Why Does Hoshiah Na Belong in Hallel, Especially For the Naanuim.

From Harav Dovid Cohen, Rosh Yeshiva of Chevron Yeshiva, in his Sefer Zman Simchaseinu. 

I have  it here because my son, Harav Moshe, pointed out a very simple answer that for some reason Harav Cohen does not mention. More than that, even though he brings the Maharit that the Oneg Yomtov quotes in his hakdama, there is a much more relevant Maharit that uses Moshe's tzushtell to clearly answer the question. 

מאמר מ״ג

 בקשת אנא ה' הושיעה נא היא חלק מן ההודאה 

א].  בדברי התוס' בסוכה לז, ב, שהבאנו במאמר הקודם באות א, כתבו הטעם שמנענעים גם ב'אנא ה' הושיעה נא', ....

[לשון התוס':

בהודו להשם תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו בסוף הלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פירש בקונטרס ויש מפרשים תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם אחד וכן באנא ה' הושיעה נא כבית הלל ולא באנא ה' הצליחה נא כבית שמאי וטעמא דבית הלל אע"פ שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים משום דכתיב (דברי הימים א טז) אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעים את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא] 

(I just fixed the quote from the passuk, because in Divrei Hayamim is says עצי היער, not כל עצי היער as it says in Tehillim.)

 ודבריהם צ"ע, כיון שחובת הנענועים הוא מקרא ד'אז ירננו (כל sic) עצי היער', שהוא ענין שבח והודאה, מה שייך ענין זה לבקשת 'אנא ה' הושיעה נא', שהוא בקשת ישועה ולא שבח והודאה. 

ב] ואפשר לבאר ענין זה במקצת, בהקדם דברי רבנו יונה בשערי תשובה שער רביעי אות יב: 

 ונאמר אודך י'י כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני (ישעיהו יב א). פירוש – אודך על מוסרך וקבלתיו באהבה, ובעבור זה שאודך על שאנפת בי – ישוב אפך ותנחמני. וכן בענין ההודאה על הטובה נאמר אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך (תהלים נב יא). פירושו – אודך על הטובה שעשית עמדי ובעבור זה אקוה להתמדת טובתך. ונאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהלים קטז יג) – צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא (שם ג–ד).

ומבואר בדבריו, דההודאה עצמה היא סיבה לבקשת הישועה, ומתוך ההודאה על הטובה, באה התקוה והבקשה על התמדת הטובה. 

 ולפי"ז יש לבאר, דגם בקשת 'אנא ה' הושיעה נא', שייך לסדר ההלל וההודאה של 'הודו לה' כי טוב', כיון שמתוך ההודאה בוקעת ועולה בקשת הישועה, ולפיכך גם בקשת הישועה היא חלק מן ההודאה, ובחיוב הנענועים של ההודאה, באה גם בקשת הישועה של אנא ה' הושיעה נא.

 אולם עדיין אין זה מספיק, דמדברי התוס' מבואר לכאורה, דאנא ה' הושיעה נא, היא עצמה הודאה. וגם עיקר דברי רבנו יונה דמתוך ההודאה באה בקשת הישועה צ"ב. 

ג] וידידי הגר"ב שליט"א אמר בזה, בהקדם דברי רבנו יונה בברכות ד, ב מדפי הרי"ף, שכתב בביאור סוגית הגמ' 'איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה':

ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר, מפני כשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד, הוא מראה שבוטח בקב"ה בתפלה, כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום. לו כל צרכיו. 

