Chayei Sara. A Penetrating Insight Into Yishmael

 I saw this in the weekly Parsha sheet from Yeshiva Beis Moshe Chaim/Talmudic University in Miami.  Rav Avraham Bukspan and Rav Yekusiel Stern tell me it is from the great Rav Yochanan Zweig, one of Rav Rudderman's most beloved illuyim. 

Here is the vort. It is followed by my comments, the Targum Yonasan cited in the vort, and some pesukim from the story of Adoniyahu that resonate with this idea. That is followed by a comment from a great thinker with whom I am lucky to be acquainted. I am not going to identify him.

****************************************************

Resentment and Delinquency

Avraham expired and died at a good old age, elderly and sated, and he was gathered unto his people. Yitzchak and Yishmael, his sons, buried him in the Cave of Machpelah (Bereishis 25:8-9).

From here we see that Yishmael repented, for he let Yitzchak go before him (Rashi ad loc).

Rashi’s description of Yishmael’s teshuvah is puzzling. According to Rashi (21:9), Yishmael sinned by engaging in the most grievous transgressions: idolatry, immorality, and murder. How was it that a display of deference to Yitzchak served as an atonement for those sins?

Targum Yonason Ben Uziel (22:1) recounts the conversation between Yishmael and Yitzchak which led up to the test of the akeidah. In it, it is clear that Yismael believed that he, as the older son, would be the rightful heir to Avraham Aveinu and his legacy. In fact, when Hashem reveals to Avraham that Yitzchak is to be his successor and the progenitor of the Jewish people Avraham exclaims, “If only Yishmael would live before You!” (17:18). Avraham indicates that he considered it a reasonable possibility that Yishmael might have been his spiritual heir.

Indeed, when the angels come to visit Avraham we find Yishmael rushing to and fro and preparing food for their visitors – even though Yishmael, like Avraham himself, had been circumcised only three days earlier.

Since it was reasonable to assume that Yishmael would ultimately succeed Avraham, it also stands to reason that Avraham spent years giving over the message to his son that he would ultimately be his successor. Yishmael undoubtedly felt that he was destined to take his father’s place – but then Yitzchak was born, and all of his hopes were dashed. Suddenly, he was shunted aside in favor of the new arrival and, in his rage and frustration over being displaced, Yishmael descended into the abyss of sin. Indeed, the Torah mentions Yishmael’s sins in the same possuk (21:9) as his relationship with Yitzchak, indicating that his aberrant behavior stemmed from a single cause: his resentment at being replaced as his father’s heir.

וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק׃ 

וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק׃ 

וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק׃

Although the sins Yishmael committed were the three cardinal transgressions of the Torah, he was not driven by a warped ideology or a lust for immorality. The Torah describes his sins with the word metzachek, which literally means “mocking.” While this word is an allusion to each of the three cardinal sins, it also indicates the root cause of Yishmael’s transgression: He denigrated the Torah’s values and its morals became cheap in his eyes as a result of his anger at being replaced by Yitzchak.

One of the principles of teshuvah is that a person’s actions are often driven by underlying issues – when those issues are addressed, many problematic behaviors are easily fixed. At some point, Yishmael became aware that his own sins were being driven by his ire at losing his position to Yitzchak, and he remedied that by treating Yitzchak with respect. Thus, Yishmael’s teshuvah addressed the root cause of his sins, rather than merely the actions, which were only symptoms of an underlying resentment. This is why the act of according Yitzchak respect was considered a full-fledged act of repentance.

******************************************************

Comments.

It is such an amazing vort that one is astonished that nobody has said it before. I guess it's like Newton's apple - the rare אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה type of vort that nobody realizes, but as soon as it is revealed, it becomes obvious.  

It does not excuse Yishmael's behavior. but it certainly explains it. Was he expected to quietly relinquish everything he had been promised? Who has the strength to do that? By Moshe and Aharon, where Aharon was the older brother but had not been promised anything, his ושמח בלבו was considered a supernal ויתור. Yishmael was expected to be ten times as much tzaddik as Aharon? He should grin and bear it? Does anyone expect him to be like Yonasan to Dovid?  Of course not. It was perfectly natural that Yishmael hate Yitzchak as much as Shaul hated Dovid, לבשתך ולבשת ערות אמך. The problem is that he allowed it to drive him to avoda zara and gilui arayos, and shfichas damim of people that were not involved. (Shfichas damim of his adversary, in these circumstances, is just the way of the world, no less muttar than מלחמת הרשות, judging from almost every single transfer of power in the malchus of Yehuda and Yisrael.)

It strikes me לעניות דעתי as being karov l'emes, and it's a powerful vort that is consistent with the behavior of so many others, particularly of Adoniyahu in the Haftorah from the second perek of Melachim. But who would have realized that Yishmael, too, born a Pereh Adam though he may have been, also experienced a real personal emotional trauma that triggered his choice of a way of life. 

Targum Yonasan

The second part is in Sanhedrin 89b and the Tanchuma. The first part is only in the Targum Yonasan.

וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין מִן דִי נָצוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל יִשְׁמָעֵאל הֲוָה אָמַר לִי חֲמָא לְמֵירוּת יַת אַבָּא דַאֲנָא בְּרֵיהּ בּוּכְרַיָא וְיִצְחָק הֲוָה אָמַר לִי חָמֵי לְמֵירוּת יַת אַבָּא דַאֲנָא בַּר שָרָה אִנְתְּתֵיהּ וְאַנְתְּ בַּר הָגָר אַמְתָא דְאִמִי עָנֵי יִשְׁמָעֵאל וַאֲמַר אֲנָא זַכְּאַי יַתִּיר מִנָךְ דַאֲנָא אִתְגְזָרִית לִתְּלֵיסְרֵי שְׁנִין וְאִין הֲוָת צְבוֹתִי לִמְעַכְּבָא לָא הֲוֵינָא מָסַר נַפְשִׁי לְאִתְגַזְרָא וְאַנְתְּ אִתְגַזְרַת בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין אִילוֹ הֲוָה בָּךְ מַנְדְעָא דִלְמָא לָא הֲוֵיתָ מָסַר נַפְשָׁךְ לְאִתְגַזְרָא מְתִיב יִצְחָק וַאֲמַר הָא נָא יוֹמַיָא בַּר תְּלָתִין וְשִׁית שְׁנִין וְאִילוּ בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכוּלֵי אֵבְרַיי לָא הֲוֵיתִי מְעַכֵּב מִן יַד אִשְׁתְּמָעוּ פִּתְגָמִין הָאִילֵין קֳדָם מָרֵי עַלְמָא וּמִן יַד מֵימְרָא דַיְיָ נַסִי יַת אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵיהּ הָא נָא

Adoniyahu. 

After Adoniyahu's attempt to take the throne was thwarted, Shlomo was crowned. Some time later, Adoniyahu asked Bas Sheva to ask Shlomo on his behalf that he be given Avishag, the late Dovid HaMelech's consort, for a wife.  In a classic example of passive aggressiveness, (look at this false front of rueful resignation to God's will,) his words reveal his burning anger at having been cheated out of the throne.  And Shlomo responded in the way that kings do respond to this sort of thing. 

Melachim I 2:13-end.

