Ne'ilah drasha pei daled

For two weeks, we have been saying vidui. On Yom Kippur, we said the long Al Chet eight times. But now, in Neila, as the day ends, we do not say a long vidui any more, we just say ashamnu. After the final Ashamnu, after all this time, we read a paragraph that begins אתה הבדלת אנוש מראש.  In this paragraph, we are finally told why we have been saying vidui and doing teshuva, what the purpose of Yom Kippur is. 

אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תִּפעל, ואם יצדק מה יתן לך. ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הכיפורים הזה, קץ ומחילה וסליחה על כל עונותינו למען נחדל מעושק ידינו ונשוב אליך לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.

Lmaan nechdal meioshek yadeinu. What is this Oshek that we have to avoid? Why is it so important, of the ultimate importance, that the whole purpose of Yom Kippur is that we stop our Oshek? After all is said and done, Lord, save us from Oshek, so we can return to the Ribono shel Olam?

Artscroll translates Oshek to mean "so that we can withdraw our hands from oppression." In the footnote, they remark that "In its narrow, literal meaning, the word עושק, oppression, refers to a refusal to pay a worker for his services...."  but that here it must mean more than that. I noted that after the Seder Haavoda in Musaf, we have a piyut "תכפו עלינו צרות" describing the hashraas hashechina when the Kohen Gadol did the avodah, and contrasting our time, when, it says, even nature has become stingy, עשקו זיתים שמנם, the olive, which once was full to bursting with oil, produces nothing, the olive withholds its oil. I think that is exactly what Oshek means in Ne'ila. It means cheating someone out of what they deserve. Why is this the ultimate sin? Why is it is essence of Yom Kippur, of Teshuva?

Sometimes think that we ought to do something, to undertake a task, to improve ourselves somehow, but we don't do it. We are chained by our aveiros, handcuffed by our failures, locked in the cage of inertia, of bad habits, of the frustration of past attempts that failed. We cheat ourselves out of what we are capable of doing . That is Oshek! Oh, I can't do it, it is too hard... Oshek! It is unreasonable....! Oshek! It is impossible.... Oshek!  But it is now the end of the day. We did everything we could. We said vidui, we did teshuva, we promised tzedaka, we have done our work, and Yom Kippur has done its work. The slate is clean. What would have failed yesterday, we can do now. The self-sabotage of yesterday is gone. The cage is open! The handcuffs are unlocked! The chains are broken! I'm not a revivalist, I'm not promising miracles. But take a little step, take on something that you wouldn't have yesterday. You will have special siyata dishmaya today! I've experienced this personally.  I forgot I davened mincha, and I came to shul and began shmoneh esrei, and in middle of atta chonein l'adam da'as I remembered. I think it's because you get a tiny little special gift with every bracha. 

למען נחדל מעושק ידינו 

and then, 

ונשוב אליך לעשות חוקי רצונך בלבב שלם

We can stop cheating ourselves out of our great potential, and finally do what we were created to do.

You were given a gift today. Use it!   

A friend and talmid chacham, a man who measures his words, Milt Wakschlag, a musmach and talmid muvhak of Rav Ahron Soloveichik, sent me his thoughts.

Just wanted to expand a bit on our conversation last night about the ne’ila drasha.  As I said, I thought it was powerful, which is because it took a very concealed yet indispensable concept and brought it out into the light of day, resulting in a surprising insight.  

Ne’ila is not what we do to pass the time between mincha and maariv yom kippur-style, but actually beckons us to a spiritual adventure that most of us never associated with yom kippur at all.  As you said, most of YK is about the negative, past-oriented message of ashamnu and al chait.  We’ve messed up and we need to fix that.  But at this moment, that’s (mostly) behind us — it’s settled now — and we have - surprise! - a new orientation: a positive, bold, optimistic view of the future.  Okay, we’ve sinned, but we’ve repented and we hope have been atoned.  What now?  March boldly into the future!  This is your mandate.  Do what has to be done.  The YK process itself can be a downer, causing a person to think that he’s better off just withdrawing from the world.  Maybe if i just crawl into a shell in 5784 i won’t have so much to repent for in 5785.  Wrong answer!  You MUST face the future boldly and you MUST do your best to do so without getting sidetracked by everyday temptations.  You won’t always succeed but you must relentlessly try.  That’s what neila is about, at least in part.  Powerful.  In league with, shabbos/rosh hashana is not a diluted yomtov but a turbo-charged shabbos - go meet the challenge!

It occurs to me that this message may be embedded already in the mincha tefila.  Why do we read Yona?  A thousand answers are given. One may be that just what we’re talking about is precisely what yona had to learn.  He didn’t do what he had to do.  He was afraid it wouldn’t work out well - for him, for b’nai yisroel, whatever. He dropped the ball.  Mah lecha nirdam! (Rav Ahron o’h used to quote that line all the time.)  There’s no room in this world for a “sleeper”.  Chazak va’amatz! Get going!  Don’t let the inevitable failures get in your way.  You’ll learn from them and move on.  Ain tzadik ba’aretz asher ya’aseh tov v’lo yecheta (another favorite of R Ahron’s).  If you seek perfection you’ll never get anything worthwhile done.

This may be stretching things, but i think there are resonances of this idea in the din of בריה אפילו באלף לא בטל, because of chashivus.  A Jew has to recognize his chashivus as a birya and not allow himself to be overwhelmed by self-doubt, fear of getting things wrong, and confusion about the goal.  Ne’ila is the first step.  Yishar kochacha!  And thank you.

The germ of this idea came from a link I got from Rav Avraham Bukspan. Thank you and יישר כחך.

למען נחדל מעושק ידינו

הרב יגאל פסו , ד' תשרי התשע"ו

A Ram and assistant Rosh Yeshiva in the Hesder Yeshiva in Akko

עת עומד להיגמר הזמן להתוודות על חטאינו ביום הכיפורים, בתום תפילת הנעילה אין אנו אומרים את נוסח “על חטא”. אנו אומרים שם את נוסח “אתה הבדלת אנוש מראש”, ושם, בין היתר, נאמר “ותתן לנו ה’ אלוקינו באהבה את יום הכיפורים הזה… למחילה ולסליחה ולכפרה ולמחול בו את כל עוונותינו למען נחדל מעושק ידינו”.

הפרש גדול יש בין גניבה או גזל לבין עושק. בעוד שהגזל הוא לקיחת דבר שלא שייך לאדם באופן אקטיבי, העושק הוא מצב של חוסר נתינת דבר מה המגיע לזולת. למשל המלין שכר נקרא עושק שכר שכיר, הוא לא גזל פרוטה מאיש, הוא רק לא נתן לפועל מה שמגיע לו מן הדין. לכן שלמה המלך הרואה את “דמעת העשוקים”, שאין להם מנחם, מדבר על מצב של כאלה שמונעים מהם את הטוב המגיע להם. והמצב הזה מסובך יותר מבחינה מסוימת מאשר הגזל, שכן בגזל ברור מה נגזל ומה צריך להיות מושב, ואילו בעושק הטוב המגיע לנעשק תמיד מוטל בספק, והעושק (מלרע) לא נתפס באופן פשוט כגזלן ופושע שהרי לא שלח ידו בממון חבירו.

