Before Ne'ila Yom Kippur Pei Vov 2025

I began by singing this paragraph from Shachris:

אִמְרוּ לֵאלהִים:

תְּהִלָּתו מָלְאָה הָאָרֶץ. מַעֲבִיר כִּלָּיון וָחֶרֶץ. מֵשִׁיב אַף וְחָרון וָקֶרֶץ. שֶׁוַע מְחַנְּנָיו יִרֶץ. לָכֵן יִתְגָּאֶה ה' אֲדונֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ:

and I translated it. That means that unlike every other nation, every single year, an existential decision is made. What other nation has to face this? Why do we have to wake up to hear that the Ayatollahs said that Israel is a "one bomb country"? And how many missiles did they have pointed at our children and friends? Thousands of deadly missiles and thousands of deadly warheads. In the thirties, the decision was made, and it was against us. On October 7, the decision was against us. But Baruch Hashem, after the disaster of October 7th, the Ribono shel Olam protected us with hashgacha pratis, again and again, so much that you have to be willfully blind to not see it.

We all know this is true. Every Jew in the world knows, in his heart, that it is true. So I ask you what the heathen captain of the boat asked Yonah HaNavi: 

ויקרב אליו רב החבל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד

The boat is about to be twisted into splinters, and we all are about to drown, why on earth are you sleeping? Now is the time to sleep? Now is the exact moment to call out to God to save us! As I said before Tekiyos, now is the time to be awake, not to sleepwalk. 

Do you know why Yonah went to sleep? Because Hashem told him "Go north!" and he, in direct contradiction of Hashem's command, davka ran in the opposite direction.  At this point, he was sure there was no chance Hashem would listen to him. But he was wrong!

The story of Menashe:

DH II 33:11

וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מְנַשֶּׁ֥ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ וְלֹ֥א הִקְשִֽׁיבוּ׃ 

וַיָּבֵ֨א יְהֹוָ֜ה עֲלֵיהֶ֗ם אֶת־שָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ אֲשֶׁר֙ לְמֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וַיִּלְכְּד֥וּ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה בַּחֹחִ֑ים וַיַּאַסְרֻ֙הוּ֙ בַּֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם וַיּוֹלִיכֻ֖הוּ בָּבֶֽלָה׃ 

וּכְהָצֵ֣ר ל֔וֹ חִלָּ֕ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיִּכָּנַ֣ע מְאֹ֔ד מִלִּפְנֵ֖י אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתָֽיו׃ 

וַיִּתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֗יו וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ וַיִּשְׁמַ֣ע תְּחִנָּת֔וֹ וַיְשִׁיבֵ֥הוּ יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לְמַלְכוּת֑וֹ וַיֵּ֣דַע מְנַשֶּׁ֔ה כִּ֥י יְהֹוָ֖ה ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים׃

Yerushalmi Sanhedrin 10:2

אַמַר רִבִּי לֵוִי. מוּלָא שֶׁלִּנְחוֹשֶׂת עָשׂוּ לוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכָהּ וְהָיוּ מַסִּיקִין תַּחְתָּיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁצָּרָתוֹ צָרָה לֹא הִנִּיחַ עֲבוֹדָה זָרָה בָעוֹלָם שֶׁלֹּא הִזְכִּירָהּ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הוֹעִיל לוֹ כְּלוּם אָמַר. זָכוּר אֲנִי שֶׁהָיָה אָבִי מַקְרֶא אוֹתִי אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יי אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם יְי אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבוֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם. הֲרֵי אֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ. אִם עוֹנֶה אוֹתִי מוּטָּב וְאִם לָאו הָא כָל אַפְּיָא שָׁוִין. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְסַתְּמִין אֶת הַחַלּוֹנוֹת שֶׁלֹּא תַעֲלֶה תְפִילָּתוֹ שֶׁלִּמְנַשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רִבּוֹנוֹ שֶׁלְּעוֹלָם. אָדָם שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל אַתָּה מְקַבְּלוֹ בִתְשׁוּבָה. אָמַר לָהֶן. אִם אֵינִי מְקַבְּלוֹ בִתְשׁוּבָה הֲרֵי אֲנִי נוֹעֵל אֶת הַדֶּלֶת בִּפְנֵי כָל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. מָה עָשָׂה לוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. חָתַר לוֹ חֲתִירָה מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ וְשָׁמַע תְּחִינָּתוֹ. הָדָא הִיא דִכְתִיב וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִינָּתוֹ וַיְשִׁיבֵיהוּ.

What does that mean, that if Hashem doesn't accept his teshuva other baalei teshuva will despair? How many Menashes were there? He was the greatest of ovdei avoda zara, he made it universal in Klal Yisrael, he murdered so many, and Hashem needs to accept his teshuva so nobody else will despair? And what kind of teshuva was it? It was not just disrespectful, it was full of chutzah. But all that does not matter. His teshuva was accepted. Whatever you may be, you are not Menashe. Whatever thoughts of teshuva you might have, they are better than his. 

I want to ask each of you a question. Are you the same as you were ten years ago? Are you a better person, or not? Are you more charitable, or less? Are you more or less serious about davening? Are you more irritable? I think most of you will say we are not who we were ten years ago, certainly twenty years ago. To be human is to change, life is change. You have changed and you will continue to change. The only question is, how is it going to happen? Are you just the product of your environment, just floating and reactive, or are you going to decide what direction you're going in? And you can make that choice, and you can make it happen. As hard as you think it may be, as unlikely as you think it may be, you do not have to do it on your own. You can ask the Ribono shel Olam to help you.

ור' אלכסנדרי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה .... יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. רבא אמר ..... יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אחטא עוד

Now is the moment to wake up, decide where you want to be in ten years, and and to ask the Ribono shel Olam to help you get there in His middas HaRachamim. 

Before Yizkor Yom Kippur Pei Vov 2025

Do not read this if you expect an edited piece. This is nothing more than ראשי פרקים. This is here only so that someone who needs a good intro to Yizkor on Yom Kippur has a framework that worked well for me. I was up at five in the morning on Yom Kippur because I had nothing new (in a place where they remember what I said in the past!) I came across Rav Carlebach's vort, and I was saved.

Synopsis: Baruch sheim; Hashem's name as written in the Mikdash; meisim being judged;  the line between olam hazeh and olam haba, the line between the world of gashmiyus and the world of ruchniyus, the line between the past and the present, the living and the dead, the line is erased on Yom Kippur. 

Inspired by Rav Shlomo Carlebach's sefer Maskil l'Shlomo volume ויקרא שבועות page 72 on Achrei Mos.

https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=67926&st=&pgnum=72&hilite=

The Tur 619 to say Baruch Sheim loud.

How does this help for the problem of Moshe not having said it, two ways of explaining it from Pesachim 56. (If you want to see everything everyone ever said about this, another (unrelated) Carlebach in חבצלת השרון has a piece on it.)

Similar, Brachos 63 that in the Mikdash no Amein, only BSK. He explained elsewhere that BSK is shevach to the "Sheim Etzem" when it is revealed, i.e., when you say the Sheim Hashem kiksivaso. There are two places this happens. According to the Ritva Taanis 16 this is true all year in the Mikdash. (But many others say that even in the Mikdash, only during duchening and on Yom Kippur, and this vort works better with that approach). Second, according to Rabbeinuu Yona and the Gaon you should have kavana of the Sheim in Krias Shema as it is written. Mimeila, since the reason we say BSK quietly is that in this world, the shevach is incomplete because the Malchus is not evident, as is says in Pesachim 50 about Dayan emes in this world but kulo tov umeitiv in olam haba. Since we have kavana to the Sheim in Krias Shema, there is a desire to say BSK, but we can't, so we say it quietly.