וַיָּבֹ֞א אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגֵּ֗ית אֶל־בַּת־שֶׁ֙בַע֙ אֵם־שְׁלֹמֹ֔ה וַתֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם בֹּאֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃

וַיֹּ֕אמֶר דָּבָ֥ר לִ֖י אֵלָ֑יִךְ וַתֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃

וַיֹּ֗אמֶר אַ֤תְּ יָדַ֙עַתְּ֙ כִּי־לִי֙ הָיְתָ֣ה הַמְּלוּכָ֔ה וְעָלַ֞י שָׂ֧מוּ כָֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל פְּנֵיהֶ֖ם לִמְלֹ֑ךְ וַתִּסֹּ֤ב הַמְּלוּכָה֙ וַתְּהִ֣י לְאָחִ֔י כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃

וְעַתָּ֗ה שְׁאֵלָ֤ה אַחַת֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֵ֣ל מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּשִׁ֖בִי אֶת־פָּנָ֑י וַתֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דַּבֵּֽר׃

וַיֹּ֗אמֶר אִמְרִי־נָא֙ לִשְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י לֹֽא־יָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָ֑יִךְ וְיִתֶּן־לִ֛י אֶת־אֲבִישַׁ֥ג הַשּׁוּנַמִּ֖ית לְאִשָּֽׁה׃

וַתֹּ֥אמֶר בַּת־שֶׁ֖בַע ט֑וֹב אָנֹכִ֕י אֲדַבֵּ֥ר עָלֶ֖יךָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃

וַתָּבֹ֤א בַת־שֶׁ֙בַע֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר־ל֖וֹ עַל־אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּקָם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִֽימִינֽוֹ׃

וַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּ֖שֶׁב אֶת־פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר־לָ֤הּ הַמֶּ֙לֶךְ֙ שַׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹֽא־אָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָֽיִךְ׃

וַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃

וַיַּעַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי־לוֹ֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן־צְרוּיָֽה׃ (פ)

וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּֽיהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃

וְעַתָּ֗ה חַי־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִי ויושיביני [וַיּֽוֹשִׁיבַ֙נִי֙] עַל־כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַאֲשֶׁ֧ר עָֽשָׂה־לִ֛י בַּ֖יִת כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹנִיָּֽהוּ׃

וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃ 

***********************************************

This is from my friend, a musmach, a yerei shamayim, and an Oxford/University of Chicago trained philosopher. His thoughts are sometimes not perfectly compatible with those of mainstream Orthodox Judaism. 

Thank you for sharing Rav Zweig's insights, which show a real sensitivity to and understanding of human psychology. Over the years I have come to realize that the wretched behaviors and failed lives of many, especially people of promise and talent, are due to hidden trauma or other painful maladjustments which were never properly addressed. Unlike Rav Zweig, I would point out that while such an approach casts the "sinner" in a more sympathetic light, it raises certain theological problems, namely, why G-d orchestrates such "unfair" and hurtful situations to begin with. Indeed, it is just these sorts of problems that lead to a loss of belief in and crushing disappointment with the absolute justice and goodness of G-d.  Thus, while Rav Zweig believes that the anger and resentment of being displaced was the root cause of Yishmael's aberrancy, I would argue that it was the shattering of his religious belief system which left him adrift in a  world now conceived as being senseless and cruel; he modified his behavior accordingly. 

The comparison you draw with Adoniyahu is "spot on." Korach, perhaps, is another such character who would fit the general mold. 

With all due respect, I must point out that to say that "the story of Yishmael raises theological problems" is absurd. Any perceived theological problem is akin to the use of the plural in נעשה את האדם. The bedrock of Torah theology is condign justice, and nevertheless Tanach abounds with stories of individuals who are faced with crises of faith brought about by apparent injustice, such as איוב. Faith does not mean that you trust God because He does what you consider just. The whole point of faith is to have such trust in Hashem's אמיתיות and chesed that you view apparent injustice as a mirage, or a failure of human cognition. As I said, perhaps it was natural for Yishmael to hate Yitzchak, even to want to kill him. But Yishmael had not "earned" any yerusha. That he was heir apparent was not a result of any personal qualities or efforts or achievement, it was merely an accident of birth.  The proper reaction may have been anger and grief, not blasphemy.  In fact, as discussed above, Chazal tell us that Yishmael ultimately realized this and did teshuva. So while his shattering emotional trauma no doubt mitigated his sins, they did not excuse them.

Chayei Sara. Another Example of Teleology.

In a recent post I wrote:

Sara did not die before her time. Sarah's years were over and her time had come. The Satan just used the Akeida as the instrument of bringing about that death (borrowing Reb Yaakov Kamenetzky's words as brought in the Tallelei Oros page 248. Reb Yaakov adds that this is why the passuk begins with Chayei Sarah..127, and ends with the words sh'nei chayei Sara - this was the number of years she was allotted. When she was born, she was given 127 years. Those years had run out. This is also brought in the Kol Rom as something Reb Yaakov said to Reb Moshe when he came to be menachem aveil at his Shiva on his sister, Rebbitzen Small. I also just saw it in the Emes L'Yaakov, where he proves this because later it says that when Yitzchak turned 123, he realized that he had to get moving on a shidduch for Yaakov, because a man needs to worry when he reaches a parent's age of death, and his mother had died at 127. If her death was the result of some malicious act of the Satan, that number would be irrelevant to the length of his life. The fact that he viewed his mother's 127 years as possibly foreshadowing his own lifespan proves that her death at that age was because she had reached her predestined lifespan.)

The Lutzker Rov says exactly the same in the Oznayim LaTorah.

On the other hand, Chazal say the opposite! We are told that Sara was supposed to live to 175, but 48 years were taken away from her because she asked Hashem judge the complaint she had against Avraham for being close to Hagar. A person who demands Hashem's justice against another is examined with Middas Hadin, and as a result, Sara lost those 48 years. So could Reb Yaakov and The Lutzker Rov (and Reb Moshe, and yibadeil l'chaim, Rav Chaim Kanievsky,) say that she had run out of the time that had been allotted her when she was born?  

The answer is that Sara was allotted 175 years. There was also a reality that she would live 127 years. To resolve the contradiction, from the moment she was born there was a gzeira that she would do something that would cause her to lose 48 years. When she called for Hashem's justice against Avraham, that slip, that small error, was mobilized to bring about the necessary result of losing 48 years.  I don't know why that is. Maybe someone else needed 48 years from a Sarah, like David Hamelech needed 70 years from the Yetzir Kapo shel HKBH. Maybe there is an ongoing tension between the Briyah with Din and with Rachamim. But there's no point in speculating about the why. What matters is being aware of the yesod.

This foundational idea appears in many garbs, some of which we have discussed in other places. However it appears, this is the basic thought:  (First, please note that this does overlap to some extent the issue of Yedia Ubechira, but it is much more broad.) 

History is predestined.

Mankind has free choice.

The Ribono shel Olam wants world events, public and private, to be the consequence of the choices we make. 

For that purpose, we are either shepherded towards behaving in a certain manner, or our behavior is construed in a manner, that will provide the necessary impetus toward a specific predestined end. 

Thus, the historical imperative brings about its cause. 

We are used to thinking that the cause brings about the effect. In the ruchniyusdikkeh world, it is actually the effect that brings about the cause.

