Questions for Va'eira

 1.   The חובות הלבבות (פתיחה to שער עבודת אלקים) writes that gratitude is appropriate only in proportion to the benevolent intent of the actual or intended benefactor, and not to someone who did good for you unintentionally.  What do we see in our parsha that seems to be inconsistent with this Chovos HaLevavos.

2.  Where does it say that a Jew who has lost his faith has more faith than someone who never believed.

3.  The Gemara (Brachos 38a) says that a bracha should be phrased in the past or present tense- Creator of/Who has created. She’hakol bara, she’hakol nihyeh, borei minei mezonos,  Yotzer ha'adam, Ashe yatzar es ha'adam be'tzalmo, etc. When it comes to bread, one opinion is that you must follow this form and say motzi lechem, which is past and present, and you cannot say Hamotzi, because, in his opinion, hamotzi means “he will.”  What is a proof from our parsha that hamotzi means future, not past tense, and how can you deflect the proof.

4.  Where do we see that the Torah does not necessarily transcribe conversations verbatim, that some words are changed. 

5.   You would think that ending a miracle is much easier than making a miracle. Nature is the law of physics, it takes force to interfere with and change nature, so all you have to do is remove that force to allow nature to resume. Where do you see that this is not true - that once a miracle happens, it becomes natural, and ending it requires a neis, Divine intervention?

6.  Only in one of the makkos did Moshe give the Mitzrim advice on how to protect themselves from harm. Which? and what do you think the strategy was. 

7.  Some tefillos are supposed to have a form or a posture. For some you sit, for some you stand, for some you bow down, for some you stand with your feet together. What form of Tefilla do we see in the parsha that is no longer practiced.

1.   The חובות הלבבות ( פתיחה to שער עבודת אלקים) writes, that gratitude is appropriate only in proportion to the benevolent intent of the actual or intended benefactor, and not to someone who did good for you unintentionally.  What do we see in our parsha that seems to be inconsistent with this Chovos HaLevavos.

וְנֹאמַר, כִּי מִן הַיָּדוּעַ אֶצְלֵנוּ כִּי כָל מֵטִיב אֵלֵינוּ אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לוֹ כְּפִי כַּוָּנָתוֹ לְהוֹעִיל לָנוּ וְאִם יְקַצֵּר בְּמַעֲשֵׂהוּ לְדָבָר שֶׁיִּקְרֵהוּ יִמְנָעֵהוּ מֵהֵיטִיב אֵלֵינוּ הוֹדָאָתוֹ חוֹבָה עָלֵינוּ כֵּיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר לָנוּ כִּי דַּעְתּוֹ עָלֵינוּ לְטוֹב וְכִי כַּוָּנָתוֹ לְהוֹעִיל לָנוּ. וְאִם תַּגִּיעַ לָנוּ שׁוּם טוֹבָה עַל יְדֵי מִי שֶׁלֹּא כִּוֵּן בָּהּ אֵלֵינוּ יִסְתַּלְּקוּ מֵעָלֵינוּ חִיּוּבֵי הַהוֹדָאָה לוֹ וְאֵין אָנוּ חַיָּבִין בָּהּ.

"We state that it is evident that if anyone benefits us, our obligation of gratitude to him is in proportion with his intention to help us. Even if he actually falls short, owing to some mishap which prevents his benefiting us, we are still bound to be grateful to him, once we have determined that he desired to good for us and his intention is to be of benefit to us. On the other hand, should we obtain any benefit through one who had no such intention, the duties of gratitude to that person would not apply and we are under no such obligation."

What do we see in our parsha that seems to be inconsistent with this Chovos HaLevavos.

--Aharon did the first three makkos,  The Medrash (quoted in רש"י שמות ח/יב and ז/יט) explains that Moshe could not hit the water or the earth as an expression of gratitude that they saved him when he was born, and when he killed the מצרי.  According to the Chovas Halevavos, the concept of Hakaras HaTov would not apply to lifeless and unconscious objects.

Rav Zilberstein says three answers.

א. משה רבנו התכוון להנות מהיאור וכן מהעפר

ב. המהות של העפר והמים היא לשימוש האדם וכן להגן על האדם ולכן הסברא אומרת שיש כלפיהם חיוב הכרת הטוב 

 תכלית הבריאה להיטיב לברואיו - The purpose of everything which was created is to serve man. (Berachos 6b). Only man has Bechira to choose not do do Hashem's will. Thus, anything done by any other creation is for the sole purpose of man's benefit.  Therefore man must have הכרת הטוב and show gratitude to any creation which has given him benefit. The statement of the Chovos Halvavos is not relevant in regard to benefits received from creations other than man, since the purpose of everything done by all other creations is always to benefit the man. Thus Moshe's Gratitude to the water and the sand is not in contradiction with the rule of the Chovos Halevavos.

ג. אם משה רבנו היה מכה את העפר והיאור זה היה מעשה ביזוי לדברים שהטיבו לו ולכן הקב"ה מצווה שמשה לא יכה אלא אהרן יכה, שלא ראוי לבזות את מי שנהנה על ידו

The last, that even when there is no din of hakaras hatov, you should not disgrace the object/person from whom you benefited, is the most obvious answer, as the Gemara (BK 92b says

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בירא דשתית מיניה – לא תשדי ביה קלא? אמר ליה, דכתיב: ״לא תתעב אדמי – כי אחיך הוא, ולא תתעב מצרי – כי גר היית בארצו״.

Rashi

דשתית מיניה - ששתית מינה כבר בצמא:

לא תשדי ביה קלא - מוט"א בלע"ז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו:

Shitta

בירא דשתית מיניה מיא וכו'. קלא חתיכה של קרקע כמו פתק ביה קלא כלומר שלא תלכלך אותו אזהרה לאדם שלא יהא מזיק לחברו שנהנה ממנו. גאון ז"ל.

Moshe was not acting on the basis of the “hakaras hatov” the Chovas Halevavos is talking about. He did not want to do bizayon to these things.

My rebbi, Rav Rudderman, in Sichos Avodas Levi p 119, says it was hakaras tov, not like the Chovos HaLevavos.

I would answer with something I've written elsewhere, about the issur of taking revenge, because we ought to see the suffering as ordained by God and not the result of a person's wickedness; on the other hand, we are told to be makir tov to benefactors, and we can not say "Oh, it was God's will, and that person is just a puppet in God's hand, so I owe him nothing."

2.  Where does it say that a Jew who has lost his faith has more faith than someone who never believed.

--6:12

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר, הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה

Earlier, the passuk said that Bnei Yisrael did not listen to Moshe (6:8-9)

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

3.  The Gemara (Brachos 38a) says that a bracha should be phrased in the past or present tense- Creator of/Who has created. She’hakol bara, she’hakol nihyeh, borei minei mezonos,  Yotzer ha'adam, Ashe yatzar es ha'adam be'tzalmo, etc. When it comes to bread, one opinion is that you must follow this form and say motzi lechem, which is past and present, and you cannot say Hamotzi, because, in his opinion, hamotzi means “he will.”  What is a proof from our parsha that hamotzi means future, not past tense, and how can you deflect the proof.

---6:3-7

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הֹ ‘וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִיְ ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

Hamotzi sounds like simple future. Hashem is telling them what He is going to do. But it can be read as future perfect- I will bring you to Eretz Yisrael, and you will know that it was I Who took you out.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם … וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִיְ ה’ ...הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם

 

4.  Where do we see that the Torah does not necessarily transcribe conversations verbatim, that some words are changed. 

8:21-22.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ, הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.

The passuk says that Moshe told Pharaoh they could not serve God in the city, because they had to sacrifice sheep, the object of Egyptian worship, and they would get stoned.  The passuk refers to sheep as תועבת מצרים, the 'abomination' of Mitzrayim, because such worship, to us, is an abomination. He definitely did not tell Pharaoh that worshipping sheep makes them an abomination. He must have told Pharaoh they were going to sacrifice the animal the Egyptians worship, without the insult, but the Torah's record of the conversation edited it with the pejorative.