In Sotah 38 it says that you say the Sheim in the mikdash because ושמו את שמי in general in the Mikdash, or בכל מקום rearranged for Birkas Kohanim.

But it's shver, if there's a drasha of זה שמי לעולם meaning לעלם, how can the Mikdash be different? 

He answers that inside the mechitzos of the Mikdash it has dinim of Olam Haba.

So, too, he says, is the nature of Yom Kippur in zman. Pirkei d'Rebbi Eliezer 46,

וְאִלּוּלֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא״ – שַׁבָּת הָעוֹלָם הַזֶּה, שַׁבָּתוֹן הָעוֹלָם הַבָּא.

Also, Yoma 20, Hasatan = 364, minus YK. Since in Olam haba the Satan is battel, יתמו חטאים מן הארץ, and in Yoel 2 ואת הצפוני ארחיק מעליכם.

Bottom line: The Mikdash is like Olam Haba for hazkaras hasheim, and Yom Kippur is also like Olam Haba.

We do not have a Beis Hamikdash, but we still have kohanim doing the avoda in a holy place. Chazal say that we learn many dinim of how to daven Shmoneh Esrei from והיה מחניך קדוש, which is about the army camp of soldiers who are fighting and sacrificing and suffering to protect Klal Yisrael. Every army camp in Eretz Yisrael is like the Beis Hamikdash, and unfortunately, there have been so many korbanos! 

I have said in the past that the essential Yizkor is davka Yom Kippur, when the meisim are also judged. 

Those holy neshamos, of the sacrifices in Eretz Yisrael, of parents and grandparents and relatives, all are here today, because on Yom Kippur, the line between the living and the dead, between Olam Hazeh and Olam Haba, between ruchniyus and gashmiyus, that line has been erased. In light of all they did for us, in return for the love they showed us, they are entitled to something from here. Today, you can do something for them. You can remember them by making the world a better place, by bring more kedusha into the world, by giving tzedaka in their name, or just by mentioning their name in the world of the living. It's hard to know how interested the neshamos are in what goes on in this world, as far away as they may be, everyone appreciates a package from home. And on Yom Kippur, on this day when all the worlds are connected, they are not far away at all.

NOTE:

After Yomtov, my wife called Rebbitzen Jofen, Harav Carelbach's daughter, and told her we used this vort. She said that she is very familiar with it, and that he once added something to it.

The "hosafa" is raises the whole vort a level.

Rav Carlebach said that the word Tachrichin, תכריך, appears only once in Tanach, in Esther 8:15. 

וּמׇרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה׃

There, it is a garment of glory and צהלה ושמחה. This is so different from our use of the word, for the simple cloth used for meisim and בכי תמרורים. But, Rav Carlebach said, this is a mistake. The tachrichin we use for burial are not בגדי מתים.  They are בגדי תחיית המתים. 

We can say the same about the kittel we wear on Yom Kippur. It has many symbolic meanings. But if we think about it as a beged meisim, it is important to remember that, especially on a day when we stand amidst all the neshamos, that it is really a beged of techiyas hameisim.

After Kol Nidrei Pei Vov 2025

Yom Kippur of Hei alaphim toph shin pei vov is here. We are going to reach for the sky, we are going to be malachim in human form. I hope we have siyata dishmaya to do teshuva shleima and Hashem should be mekabel our teshuva and forgive us for all our failings and raise us up to the highest madreiga.

So now, the day is here, and we are primed, we spent a month preparing, we are ready to experience the tremendous hisorrerus of Yom Kippur.

I want to point out that there is a little bit of wistfulness to this whole enterprise, a sense of “ah, if only….”, starting from the chumros we take on for the Aseres Yemei Teshuva.

From Harav Shmuel Birnbaum

המעלה הגדולה של הרצון להטיב דרכו ולהתקרב להקב"ה

"אף מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר". (OC 603)

וצ"ע, הלא משמע שיתכן שיחזור לאכול פת עכו"ם אחר יום כפור. ואם כן איזה מעלה יש בזה שנזהר בימי עשרת ימי תשובה, אם יתכן שהוא יחזור אח"כ להתנהג כמו מקודם. ועוד צ"ע, קושית ה"יד הקטנה", האם אדם המתחרט על מעשיו הרעים בימים הנוראים ומקבל על עצמו קבלות לשנות ולהטיב דרכו, ולאחר זמן במשך השנה הוא שב להנהגתו הישנה של השנה שעברה, וכן הדבר חוזר ונשנה שנה אחר שנה, האם יש ערך לחרטתו וקבלותיו שעושה, או שאינם שוים מאומה.

ויש לומר שזה גופא שהוא מראה שהוא רוצה לעשות רושם טוב בימי הדין, הוא חשוב מאוד לפני הקב"ה ויש לזה גם ערך גדול. ועצם אמירת הוידוי שאומר שהוא מתחרט ורוצה לעזוב את דרכו הרעה ולבחור בטוב, וכל קבלותיו שעושה כדי להטיב דרכו ולעלות בעבודת ה', אף אם במשך השנה הוא נופל לתוך הנהגותיו הישנות. במה שהשתדל מאד למצוא חן ולהיות אהוב לפני הקב"ה, זה בעצמו חשוב מאוד ובשביל זה הקב"ה אוהב אותו מאוד. 

וזה מעלה במה שמשתדל לעשות דבר למצוא חן בעיני הקב"ה. והיינו שאינו נוהג בעשרת ימי תשובה בגדר של "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך", אלא הוא מראה בזה שרוצה למצוא חן בעיני ה', במה שמחזק עצמו בענינים אלו ובשאר ענינים. ונמצא שעיקר הענין אינו רק במה שאינו אוכל פת עכו"ם בימים אלו, אלא במה שהוא מראה שדואג ומשתדל לעשות דבר בשביל הקב"ה כדי למצוא חן בעיניו. וזה בעצמו הוא זכות לזכות בדינו.

ועיין בדברינו בפרשת תולדות על הפסוק (25:28)" ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", ועיין בפירש"י לעיל "יודע ציד. לצוד ולרמות את אביו בפיו". ותמוה איך היה יכול עשו לרמות כ"כ את יצחק אביו, הלא הבנים עדיין היו נערים כדכתיב ויגדלו הנערים, וממילא יצחק שהיה בתוקף גבורתו איך יתכן שלא הבין את פנימיותו של עשו.

ועוד צ"ע, דעשו היה עושה עבירות חמורות, כדאיתא במס' ב"ב (16b) "אמר ר' יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה". היתכן שיצחק לא ידע מכך מאומה וחשבו לצדיק. וביותר צ"ע וכי שייך לומר שיצחק אבינו יאהב את עשו רק משום מעלה זו "כי ציד בפיו", אפילו ששאל שאלות כאלו, כלפי שאר מעשיו.

וי"ל שיצחק אהב את ההשתדלות של עשו, שהראה כמה הוא רוצה להיראות טוב בעיני אביו, והגם שידע שעשה כן לרמותו והכיר את פנימיותו הרשעה, ואף הוציא את רשעותו לפועל, מ"מ עצם הדבר שהוא רצה למצוא חן בעיני אביו הוא היה הדבר שיצחק אהב, כי ראה בזה דבר חשוב שעשו משתדל לכל הפחות להראות שהוא אדם טוב. ויצחק אבינו החשיב מעלה זו, ומצד זה אהב אותו

ולפי דברינו נוכל להבין קצת מדוע רצה יצחק לברך את עשו, כי בזה שרצה להראות טוב לפני אביו סימן הוא שעדיין יש בו לחלוחית של טוב, ויש לחזק אותו על ידי נתינת הברכות, וקיווה יצחק אבינו שאז ייטיב דרכיו. ובאמת שבנתינת הברכות לעשו היה רוצה יצחק לקרבו, בזה שבירכו ונתן לו מינוי ואחריות לפרנס את יעקב, בזה יקבל עשו תשוקה גדולה להטיב מעשיו לגמרי.