Theologians have used the term "Teleology," from Telos, end or results, and logy, meaning doctrine. They use it to rationalize evolution, saying that mankind is the purpose of creation, and the eons of seemingly random geological and biological evolution that brought about the existence of man was actually divinely directed towards that goal.   I don't believe that is true.  I think Hashem created Adam HaRishon from the earth on Rosh Hashannah. I only bring it because it is a simple application of the idea that is similar to what we're talking about here, similar enough that I can borrow the term.

After posting this, I was graced with three excellent marei mekomos from two wonderful readers, R Micha Berger who showed me the Meshech Chochma, Dr Nachum Stone who showed me the Beis Haleivi, and Reb Menachem Shafran who showed me the Ben Yehoyada/Yetiv Lev, where this idea is stated very clearly. This post has been updated to incorporate them.  

Bottom line: this yesod has been stated by Rav Schwab, Reb Yaakov, the Lutzker Rov, the Meshech Chochma, and the Beis Haleivi. I think it is explicit in the Tanchuma I bring below as well. There are minor variations on the theme, but they all agree about the yesod.


Here are the posts where we discussed this in the past - separately, before I realized they are all based on the same idea - with updates.   

In the post "The Avos Fulfilled All the Mitzvos, and Lot's Matza"

But even given that Mitzvos all have a "ta'am," I always quote Rav Schwab's aphorism about Ta'amei HaMitzvos: המצווה סיבה לטעם, לא הטעם סיבה להמצווה
The Mitzvah caused the events we call "the reasons for the mitzvah" to occur, not the other way around. Because we needed a rationale for Matzah, Matzah played a part in the shibud and geula of Mitzrayim. If there weren't a Mitzrayim, something else would have happened that lent meaning to the Mitzvah of Matzah.

and thank you, Dr. Nachum J Stone, for showing me the Beis Haleivi in Parshas Bo. He says this yesod very, very, clearly.

ועל דבריו אלו באה התשובה ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ויש כדברים אלו תשובה וסתירה גדולה לכל דברי האפיקורסות שלו והוא דאע"ג דטעם זה אמת הפסח שעשו ישראל במצרים בשעת מעשה היתה הוראה לביטול ע"ז שלהם מ"מ עוד חידש להרשע חידוש דברים שלא ידע מהם והוא דגם בהמצות שאנו יודעין בהם הטעם וכמו במצה שאמרו בה טעם על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם וכן מרור שבא לזכר שמררו המצריים חייהם ופסח על שפסח על בתי אבותינו מ"מ בודאי ראין זה עיקר יסודה של המצוה ולא מטעם זה נתחדשה המצוה והטעם אינו רק דבשביל זה מוטל עלינו החוב לקיים ולעשות מצוה זו ולא נהיה כפויי טובה  וכן דקדקו רבותינו ואמרו מצה זו שאנו אוכלין כו' על שום שלא הספיק בצקם כו' דהוא רק טעם דמש"ה אנחנו מקיימים מצוה זו 

אבל עיקר יסודה של המצוה למה כך היא המצוה איננו בשביל זה מה שהיה במצרים דהרי התורה קדמה לעולם וגם קודם העולם היתה התורה והיה כתיב בה מצות מצה וגם אברהם אבינו וכל האבות קיימו התורה כולה עד שלא ניתנה וא"כ הוא בליל ט"ו בניסן אכל אברהם מצה ומרור אע"ג דאז היה קודם גלות מצרים 

ועל כרחך מצות אלו לא נצמחו מגאולת מצרים רק הוא להיפוך דמזכות מצות פסח ומצה ומרור שיש בלילה הזאת נצמחה גאולתן ממצרים בלילה זו 

וזהו דמשיב להרשע על חקירותיו והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לא אמר לו בעבור שיצאתי ממצרים אני עושה המצוה רק להיפוך בעבור מצות אלו נתחדש לנו יצ"מ

וזהו בכלל בכל טעמי המצות דלא בשביל הטעם נעשה המצוה רק להיפוך דבעבור המצוה בא הטעם 

וכמו דראינו דבזכות פסח ומצה ומרור שיש בלילה זו זכו להגאל ושלא הספיק בצקם להחמיץ וכן זכינו לבטל ע"ז של המצריים בפומבי לעין כל ולא יחרץ כלב לשונו וכן הוא בכל המצות 

ובזה נסתרו כל חקירותיו של הרשע דאין לו מקום לערער לומר דבהבטל הטעם בטל המצוה חלילה ונמצא דהמצוה בעצמה בעצם יסודה היא חוקה לא נודע לנו עיקר טעמה והיא קיימת לעולמים בלא הפסק 

And in the post "Moshe Rabbeinu's Inevitable Fall"

Briefly, the idea is that Moshe Rabbeinu was the one that should have led Klal Yisrael into Eretz Yisrael. For some reason, this could not actually happen. The effectuation of what needed to happen began all the way back in Mitzrayim and culminated by Meriva. But all of those events and decisions and choices were merely the means of ensuring a basis for not having Moshe enter Eretz Yisrael. He never had a chance.

Rashi in Vezos Haberacha (Devarim 33:8) says the following:

 וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה.

Translation:   And of Levi he said: "Your Tummim and Urim belong to Your pious man, whom You tested (teriveihu) at Massah and whom You tried at the waters of Merivah.                 Rashi:

תריבהו וגו': כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו:

Translation:  and whom You tried…: As the Targum renders it.  Another explanation: “Teriveihu” — You brought about a pretext against him [Levi], for even if Moses [was punished with death and not permitted to enter the Land of Israel because he] said to Israel, “Listen now, you rebels!” (see Bamidbar 20:10), but [how do we understand why] Aaron and Miriam [were also punished with death and were not permitted to enter the Land of Israel] — what did they do [to deserve this]?- [Sifrei 33:8]
What does the Sifrei mean? What does עלילה mean?  In what sense was it a "pretext?"
It appears that for Moshe Rabbeinu, his inability to enter Eretz Yisrael was a foregone conclusion that was waiting for a cause.
Chazal discuss this in several places, but I have to warn you that their explanation leaves us with as many questions as we came with.  At the end of this discussion, I bring a safer alternative from the Maharitz Chayos.
For clarity, I'm labeling each source, starting with the Tanchuma.
I
The Tanchuma in Parshas Vayeishev (4), that says that Moshe Rabbeinu had absolutely no chance of entering Eretz Yisrael.  If he hadn't struck the rock, he would have done something else.  If he lived a perfect life and was absolutely blameless, perhaps someone he was responsible for would have done something wrong.  The point is that the reality of his not entering Eretz Yisrael was determined  long before he struck the rock at Meriva.   

The Tanchuma says that certain human choices and/or the consequences of those choices are preordained.  Hashem ensures that they come to pass through subtle manipulation.  There is no suppression of free will, and Hashem does not force people to act in certain ways.  Instead, Hashem puts people in positions where the likely result will be behavior that will move history in the desired direction, or that Hashem chooses a Middah (Din or Rachamim) that generates the intended consequences from a human action.  The story of Mankind is teleological; certain events must ultimately occur, and seemingly unrelated or random events will inevitably lead to those ends.    Here is the Tanchuma.

