Work Hard to Make it Yours

 This is a copy of something from Rav Chaim Stein, from the Gilyon Daas Chaim. I add my comments at the end. 

I am putting it up here because I think it is a good and useful lesson that can be built on. Also, it reveals that Toldos has a pervasive theme, especially with what I add from Reb Moshe in Kol Rom.

I also added something amazing from Rav Shlomo Wolbe. 

To request the weekly gilyon from Reb Chaim, write to daaschaim@gmail.com and write "contact list" in the subject line.

"יגעת ומצאת תאמין"

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" )כה,

מפני מה היו אבותינו עקורים

"אמר רבי יצחק, יצחק אבינו עקור היה שנאמר 'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו', על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו וכו'. א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים" (יבמות סד, א).

הנה הגם שהצדיקים מתפללים תמיד להשי"ת, מ"מ אינו דומה תפלה בזמן רגיל, לתפלה בעת צרה שיוצא מעמקי הלב, שעל תפלה כזה מתאוה הקב"ה אליה. ולכן מביא אותם הקב"ה למצבים של עת צרה גדולה, כדי שיצא מהם תפלה בכל עומק הלב. ובמדרש אגדת בראשית (פרק ע"ג) מובא תיאור מה היה תפלתו של יצחק בעת צרתו איך שהשיח את צערו לפני השי"ת דאיתא שם "כי ביצחק יקרא לך זרע (כא, יב) הוא שאמרתי לך כה יהיה זרעך )טו, ה(, וכיון שעמד יצחק ונטל לרבקה ונמצאת עקרה, התחיל אומר האיך אתה מקיים מה שאמרת לאברהם כה יהיה זרעך והרי היא עקרה שנאמר ויעתר יצחק". 

ועוד מבואר מחז"ל, שהיה בזה עוד תכלית, כדי להודיע גודל כח התפלה, וכמו שאיתא ביבמות שם "א"ר יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות".

אמנם יש לשאול, דנהי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, אבל הלא לידת ילדים ליצחק ורבקה היא דבר מוכרח לתכלית קיום הבריאה כיון שהבריאה נבראת בשביל ישראל, ואם כן למה סיבב הקב"ה שדבר המוכרח לקיום הבריאה ישתלשל בעולם הזה באופן שהוא תלוי ועומד בתפלותיהן של יצחק ורבקה, הלא היה יכול הקב"ה להביאם לידי מצבים אחרים של צרה בענינים שאינם מוכרחים לתכלית קיום הבריאה, ולהתאוות לתפלותיהן על אותן צרות. ובמד"ר )ס, יג( מצינו טעם לזה, דאיתא "וישלחו את רבקה וגו' ויברכו את רבקה וכו' אחותנו את היי לאלפי רבבה, רבי ברכיה ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינה מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק, שלא יהיו עובדי כוכבים אומרים תפלתנו עשתה פירות, אלא ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו"

יגעת ומצאת תאמין

אמנם יש יסוד כללי שאנו רואים בהרבה ענינים בתורה, וזה מאיר אור גם על ההנהגה שבכאן, והוא שאין נותנים לאדם שום דבר באופן שהוא מוכן לגמרי, אלא כל ההבטחות שהקב"ה מבטיח לאדם, וכן כל הסגולות שנותנים לאדם כדוגמת כשרונות ברוכים, אין זה אצלו אלא "בכח" הטמון בנפשו, אבל צריך שהאדם יבא וישתדל להשקיע השתדלות עצומה ב"יגיעה" לשכללו ולהוציאו מן הכח אל הפועל, אבל בלי "יגיעה" לא "יזכה" בכלום. והוא היסוד שאחז"ל (מגילה ו, ב) "ואמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". 

ואמנם, שניתן לאדם כוחות עצומות שיכול לבנות עולמות בבחינת 'תנו עוז לאלקים', שיוכל על ידי מעשיו ליתן כח וגבורה בכל ההנהגה דפמליא של מעלה, אבל בלי יגיעה לא יזכה האדם בהם, ועל כן אפילו ענינים גדולים המוכרחים לקיום העולם, דיש הרבה דרכים למקום איך יתקיים הדבר, מ"מ לא יזכה האדם בהם בלי יגיעה, אבל עם יגיעתו יוכל לזכות בדברים העומדים ברומו של עולם.

ובזה יתבאר מה שאפילו בדבר כזה שיצחק ורבקה יהיה להם זרע, שהיה מוכרח לקיום ההבטחה 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ולבנין העתיד של עם ישראל, מ"מ לא זכו בו יצחק ורבקה בלי יגיעה והשתדלות עצומה על ידי תפילותיהם מעמקי הלב ובחיזוק בבטחון ודביקות בה', כי מאיליהם לא היו מקבלים כלום. ולכן מלבד הענין שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, ומבקש 'השמיעני את קולך', יש בזה הענין שאין יכולים לזכות לכלום בלי יגיעה. 

יעקב קיבל הבכורה והברכות דוקא ביגיעה

ומעכשיו יתבאר מה שיש להתפלא במה שמצינו בפרשתנו האופן שקיבל יעקב אבינו את הבכורה והברכות, דהלא כיון שמיעקב עתיד לצאת כלל ישראל, היה יעקב צריך להיות נולד בכור, ולמה סיבב הקב"ה שעשו יהיה הבכור, ויהיה יעקב צריך לנקוט בתחבולות והשתדלות לקנות הבכורה מעשו. וכן יש לתמוה אצל הברכות, למה סיבב הקב"ה שירצה יצחק למסור הברכות לעשו דוקא ]מאיזה טעם שיהיה המבואר בספרים לבאר דעתו של יצחק[, ויהיה יעקב צריך לנקוט בדרכי ערמה לקבל הברכות מיצחק.

ומבואר בזה יסוד הנ"ל, שלא יוכל יעקב לזכות בכלום אם לא יתייגע בדבר מתחילה, ולכן אפילו דברים של הבכורה והברכות שהם מוכרחים להצלחת כלל ישראל בתפקידם, לא היה יכול לזכות בהם אם לא היה משתדל ומתייגע ביגיעות עצומות לקבלם. ולכן סיבב הקב"ה שבדרך הטבע יהיה הבכורה והברכות שייכות לעשו, ודוקא ע"י השתוקקותו של יעקב ויגיעתו והשתדלותו העצומה שהשקיע, זכה הוא בהם, דבמה שהראה יעקב שהדבר נוגע לו בציפור נפשו, ניתן לו הכח והזכות שמן השמים יתנו לו הבכורה והברכות.

ואדם אין לעבוד את האדמה

יסוד זה אנו לומדים כשנתבונן במעשי בראשית וכמו שפירש"י עה"פ (בראשית ב, ה) "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה", וז"ל: אף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב 'ותוצא הארץ' לא יצאו, אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ו', ולמה, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר א א"ה. יש להעיר, דהא רבינו קבע דאין יכולים לזכות כלום בלי יגיעה, ואילו מכאן משמע שזאת הנהגה דוקא לצדיקים. ואולי י"ל שאין ה"נ שאין הדבר שוה לכולם, ולסתם אנשים יש הנהגה של טבע, אשר אינה תלוי ביגיעה, אבל לצדיקים שלפי מדרגתם גם הטבע הוא בהשגחה מיוחדת, אין מקבלים בלי יגיעה. או י"ל דאין ה"נ דמה דסתם אנשים מקבלים פרנסתם לפעמים בלי יגיעה הוא מפני שזן אותם ברחמים שלא כפי כללי הבריאה ]עי' עד"ז במשנת רבי אהרן ח"א עמ' כ'[. בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים, עכ"ל. והובא בחולין (ס, א) בשם רב אסי. 