ומבואר, דבבקשת צרכיו, מגלה האדם ומראה שהוא בטוח בקב"ה שנותן 

ולפי"ז יש לבאר גם הא דבקשת אנא ה' הושיעה נא היא חלק מן ההודאה, כיון שבבקשה זו מגלה ומראה שהקב"ה נותן לו מחסדו. שאם לא היה הקב"ה נותן לו מחסדו, לא היה מבקש ממנו, ולפיכך הבקשה עצמה היא הודאה, שהקב"ה נותן לנו כל צרכינו בחסדו הגדול. יצחק חנוכה, מאמר ב פרק ב: 

ד] ונראה להוסיף דברים בזה, בהקדם דברי הגר"י הוטנר זצ"ל בספרו פחד יצחק—חנוכה, מאמר ב פרק ב: 

בבנין המילים של לשון קודש, נזדמנו לפונדק אחד שני מושגים, הבעת החזקת טובה (דאנקען), והסכמה לדעת הצד השני (נאכגעבען), לשני המושגים הללו יש בלשון קודש ביטוי משותף 'הודאה', הודאת בע"ד פירושה הסכמה לדבריו של הצד השני, הודאה על העבר פירושה הבעת החזקת טובה על מעשה חסד, הסברת השיתוף הזה היא, כי בתכונת נפשו של האדם טמונה היא השאיפה להיות סמוכה על שולחן עצמה מבלי להזדקק לעזרתו של הזולת, ובשעה שאדם מביע את הכרת טובתו לחבירו ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בע"ד, כי בפעם הזאת אמנם לא עלתה בידו והיה עליו להשתמש בטובתו של חבירו, באופן שהשורש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא מעשה הודאה, ועל אחת כמה וכמה שכך הוא הענין בין אדם למקום, 'עיר פרא יולד', ובטבע הפרא של כל אדם גנוזה היא ההנחה של כוחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, ובשעה שהוא מקריב את תודתו למקום, הרי זו הודאה כי לית ליה מגרמיה כלום. 

ומצאתי הדברים מפורשים בילקוט שמעוני בראשית רמז קכו: 

א"ר לוי 'לא יגרע מצדיק עיניו', דוגמא דידיה לאה תפשה פלך הודיה ועמדו כל בניה בעלי הודיה, יהודה 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני'. דוד 'הודו לה' כי טוב', דניאל 'לך אלקא דאהבתי מהודה ומשבח אנא'.

 ודברי חז"ל צ"ב, שיש כאן ערבוב בין שני סוגים של הודאה, דבלאה ובדוד ובדניאל, ההודאה היא במהלך של הלל והודאה שבא מתוך הבעת טובה, וביהודה ההודאה היא ענין אחר לגמרי, שהיא הודאה במהלך של הודאת בע"ד והסכמה לדעת הצד השני.

ולפי דברי הפחד יצחק, הדברים מבוארים היטב, דהכל ענין אחד, וגם ההודאה של הבעת טובה היא הודאה של הודאת בע"ד, דתוכן ההון ההודאה הוא ההכרה שכל מה שקבלתי הוא מטובתו של הקב"ה, ולפיכך ענין ההודאו של לאה, שבאה להביע תודה להקב"ה על לידת יהודה, הוא בשורש רש אותו ותה ההודאה של הודאת בע"ד שהוד יהודה ואמר צדקה ממני, שההכרה וההסכמה לצד צד השני, היא עצמה הודאה של הבעת טובה. וע"כ תודה, שאדם 

וכן יש מקור לדב דברים אלו בדרי הגאון בעל עונג יו"ט בהקדמה:  

וע”כ אמר ילך לך אזבח זבח תוד ודה ובשם ה' אקרא קרא', שעל ענין זה אזבח זבח שקרבן יבן תודה דה הוא לשון הודאה, ואין ענין הודאה נופל אלא על מה יכול לכל ומודה בו, זה מיקרי הוד לכפור בו הודאה, אבל מה שאינו יכול לכפור בו, לא מיקרי הודאה, זה, כמבואר בחו"מ לענין ענין מודה במקצת, ולזה אמר אחרי שפתחת למוסרי לעשות נגד רצונך, לכן לא כן אנכי, רק אזבח לך זבח תודה ובשם ה' אקרא, להודות כי הכל ממך עילת כל העלות וסיבת כל הסיבות ע"כ דברי המהרי"ט.