....

... ולפיכך במה שאנו משתדלים, ובפרט בימי הרחמים האלו, להטיב דרכנו ולעשות קבלות כדי למצוא חן בעיני הקב"ה, בזה יתעורר האדם בפנימיותו להטיב דרכיו לגמרי.

From me:

You can't even think about self improvement if you are perfect. You have to say, admit through your actions, that you know that you could be better and that you should be better. This awareness is the touchstone of teshuva, and it does not matter that we are only doing it for a week. It prepares us for the tremendous hisorerus of Yom Kippur. 

But the Ramban says that there is a fundamental reality of being human, and that is that hispailus, hisorrerus, is ephemeral. No matter how greatly we are inspired, even if you saw the Kri'as Yam Suf, מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי, the least of the nation saw more than Yechezkel, who experienced the Maaseh Merkava, the inspiration to change is likely to disappear. We want to be what we are, and we resist change. Not only is hisorrerus quick to evaporate, but it leaves negative space behind, worse than when you started. Plenty of you will recognize what doctors call the rebound effect.  The Ramban says there is only one way to overcome this problem: 

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ

Ad sheTechpatz: Hisorrerus requires a Cheifetz! A specific and concrete resolution. The only way to prevent the evaporation of Hispailus is to make a concrete resolution to make some real change, as small as it may be. Only then will the effect of the hisorrerus last beyond the day.

How can we keep a roshem of this day?  By being mekabel one thing that you take with you all year. And most importantly, when you do that one little thing, remember that it is because you were mekabel on Yom Kippur. 

You can choose anything,  but it should be small. I suggest this: There are nineteen brachos in Shmoneh Esrei. As far as the rules of Shmoneh Esrei go, the first bracha, Avos, is more essential. But that does not matter for our purposes. The second to last bracha in Shmoneh Esrei is modim. The bracha begins with the word modim and ends with lecha na’eh lehodos. On Yom Kippur, everyone has deep kavana on every single word of Shmoneh Esrei, and nobody is meisiach daas, nobody loses track of where they are holding in davening. You should have such an amazing Yom Kippur that from now on, you will daven with kavana in every word in Shmoneh Esrei forever. But I suggest that you make an ironclad resolution specific to Modim that you will pay attention to every word. (Ironclad resolution advisedly, in light of just having said Kol Nidrei. Ironclad bli neder, I suppose.) That does not mean to obsess or to ponder. It means that your mind and your heart are in gear. Pay attention to what the words mean, and mean every word. This adds a few seconds to your davening, if anything at all. Importantly, remember that you’re doing it because you made the resolution on Yom Kippur. And you should know that there is nothing the Ribono shel Olam loves more than hakaras hatov. 

Could be that you will do this every year, and nineteen years from now you’re going to come to me and say, first of all, my Shmoneh Esrei is taking much too long. Second, what should I do now. But personally, I don’t think you should do the annual bracha campaign. The rigidness will take away from the initiative. But lets do one year at a time.

On Yom Kippur, we should daven like the malachim in shamayim, because we know the Ribono shel Olam is here. And we have to have a strategy, a plan, to make sure that we take this hisorrerus with us for the whole year.

 

Notes: 

1. Source for the Ramban:

Kedushas Levi in Naso/Shavuos:

הוא ע״פ דברי הרמב״ן שפירש על פסוק מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתתפץ (שיר השירים ב.ז). ופירש כשמגיע לאדם איזה התעוררות של יראה ואהבה להבורא ברוך הוא אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצוה. דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה. כי ידוע שהתעוררות הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה ונקרא בחינת נשמה. אזי צריך האדם להלבישה בגוף בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום. כידוע למביני מדע. וזה פירוש הפסוק: מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ. כי חפץ הוא מלשון כלי ההיינו התעוררות ההוא שבא אל האדם צריך תיכף ומיד כלי. וזהו עד שתחפץ.

Ramban in Emuna U'bitachon:

ודע כי כל זמן שאדם מחשב בתוך לבו שמו של הקב״ה או אחד מנפלאותיו יש לפניו התעוררות כפי מחשבת מעלת החושב... וקרוב לענין זה מה שאמר הכתוב: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עה שתחפץ. ואם לא היה כח באדם לעורר הדברים לא היה משביעם שלא לעשות. ופי׳ עד שתחפץ, עה שתצא מן הכח אל הפועל... וזהו עד שתחפץ. שתעשה חפץ על ידי הסיבה ההיא. מלשון רז״ל לאנקוטי חפצא בידיה (שבועות לח.ב) כלומר כלי

2. There is talk about R Yisroel Salanter's קבלה קטנה. That has nothing to do with this.

אור ישראל איגרת ו

ובפרט בעשי"ת היסוד הראשי הוא, להשקיף ולהתבונן על דרכיו ולראות לשמור לכה"פ חלק הקל ממנו לפי מצבו ויראתו, ובזה ינצל מחלק היותר חמור באותה העבירה כנ"ל:

אור ישראל איגרת ז

ומדוע לא נעשה כה לנפשינו, לראות לכה"פ לקיים המצות הקלות לפנינו לקיימם, ולהשמר מהעבירה בבחינה הקלה,

וכן באור ישראל איגרת לא

מצד הפועל. יתחלק כל דבר טוב. באיכות עשיתו לפי צער קיומו. כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא. וכן כל דבר רע. יתחלק באיכות צער שמירתו. וכל אשר יוסיף צערו כן ימעט בחינתו. כדאמרינן (מנחות מ"ג ב) תניא היה ר' מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מענשו של תכלת וכו'

Shabbos Shuva Pei Vov 2025

Two short drashos.

Before Musaf:

First, I said that I was not going to do questions on the parsha, because today, only one question really matters- Why did God give us life, and what are we doing with it. I talked a little about the idea of a tafkid, and the Gaon in Mishlei about Neviim being called הרואה, and the disparate ideas about how to tell what you were born to do, which I discuss here:  Tafkid: Every Person is Born With a Specific Mission תפקיד ויעוד

Then the main topic: A discussion of the Minhag Sefarad brought by R Natronai Gaon to fast and say Selichos on Shabbos Shuva.

I got many mareh mekomos from R Yerucham Olshin's Yareiach Lemoadim.

The Rosh in RH 4:14

 להרי״ץ הגיאות ז״ל ואנן מנהגינו מהנך דקיימי מר״ח אלול. ולהתענות בשני ימים טובים של ר״ה ובשבת שבין ר״ה ליום הכפורים הכי אמר מר רב נטרונאי גאון ביו״ט ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל ביו״ט שני ובשבת לית בהו קושיא משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה. לפיכך נוהגין רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול בין בשבת. ע״כ.

The Tur in 602 brings the minhag to say slichos on Shabbos and disagrees.

ונוהגין בספרד שגם בשבת מרבין לומר סליחות ותחנונים ואני תמיה על מנהגם שהרי אין מריעין בשבת ואיכא מ"ד הרעה בפה פי' לומר העניות והם אומרים עניות ותחנונים ובאשכנז אין נוהגין כן:

Beis Yosef defends the minhag

נראה ליתן טעם למנהגם שהם סוברים דהלכה כמ"ד מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים או שטפוה נהר לפי שהא דבר נחוץ וכמו שפסק הרמב"ם וכתבו רבינו בסי' תקע"ז וכיון דבעשרת ימי תשובה התפלה נשמעת יותר מבימים אחרים וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו בי"ה אין לך דבר נחוץ יותר מזה ומ"מ עכשיו אין העולם נהוג לומר סליחות ותחנונים בשבת זה כלל:

Rav Olshin says the Beis Yosef is not sufficient, because by a siege, the danger is imminent, but during Aseres Yemei Teshuva, there are ten days, you don't have to fast davka on Shabbos.