הרי לפנינו דזהו סדר הנהגת העולם שקבע הקב"ה כביכול, שאפילו אם כבר עומד ההשפעה והתבואה בפתח הקרקע, מ"מ לא יצא הדבר מכח אל הפועל, אם לא יהיה האדם שותף בדבר על ידי יגיעתו והשתדלותו. ואפילו יש סדר הבריאה של צמיחת התבואה, מ"מ כיון שתכלית הבריאה היא שיהיה האדם שותף במעשי בראשית, לא יצמח בלי פעולת האדם.

ומסופר במסכת חולין (ס, א) על זה "רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא, שדי ביה ביזרני ]זרעים[ ולא צמח, בעא רחמי אתא מיטרא וצמח, אמר היינו דרב אסי", הרי מבואר דאפילו אם אצל אחרים צמח התבואה בדרך הטבע, מ"מ אצל רב נחמן לא צמח בדרך הטבע, אלא היה צריך להוסיף השתדלות כדי שיוכל לצמוח, והיינו משום שבכל מצב ממתין הקב"ה שהצדיק ישקיע השלימות בהבריאה, ולכן לא יצמח התבואה אצל הצדיק בלא רחמי, שמתאוה הקב"ה שהצדיק בהשתדלותו יוציא ההשפעה מכח אל . א הפועל

שני אלפים תוהו

יסוד זה אנו רואים מראשית הבריאה לענין קנין התורה, דהרי כל הבריאה נבראה רק בשביל התורה, וכמו שאחז"ל (הובא ברש"י ריש בראשית( "'בראשית' בשביל התורה שנקרא ראשית", וכן דרשו חז"ל (שבת פח, א) עה"פ יום הששי "דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו", ועכ"ז מצינו בע"ז (ט, א) דשני אלפים הראשונים מבריאת העולם נקראו תוהו, אבל שני אלפים תורה התחילו רק מאברהם אבינו מהנפש אשר עשו בחרן, יעו"ש. ולכאורה יש להבין, דאם תכלית הבריאה היא בשביל תורה, הלא תיכף ומיד היה הבריאה צריכה להתחיל עם מעמד הר סיני כדי שהבריאה תבוא לתכליתה, ולמה אנו צריכים מקודם לשני אלפים תוהו. 

ומבואר בזה יסוד הנ"ל, שכדי שנזכה להיות ראויים לקבלת התורה, צריכים שיוקדם לזה הרבה השקעות של יגיעות והשתדלויות עצומות, ולכן כל זמן שלא התקיים עוד היגיעה נשאר העולם מעצמו בבחינת תוהו, ורק לאחר שאברהם אבינו התבונן וחקר וחיפש בהבריאה את האמת ביגיעת עצמו עד שהכיר את בעל הבירה, ולאחר שעבר אברהם אבינו את העשרה נסיונות, אז נעשו 'שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה' (בר"ר סא, א), וקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה. והנה זה שקיבל אברהם אבינו את כל הסגולות הללו מכח יגיעתו, היה בכך בחינת מעשי אבות סימן לבנים, שהדרך לזכות לתורה ולסגולותיה בכל הדורות יהיה מתוך השתדלות ויגיעה עצומה.  

קנין התורה ומעלת בן תורה ביגיעה

והעולה מדברינו, מה שנוגע לכל אחד בדרך עליה שלו, הוא לחדור בנפשו מה שחז"ל קבעו כי יגעת ומצאת תאמין, ואפילו אם יש לך חברים שנתברכו בכשרונות חריפים יותר ממך, תדע כי קנין תורה תליא ביגיעה דייקא, ועל כן אם מי שיש לו כשרון חלש יתייגע יותר, יקבל חלקו בתורה הרבה יותר מבעל כשרון החריף, כי המציאה בתורה תהיה כפי היגיעה. 

וכן מצינו בכמה מאמרי חז"ל שביטאו ענין זה, וכמו שאמרו )קהלת זוטא( עה"פ )קהלת ב, ט( 'אף חכמתי עמדה לי', "תורה שלמדתי באף נתקיימה לי" (והובא ברמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ב), וכן אחז"ל (ברכות סג, ב( "אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל", הרי שקיום התורה תליא בכמה התאמץ והתייגע בה, אבל אם גישתו להתורה הוא בקרירות ובליצנות ואינו משקיע בה כל כוחותיו, אינו רוכש בה קנין. 

וזהו שאחז"ל (שם( "אמרי דבי רבי ינאי מאי דכתיב )משלי ל, לג) 'כי מיץ חלב יוציא חמאה', במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה". הנה מבואר שכדי לזכות ל'חמאה של תורה' המסמל את מתיקות והעריבות של התורה, צריך להיות 'מקיא חלב שינק משדי אמו' שהוא על ידי לימוד התורה בכל המסירות והיגיעה. ולכן אפילו אם קיבל האדם כשרונות ברוכים, עליו לדעת שאין זה אלא "בכח" אצלו, אבל כדי להוציאו מן הכח אל הפועל, וכדי לקנות מעלת הנפש, לא יועיל בלי יגיעה. 

אחז"ל (סנהדרין צח, ב) "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים", דייקו חז"ל לומר "יעסוק" בתורה, שלא די בסתם לימוד התורה, אלא צריך שיהיה לימוד התורה ה"עסק" שלו, שכל הנאתו ושעשועו יהיה בתורה, וכל היום יהיה שיחתו בה. 

אותן בני עליה שיודעים להתייגע בתורה, נעשים בני תורה אמיתיים ומצליחים בה, אבל אותן שלומדים בלא יגיעה אין מצליחים. ואיזה בן תורה אינה רוצה לקנות מעלות בנפש, אשר לכל זה צריך יגיעה, ובכלל היגיעה הוא לייקר הזמן ולחוס על חטא ביטול תורה. גם מה שאחז"ל (ב"ב טז, א) בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, אינה מועלת רק אם מייקר ומחשיב את התורה. וביחד עם זה להתייגע גם בעבודה שבלב זו תפלה, שיהיה התפלה מעמקי הלב, כי תורה ותפלה תלויים אהדדי, ורק אז יש הבטחת חז"ל "יגעת ומצאת תאמין

Reb Moshe in the new Fishelis Kol Rom says something that harmonizes with this.  page 134.

אין להתיאש מכשלונו

ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה לנו ופרינו בארץ

צריכום להבון למה כתבה התורה כל המעשה הזה ומה הלימוד לנו. ונראה לומר דמזה חזינן דאל יתתייאש האדם אם אינו מצליח מיד באיזה דבר שרוצה לעשות אלא ישתדל כמה פעמים ולבסוף יצליח.

note:

הוספת המו"ל:  והוסיף מרן זצ"ל, דהוא הולך לכמה מקומות במשך השנה בסעודת מלוה מלכה לטובת ישיבתו, ולא רק לדינר אחד פעם אחת בשנה, דהוא אינו יודע כמה צורך השתדלות נגזר עליו, ואם רואה האדם שאין הדבר הולך בקל אז ישתדל ביותר. ופעם אחרת אמר, דשום דבר לא יעכב האדם מלהשתדל לעשות מה שרוצה. ובודאי ה' יעזרו וכדחזינן בבת פרעה שנס נעשה בידה כשרצתה להושיע את משה .

This, too, is a mussar haskeil in ameilus, consistent with Reb Chaim's observation. When you know that something needs doing, setbacks and barriers only prove that the RBSO wants you to do more ameilus in order to make it yours.

There obviously is a time when you have to recognize that your efforts are futile, שאין השעה משחקת לו.  I'm not sure what Reb Moshe means. But it is still consistent with the theme of relentless effort despite repeated setbacks.

