The Rest of a Ben Torah

 I saw something very  nice in the local Parsha sheet. Liktuei Peshatim is printed by HTC, the yeshiva in Skokie, and it had something from Rabbi Yosef Babad, a rebbi there. He said that it seems to be what the Seforno on this passuk means, that the passuk is highlighting a characteristic unique to donkeys that should be seen in Bnei Torah as well.  I put it here as a service to speakers. It is not well known and it is very useful.

On Breishis 49:14, יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים  the Seforno says

גרם. חמור בעל עצם חזק ובחזקו רובץ בין המשפתים. כשהוא חונה רובץ בין שתי החבילות הנתונות למשא על שני צדיו על דרך שפיתת שתי קדרות בכירים שלא תמושנה עד שישלים הפועל בהן את כונתו וזה לא יתכן זולתי לחמור חזק מאד שירבץ עם החבילות על גביו וכמו כן יששכר נושא עליו עול תורה ועול דרך ארץ והנהגת מדינות כראוי לחכם שלם במדות ובמושכלות:

It can also be seen in the Radak here.

ד"ה יששכר חמור גרם: כמו חמור חזק בעל גרמים שרובץ תחת משאו כשירצה לנוח מעט ויקום עם משאו. וה"משפתים" הם המשאות שנושא. 

Here is how Rabbi Babad presented it.

THE SIGN OF A TRUE BEN TORAH

Submitted by Rabbi Yehoshua Babad, Rebbe, FYHS

Rashi cites a Midrash that Yissachar is compared to a strong-boned donkey, fit

to carry the yoke of Torah, which is referred to as being a heavy load. Yissachar

is the symbol of a ben Torah, someone who is strong and accepts the yoke of

Torah. Why is a donkey used as the animal which shows strength? Ask anyone

about someone in the gym, and he'll say that a strong athlete is strong like an

ox. You never hear someone commenting that an athlete is strong as a donkey.

Why, then, did Yaakov use a donkey as a description of one who is very strong?

A big difference between an ox and a donkey is that although an ox is stronger

and can carry more at one time, yet in order for an ox to rest, it needs to unload

the burden it is carrying. A donkey, on the other hand, may not be as strong and

may not be able to carry as heavy a burden, but it can rest while its yoke is still

on him.

Herein lies a powerful message for a ben Torah. Many people might be able to

lift a heavy load for a short time, but then they would have to release it in order

to breathe. They cannot sustain the weight for an extended period of time. There

are others, however, who perhaps cannot lift as much weight at one time, but yet

they are comfortable holding the weight for a much longer time.

Breaks are very necessary for the growth of a ben Torah, but what shows a true ben

Torah isn’t only how much he can learn during the zman. Rather, it is when he takes

his breaks that he demonstrates his determination to remain as a ben Torah, as he

continues regular intervals to study even then.

As the mid-winter break is approaching, let us be zoche to be like the brachah of

Yaakov and stay as strong as a donkey, and persevere in our learning even

during the breaks. Thus we can continue to grow and remain true bnei Torah.

Losing Kehuna

Heard from Rabbi Avraham Bukspan in the name of Rabbi Chaim Gibber.

Chazal tell us of three individuals who were Kohanim, or at least had within themselves the attributes of Kehuna and could have been the source of Kehuna forever, the Bris Kehunas Olam. (When Kohanim make a bracha on a mitzvas kehuna, they say ....אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו because the mitzvos of Kehuna stem from Hashem's gift davka to Aharon.)  But each one lost the zechus of being the progenitor of Kehuna.  These were MalkiTzedek, Reuven, and Moshe.  

MalkiTzedek lost eternal kehuna because he gave a bracha to Avraham before his bracha to Hashem. Reuven because of what he did with Yaakov's bed after Rachel died. Moshe because of his reluctance and argument when told to lead the Bnei Yisrael out of Mitzrayim. The sources are laid out below.

It stands to reason that there is a common denominator in these three cases. 

Rabbi Gibber said that each of these three had a true obligation to show honor and gratitude to a person, but showed that honor in a way that took away from Kiddush Hashem. MalkiTzedek had been saved by Avraham Avinu, but he should have given thanks to the Ribono shel Olam before expressing his gratitude to Avraham, as Avraham told him.  Reuven was distraught at the abasement of his mother, but to remove that shame he moved the bed that the Shechina rested on.  Hashem told Moshe that he was to be assigned the role of leader of Klal Yisrael as they left Mitrayim, and because he was upset that his great elder brother Aharon would become his inferior, he resisted Hashem's instruction excessively.

The common denominator is that Kehuna is a life of kavod shamayim over all else, and one who gives primacy to any human's honor over obedience to Hashem can not be the source of the Avodas Hashem of Kehuna.  

MalkiTzedek (Shem ben Noach):

Breishis 14:18-20\

ומלכי־צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון

ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ

וברוך אל עליון אשר־מגן צריך בידך ויתן־לו מעשר מכל

Nedarim 32b

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל: ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם, שנאמר: ״והוא כהן לאל עליון״. כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום — הוציאה מאברהם. זשנאמר: ״ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ וברוך אל עליון״. אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה לאברהם, שנאמר: ״נאם ה׳ לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך״, ובתריה כתיב: ״נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק״. על דיבורו של מלכי צדק. חוהיינו דכתיב ״והוא כהן לאל עליון״: הוא כהן, ואין זרעו כהן.

Reuven, regarding the story in Breishis 35:22

ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את־בלהה פילגש אביו וישמע ישרא͏ל {פ}

ויהיו בני־יעקב שנים עשר

Breishis 49:3-4

ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז

פחז כמים אל־תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה

Shabbos 54b

 אֲחֵרִים אוֹמְרִים: שְׁתֵּי מַצָּעוֹת בִּלְבֵּל, אַחַת שֶׁל שְׁכִינָה וְאַחַת שֶׁל אָבִיו. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה״ — אַל תִּקְרֵי ״יְצוּעִי״ אֶלָּא ״יְצוּעַיי״.

Rashi there:

אחת של שכינה - כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה:

Rashi in Vayechi, 49:3 and 4

יתר שאת. רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת יֶתֶר עַל אַחֶיךָ בִכְהֻנָּה, לְשׁוֹן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם:

אז חללת. אוֹתוֹ שֶׁעָלָה עַל יְצוּעִי – וְהִיא שְׁכִינָה שֶׁהָיָה דַרְכָּהּ לִהְיוֹת עוֹלָה עַל יְצוּעִי:

Moshe Rabbeinu:

Shemos 4:14

ויחר־אף יהוה במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי־דבר ידבר הוא וגם הנה־הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו

Rashi there from Zevachim 102a

ויחר אף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ עַ"יְ אוֹתוֹ חָרוֹן; אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם – הלא אהרן אחיך הלוי – שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דהי"א כ"ג) (זבחים ק"ב):

Rabbi Gibber's explanation is excellent beyond any need for my or anyone else's haskama.  

I would be very grateful if someone could offer another pshat, or at least some nuance to make it more simple to me. There is just something about it that bothers me. To say that honoring any man over the Ribono shel Olam is incompatible with Kehuna is just too broad. A Kohen hedyot can be mitamei for the seven krovim, and even a Kohen gadol can for a meis mitzvah. Why aren't the cases of Reuven and Moshe like meis mitzva?

Chazal tell us that Moshe mistake, or sin, at Mei Meriva stemmed from his gratitude for Miriam. Without Miriam, he would never have been born. The result of this hakaras hatov to Miriam was Moshe's early death and his inability to enter Eretz Yisrael. Why did he not learn his lesson from the experience of the Sneh? 

UPDATE 2/10 23

1. I saw a great he'ara from HaRav Moshe Leib Shachor. In Tefillas Geshem, it says "רוחק מעם פחז כמים." Meaning, the Kohen Gadol had to keep his distance from the rest of Klal Yisrael. Many ask that when we look for zechusim, calling Klal Yisrael a nation that is Pachaz Kamayim is out of place. Also, where do we find that we are called Pachaz Kamayim anyway? So Harav Tzvi Pesach Frank in מקראי קודש Sukkah III p. 172 says pshat that in Shabbos 88 and Keshuvos 112 we are called Pochazim/Pezizim as a shvach. But in the Harerei Kodesh there, at the end, he brings from Harav Shachor that it's not supposed to say "Mei'Am pachaz." It's supposed to be "Mei'im Pachaz," meaning, that Reuven lost it because of pachaz and the Kohen exemplifies the opposite.

(By the way, there's an error in the Harrerei Kodesh. He brings from Reb Chaim Shmuelevitz in Va'eira, but it's really in Shemos on page 122.)