ומבואר, שדימה הא דבעינן מודה בדבר שיכול לכפור בו במודה מקצת הטענה, לומר דגם בהודאה שבאה במהלך של תודה והלל צריכים שתהיה בדבר שיכול לכפור בו, ובע"כ דתרוייהו ענין אחד בשורש ענינם.

 ה] ולפי"ז יש לנו תוספת ביאור, בהא דנתבאר עפ"י דברי רבנו יונה, דבקשת הישועה עצמה היא חלק מההודאו יאה, משום שע"י שע"י הבקשה הוא מגלה ומראה שהקב"ה נותן לו מחסדו, שהרי עיקו ניקר תוכן ענינה של ההודאה, היא ההכרה וההסכמ הסכמה שכל הטובה שקיבל היא מהקב"ה, וזה בא לידי ביטוי בבקשת הישועה הישועה שבאה אחרי ההודאה, שבזה הוא מגלה ומודה שכל טובותיו הם מחסדו של של הקב"ה, ולכן הוא פונה ומבקש מהקב"ה שימשיך ויתמיד ליתן לו מחסדו ומישועתו, ולפיכך יכך בקשת אנא ה' הושיעה נא היא עצמה חלק מן ההודאה, במהלך של גילוי וה בחסדו וישועתו של הקב"ה.

 וזה גם הביאור בדברי רבנו יונה שהבאנו לעיל, שההודאה היא סיכה לבקשת הישועה, כיון שבקשת הישועה עצמה היא חלק מההודאה, דמתוך ההכרה וההסכמה שבאה בהודאה, בוקעת ועולה הבקשה על התמדת הטובה והמשכה. 

ו] ועפ"י הדברים המבוארים, ביאר ידידי הגאון רשי"ב שליט"א, את תוכן הענין שנתיחד חג הסוכות לדין על המים,ובהקדם דברי רש”י בראשית ב, ה, שפירש הפסוק וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים מטר על הארץ': 

ומה טעם לא המטירלפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים. 

וביאר שם המהר"ל בגור אריה: "כלומר ואסור לעשות טובה לאיש אשר אין מכיר בטובה". ומבואר, דהשורש והסיבה לגשמים הוא בהכרת הטובה של האדם לגשמים ולפיכך חג הסוכות שהוא זמן ההודאה לה' יתברך, וכמו שהבאנו במאמר הקודם מדברי המהר"ל, ונתבאר במאמר זה דעיקר ענין ההודאה היא ההכרה במהלך של הודאת בע"ד בטובתו של הקב"ה, הרי הוא הזמן שנתן לנו הקב"ה בחסדו לדין על המים, שמתוך ההודאה והכרת הטובה של חג הסוכות, נתברך בדין המים, ודפח"ח

עד כאן מספר זמן שמחתנו

Here is what my son Harav Moshe pointed out, and with the Maharit, it is כפתור ופרח.

The Rosh Yeshiva only talks about the naanuim. He could have asked that bichlal, what is "Hoshiah Na" doing in Hallel? The answer is that bakasha belongs after shevach. How do I know that? From the Mishna in Brachos. What is the logic of this din? The Maharit.

Bekitzur: He should have written the piece differently. This is how I would have written it, and I'm sure he would have done it this way if he had seen the Maharit:

What is הושיע נא doing in Hallel?

The answer to that question is in the Mishna in Brachos 54 

הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו, בן עזאי אומר ארבע שתים בכניסתו ושתים ביציאתו, נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד.