ויוסף הורד מצרימה, 

זש"ה לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם תהלים כה

א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן, 

בא וראה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות מנין א"ר ברכיה משום שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א) זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, 

מלה"ד למי שמבקש לגרש את אשתו כשבקש לילך לביתו כתב גט נכנס לביתו והגט בידו מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה מזגו לי את הכוס שאשתה, מזגה לו, כיון שנטל הכוס מידה אמר לה הרי זה גיטך, אמרה לו מה פשעי, אמר לה צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור, אמרה לו כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור שכתבת הגט והביאתו בידך, אף כך אמר אדם לפני הקב"ה רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון שכך כתיב (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ב' אלפים שנה וכתיב בה (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל אלולי שהתקנת 

מות לבריות היית כותב בה כך אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נורא עלילה על בני אדם, 

וכן אתה מוצא שא"ל הקדוש ברוך הוא למשה (דברים א) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו', איש זה משה דכתיב (במדבר יב) והאיש משה ענו. האיש המסויים באנשים, וכן אתה אומר (שמואל א יז) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים, וכן הוא אומר (שמות ו) עתה תראה אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, וכיון שאמר להם שמעו נא המורים (במדבר כ) א"ל הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל הזה, הוי נורא עלילה, 

וכן הוא אומר ביוסף ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם על ידי לשון של ארגמן שעשה לו כתונת פסים נכתב עליו ד' אונאות, פסים פ' פוטיפר ס' סוחרים י' ישמעאלים מ' מדינים בשביל כתונת פסים גרם לכל השבטים לירד למצרים, וא"ר יודן היה הקדוש ברוך הוא מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם, הוי ויוסף הורד מצרימה אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים, א"ר תנחומא למה"ד לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה והיא מונעת העול מן צוארה מה עשו נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותה לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש והיה העגל גועה, שמעה הפרה בנה גועה הלכה שלא בטובתה בשביל בנה כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל אלו 

הדברים וירדו למצרים ופרעו את השטר לכך נאמר ויוסף הורד מצרימה הוי נורא עלילה וגו':

II
Then there is the Medrash Rabba (in MR Breishis 85:1 on Breishis 38:1)

ויהי בעת ההוא: רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט, יא): "כי אנכי ידעתי את המחשבת" שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.

III
And the Bach in his Sefer on Rus, משיב נפש.

 וא״ר יוחנן ביקש (יהודה) לעבור וזימן לו הקב״ה מלאך שהוא ממונה על התאוה א״ל יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולי׳ עומדים ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו   ומעין זה היתה דעת נעמי כי הלא ראתה ברוח הקודש שלא נמצא אז במשפחת יהודה צדיק וטוב שהוא גדול יוחר מבועז שממנו יצא שרש ישי אלא שהמשיך ידו מרות שעל כן לא היה מהדד אחריה ועל כן היתה היא ממצאת עצמה אליו לשכוב מרגלותיו כדרך שעשתה תמר באופן שהמלאך הממונה על התאוה יאמר אליו מהיכן מלכים עומדים כו׳ עד שבעל כרחו שלא בטובתו יבא אליה לבראות אורו של משיח

IV
gU directs us to the parsha of involuntary manslaughter and Ir Miklat. Shemos 21:13:

 ואשר לא צדה, והאלקים אנה לידו--ושמתי לך מקום, אשר ינוס שמה.

Translation:  But one who did not stalk [him], but God brought [it] about into his hand, I will make for [him] a place to which he can flee.Rashi:

אנה לידו: זימן לידו, לשון לא תאונה אליך רעה (תהלים צא י), לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב כא), מתאנה הוא לי (מלכים ב' ה ז), מזדמן למצוא לי עילה:

Translation:  brought [it] about into his hand: Heb. אִנָּה, made it ready for his hand, an expression similar to “No harm will be prepared (תְאוּנֶּה) for you” (Ps. 91:10); No wrong shall be prepared (יְאוּנֶּה) (Prov. 12:21); [and] “he is preparing himself (מִתְאַנֶה) against me” (II Kings 5:7), [meaning that] he is preparing himself to find a pretext against me.Next Rashi:

והאלקים אנה לידו: ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והא-להים אנה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:

Translation: but God brought [it] about into his hand: Now why should this go out from before Him? That is what David said, “As the proverb of the Ancient One says, ‘From the wicked comes forth wickedness’” (I Samuel 24:14). The proverb of the Ancient One is the Torah, which is the proverb of the Holy One, blessed is He, Who is the Ancient One of the world. Now where did the Torah say, “From the wicked comes forth wickedness” ? [This refers to:] “but God brought [it] about into his hand.” To what is the text referring? To two people, one who killed unintentionally and one who killed intentionally, but there were no witnesses who would testify to the matter. This one [who killed intentionally] was not executed, and that one [who killed unintentionally] was not exiled [to the refuge cities]. So the Holy One, blessed is He, brings them [both] to one inn. The one who killed intentionally sits under a ladder, and the one who killed unintentionally is ascending the ladder, and he falls on the one who had killed intentionally and kills him, and witnesses testify about him and sentence him to exile. The result is that the one who killed unintentionally is exiled, and the one who killed intentionally was killed. -[From Mechilta, Makkos 10b]

V
Chaim B points out something that has to be addressed.  Reb Meir Simcha in his introduction to Sefer Shemos asks, what does it mean that Hashem told Moshe Rabbeinu וגם בך יאמינו לעולם?  But Moshe was a human being, and capable of making choices, good or bad, righteous or wicked.  How could Hashem tell him that he would be forever trustworthy?  Reb Meir Simcha answers that indeed at that point, Moshe Rabbeinu's bechira was taken away.  He had reached the perfection human beings are capable of, and there was no point in his retaining his bechira.  Reb Meir Simcah's words, with some ellipses, are

ועל כרחין שהשי״ת שלל ממנו הבחירה לגמרי ונשאר מוכרח כמלאכים שמשה שמצר עצמו עמל ויגע כל כך עד שהעלה עצמו למדרגה הגבוה שבמדרגות האנושי השלימית היותר האפשרי לכן וכה שיבעל ממנו הבחירה א״כ זה עיקר תכלית הבריאה לזכך החומר עד שישיב בשרו גם לרוחני 

....

אבל כל ישראל שהמה לא היו ראוים למדרגה ונבואה כזו, רק כדי לקיים הדת - שלא יבוא שום מבהיל להכחיש דבר אחד על ידי אות ומופת, הוכרחו לעלות למעלה רמה כזו לשמוע קול אלקים

....

אח"כ, הלא שבו לבחירה, שאם לא כן אין תכלית תו בברייתם, כיון שזכייתם שסרה בהם הבחירה - והיה השכלתם בהירה בלי עירוב דמיון וגשם כלל, עד כי הוכרחו כמלאכים שמוכרחים מצד שכלם, שעל זה נאמר (שבת פח, א) "כפה עליהם הר כגיגית", שהיו מוכרחים מצד שכלם והשגתם לקבל עליהם התורה - והיה ענין מקריי, היינו שהיה רק להיות מאמינים בנבואת משה לא מצד האותות, ויאמינו בד' לעולם. אם כן, מה שיותר מן ההכרח, הלא נאות לפניהן לשוב אל הבחירה. ובלא בחירה הלא לא היה להם שכר על קיום התורה, שעל הכרח אין שכר, כיון שלא מצד עמלם והכנתם היה סר מאתם הבחירה.