From Harav Wolbe:

Parshas Vayeitzei | פרשת ויצא

Rav Shlomo Wolbe z"l

פרשת ויצא

A large portion of the parsha revolves around the birth of the shevatim. The Seforno (Bereishis 30:16) comments that these pesukim convey that the great efforts invested by Rachel and Leah in order to merit children, were worthy in the eyes of Hashem. Both allowed their maidservants to share in their relationship with Yaakov as a zechus that they should merit to bear shevatim. Additionally, the story of the dudai'm portrays that bearing shevatim was of the highest priority in the eyes of Rachel of Leah. The Seforno writes that it was these actions that caused Hashem to answer their tefillos: "For it is worthy for a righteous person to attempt to achieve his desires with whatever natural means that he might have, and along with this he should daven to achieve his goal."

Why is it not simply enough for a person to daven that he succeed in achieving his desires? Rav Wolbe explains that if one wishes to achieve something and he davens for it but fails to take any action, his lack of investing effort generally demonstrates that he does not truly desire it. Conversely, one who only takes action and does not offer a prayer for success, demonstrates that he relies completely upon his brains and brawn. One who feels that he does not need Heavenly assistance, certainly cannot expect to achieve the desired results. Combining the natural with the supernatural should be our formula for achieving our goals.

After working twenty years for his devious uncle Lavan, Yaakov took his wives and children and ran off. Lavan came chasing after him, but the night before he met Yaakov he was warned by Hashem to refrain from causing Yaakov any harm. When they finally met, Lavan blamed Yaakov for taking some of his possessions and Yaakov countered that he was a faithful worker to an extreme and he certainly did not take anything from his employer. His response concluded with the assertion that, "Had the G-d of my father - the G-d of Avraham and the Dread of Yitzchak not been with me, you would surely have now sent me away empty handed. Hashem saw my distress and the toil of my hands and He admonished you last night" (Bereishis 31:42). 

The Medrash (Bereishis Rabba 74:12) gleans from this pasuk the significance of work accomplished with one's own hands. The merit of Yaakov's forefathers helped him monetarily - so that he was not sent away empty-handed. In contrast, in the merit of the "toil of his hands" Hashem cautioned Lavan the previous night from harming Yaakov and he was thereby saved from death.   

Rav Wolbe explains that in order to merit salvation from death, a person needs a merit that originates from his very essence. Merits gleaned from previous generations simply cannot do the job. It was Yaakov's faithful hard work that spurred the Heavenly intervention that saved him from almost certain death.

This idea is reiterated a number of times throughout the Torah. Even though Hevel offered a choice sacrifice it did not generate enough merits to save him from being killed by his brother Kayin. The Maharal explains that Hevel's idea to offer a sacrifice was taken from his brother and therefore it wasn't something that could be attributed as a personal merit, which is necessary to gain salvation. Likewise, Lot was saved from Sodom not in the merit of his sacrificing his life for hachnasas orchim, since that was a mitzvah that was in his blood due to his living in close proximity to Avraham. Rather, he was saved because he refrained from divulging to the Egyptians that Sarah was Avraham's wife and not his sister.

Yichus is nice and it can really help. Yet, if one is in need of real salvation, it is only his own personal yichus, created through honest toil and effort, that has the ability to get him out of his predicament!

Comments: 

1. Reb Chaim says this as a general rule: nothing is given ready to use. Every gift requires personal effort in actualizing and exploiting. I would rather see this as specific to foundational events for which the RBSO wants a personal human contribution - Klal Yisrael needs Avos; Avraham, Yitzchak, and Yaakov. They are only the Avos because they shaffed yeish mei'ayin, in a manner of speaking.

2. This reminds me of Reb Meir Simcha contrasting Har Sinai and Har HaBayis: Kedusha that is במתנה is ephemeral. Kedusha that results from יגיעה is permanent. We discussed it here.

3. The Ribono shel Olam wanted Klal Yisrael to be created by the Avos. If it were given as a gift, it would not have been the creation of the Avos. Because the Avos had to work so hard to overcome the seemingly impossible, what they achieved is truly theirs.  The greatest kinyan in the world is אומן קונה בשבח כלי.  You own it because you created it.

Hischadshus on Rosh Hashannah Without Teshuva pei hei 2024

➤➤Important Beis Yosef in 584: He says you should not say חטאנו לפניך and החזירנו בתשובה שלימה לפניך in Avinu Malkeinu on Rosh Hashana. The rest of Avinu Malkeinu is fine, but take out those two sentences.

ואין אומרים הלל בר"ה ויה"כ דא"ר אבהו אמרו מ"ה לפני הקב"ה וכו' בפרק בתרא דר"ה (לב:): נוהגין בקצת מקומות לומר בר"ה אחר התפלה אבינו מלכנו חטאנו לפניך וכתב הכלבו שהטעם משום דגרסי' בפ"ג דתעניות (כה.) שפעם אחת גזרו תענית ולא נענו וירד ר"ע לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך ומיד נענה וכשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים וקבעוה לעשי"ת עכ"ל ונ"ל דשאר בקשות שאומרים באבינו מלכנו אומרים בר"ה אבל חטאנו לפניך וכל כיוצא בו דבר שיש בו הודאת חטא אין אומרים מהטעם שאין אומרים וידוי בר"ה

➤➤This is brought in the Magen Avraham there,

א"מ. כ' הרב"י בשם כל בו שלא לומר א"מ חטאנו לפניך שא"א וידוי בר"ה וכ"כ הזוהר אבל לומר פסוקים שיש בהן הזכרת חטא אין קפידא כיון שאינו דרך וידוי (כ"ה סי' רל"ח /רל"ז/) ובשל"ה כ' דשלא בשעת התפל' או כשמפרש חטאיו שרי ולכן נכון להתודות בשע' התקיעות בלחש בין סדר לסדר ובפי' המחזור ראיתי שמפרש א"מ חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"א ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ע"כ ובזה נתיישב מנהגינו שאומרים אותו בר"ה: אין לו' השבעות למלאכים אלא בל' תחינה (לבוש):

 where you see that we are noheig to say it, but only because we interpret it differently.

Significant parts of the following are from Rav Chaim Sabato, an enviable איש אשר רוח בו. I don't remember what parts are mine.

   המזמור הידוע שנוהגים לומר בחודש אלול, פותח בפסוק

לְדָוִ֨ד ׀ יְהֹוָ֤ה ׀ אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א יְהֹוָ֥ה מָעוֹז־חַ֝יַּ֗י מִמִּ֥י אֶפְחָֽד" , ובהמשך הפרק נאמר "כי יִצְפְּנֵ֨נִי ׀ בְּסֻכֹּה֮ בְּי֢וֹם רָ֫עָ֥ה יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אׇהֳל֑וֹ בְּ֝צ֗וּר יְרוֹמְמֵֽנִי" . 

דרשו רבותינו - אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. כי יצפנני בסכה - בסוכות .

מובן מדוע יום הכיפורים מכונה ישעי "כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ"  . ביום הכיפורים יש סוג של ישועה רוחנית. אך מדוע נמשל ראש השנה לאור?

ניתן לומר שראש השנה הוא יום הבריאה (בריאת האדם או בריאת העולם) הבריאה מתוארת כאור . אור הוא הדבר הקרוב ביותר למעבר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. אך יש להעמיק יותר בהבנת הקשר של האור לראש השנה .

ראש השנה הוא מצד אחד יום טוב, וחלים עליו כל דיני יום טוב, אך מצד שני הוא כלול בעשרת ימי תשובה ופותח אותם - וזהו אופי סותר ! מצד אחד יש חגיגיות - המלכת המלך, ומצד שני - יום דין. "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון".