2. Menachem wrote in an excellent comment: 

"I think an obvious "proof" to Rabbi Gibber's yesod would be Pinchas' being zoche to the kehuna for doing the exact opposite- putting kevod shamayim before everything else."

He's so right. Instead of looking for the common denominator in the three that lost the Kehuna, I should have looked at the one that gained the Kehuna, Pinchas, and what it was that gave him that reward. The answer is his absolute refusal to allow the honor of Zimri to interfere with what he knew was kiddush Hashem.  (In a sense, it was Reuven's Pezizus applied l'to'eles, but that does not help me here.)

Bashert באַשערט

 Ponovezher Rov used to stay with my parents when he came to Chicago. Our families were very close in Litteh and afterwards. He was close with my mother's brothers, and with the Pogramanskies, and his daughter and my mother were good friends.  Only my mother and the Rov and Reb Avrom survived the war, but they remained as close as only survivors can be. I remember my mother having to buy pure white china for Pesach when the Rov was by us, because he was machmir to not use colored tableware on Pesach, as the Rama brings from the Maharil in 451, ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפי' הן חדשים . 

Once, my father was driving Ponovezher Rov to the airport, and the Rov was very upset. It was late for the flight, and if he missed it, it would throw his itinerary into disarray, including parlor meetings, and personal meetings, and everything else he so carefully arranged long before.  My father tried to comfort him, saying that if he would miss the flight, it just showed "אז עס איז געווען באשערט." Ponovezher Rov responded, v'zeh leshono,  " אללע בטלנים פארשפעטעגן און זאגן אז עס איז באשערט געווען." Every wastrel, every laggard, comes late, and misses opportunity, and then he says "It was bashert." (The airline delayed the plane's departure for the Rov.)

The lesson I learned is that one should not blame the Ribono shel Olam. Ninety nine percent of our disappointments in life are our own fault. There's that one percent that is a gzeira, sure, but the rest of it? If the Ribono shel Olam gives you opportunity, and He gives you the intelligence and the means and the circumstances, and you squander it out of laziness or negligence or inertia or willful stupidity, whose fault it that? As Shlomo HaMelech said, טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה. You were seated at the table, you were given a plate full of food and a knife and fork, and you're too stupid or lazy to put the food into your mouth? Don't suddenly become a baal bitochon and say "Ah, the Ribono shel Olam wanted me to be hungry."

You see this concept in Ksuvos 30a, where it talks about צינים ופחים, and many other places as well. So by the Birkos Yaakov, he doesn't tell them that they will sit and watch television and food will fall into their laps. He tells them that they will be gifted with opportunities and skills. But they have to have the energy and alacrity to seize them.

Someone wrote in to point out a passuk in Mishlei that really should be the pivot point for this vort.

משלי י"ט ג 

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו

A man’s folly subverts his way, And his heart rages against the LORD.

In other words, the man ruins his own life, and then he complains, Ribono shel Olam, why did you do this to me????

Some learn this refers to simple negligence and laziness, nothing to do with ruchniyus. Hashem gives you opportunitites and you waste them, it's your fault.

המאירי:

אולת אדם תסלף דרכו ועל יי' יזעף לבו. הערה המונית להיות האדם מתנהג בכל דבר בדעת ובשכל , בפת בגו וביין משתיו ושאר הנאותיו , וכן בהוצאותיו ובכל ענייניו. כי הנטייה אל הקצה בכולם רע , וישחית סדרו וירחיקהו מהשיג חפצו , והתקצף במלכו ובאלהיו (ע"פ יש' ח , כא) במה שאולתו סבבה לו כן. 

Also see חובות הלבבות, שער חמישי - שער ייחוד המעשה ה׳:צ״ד and the following paragraphs.

Of course the passuk applies equally to people who ruin their lives by doing aveiros and deserving punishment, like the Dor HaMidbar that was supposed to go straight to Eretz Yisrael, but instead all died in the forty years of wandering.  But that, too, is just another example of a person that throws away opportunity. Whether it is by aveiros or by negligence and laziness, he has only himself to blame, and saying "bashert" is just a self serving way to deny responsibility.

The Gemara in Taanis, for example, applies the passuk in Mishlei to the Mechiras Yosef.

תענית ט:א

אשכחיה ר' יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ויתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב (בראשית מב, כח) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו

If that is the case, and the passuk refers to aveiros that push away Hashem's brachos, it echoes the passuk in Haazinu (5:5) שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל, where, for example, the Or HaChaim explains

שחת לו לא בניו. פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז''ל (ב''ב י'.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו' נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח''ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעי' ה' א ב) כרם היה וגו' ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים וגו', והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט''ו כא) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם:

But as Menachem reminds us in the comments, this does not mean that it subverts Hashem's plan for the world. Ultimately, the result will tend towards the original goal.  But that does not mean that what you did does not change anything, that you are not to blame. That is just the talk of someone that is not man enough to admit his failure, so he makes a bigger fool of himself by putting on the mask of a big baal mussar and baal bitachon.  

First, even if the ultimate result is exactly the Ribono shel Olam's plan, that does not absolve the baal bechira who fulfilled the plan, just as the Egyptians were responsible for their behavior, and Nevuchadnetzar, and the Kasdim, and Tzur, and the Bavlim, and all the great resha'im. These reshaim were mere instruments in Hashem's hand.  Even Genghis Khan knew this. He is quoted as having said, before he sacked a city and murdered every one of its inhabitants, “If you had not committed great sins, God would not have sent a punishment like me upon you.” But every one of these reshaim paid for every drop of blood they shed,as the Neviim Yirmiahu and Yechezel say literally dozens of times.  

Second, Hashem's plan can be fulfilled in many ways, some pleasant, some the opposite. As the Gemara in Shabbos says about Yaakov going to Mitzrayim, and, by implication, about Yosef's very different experience- They both got where they needed to be, but in very, very, different ways.

שבת פ"ט:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב: ״בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל״.

שוחר טוב: תהלים ק"ה

יקרא רעב על הארץ, אמר רבי יהודה בן נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד, ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (בראשית מ"ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר רבי פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה, ולא היתה נמשכת, מה עשו, משכו את בנה תחלה, והיתה רצה אחריו, כך עשה הקב"ה מנגנאות שעשו אחי יוסף כל אותם הדברים, כדי שירדו למצרים, גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע י"א) בחבלי אדם אמשכם.

סוטה י"א:א

כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית לז, יד) וישלחהו מעמק חברון א"ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון 

Harav Avraham Bukspan sent the following to me, in which he brings that R Yosef Ber used this concept to explain a Yerushalmi:

In Talmud Yerushalmi (Berachos 2:8, see also Bereishis Rabbah 91:9), we find that after the death of Rabbi Simon, Rabbi Levi mentioned the above incident with the shevatim in his eulogy: “The shevatim found something in their bags and the pasuk says, ‘Their hearts left them,’ and we, who have lost Rabbi Simon, all the more so should we be upset!” If they bemoaned the finding of valuables in their sacks, then the Sages should certainly bemoan the loss of the talmid chacham, Rabbi Simon.

             The connection between the events is far from clear. The shevatim were not bemoaning the finding of money, a seemingly good thing, but the sudden appearance of the money that they had spent on the food. Because of this find, they knew they would be accused of a crime. What does lamenting an impending criminal accusation have to do with lamenting the loss of a talmid chacham?

            In his hesped on Rav Chaim Heller, Rav Yosef Dov Soloveitchik (Divrei Heggos VeHaarachah pp.143-144) explained that Rabbi Levi was educating us in regard to the pain we should feel regarding lost opportunities. The trouble the shevatim were now facing was all from a small error in timing. If they would only have opened their bags a bit earlier and checked that they had been given the correct merchandise, they could have solved the problem right then by pointing out the wrongly returned money. But by not opening the bags until they reached an inn, well into their journey, it became dangerous to appear at the palace claiming there was a mistake. At this point, the damage was done, and when they realized the extent of the damage, their hearts left them and they shook with fear.

            The shevatim lamented not only the predicament they now faced but its antecedent, the fact that a little bit of effort would have saved them all this grief. Realizing the opportunity that they squandered, they trembled.  

(ed.: The idea is that when a person experiences a terrible thing, and he realizes that it could have so easily been avoided by using basic seichel and elementary precautions, the agony of the self-flagellation can be even worse than the dismay over the actual damage.)

            Rav Soloveitchik explains that that was the lesson Rabbi Levi was teaching. The Sages had just lost the wonderful gift of Rabbi Simon. While he was still alive and with them, they had the opportunity to benefit from his Torah and knowledge; he could inspire them and be a mentor. Had they taken advantage of every chance to learn from him, his death would not have been that tragic. But now that it was all in the past, they were left looking at Rabbi Simon at “the inn,” after the fact. Rabbi Levi was mourning not only the loss of the Torah scholar, but the lost opportunity — the opportunity to grow and gain from him.