וזה שאמר: "שובו לכם לאהליכם", היינו לבחירה ולכוחות הגוף, המוקף באלפי כוחות דמיונות ההטעאה שקריות תאוות חשק וכיו"ב, וזה ה"אוהל", שהגוף הוא אוהל הנפש, שבעת מתן תורה יצאה נשמתם (שבת פח, ב), הוא שהחומר לא היה חוצץ מאומה. "ואתה פה עמוד עמדי", שזהו אצלו בטלה כל כוחות הגוף וחומריותו, והשגתו צלולה ובהירה, ונעדר בחירתו ונשאר משכיל מעוצם השגתו מוכרח להשלימות היותר נעלה.

So how does Reb Meir Simcha understand the episode of Mei Meriva?  According to Reb Meir Simcha, then, we have to say that whatever decision Moshe Rabbeinu made at Meriva, it was a fulfillment of Hashem's will.  If so, the idea of the Tanchuma and Sifrei, as applied to Moshe Rabbeinu at Meriva, is certainly true.
But, as I point out in the comments, this makes it hard to read the criticism in the passuk, לא האמנתם בי להקדישני .  Rabbi Kupperman in his notes to his edition of the Meshech Chochma asks this question, and he says that Moshe Rabbeinu was not entirely bereft of bechira; he was like a Malach, and even a Malach has some degree of Bechira, and can be punished for failure, as he cites from the Medrash Rabba on Bereishis 19:13, where the Malachim said  כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, and they were punished either for revealing a secret or for saying "we," not "Hashem."  The Medrash there says that their punishment was they were Nidcheh from their Mechitza-

מלאכי השרת ע"י שגילו מסטורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן מאה ושלושים ושמונה שנה. 

אמר רבי חמא בר חנינא: על שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה 

This is supported by a similar discussion in the Ramban (Devarim 30:6), who says that being without Bechira is the state of Adam before the sin.  And, of course, Adam Harishon did sin.

 "ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית ב:ט:

So whatever it was that Moshe Rabbeinu decided, it was good and righteous.  As far as human perception, as far as משפט, what Moshe Rabbeinu did was kulo tov ve'yashar.  By the standards of pure middas hadin, by the standards of חוקת התורה, even a good and righteous decision may not be adequate.  
Or you could answer that his not having Bechira was limited to certain parameters, namely, where the wrong choice could affect his reliability vis a vis יאמינו לעולם, Klal Yisrael's trust in Moshe Rabbeinu.  

******************************************************************

This is absolutely unrelated to the concept of ידיעה ובחירה, Hashem's knowledge of future events, as the Rishonim explain regarding the actions of the Egyptians, (except, perhaps, that the Raavad's assessment there might apply to this discussion- אני אומר שהם דברי נערות.)  The Tanchuma is saying that Hashem takes an active role as events progress; Hashem decides what needs to happen, and He ensures that it does happen, either by indirectly manipulating human behavior until the desired act occurs, or by applying Middas HaDin where Middas HaRachamim might otherwise have applied or vice versa.


VI

See Divrei Dovid in Shemos 4:13, who says that Moshe Rabbeinu already knew in Mitzrayim that he most likely would not be allowed to enter Eretz Yisrael.  See also Netziv here in 33:8.

 ************************************************************

Dr. Stone reminds us of the Gemara in Sanhedrin (111a) that says that Moshe's fate was sealed all the way back in Mitzrayim, when he said mei'az basi el Pharaoh heira la'am hazeh.

תניא אמר ר' אלעזר ברבי יוסי פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים מצאתי זקן אחד ואמר לי בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך מהם טבעו בים מהם הרגו בחרב מהם מעכו בבנין ועל דבר זה נענש משה רבינו שנא' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר על מדותי אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ולא הרהר אחר מדותי אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים 

In the comments you will see a fascinating coincidence - that Rav Micha Berger posted a shiur this week on precisely the same topic, and even with almost the same title, but focused on another chapter in this week's parsha. He brings Reb Meir Simcha here, and it is crystal clear that Reb Meir Simcha is teaching exactly this lesson, albeit with a slightly different kneitch. Reb Meir Simcha says that Hashem put a thought into Eliezer's mind, while I like to think that the mechanism relies on total free will.  It doesn't matter. I'm not interested in making a stand on something only the Ribono shel Olam can know.

Here is Rav Micha's comment:

Funny, my Meshekh Chokhmah shiur on Facebook this week was about Rav Meir Simchah haKohein's portrayal of the finding of Rivqa seeming to focus on Eliezer trying to make sure teleology dominates. (Including his reversal of causality in his comment at 24:15 -- because teleology's explanations start at the goal and work backwards.
Shiur: http://www.aishdas.org/asp/mc-chayei-sarahThe Meshekh Chokhmah discussed (3 comments): https://www.sefaria.org/sheets/138968.3

and here is the bombshell paragraph from Reb Meir Simcha that Reb Micha brings in the above citations:

משך חכמה, חיי שרה 24:15

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. לפי דרכי הלשון הו"ל למיכתב ויהי טרם כלה הוא לדבר אך הענין. דלפי הנראה הבקשה של אליעזר הוא הסיבה ומה שרבקה יצאת וכדה על שכמה הוא המסובב. אולם האמת לא כן כי השם רצה להראות שרבקה בת זוגו של יצחק שם הדברים בפי אליעזר שיעשה נסיון בהשקיית מים וידע מזה שרבקה בת זוגו וא"כ יציאת רבקה הוא הסיבה והמסובב הוא שידבר זה אליעזר בזה שאמר ויהי מה הוא שהיה שהוא טרם כלה לדבר היינו שדבורו היה מהשם ודו"ק בזה.

And thank you to Reb Menachem Shafran for pointing out something from the Ben Yehoyada that is also based on this idea, that our choices, although autonomous and entirely brought about by our pursuit of personal goals, are the tip of the iceberg, most of which, hidden from our eyes below the surface, is the machination of Hashem's will in the world. This happens to echo something my Rosh Yeshiva told me on a train in 1976.  The Ben Yehoyada is in Brachos 3a, discussing something he saw in the Yetiv Leiv.

ברכות ג׳ ע״א
פעם אחת הייתי מהלך בדרך י"ל למה האריך לומר הייתי מהלך בדרך ודי לומר פעם אחת נכנסתי לחורבה ונ"ל בס"ד ע"פ מ' הרב ייטב לב בביאור תפלת כה"ג ואל יכנסו תפלת עוברי דרכים לענין הגשם שיש שתי בחינות הא׳ נקרא עוברי דרכים שכל מטרת לבו רק לבוא ולהגיע למחוז חפצו ובדרך הוא רץ עדי יגיע למקומו והב׳ נקרא הולכי דרכים והיינו שיודיע שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו הלאה ה׳ מכין מצעדיו למען יתקן שם איזה ניצוץ קדוש השייך לנשמתו וזה עיקר מהלכו רק ששם לו השי"ת סיבה למחוז חפצו למען יסע דרך הילוכו בכל המקומות עדי יגיע שמה ולזה אמר מה' מצעדי גבר כוננו אך האדם דרכו יחפץ לצורך חפצו ועל הבחינה הזאת שנקראים הולכי דרכים לא התפלל כה"ג ולכן רחב"ד שהיה מבחינה זו שהם הולכיי דרכים פסק הגשם בעבורו ולז"א אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳ ע"כ ע'ש  ועל הבחינה הזאת שנקראים הולכי דרכים, לא התפלל כהן גדול, ולכן רבי חנינא בן דוסא, שהיה מבחינה זו, שהם הולכי דרכים, פסק הגשם בעבורו, ולזה אמר [תהלים קי"ט א'] אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. עד כאן עיין שם: 