סתירה זו באופיו של היום משפיעה על דברים רבים. בספרות פוסקים ענפה מופיע המנהג להתענות בראש השנה - אך האם דבר זה מותר בכלל? ויכוח זה ניטש בכל הספרות ההלכתית - האם יש מצווה להתענות או שאסור להתענות . שאלה נוספת היא האם יש מצוות שמחה בראש השנה . הרמב"ם [חנוכה ג ]ו, מנה את הימים שקוראים בהם את ההלל, וכתב שביום הכיפורים וראש השנה אין אומרים הלל "לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה". גם בתפילות החג חשים בסתירה זו - התפילות נעות בין מנגינה חגיגית למנגינה חרדה .

האם ראש השנה הוא יום חג ומנוחה או יום דין ותשובה ? שאלה זו עמוקה וחשובה להבנת אופיו של יום. גם מצוות היום, השופר , מבטא זאת - מצד אחד הוא כלי נגינה הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר": , ומצד שני " ִ אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". השופר מחריד אך מצד שני יש בו חגיגיות של המלכה .

 

דוקא כפילות זו מלמדת אותנו יסוד גדול - מהי הדרך להמליך את ה .' התורה מלמדת אותנו שהמלכת הקב"ה על העולם נעשית באמצעות התשובה. התיקון העצמי של האדם - הוא החצוצרה של העולם שמודיעה על המלכת ה .' מה שנותן את החגיגיות של ההמלכה הם התשובה והתיקון ולא הצהרות .

 בימי התשובה חוזרים בתשובה על עוונות ומתוודים, אך בראש השנה אסור להתוודות! כיצד תיתכן תשובה ללא וידוי? !

ספר מנורת המאור: 

רבנו יונה:

סדר התשובה

שלח לנו הב"ה ביד עבדו יחזקאל הנביא ע"ה ואמר שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם ועשו לכם לב חדשה ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. אדם אשר פשע וחטא עד כי עונו עלה לשמים שיאו, ובא בקרבו רוח טהרה, ושת לבו לשוב, ובא לחסות תחת כנפי השכינה ולהכנס בדרכי התשובה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. ביום ההוא ישליך מעליו כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו אותו היום נולד, ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחלת מעשיו. וישים דרכיו, ויפלס אורחותיו, ואל ינועו מעגלותיו מדרך הטוב. ומדה זו תשיבנו בתשובה שלימה, כי אם לא יעשה עצמו כמשליך גילוליו וכובד העונות ועוצם החטאים אשר עשה, יבהילוהו, ולא יניחוהו לשוב בתשובה שלימה, כי אם יבוש מחטאיו, ולא יוכל להעיז פניו לשוב, כי אם יאמר בלבו, הן חטאתי ועויתי ופשעתי, וכזאת עברתי ושניתי ועשיתי ושלשתי עד אין ספורות, ואיך אבוא עוד לפניו, כבשת גנב כי ימצא כן בושתי לעמוד לפניו ומלכת בדרכיו ולדבקה בו, ואיך ארמוס חציריו ואיך אספר חוקיו. והמסית היושב בפתחי הלב, המתחדש בכל יום וצופה ומבקש תמיד להכשילו, משיא לבו לעצה הרעה הזאת, ומניא אותו הדרך הישר והטוב. ולכן טוב לו להשליך כל פשעיו ולעשות לב חדש.

 

נראה לי חידוש גדול. הכל יודעים סדר תשובה, וכו', 

הכרת החטא ועזיבתו, חרטה, וידוי, קבלה וודאית על העתיד.....

אבל לי נראה שלא שיעשה תשובה ואח"כ הרי הוא כאילו נולד מחדש, רק שתחילה צריך להסכים בליבו לחדש עצמו. וזה כוונת המנורת המאור. רבינו יונה

כי רק אם ירגיש שמתחיל הכל מחדש אז בכחו להיות בעל תשובה. ובאמת רואים כן מכמה פסוקים שענין התשובה תלוי בזה, כמו שכתוב "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" )תהלים נא, יב( וכן "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם" (יחזקאל לו, כו(.

ולפי זה מבואר מה שאין אומרים וידוי בראש השנה, כי תפקיד היום הוא להתחיל הכל מחדש ואין לו להתבונן בחטאיו, אלא אדרבה להסיח דעתו מכל זה ולהיות מלא בשאיפה להתחיל מחדש על ידי לב חדש ורוח חדשה.

ולכן בר"ה שאפשר לו לאדם להגיע לידי הכרה והרגש של התחדשות כאילו בו ביום נולד, ועי"ז נעשה חפשי משעבוד היצר, מסוגל לקבל עליו מלכות שמים בהכרה שאפס זולתו, ולקיים "שתמליכוני עליכם" דהיינו שימליך הקב"ה על עצמו. 

(מה שאמר רב חיים שטיין  לפני בני החבורה בראש השנה 1942. וכשמתפללים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" אין זה רק תפילה שכל יושבי תבל יכירו וידעו כי לך תכרע כל ברך וכו', אלא שהוא יהיה חדור וממולא בידיעה והכרה זו בעצמו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו)

אין בראש השנה ירידה לכל פרטי החטא כמו ביום הכיפורים, אלא מתוך קבלת מלכות ה' בעולם האדם מתקן את מעשיו. זהו סוג אחר של תשובה. ביום הכיפורים יש חזרה בתשובה מתוך פרטי החטא. בראש השנה לא נכנסים כלל לחטא, ישר ממליכים את ה' כמלך - וממילא אין מקום לחטאים ועוונות . ביום הכיפורים יש וידויים, סליחות וכפרות, אך ראש השנה הוא יום חג, שמתוכו יש אור גדול  - וממילא באה תשובה בעקבותיו. לא מתוך התבוננות אלא מגדולת ה' והמלכתו .

עבודת התשובה מתחילה מראש השנה. קודם מדליקים אור - ואז רואים את הכל בסקירה אחת ואפשר לרדת לפרטים ולתקן את החטאים והכשלונות .

ויתן את קולו בבכי וגו' ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי [ולא יכלו אחיו לענות אותו ' ר' שמעון בן אלעזר מש ' ר' אלעזר בן עזריה שהיה אומר דבר מש' אבא כהן בן דלייה אוי לנו מיום דין, אוי לנו מיום תוכחה [בראשית רבה, ויגש צג ]

 יוסף אמר לאחיו: "אֲנִי יוסף" והתגובה של האחים היא: " ַ וְא יָכְלו אֶחָיו לעֲנות אותו כי נִבְהֲלו מָפנָיו". לא היה צורך בתוכחה ומוסר - הספיקו המילים "אני יוסף". ר' שמעון בן אלעזר אומר " : אוי לנו מיום דין, אוי לנו מיום תוכחה". ר' שמעון בן אלעזר רצה ללמד אותנו מהו יום הדין - לא שהקב"ה יבוא ויאמר עשית כך ועשית כך, אלא יבוא ה' ויתגלה - אני ה ! ' וזה יספיק ! 

וזהו פשט בפסוק, וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃

Out of inertia, or frustration, or pride, he is unable to or unwilling to change. But the whole point is that on Rosh Hashannah, you don’t have to admit that you have failed in the past. All you have to do is recognize that the way you lived when you were a teenager is no longer relevant to who you are now. For the moment, tell yourself that you had every excuse in the world for what you did. All that is irrelevant. Right now, you look at what you are and where you are and assess if you should be doing things differently. It is a statement of re-creation without admitting sin or guilt, just a prospect of a bright future.

The truth is that come Tzom Gedaliah, you had better realize that there are some other steps you have to take. You can't just leave your past behind like an old pair of shoes. The process of Teshuva will have to be faced. But right now, on Rosh Hashannah, that is not your focus. Today, we take a day off from the formal teshuva process of tears and shame. Today, your focus is to be mamlich the RBSO and think about how  you can best serve him as if you had been created right now, with no past, with no debts, with no anchors holding you down.