            We must make the most of all opportunities and chances given us in This World, rather than having to look back later and lament opportunities squandered and chances lost.

 

In case anyone's interested, bashert is Yiddish, from From Middle High German beschern (“to preordain, destine, allot, distribute”).  The fact that there is no Hebrew word for the concept, at least not directly used for this in the classical sources, means nothing. The word "מחילה" or "מחל" also appears nowhere in Tanach.

Whether it is an article of faith for us, depends on who you listen to. From the Gemara in MK 18b it seems to apply to spouse and house, the Gemara in Sotah 2a expands it to property in general. And even there it is of limited application - zivug rishon/sheini, can be changed through tefilla - it is just one of those things, like gilgulim, that people want to believe because they're good to lean on in hard times. 

If you really want an excuse for a wasted life, or even for obesity, you can rely on the Tanchuma in Pekudei 3:4-5.

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר (איוב ט י). תדע לך, שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כולן נבראו בששת ימי בראשית. וכולן בגן עדן, וכולן היו במתן תורה, שנאמר, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דבר' כט יד). ומה שאמר, עושה גדולות עד אין חקר, אלו גדולות שעושה הקדוש ברוך הוא ביצירת הולד. (אלא) בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו, רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון, ושמו לילה.

והקדוש ברוך הוא אומר לו, דע שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והשמר בזו הטיפה וטול אותה בכפך וזרע אותה בגורן לשלש מאות וששים וחמשה חלקים. והוא עושה לו כן. מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו, עשיתי ככל אשר צויתני, וטיפה זו מה תהא נגזר עליה. מיד הקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס. וכן גוזר על כל קורותיו. אבל אם צדיק אם רשע, לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד, שנאמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע (דב' ל טו).

Vayechi. Krias Shema and Baruch Shem. Achdus of the People of God Before Yichud Hashem

Chareidim towards the end:

והקנאה רמוזה בפרשה ראשונה בפסוק ראשון דקריאת שמע מקובלת בידינו מיעקב אבינו בעת שנסתלק מן העולם שצונו וזירזנו על יחוד ה' כדאיתא במסכת ברכות וכדכתב הרמב"ם
ונרמז בכתוב דכתיב הקבצו ושמעו בני יעקב וגו' וקשה מאי הקבצו הרי אמר להם האספו ואגידה לכם והרי הם לפניו אלא פירוש האספו על הגופות ואחר שהיו לפניו צוה אותם שיסירו מלבם קנאה ושנאה ותחרות כאילו הם איש אחד ונפש אחת שאם לא יעשו כן אי אפשר לקבל עליהם יחוד שירצה וישרה עליהם 
כדכתב רשב"י דהיינו והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כג יג) דהפסוק קשה להבין דהיה לו לומר והוא אחד מאי באחד אלא רוצה לומר והוא יתברך אינו שורה כי אם כשישראל ביחוד לב אחד בלי קנאה דוגמת מלאכי השרת דכתיב בהו כלם אהובים וכו' וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ואמרו באדר"נ (פי"ב ו) דהמלאכים מכבדין זה את זה וכל אחד אומר פתח אתה שאתה גדול ממני 
וכן איתא במדרש וזה לשון שמע ישראל שאמרו המקובלים שהוא לשון קיבוץ כמו וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א' ט"ו ד) וכל אחד בעת קריאת שמע מיחד לבו עם כל עדת ישראל ומדבר אליהם שמע ישראל כלנו באהבה וקשר לב אחד בלי קנאה ושנאה ועתה אנו מקבלים יחוד אלוקינו עלינו ואומרים ה' אלקינו ה' אחד 

Regarding the novel interpretation of Shema, based on the passuk in Shmuel I, Rashi explains vayashma in that passuk to be like vayaz'eik, which is used very often in Shoftim and Shmuel to connote "gathered," a "call" to arms.  

רש"י "וישמע שאול" - לשון הכרזה כמו (לעיל יד כ) ויזעק שאול

But the Chareidim is saying like the Metzudas Dovid on the passuk, that shema literally means to gather:

"וישמע" - ענין אסיפה הבאה בשמיעת קול המאסף וכן (ירמיהו נ כט)השמיעו אל בבל רבים

This explains the nusach of Es Sheim, like Chareidim mentions - 

דוגמת מלאכי השרת דכתיב בהו כלם אהובים וכו' וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים

which has bothered me for many years. I understand why nosnim reshus means they honor each other, encouraging the other to take the lead in saying kedusha. But מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה makes no sense at all. You are mekabeil ol malchus shamayim on yourself. You can't be mekabeil it "from" someone else! With the Chareidim we can say pshat is that yichud Hashem has a prerequisite of yichud of His ovdim. So the Malachim are seeking to join with others in proclaiming their kabala, because kabala as individuals is imperfect. 

Harav Yeruchem Olshin used this to explain why in Tachnun we first say 

שומר ישראל....האומרים שמע ישראל

and then 

שומר גוי אחד....המיחדים שמך ה' אלוקינו 

It is hard to understand what the two sentences mean. If the second one talks about the part of krias shema where we're mekabel ol malchus shamayim, what's the significance of the first sentence which is just that we say the words Shema Yisrael, if that doesn't refer to kabalas ol malchus shamayim? What is the significance of האומרים שמע ישראל?  The answer is that first we talk about  שומר גוי אחד , the  people that say Shema, haomrim Shema Yisrael, meaning that we join with each other in becoming a unified klal, as the Chareidim says. After that, we ask that Hashem guard the Goy Echad, שומר גוי אחד, the nation that after they say Shema, after they become one people, they are then mekabeil OMSh.

Reb Moshe in Kol Rom I in Vayechi says that we say Baruch Sheim out loud only when ALL of Klal Yisrael are present and tzadikim and all being mekabel together. This is mamesh like Chareidim, except that Reb Moshe's approach is perhaps more klor than the Chareidim, because the Chareidim is saying it on Krias Shema gufa, while Reb Moshe applies it to the response to Krias Shema, to Baruch Sheim - that the response requires a perfect kabalas ol malchus shamayim by the whole tzibbur, which he then uses to explain why Baruch Sheim is most often said silently.

עיין הגמ׳ בפסחים דף נ״ו שפירשו שביקש יעקב לגלות קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח״ו יש במטתו פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. 
מה שיעקב אמר בשכמל״ו ומשה לא אמר ואנחנו אמרינן בלחש, וביו״כ בקול רם, נראה בדרך זה. כי רק כשכל ישראל אומרים שמע ישראל ראוי לומר בשכמל״ו שזה הי׳ אצל יעקב ואח״כ כבר לא היו יכולים לומר משום שבעוה״ר נמצאו גם אלו שאינם שומרי תורה
ואף בדורו של משה היו המרגלים ודתן ואבירם ומיכה ועכן וגם הלא הרבה מישראל לזמן קצר עבדו להעגל כפי הנמצא בהפסוקים, ולכן לא הי׳ לומר בשבמל״ו. 
אבל מ״מ אמרו חז״ל דכל אחד הרוצה ללמוד וללמד יראה בלבו כמו שכל העולם הם כשירים ומאמינים בה׳ ובתורתו כי רק אז יוכל ללמוד וללמד כראוי והוגן, וזהו כוונת האמירה בלחש הייט בינו לעצמו לא ירצה לדעת מה שיש חוץ לביהמ׳׳ד. אבל ביו׳׳כ צריך לדון שכל העולם שבו בתשובה שלמה ונתכפרו ולכן יכולים לומר בקול רם.

All of the following refer to a Medrash I can not find. More importantly, they are only talking about hashra'as haShechina, not KOMSh: All I can say is that it may be that kabalas ol malchus requires a matzav of hashra'as haShechina. I am not saying this because of a svara, only because it would provide a basis for the Chareidim/Reb Moshe. If the only raya for a pshat is that it answers the question, it is not reliable.

The Gaon in Breishis

אדרת אליהו, בראשית ב׳:ד׳:ג׳

בהבראם…..ושם הוי"ה ב"ה מורה על שם שהוא נותן חיות לכל ואינו שורה אלא על עולם מלא כמשה"כ והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כ״ג:י״ג) פי' באחד שאינו שורה אפס כשהעולם אחד באחדות. וכן שמע ישראל כו' שיהיו ישראל מיחדים עצמם ומחברים עצמם במחשבה

and the Chomas Anach on Iyov 23:23,

והוא באחד ומי ישיבנו. דרשו רז"ל והוא אחד לא נאמר אלא והוא באחד שאין הקדוש ברוך הוא שורה בישראל אלא כשהם באחדות אחד וז"ש והוא שורה באחד כשישראל הם באחדות.