ואת יום הכיפורים הזה קיבלנו, “למען נחדל מעושק ידינו”. כי בכנפי כולנו נמצא עושק גדול. אנחנו, כולנו, בשל עוונותינו, מונעים מהטוב הגדול שבקרבנו להופיע. אנחנו מונעים את הטוב שבנו מלהופיע בבריאה ולהיטיב את העולם, להאיר את העולם, כראוי וכנדרש.

האנושות כולה, הבריאה ובוראה מצפים מהטוב שבנו שיתפרץ ויופיע. עוונותינו היו ככבלים על ידינו, מונעים מאיתנו להוציא אל הפועל כל דבר טוב. והנה בא יום הכיפורים לכפר את כל עוונותינו. וממילא בשעת מחילה וסליחה וכפרה, נשאר רק הטוב, שהוא העיקר. וכעת אין כבלים, אין חסימות ומחסומים, והעולם ובורא העולם מבקשים את הטוב שבנו להופיע, מבקשים את מה שמגיע להם ואנחנו לדאבון לב מנענו מהם במשך זמן.

בשעה קדושה זו עלינו לקבל על עצמנו לחדול מעושק ידינו. להפסיק עם מניעת המעשים הטובים שבידינו לעשות תמיד. לחדול מהקטנות שלנו בעיני עצמנו, ולפרוץ עם כל הטוב והברכה שהקב”ה נתן לנו קדימה. להיות אלה שמאירים את העולם בתורה ומעשים טובים, לא רק אלה שיגדלו בנים שמאירים את העולם בתורה ומעשים טובים.

בשנה הקרובה ב”ה נחדל מעושק ידינו. נחשוף בטוב ה’ ובחסדיו עוד טוב ועוד טוב שבנו, נוציא מהכח אל הפועל עוד ועוד דברים טובים ומבורכים הכל בזכות חשיפת הנקודה הפנימית שחשפנו ביום הכיפורים הזה: אנחנו מלאים בטוב, טוב שהעולם זכאי לו.

יהי רצון שנבושר כולנו בחתימה טובה.

NOTE:

I came across this discussion of the possibility that the nusach למען נחדל מעושק ידינו is a unique hope for kapara on bein adam lechaveiro where you didn't get mechila.

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=29366

Very high standard of learning among the participants, and much interesting there, such as 

אבל אגב: ידוע בשם הגרי"ס שהנוסח "למען נחדל מעושק ידינו" בתפילת נעילה מראה על עוצם נוראות עניין גזל שכל יו"כ נתקן עבורו.

אבל כמדומה שיסכימו איתי הרבנים דכאן שקשה מאוד לומר שיו"כ נתקן דווקא למה שאינו יכול לכפר עליו בלי ריצוי חבירו,

והפירוש הפשוט עושק ידינו הוא הדברים הרעים שעשינו, כמו "מעשי ידינו הרעים".

Yizkor Speech Yom Kippur Pei Daled

Yizkor on Yom Kippur is fundamentally different than Yizkor on the Shalosh Regalim.  Besides the historical fact that YYK was practiced during the time of the Tannaim, while YSR is mentioned the first time in the Sefer Haminhagim in the end of the thirteen hundreds, and was unknown to the mechaber of Machzor Vitri and to the Baal Harokeach and the Mechaber of Shulchan Aruch.

מחזור ויטרי (סי' שי"ב) ופוסקים צדקה ברבים על החיים לבדם: ת': מפני שקראו היום (דברים ט״ז:י״ז) איש כמתנת ידו. וגו'. וכן מנהג בכל יום אחרון של רגלים שקורין פרשה זו לפסוק צדקה על החיים לבדם ולא על מתים שלא להצטער עליהם. דכת' בהו ברגלים (דברים ט״ז:ט״ו) (והייתם) [והיית] אך שמח. וכן מנהג בארץ אשכנז שאין פוסקין צדקה על המתים בג' רגלים אלא ביום הכיפורים בלבד:

ס' רוקח הגדול (סי' ריז ד"ה ומה) מה שפוסקין צדקה עבור המתים ביום הכפורים יש להם אסמכתא שכתוב בסוף פרשת תצוה (שמות ל י) הכפורים אחת בשנה יכפר וסמוך ליה ונתנו איש כופר נפשו ליי' ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו אלא יי' בוחן לבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו אז תועיל לו קצת כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום (סוטה י:) וכרבי יוחנן על אחר אבל אם נתן בעבור רשע אין מועיל ונותנים לכבוד המתים שהצדיקים מליצים על צאצאיהם 

ע"כ".

[The Mishna Berura in תרכא ס"ק יט says that it does help when it's a son because of ברא מזכה אבא.  This was also said by the Sefer Chasidim (מרגליות סימן אלף קעא):

"כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' (דברים כ"א ח') אמרו ראויה כפרה זו שתכפר אף על יוצאי מצרים כלומר על כל המתים שיצאו ממצרים. ואיך יכול המעשה לכפר על מי שלא עשאה בחייו והלא חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא שאין כפרה לאחר מיתה כי בחבלי מות האדם נתכפרו לו עונותיו? אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא ברא מזכי אבא כגון שהאב חוטא ונותן את בנו ללמוד תורה ומעשים טובים הואיל וע"י האב זכה הבן ברא מזכה אבא ואם האבות צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותן הרי כשעשו הבנים כאלו יעשו האבות"]

The Mechaber in תרכ"א

נהגו לידור צדקה ביום הכפורים בעד המתים

 רמ"א ומזכירין נשמותיהם דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביה"כ (מרדכי):

The reason YSR developed is, as the Mishna Berura in תצ"ד ס"ק י"ז says, is because you're leining Kol Habechor, you say איש כמתנת ידו, so you ought to give tzedaka, and once everyone is giving, they give on behalf of the dead as well.

ומזכירין נשמות ואומרים אב הרחמים ביום שני ובכל מקום שקורין כל הבכור מזכירין נשמות שיש בו מתנת יד ונודרים צדקה.

Also the Levush in ת"צ:ט

here or here

מה שמזכירין נשמות ביום אחרון דפסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה, מפני שקורין בו פרשת "כל הבכור" שכתובה בה "איש כמתנת ידו" וגו׳. וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלקים, ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם, לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו "כל הבכור". וביום כיפור מזכירים מפני שהוא יום הדין, אף על פי שאין קורין בו "כל הבכור" (ועיין לעיל סימן רפ״ד ובסימן תרכ״א סעיף ו׳).

So there is no need to prove the obvious. YYK is ancient. YSR is recent.  More importantly: You see that YYK is because the dead are being judged, and we want them to have zechusim. On YSR, it's not for kapara for the dead. It's just nice to do when everyone is giving tzedaka.

Now it may be that the dead are unaware of what's going on in this world. 

See, e.g., Tosfos Sotah 17b,

אבותי בקשו עלי רחמים - וא"ת והאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנא. ואפילו אבות העולם יש לומר דעל ידי תפלה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל והכי אמר בפרק שני דתענית (דף טז.) למה יוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו עליהם מתים רחמים וכן בפרקי דחסידים בעובדא דרבי מנא דאשתטח אמערתא דאבוה:

But I think it's obvious that if a neshama is being judged on Yom Kippur, and all of a sudden his ledger changes from red to black, he will know very well that he just got a gift from the world of the living.