He offers two explanations. 

One, from the Yaaros Dvash, that the ten days are not a span of which you can choose your moment; every moment is necessary, and one lost moment is irretrievable.

ישעיה הנביא פתח ואמר (ישעי' נה ו) דרשו ה' בהמצאו ואמרו חז"ל (ר"ה יח) אימת בין ר"ה ליוה"כ כי יו"ד ימים אלו מסוגלים לתשובה ובזה יכיר אדם רב טוב מהמקום לברואיו וחפץ חסד וטובת ברואיו כי ימים אלו מיוחדים לתשובה ואשרי אנוש לא יעבור רגע אחד מהן בלי עסק בעבודת ה' והרהור בתשובה

Along the same lines, he brings from the Mishna Berura in 603:sk2 that the seven days after RH before YK correspond with and that day throughout the year, and the Noda BeYehuda that each day rectifies the sins of  that day, and from the Drashos HaTzlach citing the Ari zal that relates this to mafrishin KG seven days before YK. 

Two, he brings from Rav Refoel Hamburger from the Zohar a reification concept- that it's not just that he rectifies the aveiros he did on that day; he actually repairs the damage he did to "the day" itself.

(If this were a real shiur and not just divrei hisorrerus,, I would have said that it is צריך עיון גדול to say you can "repair" a damaged Shabbos by doing farkert from kavod ve'oneg.)

I suggested a different mehalach. I quoted the Gemara in Yoma 87a, 

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא - לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא; אמר ליה - להיכא קא אזיל מר? - אמר ליה לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא, דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך! בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא, ומחייה בקועיה, וקטליה.

to show that בהמצאו is an opportunity, but it is also a danger. That being the case, not using the opportunity increases the danger, and that is why they had a minhag to fast on Shabbos.

Main Drasha, before Mincha:

Asking Hashem to turn someone else's heart to Teshuva.

I brought the story of R Meir and Bruria in Brachos 10a, and the story of Abba Chilkiyah and his wife in Taanis 23b. (The צ"ע is that R Meir accepted his wife's advice, but Abba Chilkiyah apparently did not, because he told the shluchim that this is what he does and this is what his wife does.)

Kasha of the Maharsha. 

מה יועיל בקשתו, הא אמרינן (לקמן לג, ב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ושאנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלימה כו' לא קשה כל כך, כיון שהוא כולל את עצמו.  ויש לישב. וק"ל

(Important side observation:

In both cases, it was the wife who made the suggestion. Why? Because they benched licht. Every woman who bentches licht davens that Hashem should help her husband/children/whoever to be shomrei Torah uMitzvos and Yerei'ei shamayim. The kasha and lomdus of הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים is totally irrelevant to women. Their mesora goes back to Sara Imeinu, and it is at least as ancient and important as that of the Yeshiva world, whose mesora only goes back to Moshe Rabbeinu. Reb Meir and Abba Chilkiyah never benched licht, so how would they know of such a tefilla?)

Note: important Shelah:

של"ה מסכת יומא, פרק דרך חיים תוכחת מוסר אות רד

כשם שחייב האדם להתפלל על עצמו כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (יד, א) 'ולפשעים יפגיע' (ישעיה נג, יב), מלמד, שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה, ושבו. וכן במסכת תענית (כג, ב) אמרו על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענתה היא תחילה לשתי סיבות: אחת, לפי מה שהיתה נותנת היא לעני מקרבא הנאתיה; והסיבה השנית, לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכנותה שישובו בתשובה, ושבו...

Igros OC IV:40:13

צריך לומר שהתפילה היתה שלא יהא להם ניסיונות וממילא ישובו, שלא היו חוטאים אלא מחוסר פרנסה וכדומה. וגם שייך להתפלל שהשי"ת יזמין להם שישמעו דברי מוסר מאנשים צדיקים וישובו על ידי זה בתשובה 

Chazon Ish OC p.516

דברים ה' כ"ו מי יתן וגו'. המקום ב"ה מניח את הבחירה ביד האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו ית' בין בכפיה בין בפיתוי,  ולא הוי ביטול הבחירה כיון דהמעשה עושה בבחירה, וכל ישראל כאיש אחד. והיינו מי יתן שיהיה בין צדיקי הדור משתדלים לקרב לב כל העם לעבודתו ית', אבל המקום ב"ה אינו נותן בלבם את הקירוב דא"כ לא יתיחס הדבר לברואיו. אמנם אם יש מתפלל לפניו ית' על הקירוב ותפלתו נשמעת, מתייחס הקירוב שעושה הקב"ה לברואיו כיון שנעשה ע"י תפלת נברא. והיינו דאמרו ע"ז ה' א' היה להם לומר אתה תן, ור"ל ועי"ז היה אפשר לו להקב"ה לעשות הקירוב כיון שהוא ע"פ תפלתם.

Rav Dessler 4:271 and elsewhere

הבחירה שאותה אדם צריך לעשות, היא תמיד בין כלל הכוחות המושכים אותו לרע לבין כלל הכוחות המושכים אותו לטוב. הכוחות המושכים לכאן ולכאן, מורכבים משלל גורמים, וביניהם תכונות מולדות, השפעות סביבתיות, כוחות פנימיים וכו', שלבסוף האדם צריך לבחור ביניהם, והבחירה נתונה בידו.

הכוחות המעורבים, שביניהם צריך האדם לבחור, משתנים מאדם לאדם, שהרי אנשים נולדים עם תכונות נפש שונות (קמצן או נדיב, אכזר או רחמן, יכולות לימודית גבוהה או נמוכה וכד'), וכן גדלים במשפחות שונות וסביבות שונות וכו'. ובהתאם לכך, גם נקודת הבחירה אינה שווה אצל כל אדם. כך, למשל, מי שנולד עם אופי אכזרי, ייאלץ להתמודד עם נטיותיו להכאיב או להציק, וזו תהא בחירתו. לעומת זאת, מי שנולד עם אופי רחמני במיוחד, אינו נאלץ להתמודד עם שאלות כאלה, והבחירה שלו תהיה ברמות גבוהות ודקות יותר – כמה להקריב לטובת אדם אחר וכד'. וכך גם במצוות לימוד תורה, למשל, אצל מי שנולד עם יכולת ריכוז נמוכה במיוחד ונטייה לבטלה, ההתמודדות תהיה אם ללמוד בכלל, וייתכן שכל חצי שעת לימוד תיחשב להקרבה; ולעומתו, אצל מי שנולד עם תאוות ידע ויכולות לימודיות גבוהות, הלימוד יהיה מובן מאליו, אך בחירתו תהיה בנקודה דקה יותר – רמת ההקרבה ללימוד וכד'.

so all they asked was that their nekudas habechira be moved up the field, and causing Reb Meir such pain would not be on their agenda.

I suggest a different answer based on a shiur from Rav Rudderman in the Sichos Avodas Levi by Harav Reuven Askowitz זצ"ל.

In Maamar 79 Rav Rudderman talks about how teshuva requires awareness of both the fact that he transgressed Hashem's command, and that what he did was devastating to himself and to the world. If a person does not recognize the harm he caused, his teshuva will be lacking. Obviously, teshuva has an infinite range, as Rabbeinu Yona says. But this is a very important element. A person has to recognize that it's not only bad because Hashem said not to do it, but also Hashem said not to do it because it is terribly bad. It is a tremendous chiddush that teshuva not only is only the transgression, but also on the tuma/pegam/destruction caused by the sin. Our portraits of Dorian Grey are our neshamos, and beyond that, as Reb Chaim says in the Nefesh HaChaim, there is endless harm in the brutalization of the entire briah. 

