleology, Heteronomy, and Autonomy

The title is unwieldy and pretentious. But it''s the best I can do, and I think you will agree that it actually does describe the idea in the post.

1. Betzalel. Why did Moshe reverse the order? Rav Dovid Zupnick, a peer of and almost co-founder of  a yeshiva with Rav Shlomo Volbe, (Rabbi Zupnick was going to be Rosh Yeshiva, Rav Volbe Mashgiach,) suggested the following: that Hashem said R'ey, see that I have called on Betzalel. R'ey means "Verify on your own that Betzalel is uniquely fit to do this job." Don't just rely on me, Hashem, telling you that this is the fact, verify it. So Moshe reversed the order, and Betzalel immediately protested that it can't be that way, and Moshe saw that indeed this was a divinely inspired young man, and he was uniquely qualified.

2 and 3. The Brisker Rov brought in Shai LaTorah in the beginning of Devarim.

הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם א' י"ג

צ"ב מהו הכוונה "ידועים"' וכהאי לישנא כתיב בפרשת בהעלותך י"א ט"ז ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ויעוין בספרי שיהיו ידועים וברורים לפני וצ"ב מהו ברורים והנה בירושלמי קידושין פ"ד ה"ה איתא כל שתמניהו עליך לא יהיה אלא מן הברורים שבאחיך ומבואר דברורים הכוונה למיוחסים ועיין בספרי זוטא שאתה צריך לדעת אם הם מבוררים אע"פ שגלויים וידועים לפני שמבוררים הם וצ"ב יסוד הך מילתא שמשה בעצמו היה צריך לדעת אם הם מיוחסים. (מדברי מרן הגרי"ז זצ"ל)

 ונראה דהנה קיימ"ל בגמי כתובות כ"ה ע"ב דהאומר בני זה כהן הוא אינו נאמן ובעינן ע"ז עדים וזהו הכוונה אתה צריך לדעת והיינו בעדים ונראה דזהו שאמר משה שהשבטים בעצמם הם יבררו את השופטים כי מכיון שצריכים להיות מיוחסים עפ"י עדים אי אפשר הדבר אלא אם השבטים יבררו אותם כי הם מכירים כל אחד מהאנשים (מדברי מו"ר הגרמ"ד הלוי סאלאווייציק שליט"א)

The part he brings from Reb Dovid is not relevant to this discussion.

4. Rav Sternbuch in R'ey 12:5

כי אם אל המקום אשר יבחר ה' (י"ב, ה).

והנה לא אמר הכתוב איה מקום זה, ובזבחים נ"ד איתא שנסתפקו דוד ושאול ולא ידעו לנוין מקום המקדש, ולא נודע לו לדוד אלא באקראי שהוא כגורן ארנן היבוסי , ויש מפרשים ראילו היה מגלה הקב"ה המקום אשר בחר בו , לא היה ארנן היבוסי נותן המקום אלא בממון הרבה , או שהיו העכו"ם מעמידים שם ע"ז והיה נפסל מלבנות בית המקדש .

אמנם נראה שהעלמה מכוונת היה כאן , וטעמה כי הן אמת מקום המקדש הוא מכוון ומיועד להשראת השכינה , והוא המקוס אשר בחר ה' אוה למושב לו , אלא לא יוכשר להשראת שכינתו אלא כעמל חפוש ויגיעה , כי לכל המצוה לא נזכה אלא ביגיעה , וכ"ש לבית עולמים שלא יזכו כלל ישראל להשראת שכינתו אלא בעמל ויגיעה וגם מלאכת הבנין היה בעמלם ויגיעתן של ישראל ובכסף מלא , וכן היה במלאכת המשכן, וכשישראל טורחים ומתייגעים להכין לו מקום או אז משרה הקב"ה שכינתו .

Here, too, Rav Sternbuch's he'ara, not his explanation, fits the pattern.