But I understand the idea differently. I believe that Middas Harachamim stems from our world, where the Ribono shel Olam was משתף rachamim, as Rashi says in 1:1,

ברא אלהים וְלֹא נֶאֱמַר בָּרָא ה', שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, הִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְמִהַ"דִּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

If so, the din on meisim is unalloyed by Rachamim. Their only source of Rachamim is to get a kesher with our world, the world of the living. So on Yom Kippur, the Ribono shel Olam allows us to be mazkir the meisim, and when we do that, they get a mashehu achiza in our world, and we can give Tzedaka in their zechus. Why davka tzedaka? Because the idea of tzedaka is to help the helpless. Ein lecha helpless gadol meihmeis. So it is a great zechus for them.

To be zocheh to Rachamim on Yom Kippur you really need three things: 

תשובה, תפילה, וצדקה. 

They certainly can't do teshuva, but we say vidui for them, just like the Kohen Gadol says vidui for the whole Klal Yisrael. We say אבל אנחנו ואבותינו חטאנו.

They can't do tefilla, but we can do tefilla for them, as David did for Avshalom in 2:19:1, 

וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני

And they can't give Tzedaka, but we can give it for them - as it says in the Tanchuma in Haazinu,

שכן איתא בתורת כהנים: כפר לעמך ישראל ( שם כא ח), אלו החיים. אשר פדית (שם), אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים. לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה. שכן שנינו בתורת כהנים, יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה? תלמוד לומר: אשר פדית. מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם, מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת.

The way I feel is that when I mention, for example, my mother's name at Yizkor on Yom Kippur, when I say 

יזכור אלוקים את נשמת אמי מורתי מנוחה נחמה בת הרב עקיבא צבי, 

her neshama comes to this world, and I say to her, "I'm glad you're here. I miss you. Here, I have a Yom Kippur present for you." and I promise money to Tzedaka in her zechus.

Considering that she gave me life, it's only fair that I give her a little life on Yom Kippur by being mazkir her name and giving tzedaka for her zechus.

Why no Shofar on Yom Kippur and Aseres Ymei Teshuva

 If you'll look past the apparent fatuousness of the question, let me explain.

Even the Rambam in the Yad (albeit in Teshuva and not in Shofar,) finds a remez of hisorerus for teshuva in tekias shofar. 

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. 

If that is a real taam or remez, why is there no mitzva of tekiah on Yom Kippur, the ultimate moment of teshuva, the cynosure, the destination of the past forty days?

And even if you say "It's a gzeiras hakasuv," why weren't chazal kovei'a tekiah during the aseres ymei teshuva? The short slichos erev Yom Kippur is only because it is sort of a Yomtov (Shelah - וכפי דעת הסוברים שגם בליל יום הכיפורים יש מצווה להרבות באכילה ושתייה, וממילא הוא קצת יום טוב ונכון למעט אז באמירת סליחות , and the Magen Avraham in תר"ד that one should even learn a little less so as to more time to eat), and has nothing to do with distraction from Teshuva.

I think the answer is that the shofar is עורו ישנים. If someone has to run a marathon, there are two steps. One, wake up. Two, run. Once you're woken, there is no point in carrying an alarm clock with you. Once the troops have been warned that they are under attack, that their life is in danger if they don't take up arms, there's no point in sounding the alarm any more.  I think that Rosh HaShanna is when you have to wake up. Teshuva is good all the time, but dirshu begins davka on Rosh Hashanna. If you haven't woken up at that point, shh, close your eyes, you might as well go back to sleep.

In other words, just as the tekiyah of Rosh HaShanna is a vital part of the message of the yemei hateshuva, the silence of Yom Kippur is an equally powerful part of that message.  If you haven't seriously undertaken the yoke of teshuva by now, forget about Elozor ben Durdaya. You are not Elozor ben Durdaya. You are finished. The absence of the tekiyah on Yom Kippur speaks just as loud as the tekiyah on Rosh Hashanna.

Daven as if You Are the Last Fifteen Thousand

 Reb Chaim Brown's son, Eliezer, has a blog, and he posted the following from R Mordechai Malka, the Rav of Elad in Israel.

He found it on Bechadrei, https://www.bhol.co.il/news/766685

 ..  מבואר במסכת תענית דף ל ע"ב, וכן במסכת בבא בתרא דף קכא ע"א: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? וכו' (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור ע"כ. ומבואר במדרש איכה רבה (וילנא) פתיחתות א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב.

א} צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ

? ב} ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל?

ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל.

I had two problems with the vort. First, I did not like R' Levenstein's expression that the Mirrer Yeshiva in America was "כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה." Nechreva??? Yes, we all know that the greatest Mirrer talmidim, especially R Leib Malin, felt that R Avraham Kalmanowitz's creation was too Americanized, and they went and founded Beis HaTalmud. But Chorva?  Somehow, it didn't sound right.

Second, I disagreed on the idea that the last fifteen thousand davened at all. The same way that the mishna in Brachos says that prayer to change an existing fact is a תפילת שוא, and R Akiva Eiger brings from the Sefer Chasidim that it is not just futile, but actually assur, it seems to me that once the RBSO made a 'neder' or 'Shuva,' prayer to change anything is a waste of time, no less than asking for a neis. My proof is from Moshe Rabbeinu himself. It was only after he thought that the RBSO was mattir neder did the 515 tefillos begin. Evidently, before that he didn't even try to change the Gzeira. the same is true for the Dor Hamidbar. Bishlema before the last year, fine, maybe they davened that they should live and let others be among the fifteen thousand that had to die; or that they should all live until the last year in the Midbar. But in the  last year? There was no way out. אשר נשבעתי באפי!  They were definitely going to die, so instead of davening, they would have spent their time better saying vidui. Or chazering mishnayos. What's the point of tefilla at that point!

So I sent my first question, on R Levenstein's expression, to R Malka. Here is my letter.

  כבוד הרב שליט"א

ראיתי בעלון כבודו 

א{ צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ ? ב{ ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל? ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל. מעשה שהיה שתפילה פועלת נגד הטבע:

ואני מאוד תמה על המילים

.. ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה..

.. כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה..

בבקשה, יואיל נא כבוד רבנו להסביר למה התכוין במילים כדרבנות האלו

תודה רבה

אליעזר נחום איזנברג

שיקאגא

ארצות הברית

R Malka was kind enough to answer, as follows:

בס"ד 

לכבוד מעלת רבי אליעזר נחום איזנברג

שלום וברכה וכט"ס.

ראשית. שמחתי שכבודו עיין ולמד את המאמר. 

שנית. אלו הן דברי המשגיח של פונביז' ולא שלי.