You can't deny the reality of the moment, though. As Reb Yisrael Salanter said, when he was a child and they announced Ellul on Shabbos mevorchim, women fainted in the ezras nashim, and he bemoaned the diminished yira of his later years. And the Gemara in Erchin says we don't say Hallel because Sifrei .... Still and all, it is a moment of respite in a tumultuous time; it is the eye of the hurricane. As Nechemiah said, 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.  וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.

That is the lesson of Ledovid: Hashem Ori, that is Rosh Hashannah. Today you decide you want to be a true eved Hashem, and you think about what you can do for that to happen. Step one is to be mamlich the RBSO over the entire world and over yourself.

 כל המועדים מכילים סגולה ואפשרות יחודית

בניסן נגאלו בניסן עתידים ליגאל: התחדשות בתורה בשבועות: צילה דהימנותא בסוכות:

סגולת היום של ראש השנה הוא היום הרת עולם, התחדשות.

Being an eved Hashem includes reexamining who you are now every Rosh Hashannah with the unique light we are given. It's a bedikas chametz with a flashlight. Don’t leave Rosh Hashannah the same as you came in.

 Someone once said, "If in the last few years you haven't discarded a major opinion or acquired a new one, check your pulse. You may be dead."

ולכן כשנקרא קריאת שמע בליל ר"ה ונקבל עלינו עול מלכות שמים, לא יהיה זה דומה לקבלת עול מלכות שמים שקבלנו אתמול, אלא ענין חדש של קבל מלכותו והכרת מלכותו יתברך, לקיים ה"תמליכוני עליכם" כמו שאפשר להגיע בסגולת היום.

IMPORTANT BUT CAN NOT BE SAID AS WRITTEN:

Beis Haleivi in Hakdama to Chumash, that all the above is futile unless he does teshuva afterwards.

https://www.sefaria.org/Beit_HaLevi_on_Torah%2C_Introduction.2-3?lang=he

ויען כי ימי התשובה ממשמשים ובאים אי"ה. אמרתי להדפיס כאן ביאור הילקוט בהושע, כל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה, יחליפה במע"ט ויעשה תשובה ויתקבל. משל לאדם שיש לו צרורות דינרים רעים הולך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים, אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומע"ט. ודברי הילקוט אינם מובנים לגמרי הכוונה בזה. וגם המשל שאומר אינו מובן לכאורה, רק הענין דסדרה של תשובה הוא דמקודם יעשה תשובה על העבר ואח"כ יוסיף אומץ בתורה ומעשים טובים, וכמו שאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב, דבתחילה צריך להיות סור מרע ואח"כ עושה טוב. וכידוע מה דאיתא בספרי מוסר דבעל עבירה גם צדקתו ומצותיו שעושה אינו מתקבל לרצון קודם שנתחרט על מעשים רעים הקודמים, על דרך מה שאמר הכתוב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי. ועוד יותר מזה כתבו שהוא עוד כמוסיף כח לסט"א במצות שעושה. וז"ל הרמב"ם בפרק ז' מה' תשובה כמה מעולה היא מעלת תשובה, אמש היה זה מובדל מה' כו' צועק ואינו נענה כו' עושה מצות וטורפין אותם בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגור דלתים, והיום הוא מודבק בשכינה כו' צועק ונענה כו' ועושה מצוה ומקבלין אותה בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה אלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. ולפי"ז לכאורה היה עולה על דעת האדם החוטא דכל זמן שלא עלה בידו ולא הספיק לו לעשות תשובה על העבר יהיה יושב וחובק ידו ובטל מן המצות, אחר שלא לרצון יהיה ומה לו להיות עמל לרוח ועוד להוסיף כח לסט"א. וזהו שחידש הילקוט דאין האמת כן, רק גם קודם שהספיק לעשות תשובה יזדרז להרבות מעשים טובים, והגם דאינו מתקבל עתה מ"מ ירויח בזה דאח"כ כשיעשה תשובה וימחול לו על העבירות שעברו והרי הוא דומה כאלו לא חטא כלל, הלא אז יתקבלו למפרע המצות ומע"ט שעשאם מכבר. וזהו שאמר הילקוט מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה. [פירוש דעדיין אינו בידו לשוב] יחליפם במעשים טובים ויעשה תשובה ויתקבל, פי' דגם קודם התשובה יעשה מע"ט וכשיעשה תשובה אח"כ יתקבלו המצות שעשה קודם התשובה. ונתן משל על זה דהלא מי שיש בידו זוזים רעים יכול לילך אצל שולחני ונותן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים, אבל מי שאין בידו גם זוזים רעים הלא אין לו מה לילך אצל שולחני מה להחליף אחרי שמאומה אין בידו. וכמו כן המעשים טובים שעושה קודם התשובה הם כמו זוזים רעים, אבל עכ"פ הא יש לו זוזים וע"י התוספת שיתן דהיינו התשובה שיעשה אח"כ יתקבלו ושוב יהיו לו זוזים טובים, לאפוקי אם עכשיו יהיה יושב ובטל. הלא גם אח"כ מאומה אין בידו. וזהו שאמר הכתוב (הושע י״ד:ג׳) שובה ישראל עד ה' גו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. פי' דאחר שתשא ותמחול לנו על העון שוב תקבל הטוב שעשינו מקודם ולא נתקבלו אז:

וזהו שאנחנו אומרים בסליחות לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך, ולכאורה ה"ל לומר לא בחסד ולא במעשים טובים באנו לפניך ואמאי אמר מעשים סתמא דכולל כל מיני מעשים הן טובים והן רעים, וגם מהו חסד ומהו מעשים. רק הכוונה כמו שנתבאר, דלא מבעי דאין לנו מעשים טובים וזוזים המתקבלים רק גם סתם מעשים אין לנו, דגם זוזים רעים אין בידינו ובידים ריקנים באנו לפניך וכדלים וכרשים דפקנו דלתיך, דהרי זה הבא לשולחני להחליף זוזים רעים בטובים לא כדל ועני המבקש צדקה יחשב כיון שיש בידו זוזים יהיו גם רעים הלא החילוף הוא בגדר מסחר והרי יש בידו סחורה ולא בכלל צדקה יחשב. אבל אנחנו דאין בידינו גם זוזים רעים ובאין לפניך כדלים לבקש צדקה, וכמי שאנחנו אומרים בכלל יום חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו:

From Reb Sholom Shvadron and Rav Shlomo Zalman Auerbach in Parshas Toldos:

Also very useful for Sheva Brachos.

וכי נשיאת אשה תהיה יותר מתשובה, יוה”כ וייסורין מכולם כאחד?!

וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל (כ”ח ט) – הנושא אשה מוחלים עוונותיו – ‘מחלת’ – שמחל לו הקב”ה על כל עוונותיו (מד”ר סז יג), וכן אמרו בירושלמי (ביכורים פ”ג). והנה ידוע מכאן, שכל הנושא אשה מוחלים לו עוונותיו, וכמו”כ דרשו: כל העולה לגדולה מוחלים לו כל עוונותיו. תמה רבי שלום שבדרון זצ”ל: יש להבין, מדוע נמחלים כל עוונותיו עד הנה, ומה פתאום שיתנקה כך מעוונותיו? וכי רוחניות זה ‘מפעל הפיס’, שע”י נתינת טבעת על יד האשה – מרוויח החתן מחילת חטאים רבים ואשמות גדולות? הגע עצמך, על חטא חילול ה’ לא סגי בתשובה ביוה”כ ובייסורין, שהכל תולין ורק מיתה מכפרת, ואנו תמהים, וכי נשיאת אשה תהיה יותר מתשובה, יוה”כ וייסורין מכולם כאחד?! וביאר: שמעתי מגיסי, הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שהאדם זוכה למחילת כל עוונותיו לשעה אחת, כלומר: מכיון שמשנה האדם עתה את מעמדו ומצבו, ונכנס מעתה לאפשרויות אחרות ודרכים אחרות, הרי יש לו כח ההתחדשות, שעל ידו יוכל באמת להשתנות כולו, אך כיון שחטא קודם, ועבירה מטמטמת את לבו של אדם, נמצא לבו אטום ולא ירגיש בהזדמנות החדשה לשנות את דרכיו, ולכן עושים מהשמים חסד עם הבריות, שבשינוי מצב כזה, לוקחים מהאדם את משא וכובד עוונותיו, ומחזיקים אותם בפיקדון, וכאילו מרימים ממנו את משא עוונותיו ליום אחד, כדי שייפתח לו פתח של תשובה. והיה, אם תפס את החבל, ניצל את השעה, שב בתשובה ונטהר – הרוויח שהוקל לו להתנער בבת אחת מאשמותיו בלא שיפריע לו כובד המשא מהם. אך אם נשאר בתרדמתו ולא עשה דבר, מלבד ששינן בלשונו ש’כל הנושא אשה…’ – תיכף כשיעבור יום חופתו ויום עלייתו לגדולה, מחזירים לו את כל חבילתו… (לב שלום)

The Sheva Brachos before Matza

I've had this in the drafts for quite a while. You'll see that it is "different." But I decided to post it, at least for a while.

It is assur to eat Matza Erev Pesach. What, exactly, "Erev Pesach" means, is a machlokes Ramban (the whole day of erev Pesach) and Baal Hamaor (only once Chametz is assur.) What is interesting is the discussion of the Yerushalmi.

Tosfos on 99b brings the Yerushalmi that says that one who eats Matza Erev Pesach is like a chassan who sleeps with his bride while she is still living at home, before they are legally married, who deserves Malkos. The Ravyah, the Shibolei Haleket, the Abudraham, and the Mahari Weil (chronologically) say that this concept is echoed in the requirement that we say seven brachos before fulfilling the Mitzva of Matza, just as a Kallah has the seven brachos of Nisu'in under the Chuppah.  This is also brought by Rav MM Mishklov in his Hagada of the Gaon. 

UPDATE CHESHVAN PEI HEI/NOVEMBER 24: 

I came across a Pri Megadim/Mishbetzos in Hilchos Pesach 476:3 that says this is the pshat in Eisav בא על נערה מאורסה!  It really has no shaichus to the Taz there, but this is what he says.

ע׳ ביד יוסף פ׳ תולדות דרוש א׳ עשו עבר ה׳ עבירות בא על נערה מאורסה רמז כי אברהם אבינו ע״ה ז״ל מת בע״פ ומש״ה אוכלים ביצים זכר לאבילות ויעקב בישל נזיד ולחם מצה ונתן לעשו כל האוכל מצה בע״פ כבא על ארוסה בבית חמיו יע״ש ויראה כי בוגרת מאורסה אין נותנין זמן ודאי יכול ליקח בכל עת ולברך ז׳ ברכות אף נערה מאורסה נותנין זמן יב״ח אפ״ה מיקרי רשע שלא המתין ה״ה מצה בע״פ ביום ימתין עד הלילה:

Eisav really didn't sleep with a naara meorasa. But it was erev Pesach, and Yaakov gave him lechem/matza to eat. Eating Matza erev pesach is like....

As with counting the Taryag, we all agree that there are seven brachos. What those brachos are, though, is debatable.

WHAT FOLLOWS IS AN INTERMINABLE ANALYSIS OF HOW THE MATZA IS PRECEDED BY SEVEN BRACHOS. I THINK THAT CONTINUING THIS ANALYSIS WILL NOT BE FRUITFUL. WHAT I THINK IS MOST IMPORTANT IS THIS: IF CHAZAL SAY THAT MATZA IS LIKE THE CHUPAH, AND THAT IT NEEDS TO BE PRECEDED WITH SEVEN BRACHOS, THAT MEANS THAT THE MITZVA OF MATZA IS NOT A MOMENTARY EVENT. IT IS A THRESHOLD TO A NEW TYPE OF EXISTENCE. JUST AS A KOHEN GADOL NEEDS SEVEN DAYS OF PRISHA, AND A CHASAN NEEDS A WEEK OF SHEVA BRACHOS, AND, LEHAVDIL, AND AVEIL NEEDS A WEEK OF MOURNING, BECAUSE ALL OF THEM NEED TO CONTEMPLATE HOW THEIR WORLD HAS CHANGED AND THEY NO LONGER ARE WHAT THEY WERE BEFORE, SO, TOO, MATZA IS A THRESHOLD. IT NEEDS SEVEN PRECEDING BRACHOS SO THAT IT USHERS THE PERSON IN TO A NEW LEVEL OF EXISTENCE.

Now, back to the discussion of the brachos.

Shibalei Haleket:
Wine #1
Kiddush
Shehechiyanu
Adama
Wine #2
Hamotzi
Achilas Matza

Mahari Weil:

Wine #1
Kiddush
Asher G'alanu
Adama
Wine #2
Hamotzi
Achilas Matza

Reb Menachem Mendel Shklover attributing to the Gaon:

Wine #1
Kiddush
Shehechiyanu
Netilas Yadayim on Karpas
Adama
Asher G'alanu (equal to She'asa Nissim)
Wine #2

Rav Herschel Shachter quoting Reb Yosef Ber attributing to the Gaon:

Wine #1
Kiddush
Shehechiyanu
G'alanu
Netillas Yadayim
Hamotzi
Achilas Matza

Wedding SB

1.  בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן

2.  שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ

3. יוֹצֵר הָאָדָם

4. , אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד: בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ, יוֹצֵר הָאָדָם

5. שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ, מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ

6. שַׂמַּח תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵֽדֶן מִקֶּֽדֶם: בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ, מְשַׂמֵּֽחַ חָתָן וְכַלָּה

7. , אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת, מְהֵרָה יְ-יָ אֱלֹהֵ-ינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם, וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם: בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ, מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה

(Requirement to have a minyan, and expression Kallah b'lo bracha asurah
 The Gemara 7b-8a says that Birkas Chasanim needs a Minyan, based either upon the fact that Boaz assembled people at his marriage to Rus (Rus 4:11-12) or from Tehillim 68:27 (במקהלות ברכו אלקים וה' ממקור ישראל). Shitah Mekubetzes there adds another possible source, Vayikrah 22:32 (ונקדשתי בתוך בני ישראל). See Noda BiYhudah Kama E.H. 56. The Rishonim (see Kiddushin), debate whether or not this extends to Birkat Erusin as well or not, but they all agree that Birkas Chasanim does require a Minyan.
If there aren't even ten men in the whole town, the Rashba (Shut 1:1167, Meyuchasos 185) holds that one absolutely needs ten people, as the Chachamim prohibited one to his wife for whom he did not make Sheva Berachos. On the other hand, the Terumas HaDeshen (140), quotes a Teshovos Maimoni who explains Chazal's terminology of "Kallah BeLo Beracha" to be more colloquial than literal, in reference to the Chuppah itself. The Beis Yosef (64:4) paskens like the Terumas HaDeshen, while the Rama, Chelkas Mechokek 3, and Beis Shmuel 4, pasken like the Terumas HaDeshen that one only needs a Minyan lechatechilah.)