פלא יועץ ט'ו

אחדות - אחדות היא עמוד גדולה לתקון עולם ולקים כל דבר, ורוח המקום נוחה מאד מדבר זה, עד שאמרו רבותינו ז''ל על פסוק (איוב כג יג) ''והוא באחד'' ''אחד'' לא נאמר, אלא ''באחד'', שאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות.

Vayechi. The Destination is Not the Goal

Copied from the impeccable "Points to Ponder,"  a project of Kollel Horaah of America. Separately, I suggest that you remember the name Moshe Dovid Berman. He's a man with a great future. For dedication opportunities, please contact yungeleit@kollelhoraah.com Fri, Dec 21, 2018 7:00 am The Secret of Perception R' Moshe Dovid Berman

יעקב אבינו gathered his sons with the intent of revealing to them the secret of the arrival of משיח. However, Hashem did not wish for that to be known; he removed the divine presence from יעקב, concealing it from him as well. Similarly, when revealing the secrets of the end of days to the נביא דניאל, Hashem exhorts him, “חסום הספר, seal the book.” Indeed, the chapters in דניאל discussing the קץ are the most cryptic in תנ''ך. All this begs the question: What is the big secret?  The answer many offer is that knowing just how long we have until the ultimate redemption will lead to despair. It is the hope of משיח that kept our ancestors going through the darkness of exile. Informing them that we still have millennia to go would lead them to abandon all hope.  However, it would seem that this answer doesn’t suffice. Imagine being on a long journey and being told, when asked how much longer until the destination, that it cannot be revealed as you will give up hope. Such a response indicates how far one has to go; would that not itself lead to even greater despair then having a clear destination, no matter how far?  Perhaps we can understand that Hashem’s message was something else entirely. We are being told the destination is not the goal; rather we are to focus on the present. As the משנה in אבות tells us, לא עליך המלאכה לגמור. It is not our job to concern ourselves with the destination; we need to focus on the journey, and leave the driving up to the Driver. Our responsibility is only to live the moment, to do that which is incumbent upon us. Indeed, it is this very shift in perspective which allows us to survive our extended exile, to hold on to the knowledge that there is someone in the driver’s seat: One who can be trusted to deliver us to our ultimate destination, במהרה בימינו.

(Editor's note: I believe this is why Hash'aras Hanefesh and Techiyas Hameisim are not mentioned in the Torah, to the extent that although the Tanaim in San 90b find various pesukim that prove that it will occur, and Rashi in the Mishna (San 90a) says that it is a fundamental article of faith that those sources are indeed the Torah's intent, 

אפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים, אלא דלא רמיזא באורייתא, כופר הוא. הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה מה לנו ולאמונתו, מהיכן הוא יודע שכן הוא. הלכך כופר גמור הוא

the Rambam in Iggeres Tchiyas Hameisim says that the pesukim are not rayos, only remazim.  Even more, he says 

ואמרנו שתחיית המתים פינת התורה, ואין חלק למי שלא יאמין בה בתורת משה רבינו. אמנם, אינה התכלית האחרון.

What a strange thing the Rambam is saying - It's a cornerstone of the faith, but it's not central.  I believe this is a good example of Rabbi Berman's idea.  We were placed in this world to believe there is a world to come, but to act as if this is all there is, and to seek justice here and now, to know that everything comes from the Ribono shel Olam but to do hishtadlus as if it all depends on us.
I heard that the Gedolim, at one of the Kenaisios, were discussing the threats and crises faced by the Jews at that time, and finally one got up and said, as the Mishna is Sotah says, that there is no way we can deal with this, and we need to remember that  it is Mashiach tzeiten, and על מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים. I believe it was Reb Meir Simcha that got up and said that now he understands the pshat in the Mishna. The Mishna there talks of all the terrible things that will precede the coming of Mashiach, - 

חכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים בן מנוול אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו פני הדור כפני הכלב הבן אינו מתבייש מאביו 

and ends with those words, 

ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים

It seems that those words are a non-sequitur, words of consolation that follow a Jeremiad of troubles. But, he said, he just realized that on the contrary. Those final words, that attitude, is another of the terrible things that the Jews will experience prior to the coming of Mashiach. They will be up against real problems, and instead of facing reality and making the hard decisions, of being moser nefesh to stubbornly do what needs to be done, they will throw their hands up and say "ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים." What use is that? We know it is true. We have to believe it. But it does not give us any excuse from being moser nefesh and going beyond what the average human being would consider possible.)

Vayechi, Breishis 49:4. The Rights of the Firstborn: An Entitlement That Was Most Often Forfeited

Alternative titles:  An Entitlement...

...that has to be deserved
...that is often fartachlivet
...that is easily lost.  

I like fartachlivet.   It is Yiddish. From asking around, I've learned that many Yiddish speakers don't know what it means. It means squandered, frittered away through laziness or stupidity.

Example, from http://yiddishwordoftheweek.tumblr.com/page/24

Batln - בטלן

Batln - בטלן \BATL-en\ Verb:

To cancel, waste.

Synonyms: anulirn (אנולירן), fartakhleven (פארתכלעווען), oprufn (אפרופן), patern (פטרן), tseraybn (צערייבן), tsetrenslen (צעטרענסלען). 

I searched for the word, and found many examples, spelled in differing ways, such as

דעריבער האט ער פאר׳תכלעוועט מיליאנען דארלארן, אנשטאט צו בויען און קויפן מוסדות, האט מען אלעס געדינגען, פשוט ענק איינצורעדן, אז ס׳איז א שאד צו קויפן, ווייל אט אט באקומט מען אלעס צוריק. 

and 

קיינער וועט נישט לייקענען אז די פעדעראלע רעגירונג מוז אנהויבן זאפארט שניידן פון אירע אויסגאבן. די הויפט עקאנאמישע פראבלעם פון אונזערע צייטן איז דאס אז די רעגירונג פאר'תכלעוועט געלט אן קיין חשבון, געלט וואס די רעגירונג פארמאגט נישט,

and 

נאר דער מענטש זעענדיג אז ער פארמאגט אזא גרויסער סכום שפירט זיך פלוצלינג באקוועם און תכלעוועט אוועק די געלט אויף אלע זייטן, בשעת ווען אויב וואלט ער געלעבט מיט א חשבון וואלט ער אויסגערעכנט אז די געלט זאל גיין אויף די ריכטיגע פלעצער.

and

און האט געהייסן אז דאס געלט זאל ר' אברהם וו"ב האלטן ביז דער בחור וועט חתונה האבן, כדי ס'זאל נישט פארתכלעוועט ווערן, וכך הוה, און מיט דעם האט די רבי געפילט ער האט אויסגעפירט זיין פיוס.

In this week's parsha, Yaakov told Reuven that he was taking away Reuven's special rights as a Firstborn.   Had Reuven not failed, he would have been entitled to Royalty, Kehuna/Spiritual leadership, and a double portion of his father's estate.  He was now informed that both were taken away. Royalty was given to Yehuda, Spiritual leadership was later given to Levi, and the double portion of the estate was given to Yosef, by giving each of Yosef's two sons, Ephraim and Menashe, the status of independent tribes equal with Yosef's brothers, and who would therefore now receive one portion each, with the result that Yosef's family received twice as much as any other tribe.

So the two sons of Yosef benefited from Reuven's loss of his firstborn-status.  Interestingly, those two sons also experienced a reversal of the laws of the firstborn.  When Yosef brought his sons to his father for a final blessing, Yaakov crossed his hands and gave the dominant blessing to the younger son.  Yosef tried to correct his father, and said that Menashe deserved the greater blessing inasmuch as he was the Bechor.  Yaakov explained that he switched hands intentionally, because the younger son was the more capable one and the leader of the two, and he needed the greater blessing in order to channel his greater abilities (48:19).

Is this a coincidence, that twice in one parsha, a bechor loses his advantage to a younger brother?  No.  As it turns out, Sefer Breishis is a constant reiteration of the probationary character of the bechora.  It is a long list of bechorim who lost their bechora advantages to their younger brothers.  What happens in this week's parsha is not an exception to the rule-- in Sefer Breishis, it's practically the rule.

1. Cain and Hevel are the first example.  Cain lost favor with Hashem, while Hevel, the younger brother, earned favor with his more thoughtful korban.

2. Yishmael, of course, was Avraham's eldest child, and legally entitled to the status of Bechor.  He was driven away from home, and Yitzchak remained the only recognized child-- "ki be'Yitzchak yikarei lecha zera." .

3. Then we have the famous story of Yakov and Eisav, where Eisav actually sold the bechora.  Even if Eisav hadn't sold it, he would have lost the Bechora for disparaging it-- Vayivez Eisav es habechora.  Of course, Yakov's blessings later ratified this change.