שלישית. הדבר ברור ומאוד מובן שהרי כתוב בתהילים קרוב השם לכל קוראיו "אשר יקראוהו באמת". ללמדנו פעמים רבות האדם קורא ומתפלל להשם אך לא באמת, מאחר וטבעו של אדם לצרף במחשבתו את כל האופוציות הקיימות ביכולתו לפעול בכדי לקדם את בקשתו, כך שיש צירוף של כוח אנוש שהאדם תולה בו את תקוותו ואינה קריאה מכל הלב, ורק כאשר האדם מבין ומפנים שאין עוד מלבדו וגם כל ההשתדלות שלו אינה יכולה להועיל ולפעול כלום לולי רצון השם רק אז תפילתו נענית. וזה המבדיל בין כלל מתי המדבר לשיירי מתי מדבר האחרונים שהקודמים עדיין לא התפללו מעומק הלב מאחר ועדיין תלו אולי הם לא בחשבון אולם האחרונים ידעו בצורה הכי ברורה שאין שום סיכוי להימלט ורק תפילה מעומק הלב אולי תציל ולכן ניצלו. ובדומא לכך מה שהתחולל בישיבת מיר.

He's right, it's a fantastic vort and a wonderful thought about how we ought to be davening. So I told him that I had an interesting story for him: 

כבוד הרב שליט"א

תודה רבה!

מעניין מאוד מה שקרה איתי בדבר תורה זאת,

הייתי אצל רופא ירא שמים, היה לי בעיא עם הרגל שלי, בדיוק כאב לי העקב, לכבוד פרשת השבוע.

הוא ביקש שאגיד לו "ווארט," ואמרתי מה שכתבת מהר' לעווענשטין.

הוא הגיב ברגש ואמר שזה מאוד מתאים לחייו.

קודם שהמשיך לדבר, אמרתי  שזה צריך לי עיון. הקב"ה נשבע שלא יבוא דור המדבר אל הארץ, ולהתפלל במקום שבוע זה כמו צועק על העבר או מתפלל לשנות את הטבע שזה תפילת שוא, ולא רק שוא אלא לרע"א בשם ספר חסידים ממש אסור.  והא ראיה, שמשה לא התפלל על עצמו עד שחשב שהקב"ה התיר נדרו. א"כ מוכח שלהתפלל על "אשר נשבעתי באפי" זה ממש יגיעה לריק, ובמיוחד אחרי מ"ט שנים.

השיב לי הרופא שהוא בן 51, וכשהיה בן 45 אמרו לו כל הרופאים המומחים בעולם שהגיע הזמן לייאש על בנים, שלא אפשר בשום אופן שיוליד בנים, ושממש לא כדאי להמשיך לנסות. והוא החליט בלבו ש"היפלא מה' דבר??" ושדוקא במצב של יאוש הגיע הזמן להתפלל בכל לבו.

סוף דבר, יש לו בן בן חמש.  בדיוק מה שאמרת בשם הרב לעוונשטין.

ממעשה זה למדתי שהכאב שכאב לי העקב, בפרשת עקב, היה מפני שאני הייתי צריך לפגוש בדוקא ברופא זה, ושאגיד לו מה שכתבת, ועי"ז ירפא אותי רפואת הנפש.

יישר כוחך 

יתן ה' לכבודו כח ובריאות להמשיך להפיץ מעיינותיו חוצה

True story. My heel had been hurting me since Shavuos, and I finally made an appointment with an orthopedist, whom I had never met. He heard of me, and asked me to tell him a vort. I told him the vort, since it was not long after the fifteenth of Av, and he said that it really meant a lot to him. I assumed he just said that as a way of saying "Nice vort, yasher koyach," so I just kept talking, and said that I disagreed with the vort, because there was no point in davening. He then told me why the vort meant so much to him. After decades of fertility intervention, when he was 45 years old, the experts finally told him the time had come to give up. There was no way that he could ever have children, and instead of this interminable difficult and expensive and utterly futile intervention, he needs to come to terms with his reality. He then, and davka then, decided that "אין עוד מלבדו," he needed to go up the ladder to the RBSO, because there was no hope other than an answer outside of mazal and teva and "reality." 

He then said that he, now 51 years old, he has a five year old son that was born one year after he was told there was absolutely no hope.

Apparently, R Levenstein was right, and I was wrong.

Let me point out that this is not davening with more kavana, it is not a quantitative or even a qualitative difference, it is a fundamental difference. 

I also told R Malka that I figured out why R Levenstein said חרבה הישיבה. This is because he said what he said in Yiddish. Only a born Yiddish speaker knows that there is a big difference between 

די ישיבה איז חרב געווארען and 

זיי האבען א חורבע געמאכט פון די ישיבה.

The first means they destroyed it. The second, which I'm sure is what R Levenstein said, means that they missed a great opportunity, they could have created something magnificent but they used it to create something inferior.  

Whoever was saying this over in Hebrew missed that nuance.  It was just lost in translation.

(I just spoke to R Yisrael Ginsberg, R Levenstein's grandson. He said that the quote was probably true. In the Or Yechezkel, there are letters from Mirrer talmidim complaining to R Levenstein that as soon as they came to the US, the whole chevra, that had been so solid and close, just fell apart, with some going into business and others just drifting away from the Mirrer chevra. Also, even though R Levenstein's son in law, Rav Ephraim Mordechai Ginsberg, became a Rosh Yeshiva in Mir America, Rav Levenstein felt that the yeshiva created by R Kalmanovitz had no shaichus to the European Yeshiva, and the Mir was completely batteil umevutal.)

He wrote back, and said that he can see that my explanation may be true. But one thing for sure:  He is going to say over the story.

בס"ד

שלום וברכה.

יתכן. 

אבל ישר כוח על הסיפורים הנפלאים ממש מחזק ובעזרת השם אשתמש בהם לשיעורים. ברוכים תהיו.

‎*********************************************************************************************************

בכבוד רב,

לשכת הרב הראשי לאלעד

הרה"ג מרדכי מלכא שליט"א

 

www.orhamelech.org

 

טלפון בית: 03-9096874

נייד: 050-6000318

UPDATE 10/19/23

Rav Avraham Bukspan sent this to me. It is a beautiful and powerful hosafa. What a fantastic Malbim!

וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ד' ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן

 ותקרא את שמו שמואל כי מד' שאלתיו (הפטרה יום א' – שמואל א 1:19-20)

The Meiri writes (Rosh Hashana 11a) that the story of Chana’s conception after years of enduring the pain and frustration of her inability to give birth is read as the Haftorah on the first day of Rosh Hashana as a lesson in the power of heartfelt prayer on this special day. 

However, the Midrash (Yalkut Shimoni Bereishis 78) teaches that Chana was barren for 19 years and 6 months prior to the birth of Shmuel. It is reasonable to assume that a number of Rosh Hashanas had passed on which Chana prayed with great intensity and was nevertheless unanswered. What was unique about her petitions at this time that caused them to be answered?

When Chana’s husband Elkanah ascended to the Mishkan to bring sacrifices, he gave the best portion to his beloved Chana (Shmuel 1 1:3-7). However, she was unable to enjoy this, as Elkanah’s other wife, Penina, provoked and angered her, leaving her crying and unable to eat. When Elkanah noticed this, he asked her why she refused to eat, noting that even if she was in pain over her inability to bear him even one child while Penina had already borne him ten, “Am I not better to you than ten children?” 