 Aruch Hashulchan on Minyan

י"א אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים, ובני חורין ולא עבדים, והחתן מן המניין דכיון דהם ברכות שמחה והוא שרוי בשמחה למה לא יהא מן המניין, בין כשאומרים אותם בשעת נשואין ובין כשאומרים אותם בהמשתה אחר ברכת המזון, ואע"ג דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה מ"מ כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה [ע' מגילה כ"ג:], וילפינן לה מקרא דבועז דכתיב (רות ד ב) "וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וגו'" [כתובות ו':], ומ"מ אין ללמוד מפסוק זה דבעינן עשרה לבר מהחתן דאין זה סברא כלל, ולכן בשארי הסעודות כשאין פנים חדשות דאין מברכין רק אשר ברא א"צ עשרה, ומ"מ שלשה בעינן דלא גריע מברכת זימון דכל תוספת ברכה על הברכות הקבועות בברהמ"ז אינו בפחות מג', אבל ברכת אירוסין אין עשרה מעכבה כמ"ש בסי' ל"ד דהיא ברכת המצוה ככל ברכת המצות, אבל לכתחלה גם שם צריך עשרה כמ"ש שם, ושלשה אפשר דגם שם מעכב, דשלשה מוכרחים להיות – החתן ושני עידי הקדושין.

י"ב י"א דבמקום שא"א להתאסף עשרה לא ישא שם אשה וילך עמה למקום שיש עשרה מפני הברכות [ב"י בשם רשב"א], אבל רבים חולקים ע"ז דאין סברא כלל לומר כן, דאין הברכות מעכבות בדיעבד, ויכניסנה לחופה בלא הברכות ויברכו אחר כמה ימים כשיזדמן להם עשרה אם יזדמנו בתוך שבעת ימי המשתה, ואפשר דאפילו אחר זמן רב אומרים השבע ברכות כיון שעדיין לא אמרום, וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"י שכתב דאם לא ברכו ברכת חתנים מברכים אפילו אחר כמה ימים, ע"ש [וביש"ש מצאתי דאחר ז' ימי המשתה לא יברכו], ובהסעודה לא יברכו רק אשר ברא אבל בשעת החופה לא יברכו אותה לבדה דבשעת החופה לא נתקן רק שבע ברכות [מ"ש הב"י בשם הרשב"א צ"ע דהרשב"א לא קאמר שלא יעשה נשואין אלא שלא יברכו בפחות מי', ע"ש בתשו'].

י"ג יראה לי דאם התחילו ברכת חתנים בעשרה ויצאו מקצתן דגומרין אותם אפילו בפחות מעשרה, דהרי אפילו בקדיש וקדושה הדין כן כמ"ש באו"ח סי' נ"ה וכ"ש בברכת חתנים, ועוד דבחדא משנה תנינן להו בפ"ג דמגילה ובוודאי שדיניהם שוה. ויש מי שרוצה לומר דאם ברכו לברכת חתנים בפחות מעשרה עולים בדיעבד וא"צ לברכם עוד, ולא משמע כן מכל הפוסקים [ע' נוב"י סנ"ו שהביא ראיה מתוס', והמעיין בירושלמי דמגילה אין ראי' משם, וכ"כ נכדו בספר יד המלך].

ירושלמי (פסחים פ"י ה"א)

אמר רבי לוי, האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו ,והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה

as brought in Tosfos 99b

וא"ת ומה לא יאכל אי מצה אפילו קודם נמי אסור כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו

הראבי"ה

ג ירושלמי ש"א האוכל מצה בערב הפסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו ולכך נדמית לבועל ארוסה שהיא אסורה עד שיברכו שבע ברכות ועל מצה שייך גם כן שבע ברכות

שבולי הלקט סי' רח

מה שהשווה האוכל מצה בערב פסח לבא על ארוסתו בבית חמיו שמעתי עליו טעם, דכשם שהבא על ארוסתו בבית חמיו קודם שנכנסה לחופה הקדים ביאתו לפני שבע ברכות שמברכין עד שלא תהי' ראוי' להתייחד עמו . . כן האוכל מצה בערב פסח מקדים לאכול ממנה קודם שיברך שבע ברכות שטעון לברך עד שלא יאכל ממנה ואלו הן כוס ראשון מברך עליו שלש ברכות:
יין
קידוש
זמן
אכילת ירקות שמברך בורא פרי האדמה לאחר קידוש הרי ארבע
כוס שני שמברך עליו לאחר ההגדה הרי חמשה,
והיא טעונה המוציא
ועל אכילת מצה,
הרי שבע ברכות . . וטעמו כצפחית בדבש

אבודרהם

מה כלה אינה מותרת לבעלה אלא בשבעה ברכות כדאמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, אף מצה אינה מותרת ליאכל אלא בשבע ברכות

שו"ת מהר"י וייל, סימן קצ"ג

והאוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, דקודם שהותר לו מצה בעי ז' ברכות וכן ארוסתו בעיא ז' ברכות. ונראה לי דז' ברכות הם:
בורא פרי הגפן א',
קידוש ב',
 ואשר גאלנו ג',
בורא פרי האדמה ד',
על נטילת ידים ה',
המוציא לחם ו',
אכילת מצה ז' 

So the ShHal and the Mahari'v count the brachos of Hamotzi and Achilas Matza as part of the seven.

The Gaon's talmid, Reb Menachem Mendel from Shklov, in his Haggadas HaGr'a, says the following.

קודם הכרפס כשנטל ידיו היה אדמ"ו הגאון ז"ל מברך על נטילת ידים כמו שהיה דרכו על כל טיבולו במשקה ואמר שעכשיו חיוב לברך בכדי שיהא ז ברכות של מצות פסח קודם אכילת מצה והיינו:
על נטילת ידים
ובורא פרי האדמה
ובקידוש ג ברכות
ואשר גאלנו
ובורא פרי הגפן מכוס שני 

Similarly, in the Maaseh Rav on the Gaon in Hilchos Pesach it says exactly the same, because it's all based on RMM's eidus.

מביאין הקערה ואומר ממצה זו עד אשר גאלנו ומכסים הקערה ואומר אשר גאלנו ומברך בופה"ג ושותה הכוס  ואח"ב מגלים פני הכלה לאחר שבע ברכות:
יין
קידוש
זמן
ענט"י
בופה"א
אשר גאלנו היא ברכת שעשה ניסים
ובופה"ג על כוס שני
ואח"כ נוטלין לידים ומברכין ענט"י והמוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ויבצע שניהם 

As you see, he's not counting the brachos of Hamotzi or on Matza.

Rav Herschel Shachter says that his mesora from Reb Yosef Ber differs.

 הראשונים הביאו מהירושלמי שהאוכל מצה בע"פ וכו' בבית חמיו, והרבה הבינו (עי' אור זרוע, ופרמ"ג באורך)

שכמו שכלה צריכה שבע ברכות להתירה לבעלה, כך בכדי לאכול את המצה בעינן היתר של שבע ברכות מקודם. וכמדומה

לי שרבינו ז"ל הזכיר פעם, שאף שמשך כל השנה הי' הגר"א נוהג לברך ענט"י על דבר שטיבולו במשקה, בליל פסח לא הי'

מברך, כי שבע הברכות הן:
בפה"ג,
קידוש,
שהחיינו,
אשר גאלנו,
ענט"י,
המוציא,
ומצה,
 ואם יברך ענט"י על הנטילה שלפני אכילת הכרפס, נמצא שיש שם שמונה ברכות. ולפי"ז הבאור משמע כדעת הרשב"א, שהברכות הן הן המתירות,

ולא החופה. אכן אולי י"ל שדברי הירושלמי רק נאמרו ע"ד הדרש, ואין למדין מן האגדה.

Counting Hamotzi and Achilas Matza.