(I realize it might have been a play on words, that he said something like "the dread" of Mitzrayim, which could mean fearsome or dreadful. And there's the comment by SDL that it was an Egyptian word which, transcribed to Hebrew, acquires a whole new meaning:

כי תועבת מצרים נזבח: אמר ר' ישועה (הביאו ראב"ע) כי משה כתב כן לגֶנוּת ע"ז, אבל לפרעה אמר אלהי מצרים, וכן נראה דעת רש"י בפירוש ראשון, ורש"י בפירוש שני וראז' פירשו מה שזביחתו תועבה למצרים; ונ"ל כי תועבה כמו קדש וחרס, וכמו sacer בלשון רומי, ענינם דבר מופרש, שאסור להשתמש בו. ואחרי ימים ושנים מצאתי כי בלשון מצרי uab גם ethuab מורים טהרה וקדושה, וכן suab וגם tubo ענינם purificare, ונ"ל כי שרש תעב הוא מעיקרו לשון מצרי וענינו טהרה וקדושה, והעברים השתמשו בו להורות על ההפך, וכן הארמים אמרו סאב להורות על הטומאה, תחת כי suab היה מורה בלשון מצרי טהרה

But I'm going with pashut pshat, as said by Rashi and the ibn Ezra.. To use SDL's comment to argue that the words of the Torah are exact transcriptions, without ח'ו any editorial changes, would be too ironic.)

5.   You would think that ending a miracle is much easier than making a miracle. Nature is the law of physics, it takes force to interfere with and change nature, so all you have to do is remove that force to allow nature to resume. Where do you see that this is not true - that once a miracle happens, it becomes natural, and ending it requires a neis, Divine intervention?

---In 8:5-9,

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. ווַיֹּאמֶר לְמָחָר, וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. חמישיזוְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. חוַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה, וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. טוַיַּעַשׂ יְהֹוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת.

This is especially so in light of the Gemara Sukkah 14a that “ha’atiru” is a very strong form of tefilla.

We find the same idea after Kiras Yam Suf, that it required the same degree of Divine intervention as splitting the sea in the first place.

 

6.  Only in one of the makkos did Moshe give the Mitzrim advice on how to protect themselves from harm. Which? and what do you think the strategy was. 

---Barad. 9:18-19

הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָהֿ וְעַד עָתָּה.

וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה, כׇּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ.

Why? The Alshich says it was so that when they chased Klal Yisrael, they could have horses to pull their chariots, and Hashem would administer the coup de grace of Mitzrayim. If all the horses died, they couldn’t have chased us into the Yam Suf.

 

7.  Some tefillos are supposed to have a form or a posture. For some you sit, for some you stand, for some you bow down, for some you stand with your feet together. What form of Tefilla do we see in the parsha that is no longer practiced.

---9:29

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה’

This was not exclusive to those circumstances or to Moshe Rabbeinu. Example: Radak in Yeshaya 1:15

ובפרישכם.  הרי"ש בחיר"ק תחת סגול כדברכם, פרישת כפים היא לתפלה כמו אפרוש כפי אל ה' ואיך לא תבושו ותפרשו אלי: כפיכם ששפכו דמים, לפיכך אני אעלים עיני מכם ולא אקבל תפלתכם אפילו תרבו תפלה ותצעקו כל היום, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו הפסוק בנשיאת כפים בכהן ואמרו כל כהן שהרג הנפש לא ישא כפיו שנאמר ובפרישכם כפיכם ידיכם דמים מלאו:

Also Gaon there in Yeshaya says that the difference between raising the hands by duchening and by davening is that by duchening, the palms face downwards, and by tefilla, the palms face upwards.

 ובפרשכם כפיכם גו׳ – מבואר בזוהר בתפלה ובברכת כהנים שניהם בנשיאת כפים, אלא שבברכת כהנים בהפרשה, היינו הכפות למטה ואחורי הידים למעלה להושיט הברכה מלמעלה למטה, ובתפלה הכפים למעלה להעלות התפלה מלמטה שיקובל למעלה. וכנגדם ב׳ רקיעין, מעון ומכון, כמו שכתוב השקיפה ממעון גו׳ (דברים כ״ו:ט״ו) לברך וכתיב שמעת השמים מכון וגו׳ והם עין ואזן, עין להשגיח ואזן לשמוע, וזה שכתוב כאן ובפרשכם כפיכם היינו גם כן אעלים עיני ההשגחה וההשקפה לברך גם כי תרבו תפלה אינני שומע ממכון שבתי השמים.

And Pirkei d’Rebbi Eliezer 44

אמר משה ליהושע: בחר לנו אנשים בית אבות אנשים גבורי חיל, יראי שמים, וצא הלחם בעמלק. ומשה אהרן וחור עמדו במקום גבוה בתוך מחנה ישראל, אחד מימינו ואחד משמאלו. מכאן אתה למד ששליח צבור אסור להתפלל אם אין שם שנים עומדים אחד מימינו ואחד משמאלו. וכל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע ומשתחוה על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל על פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה, פירש את כפיו לשמים והם פורשים את ידיהם לשמים. מכאן אתה למד ששליח צבור המתפלל כך, כל העם עונים אחריו. והפיל הב"ה את עמלק ואת עמו לפי חרב.

In face, Tshuvos Be’er Sheva 71 asks why we no longer do this, and speculates that it might be because it became emblematic of Christian prayer.

מנעורי תמהתי למה אין אנו נוהגים להתפלל בזקיפת ידים למעלה כמו שנהגו אבותינו מעולם כמו שנאמר הרמותי ידי אל ה' עליון וגו' ות"א ארימית ידי בצלו קדם ה' וכו' ובבראשית רבה בפרשת חיי שרה בפסוק ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק איתא אמר רב הונא צפת שידו שטוח בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו עכ"ל.

וכמו שנאמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' וגו' וכמו שנאמר והיה כאשר ירים משה ידו וגו' ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ות"א והואה ידוהי פרישן בצלו עד דעאל שמשא וכמו שנאמר ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' וגו' וכפיו פרושות השמים וגו' וכאלה רבים ותניא בפרקי רבי אליעזר בפ' מ"ד שצריך להעמיד אחד לימין ש"ץ ואחד לשמאלו כדכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד וכו' והביאו הטור א"ח בהלכות תענית בסימן תקס"ו ובהלכות יום הכפורים בסימן תרי"ט וכן המרדכי ביומא והגהות מיימוני ושאר פוסקים ולכן כשם שאנו למדין מתפלת משה שצריך להעמיד אחד לימין ש"ץ ואחד לשמאלו למה אין אנו למדין ג"כ מתפלת משה שצריך להתפלל בזקיפת ידים למעלה.

ואי אפשר לומר שלא היו נוהגין להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה אלא דוקא אנשים רשומים חשובים וגדולים כגון האבות ונביאים ומלכים ולכן אין אנו נוהגין עכשיו להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה משום דמחזי כיוהרא.

דהא ליתא שהרי בפרקי רבי אליעזר בפרק הנ"ל אחר דקאמר מכאן אתה למד שש"ץ אסור להתפלל אם אין שם שנים עומדים וכו' אמר וז"ל וכל ישראל עומדים חוץ לאהליהם ורואים למשה פורש כפיו אל השמים והם פורשים כפיהם אל השמים וכו' עכ"ל.

ובגמרא אמרו חז"ל אסור לאדם לעמוד שלש שעות כפיו פרושות השמים ובזוהר נמי מצינו בהרבה מקומות רבי פלוני זקף ידיה ומצלי ובפרשת נשא בפסוק כה תברכו בתוספתא האיר עינינו בסוד זקיפת ידים למעלה וז"ל פקודא דא לברכא כהנא ית עמא בכל יומא בזקיפו דאצבען וכו' עד עשר אצבען מתערי שכינתא לשריא עלייהו מתערי עשר דרגין אחרנין לעילא לאנהרא וכלא בשעתא חדא ועל דא אסיר ליה לבר נש לזקפא אצבען למגנא אלא בצלותא ובברכאן ובשמא דקב"ה והא אוקימנא דאינון אתערו דשמא קדישא ורזא דמהימנותא זקיפו דאצבען ממנן בההוא זקיפו דלהון עשרה שליטין וכו' עכ"ל.