The Malbim explains that until this point, Chana had always assumed that her barrenness pained Elkanah as much as it hurt her, and that he therefore prayed for her with the same intensity that she did. Although she had obviously prayed with great fervor, there was nevertheless a degree of desperation missing due to her reliance on the assistance of Elkanah’s prayers. Upon realizing that he had made peace with the situation by concluding that their relationship was more valuable than the birth of a child, she recognized that her entire fate was solely dependent upon the power of her prayers. Armed with this newfound conviction, she prayed as never before, and it was in that fateful year that her heartfelt prayers were finally answered.

Here is the Malbim:

השאלות

(ט) מדוע לא קמה עד הנה להתפלל רק זה עתה הפעם הראשון, ולמה אחרי אכלה ולא קודם האכילה:

ותקם הנה עד עתה סמכה את עצמה על תפלת בעלה שהיה צדיק, ועתה שראתה שהוא מתיאש מן הרחמים התעוררה להתפלל בעצמה, ותקם אחרי אכלה כי היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים בבקר ובמנחה 

The Be’er Moshe adds that we also learn from Chana’s prayers never to give up or despair of being answered. The midrash explains that to purify us, Hashem tests every person based on his or her individual ability to withstand the pain and pressure. The midrash says this is why Avrohom was 100 and Sorah was 90 when Yitzchok was born, and this is why Chana was 130 when she gave birth to Shmuel. This means that Chana entered Rosh Hashana at the age of 130 and instead of despairing and saying that it obviously was not meant to be, davka in that year she davened with more כוונה than ever before, and davka in that year was she answered.

Achrei Mos. The Se'ir Azazel

The term "Scapegoat" expresses an error on the part of non-Jewish readers of the Torah. They believed that the Azazel goat was allowed to escape. Our tradition teaches that it was not allowed to escape, it was thrown off a cliff to its death.

Here is the etymology of Scapegoat.

scapegoat (n.)

1530, "goat sent into the wilderness on the Day of Atonement as a symbolic bearer of the sins of the people," coined by Tyndale from scape, a shortening of escape (see scape (v.)) + goat; the whole word translating Latin caper emissarius, itself a translation in Vulgate of Hebrew 'azazel (Leviticus xvi.8, 10, 26), which was read as 'ez ozel "goat that departs," but which others hold to be the proper name of a devil or demon in Jewish mythology

 Indeed, the words of the Torah do not state explicitly that the goat is killed.  But in all honesty, the idea that all the sacrifices are slaughtered, including the Parah Adumah and the Egla Arufa, and davka the goat that symbolically carries the nation's sins would just be set free to wander in the desert, is untenable, even without Torah she'baal peh.  One suspects that they chose to disregard the most likely explanation only because doing so would lend credence to our mesorah. 

Rabbi Dr. Scheiber argues that from taharas metzora (Vayikra 14 4-7) you see that sometimes, an animal used for kapara/exoneration is set free.  Additionally, he points out that just a few perakim separate the paired animals in last week's Parshas Metzora and the paired animals in this week's Parshas Achrei Mos. In the case of Metzora, it is clear that the un-slaughtered bird is set free. On what basis can we be so confident that by Yom Kippur the unslaughtered goat is killed? At least it remains ambiguous, and it would be reasonable to resolve the ambiguity of the shiluach of the sa'ir from the explicit din of the shiluach of the tzipor.

I responded that one must note the differing terminology of the two parshiyos:

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי־צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב

וצוה הכהן ושחט את־הצפור האחת אל־כלי־חרש על־מים חיים

את־הצפר החיה יקח אתה ואת־עץ הארז ואת־שני התולעת ואת־האזב וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחטה על המים החיים

והזה על המטהר מן־הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את־הצפר החיה על־פני השדה

Five times in four pesukim is the term chaya used. In the last passuk, it says that  ושלח את הצפר החיה על־פני השדה, once again calling it Chaya when he sets it free. But by the seir Azazel, in the last reference, it does not call it the Chay. It says  ושלח את השעיר במדבר.

So yes, we do find a case of shiluach to freedom of the second of paired animals where the first was killed. But both from the sair's job of "carrying sin," and from the fact that Chaya is dropped in the last passuk, I think it is clear that it is not meant to remain alive. This change in the description of the tzipor removes the ambiguity from the Sa'ir.

Rabbi Schreiber responded

All you have proven is that the bird is alive.

The question at hand is :

Is the Torah contrasting the treatment of the bird to that of the goat or is it a saying the goat is to be treated LIKE the other paired animal

However 

I could make this distinction:

The birds are brought after the tzaraas has resolved -presumably the person has done teshuva and learned their lesson.

In contrast the saier works לשבין בין לשאינם שבין.

So the Torah is saying the metzora has redeemed themselves while Klal Yisroel has not yet demonstrated their worthiness for כפרה.

Rashi mentions this as well. 

On passuk 16:10,

והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני יהוה לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה:

Oneklos says

וּצְפִירָא דִּי סְלִיק עֲלוֹהִי עַדְבָא לַעֲזָאזֵל יִתָּקַם כַּד חַי קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי לְשַׁלַּח יָתֵיהּ לַעֲזָאזֵל לְמַדְבְּרָא:

Rashi explains,

יעמד חי. כְּמוֹ יֻעֲמַד חַי — עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְתַרְגּוּמוֹ יִתָּקַם כַּד חַי; מַה תַּ"ל? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר לְשַׁלֵּחַ אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל וְאֵינִי יוֹדֵעַ שִׁלּוּחוֹ אִם לְמִיתָה אִם לְחַיִּים, לְכָךְ נֶאֱמַר יָעֳמַד חַי, עֲמִידָתוֹ חַי עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּחַ, מִכָּאן שֶׁשִּׁלּוּחוֹ לְמִיתָה (ספרא):

Why does he translate יעמד חי  as  יִתָּקַם כַּד חַי?   The words כַּד חַי mean "while it is alive," and the "while it is" is not in the words of the passuk. Elsewhere, Onkelos translates חי simply as חי. He explains that this is because the verses below do not state explicitly that the goat is sent to its death, but only that it is "sent off in the wilderness."   Psukim 21-22 - 

וסמך אהרן את־שתי ידו [ידיו] על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על־ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה

ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל־ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר

This is why the Targum needs to explain that חי only means that while the other goat of the pair was just slaughtered as a chatas, this one remains alive for the moment. But it, too, will later be killed.  Psukim 9-10 - 

והקריב אהרן את־השעיר אשר עלה עליו הגורל ליהוה ועשהו חטאת

והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני יהוה לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה

Rosh HaShannah Before Yom Kippur

Part of this was first posted in 2010. This adds something very good that I heard from my brother R Akiva shlitah this morning at his Zoom Siyum on Tamid, Erev Rosh HaShanna תשפ"א הבא עלינו לטובה ולברכה.

Yesterday, a friend was in the local Hebrew bookstore, and a woman with very little Jewish background was talking to the clerk about the Yamim Noraim.  She said that she knew that Rosh Hashanna is the day of judgment, and Yom Kippur the day of forgiveness, but she said she always wondered why judgment would come before forgiveness - Reb Yisrael Salanter's famous question.

 Coincidentally, yesterday I heard a shiur daas from Rav Avraham Chaim Levin on that topic.  Rabbi Levin said in the name of his wife's grandfather, Reb Chatzkel Levenstein of Ponevezh, an answer in the name of Reb Yitzchak Blahzer.  He said that only after Klal Yisrael is mekabel ol malchus shamayim is it possible to have a day of kapara.  Only after we realize that Hashem is our king, and that by not doing what Hashem wants we are mored bemalchus, then Hashem is willing to be mochel.