4.  Reuven's loss of the Bechora.

5.  Ephraim over Menashe.

6.  Later, Moshe becomes the leader of Klal Yisrael, not Aharon, the older brother.  Aharon wasn't the bechor, but as an older brother, he should have had precedence.

7.  After the sin of the Golden Calf, all the firstborns, who had originally been the Kohanim, lost their Kehuna to Shevet Levi.

On the other hand, in Ki Seitzei, the basic rule that a bechor inherits a double portion of the estate is taught in the context of an unworthy bechor.  The pasuk describes a plural marriage where the husband despises both the mother of his bechor and the bechor himself (see Rashi Devarim 21:11), and he loves the mother of the second-born, and despite this, he is enjoined to leave the double portion to the unworthy son

How can it be that the entire Sefer Breishis tells us repeatedly and almost without exception of firstborns  who lost their bechora, whose rights were stripped from them and given to their younger brothers, and then in stating the Law of Inheritance the Torah warns us to never do so ourselves?

The answer is that the question was misleading.  The list of supplanted bechorim never once involves property.  Every case deals with the spiritual heritage of the parent.  Now, it might be argued that unlike money, a spiritual heritage can be shared without diminution, and therefore all the children might be able to receive the entire spiritual heritage.  Might-be-argued, however, is not the same as well-argued.  It seems incontrovertible that every great man leaves one individual that steps into his particular position.  There might be many individuals who have been formed entirely by the great man, and there might be many who have been so deeply influenced that their style and speech and approach and even appearance might be reminiscent of their mentor.  But there is only one Successor.  If the brothers are equally talented and capable, then they might go away and create their own institutions or groups.  But in the place of origin, all things being equal, the eldest is the successor.  But that preference is tentative: Ultimately, if the eldest is undeserving, succession is determined by merit, not by birth-order.

The only case where one might cavil about this distinction is that of the Yosef.  It seems from our parsha that Reuven actually lost his double share of the inheritance in the land of Israel; that it was given to Yosef by way of giving his two sons status equal to Yaakov's own children, which would mean that Yosef's family inherited twice what his brothers inherited.  This is, however, incorrect.  A glance at Rashi will show that Yosef's sons DID NOT RECEIVE ONE INCH MORE OF LAND than any other grandson; the land that would have been coming to Yosef as a heir was all the land they got.  In fact, Rashi here and in Parshas Pinchas says that every adult male that entered the Land of Israel was apportioned one section of land, so the higher population tribes received more than the tribes with fewer members.  The only extra thing the sons of Yosef received was sovereignty.   In other words, unlike the children of Reuven, who were all members of the sovereign tribe of Reuven, the sons of Yosef were different: Menashe and his children formed one sovereign tribe, and Ephraim was a separate sovereign tribe.  But their land grant was not greater than it would have been in any case; each only got half of what a whole Yosef tribe would have gotten.  The only thing they gained from this sovereignty was a different flag, or another vote in choosing a king or leader of Sanhedrin.  (The Gur Aryeh suggests some more possible benefits.)

(However, the Gemara in BB 123a will need explanation.)

The Ramban happens to argue with this Rashi, and says that the sons of Yosef did indeed receive the double portion that should have gone to Reuven.  There are several approaches to explain the Ramban in the light of the halacha prohibiting taking the bechora away from the bechor (YD 181): it was before mattan Torah; it was by fiat of "Ruach Hakodesh;" when Yaakov promised to marry Rachel, he promised her that her son would get pi shnayim, and so her son was the bechor in a sense (Bava Basra 123a); or the Sforno in Devarim 21:15, that the prohibition from taking away the bechora is only where the father does it because he dislikes the child's mother, but where the child was unworthy, the father has the right to do so (most likely not true le'halacha).  And the truth is, I don't think the kashe is so strong even according to the Ramban, because Yaakov didn't give Yosef anything that he currently owned.  He just gave him the title "bechor," and this resulted in Yosef receiving a double share of Eretz Yisrael.  But according to Rashi, there is no problem at all.

The Ramban:

ומולדתך אשר הולדת אחריהם  - אם תוליד עוד בנים לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללין ולא יהא להם שם כשאר השבטים לענין הנחלה ואף על פי שנתחלקה ארץ ישראל למנין גולגלותם כדכתיב לרב תרבה נחלתו וכל איש נטל בשוה חוץ מן הבכורות מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו לשון רש"י וזה איננו נכון שאם כן אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים והכתוב אומר בנחלתם ובגמרא אמרו לנחלה הקשתים לראובן ושמעון ולא לדבר אחר וכו' כדאיתא בהוריות (ו) והזכירו רבותינו בכל מקום (ב"ב קכג) שהיה יוסף בכור לנחלה וירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור ולא היתה בכורתו להקרא שבטים בלבד כדברי הרב ומזה נלמוד עוד שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם שאם כן מה הבכורה הזאת בירושה ואם נאמר שנתנו לכל אחד ואחד מבני יוסף פי שנים כאחד מכל אישי שאר השבטים לא הוזכר זה בכתוב כלל ולא מצינו ביעקב שיתן בכורה ליוסף אלא שאמר בכאן כראובן ושמעון יהיו לי ומזה אמר הכתוב (דהי"א ה א) נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל אם כן היו לגמרי כשני שבטים והיא בכורתו וכך הם דברי חכמים בכל מקום (ב"ב קכג) אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב שארץ ישראל לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באוכלוסין ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה וכך העלו בגמרא פרק יש נוחלין (שם) וכתוב (יחזקאל מז יג) תתנחלו בארץ לשנים עשר שבטי ישראל יוסף חבלים וכן אמר אונקלוס (להלן מט כב) תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא שיהיו שוים בקבלת הנחלה וטעם חולקא חלק בכור ואחסנתא ירושת הפשוט ומה מה שאמר הכתוב (במדבר כו נד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן ומתים יורשים החיים כמפורש בספרי (פנחס קלב) ורש"י הזכירו בפרשת פנחס (במדבר כו נה) והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים כמוזכר בגמרא (ב"ב קכא) נתנו לו כראובן ושמעון בשוה ואם אולי נאמר שחלקוהו לגולגלותם כנגלה מן הכתוב נתנו להם כפלים במספרם חלק פשוט כדין שאר האנשים וחלק שני בכורה ויהיה טעם כראובן ושמעון כפלים במספרם אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים כמאמר הרב זה דבר שאי אפשר בשום פנים

Vayishlach. What Does a Bracha or a Promise from the Ribono shel Olam Mean? Reb Doniel, Reb Moshe, and Reb Chaim Kamil.

Here are three very very different ideas about what a Bracha from the Ribono shel Olam means. The first is from Reb Doniel Movshovitz, head of the Talmud Torah in Kelm. The second is from Reb Moshe. The third is from Reb Chaim Kamil, Rosh Yeshiva of Ofakim. I believe that Reb Moshe's approach is the strongest, and incorporates both of the others.
The sentences stating the essential ideas are highlighted, but this is not a sound-bite kind of dvar torah.


I originally found the quote from Reb Doniel in Pninim Mishulchan Gavoah on Vayishlach.  I didn't believe it when I saw it in the Pninim, but it's true.

The sefer, Daas Mikra, is from a R Shmuel Shechter, a talmid of R Yeruchem and Reb Doniel.  (There are only two volumes by this name, on Lech lecha and Vayeishev.  I don't know what the relationship is between the two volumes by R Shechter and the full Tanach with the same name by R Kill/Chill put out by Mosad HaRav Kook.)  In the haskama from Reb Noson Vachtfogel he talks of the time the two of them spent by Reb Yeruchem in the Mir and by Reb Doniel in the Talmud Torah in Kelm. So we can accept the sefer's veracity.  He introduces the sefer with the words

רוב הדברים רובם ככולם קבלתי מרבותי הגדולים מרן רבינו ירוחם הלוי זצ"ל ממיר ומרן רבי דניאל זצוק"ל הי"ד מקלם

What I first found is in the introduction in the volume on Vayeishev. Please note his use of the passuk from Koheles "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"

ואל תאמר מי אני ומה לי ולחידושים בתורה. לפי שאם קטן אתה בעיניך הלא עליך לדעת כי ״ראשית״ אתה ועליך נאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה ירמיה ב הלא אתה זכית לעמוד במעמד הנורא והנכבד כהגלות עלינו מלכנו בהר סיני ונתן לנו את תורתו וזכינו כל אחד מאתנו לקבל שם את חלקו המיוחד בתורה 