נמצא מדת הצדיקים, אפילו כשיוצאים לדרך בשביל עסק גשמי, הם מאמינים כי עסק זה היה סיבה מאת ה', כדי שילכו בדרך זה, וילקטו משם ניצוצי קדושה, ולכן אלו נקראים הולכי דרכים, אבל אותם שאין להם אמונה זו, הם נקראים עוברי דרכים, ולכן רבי יוסי, מאחר שהי' מסוג הולכי דרכים, נמצאת הליכתו בדרך חשובה לדבר מצוה, ועל כן לא חש לניזקין המזדמנין להיות מן החורבה, הן מצד מזיקין, הן מצד מפולת, וזה שאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מהלך דייקא, כלומר לא הייתי מסוג עוברי דרכים, אלא מסוג מהלכי, שהייתי מאמין שהליכתי באותו הדרך, בשביל בירור נצוצי קדושה, שנמצא אני עוסק במצוה, ולכך נכנסתי לחורבה אחת ולא חששתי מן הנזיקין שלה, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין: 

To sum this all up, here is a passuk in Mishlei (20:24.) We make decisions, and we act on our choices, but the results of our actions were decreed before the world was created.

מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו

Chayei Sarah. Death and Mitzvos

One way or the other, Sara died because she heard the news of the Akeidah. 
The pashtus in the Medrashim is as Rashi says - 

 ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה

or you can say like the Riva - 

 "ולבכותה - פירש"י פרחה רוחה ומתה, וא"ת וכי היתה שרה מצטערת במה שבחר השם בבנה להיות לעולה, לכך יש לפרש פרחה רוחה מרוב שמחה ודומה לו בכתובות פרק אע"פ גבי אשתו של ר' חנינא דאמר דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה והיינו מרוב שמחה כדמשמע התם.

Whatever the exact emotion that brought about her death, the fact is that her death was a result of the Akeida. This seems wrong. How can a perfect and supremely powerful mitzva result in the death of a Tzadeikes?

After all, the Gemara in Shabbos (63a) says 

אמר רבי חיננא בר אידי, כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע

which we usually hear expressed as in Kiddushin (39b)

שלוחי מצוה אינן ניזוקין

I'll tell you who else asked this question. This was the last question a different Sarah asked - my mother in law, Rebbitzen Shelia (חוה שרה)  Feinstein, עליה השלום. After her accident, when the first responders came and took her out of the car, she sat down waiting for the ambulance, and she asked my father in law Shlitah, "We're on our way home from Nichum Aveilim. How could something like this have happened?"  Soon after being taken by the ambulance, she lost consciousness due to internal injuries and bleeding and she passed away ten days later, never having fully awoken. The question we have about the death of Sarah was the last question my mother in law asked.

My son, Harav Shlomo Eisenberg, said something on October 21 2018 from Reb Chaim Kanievsky in his Taama d'Kra, that helps us deal with this question. I have found it in several places, among which is Reb Chaim's letter of tanchumin for the four men killed in Har Nof in 2014 - talmidei chachamim, ye'rei'ei shamayim, in middle of Shmoneh Esrei, in their Tallis and Tefillin. 

R' Shlomo said in Reb Chaim's name that when a person's allotted years come to an end, (or if for whatever reason his time has come,) if that person was a tzadik the Ribono shel Olam will arrange that he will die in the midst of doing a Mitzva. It's not the pshat that the mitzva was not meigin. The pshat is that a mitzvah is meigin on a live person, but it is not meigin on a gavra ketilla. If the person has to die no matter what. Hashem gives him the great zechus of dying mitoch dvar mitzvah.

R' Shlomo added that it seems to him that it would not be stam a mitzva, it would be a mitzva that specifically reflects that person's gadlus in Avodah. He said that in his grandmother's case, her gadlus was helping people make an honest assessment of who they are and what they are capable of doing, of making an honest cheshbon hanefesh. This is the greatest chesed anyone can do for another, holding up a mirror so they can see who they truly are and what they can become, like the Brachos of Yaakov and of Moshe Rabbeinu.  If her time had come, how appropriate it was that it came while she was oseik in a mitzvah that is a chesed with the living and with the dead, nichum aveilim.

Sara did not die before her time. Sarah's years were over and her time had come. The Satan just used the Akeida as the instrument of bringing about that death (borrowing Reb Yaakov Kamenetzky's words as brought in the Tallelei Oros page 248. Reb Yaakov adds that this is why the words Chayei Sara are repeated - this was the number of years she was allotted and her time had come. When she was born, she was given 127 years. Those years had run out. This is also brought in the Kol Rom as something Reb Yaakov said to Reb Moshe when he came to be menachem aveil at his Shiva on his sister, Rebbitzen Small. I also just saw it in the Emes L'Yaakov, where he proves this is true, because later it says that when Yitzchak turned 123, he realized that he had to get moving on a shidduch for Yaakov, because a man needs to worry when he reaches a parent's age of death, and it was a couple of years before his mother's life span. This proves that it wasn't the malicious act of the Satan, it was her predestined lifespan.)

Reb Chaim says that the Gemara in the end of Chulin and in Kedushin 39 Shabbos by the story with Acheir could have said this teretz, but chose other true teirutzim.  Anyway he brings clear ma'amarei Chazal.  

Here is what Reb Chaim brings:

MR Eicha and Esther, about the Kedoshim Alexandria that all died while they were sincerely and righteously performing a mitzvah. It's more than "the mitzva was not meigin." This is a case where they died davka because of their mesirus nefesh in kiyum mitzvos, the mitzva brought about their deaths.

Eicha 1:45

טרכינוס שחיק עצמות ילדה אשתו בליל תשעה באב, והיו כל ישראל אבלים, נשתתק הולד בחנכה אמרו ישראל נדליק או לא נדליק, אמרו נדליק וכל מה דבעי, לימטי עלן ימטי, אדליקו, אזלון ואמרון לישן ביש לאשתו של טרכינוס, אילין יהודאין כד ילידת הוון מתאבלין, וכד מייתי ולדא אדליקו בוצינייא. שלחה וכתבה לבעלה, עד דאת מכבש ברבריין בוא וכבש אילין יהודאי דמרדו בך. סליק לאילפא וחשיב למיתי בעשרה יומין ואייתיתיה רוחיא בחמשה יומין, אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא (דברים כח, מט): ישא ה' עליך גוי מרחק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר להו אנא הוא נשרא, דחשיבית למיתי בעשרה יומין ואייתיתני רוחא בחמשה יומין, הקיפן לגיונותיו והרגם, אמר לנשים השמעו ללגיונותי ואם לאו אני עושה לכם כדרך שעשיתי לאנשים, אמרו לו עביד בארעאי מה דעבדת בעילאי, מיד הקיפן לגיונותיו והרגן, ונתערבו דמים של אלו בדמים של אלו והיה הדם בוקע והולך עד שהגיעו לקיפרוס נהר, ורוח הקדש צווחת ואומרת: על אלה אני בוכיה.