ולזה נתכוון נמי הרמב"ן ז"ל ברמיזותיו דוק ותשכח ולא נעלם מעיני הא דאמרינן בפ"ק דשבת רבא פכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה וכו' ולכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה וז"ל מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה וכו' עכ"ל.

אמנם כבר תמהני טובא על רבא גופיה וכל הנגררים אחריו למה לא התפלל ג"כ בזקיפת ידים למעלה כמו אבות העולם וכי הם לא התפללו ג"כ כעבדא קמי מריה כמו רבא.

ולולא דברי הרמב"ם הנ"ל הייתי מפרש דרבא התפלל על כל פנים בזקיפת ידים למעלה אלא שעם זקיפת ידיה פכר ידי' ומצלי וקל להבין.

ושמא י"ל מאחר שנמצאו נוהגים אומות העולם עכו"ם להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה כמפורסם לכן אין אנו נוהגים עכשיו להתפלל כך וכה"ג אמרו רז"ל בפסוק לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך אף על פי שהיתה אהובה לפני הקב"ה בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו כנעניים חק לע"א כן נ"ל:

Questions for Shemos

1. The Parsha starts with the words (1:6) וַיָּמׇת יוֹסֵף וְכׇל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא׃

The Rashbam says that means the seventy who came in the beginning of the galus. Is this literally true? Were none of the original seventy still alive?

R Chaim Kanievsky in Taama d'Kra brings that the Maharil Diskin listed five who were still alive: סרח, יוכבד, שאול בן הכנענית, אפרים, ובלע בן יששכר

Reb Chaim adds four more: זרח, פרץ, חצרון בן פרץ, ואזני.

Proof they were still alive is pretty obscure, except for Yocheved, assuming that you know that she was counted as one of the seventy because she was נולד בין החומות.  We know she was alive because besides being named in Va'era, it is clear from 2:1, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.  Bas Levi, Levi's daughter, that she was Yocheved.

So what's pshat in כֹל הַדּוֹר הַהוּא? (I don't have my Maharil Diskin here.) 

Believe it or not, כל does not necessarily mean all.  Please see my conversation with Menachem regarding לכל אשר יקראוהו באמת. 

Gary Schreiber said maybe it is like כי מתו כל האנשים. Over there, the מתו and the כל do not mean what they seem to mean. Rashi brings from נדרים סד that

 כי מתו כל האנשים - מי הם דתן ואבירם חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת  

so maybe here, too, meisu kol means they were no longer influential. 

2.  Chazal tell us that Klal Yisrael multiplied at an amazing rate, six born at the same time. But we see at least one person was born a single. Who? and Why?

Moshe. Because the bracha only was experienced by the tribes that were enslaved- 

1:12,  וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ

Shevet Levi was not enslaved (Ramban Bamidbar 3:14), so they did not have multiple births. This is why all the future census numbers show Shevet Levi as the smallest of the Tribes.

In fact, the same logic meant that Shevet Levi was not allowed to take the wealth of Mitzrayim, as R. Mordechai HaKohen writes in his Sifsei Kohen (beginning of Korach):

שמעתי שכשאמר הקב"ה למשה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו', ולא נאמר זה אלא לישראל שהוא להם חלף עבודתם, אבל שבט לוי שלא היו בעבודה לא הותר להם והוא גזל בידם, כי אחת מז' מצות בני נח הוא הגזל. ולזה שבט לוי לא הקריבו קרבנות עם הנשיאים שלא היה להם קערת כסף מזרק כסף כף אחת עשרה זהב, והם כולם עניים מחזרין על הגרנות, ושום אחד מבני לוי לא פשט יד לא בביזת הים ולא שאלו ממצרים, וקרח היה נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, והיה הולך מבית לבית וחומד ורואה איך היו כל אחד ואחד מישראל נוטלים ממונם של מצרים, נכנסה חמדת הממון בלבו, כשראה הקב"ה כך גילה לו המטמון, דחציפותא אפילו כלפי שמי מהני, וכמו שארז"ל בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, אמר לו הקב"ה אתה חומד ממון שאינו שלך טול ממון רב, אבל אותו תראה וממנו לא תאכל, ועליו נאמר ואץ להעשיר לא ינקה.

This raises the question, why was Moshe was praised (Sotah 13a)

תָּנוּ רַבָּנַן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל כּוּלָּן נִתְעַסְּקוּ בַּבִּיזָּה, וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וְגוֹ׳״.

if he wasn't allowed to take any bizah anyway. Maybe in distinction to Korach, who resented his exclusion, Moshe was just not interested and ran to take care of the atzmos Yosef.

The Chida asks this question in Sotah in Pesach Einayim.

ודע שמכאן יש להעיר על מ"ש הרב שפתי כהן על התורה פ' קרח דכל שבט לוי היו עניים שלא לקחו מהביזה ולא שאלו ממצרים לפי שהיה שכר שעבוד ושבט לוי לא נשתעבדו ושבט לוי אף שהיו רואים ישראל מלאים מכסף וזהב וכל טוב ארץ מצרים הם לא היו חומדים שום דבר אך קרח היה חומד ממון הרבה ונזדמן לו אוצר א' מיוסף הצדיק ע"ה לרעתו ע"ש באורך. ואיברא שטעמו ונימוקו עמו. וכבר אמרו בספרי פ' שופטים שאין שבט לוי נוטל חלק מהביזה כשיכבשו הארץ ופסקו הרמב"ם פי"ג דשמיטה והיא מצוה מתרי"ג. אמנם כעת לא אתיא זכירה אם נמצא ברז"ל בש"ס או במדרשים ששבט לוי לא לקחו בביזת מצרים וביזת הים אף שעדיין לא נצטוו. ולכאורה יקשה דאם כל שבט לוי בביזה לא שלחו את ידם מהו שבח משה רבינו ע"ה שלא נתעסק בכסף וזהב ושבחו רבנן בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש ח"ב דף מ"ו הלא משפט אחד לכל שבט לוי דאינם נוטלים שלא נשתעבדו ורחמנא אמר ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואפשר דהגם דכל שבט לוי לא נטלו חלק שאני משה רבינו ע"ה שהוא המוציא ונגאלו על ידו. ועוד אפשר לומר במ"ש הרב ש"ך עצמו פ' בראשית דפרעה קין ומשה רבינו ע"ה הבל ולפי שלקח הצאן והגיזה והולדות נתחייב הוא וכל עמו שיקח מהם כסף וזהב ומרגליות כדכתיב ונמצא ישלם שבעתים כל הון ביתו יתן הוא עצמו שנא' וישאילום בעל כרחם ע"ש באורך. [ולפ"ז יומתק מש"ה לא חמור אחך מהם נשאתי כלומר חמור א' מתשעים חמורים שלקח כל א' מישראל מהביזה כמ"ש פ"ק דבכורות וכונתו דאף שהביזה שלי דפרעה קין ואני הבל ונתחייב לשלם לי כל הון ביתו עכ"ז לא לקחתי אפילו חמור אחד מהביזה. ור"ת לא חמור הבל בגימטריא עם הכולל. ובזה יומתק משז"ל דבר נא באזני העם בבקשה ממך צא ואמור לישראל וכו' דכיון דהביזה שלו יעשה דרך בקשה ודוק והארך]:

אמור מעתה כיון שהביזה עיקרה למשה רבינו ע"ה זהו שבח גדול למשה רבינו ע"ה שלא נתעסק כלל בביזה אף שהיא חלקו וז"ש בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו ע"ה להפליג הדבר שהביזה שלו ולקחוה ישראל והוא לא נגע בה וחכם לב יקח מצות ודוק:

 

3.  Who was born just as the harsh slavery began and was therefore named "Bitterness."

Miriam.  Rashi Shir HaShirim 2:13

הַגֶּשֶׁם. שֶׁהוּא טַרְחוּתוֹ שֶׁל סְתָו, חָלַף וְהָלַךְ לוֹ. כְּלוֹמַר, שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה שֶׁל קשִׁי הַשִּׁעְבּוּד נִגְזְרוּ עֲלֵיכֶם וְהָלְכוּ לָהֶם. מִשֶּׁנּוֹלְדָה מִרְיָם, הִקְשׁוּ הַמִּצְרִים שִׁעְבּוּד עַל יִשְׂרָאֵל, וּלְכָךְ נִקְרֵאת מִרְיָם עַל שֶׁמֵּרְרוּם:

 

4.  Why wasn’t Yocheved afraid that the teiva with Moshe would float away down the river?

Because she did not put it in the river. She put it in amidst the reeds in the swampy area on the edge of the river.