5. When I mentioned this to R' Aaron Kahn, a man with a glatteh kop, I phrased it as "It seems that when the Ribono shel Olam tells a person that a place or a person is fit for a purpose, there is an expectation, perhaps a requirement, that the person verify that fitness on his own, and not just rely on the Ribono shel Olam, and I find that hard to understand." Aaron said that he has no explanation, but that it would explain Moshe Rabbeinu's argument with the Ribono shel Olam at the Sneh (Shemos 4:10.) Hashem said, Moshe, you are the most fit for this work, you are uniquely qualified. Moshe did not, and apparently was not expected to, say "Yes, Hashem, whatever you say." He was expected to analyse himself and compared himself with every other man in Klal Yisrael and reach the conclusion that he was the best man for the job. Considering that Moshe Rabbeinu's qualification was to a large extent his anivus, this made it almost impossible for him to reach that conclusion. Is there not Aharon? Is there not Korach?

6. It also explains, sort of, what hetter there was for Klal Yisrael to send the meraglim. The Ribono shel Olam tells you that this land is perfect for you in ruchniyus and gashmiyus, and you'll walk in and take it over, and you say "I'd like to check it out, please." So on the one hand, it explains the hava amina. But why, then, was it only allowed instead of encouraged? Perhaps because Hashem knew it would be a tough test for Klal Yisrael. Despite knowing that Eretz Yisrael was their divine destiny, which should have shepherded their thought process in that direction, they were not holding on that madreiga, so Hashem did not command them to do it.

7. This explains the Gemara in Sanhedrin 11a. A bas kol was heard saying that "someone here is fit to have Ruach HaKodesh like Moshe Rabbeinu, but his generation is not worthy." They all knew it was Hillel, or in the next Gemara, that it was Shmuel HaKattan. So why not just name him? What's this coyness? Must be, and I have no other pshat, that the Ribono shel Olam wanted them to respect Hillel, or Shmuel Hakattan, but only after being told that they were ra'ui for Ruach HaKodesh  and thinking carefully about the qualities that made them ra'ui for Ruach HaKodesh .

8. This is why Hashem didn't tell Shmuel go and annoint Yishai's son, the little one with red hair. Shmuel had to go through a process to determine who was the right one.

That's enough to demonstrate a pattern, I think. Calling this pattern teleological autonomy, that Hashem commands mankind to ponder and investigate and analyze in order to sincerely and honestly reach a specific conclusion, is correct, but doesn't explain the phenomenon.



I once heard a story about Reb Yosef Ber Soloveitchik to this effect. As I remember it, a woman came to him in Boston and said that she has a hard time davening because the siddur just doesn't say what she wants to say. He responded that she owes it to herself to study and grow in such a way that she wants to say what the siddur says.


A(n anonymous) commenter proposed a very nice thought. He said that this is a way for man to understand and appreciate Hashem's instructions. He compared it to the story with R' Shamshon Hirsch and the Alps, and the Yerushalmi in the fourth perek of Kiddushin about man's duty to experience the beauty and wonder of the world. Seeing how perfect a person or place is for their role in Hashem's work is equally wondrous and beautiful.  I like the idea.

Another seed of an approach.  Rashi in Bereishis 1:26.

 "נַעֲשֶׂה אָדָם" - ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהן .

The  רבש"ע wanted to be משתף the Malachim in the decision. The Malachim didn't agree so quickly, either. I don't know if Hashem said "I want  to make Man, do you agree?" or "Shall we make Man?" But it is similar to our discussion.

Behaaloscha, Bamidbar 8:7. Shaving the Leviim

Here is what Rav Sternbuch says on Rashi in our passuk.  I understand the lesson he is teaching.  He's saying we should all be Novardokers- שלא יתפעלו מבזיונות.  I'm just surprised at the Drush-license he takes with the din of Metzora, and I do not see how he can seriously offer this as an interpretation of Reb Moshe haDarshan.

והעבירו תער על כל בשרם (ח , ז)

פירש רש"י מצאתי בדברי רבי משה הדרשן לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו ע"ז והיא קרויה זבחי מתים והמצורע קרוי מת הזקיקם תגלחת כמצורעים.

קשה בדברי רש"י שלדעתו הבכורות שעבדו ע "ז הם שצריכים תגלחת ולא הלויים, וכן לא מצינו כלל שעובדי ע"ז מתגלחים. 