וכך שאל פעם מרן רבי דניאל זצול"ל על הפסוק ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וכו' הקטנים עם הגדלים מהו הבאור של הקטנים עם הגדולים הלא אין ערבוביה בישראל ולעולם יש סדר וקטנים לחוד וגדולים לחוד ולכל אחד מחיצה לעצמו וכך ענה ראש וראשית הבאור הפשוט שזאת היתה דרכו בקודש להקדים תמיד את הבאור הפשוט לפי שאין שום דבר יוצא מידי פשוטו שכאן הוא היסוד שלא כמידת כשר ודם מידתו של הקב"ה במתן שכר הברכה והשכר מן השמים לא באים לאדם כהשוואה בינו לבין רעהו אלא מידת הקב"ה היא שכל אחד מקבל שכרו וברכתו לפי הכוחות שלו ולפי מה שהוא בן אדם ובן עליה ולכן הקטנים אם מקיימים הם כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה קהלת ט אז הברכה והשכר שלהם הם כמו אצל הגדולים ואח"כ הוסיף את הבאור שלו שכאן הוא הענין של כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב תהלים צד שלעולם לא ישארו בני ישראל בלי בני תורה גדולים יהיה מה שיהיה ואפילו כשיבואו זמנים או תקופות שלא יהיו מצויים בני תורה גדולים בישראל אז הקטנים יזכו ויהפכו לגדולים והביא על זה מאמרם של חז"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש אבות ב ה ושאל אם אינו איש מה מועיל השתדלות והשיב שמלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא ובמלכותא דארעא כשזבובים (כשצריכים?) למי שהוא אז אפילו אם הוא עומד כבר על הגרדום מורידים אותו מן התליה ואז על ידי השתדלות נעשה הקטן ממש לגדול וזהו הבאור כפסוק ה' זכרנו יברך יברך וכו׳ הקטנים עם הגדולים עד כאן באורו של מרן רבי דניאל זצוק"ל 

(Coincidentally, the Mosad Harav volume of the set with the same name, Daas Mikra, on Vayishlach, brings Tos Yev 50a dh Teida that havtochos to neviim is "what will happen if you don't sin."  Unfortunately, that's the opposite of what Tosfos means.

His words:

באשר להבטחות שהבטיח לו ה' כבר אמרו חז"ל שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה [בר"ר עו ב] ועי׳ תוס׳ יבמות נ ע"א ד"ה תדע אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא  ופירש הרמב״ן כי צדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה

Here is the Tosfos.

תדע שהרי נביא עומד - וא"ת והלא אם לא התפלל חזקיהו על עצמו היה מת והיתה נבואה בטלה אלא ע"כ אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא א"כ היכי מוכח מכאן דמשלו הוסיפו לו אפי' לא הוסיפו לו משלו וחיה כבר כל שנותיו שנגזרו לו מה שלא נתקיימה הנבואה לפי שחטא ואילו לא חטא ונשא אשה בשנים הראשונים היה מוליד ואר"י דשמא הדורות נגזרו להוולד באותו הזמן ובאותו הפרק שהם נולדים ובשני התוספת נגזר לו להוליד מנשה

(I'm sorry to say that he doesn't understand the Tosfos. Tosfos means exactly the opposite. Tosfos is saying that this seems to be the case, but that it would contradict the whole point of the Gemara, so it's obviously not true. Again, proof that some things aren't sound-bites.)

Then  he says this:

ואמר ר"י אליצור י"מ עמנואלי ״ספר בראשית הסברים והארות״ ת"א תשל"ז עמ' 427 הבטחת ה' היא רק אתגר לפעולה, היא קריאה לאדם להחלץ למעשים ולצפות שה' יברך את מעשיו 

but I have no idea who it is that he's quoting.  I did find a reference to his sefer and a biography here:

http://www.emanueli.co.il/   and a wiki page here:  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%A2%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%9C )

Then I found it.  It is not in Vayishlach. It is in the volume on Lech Lecha.
Page tes zayin, 25 on Otzar.

ז ״וירא ה' אל אברם״ זכה א"א לגלוי של נבואה בקנין הארץ ״ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת״ לפי שראויה היא אך ורק לבעלי אמנה ותיכף כשקבל את ההבטחה מאת הקב"ה התחיל אברהם אבינו מיד בעבודה להגשים ולבצע את ההבטחה הזאת על ידי מעשיו הוא ולכן ״ויבן שם״ בבינה יתרה ״מזבח לה׳״ להקריב קרבנות שהסוד של קרבנות הוא בדבקות בהשם (מפי ר׳ אהרן קוטלר) ״הנראה אליו״ הודיה על נבואת ד ד הבטחת הארץ והבטחת בנים שיהיו ראויים לה דש"י וב"ד ה ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי

In the notes there #41

כאן אנחנו מגיעים ליסוד הגדול במעשה האבות שקבלתי מפי מרן ר׳ דניאל זצוק״ל המקיף כל פרשיות מעשה אבות ביצירת עם ישראל 

והוא שלמרות כל ההבטחות שהאבות קבלו מאת הקב"ה לא היו סומכים על ההבטחה אלא היו עושים כל מאמץ לבצע ולהגשים את ההבטחה להוציאה אל הפועל במעשיהם הם הרי אמרו חז״ל [בר"ר עו ב] שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה ועוד אמרו על ויירא יעקב מאד רבי יעקב בר אידי רמי כתוב הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך [כח טו] וכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו [לב ח] אלא מתיירא שמא יגרום החטא [סנהדרין צח] 

וכך אמר מרן רבי דניאל זצוק"ל שאין הבאור כמו שרגילים ״שאין הבטחה לצדיק רק בגלל שמא יגרום החטא.״ הבטחה לאדם מאת ה' הבאור הוא, ראשית, גלוי מאתו ית' שיש בכוחו של האדם הזה להשיג את הדבר הזה. ושנית, שאם יעשה האדם בזה כל מה שביכלתו להשיגו בדרך ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״ [קהלת ט י] ולא יתרשל בשום פנים אז יזכה לסיעתא דשמיא מיוחדת באותו דבר. 

אל יעלה על הדעת שעל ידי הבטחה לבד הרי הדבר כמו מונח בקופסה 

לכן מה שאנו מוצאים שהאבות פחדו כל כך שמא יגרום החטא קרוב הדבר שהכוונה בעיקר לחטא הזה שאולי לא עשו כל מה שהיה ביכלתם לעשות לפי מדרגתם הם לקיים כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה זהו הבאור הפשוט והאמיתי במאמרם שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. 

וכך המשיך מרן זצוק"ל את דבריו היות שיסוד הבריאה הוא עולם חסד יבנה [תהלים פט] שרצה הקב"ה להטיב עם ברואיו ומצד שלמותו ית' הטבה שלמה שלא יקבל האדם את שכרו כנהמא דכיסופא בתור מתנת חנם לכן יסוד היסודות הוא מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג לח] אלא הכל נמסר לבחירתו של האדם ותלוי במעשיו ובמחשבותיו לטוב ולמוטב - לטוב, כמו שנאמר תנו עז לאלהים [תהלים סח] ולמוטב, כמו שנאמר צור ילדך תשי דברים [לב יח] מתישין כחו מלהיטיב לכם [רש"י וספרי שם] את עולמו ברא הקב"ה במצב של בכח כמו שנ' אשר ברא אלהים לעשות ועל האדם להוציא את הכל מן הכח אל הפועל זהו באור הבטוי בהרבה מקומות שהאדם נעשה שותף להקב"ה ולא סתם שותף אלא כמו שאמרו [זוהר פרשת בא] על הפסוק "תנו עז לאלהים" כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן, כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא, וכד עבדין עובדין דכשרן, יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא. 

ולכן תיכף אחרי הבטחה מאת הבורא לצדיק אנו מוצאים מאמץ של פעולות ומעשים מצדו להגשים את ההבטחה ולהוציאה אל הפועל 

וגדול כלל זה במיוחד במעשי אבות לפי שהאבות הם היוצרים והיסוד של כלל ישראל (ראה הקדמה כללית לפרשה זו והערה באות ב שם) כל מה שהאדם יותר יסודי הוא יוצר יותר גדול לכן רואים יסוד זה בעליל במיוחד בפרשיות אברהם אבינו כמו שיבואר בהמשך הפרשיות לפי שא"א הוא יסוד היסודות של כלל ישראל כמו שאומר הנביא שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה חחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וכו' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה [ישעיה נא] 

וא"ת במה נקרא א"א אחד הלא האבות הם שלשה [ברכות טז]  לפי שא"א הוא יסוד היסודות ולכן בזכותו נזכה כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה 

ע"כ תוכן דבריו המופלאים זצוק"ל וכדאי להזכיר כאן שהיסוד הגדול הזה נזכר בספרים הק' בשם התערותא דלעילא והתערותא דלתתאה השמים שמם לה' זוהי התערותא דלעילא והארץ נתן לבני אדם זוהי התערותא דלתתאה אחרי שבא משה והורידה למטה שנאמר עלית למרום שבית שבי [תהלים סח] והתורה לא בשמים היא [דברים ל יב ב"מ נט] ההתחלה כמו ההכרעה כבר נתנו לבני אדם ולכן כתוב ראשונה ״תנו עז לאלהים״ [תהלים סח לה] ואחר כך ״אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים״ [שם בפסוק לו]

(The weakness in R Doniel's pshat is that the Medrash says אין הבטחה לצדיק בעולם הזה and according to him it applies universally, not only to a tzadik.)