2:3

וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר׃

 Rashi- ותשם בסוף. הוּא לְשׁוֹן אֲגַם

 

5.  Once, Moshe is criticized for taking on himself to act like a judge. Later, people (Rashi says it was the same two people) ask that Hashem should judge him. 

2:14

וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהׇרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי

 

5:21

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ׃

 

6.  Where in our parsha do we see that Hatzola is a good name for a lifesaving ambulance, and also a good name for a pirate ship.

3:22

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם׃

 

7.  In the story of Yosef and the wife of Potiphar, Yosef uses the word “Lechem” as a metaphor for a married woman.

Breishis 39:6

ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל

Where do we find the same use of the word in our Parsha.

Shemos 2:20

ויאמר אל בנתיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם

When Yisro heard about this gallant unattached man, he immediately thought about marrying off one of his daughters. Both Moshe and Yisro knew that it was a good idea, as explained by Rabbeinu Bachay.

קראן לו ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם מלשון (בראשית לט) כי אם הלחם אשר הוא אוכל.

ויואל משה.  מה ראה משה ליטפל ביתרו עובד ע"ג אלא היה משה בורח מפני פרעה ומתירא ממנו שמא יגלגל עלילות בכל מקום שהוא כדי שיהרגוהו ועל כן הלך להתחתן עם אחד הכהנים שהם כומרים לע"ג מפני שהיו כל נכסיהם בני חורין אין למלך עליהם שום נגישה ולא שום תביעה כענין שכתוב (בראשית מ״ז:כ״ו) רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה וכתיב כי חק לכהנים מאת פרעה, ועל כן רצה להתחתן עם אחד מהם ושישא בתו אחר שנתגייר, ומה שבחר יתרו מן הכהנים מפני שהיו לו בנות רבות כדי שיעשה לו זול וירצו בו לאלתר ולא ידקדקו עמו ומזה אמר ולכהן מדין שבע בנות כי מה צורך להזכיר שהיו לו שבע בנות אלא שמן הטעם הזה רצה להטפל במקום ההוא ורצה להשבע להם בדבר שכן דרשו רז"ל ויואל משה אין אלה אלא שבועה כך שמעתי מפני הרב רבי דן ז"ל.

A man with seven daughters does not look too closely into the history of a prospective son in law.

8.  In general usage, the word Achron means last. Where do we find the word “אחרון” means second, not last.

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃

The most famous example is what Hashem said to Chaggai (2:9)about the second Beis HaMikdash,

גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן

 

9.  Which plague did Moshe warn Pharaoh about first.

The last one, Makkas Bechoros. Rashi points this out.

4:23

כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

 

10.  In this parsha, the terms Kohen, Levi, and Yisrael are used. Kohen and Levi are used to indicate a personal status, not a tribal connection. The term Yisrael, that until now was only used as “Bnei Yisrael,” the sons of Yisrael, is used to mean a member of a nation called Yisrael.

3:16

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר, פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.

Yisro is called a Kohen in 2:16, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת

Aharon is called a  Levi in 4:14. וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא  

 It would have been sufficient to say Aharon, your brother. The appellation HaLevi must have distinguished him in some way, because of some special personal status or quality.

Questions for Vayechi

1. Are you allowed to swear an oath when fulfilling it is תלוי בדעת אחרים, when fulfilling it requires someone else’s approval.

Yes. See 47:29-30

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.  וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.

But then in 50:5-6 he had to ask Pharaoh’s permission, and he mentions the oath.

אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה.וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.

Ramban and Seforno say he swore because he knew that Pharaoh would not give him permission to bury Yaakov outside of Mitzrayim unless he had sworn an oath to do so.

Or you can say that an oath means you will do everything in your power. It is not a guarantee.

 

2.  Is one allowed to take an indirect route to a burial if doing so will be an honor for the deceased?

Yes. The Netizv says that this is why they eulogized Yaakov on the east side of the Yarden when they brought him from Egypt.

ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן – באמת ההולך ממצרים מערבה דרומה של ארץ ישראל לחברון מזרחה, אין צריך להגיע לירדן כלל, אלא בהגיעו נגד חברון מעקם דרכו לצפון ובא לחברון. אבל יוסף הקיף מהלכו הלאה כדי שיתוספו במהלכו הרבה ממואב וכנענים היושבים על יד הירדן. ומזה שנינו במסכת כלים (פ״א מ״ז) ׳ומסבבים לתוכן מת עד שירצו׳, הרי דדרך לסבב בנשיאה ממקום למקום עד שמגיע למקום קבורה, והוא לכבודו של מת.

Oznaim l’Torah says they may have taken this route because they were afraid of attack by the local nations.

 

3.  Who is the only person the Torah described as being sick. And why didn’t they call the doctors until that person had died?

Yaakov.

Because the Rof’im were undertakers.

 

4.  Three times a person in on a bed in the parsha. One time he bends, one time he sits, and one time he lies down.

47:31 וישתחו ישראל על ראש המיטה

  48:20 ויתחזק ישראל וישב על המיטה

  49:33ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסף רגליו אל המיטה

5.  There are sets of two names in the parsha that have the same gematria - but with an error of one, a good example of the עם הכולל rule.

Baal HaTurim in 48:5- אפרים ומנשה בגימטריא ראובן ושמעון.    But in fact, ראובן ושמעון equals 725, and אפרים ומנשה equals 726. You see you can be one off in Gematria.

 

6.  Which Shevatim did not get a personal bracha that is recorded in this parsha.

Rashi 49:8 - Reuven, Shimon, and Levi.

The Ralbag says that he did give each a bracha, but here he was just telling them what the future held for them.

רבים יתמהו מזה לפי שכבר ימצאו מבניו שלא ברך אותם כמו הענין בראובן ושמעון ולוי עד שהוכרחו לומר שכבר ברך אותם איש כברכתו ולא נזכרו אלו הברכות ואולם מה שנזכר מזה הוא מה שהודיע אותם מה שיקרם באחרית הימים

Questions for Vayigash

  1. After all his brothers bowed to him, why did Yosef continue to hide his identity until he could no longer hold himself back?  The dream had been fulfilled. What was he waiting for? 

My guess is that Yosef thought that the point of the dream was not just that the brothers bow, but that they remain his servants forever.

The Netziv says that he was waiting for Yaakov to come and bow to him. He would never want Yaakov to bow to him as himself, so he planned a complicated subterfuge wherein Yaakov would bow to him either out of respect for the crown he wore or thinking he was Pharaoh.

 וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו. והוא אביו. והרבה להשתדל ע״ז עד כה ולא עלה בידו כמש״כ לעיל. ע״כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה ומכש״כ לפי מה שכתוב בסה״י שפרעה שלח לו הכתר. והי׳ סבור יוסף שיעקב יכירנו מ״מ וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה. או אפי׳ אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו. יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת לא הכירו יעקב מתחלה וכסבור שהוא פרעה והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח״כ הראה עצמו יוסף לאביו והי׳ לאביו תרעומת בלבו עליו כי אע״ג שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו. מ״מ לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו.

3. A change in trop indicates a change from a form of present tense to past tense, from ‘(joined him) coming’ to ‘came.’

46:26 and 27. See Rashi.

כׇּל־הַ֠נֶּ֠פֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כׇּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃ כזוּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כׇּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃

Rashi

כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת.

Meaning mil’ra ba-ah’ means “coming to Mitzrayim.” Mil’ra ba’ah means came. 

(I said "a form of present tense" because Rashi in Vayigash, 29:3, says that Hebrew has no real present tense. 