ונראה מטעמי מצות גילוח אצל מצורע הוא , דכיון שדיבר לשון הרע בקשה תורה להרחיקו מבני אדם אל מחוץ למחנה ויתגלח, שיהא משונה משאר בני אדם עד שיהיו דוחים אותו מפני מראהו , ומעתה שנתרחק מבני אדם ירגיל עצמו לרסן דיבוריו ולא יכשל בלשון הרע .

ונראה שטעם זה גם הוא אצל בני לוי שיגלחו שערות ראשם ויראו שונים ונבדלים מיתר בני העם להיות קודש לעבודת ה' , והיינו שלא יתפעלו מבזיונות אלא ידעו שהם צבא ה' , ולעם נראים כמצורעים , וכן בני תורה בימינו כשבט לוי נבדלים מן העם , והתבדלות זו - כתגלחת הלויים , היינו לחזק בלומדי התורה עובדת היותם שונים ונתבעים לשחות נגד הזרם השקפות תעתועים , ונגד זרם ההנהגות החמרניות, ולהם קובע דעת תורה לבד, אף שאחרים מסתכלים עליהם בבוז כמצורעים , ואשרי חלקם שזכו להתקרב לאלקינו ית"ש , וזהו הטעם ששבט לוי גילחו כמצורע שיהיו מוכנים גם לכך .

Only twice in the Torah we find that one has to shave his entire body - a Metzora during his re-entry to society, and the Leviim during their initial inauguration. What is the connection?

Bechoros did avoda zara, 

Avoda Zara ≈ meisim, 

Meisim ≈ Metzora, 

Metzora is shaved, 
Leviim ≈ Bechoros, 

Therefore, the Leviim had to be shaved.  

Rav Moshe haDarshan's drush is interesting.   It would be nice if you could, but you can't make a shaliach for penance. For vidui, maybe. For Tshuvas HaMishkal or redemptive affliction - nope.  So we need to understand what Rav Moshe haDarshan has in mind.  But what does Rav Sternbuch mean?  Since when does a metzora do taglachas in order to distance him from people?  The Metzora doesn't shave his hair during his expulsion.  On the contrary, he has to let his hair grow long for the term of his expulsion - his hair has to be paru'ah.  Only after he has completed the first stages of his Tahara process and he is allowed to come home, only then does he shave his hair. At that point, he is being integrated, not isolated. How can you say that taglachas metzora is intended to reinforce his isolation? 

Maybe he means that davka when he is allowed to rejoin society, his penitential lesson of isolation has to be reinforced. The first step is isolation through expulsion.  The second step is isolation while being surrounded by others who enjoy the benefits of each other's company.  If that is what he means it needs editing. Instead of saying

  בקשה תורה להרחיקו מבני אדם אל מחוץ למחנה ויתגלח, שיהא משונה משאר בני אדם עד שיהיו דוחים אותו מפני מראהו 

he should have said 

אחרי שהותר לבוא בקהל הצריכו תורה לגלח כדי שיהא משונה עד שיהיו דוחים אותו מפני מראהו  ומעתה שנתרחק מבני אדם ירגיל עצמו לרסן דיבוריו ולא יכשל בלשון הרע

In any case, it doesn't really matter what Rav Sternbuch meant to say. I think this is a decent pshat in Reb Moshe haDarshan.

B'ha'aloscha, Bamidbar 11:16. The Reward is Yiras Shamayim.

I had posted the seed of this vort earlier this week, but it's gotten so much better, thanks to pilpul chaveirim, that it deserves a panim chadashos, and so I've re-posted it.

Medrash Rabba Bamidbar 15:7

כך דרש רבי תנחומא"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" הלכה בתוך כמה אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן כך שנו רבותינו בתוך ארבע אמות חייב אדם לעמוד בפני הזקן שנאמר (ויקרא יט, לב): "מפני שיבה תקום" ושואל בשלומו בתוך ד' אמות  .............