I said over Rav Rudderman's piece, from Reuven's אתה פתחת בתשובה, to אתה חונן before השיבנו in Shmoneh Esrei, to the Rosh about Asham Talui, to Nachum ish Gamzu, to illustrate what it means to recognize the harm caused by any aveira or midda ra'ah.

Back to the question. If a person sees the damage he caused, it is not hard to be chozer b'tshuva. The tefilla is not that they should have yiras shamayim. The tefilla was that they should take their blinders off, they should have a moment of clear vision, and see what they've done to themselves and to the world. Some people, who are להכעיס, will not care. But most reshoim will see the truth and be chozer b'teshuva.

Ne'ilah drasha pei daled

For two weeks, we have been saying vidui. On Yom Kippur, we said the long Al Chet eight times. But now, in Neila, as the day ends, we do not say a long vidui any more, we just say ashamnu. After the final Ashamnu, after all this time, we read a paragraph that begins אתה הבדלת אנוש מראש.  In this paragraph, we are finally told why we have been saying vidui and doing teshuva, what the purpose of Yom Kippur is. 

אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תִּפעל, ואם יצדק מה יתן לך. ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הכיפורים הזה, קץ ומחילה וסליחה על כל עונותינו למען נחדל מעושק ידינו ונשוב אליך לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.

Lmaan nechdal meioshek yadeinu. What is this Oshek that we have to avoid? Why is it so important, of the ultimate importance, that the whole purpose of Yom Kippur is that we stop our Oshek? After all is said and done, Lord, save us from Oshek, so we can return to the Ribono shel Olam?

Artscroll translates Oshek to mean "so that we can withdraw our hands from oppression." In the footnote, they remark that "In its narrow, literal meaning, the word עושק, oppression, refers to a refusal to pay a worker for his services...."  but that here it must mean more than that. I noted that after the Seder Haavoda in Musaf, we have a piyut "תכפו עלינו צרות" describing the hashraas hashechina when the Kohen Gadol did the avodah, and contrasting our time, when, it says, even nature has become stingy, עשקו זיתים שמנם, the olive, which once was full to bursting with oil, produces nothing, the olive withholds its oil. I think that is exactly what Oshek means in Ne'ila. It means cheating someone out of what they deserve. Why is this the ultimate sin? Why is it is essence of Yom Kippur, of Teshuva?

Sometimes think that we ought to do something, to undertake a task, to improve ourselves somehow, but we don't do it. We are chained by our aveiros, handcuffed by our failures, locked in the cage of inertia, of bad habits, of the frustration of past attempts that failed. We cheat ourselves out of what we are capable of doing . That is Oshek! Oh, I can't do it, it is too hard... Oshek! It is unreasonable....! Oshek! It is impossible.... Oshek!  But it is now the end of the day. We did everything we could. We said vidui, we did teshuva, we promised tzedaka, we have done our work, and Yom Kippur has done its work. The slate is clean. What would have failed yesterday, we can do now. The self-sabotage of yesterday is gone. The cage is open! The handcuffs are unlocked! The chains are broken! I'm not a revivalist, I'm not promising miracles. But take a little step, take on something that you wouldn't have yesterday. You will have special siyata dishmaya today! I've experienced this personally.  I forgot I davened mincha, and I came to shul and began shmoneh esrei, and in middle of atta chonein l'adam da'as I remembered. I think it's because you get a tiny little special gift with every bracha. 

למען נחדל מעושק ידינו 

and then, 

ונשוב אליך לעשות חוקי רצונך בלבב שלם

We can stop cheating ourselves out of our great potential, and finally do what we were created to do.

You were given a gift today. Use it!   

A friend and talmid chacham, a man who measures his words, Milt Wakschlag, a musmach and talmid muvhak of Rav Ahron Soloveichik, sent me his thoughts.

Just wanted to expand a bit on our conversation last night about the ne’ila drasha.  As I said, I thought it was powerful, which is because it took a very concealed yet indispensable concept and brought it out into the light of day, resulting in a surprising insight.  

Ne’ila is not what we do to pass the time between mincha and maariv yom kippur-style, but actually beckons us to a spiritual adventure that most of us never associated with yom kippur at all.  As you said, most of YK is about the negative, past-oriented message of ashamnu and al chait.  We’ve messed up and we need to fix that.  But at this moment, that’s (mostly) behind us — it’s settled now — and we have - surprise! - a new orientation: a positive, bold, optimistic view of the future.  Okay, we’ve sinned, but we’ve repented and we hope have been atoned.  What now?  March boldly into the future!  This is your mandate.  Do what has to be done.  The YK process itself can be a downer, causing a person to think that he’s better off just withdrawing from the world.  Maybe if i just crawl into a shell in 5784 i won’t have so much to repent for in 5785.  Wrong answer!  You MUST face the future boldly and you MUST do your best to do so without getting sidetracked by everyday temptations.  You won’t always succeed but you must relentlessly try.  That’s what neila is about, at least in part.  Powerful.  In league with, shabbos/rosh hashana is not a diluted yomtov but a turbo-charged shabbos - go meet the challenge!

It occurs to me that this message may be embedded already in the mincha tefila.  Why do we read Yona?  A thousand answers are given. One may be that just what we’re talking about is precisely what yona had to learn.  He didn’t do what he had to do.  He was afraid it wouldn’t work out well - for him, for b’nai yisroel, whatever. He dropped the ball.  Mah lecha nirdam! (Rav Ahron o’h used to quote that line all the time.)  There’s no room in this world for a “sleeper”.  Chazak va’amatz! Get going!  Don’t let the inevitable failures get in your way.  You’ll learn from them and move on.  Ain tzadik ba’aretz asher ya’aseh tov v’lo yecheta (another favorite of R Ahron’s).  If you seek perfection you’ll never get anything worthwhile done.

This may be stretching things, but i think there are resonances of this idea in the din of בריה אפילו באלף לא בטל, because of chashivus.  A Jew has to recognize his chashivus as a birya and not allow himself to be overwhelmed by self-doubt, fear of getting things wrong, and confusion about the goal.  Ne’ila is the first step.  Yishar kochacha!  And thank you.

The germ of this idea came from a link I got from Rav Avraham Bukspan. Thank you and יישר כחך.

למען נחדל מעושק ידינו

הרב יגאל פסו , ד' תשרי התשע"ו

A Ram and assistant Rosh Yeshiva in the Hesder Yeshiva in Akko

עת עומד להיגמר הזמן להתוודות על חטאינו ביום הכיפורים, בתום תפילת הנעילה אין אנו אומרים את נוסח “על חטא”. אנו אומרים שם את נוסח “אתה הבדלת אנוש מראש”, ושם, בין היתר, נאמר “ותתן לנו ה’ אלוקינו באהבה את יום הכיפורים הזה… למחילה ולסליחה ולכפרה ולמחול בו את כל עוונותינו למען נחדל מעושק ידינו”.

הפרש גדול יש בין גניבה או גזל לבין עושק. בעוד שהגזל הוא לקיחת דבר שלא שייך לאדם באופן אקטיבי, העושק הוא מצב של חוסר נתינת דבר מה המגיע לזולת. למשל המלין שכר נקרא עושק שכר שכיר, הוא לא גזל פרוטה מאיש, הוא רק לא נתן לפועל מה שמגיע לו מן הדין. לכן שלמה המלך הרואה את “דמעת העשוקים”, שאין להם מנחם, מדבר על מצב של כאלה שמונעים מהם את הטוב המגיע להם. והמצב הזה מסובך יותר מבחינה מסוימת מאשר הגזל, שכן בגזל ברור מה נגזל ומה צריך להיות מושב, ואילו בעושק הטוב המגיע לנעשק תמיד מוטל בספק, והעושק (מלרע) לא נתפס באופן פשוט כגזלן ופושע שהרי לא שלח ידו בממון חבירו.