וגללו. וְגוֹלְלִים, וְתַרְגּוּמוֹ וּמְגַנְדְּרִין, כָּל לְשׁוֹן הוֹוֶה מִשְׁתַּנֶּה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד וּבִלְשׁוֹן עָבָר, לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר הַהוֹוֶה תָּמִיד כְּבָר הָיָה וְעָתִיד לִהְיוֹת:)

4. The Torah clearly makes a distinction among the mothers of the Shevatim by only explicitly describing one as Yaakov's wife. Who was it?

Only Rachel is called the Yaakov’s wife.

46:15, אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב

46:18, אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה

46:19, בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

46:25, אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה

5. Among the seventy, which two women are mentioned by name. 

Dina and Sarach. Chazal say that Yocheved was born on the way in and counted, but she was not mentioned by name.

6. Where do we see that preparation for a mitzva is part of the mitzva, and that the rule that it is better to do a mitzva yourself than to have someone do it for you applies even to that preparation.

46:29 - וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה 

It is possible that this is not a raya. It could be that in Kibbud Av, part of the mitzvah is the public demonstration that you, no matter how great you are, respect him and want to serve him. So what we call preparation is really part of the mitzva of kibbud. This is how R' Chaim Kanievsky zt”l (Da’as Noteh, Vayigash pg. 321) learns this.

7. Four times the neck is mentioned.

Yosef cried on Binyamin's neck, and Binaymin on Yosef's; and when Yosef saw Yaakov it says "He cried on his neck." It is a machlokes Rashi and Ramban who on whose. Rashi, Yosef on Yaakov, but not Yaakov on Yosef because Yaakov was saying Krias Shema. Ramban- only Yaakov on Yosef, because a son shows honor to the father by kissing his hand, not hugging him and kissing him on the neck. Only Yaakov would do that.

8. Were individuals of Bnei Yisroel allowed to leave Egypt before Hashem took them out.

(This is not like Rashi. It is said from R Chatzkel Abramsky.)  Hashem told Yaakov 46:4, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה. This means that even individuals were not allowed to leave until Hashem took them. We find the same expression by the first galus Bavel, in Yirmiahu 27:22, 

בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה'וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

We know there was a restriction from what Chazal tell us was the fate of those from Ephraim who miscalculated the ארבע מאות שנה and left early and were all killed by attackers. But that was more along the lines of the shvuah in Kesuvos 111 שלא יעלו ישראל בחומה. We are talking about individuals.

9. How many great grandchildren did Yaakov have when he came to Mitzrayim.

Apparently, four. 

46:12

וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל

46:17

וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.

However: it is important to know that the Netziv says that Yaakov came with many more people. He had just as many daughters as sons, and he had many other great grandchildren. The reason they are not mentioned is because the number 70 includes those singular individuals who contributed in a unique way to the creation of Klal Yisrael. 

Netziv in 46:7

בנותיו ובנות בניו. פרש״י יוכבד ושרח. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש. ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל ל״ה ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלא שלא נזכרו בשמם משום שלא הי׳ בהם ענין נוגע לאומה ישראלית כמו שאירע ע״י דינה ואל תתמה שהרי גם בא״א איכא תנא בב״ב דקמ״א שהי׳ לו בת. ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות. וה״נ הי׳ ביעקב אבינו. ולא תקשה ממה שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים דודאי הי׳ יותר משבעים. אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אוה״ע כמש״כ בשירת האזינו בפסוק בהנחל עליון גוים. וגם היו משונים מטבע שארי ב״א שהרי שמעון ולוי בני י״ג הרגו עיר ומלואה אע״ג שהיו כמה אנשים שלא מלו עצמם כמש״כ לעיל שם ל״ד כ״ד. וער ואונן נשאו אשה להוליד וכן פרץ הוליד בני ז׳ וח׳ ודינה בת שש כבר היתה ראויה לאיש לרדוף אחריה וכן היו כל שבעים נפש. משא״כ שארי בנים שהולידו לא היו אלא כשארי ב״א. ע׳ מש״כ להלן מ׳ כ״ג בבני מנשה:

10.  Who was the leader of the Shevatim?

Not the bechor, Reuven. Not the ones dedicated to Torah and Hora'ah, Levi and Yissachar. Clearly, Yehuda. He was the one who pleaded for Binyamin to Yosef. True, he convinced Yaakov to send Binyamin by saying that the ultimate responsibility to bring him home was his, and he he had the most to lose. The penalty for failure would be to to lose his olam haba.  But all this proves that he alone took the initiative and the risk of sending Binyamin. Also, he was sent by Yaakov to prepare Goshen for their arrival, not the two who even then were dedicated to learning, Levi and Yissachar.  Yehuda was the leader of the Shevatim at that point. 

Extra, because the answer is not entirely in this parsha. 

What name in this parsha is the most popular name in the Torah, i.e., that the most individuals shared the name.  All the individuals with this name lived in the period covered in Sefer Breishis.

Chanoch.

Chanoch bechor of Reuven, 46:9.

Chanoch son of Kayin, 4:17

Chanoch father of Mesushelach 5:18

Chanoch the grandson of Avraham and Keturah. 25:1-4

א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. ב וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ. ג וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים. ד וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה. 

Questions for Vayeishev

1,  Yosef told Pharaoh in next week’s parsha that the repetition of a dream means it is certain to happen and it will happen quickly. This is not always true. Sometimes, a repeated dream comes true twenty two years later. What is the difference?

     -----     Pharaoh’s dreams were both the same night- he dreamed, fell asleep, and dreamed again. Yosef’s were not the same night. He dreamed, told his brothers, and days later dreamed again.  (ibn Ezra and Chizkuni.)

I thought the answer is that Yosef's dreams came true immediately too. Even though the Gemara in Brachos 55b says א"ר לוי לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה , the dream was the culmination of a complicated series of events. The events that led to that culmination, with his brothers bowing to him, began immediately.

 

2.  In Tanach, a person who says דיבה, lashon hara, is called a motzi dibah. As in

ויוציאו את דבת הארץ. (במדבר יג:לב)  

 ומוציא דבה הוא כסיל,  (משלי י:יח)  

Only here, in our parsha, is saying lashon hara described not as motzi. Where, and why.

     -----     37:2, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם

The ibn Ezra in Bamidbar says motzi means a lie, and vayavei means a truth. I assume that he means that "spread" implies fabrication, that you created the allegation, but the "bring" indicates a truth, that you are bringing something that already exists.  In any case, the chiddush here is that the word 'diba' does not necessarily mean a falsehood.

3.  In Birkas Kohanim, we ask that Hashem make others look upon us favorably just as Hashem did when Yosef’s father dressed him in the Kesonas Pasim.

ותתנו לאהבה לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו ויהיו דברי נשמעים לעבודתיך כשם שנתת את יוסף צדיקך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיו

Of course we say this because the words "כתונת פסים" comprise letters of the secret names of the Ribono shel Olam hidden in Birkas Kohanim. But does this make any sense? Is this the kind of favor in the eyes of our fellow men that we would pray for?

     -----     R Chaim Kanievsky (and the Torah Temima)

בספר דרך שיחה להגרח"ק:

קינאו בו משום שעי"ז היה לו חן בעיני כולם.

מהגאון רבי דורון גולד - אכן כתונת הפסים לא גרמה לכאורה לחן, ואף לשנאה, אולם יסורים אלו שבאו על יוסף כתוצאה משנאת האחים - היא שהביאה את חנו בעיני פרעה וכל מצרים. וכמאמר רבותינו, כי החושך והאפילה היא סיבת האורה  .ולכן מחשיבים אף את הכתונת פסים, ככזו שהביאה לו את החן.

הגרש"מ דיסקין ב"משאת המלך" מבאר שזו הסיבה שהאחים הפשיטו את כותנתו של יוסף מיד כאשר בא אליהם, שכיון שהכותונת גורמת לנשיאת חן בעיני רואיו, חששו האחים שאם יוסף ישאר לבוש בה, לא יהיה הדין שרצו לדונו דין אמת, ולכן הפשיטוהו ממנה עוד קודם שדנו את דינו.