אמר רבי אבא הכהן בר פפא כשהייתי רואה סיעה של בני אדם הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהן שלא יהיו רואין ועומדים מלפני וכשאמרתי דברים לפני רבי יוסי ב"ר זבידא אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואין אותך ועומדים לפניך ואת מביאם לידי יראת שמים שנאמר "מפני שיבה תקום ויראת מאלהיך" למה שמעלתן של צדיקים מעלה שאין לה ירידה אבל מעלתו של עשו מעלה שכולה ירידה היא היום הוא אפרכוס למחר סגן למחר קומוס למחר סרדיוט וכן כל גדוליהם וכן הנביא אומר (עובדיה א, ד): "אם תגביה כנשר" אבל מעלתו של יעקב מעלה שאין לה ירידה ואין קדושתם נופלת לעולם וכן אתה מוצא שהזקנים א' מי"ג דברים שהן כתובין לשמו של הקב"ה אלו הן הכסף והזהב הכהנים והלוים וישראל והבכורות והמזבח ותרומה ושמן המשחה ואהל מועד ומלכות בית דוד והקרבנות וארץ ישראל והזקנים הכסף והזהב מנין שנאמר (חגי ב, ח): "לי הכסף ולי הזהב" הכהנים דכתיב (שמות כט, א): "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי" הלוים מנין (במדבר ג, יב): "והיו לי הלוים" ישראל מנין (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל" בכורות מנין (במדבר ח, יז): "כי לי כל בכור" המזבח מנין (שמות כ, כא): "מזבח אדמה תעשה לי" תרומה מנין (שם כה, ב) "ויקחו לי תרומה" שמן המשחה מנין (שם ל, לא) "שמן משחת קדש יהיה זה לי" אהל מועד מנין (שם כה, ח) "ועשו לי מקדש" הקרבנות מנין (במדבר כח, ב): "את קרבני לחמי לאשי" מלכות בית דוד מנין (ש"א טז, א): "כי ראיתי בבניו לי מלך" א"י מנין (ויקרא כה, כג): "כי לי הארץ" הזקנים מנין"אספה לי שבעים איש":

It appears from this Medrash that the in the verse מפני שיבה תקום ויראת מאלהיך, the first clause is a mitzvah, and the second describes the result of doing the mitzvah.  מפני שיבה תקום , and if you do, then ויראת מאלהיך. 

This Medrash is brought by the Sefer Chareidim, as follows:

 והרגיל במצות אלו יזכה ליראת שמים דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וסמיך ליה ויראת מאלהיך הכי איתא במדרש רבה ובירושלמי והביאו הריטב״א בפ״ק דקדושין

On the basis of this Medrash, (and I saw it attributed to the Zohar as well,) several achronim (Bnei Yissoschor, Harav Eliahu Mishkovsky from Kfar Chasidim,) explain the Gemara in Brachos 28a about Rav Zeira.

ר' זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי ר' נתן בר טובי אמר כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא נפק אתא ר' נתן בר טובי א"ל מאן אמר הלכה בי מדרשא א"ל הכי א"ר יוחנן אין הלכה כר' יהודה דאמר מתפלל אדם של מוסף ואח"כ מתפלל של מנחה א"ל רבי יוחנן אמרה אמר ליה אין תנא מיניה ארבעין זמנין א"ל חדא היא לך או חדת היא לך א"ל חדת היא לי משום דמספקא לי בר' יהושע בן לוי: 

1. It seems out of character for Rav Zeira, of all people, to choose to do a mitzva davka לקבל פרס, in order to receive reward.
2. If he was exhausted, what gave him the energy to engage in conversation about what was paskened in the Beis Medrash and to review it forty times.

The answer is that the schar Rav Zeira was seeking was increased Yiras Shamayim. If that's the schar, even Rav Zeira would choose to do that mitzva על מנת לקבל פרס.  With the increase in Yiras Shamayim comes an  increase in Ahavas HaTorah, and with Ahavas HaTorah, you get an infusion of new energy. It's like Yaakov's ability to roll off the stone as soon as he saw Rachel.