ואת יום הכיפורים הזה קיבלנו, “למען נחדל מעושק ידינו”. כי בכנפי כולנו נמצא עושק גדול. אנחנו, כולנו, בשל עוונותינו, מונעים מהטוב הגדול שבקרבנו להופיע. אנחנו מונעים את הטוב שבנו מלהופיע בבריאה ולהיטיב את העולם, להאיר את העולם, כראוי וכנדרש.

האנושות כולה, הבריאה ובוראה מצפים מהטוב שבנו שיתפרץ ויופיע. עוונותינו היו ככבלים על ידינו, מונעים מאיתנו להוציא אל הפועל כל דבר טוב. והנה בא יום הכיפורים לכפר את כל עוונותינו. וממילא בשעת מחילה וסליחה וכפרה, נשאר רק הטוב, שהוא העיקר. וכעת אין כבלים, אין חסימות ומחסומים, והעולם ובורא העולם מבקשים את הטוב שבנו להופיע, מבקשים את מה שמגיע להם ואנחנו לדאבון לב מנענו מהם במשך זמן.

בשעה קדושה זו עלינו לקבל על עצמנו לחדול מעושק ידינו. להפסיק עם מניעת המעשים הטובים שבידינו לעשות תמיד. לחדול מהקטנות שלנו בעיני עצמנו, ולפרוץ עם כל הטוב והברכה שהקב”ה נתן לנו קדימה. להיות אלה שמאירים את העולם בתורה ומעשים טובים, לא רק אלה שיגדלו בנים שמאירים את העולם בתורה ומעשים טובים.

בשנה הקרובה ב”ה נחדל מעושק ידינו. נחשוף בטוב ה’ ובחסדיו עוד טוב ועוד טוב שבנו, נוציא מהכח אל הפועל עוד ועוד דברים טובים ומבורכים הכל בזכות חשיפת הנקודה הפנימית שחשפנו ביום הכיפורים הזה: אנחנו מלאים בטוב, טוב שהעולם זכאי לו.

יהי רצון שנבושר כולנו בחתימה טובה.

NOTE:

I came across this discussion of the possibility that the nusach למען נחדל מעושק ידינו is a unique hope for kapara on bein adam lechaveiro where you didn't get mechila.

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=29366

Very high standard of learning among the participants, and much interesting there, such as 

אבל אגב: ידוע בשם הגרי"ס שהנוסח "למען נחדל מעושק ידינו" בתפילת נעילה מראה על עוצם נוראות עניין גזל שכל יו"כ נתקן עבורו.

אבל כמדומה שיסכימו איתי הרבנים דכאן שקשה מאוד לומר שיו"כ נתקן דווקא למה שאינו יכול לכפר עליו בלי ריצוי חבירו,

והפירוש הפשוט עושק ידינו הוא הדברים הרעים שעשינו, כמו "מעשי ידינו הרעים".

Yizkor Speech Yom Kippur Pei Daled 2023

Yizkor on Yom Kippur is fundamentally different than Yizkor on the Shalosh Regalim.  Besides the historical fact that YYK was practiced during the time of the Tannaim, while YSR is mentioned the first time in the Sefer Haminhagim in the end of the thirteen hundreds, and was unknown to the mechaber of Machzor Vitri and to the Baal Harokeach and the Mechaber of Shulchan Aruch.

מחזור ויטרי (סי' שי"ב) ופוסקים צדקה ברבים על החיים לבדם: ת': מפני שקראו היום (דברים ט״ז:י״ז) איש כמתנת ידו. וגו'. וכן מנהג בכל יום אחרון של רגלים שקורין פרשה זו לפסוק צדקה על החיים לבדם ולא על מתים שלא להצטער עליהם. דכת' בהו ברגלים (דברים ט״ז:ט״ו) (והייתם) [והיית] אך שמח. וכן מנהג בארץ אשכנז שאין פוסקין צדקה על המתים בג' רגלים אלא ביום הכיפורים בלבד:

ס' רוקח הגדול (סי' ריז ד"ה ומה) מה שפוסקין צדקה עבור המתים ביום הכפורים יש להם אסמכתא שכתוב בסוף פרשת תצוה (שמות ל י) הכפורים אחת בשנה יכפר וסמוך ליה ונתנו איש כופר נפשו ליי' ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו אלא יי' בוחן לבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו אז תועיל לו קצת כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום (סוטה י:) וכרבי יוחנן על אחר אבל אם נתן בעבור רשע אין מועיל ונותנים לכבוד המתים שהצדיקים מליצים על צאצאיהם 

ע"כ".

[The Mishna Berura in תרכא ס"ק יט says that it does help when it's a son because of ברא מזכה אבא.  This was also said by the Sefer Chasidim (מרגליות סימן אלף קעא):

"כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' (דברים כ"א ח') אמרו ראויה כפרה זו שתכפר אף על יוצאי מצרים כלומר על כל המתים שיצאו ממצרים. ואיך יכול המעשה לכפר על מי שלא עשאה בחייו והלא חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא שאין כפרה לאחר מיתה כי בחבלי מות האדם נתכפרו לו עונותיו? אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא ברא מזכי אבא כגון שהאב חוטא ונותן את בנו ללמוד תורה ומעשים טובים הואיל וע"י האב זכה הבן ברא מזכה אבא ואם האבות צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותן הרי כשעשו הבנים כאלו יעשו האבות"]

The Mechaber in תרכ"א

נהגו לידור צדקה ביום הכפורים בעד המתים

 רמ"א ומזכירין נשמותיהם דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביה"כ (מרדכי):

The reason YSR developed is, as the Mishna Berura in תצ"ד ס"ק י"ז says, is because you're leining Kol Habechor, you say איש כמתנת ידו, so you ought to give tzedaka, and once everyone is giving, they give on behalf of the dead as well.

ומזכירין נשמות ואומרים אב הרחמים ביום שני ובכל מקום שקורין כל הבכור מזכירין נשמות שיש בו מתנת יד ונודרים צדקה.

Also the Levush in ת"צ:ט

here or here

מה שמזכירין נשמות ביום אחרון דפסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה, מפני שקורין בו פרשת "כל הבכור" שכתובה בה "איש כמתנת ידו" וגו׳. וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלקים, ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם, לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו "כל הבכור". וביום כיפור מזכירים מפני שהוא יום הדין, אף על פי שאין קורין בו "כל הבכור" (ועיין לעיל סימן רפ״ד ובסימן תרכ״א סעיף ו׳).

So there is no need to prove the obvious. YYK is ancient. YSR is recent.  More importantly: You see that YYK is because the dead are being judged, and we want them to have zechusim. On YSR, it's not for kapara for the dead. It's just nice to do when everyone is giving tzedaka.

Now it may be that the dead are unaware of what's going on in this world. 

See, e.g., Tosfos Sotah 17b,

אבותי בקשו עלי רחמים - וא"ת והאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנא. ואפילו אבות העולם יש לומר דעל ידי תפלה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל והכי אמר בפרק שני דתענית (דף טז.) למה יוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו עליהם מתים רחמים וכן בפרקי דחסידים בעובדא דרבי מנא דאשתטח אמערתא דאבוה:

But I think it's obvious that if a neshama is being judged on Yom Kippur, and all of a sudden his ledger changes from red to black, he will know very well that he just got a gift from the world of the living.