 When I wrote about this in the past, I pointed out that this is exactly what the Birkas Kohanim says. יברכך השם. And when Hashem blesses you, it can bring a whole range of challenges and problems along with the blessing. That is why we say וישמרך. May Hashem protect us from the dangers that come along with the blessing of success.  The story of the Kesones HaPasim is a perfect example of that thought.

4.  How many dreams did Yosef dream?

     -----     According to the Chizkuni, three.

37:5 וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.

37:6 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.

37:7 וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים 

37:8 וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.

37:9 וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו 

The content of the first dream is not discussed. Whatever it was about, it antagonized his brothers. Chizkuni-

ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו חלום זה לא נתקיים לפיכך לא נכתב.

Others (Ohr HaChaim and Netziv) say that one and two were the same dream, and they hated him as soon as he told them that he wanted to tell them about his dream, even before describing it.

 

5.  In 37:11, when Yosef told his dream to Yaakov,

ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה

Rashi says that Yaakov meant, how can Rachel come to bow to you, she is not alive any more. Where do you find the words “Rachel Meisah” in this passuk.

החלום הזה אשר חלמת הבוא     -----          -----     

 

6.  Under certain circumstances, if a woman was widowed twice, she is not allowed to remarry; she is called a Katlanis. The Rambam holds that although it is assur to marry a Katlanis, if one did in fact marry her, they may remain married. The Tur and the Beis Yosef in EH 9 bring that the majority of the Rambam’s contemporaries disagree with him. There is a woman who appeared to be a Katlanis in our parsha. (Actually, she wasn't. Her husbands were responsible for their own deaths. But nobody knew that, so they treated her as a Katlanis.) Which one word in the story of this Katlanis has two contrary definitions, each being consistent with one of these opinions. 

    -----     38:26

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה.

Rashi –

ולא יסף עוד. יֵשׁ אוֹמְרִים לֹא הוֹסִיף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא פָסַק.

See Gaon in EH 9:2.

   ואם נשאת לא תצא  :כמ"ש בפ"ק דסוטה ולא יסף כו' כיון שידע' כו'

 

7.  Show a remez in the Torah that three months after Rosh Hashanna we have a Yomtov for  nissim that involved a sealed flask of oil and the menorah.

    -----     It is said in the name of the Gaon, but I only found it in the sefer Bas Ayin. He sees this in the pesukim  beginning with 38:24, ויהי כמשלש חדשים, and 25, הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה

ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר וגו' (לח כד - כו). הנה איתא בכתבי האר"י ז"ל (חמה"י לחנוכה, ע' זח"ג רנט. ומ"ש ע"ז בס' מאיר עיני חכמים שי"ג פ"ב) שעיקר סוף גמר החתימה היא בחנוכה. אם כן נוכל לומר שזה מרומז בפסוקים אלו עד"ז, ויהי כמשלש חדשים, היינו מראש השנה עד חנוכה, שאז עיקר גמר חתימה. על כן בא המקטרג על בני האדם לפני בורא עולמים ברוך הוא, שהוא מרומז בתיבת יהודה (ע' זח"א פט:). לומר זנתה תמר כלתך, היינו כנסת ישראל שדמתה לתמר (שמ"ר לו א), שהיא מכונה בשם כלה (פס"ר פ' לז), זנתה וסרה ממך, והלכה אחר זנונה, ולא די לה בזה שהלכה אחר תאות לבה הרע, אלא שגם היא הרה לזנונים, הרה היא בחינת דביקות, היינו שמעצמה היא דבוקה תמיד בתאותה בלי שום גורם לזה.

ויאמר יהודה, הוא הבורא ב"ה, הוציאוה ותשרף עבור זה, שבלא שום גרמא ומניעה היא הרה לזנונים רק מעצמה היא הרה ודבוקה לתאות לבה הרע. היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר, בהתנצלות של אמת, ששקר ענה השטן בזה שמקטרג על בני האדם שהמה דבוקים בגודל תשוקה לתאוות רעות, כי האמת הוא כך שרק לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, פירוש, שאנחנו עמו דבוקים רק בבורא עולמים ב"ה שהוא מקור החסד, וגמטריא אל"ה ל"ו, ומה שאנחנו עושים לפעמים נגד רצון הבורא ב"ה הוא רק מחמת רוב טרדת הזמן וטרדת הפרנסה ושאר מאורעות של בני האדם, אבל באמת בפנימיות הלב דבוקים אנחנו בגודל חיבה ותשוקה רק לבורא עולמים ב"ה.

ותאמר עוד לבורא עולמים ב"ה ראייה אמיתית לזה, הכר נא למי החתמת, מרמז על השמן של נרות חנוכה, שהיה חתם בחותמו של כהן גדול (שבת כא:), והפתילים מרמז על הפתילות של נר חנוכה, והמטה מרמז על הכלי של נר חנוכה, כידוע כי תיבת המט"ה עם הכולל גימטריא כל"י. פירוש, מהמצות נר חנוכה שאנו מקיימים כמצות רצונך הקדוש, היא ראייה מפורשת שאנחנו הולכים רק אחר רצונך, וחשוקים ודבוקים רק בך ולא ח"ו וכו', רק מה שאנחנו עושים לפעמים נגד רצונך הוא רק מחמת הנ"ל.

ויאמר יהודה, הוא הבורא ב"ה, צדקה ממני. כביכול אני חייב בזה (ע' רש"י ז"ל), היינו הבורא ב"ה מודה להם שהמה צודקים, כי אני רואה שהאמת הוא שהמה דבקים רק בי, ומה שהמה עושים לפרקים נגד רצוני ח"ו, הוא רק מחמת כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ר"ל תיבת של"ה מרמז על משיח צדקנו, כמאמר הכתוב (בראשית מט י) עד כי יבוא שילה, היינו מחמת שזה זמן רב שלא נתתי ומסרתי אותם לרועה נאמן הוא משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:

 They also see it in הוציאוה ותשרף, as a remez to lighting the menorah in the doorway.

 

8.  Only the Ribono shel Olam really knows who is righteous and who is wicked, and public behaviors and appearances prove very little.  The passuk describes Noach’s true character בעיני השם, by God's examination, by reversing the letters of his name.

6:8  וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.

 Where do we find the same thing in our parsha, where a person’s true character בעיני השם is described by reversing his name.

    -----     38:7  וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה'

 

9.  Three cases of Lashon Hara in the parsha.  In the first, we know who said it, but not what was said. In the second, we know what was said, but not who said it. In the third, we know who said it and what was said.

    -----     Yosef on the Shvatim; Someone about Tamar; and Potiphar’s wife about Yosef.

 

10.  Who was the Bechor of Yehuda.

    -----     At first, it was Eir. But when Eir died and Yehuda had children from Tamar, this had a din of Yibum. As such, Tamar’s firstborn stood in the shoes of her husband, Er, the bechor.  This is something that was known in the house of Yaakov, as Onen himself said (38:9.) Therefore, Yehuda’s Bechor was Peretz. This is why Peretz is the father of the malchus of Yehuda and of Mashiach ben David.  (Based on Reb Yaakov in Emes l'Yaakov.  His words: 

כי הרי הבכור של זיווג זה יהיה למעשה הבכור של יהודה, דהרי הוא יירש את מקומו של ער בהנהגת המשפחה. I do not know why we will ignore Onen here. He married her, too. Someone told me that it's pashut that this is why they were twins, so that the first child took the place of Eir and the second took the place of Onen. It's not pashut to me.)

וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן  וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.

 

11.  In this parsha, find a pure person who masquerades as being corrupt, and a corrupt person who pretends to be pure. 

    -----     Tamar and the wife of Potiphar (when she told her husband about the terrible things Yosef made her do.)

 

12.  How many times is Yosef thrown into a pit in the parsha.

    -----    Twice. In the beginning, and the Egyptian prison, which he describes as a bor in 40:16.

כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר׃

13.  Two places in the parsha that we see that a necessary result can generate its cause.  (Reb Meir Simcha says this when Eliezer made up the sign that would reveal the right woman. This did not cause Rivka to behave as she did. On the contrary. Hashem put those words into Eliezer's mind because this is how Rivka would behave.)