 From this we see Chazal's rule- a general concept- that after shevach v'hodaah for the past, you should make a bakasha for the future. On this, the Maharit in his Drashos:

מהרי"ט בדרשותיו (דרוש שני לפרשת עקב) 

הבקשה אחרי ההודאה יש בה שבח מיוחד להקב"ה יותר משאר הבקשות, כי לכאורה היה נראה שלאחר שקיבל עתה טובה אחת, עליו לשתוק מלבקש עוד, שדי בכך שגמלוהו טובה אחת בחינם ואיך יש לו פה לבקש עוד, אך באמת כל זה הוא במדת בשר ודם, אבל מדת הקב"ה אינו כן, כי הטבתו היא בלתי תכלית, כי הוא חפץ להטיב בלי גבול ובידו היכולת להטיב בלא סוף, לא יעף ולא יגע מלהטיב ולחזור ולהריק ברכה, וכמו שאמר הכתוב הרחב פיך ואמלאהו. א"כ יש כאן שבח מיוחד על מדת טובו של הקב"ה שאין לה סוף, ולכן יש ג"כ יותר חיוב לבקש אחר הודאה, מאשר שאר בקשה.​

that Bakasha after shevach is the biggest shevach v'hoda'ah. 

Reb Yosef Ber in Reshimos Shiurim on Sukkah packs this entire discussion into one sentence:

 תוס' ד"ה בהודו- וטעמא דבית הלל כו' דכתיב אז ירננו כו' וכתיב בתריה הודו כו' וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו וכו'. נראה בכוונתם שמנענעים בהודו שיש באמירתו הודאה על שעבר. וגם מנענעים באנא ה' שיש בו בקשה על להבא. וכן מצינו הנכנס לכרך מודה על שעבר ומבקש רחמים להבא (ברכות נד.). בהלל בקשת רחמים מהווה הודאה להקב"ה ומחייבת נענועים נוספים.

It has also been pointed out that this is the reason people respond to a birkas hagomel with a bakasha al ha'asid, מי שגמלך. Why doesn't the baal haneis himself say it? Pashtus because his chiyuv is to be mefarsem the neis berabbim, and if he were to add anything, it would be a hefsek on the Amein of the tzibur. After they say amein, it is appropriate that they should be mispallel for him. He could say it himself, but a bracha of a tzibur is better, and by listening he is yotzei this as well.

Hallel at the Seder

Yerushalmi Megilla 2:1 (18b)

משנה:

הקורא את המגילה למפרע לא יצא קראה על פה קראה תרגום בכל לשון לא יצא אבל קורין אותה ללעוזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא:

גמרא:

דכתיב (אסתר ט) ככתבם 

קראה על פה לא יצא דכתיב ככתבם קראה תרגום לא יצא דכתיב ככתבם: בכל לשון לא יצא: דכתיב ככתבם וכלשונם 

ר' יונה אמר תנה נחמן בר אדא ר' יוסה אמר תנה נחמן סבא (דברים ו) והיו כדרך הוייתן יהיו ותני אף בהלל ובקרית שמע המגילה כן ניחה בקריאת המגילה דכתיב ככתבם ברם בהלילא בגין דכתיב (תהילים קי״ג:ג׳) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' מהולל שם ה' ממזרח שמש עד מבואו מה את שמע מינה א"ר אבין עוד היא אמורה על סדר 
- בצאת ישראל ממצרים לשעבר 
- לא לנו ה' לא לנו לדורות הללו 
- אהבתי כי ישמע ה' לימות המשיח 
- אסרו חג בעבותים לימות גוג ומגוג 
- אלי אתה ואודך לעתיד לבא

Interpretation:

Mishna:One who reads the Megilla out of order does not fulfil his obligation....Gemara:(An interpolation from the Talmud Bavli:  In the case of Krias Shema, we know the source for the requirement to read it in order, and that is the words) V'hayu, which we understand to mean "exactly as written in the Torah."The rule of our Mishna, stated regarding Megilla, applies as well to Hallel and Krias Shema.(Returning to Yerushalmi:)In the case of Megilla, because it states Kiksavam, meaning "as written."What is the source for requiring Hallel to be read in order?Because it says "From place to sun rises to where it sets, God's name is praised."  This implies that order is essential, to begin from the beginning and proceed to the end.Another proof: Because the concepts expressed in the Hallel are written chronologically:B'tzeis refers to the redemption from Egypt.Lo Lanu speaks of our time in the current exile.Ahavti speaks of the time after Mashiach comes.Isru Chag is the days of Gog u'Magog.Eili Attah is the ultimate and final goal of the future.