But I understand the idea differently. I believe that Middas Harachamim stems from our world, where the Ribono shel Olam was משתף rachamim, as Rashi says in 1:1,

ברא אלהים וְלֹא נֶאֱמַר בָּרָא ה', שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, הִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְמִהַ"דִּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

If so, the din on meisim is unalloyed by Rachamim. Their only source of Rachamim is to get a kesher with our world, the world of the living. So on Yom Kippur, the Ribono shel Olam allows us to be mazkir the meisim, and when we do that, they get a mashehu achiza in our world, and we can give Tzedaka in their zechus. Why davka tzedaka? Because the idea of tzedaka is to help the helpless. Ein lecha helpless gadol meihmeis. So it is a great zechus for them.

To be zocheh to Rachamim on Yom Kippur you really need three things: 

תשובה, תפילה, וצדקה. 

They certainly can't do teshuva, but we say vidui for them, just like the Kohen Gadol says vidui for the whole Klal Yisrael. We say אבל אנחנו ואבותינו חטאנו.

They can't do tefilla, but we can do tefilla for them, as David did for Avshalom in 2:19:1, 

וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני

And they can't give Tzedaka, but we can give it for them - as it says in the Tanchuma in Haazinu,

שכן איתא בתורת כהנים: כפר לעמך ישראל ( שם כא ח), אלו החיים. אשר פדית (שם), אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים. לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה. שכן שנינו בתורת כהנים, יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה? תלמוד לומר: אשר פדית. מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם, מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת.

The way I feel is that when I mention, for example, my mother's name at Yizkor on Yom Kippur, when I say 

יזכור אלוקים את נשמת אמי מורתי מנוחה נחמה בת הרב עקיבא צבי, 

her neshama comes to this world, and I say to her, "I'm glad you're here. I miss you. Here, I have a Yom Kippur present for you." and I promise money to Tzedaka in her zechus.

Considering that she gave me life, it's only fair that I give her a little life on Yom Kippur by being mazkir her name and giving tzedaka for her zechus.

Why no Shofar on Yom Kippur and Aseres Ymei Teshuva

 If you'll look past the apparent fatuousness of the question, let me explain.

Even the Rambam in the Yad (albeit in Teshuva and not in Shofar,) finds a remez of hisorerus for teshuva in tekias shofar. 

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. 

If that is a real taam or remez, why is there no mitzva of tekiah on Yom Kippur, the ultimate moment of teshuva, the cynosure, the destination of the past forty days?

And even if you say "It's a gzeiras hakasuv," why weren't chazal kovei'a tekiah during the aseres ymei teshuva? The short slichos erev Yom Kippur is only because it is sort of a Yomtov (Shelah - וכפי דעת הסוברים שגם בליל יום הכיפורים יש מצווה להרבות באכילה ושתייה, וממילא הוא קצת יום טוב ונכון למעט אז באמירת סליחות , and the Magen Avraham in תר"ד that one should even learn a little less so as to more time to eat), and has nothing to do with distraction from Teshuva.

I think the answer is that the shofar is עורו ישנים. If someone has to run a marathon, there are two steps. One, wake up. Two, run. Once you're woken, there is no point in carrying an alarm clock with you. Once the troops have been warned that they are under attack, that their life is in danger if they don't take up arms, there's no point in sounding the alarm any more.  I think that Rosh HaShanna is when you have to wake up. Teshuva is good all the time, but dirshu begins davka on Rosh Hashanna. If you haven't woken up at that point, shh, close your eyes, you might as well go back to sleep.

In other words, just as the tekiyah of Rosh HaShanna is a vital part of the message of the yemei hateshuva, the silence of Yom Kippur is an equally powerful part of that message.  If you haven't seriously undertaken the yoke of teshuva by now, forget about Elozor ben Durdaya. You are not Elozor ben Durdaya. You are finished. The absence of the tekiyah on Yom Kippur speaks just as loud as the tekiyah on Rosh Hashanna.

Daven as if You Are the Last Fifteen Thousand

 Reb Chaim Brown's son, Eliezer, has a blog, and he posted the following from R Mordechai Malka, the Rav of Elad in Israel.

He found it on Bechadrei, https://www.bhol.co.il/news/766685

 ..  מבואר במסכת תענית דף ל ע"ב, וכן במסכת בבא בתרא דף קכא ע"א: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? וכו' (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור ע"כ. ומבואר במדרש איכה רבה (וילנא) פתיחתות א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב.

א} צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ

? ב} ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל?

ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל.

I had two problems with the vort. First, I did not like R' Levenstein's expression that the Mirrer Yeshiva in America was "כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה." Nechreva??? Yes, we all know that the greatest Mirrer talmidim, especially R Leib Malin, felt that R Avraham Kalmanowitz's creation was too Americanized, and they went and founded Beis HaTalmud. But Chorva?  Somehow, it didn't sound right.

Second, I disagreed on the idea that the last fifteen thousand davened at all. The same way that the mishna in Brachos says that prayer to change an existing fact is a תפילת שוא, and R Akiva Eiger brings from the Sefer Chasidim that it is not just futile, but actually assur, it seems to me that once the RBSO made a 'neder' or 'Shuva,' prayer to change anything is a waste of time, no less than asking for a neis. My proof is from Moshe Rabbeinu himself. It was only after he thought that the RBSO was mattir neder did the 515 tefillos begin. Evidently, before that he didn't even try to change the Gzeira. the same is true for the Dor Hamidbar. Bishlema before the last year, fine, maybe they davened that they should live and let others be among the fifteen thousand that had to die; or that they should all live until the last year in the Midbar. But in the  last year? There was no way out. אשר נשבעתי באפי!  They were definitely going to die, so instead of davening, they would have spent their time better saying vidui. Or chazering mishnayos. What's the point of tefilla at that point!

So I sent my first question, on R Levenstein's expression, to R Malka. Here is my letter.

  כבוד הרב שליט"א

ראיתי בעלון כבודו 

א{ צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ ? ב{ ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל? ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל. מעשה שהיה שתפילה פועלת נגד הטבע:

ואני מאוד תמה על המילים

.. ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה..

.. כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה..

בבקשה, יואיל נא כבוד רבנו להסביר למה התכוין במילים כדרבנות האלו

תודה רבה

אליעזר נחום איזנברג

שיקאגא

ארצות הברית

R Malka was kind enough to answer, as follows:

בס"ד 

לכבוד מעלת רבי אליעזר נחום איזנברג

שלום וברכה וכט"ס.

ראשית. שמחתי שכבודו עיין ולמד את המאמר. 

שנית. אלו הן דברי המשגיח של פונביז' ולא שלי.

שלישית. הדבר ברור ומאוד מובן שהרי כתוב בתהילים קרוב השם לכל קוראיו "אשר יקראוהו באמת". ללמדנו פעמים רבות האדם קורא ומתפלל להשם אך לא באמת, מאחר וטבעו של אדם לצרף במחשבתו את כל האופוציות הקיימות ביכולתו לפעול בכדי לקדם את בקשתו, כך שיש צירוף של כוח אנוש שהאדם תולה בו את תקוותו ואינה קריאה מכל הלב, ורק כאשר האדם מבין ומפנים שאין עוד מלבדו וגם כל ההשתדלות שלו אינה יכולה להועיל ולפעול כלום לולי רצון השם רק אז תפילתו נענית. וזה המבדיל בין כלל מתי המדבר לשיירי מתי מדבר האחרונים שהקודמים עדיין לא התפללו מעומק הלב מאחר ועדיין תלו אולי הם לא בחשבון אולם האחרונים ידעו בצורה הכי ברורה שאין שום סיכוי להימלט ורק תפילה מעומק הלב אולי תציל ולכן ניצלו. ובדומא לכך מה שהתחולל בישיבת מיר.