    -----     Why did Yosef end up in Mitzrayim. What was the reason Yosef went to Mitzrayim.

Why? Because he was sold as a slave to the Mitzrim.

What was the reason? So Klal Yisrael should all emigrate to Mitzrayim and bring the nevuah of Bris bein habsarim to fruition.

 The same is true in the story of Yehuda and Tamar. What they did was necessary to create the ultimate Mashiach who will end the galus. This generated the cause, that Yehuda went to see to his sheep, and Tamar seduced him.

Hashem told Moshe that because he struck the rock, he would not bring his people to the promised land.  

יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל  לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם.  

Rashi brings from the Tanchuma that Hashem wanted it made clear that it was this sin, and this sin alone, that sealed Moshe's fate.

גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן 

The natural way to read this is as a tragic mistake, judging by the high standards of Moshe Rabbeinu, a flawed decision that bore bitter fruit.  If only Moshe hadn't done this!  He would have led Klal Yisrael into Eretz Yisrael, and history would have been entirely different!

But Rashi in Devarim brings a Sifrei that casts an entirely different light on this episode.

Rashi in Vezos Haberacha (Devarim 33:8) says the following:

 וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה.

Translation:   And of Levi he said: "Your Tummim and Urim belong to Your pious man, whom You tested (teriveihu) at Massah and whom You tried at the waters of Merivah.

                 Rashi:

תריבהו וגו': כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו:

Translation:  and whom You tried…: As the Targum renders it.  Another explanation: “Teriveihu” — You brought about a pretext against him [Levi], for even if Moses [was punished with death and not permitted to enter the Land of Israel because he] said to Israel, “Listen now, you rebels!” (see Bamidbar 20:10), but [how do we understand why] Aaron and Miriam [were also punished with death and were not permitted to enter the Land of Israel] — what did they do [to deserve this]?- [Sifrei 33:8]

 

What does the Sifrei mean? What does עלילה mean?  In what sense was it a "pretext?"

It appears that for Moshe Rabbeinu, his inability to enter Eretz Yisrael was a foregone conclusion that was waiting for a cause.

Chazal discuss this in several places, but I have to warn you that their explanation leaves us with as many questions as we came with.  At the end of this discussion, I bring a safer alternative from the Maharitz Chayos.

For clarity, I'm labeling each source, starting with the Tanchuma.

I

The Tanchuma in Parshas Vayeishev (4), that says that Moshe Rabbeinu had absolutely no chance of entering Eretz Yisrael.  If he hadn't struck the rock, he would have done something else.  If he lived a perfect life and was absolutely blameless, perhaps someone he was responsible for would have done something wrong.  The point is that the reality of his not entering Eretz Yisrael was determined  long before he struck the rock at Meriva.   


The Tanchuma says that certain human choices and/or the consequences of those choices are preordained.  Hashem ensures that they come to pass through subtle manipulation.  There is no suppression of free will, and Hashem does not force people to act in certain ways.  Instead, Hashem puts people in positions where the likely result will be behavior that will move history in the desired direction, or that Hashem chooses a Middah (Din or Rachamim) that generates the intended consequences from a human action.  The story of Mankind is teleological; certain events must ultimately occur, and seemingly unrelated or random events will inevitably lead to those ends.    Here is the Tanchuma.

ויוסף הורד מצרימה, 

זש"ה לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם תהלים כה

א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן, 

בא וראה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות מנין א"ר ברכיה משום שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א) זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, 

מלה"ד למי שמבקש לגרש את אשתו כשבקש לילך לביתו כתב גט נכנס לביתו והגט בידו מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה מזגו לי את הכוס שאשתה, מזגה לו, כיון שנטל הכוס מידה אמר לה הרי זה גיטך, אמרה לו מה פשעי, אמר לה צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור, אמרה לו כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור שכתבת הגט והביאתו בידך, אף כך אמר אדם לפני הקב"ה רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון שכך כתיב (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ב' אלפים שנה וכתיב בה (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל אלולי שהתקנת 

מות לבריות היית כותב בה כך אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נורא עלילה על בני אדם, 

 

וכן אתה מוצא שא"ל הקדוש ברוך הוא למשה (דברים א) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו', איש זה משה דכתיב (במדבר יב) והאיש משה ענו. האיש המסויים באנשים, וכן אתה אומר (שמואל א יז) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים, וכן הוא אומר (שמות ו) עתה תראה אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, וכיון שאמר להם שמעו נא המורים (במדבר כ) א"ל הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל הזה, הוי נורא עלילה, 

 

וכן הוא אומר ביוסף ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם על ידי לשון של ארגמן שעשה לו כתונת פסים נכתב עליו ד' אונאות, פסים פ' פוטיפר ס' סוחרים י' ישמעאלים מ' מדינים בשביל כתונת פסים גרם לכל השבטים לירד למצרים, וא"ר יודן היה הקדוש ברוך הוא מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם, הוי ויוסף הורד מצרימה אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים, א"ר תנחומא למה"ד לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה והיא מונעת העול מן צוארה מה עשו נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותה לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש והיה העגל גועה, שמעה הפרה בנה גועה הלכה שלא בטובתה בשביל בנה כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל אלו 

הדברים וירדו למצרים ופרעו את השטר לכך נאמר ויוסף הורד מצרימה הוי נורא עלילה וגו':

 

II

Then there is the Medrash Rabba (in MR Breishis 85:1 on Breishis 38:1) 

ויהי בעת ההוא: רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט, יא): "כי אנכי ידעתי את המחשבת" שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.

 

III

And the Bach in his Sefer on Rus, משיב נפש.

 וא״ר יוחנן ביקש (יהודה) לעבור וזימן לו הקב״ה מלאך שהוא ממונה על התאוה א״ל יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולי׳ עומדים ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו   ומעין זה היתה דעת נעמי כי הלא ראתה ברוח הקודש שלא נמצא אז במשפחת יהודה צדיק וטוב שהוא גדול יוחר מבועז שממנו יצא שרש ישי אלא שהמשיך ידו מרות שעל כן לא היה מהדד אחריה ועל כן היתה היא ממצאת עצמה אליו לשכוב מרגלותיו כדרך שעשתה תמר באופן שהמלאך הממונה על התאוה יאמר אליו מהיכן מלכים עומדים כו׳ עד שבעל כרחו שלא בטובתו יבא אליה לבראות אורו של משיח

 

IV

gU directs us to the parsha of involuntary manslaughter and Ir Miklat. 
Shemos 21:13:

 ואשר לא צדה, והאלקים אנה לידו--ושמתי לך מקום, אשר ינוס שמה.

Translation:  But one who did not stalk [him], but God brought [it] about into his hand, I will make for [him] a place to which he can flee.
Rashi:  

אנה לידו: זימן לידו, לשון לא תאונה אליך רעה (תהלים צא י), לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב כא), מתאנה הוא לי (מלכים ב' ה ז), מזדמן למצוא לי עילה:

Translation:  brought [it] about into his hand: Heb. אִנָּה, made it ready for his hand, an expression similar to “No harm will be prepared (תְאוּנֶּה) for you” (Ps. 91:10); No wrong shall be prepared (יְאוּנֶּה) (Prov. 12:21); [and] “he is preparing himself (מִתְאַנֶה) against me” (II Kings 5:7), [meaning that] he is preparing himself to find a pretext against me.
Next Rashi:

והאלקים אנה לידו: ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והא-להים אנה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:

Translation: but God brought [it] about into his hand: Now why should this go out from before Him? That is what David said, “As the proverb of the Ancient One says, ‘From the wicked comes forth wickedness’” (I Samuel 24:14). The proverb of the Ancient One is the Torah, which is the proverb of the Holy One, blessed is He, Who is the Ancient One of the world. Now where did the Torah say, “From the wicked comes forth wickedness” ? [This refers to:] “but God brought [it] about into his hand.” To what is the text referring? To two people, one who killed unintentionally and one who killed intentionally, but there were no witnesses who would testify to the matter. This one [who killed intentionally] was not executed, and that one [who killed unintentionally] was not exiled [to the refuge cities]. So the Holy One, blessed is He, brings them [both] to one inn. The one who killed intentionally sits under a ladder, and the one who killed unintentionally is ascending the ladder, and he falls on the one who had killed intentionally and kills him, and witnesses testify about him and sentence him to exile. The result is that the one who killed unintentionally is exiled, and the one who killed intentionally was killed. -[From Mechilta, Makkos 10b]