Contrast this with the Dibros Moshe in Parshas Eikev. Before quoting Reb Moshe, it's important to see the Medrash he is talking about: The Medrash about the four kings is also in Medrash Eicha 4 13

 ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא, יהושפט וחזקיהו. 

דוד אמר (תהלים י"ח) ארדפה אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן. הדא הוא דכתיב: (שמואל א' ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם מהו למחרתם? רבי יהושע בן לוי אמר: לשתי לילות ויום אחד. והיה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים. כמה דתנינן תמן: על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים. הדא הוא דכתיב: (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו'. 

עמד אסא ואמר: אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה. שנאמר: (ד"ה ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד. "לפני אסא" אין כתיב כאן, אלא, "לפני ה' ולפני מחנהו". 

עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (שם כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. 

עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'.

Here is what Reb Moshe says.

ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי וגו׳ וזכרת את ה׳ וגו׳ (ח׳ י׳ז) חזינן מהד׳ מלכים דוד ואסא ויהושפט וחזקיה בילקוט רמז קסג על פסוק ארדוף אויבי בשמואל שצריך לידע כי האדם בכל מעשיו צריך רק שהשי"ת יצליח  מעשיו ועבודתו הוא רק משום שאינו זוכה שיתן לו השי"ת בנקל  וכדאמר רשב"א סוף קידושין מימי לא ראיתי צבי קייץ אלא שהרעותי מעשי.  ולכן והקרא בפ' עקב מגנה מאד מחשבה דכחי ועצם ידי עשה את החיל הזה וכ"ש במלחמה.  ולכן בדורו של דוד שכלל ישראל היו צדיקים גדולים ובעלי בטחון ידעו זה,ולכן התפלל שירדוף וילחם עמהם בנשק וכל עניני המלחמה וישיגם וינצחם וידעו כל ישראל כי השי"ת עשה הישועה אבל אסא בדורו שלא היו כל כך בעלי בטחון היה ירא שאם יעשה מלחמה דהיינו שירדוף וישיגם וינצחם יאמרו ח"ו שכחם עשה זא לכי בקש מהשי"ת שהוא רק ירדוף ויעשה נס שיפלו חללים אף קודם שהשיגם ויהושפט שהיה חושש מדורו שנתקטן באמונה אמר שגם לרדוף הוא ירא שמא יאמרו שהם נצחו מעצמם לכן התפלל שהקב"ה יכם והוא רק יאמר שירה וחזקיה ירא גם לומר שירה שמא ח"ו יאמרו שזה עזר מעין סגולה ולכן אמר שאין בו כח אף לומר שירה וכ"ש בדורינו שקטני אמנה נתרבו שהיינו צריכים רק לנסים אולי יבינו שהשי"ת עשה זה וכן ב"ה נתקיים שעשה הנצחון על הערביים המרובים ללא ערך וגם נעזרו ממלוכה גדולה להרבה עניני נשק כבזמן הזה יותר הרבה ממדינתנו בא"י ורק בד' ימים נצחו את כל עמי הערבים ומצרים מיום ב' עד יום ה' ומקוים אנו שישלח מלך המשיח בקרוב ויכירו כל ישראל כי ה' איש מלחמה 

And finally, from Rav Kamil. He takes the starts out on the same path as Reb Doniel, but turns to the side and says that the requisite effort is Tefilla, not strategy and physical effort.  Which turns the whole thing upside down.

מספר ״אמרי חיים״ מר׳ חיים הכהן קמיל, ראש ישיבת אופקים. כתב וערך ירמיהו ורון

א כתיב בריש פרשת וישלח [על אותה השעה שיעקב אבינו עמד להפגש עם עשו שהלך לקראתו וארבע מאות איש עמו] ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו׳ ]ל״ב ח] 

ואיתא במדרש חז ל הובא בילקוט שמעוני וישלח רמז קל א וכעין זה איתא במדרש רבה ע ו א שני בני אדם הבטיחן הקב ה ונתייראו הבחור שבאבות המובחר שבאבות רש י והבחור שבנביאים הבחור שבאבות זה יעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה תהילים קל ח ואמר לו הקב ה הנה אנכי עמך וסוף נתיירא ויירא יעקב הבחור שבנביאים זה משה שנאמר לולי משה בחירותהילים ק ו ואמר לו הקב ה כי אהיה עמך ונתיירא ויאמר ה אל תירא את עוג מלך הבשן במדבר כ א מכלל שנתיירא וכו ויירא יעקב מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה עכ ל 

כלומר שיעקב אבינו נתיירא למרות שהקב"ה הבטיחו שיהא עמו וישמרהו משום שלא מובטח לצדיקים שיתקיים בעולם הזה מה שהובטח להם ועל כן יעקב אבינו התפלל ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי וגו הצילני נא וגו ל ב י י ב וכתב הספורנו וז ל הזכיר בסדר שבחי המקום וחסדיו ובהזכיר זכות אבות כסדר אנשי כנסת הגדולה בתחילת י ח ברכות עכ ל כלומר שיעקב אבינו סידר תפילה כסדר גודל תפילת העמידה הגם שכבר הובטחויצא כ ח ט ו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו והטעם בכל גודל התפילה הזו משום שאין ודאות לקיום ההבטחות לצדיקים בעוה ז ועל כן נתיירא יעקב מאוד ועמד בתפילה לפני הקב ה 

]ודברי המדרש הללו דלא כדברי חז"ל בגמ' ברכות דף ד דדרשה הגפ שם ויירא יעקב מאד אמר יעקב אבינו שמא יגרום החטא דלדברי המדרש יעקב אבינו נתיירא משום שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה ולא מחמת גרם החטא 

ב ונראה לבאר את ענין זה דהרי איתא במדרש הובא בילקוט שמעוני נשא רמז תשי"ד בברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים עכ"ל ופירוש ענין השותפות שהקב ה נתאוה שיהא לו עם ברואיו מתפרש לכמה ענינים אחד מהם הוא כח תפילת האדם שכביכול הקב"ה מתאוה שתהא לו שותפות בהנהגת העולם על ידי תפילת האדם דהיינו שהעולם יתנהל על פי התפילה ועל כן למרות שניתנו הבטחות לצדיקים מאת הקב"ה בכל זאת יש חובה וצורך בתפילה ולולא כך אין ודאות שיתקיימו ההבטחות ועל כן הצדיקים מתייראים ומתפללים לפני ה למרות ההבטחות שניתנו להם 

ג וכיסוד זה מצינו בכמה דוכתין 

דאיתא בגפ בבא קמא דף נ תנו רבנן מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונהשעדיין היא ראויה לחיות בתוך המים רש י אמר להם שלוםתעלהרש י שניה אמר להם שלום שלישיתשהיה ראוי שתצא נפשה בשהיה במיםרש י אמר להם עלתה וכו אמרו לו נביא אתהבתמיה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בולחפור בורות לעולי רגלים רש י יכשלו בו זרעובתמיה אמר רבי אף על פי כן מת בנו בצמא 

והקשה תוס' ד"ה דבר מנין היה לחז ל ודאות בסברא זו שדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשלבו זרעו הרי לבסוף חזינן שאכן מת בנו של נחוניא בצמא ותירץ תום דמכל מקום באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל עכ ל דהיינו שענין נפילה לבור הוא אותו דבר בו נצטער נחוניא שהרי חופר השיחין היה ועל כן בודאי לא יכשל בו זרעו אך על דבר הצמא למים אין זה ממש אותו דבר שנצטער בו אותו צדיק ועל כן אין את אותה ודאות

 אמנם בשיטה מקובצתשם ד ה יכול כתב לישב את שאלת תום באופן אחר שכתב השיטמ"ק לבאר את דברי הגג אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו בתמיה וז ל השיטמ"ק כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב ה והוא דבר שנצטער וכו והסכים הקב ה לדברי וכו וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא עכ ל 