He's right, it's a fantastic vort and a wonderful thought about how we ought to be davening. So I told him that I had an interesting story for him: 

כבוד הרב שליט"א

תודה רבה!

מעניין מאוד מה שקרה איתי בדבר תורה זאת,

הייתי אצל רופא ירא שמים, היה לי בעיא עם הרגל שלי, בדיוק כאב לי העקב, לכבוד פרשת השבוע.

הוא ביקש שאגיד לו "ווארט," ואמרתי מה שכתבת מהר' לעווענשטין.

הוא הגיב ברגש ואמר שזה מאוד מתאים לחייו.

קודם שהמשיך לדבר, אמרתי  שזה צריך לי עיון. הקב"ה נשבע שלא יבוא דור המדבר אל הארץ, ולהתפלל במקום שבוע זה כמו צועק על העבר או מתפלל לשנות את הטבע שזה תפילת שוא, ולא רק שוא אלא לרע"א בשם ספר חסידים ממש אסור.  והא ראיה, שמשה לא התפלל על עצמו עד שחשב שהקב"ה התיר נדרו. א"כ מוכח שלהתפלל על "אשר נשבעתי באפי" זה ממש יגיעה לריק, ובמיוחד אחרי מ"ט שנים.

השיב לי הרופא שהוא בן 51, וכשהיה בן 45 אמרו לו כל הרופאים המומחים בעולם שהגיע הזמן לייאש על בנים, שלא אפשר בשום אופן שיוליד בנים, ושממש לא כדאי להמשיך לנסות. והוא החליט בלבו ש"היפלא מה' דבר??" ושדוקא במצב של יאוש הגיע הזמן להתפלל בכל לבו.

סוף דבר, יש לו בן בן חמש.  בדיוק מה שאמרת בשם הרב לעוונשטין.

ממעשה זה למדתי שהכאב שכאב לי העקב, בפרשת עקב, היה מפני שאני הייתי צריך לפגוש בדוקא ברופא זה, ושאגיד לו מה שכתבת, ועי"ז ירפא אותי רפואת הנפש.

יישר כוחך 

יתן ה' לכבודו כח ובריאות להמשיך להפיץ מעיינותיו חוצה

True story. My heel had been hurting me since Shavuos, and I finally made an appointment with an orthopedist, whom I had never met. He heard of me, and asked me to tell him a vort. I told him the vort, since it was not long after the fifteenth of Av, and he said that it really meant a lot to him. I assumed he just said that as a way of saying "Nice vort, yasher koyach," so I just kept talking, and said that I disagreed with the vort, because there was no point in davening. He then told me why the vort meant so much to him. After decades of fertility intervention, when he was 45 years old, the experts finally told him the time had come to give up. There was no way that he could ever have children, and instead of this interminable difficult and expensive and utterly futile intervention, he needs to come to terms with his reality. He then, and davka then, decided that "אין עוד מלבדו," he needed to go up the ladder to the RBSO, because there was no hope other than an answer outside of mazal and teva and "reality." 

He then said that he, now 51 years old, he has a five year old son that was born one year after he was told there was absolutely no hope.

Apparently, R Levenstein was right, and I was wrong.

Let me point out that this is not davening with more kavana, it is not a quantitative or even a qualitative difference, it is a fundamental difference. 

I also told R Malka that I figured out why R Levenstein said חרבה הישיבה. This is because he said what he said in Yiddish. Only a born Yiddish speaker knows that there is a big difference between 

די ישיבה איז חרב געווארען and 

זיי האבען א חורבע געמאכט פון די ישיבה.

The first means they destroyed it. The second, which I'm sure is what R Levenstein said, means that they missed a great opportunity, they could have created something magnificent but they used it to create something inferior.  

Whoever was saying this over in Hebrew missed that nuance.  It was just lost in translation.

(I just spoke to R Yisrael Ginsberg, R Levenstein's grandson. He said that the quote was probably true. In the Or Yechezkel, there are letters from Mirrer talmidim complaining to R Levenstein that as soon as they came to the US, the whole chevra, that had been so solid and close, just fell apart, with some going into business and others just drifting away from the Mirrer chevra. Also, even though R Levenstein's son in law, Rav Ephraim Mordechai Ginsberg, became a Rosh Yeshiva in Mir America, Rav Levenstein felt that the yeshiva created by R Kalmanovitz had no shaichus to the European Yeshiva, and the Mir was completely batteil umevutal.)

He wrote back, and said that he can see that my explanation may be true. But one thing for sure:  He is going to say over the story.

בס"ד

שלום וברכה.

יתכן. 

אבל ישר כוח על הסיפורים הנפלאים ממש מחזק ובעזרת השם אשתמש בהם לשיעורים. ברוכים תהיו.

‎*********************************************************************************************************

בכבוד רב,

לשכת הרב הראשי לאלעד

הרה"ג מרדכי מלכא שליט"א

 

www.orhamelech.org

 

טלפון בית: 03-9096874

נייד: 050-6000318

UPDATE 10/19/23

Rav Avraham Bukspan sent this to me. It is a beautiful and powerful hosafa. What a fantastic Malbim!

וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ד' ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן

 ותקרא את שמו שמואל כי מד' שאלתיו (הפטרה יום א' – שמואל א 1:19-20)

The Meiri writes (Rosh Hashana 11a) that the story of Chana’s conception after years of enduring the pain and frustration of her inability to give birth is read as the Haftorah on the first day of Rosh Hashana as a lesson in the power of heartfelt prayer on this special day. 

However, the Midrash (Yalkut Shimoni Bereishis 78) teaches that Chana was barren for 19 years and 6 months prior to the birth of Shmuel. It is reasonable to assume that a number of Rosh Hashanas had passed on which Chana prayed with great intensity and was nevertheless unanswered. What was unique about her petitions at this time that caused them to be answered?

When Chana’s husband Elkanah ascended to the Mishkan to bring sacrifices, he gave the best portion to his beloved Chana (Shmuel 1 1:3-7). However, she was unable to enjoy this, as Elkanah’s other wife, Penina, provoked and angered her, leaving her crying and unable to eat. When Elkanah noticed this, he asked her why she refused to eat, noting that even if she was in pain over her inability to bear him even one child while Penina had already borne him ten, “Am I not better to you than ten children?” 

The Malbim explains that until this point, Chana had always assumed that her barrenness pained Elkanah as much as it hurt her, and that he therefore prayed for her with the same intensity that she did. Although she had obviously prayed with great fervor, there was nevertheless a degree of desperation missing due to her reliance on the assistance of Elkanah’s prayers. Upon realizing that he had made peace with the situation by concluding that their relationship was more valuable than the birth of a child, she recognized that her entire fate was solely dependent upon the power of her prayers. Armed with this newfound conviction, she prayed as never before, and it was in that fateful year that her heartfelt prayers were finally answered.

Here is the Malbim:

השאלות

(ט) מדוע לא קמה עד הנה להתפלל רק זה עתה הפעם הראשון, ולמה אחרי אכלה ולא קודם האכילה:

ותקם הנה עד עתה סמכה את עצמה על תפלת בעלה שהיה צדיק, ועתה שראתה שהוא מתיאש מן הרחמים התעוררה להתפלל בעצמה, ותקם אחרי אכלה כי היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים בבקר ובמנחה 

The Be’er Moshe adds that we also learn from Chana’s prayers never to give up or despair of being answered. The midrash explains that to purify us, Hashem tests every person based on his or her individual ability to withstand the pain and pressure. The midrash says this is why Avrohom was 100 and Sorah was 90 when Yitzchok was born, and this is why Chana was 130 when she gave birth to Shmuel. This means that Chana entered Rosh Hashana at the age of 130 and instead of despairing and saying that it obviously was not meant to be, davka in that year she davened with more כוונה than ever before, and davka in that year was she answered.