I recently saw someone an interesting and relevant mashal that clarifies his idea.  A king sends two servants to do some menial job.  One is very skilled at this work, and does it perfectly, but feels that is an unfair imposition, and so he does it with resentment and a scowl.  The other is not particularly good at this kind of work, but he does it with pride, happy to be able to serve his king.  What is the difference between the two?  Who is the better eved?  The difference is not just who is the better eved.  The first one is not an eved at all, he is a moreid bemalchus.  The second one is a loyal eved.

So it's not just a matter of doing aveiros.  When we do mitzvos, if we do them besimcha, then our actions proclaim that we are avdei Hashem.  If we do the mitzvos, but we do them as if they are a burden, then we are moreid bemalchus.

As we say,  לקונה עבדיו בדין

Reb Chatzkel added that there is a difference between a melech and a talmid chacham.   A talmid chacham has the right to forgo his kavod; machal ahl kvodo, kvodo machul.  A king has no such right; melech shemachal ahl kvodo, ein kvodo machul.  But why can't a king be mochel?  Because his malchus is not his, it is a stewardship granted by the Ribono shel Olam, and the king can't be mochel on what is not his.  The Ribono shel Olam, on the other hand, is a King whose malchus belongs to Him, and so He can be mochel on His kavod.  But the Ribono shel Olam is only willing to be mochel on his kavod for his avadim.  First, we have to be Avdei Hashem.  Only once Klal Yisrael firmly and proudly declares, and demonstrates through their behavior, that Hashem is their king, only then is Hashem willing to be mochel ahl kvodo.  After Rosh Hashanna, when Klal Yisrael is mamlich the Ribono shel Olam, only then Hashem chooses to be mochel ahl kvodo.  Only then is the mechilla of Yom Kippur possible.

In fact, we can say that asking for kapara on Rosh Hashanna would be contrary to the idea of Malchus.  Why should a melech be mochel?  A melech is makpid that his servants do his will with pride and alacrity.  Bringing up our failings and asking that they be dismissed diminishes the whole concept of Malchus.

This enables us to discuss another question.  The Gemara in Bava Kamma 50a says "One who says Hashem is a "Vatran," his life will be mevutar.  In other words, one who says that Hashem dismisses sin, may his life be dismissed.  The point of the Gemara is that Hashems's justice is immutable and inexorable.  So how canYom Kippur bring forgiveness?  Isn't clemency a waiver?  The answer is that just as the Rama MiPano said that the din of Rove is not vitur

 [עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"א פ"ט]

 שהקשה הלא קיי"ל כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן הוא וכו', וקיי"ל במשפט הקדוש לאל איום מי שרובו זכיות ומיעוט עונות נקרא צדיק ויצא בדימוס, מחצה על מחצה הש"י כובש נושא מעביר ראשון ראשון [ר"ה יז ע"א], וקשה הלא אפילו במיעוט עונות נקרא ויתור כיון שמוותרין לו עונות שבידו? ותירץ הרב הקדוש הנ"ל, שאינו נקרא ויתור רק כשמוותרין שלא כמשפטי התורה, אבל מה שנמצא כך במשפטי התורה בעולם הזה לא נקרא ויתור, והנה נמצא במשפטי התורה "אחרי רבים להטות" [שמות כג, ב], א"כ גם למעלה במשפט הקדוש כשהרוב זכיות הולכין אחריהן (וכן במחצה על מחצה נקרא ספק בכאן, ופסקינן ספק נפשות להקל [יומא פג ע"א], אם כן גם בבית דין של מעלה עושין טצדקי לפטור) ולא מיקרי ויתור.

If so, we can say that the din of Yom Kippur, even if it is mechapeir without teshuva, is that once Klal Yisrael as a whole is Mamlich the Ribono shel Olam, Hashem is mochel to His avadim.  This is a din, a result of what we do on Rosh Hashanna, and not vitur.

And what is the best way to be makabel ol malchus shamayim?  Chazal say that it is through Malchiyos, Zichronos, and Shofros.  But I like to say over the Tanchuma in Parshas Tzav, which I think is also key to kabalas ol malchus shamayim:

שאין תשובה לפני הקב״ת יותר מן הודייה

Perhaps we can apply the Tanchuma to the Gemara in Brachos as well:

ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך ונו' וחנותי את אשר אחון, ורחמתי את אשר ארחם.(שמות לג יט)

וחנותי את אשר אחון : אע״פ שאינו הגון. ורחמתי את אשר ארחם : אע״פ שאינו הגון.

(ברכות ז א׳)

What's the shaichus of Hashem being ma'avir kol tuvo, and the kapara?  Maybe the pshat is that when a person realizes Chasdei Hashem and the opportunities Hashem has given him as a gift, then Hashem will be meracheim on him, even if he doesn't deserve it.  Hakaras Hatov is the key to Yiras Shamayim and to Kapara.

UPDATE ער"ה תשפ"א

I was speaking to my brother HaRav Ha'illui Akiva, the מרא דאתרא of Manchester, New Hampshire.

He said that to seek Kapara, you have to know who you are. Realizing who you are, the relationship the RBSO offers to have with you, is the illumination that allows you to do teshuva. This makes perfect sense. Teshuva means that you realize what you could have been, what you should have been, and what you failed to achieve, what you refused to see and to do. 

This is why Chazal say (ויק"ר כ"א ד)

רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכפורים, אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים

This is actually close to Reb Yisrael's answer.

Akiva's words: 

Tshuva requires self-awareness; you cannot create [brias ha'olam] anew you if you don't know the raw material

with which you are working with.  which requires Ori.  Perhaps the difficulty is in the concept that some people think tshuva is the total rejection of who you were in order to create a new order.  Hardly: the raw materials were always in place; you have to find them and use them properly.  

Once again, we see the idea of Gilu bir'ada, that Rosh Hashanna's avoda is to rejoice and to fear, to rejoice that Hashem allows us to serve Him as His avadim, and to fear His judgment.  A person who is properly mekabel ol malchus shamayim is in a position that enables the kapara of Yom Kippur.

A slight variation - Rosh Hashannah is the opportunity to be zocheh under Middas HaDin. Yom Kippur is the opportunity to be zocheh with Middas HaRachamim.

Which brings us back to the Ibn Gabirol we once discussed.

אלהי, אם עוני מנשוא גדול
מה תעשה לשמך הגדול

ואם לא אוחיל לרחמיך
מי יחוס עלי חוץ ממך
לכן אם תקטלני לך איחל

ואם תבקש לעוני
אברח ממך אליך

ואתכסה מחמתך בצלך
ובשולי רחמיך אחזיק
עד אם רחמתני

ולא אשלחך כי אם ברכתני

Aseres Yemei Teshuva and Parshas Vayelech. Sometimes, the Ribono shel Olam taps you on the shoulder.