It's a nice and useful and logical idea, especially in the context of the memra of Shimon Ha'Amsoni. . אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.  Indeed, Reb Micha Berger says, in a comment, that "consequence" or "effect" would be better choices of words than "Schar."  Reb Micha has written extensively on this topic, and one such article can be found here.  I responded that the term Schar mitzva is used even if it is an effect of the Mitzvah, so the use of the term "reward" in this post is not incorrect. Virtue may be its own reward, but it's still a reward.  Additionally, the idea that honoring talmidei chachamim leads to Yiras Shamayim is not, in my opinion, an obvious progression in the sense that doing Czerny leads to technical proficiency.

When I said this at my grandson's bar mitzva - Moishy Eisenberg יצ"ו - this past Wednesday in Lakewood, my brother law, Harav Yosaif Asher Weiss, wondered, if, in this string of clauses of

 מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה' 

we interpret the first two as prescriptive and the last as a consequence, why is this not true in the other places the Torah says ויראת מאלהיך.

Harav Yosaif Asher suggested that in the other places, where the first clause/s are issurim, ויראת מאלהיך follows naturally as an admonition, a warning, as the Gemara in Kiddushin 32b says.  Here, though, the first clause is a mitzvas asei, and  ויראת מאלהיך as a warning would be incongruous.  This leads us to say that it is the schar of מפני שיבה תקום. As far as I can tell, his rule is correct.

The expression appears in the Torah five times, as far as I know:

Vehadarta in Vayikra 19:32

Lifnei Iveir, Vaykira 19:14
Ona'as Devarim, Vayikra 25:17
Ribbis, Vayikra 25:35.
Not to force avodas parech upon an Eved Ivri, Vayikra 25:43

If anyone has another approach, please let me know. The only thing that bothered me was that the Gemara in Kiddushin does say that it is a warning davka here, which means that the Gemara holds that the expression fits by an assei.

 מפני שיבה תקום  והדרת פני זקן  ויראת  מאלקיך אני ה’  - דבר המסור ללב

However, as pointed out by HaRav Yehuda Oppenheimer, the fact remains that the Gemara in Kiddushin interprets the passuk differently than the Medrash, so it's perfectly valid to say that while the Gemara is not bothered by the ויראת in the context of an assei, the Medrash holds that it cannot be interpreted as the others are, and therefore reads it as a schar.  His words- 

There's clearly a Machlokes between the Medrash and the Gemara. The Medrash says that ויראת in this Pasuk is a Schar and the Gemara says it's an Azhara. Hu Gufa - perhaps the reason the Medrash argues with the Gemara in this case is because the Medrash holds that by an Aseh a warning doesn't apply, unlike in the other Pesukim. 

In all honesty, I believe that the drasha in the Medrash, and what I bring below from the Gaon, are not dinim, they are drashos. Where it makes sense, you darshen.  Where it doesn't, you don't.  I really don't think they mean this is the pshuto shel mikra.

More important than the lomdus aspect  is the basic idea - that expressing sincere kavod for Talmidei Chachamim enhances a person's yiras shamayim.



UPDATE:

I met Harav Hagaon Reb Simcha Soloveichik at the Novardok dinner and he told me about the wonderful wonderful Gaon in Shabbos 23a and the Ran in Sanhedrin that fit in exactly with this idea.  Our Gemara says 

 אמר רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן

But the Gaon has a different Girsa.  Here is the Gaon in Kol Eliahu:

אמר רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן דדחיל רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן דמוקיר רבנן איהו גופיה הוי צורבא מרבנן.