and Esther pesichta 3

 אמר רבי שמעון בן יוחאי בשלשה מקומות הקדוש ברוך הוא מזהיר לישראל שלא יחזרו למצרים, הראשון שנאמר (שמות יד, יג): כי אשר ראיתם את מצרים וגו', והשני כתיב (דברים יז, טז): וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה, והדין שלישי, דכתיב: והשיבך ה' מצרים באניות. בשלשתן כפרו ובשלשתן לקו. הראשונה בימי סנחריב, שנאמר (ישעיה לא, א): הוי הירדים מצרים לעזרה, מה כתיב בתריה: ומצרים אדם ולא אל. שנית, בימי יוחנן בן קרח, שנאמר (ירמיה מב, טז): והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה וגו'. והשלישית בימי טרכינוס שחיק עצמות, ילדה אשתו בליל תשעה באב והיו כל ישראל אבלים, נשחק הולד בחנכה, אמרו ישראל נדליק או לא נדליק, אמרו נדליק וכל מה דבעי לימטי עלן ימטי, אדליקו, אזלון ואמרון לישנא ביש לאשתו של טרכינוס, אילין יהודאין כד ילידת הוו מתאבלין, וכד מיית ולדא אדליקו בוצינין. שלחה וכתבה לבעלה עד דאת מכבש ברבריין, בוא וכבוש אילין יהודאין דמרדו בך. סליק לאילפא וחשב למיתי בעשרה יומין, ואייתיה רוחא בחמשה יומין, אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא (דברים כח, מט): ישא ה' עליך גוי מרחק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר להון אנא הוא נשרא דחשיבית למיתי בעשרה יומין ואיתיתני רוחא בחמשה יומין, הקיפון לגיונותיו והרגן.

Reb Chaim brings the following Divrei Chazal that help us address this question:

Reb Yossi in Shabbos (118b), 

 ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה

and Koheles Rabba 3 18, where dying during a mitzva is a tremendous siman tov:

 הַמַּסֹּרֶת הַזֶּה תִּהְיֶה בְּיָדֶךָ, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ דּוֹמֶה שֶׁלֹא הָיְתָה מִדַּת צִדְקָתוֹ חֲסֵרָה כִּי אִם אוֹתָהּ מִצְוָה וְהִשְׁלִימָהּ, וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ דּוֹמֶה שֶׁלֹא הָיְתָה מִדַּת רִשְׁעָתוֹ חֲסֵרָה אֶלָּא אוֹתָהּ עֲבֵרָה וְהִשְׁלִימָהּ, אֵלּוּ וְאֵלּוּ הוֹלְכִין שְׁלֵמִין, אֵלּוּ שְׁלֵמִין בְּמִדַּת צִדְקָם וְאֵלּוּ שְׁלֵמִין בְּמִדַּת רִשְׁעָם. 

Here is an article that speaks of how he said this in a tanchumin letter regarding the Kedoshim of Har Nof. 

דברי חיזוק על ארבעת הקדושים שנרצחו בידי בני עוולה על קדוש ה' 

כל העולם היהודי רועש וגועש. מחבלים נכנסים אל תוך בית כנסת בו מתפללים תלמידי חכמים, באמצע שמונה עשרה, הורגים וטובחים בהם, טליתותיהם מתכסות בדם, והמחזות מזעזעים כל לב ונפש. 

אלה שאינם סמוכים על ספסלי בתי המדרשות, שואלים שאלות, ובודאי שאם השאלות נשאלות לא לשם קנטור, יש להשיב להם. ברם, על לשונם של מאמינים בני מאמינים בני אברהם יצחק ויעקב, משונן תדיר הפסוק 'קל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא', ואנחנו מאמינים ובטוחים שהשי"ת יודע מה שהוא עושה, והכל הכל לטובה. 

ובכל זאת, אמר הגרח"י משקובסקי שליט"א בשיחה שנשא בבית הכנסת המרכזי בליל שבת פרשת תולדות, בואו ונסתכל דרך משקפי התורה, ונתבונן בעיניים של תורה, ונראה כיצד גדולי הדור 'מסבירים' את הטבח הנורא. 

מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, במכתב שהוציא לאחר הטבח הנורא, חרט מילים כדרבנות, וכתב שעל 4 הקודשים נגזר לפני שנים רבות שיעזבו את העולם ביום המר והנמהר ההוא שבו אירע הפיגוע. והשי"ת היה יכול לעשות זאת באמצעות התקפת לב, או מחלה ממארת רח"ל, ושאר מרעין בישין. אבל הוא היטיב איתם, בגלל זכויותיהם המרובות ובגלל מעשיהם הטובים ודבקותם בתורה ובחסד, וזיכה אותם למות על קידוש השם, כשהם עטורים בטלית ובתפילין, לאחר שקיבלו עליהם עול מלכות שמים בקריאת שמע, לאחר שסמכו גאולה לתפילה, ומן הסתם גם לאחר שאמרו 'סלח לנו אבינו כי חטאנו'(היריות הראשונות נשמעו בעת שהחזן החל כבר את חזרת הש"ץ, והגיע ל'ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'). 

לפי השקפה זו, הרי כל האירוע הזוועתי שהיה בבית הכנסת נעשה אך ורק לטובתם של 4 הקדושים, וכפי שכתב מרן שליט"א: "יש לנפטרים הקדושים הי"ד זכות גדולה מאוד שזכו למות על קידוש השם, מתוך מצוות שמונה עשרה עם טלית ותפילין, ומתוך מצוות קריאת שמע וזכירת יציאת מצרים, וסמיכת גאולה לתפילה, ובפרט שמתו בתוך בית הכנסת, שזהו זכות גדולה, וקידוש השם גדול ביותר'. 

מרן הגר"ח קנייבסקי מוסיף בדבריו משפט מצמרר, שאלמלא יצא מפיו של מרן שליט"א, שר התורה, אי אפשר היה לדעת ולהאמין שכך הם פני הדברים: 'ובודאי הם נכנסו ישר לגן עדן'! 

ועוד מדברי הגר"ח: 'ומיתתם כיפרה כקרבנות על כל כלל ישראל. וידוע גודל המעלה של מי שמת מתוך דבר מצוה, וכמו שאמרו בשבת קי"ח: "אמר רבי יוסי יהי חלקי עם מתי בדרך מצווה'. והוסיף מה שכתב ב'טעמא דקרא' בפרשת חיי שרה שלכאורה קשה איך יתכן שימותו מתוך דבר מצוה, והרי אמרו חז"ל (פסחים ח:) שלוחי מצווה אינם ניזוקים? 

וכן יש להקשות על מה שאמרו חז"ל ששרה אמנו מתה מתוך ששמעה בשורת העקידה, ואיך יתכן שמחמת מצוות העקידה נתגלגל הדבר שמתה? ותירץ, שהכונה בכך ששלוחי מצוה אינם ניזוקין היא שהמצוה לא תגרום להם שום היזק אם לא הגיע זמנם למות, אבל אם הגיע זמנם למות, אדרבה, זכות היא להם שמסבבים מן השמים שימותו ע"י מצווה, כדי להרבות שכרם, שהרי זה כמוסר עצמו עבור המצווה ששכרו הרבה מאוד. וכן בשרה אמנו שכבר הגיע זמנה למות, ומחמת שצדקת היתה סיבבו מן השמים שתמות על ידי קיום המצוה כדי להרבות שכרה. עד כאן דברי מרן שר התורה. * 

בהקשר זה סיפר הגרח"י מישקובסקי דבר נוסף שאירע לו פעם עם מרן הגר"ח קניבסקי, ממנו אפשר היה להווכח בעיני הבדולח של רבותינו גדולי הדור שליט"א, יום אחד התקשר אלי הגר"י ברוק ראש ישיבת 'נתיבות עולם', וסיפר בעצב שאחד הבחורים הטובים ביותר בישיבתו נפטר לבית עולמו, 'וכיון שאני צרוד ואיני מרוד בטוב, אין ביכולתי להספידו, ואבקש שתעשו זאת במקומי'. 