ומבואר בדברי השיטה מקובצת שגם באופן שנפלה בתו של נחוניא לבור וגם באופן שבנו של נחוניא צמא למים היה קיים אותו החשבון שבדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו לגזרות שאין דבר צמאון בנו של נחוניא כאותו דבר ממש בו נצטער אותו צדיק ובכל זאת הוצרכה תפילה לפני ה להצלה ומכיון שבזמן שבנו של נחוניא צמא לגזים לא נאמרה תפילה בענין הצלתו על כן לא הועילה הטענה דבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו דהגם שעצם החשבון קיים גם ללא שיאמרוהו אך יש צורך בתפילת האדם בה תאמר הטענה הזו לפני הקב ה ורק כך תצמח הישועה 

וכך היא המידה שהנהגת העולם תלויה בתפילת האדם ולמרות שקיימות הבטחות לשמירה ולמרות שיש חשבון אמת להצלה כדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו אך בכדי שיהא קיום להבטחה ולהצלה צריכים וזקוקים לכחה של התפילה שהרי כל המעשים בעולם נפעלים רק דרך תפילת האדם 

ד וכן מצינו בראשית הבריאה שאחרי שהקב ה ברא את עולמו עדין המתין לתפילת האדם כדכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה ב ה ופירש רש י ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו עכ ל 

הא קמן שלמרות שהגשמים הם צורך קיום העולם בכל זאת לא ירדו הגשמים כל עוד לא היה מי שיתפלל על ביאתם דרק דרך מבוא התפילה מונהג העולם 

ה וכענין זה מצעו בגג ברכותדף ז דדורשים חז ל שהקב ה מתפלל ומאי תפילתו אמר רב זוטרא בר טוביה יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מידותי ואתנהג עם בני במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדיף ואח כ הביאה הגט ברייתא ובה מעשה ברבי ישמעאל בן אלישע שנכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת ואמר לו הקב ה ישמעאל בני ברכני ואמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו ופירש רש י שהנענוע בראשו הוא כעין סימן על הודאה שהקב"ה מודה לדברי רבי ישמעאל בן אלישע וכעונה אמן על ברכתו 

ומביאור המהרש"א משמע שענין בקשת הקב ה מרבי ישמעאל ברכני הוא ענין תפילה שהקב ה מבקש מרבי ישמעאל שיתפלל לפניו ית והיתה זו אותה תפילה שהקב ה מתפלל כדהביאה הגנו לעיל עכת ד המהרש"א וחזינן מהכא שלמרות שתפילת רבי ישמעאל בן אלישע נאמרה באותה מטבע לשון בו הקב ה בכבודו מתפלל בכל זאת הקב ה מתאוה כביכול לתפילת האדם כדאיתא בגנו שם ישמעאל בני ברכני דהינו תתפלל לפני וההבנה בזה כדנתבאר לעיל שכך היא הנהגת העולם שיהא קיום לכל הבריאה רק אחרי דרך ומבוא התפילה 

ו והנה ענין זה שהנהגת העולם תלויה בתפילת האדם נותן לאדם נשיאות ראש שעל ידי כך הוא מבין עד כמה גדול כח השפעת תפילתו על כל הבריאה אך מאידך גיסא ענין זה הוא מחייב גדול כלפי האדם לדעת עד כמה עצום ערך התפילה שהרי תפילת האדם משפיעה על כל העולם ולפיכך גודל חיוב הכוונה בתפילה שהרי העולם כולו תלוי בצורת התפילה וכאשר נאמרת תפילה בכוונה היא צורה אחרת של תפילה ולא רק מצד מימרת חז ל תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה אלא שתפילה בכוונה היא סדר גודל אחר לגמרי של תפילה שיש בכיחה לשנות את כל סדרי הנהגת העולם ולמרות שכבר כתב הגר ח מבריסק פרק ד מהל תפילה הל א שהכוונה שאדם מכוון בתפילה שהוא עומד לפני ה היא זו שנחשבת לעצם מעשה התפילה ועל כן כוונה זו מעכבת בכל התפילה ואילו כוונת פירוש המילים אינה מעכבת בתפילהחוץ מברכה ראשונה דאבות עכ ד אך גם לדבריו ודאי הוא שכוונת פירוש המילים בתפילה משנה את כל צורתה ומחמת הידיעה הזו עולה גודל חיוב הכוונה 

ז איתא בתנא דבי אליהו רבה סוף פרק ח שאלקנה זכה להחזיר מצוה שנשתכחה מכלל ישראל היא מצות עליה לרגל שבכל עת שעלה לרגל היה מחזר ממקום למקום לקחת עמו יותר משפחות מישראל בכדי לזכות אותם במצוה זו וכך חזרה וניעורה בהם הידיעה על חיוב המצוה הזו עד כדי שבמשך הזמן כל ישראל חזרו ועלו לרגל וכתוב בתנדבאשם הקב ה שהוא בוחן לבות וכליות אמר לו לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכת אותם במצוות וזכו רבים על ידך חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות ויזכו רבים על ידו 

וסיים התנדב א הא למדת בשכר מעשה אלקנה שמואל 

ומבואר שבזכות שאלקנה עמל להחזיר מצוה זו דעליה לרגל זכה שיצא ממנו שמואל הנביא 

אמנם יש לעיין שהרי כתוב בנביא שתפילת חנה הנביאה היא זו שבקעה את הרקיעים וגרמה ללידת שמואל הנביא כדמובא בספר שמואל א א את מעלת תפילת חנה הנביאה על ענין הזכות בבן כשמואל הנביא ומעלת תפילתה היתה גדולה עד מאוד וחז״ל בגפ נזם ברכות דף ל א למדו מתפילת חנה הרבה הלכות בהלכות תפילה וז ל הגפ שם אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה 

ואם כן צריך ביאור כיצד משתלבים שני דברים אלו זה עם זה דמצד אחד ביארו חז ל בתנא דבי אליהו ש בשכר מעשה אלקנה שמואל דהיינו שבזכות הטורח של אלקנה בענין מצות העליה לרגל נולד שמואל הנביא ומאידך גיסא משמע בנביא שבזכות תפילת חנה נולד שמואל 

ונראה לישב שבזכות המעשה העצום שאלקנה פעל התעוררה האפשרות לקבלת התפילה בענין הולדת שמואל הנביא והוי כעין פתיחת שערי השמים אבל עדין היה צורך בתפילת חנה בתחנונים ובבקשת רחמים לפני ה' בכדי שבפועל שמואל יוולד דההנהגה בעולם נפעלת רק דרך התפילה דלמרות שיש זכות עצומה שנתעוררה בזכות מעשהו של אלקנה זכות כזו שמבטיחה שכר כשמואל הנביא אך עדיין לכלל מעשה בעינן לתפילת חנה הנביאה 

ח ועל פי ישוב זה יתבארו גם דברי חז ל דלעיל שדרשו חז ל דלמרות שהצדיקים קיבלו הבטחות מאת המקום בכל זאת נתייראו והתפללו לפני ה משום ש אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה 

ויש לעורר לכאורה שאלה מתבקשת דאם אין ברור הדבר שההבטחות שניתנו לצדיקים יתקיימו אם כן מה התועלת בכך שנאמרו להם אותן הבטחות 

אלא שבהכרח רואים שההבטחות שנאמרו לאדם נותנות לו רק את האפשרות לקבל את אותן ברכות וכעין פתיחת שערי שמים לצורך ענין זה אך עדיין זקוקים לעומק התפילה כדי לקיים את אותן הבטחות דרק תפילה מעומקא דליבא היא זו שמביאה את ההבטחה לכלל מעשה 

ט וכענין זה מצינו בגמ' נדה דף ע מה יעשה אדם ויחכם וכו ירבה בישיבה וימעט בסחורה אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ה יתן חכמה מפיו דעת ותבונה משלי ב ושאלה הגפ' מאי קמשמע לן ופירש רש"י לכזה נאמר בתחילה שירבה האדם בישיבה הואיל ותלוי הדבר בבקשת הרחמים שבתפילה ותירצה הגג דהא בלא הא לא סגיא דהיינו שודאי צריך את העמל בתורה ובלי זה התפילה לא תעזור לאדם להחכים אך מאידך אחרי שהאדם הרבה בישיבה עמל התורה הדרך היחידה לזכות לחכמה היא רק מתוך ריבוי בבקשת רחמים על ענין זה 

והן הן הדברים שלמרות כל המעלות שיש ביד האדם ולפעמים גם נאמרו לו הבטחות לביאת הברכות אך בכדי לבא לכלל מעשה עדין זקוק הוא להרבות בתפילה לפני ה' ית' שכל מה שיש בידינו זה רק על ידי התפילה וכל הנהגת הבריאה תלויה בענין זה שהתפילה היא הדבקות שיש ביננו לבין דרכי הקב ה ודרך שער התפילה צומחת הישועה