 כך יש לגרוס, ולפי הגירסא הזאת מצינו רמז במקרא, על פי מה דאיתא בגמרא בכמה דוכתי את ה׳ לרבות ת״ח, וזהו מרומז דרחים רבנן הוו לי׳ בנין רבנן דאחר ואהבת את ה׳ שמרבינן לאהוב תלמידי חכמים סמוך ליה ושננתם לבניך, ר״ל שתזכה לזה, והנה איתא בדברי חז"ל ואתם הדבקים וגי׳ וכי אפשר לדבוקי בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מדבק בשכינה. ובזה מרומז מאן דדחיל רבנן הוו לי' חתנוותא רבנן דכתיב את ה׳ אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים , וסיפא דקרא ובו תדבק,וקשה וכי אפשר לדבק בשכינה ע׳׳כ צ״ל במשיא בתו לת״ח והיינו שתזכה לזה :

It's marvelous. The Gaon is saying that when the passuk says 

  ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך

and the paragraph ends with 

 ושננתם לבניך

that is not a tzivui, it is a promise.
Also, he says, in the passuk

  את ה' אלקיך תירא אתו תעבד ובו תדבק 

the beginning is the tzivui, and the end is the schar.
According to the Gaon, Ahava leads to having a son who is a talmid Chacham, (ואהבת- ושננתם לבניך) and Yira leads to being daveik to a talmid chacham, (תירא-ובו תדבק) for example, having a son in law who is a talmid chacham.
So we have a progress.  Hiddur leads to Yira, as the Sefer Chareidim says. Yira leads to Dveikus.  Ahava leads to having a son in law a Talmid Chacham.
Even better, the Gaon says that giving kavod to a Talmid Chacham or showing love to a Talmid Chacham is is like giving Kavod and love to Hashem, because of Shimon/Nechemiah Ha'amsoni. So it is a Middah kneged middah.  

Also, Reb Simcha told me that the Ran in Sanhedrin (in the sugya of who stands in front of Beis Din) brings from R Dovid Bonfid (talmid of Ramban, a Rebbi of the Ritva,) that kavod for a talmid chacham is like kavod for Hashem.  Therefore, it's a perfect middah kneged middah- hiddur/yira of a talmid chacham is like yira of Hashem, and the schar is ribbui of Yiras Shamayim.

Here is the Ran (Sanhedrin 19b DH עמוד על רגליך) 

עמוד על רגליך ויעידו בך. לא על קבלת עדות העדים אמרו שיעמוד על רגליו דלא מצינו שיהיו בעלי דינין בעמידה בשעת קבלת העדות אלא על שעת גמ״ד הוא דבעי דיינין בישיבה ובע׳״ד בעמידה ולשון ויעידו ר״ל שהב״ד יאמרו הדין ויגמרוהו והכי מוכח בפרק שבועת העדות (דף ל) ואע״ג דאמרינן התם בצורבא מרבנן מותבינן ליה משום כבוד תורה וה״נ הוה להו לאותובי משום אימת מלכות. איכא למימר דעשה דכבוד תורה עדיפא לדחויי עשה דבעלי דינין בעמידה אבל עשה של אימת מלכות לא עדיף לדחויי עשה דבעלי דינין בעמידה דאדדבה איכא קרא אחרינא לא תגורו מפני איש אבל בכבוד תורה אינו כן שלא לכבוד אדם הוא עושה אלא לכבוד שמים דמקרא דאת ה' אלהיך תירא נלמד מוראת תלמידי חכמים. ה״ר דוד ז״ל.

One thing is certainly true.  Rav Zeira fits into Rava's rule of דמוקיר רבנן איהו גופיה הוי צורבא מרבנן.  With the Gaon in mind, there is more involved: I'm not sure whether standing for them fits more into  דדחיל רבנן הוו ליה  חתנוותא רבנן and he was zocheh to dveikus, and of course, there is no greater dveikus than learning Torah, or that by showing ahava he was zocheh to veshinantam, or just, as we said, he was showing hiddur and he was zocheh to Yirah and Yirah then brings to dveikus.  

Medrash: Takum ve'hadarta is rewarded with Yiras shamayim.
Rava: Being mokir is rewarded with becoming a talmid chacham
Gaon: Ahavta is rewarded with veshinantam.
Gaon: Yira is rewarded with dveikus.
The מדה כנגד מדה is because, as Rabbeinu David says, k'vod talmid chacham is, al pi halacha, another form of k'vod shamayim.

Whichever schar follows from standing up for talmidei chachamim, it's fine to do it על מנת לקבל פרס, and Reb Zeira's words, ואקבל אגרא, are in character.