With this Yerushalmi, we understand why Hallel is split at the seder, with the first half before the meal and the second half after.

The first half sings of the redemption from Egypt, and then prayerfully speaks of our condition as free men who await the return of the Shechina and all of Klal Yisrael to the land, and asks Hashem's protection during our exile.  After we finish "Pesach, Matza, and Maror," the Hallel after the meal deals with the future God promised us, and although the wait seems endless, we sing about the wonders and joy that we will all experience when God fulfils His promise.

See also Bavli Pesachim 118 on the same topic.

 וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מאי טעמא אמרינן האי משום שיש בו חמשה דברים הללו יציאת מצרים קריעת ים סוף ומתן תורה ותחיית המתים וחבלו של משיח 

- יציאת מצרים דכתיב בצאת ישראל ממצרים 

- וקריעת ים סוף דכתיב הים ראה וינוס 

- מתן תורה דכתיב ההרים רקדו כאילים תחיית המתים דכתיב אתהלך לפני ה׳ 

- חבלו של משיח דכתיב לא לנו ה׳ לא לנו--

--ואמר רבי יוחנן לא לנו ה׳ לא לנו זו שעבוד מלכיות 

--איכא דאמרי אמר רבי יוחנן לא לנו ה׳ לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג 

Steinzaltz interpretation, from Sefaria - 

And since there is the great hallel, which contains the special praise of “Who gives food to all flesh” (Psalms 136:25), as explained above, what is the reason that one also recites this hallel of Psalms 113–118, the section recited on every joyous occasion? The Gemara answers: The reason is because the regular hallel contains these five matters: The remembrance of the exodus from Egypt, the splitting of the Red Sea, the giving of the Torah, the resurrection of the dead, and the pangs of the Messiah. Since it mentions these key concepts, this hallel is also considered important.
The Gemara elaborates: The exodus from Egypt, as it is written: “When Israel came forth out of Egypt, the house of Jacob from a people of strange language” (Psalms 114:1). And the splitting of the Red Sea, as it is written: “The sea saw it and fled; the Jordan turned backward” (Psalms 114:3). The giving of the Torah, as it is written: “The mountains skipped like rams” (Psalms 114:4), which is similar to the description of the giving of the Torah found elsewhere in the books of the Prophets. The resurrection of the dead, as it is written: “I will walk before the Lord in the lands of the living” (Psalms 116:9), which follows the verse: “For you have delivered my soul from death.” After mentioning death, the psalm describes the resurrection in the lands of the living.
The pangs of the Messiah, as it is written: “Not to us, God, not to us, but to Your name give glory” (Psalms 115:1). And Rabbi Yoḥanan said: The verse “Not to us, God, not to us” and the entire psalm, including the verse “Why should the nations say, where now is their God?” (Psalms 115:2), is referring to the era of the enslavement of the kingdoms and the redemption of the Jewish people from their dominion. Some say that Rabbi Yoḥanan said: The verse “Not to us, God, not to us” is referring to the war of Gog and Magog, the catastrophes and wars that will befall the Jewish people in the end of days from which they will be delivered. 

Both the Bavli and the Yerushalmi say that only the first two chapters of Hallel are Hallel Mitzrayim. All the rest of Hallel speaks of the present and the future. The division of the two sections is exactly in keeping with the order of the Seder, beginning with the celebration of Yetzias Mitzrayim, and ending with our faith in Hashem's presence during Galus and His ultimate return of the Shechina to Eretz Yisrael with Biyas Mashiach. The second section can certainly be recited after Chatzos.

This year, at our lonely sedarim, as we celebrate the Geulas Mitzrayim, let us hopefully and confidently and joyously sing of the Geula Ha'asida.