Around a year ago, my wife and I began learning Tanach together. We have gone through Yehoshua, Shoftim, and Melachim, all with Rashi. My wife was not looking forward to beginning Yeshaya, because the Hebrew is idiomatic, and because it is so depressing. Nonetheless, we began. We found Rashi to be much lengthier than elsewhere, and that added to the challenge, so we cut down our usual twenty or so pesukim a night to five. We discussed changing our way of learning, because the length of Rashi made it so much harder, so maybe we would find another peirush for our seder, maybe the Radak.

Come Friday night, she says that it probably is not appropriate for her to learn Yeshaya on Shabbos, because it makes her teary eyed, as do all the stories of tragedies and missed opportunities. I say that we should try anyway. So we sit down to learn, including Rashi.  

Here are the Pesukim we learn Friday night.

לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃

כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃

לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃

חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃

וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃

רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃

לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃

לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃

אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃

וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ 

Rashi on passuk 16:

רחצו הזכו. (פתח הוא) ל' צווי לפי שהוא מגזרת רחץ, אבל רחצו קמץ לשון עבר שהוא מגזרת רחץ

 רחצו. הזכו. הסירו. חדלו. למדו. דרשו. אשרו. שפטו. ריבו. לכו.

י' אזהרות של ל' תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות:

".... Wash, purify, remove, cease, learn, seek, uphold, judge, fight, come: ten mandates of repentance, corresponding to the Ten Days of Repentance [from Rosh Hashana to Yom Kippur] and corresponding to the ten verses of Kingship, Remembrance, and Shofar."


The ten imperatives in Pesukim 16, 17, and 18, correspond to the עשרת ימי תשובה. I never would have known this. How often are the עשרת ימי תשובה referred to in Tanach? So far, only one other place, where Naval died ten days after he insulted Dovid HaMelech, those were the עשרת ימי תשובה (RH 18a.) To have learned Tanach a whole year, to get to Yeshaya, to wonder whether yes Rashi or no Rashi, to decide to do it anyway, and to do it now, and to learn davka the pesukim that are meramez to the עשרת ימי תשובה, that is not just general information. 


Even more: This week is Parshas Vayelech. In 31:18, the Torah warns us that Klal Yisrael will face Hester Panim.

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים

Rashi in Yeshaya 8:17 brings a Yerushalmi (San 10:32) that discusses the "Hester Panim" mentioned in our Parsha. The Yerushalmi says that there was no worse moment of Nevu'ah than that moment when the Ribono shel Olam said through Moshe Rabbeinu that there would be הסתר פנים.

וחכיתי לה' המסתיר פניו וגו'. אין לך נבואה קשה כאותה שעה שאמר משה (דברים ל״א:י״ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא

We are used to thinking of הסתר פנים like the story of Megillas Esther, that Hashem hides from us, that His Hashgacha Pratis is hidden behind Teva. But in our pesukim, the Navi Yeshayahu tells us that there is an aspect of Hester Panim that is much, much, worse than that. This is the aspect kind of Hester Panim that the Gemara in Chagiga (4b) uses our pesukim in Yeshaya 1:12 to explain.

רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו דכתיב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי.

This is an aspect of Hester Panim where Hashem doesn't want your mitzvos. 

The Navi Yeshaya applies this to the Avoda of the Beis HaMikdash - I have no interest in your korbanos. Who asked you to make Aliyah LeRegel? Your Yomtov gatherings make me tired. But the Rambam and Rabbeinu Yonah explain that this הסתר פנים is not limited to the things the Navi Yeshaya described, it is total. All the mitzvos you do are rejected by the Ribono shel Olam. This is not an issue of עבירה מכבה. This is an iron curtain created by failure to do Teshuva.

The Rambam (Teshuva 7:7) says that when a person has not done Teshuva, the RBSO does not want a person's mitzvos. Not just Aliya l'regel - all mitzvos.

כַּמָּה מְעֻלָּה מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה מֻבְדָּל מֵה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נט ב) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם". צוֹעֵק וְאֵינוֹ נַעֲנֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א טו) "כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה" וְגוֹ'. וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וְטוֹרְפִין אוֹתָן בְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א יב) "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי", (מלאכי א י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם" וְגוֹ'. וְהַיּוֹם הוּא מֻדְבָּק בַּשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם". צוֹעֵק וְנַעֲנֶה מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה כד) "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה". וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וּמְקַבְּלִין אוֹתָן בְּנַחַת וְשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט ז) "כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְאַוִּים לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג ד) "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת":

Rabbeinu Yona says this in Shaarei Teshuva (א' מ"א) as well. 

העיקר הט"ז התפלה. יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו. שנאמר (הושע יד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. זה ענין הוידוי. אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. זה ענין התפלה. ופירושו - וקח טוב מעשה הטוב שעשינו. כי אמרו ז"ל עבירה מכבה מצוה. ובעת התשובה יתכפרו העונות ותתעורר זכות המצוה ויאיר נרה. אחרי אשר לא הגיה אורו לפני התשובה. וכן כתיב (איוב ח) אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אם זך וישר היית לא נאמר. אלא אם זך וישר אתה. שעשית תשובה. כי עתה יעיר עליך. עתה אחרי התשובה שעשית. יעיר עליך כל הצדקות שעשית מלפנים ואשר היה ביתך פתוח לרוחה. ונטעת אשל אכסניא. כמ"ש (שם לא) דלתי לאורח אפתח וקודם התשובה לא היו צדקותיך מגינות עליך. ואחרי שובך וסר עונך. יעיר זכותך ושלם נות צדקך.

All the mitzvos, and maasim tovim, and Torah, that you did, Hashem tears them up in front of you; Only after Teshuva they are changed into zechusim. 

Reb Ahron (Mishnas Rebbi Ahron/Torah/Vayeilech, p 368)

ובאמת זהו עיקר גדר קלקול העוון, ההבדלה והריחוק בין האדם לבוראו, וכדכתיב (ישעיהו נ"ט ב') "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלקיכם" ומגיע הריחוק עד כדי כך שאין רוצים במצוותיו, וכמש"כ הרמב"ם בהל' תשובה פרק ז' ה"ז שעושה מצוות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי וגם תורתו אינה רצויה וכדכתיב תהלים ג' ט"ז ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך והגדר הוא שאין למצוותיו ותורתו מבוא וכניסה לפנים ובגדר מה דתנו יזנה כ"ח ב' משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו וזהו מה שאמרו סוטה כ"א א' עבירה מכבה מצוה ואפילו בעסק התורה שבה אמרו שם אין עבירה מכבה תורה אבל מ"מ יש שהאדם מגיע לדרגה כזו שגם תורתו אינה רצויה עד שאומרים לו מה לך לספר חקי ואף שברור ופשוט הוא שגם אז מחוייב הוא בתורה ומצוות אך מ"מ אינם לרצון וכמו שנאמר בקרבנות שמות יח יח לרצרן להם וכן הוא בכל מעשי המצוות שכולם נקראים ריצוי ובזה שעוונותיו מבדילין בינו לבין קונו ומרחיקין אותו ממנו ית' אינו במצב של רצוי 

ובאמת שחשיבות תורתו ומצוותיו של האדם הוא כפי התקרבותו אל ה' וכמש"כ בממ"י פ' ט"ו כשם שאינו עולה על המזבח אלא סולת מנופה וכו' כן אינו עולה על רצון מזבחו העליון וכו' אלא המובחר שבמעשים הטהור וכות ונמצא דמשקל התורה והמצוות הוא לפי מדרגתו בכלל אף שהמצוה עצמה נעשית בתכסיס שוה 

That means that when a person does not do Teshuva, then his heartfelt davening is not a davening, his mehuderdikkeh tefillin is not tefillin, his hasmada in Torah is not Torah. Only with Teshuva do these things turn to your eternal benefit.