V

Chaim B points out something that has to be addressed.  Reb Meir Simcha in his introduction to Sefer Shemos asks, what does it mean that Hashem told Moshe Rabbeinu וגם בך יאמינו לעולם?  But Moshe was a human being, and capable of making choices, good or bad, righteous or wicked.  How could Hashem tell him that he would be forever trustworthy?  Reb Meir Simcha answers that indeed at that point, Moshe Rabbeinu's bechira was taken away.  He had reached the perfection human beings are capable of, and there was no point in his retaining his bechira.  Reb Meir Simcah's words, with some ellipses, are

ועל כרחין שהשי״ת שלל ממנו הבחירה לגמרי ונשאר מוכרח כמלאכים שמשה שמצר עצמו עמל ויגע כל כך עד שהעלה עצמו למדרגה הגבוה שבמדרגות האנושי השלימית היותר האפשרי לכן וכה שיבעל ממנו הבחירה א״כ זה עיקר תכלית הבריאה לזכך החומר עד שישיב בשרו גם לרוחני 

....

אבל כל ישראל שהמה לא היו ראוים למדרגה ונבואה כזו, רק כדי לקיים הדת - שלא יבוא שום מבהיל להכחיש דבר אחד על ידי אות ומופת, הוכרחו לעלות למעלה רמה כזו לשמוע קול אלקים

....

 

אח"כ, הלא שבו לבחירה, שאם לא כן אין תכלית תו בברייתם, כיון שזכייתם שסרה בהם הבחירה - והיה השכלתם בהירה בלי עירוב דמיון וגשם כלל, עד כי הוכרחו כמלאכים שמוכרחים מצד שכלם, שעל זה נאמר (שבת פח, א) "כפה עליהם הר כגיגית", שהיו מוכרחים מצד שכלם והשגתם לקבל עליהם התורה - והיה ענין מקריי, היינו שהיה רק להיות מאמינים בנבואת משה לא מצד האותות, ויאמינו בד' לעולם. אם כן, מה שיותר מן ההכרח, הלא נאות לפניהן לשוב אל הבחירה. ובלא בחירה הלא לא היה להם שכר על קיום התורה, שעל הכרח אין שכר, כיון שלא מצד עמלם והכנתם היה סר מאתם הבחירה.

וזה שאמר: "שובו לכם לאהליכם", היינו לבחירה ולכוחות הגוף, המוקף באלפי כוחות דמיונות ההטעאה שקריות תאוות חשק וכיו"ב, וזה ה"אוהל", שהגוף הוא אוהל הנפש, שבעת מתן תורה יצאה נשמתם (שבת פח, ב), הוא שהחומר לא היה חוצץ מאומה. "ואתה פה עמוד עמדי", שזהו אצלו בטלה כל כוחות הגוף וחומריותו, והשגתו צלולה ובהירה, ונעדר בחירתו ונשאר משכיל מעוצם השגתו מוכרח להשלימות היותר נעלה.

 

So how does Reb Meir Simcha understand the episode of Mei Meriva?  According to Reb Meir Simcha, then, we have to say that whatever decision Moshe Rabbeinu made at Meriva, it was a fulfillment of Hashem's will.  If so, the idea of the Tanchuma and Sifrei, as applied to Moshe Rabbeinu at Meriva, is certainly true.

But, as I point out in the comments, this makes it hard to read the criticism in the passuk, לא האמנתם בי להקדישני .  Rabbi Kupperman in his notes to his edition of the Meshech Chochma asks this question, and he says that Moshe Rabbeinu was not entirely bereft of bechira; he was like a Malach, and even a Malach has some degree of Bechira, and can be punished for failure, as he cites from the Medrash Rabba on Bereishis 19:13, where the Malachim said  כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, and they were punished either for revealing a secret or for saying "we," not "Hashem."  The Medrash there says that their punishment was they were Nidcheh from their Mechitza-

מלאכי השרת ע"י שגילו מסטורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן מאה ושלושים ושמונה שנה. 

אמר רבי חמא בר חנינא: על שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה 

 

This is supported by a similar discussion in the Ramban (Devarim 30:6), who says that being without Bechira is the state of Adam before the sin.  And, of course, Adam Harishon did sin.

 "ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית ב:ט:

 

So whatever it was that Moshe Rabbeinu decided, it was good and righteous.  As far as human perception, as far as משפט, what Moshe Rabbeinu did was kulo tov ve'yashar.  By the standards of pure middas hadin, by the standards of חוקת התורה, even a good and righteous decision may not be adequate.  

Or you could answer that his not having Bechira was limited to certain parameters, namely, where the wrong choice could affect his reliability vis a vis יאמינו לעולם, Klal Yisrael's trust in Moshe Rabbeinu.  

******************************************************************

This is absolutely unrelated to the concept of ידיעה ובחירה, Hashem's knowledge of future events, as the Rishonim explain regarding the actions of the Egyptians, (except, perhaps, that the Raavad's assessment there might apply to this discussion- אני אומר שהם דברי נערות.)  The Tanchuma is saying that Hashem takes an active role as events progress; Hashem decides what needs to happen, and He ensures that it does happen, either by indirectly manipulating human behavior until the desired act occurs, or by applying Middas HaDin where Middas HaRachamim might otherwise have applied or vice versa.



VI
See Divrei Dovid in Shemos 4:13, who says that Moshe Rabbeinu already knew in Mitzrayim that he most likely would not be allowed to enter Eretz Yisrael.  See also Netziv here in 33:8.

************************************************************

Dr. Stone reminds us of the Gemara in Sanhedrin (111a) that says that Moshe's fate was sealed all the way back in Mitzrayim, when he said mei'az basi el Pharaoh heira la'am hazeh.

תניא אמר ר' אלעזר ברבי יוסי פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים מצאתי זקן אחד ואמר לי בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך מהם טבעו בים מהם הרגו בחרב מהם מעכו בבנין ועל דבר זה נענש משה רבינו שנא' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר על מדותי אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ולא הרהר אחר מדותי אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים 

************************************************************

This discussion as presented above might not be useful for a drasha.  One reason; it provides an excuse for every avaryan.  It's not my fault!  Hashem made it impossible for me to avoid the aveira!  Second reason: people are מיאש, and they say, if no matter how high you climb, it is made impossible for  you to make the right decision, if Moshe Rabbeinu, without Bechira, didn't satisfy what was expected from him, what's the point of even trying.  לפום גמלא שיחנא, and if the strong donkey is punished for not carrying his heavier load just as severely as the weaker one is punished for not carrying his lighter load, then why bother becoming a stronger donkey?  
Both reasons are devarim beteilim, but I personally know several people that would walk away with either one or both of these reactions.

So one needs to bear these in mind, and arrange the drasha to anticipate and prevent these reactions.  For those people, perhaps you should just stick with the Maharitz Chayos  on the Gemara (Sukkah 5a) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה.  He says

נ"ב בדרך דרוש יש לכוין בזה אמרם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הכל צפוי והרשות נתונה אשר מורים על העיקר שהבחירה חפשית ביד האדם וגם כאן אומר דברשות האדם אין השכינה מתערבת במעללותיו ובפעולותיו . והך דלא עלה משה ואליהו למרום, היינו אע"פ שעלו לרקיע, בכל זאת לא נתהפכה טבעם כמלאכים כמו שאמרו פרק ר"ע מה לילוד אשה בינינו, וכן אליהו היה עדיין שכיח בישיבת חז"ל בצורת איש

Everyone that reads this knows that you can't compare the Maharitz Chayos to Reb Meir Simcha, but in Hashkafa there are few hard and fast rules, and, as I said, the Maharitz Chayos is much safer.