הגר"י ברוק ציין שמדובר בבחור שבאמת היו בו כל המעלות הטובות והמידות הנכונות הנצרכות לעליה בתורה. הגם שאביו לא היה עדיין שומר מצוות, הבחור הזה היה מצוין ממש, ובישיבה 'נתיבות עולם' תלו בו תקוות מרובות. ברם, למרבה הצער, זמן קצר לאחר שחזר בתשובה שלימה והגיע לישיבה, תקפה אותו המחלה הממארת, והוא נפטר. 

עליתי לביתו של מרן הגר"ח, סיפר הגרח"י משקובסקי בדרשתו ברמת אלחנן, וסיפרתי לו את הסיפור, ושאלתי מה לומר בהספד. תגובתו היתה שצריך לומר שעל הבחור המצוין הזה נגזרה מיתה כבר לפני כן, ודווקא מפני שהשי"ת ידע שהוא מתעתד לשוב בתשובה שלימה, האריכו לו את החיים כדי שיספיק להתקרב, ואז לקחו אותו. 

כשיצאתי מביתו של שר התורה חשבתי לעצמי, הרי אני וחברי שכמותי בוודאי מאמינים שכל מילה היוצאת מפיו של הגר"ח היא נכונה ומדוייקת, אבל האם אפשר לומר דברים אלה להורים, שעדיין אינם שומרי תורה? הרי הם יפקפקו בכך, ויגידו 'איך אפשר לדעת אל נכון את המיתות הדברים'? 

אבל אחרי הכל, כיון שהדברים יצאו מפי הגר"ח, החלטתי לאומרם בהספד בישיבת 'נתיבות עולם'. ואכן, לאחר שהקדמתי בדברי ההספד ותיארתי בפרוטרוט מי הוא הגר"ח קניבסקי וכו' חזרתי על מה שאמר. 

לאחר ההספד, מגיע הרב נוח הרץ, בלע התשובה (השבוי) המפורסם, ולוקח אותי אל האב השכול, שישב בירכתי האולם, ואומר לו: 'תספר להרב משקובסקי את מה שסיפרת לנו, ולבני המשפחה'... 

האב פורץ בבכי נסער, ומספר כדלהלן: הבן שלי שירת בצבא באחת היחידות המובחרות. יום אחד נכנסו כמה חיילים מיחידה זו ללבנון, ולפתע פתאום ללא כל הסבר הגיוני פונה המפקד אל הבן שלי ואומר לו 'תחזור לשטח ישראל. אל תהיה כאן'. הבן ניסה לברר על מה ולמה, אבל המפקד לא הסביר את דבריו, והורה לו בשנית לעשות כפי שאמר. 

הבן ירד מהנגמ"ש, וחזר לשטח ישראל. לאחר דקות ספורות שוגר טיל לעבר הרכב בו נסעו החיילים, וכולם נהרגו! 

אז הנה ראינו בצורה הברורה ביותר באמיתות דבריו של מרן הגר"ח שליט"א, שאכן על החייל הזה נגזרה מיתה רח"ל לפני זמן, ורק מפני שהחליט לחזור בתשובה, האריכו את ימיו. 

ובעינים כאלו צריכים להסתכל גם על מה שאירע. הרי אנחנו באמת לא יודעים מאומה, ואין אנחנו מבינים על מה עשה ה' ככה, אבל דבר אחד ברור: שהקב"ה הוא קל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא, וכפי שאמר לכותב השורות הגאון רבי יצחק מרדכי רובין שליט"א רבה של 'קהילת בני תורה' בה התרחש הפיגוע, שכלל ישאל, במשך כל הדורות, החזיק מעמד גם בשעות הקשות ביותר רק בכוח האמונה התמימה, באמונה שיש מנהגי לבירה, יש בורא עולם, והוא ידוע חשבונו של עולם. כל יהודי וטוב, במהלך הדורות, האמין בכך בכל ליבו ובכל נפשו, ולא העלה על דעתו שום שאלות וספקות. בצורה זו יכולים היו לעבור את כל הצרות והיסורים, באמונה ובשמחה. 

אחר השואה האיומה, הוסיף הגרי"מ רובין, ניגש מאן דהו למרן החזון איש זצ"ל ושאל אות איך אפשר להבין את מה שקרה לכלל ישראל בשואה? ענה לו החזון איש, משל למה הדבר דומה למי שבא לחייט למדידה ראשונה, ושואל בתמיהה אתה חייט, מדוע קרעת את הבד היפה שהבאתי לך? משיב לו החייט, המתן נא בסבלנות למדידה האחרונה, ואז תקבל חליפה מהודרת... כך אנחנו, אמר החזו"א נמצאים בדרך, ולא סתם דרך, אלא דרך ארוכה שהיא ממש לקראת הסוף שלה. מה שמוטל עלינו הוא להמתין בסבלנות, ולהאמין שכל דרכיו משפט, קל אמונה ואין עול. הגרח"י מישקובסקי ציין עוד בדבריו שדווקא לאחר אירוע כזה, שאפשר היה לחשוב שהציבור החילוני יתרחק מהתעניינות בשמירת מצוות, והנה המציאות מוכיחה שדווקא משום שהקדושים נהרגו בטלית ותפלין יש התעניינות חסרת תקדים בכל מה שקשור ל'טלית ותפילין', ואנשים רוצים לדעת את ההלכות והמנהגים הקשורים למצוות אלו. 

זו העת, וזה הזמן, לבצע מהפך בליבותינו, ולקיים את הוראתו של גדול הדור, מרן הגראי"ל שטינמן שאמר שכל אחד יודע את פגעי לבבו, וישתדל לתקן את דרכיו. הגרח"י משקובסקי סיפר, בסיום דבריו, שכאשר הגיע פעם מרן הגרא"מ שך זצ"ל לניחום אבלים בביתו של ת"ח, שאל הת"ח האבל את מרן ראש הישיבה זצ"ל, כדלהלן: הרי שבעת ימי האבלות הם הימים שבהם חומר הדין על הנפטר הוא קשה ביותר, והוא זקוק לסנגוריה גדולה. וידענו גם ידענו שהזכות הגדולה ביותר היא זכות לימוד התורה. ולכאורה, שורת הדין נותנת שבשבעת הימים הללו יסוגר האבל את דלת ביתו, ויישב וילמד מן הבוקר עד הערב, כדי לסייע לאביו לעמוד בדין! והרי כולנו יודעים שבשבעת ימי האבלות אסור ללמוד, והמנחמים פוקדים את הבית מהבוקר עד הערב. ואם כן, שאל הת"ח, כיצד אפשר להסביר זאת? והסביר מרן זצ"ל, שהיא גופא; בימי האבלות ניתנת לאדם אפשרות לחשב את דרכיו, לחזור בתשובה שלימה, ולבצע מהפך בחייו, וזו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לנפטר! שהצאצאים שלו מחשבים את דרכיהם, וחוזרים אל השי"ת בכל ליבם ובכל נפשם. 

גם אנחנו נעשה כך. נשוב אל ה', וטוב לנו כל הימים. (קול ברמה)