Learning this on Friday night of Shabbos Shuva felt like a Navi knocked at my door with a telegram from the Ribono shel Olam. "The Ribono shel Olam wants you to know this: It is the עשרת ימי תשובה, and you had better take this very, very, seriously."

We don't have neviim, we don't even have a bas kol. But we apparently do have something. That "something" arranged that after almost a year of learning Tanach, during Aseres Yemei Teshuva, the night before we read in Parshas Vayeilech about Hester Panim, we read a Rashi that told me that until a person does Teshuva, all his Mitzvos and Maasim Tovim just make the Ribono shel Olam tired. They bring no Ritzui. The person is in a self imposed condition of Hester Panim, a Hester Panim that means not only that Hashem is hidden from him, but far worse, that Hashem does not want to see him or his pathetic mitzvos and Torah.  In order to escape from that miserable condition, the Navi told us we have Aseres Yemei Teshuva. These Aseres Yemei Teshuva are not just a matter of time passing. They represent the ten steps a person must take to climb out of his pit of Hester Panim. They are  

 רחצו. הזכו. הסירו. חדלו. למדו. דרשו. אשרו. שפטו. ריבו. לכו.

The Gaon in his Peirush on Nach (MHK) says
טז רחצו וגו' חשב כאן תשעה דברים ואחר כך אמר לכו נא ונוכחה והמה כנגד עשרת ימי תשובה והעשירי יום הכפורים ואמר בפסוק הראשון ד' דברים רחצו הזכו הסירו חדלו שהם ד' דרכי התשובה היינו חרטה וידוי עזיבת החטא ולחדול מכל הדברים שהביאו לחטוא והם כנגד ארבעה פעולות שבאדם במחשבה בדיבור במעשה והמעשה נחלק לשתים עשה ולא תעשה יז למדו היטב הרגילו את עצמכם להיטיב דרשו לדרוש יפה אשרו לשון הדרכה כמ"ש רש"י ורצה לומר הגזול תמיד שלא היה יכול לילך בדרך מפני העושקים ורצחנים וז"ש בחולם לשון מקור שהיה תמיד עשוק וגזול תדריכוהו שפטו בשביל היתום כמו שפטני אלהים וריבו הוא יותר כי שפיטה מדת השופט וריב הוא מדת בעל דין ואצל אלמנה שהיא מעונה יותר מהיתום וגם כל כבודה פנימה אמר ריבו שתהיה בעל דין בשבילה 

The notes from R Meir Yehoshua Katzenellenbogen there:

 ביאור פסוק זה בכת"י וז"ל 

"רחצו הזכו הסירו כו' חדלו אמר כאן כב' פסוקים יו"ד דברים נגד יו"ד ימי תשובה. ובפסוק הראשון הוא דברים נגד ד' דרכי תשובה והם חרטה וידוי ועזיבת החטא. דהיינו אם גזל ישיב את הגזילה' וכן כל דבר יקבל על עצמו שלא לעשות עוד' והם נגד מחשבה דיבור ומעשה. ומעשה הוא ב' דברים עשה ולא תעשה, והיינו חרטה בלב נגד מחשבה, וידוי הוא בפה נגד דיבור, עזיבת החטא נגד מעשה שהוא משיב הגזילה וכדומה, ומה שקיבל על עצמו שלא לעשות עוד נגד לא תעשה, וז"ש (דברים ל יד) בפיך ובלבבך לעשותו. וז"ש: רחצו היינו חרטה, הזכו הוא וידוי, הסירו כו' כמשמעו עזיבת החטא. 

[בליקוטים: להסיר כל העבירות מה שגזל יחזיר לבעליו וכן בכל העבירות יראה לתקנם] חדלו הרע שיקבל על עצמו שלא לעשות עוד." [בליקוטים: נמצא יש בארבעה אלו שתיים לעבר ושתים להבא, רחצו הזכו לעבר, הסירו חדלו להבא. וע"ש עוד] 

Reb Tzadok Pri Tzadik Devarim 11:

והנה אמר בתוכחה זו עשרה לשונות של תשובה, רחצו, הזכו וגו' עד לכו נא ונוכחה וגו' כפירוש רש"י ז"ל, והיינו הטהרה והזדככות מצד האדם כסדר להיות מקודם סור מרע במחשבה ובמעשה, ואחר כך להיות ועשה טוב גם כן במחשבה ובמעשה, כי הד' ראשונים המה בסור מרע, רחצו הזכו הוא במחשבה בלב, הסירו חדלו הוא במעשה, ואחר זה ד' בחינות כנ"ל בועשה טוב, ולמדו היטב הוא הכנה לזה ללמד את עצמו אופן העשה טוב, ודרשו ואשרו חמוץ הוא במחשבה, ושפטו יתום ריבו אלמנה הוא עשה טוב בפועל. ואחר כל אלה לכו נא ונוכחה שיהיה מעתה בכח להיות נקרא מהלך, כמו שנאמר "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", כי כל עוד שלא נטהר מחלאת הנפש הוא נסבך בסבכי חטאים עד שאין בו כח לזוז את עצמו ולהלוך. ומעתה אם יהיו חטאיכם כשנים היינו דבר הנפעל ונצבע לעצמו, כשלג ילבינו, שיוכל להתהפך לתכלית הלבנונית להיות עזה כשלג, כי כבר בא על ידי מעשיו לתשובה עלאה שזדונות נעשים כזכיות. וגם תיבת רחצו הוא בחינת תשובה תתאה בהרהור במחשבה בלבד, שאמרו על זה שזדונות נעשים כשגגות... וגם אם יאדימו כתולע, שהוא לשון מפעיל כתולעת שצובע את אחרים, היינו גם מי שהחטיא את אחרים יש בכח להתהפך כצמר על כל פנים שהוא במדרגה למטה משלג, כידוע משאת כצמר לבן, כי גם אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה ט"ו), והיה זה מפני שאין מספיקין בידו, ועם כל זה היה בזה התעוררות לדחוק את עצמו והיה מועיל תשובתו גם כן כדאיתא בשל"ה הקדש, וגם לירבעם שחטא והחטיא תפסו הקב"ה בבגדו שישוב... (שם דברים יא)

Rabbi Krasner speaks about this at length in his amazing Nachalas Shimon on Yeshaya 1, numbers 31 and 41, and brings from the Noda Biyehuda a long discussion of how the Rambam could say what he says and his makor. Among other things, the idea is that וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וְטוֹרְפִין אוֹתָן בְּפָנָיו  doesn't mean that he doesn't get schar. It means that his schar goes to where his ikker roots/yenika are/is, so if he is a ben olam hazeh, all the schar goes to olam hazeh. If he does teshuva, and becomes a ben olam haba, then his schar goes to the olam haruchni, to olam haba.