Several Achronim ask, why does the Gemara in Psachim 13b say that you can't bring a Todah on the fourteenth because you'll thereby produce a limit to the time available to eat the Chametz part of the korban, the same reason applies to the Matza part of the Korban - because you can't eat that, either. In fact, it may be that the issur to eat Matza Erev Pesach begins earlier than the issur to eat Chametz!

The Tzlach in Psachim answers that the issur to eat Matza erev Pesach is only derabanan, so erev Pesach he'll be allowed to disregard the derabanan, and at night of course he can eat it as part of his meal.

In Beitza he answers that the issur of limiting the time to eat a korban is only when it becomes not edible earlier than it should be. There is no problem if the issur eliminates some of the time earlier in the day. So although here he won't be able to eat it in the day time, he will be able to eat it at night, so that's ok. (Obviously, he was not worried about the issue of "after chatzos.")

The Pri Megadim says an interesting answer. He says that the issur to eat Matza erev pesach is only because you're eating a matza of Reshus when you should be waiting to eat it as Matza of Mitzva. But if it's part of a korban Todah, then it's Matza of Mitzva, and it's muttar to eat it before Pesach.

צל"ח פסחים י"ג:

וקמ"ל שאם הביא תודה בערב פסח לא מיעט זמן אכילה אלא לחמץ אבל המצה לא מיעט כלל ואוכל גם בערב פסח וצריך לומר הטעם משום דאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא רק מדבריהם לא העמידו במקום מצות עשה של אכילת קדשים ומינה דהוא הדין חמץ אינו אסור בלחמי תודה רק בעת איסורו מן התורה אבל בשעות דרבנן לא העמידו דבריהם במקום עשה דאכילת תודה ולכך פירש רש"י כאן שאם יביאם בי"ד אינן נאכלים של חמץ אלא עד שש שעות שאז מתחיל איסור תורה 

צל"ח ביצה י"ט:

שם הכא בי"ד עסקינן וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול והא דקאמר מפני חמץ שבה והלא גם מצה שבה ממעט באכילתו שאסור לאכול מצה בערב פסח עיין מ"ש בזה בחידושינו למס' פסחים דף י"ג ע"ב ד"ה והנלע"ד בזה ועוד נלע"ד דלא שייך לומר שמיעט זמן אכילתו אלא כשממעט סוף זמנו שאז הקודש מוטל לפנינו ואין אנו אוכלין אף שבודאי יצא לבית השריפה אבל מה שממעט בתחילת זמנו אין קפידא ז דאלת"ה לא יהיה רשאי להביא שום קרבן הנאכל רק השכם בבוקר תיכף אחר תמיד של שחר שאם מביאו איזה שעות על היום הרי כבר מיעט באכילתו כל אותן שעות שעברו שאם היה מקריבו בשחר היה לו זמן יותר לאכילתו אלא ודאי שעיקר הקפידא הוא על שממעט סוף זמן אכילתו ובחלות מצה של תודה אינו ממעט רק תחלת זמנו דהיינו כל היום ערב פסח אבל בלילה יכול לאכול לכך אין הקפידא רק בשביל חלות חמץ שבתודה לטעמיה 

פרי מגדים משבצות זהב סו"ס תס"ח

וי"ל מצת תודה מצוה, אין זה כבא על ארוסה בבית חמיו רשות קודם ברכה כו', ותודה מצות עשה הוא, מה שאין כן חמץ מטעם זמן

With this in mind we understand the Machlokes Ramban and Baal Hamaor and we understand the different opinions about which brachos count toward the seven before Matza.

No. Just kidding. We understand less than we did before. The bottom line, to me, is that you need seven brachos. What they are does not matter. As long as the matza has a hechsher of seven brachos, it is a proper mitzvah.

Toldos. The Consequence of Learning with Simcha

(This was part of a post that got too long, so I divided it.)

An interesting Alshich on 27:41.

ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי כו'. אפשר הוא סמוך אל הפסוק הקודם והיה כאשר תריד. שהוא כמשז"ל (שם פ' ס"ז) שבהבטל יעקב מן התורה ימשול בו בברכות חרבו. לכן אמר יקרבו ימי אבל אבי, שאז אסור לעסוק בתורה, שלא יהיה הקול קול יעקב, ואהרגה בחרב ברכתי את יעקב אחי.

Someone asks, but there are plenty of things that an aveil can learn, so even if he's an aveil, what he learns should be meigin!

I saw that the Kli Yakar (he and the Alshich were contemporaries) says the same thing (and adds that this is why an Avel needs shmira, because he doesn't have the protection of Torah.) I mention the Kli Yakar because as you will see, he cleverly adds one important extra nekuda.

קרבו ימי אבל אבי. תלה הדבר בימי אבל לפי שאבל אסור לעסוק בתורה בפקודי ה' ישרים משמחי לב, ויצחק אמר והיה כאשר תריד דהיינו בזמן שלא יעסקו בתורה ופרקת עלו, וא״כ באבלו ודאי לא יעסוק בתורה ולא יהיה לו דבר המגין עליו ואז אהרגה את אחי ומטעם זה ארז״ל (ברכות מד:) שהאבל צריך שמירה לפי שאין בו התורה המגינה עליו שנאמר (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך.

Why does he mention the basis for the issur for an aveil to learn Torah, that it's mesamei'ach? That's not the topic here. It would have been enough for him to simply state that an Aveil is assur to learn, and so he would have no protection of Torah. The answer is that the protection of limud hatorah is only when your learning brings you to simcha. Yes, an aveil can learn many things during aveilus, but it won't be a learning with simcha. Mimeila, he won't have the protection of being oseik batorah. 

I saw this explanation in a sefer "שער בת רבים" from R Chaim Fenster, who has a haskama from the Beis Haleivi. It was also said by R Chaim Kaufman, Rosh Yeshiva of Tiferes Yaakov/Gateshead in his משחת שמן, who also quotes the Shaar Bas Rabbim, as follows:

ודברי הכלי יקר יש לפרש גם באופן דס"ל שמותר לאבל ללמוד הדברים הרעים. ומה שאינה מגינה עליו היינו ע"פ מש"כ הרב ברטנורא לפרש מאמר התנא (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה, ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה. ועד"ז איתא בכתב סופר פרשת ראה בפסוק (דברים ט'ו י) 'כי בגלל הדבר הזה יברכך' בשם בעל ההפלאה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל שמחת מצוה שיש לאדם בעשיית המצוה - על זה מקבל שכר בעולם הזה. (וכ"כ גם בפלא יועץ ערך שמחה והחיד"א בלב דוד פי"ד אות ג' ל'ה.) ואפשר שכמו כן שכר ההגנה שהתורה מגינה על האדם בהאי עלמא היא על השמחה שהוא שמח בלימודה, ולכן אין התורה שהאבל לומד מגינה עליו, מפני שלומדה מתוך עצבות וצער. ושוב ראיתי בספר שער בת רבים שמפרש הפסוק כפירוש הכלי יקר, ומוסיף ההסבר כדברנו, שגם המעט שמותר לו ללמוד בימי אבלו הוא לימוד בצער, ואין כח באותו לימוד להצילו ממות ולהגן עליו. 

This is very, very, debatable. To say a yesod like that you need one of Aristotle's three classic "proofs," ethos, pathos, or logos. Pathos is the appeal to emotion. Logos is logical evidence. Ethos is the credibility of the speaker, based on known scholarship and status.  In this case, we really don't have Pathos or Logos. All that remains is Ethos, so the one that says it has to be a person of known stature. I respect everyone that prints sefarim, especially before printing sefarim became commonplace, and of course I respect a Rosh Yeshiva in Gateshead. The problem is that sometimes, and especially in drush/mussar, people say things because the effect on the reader is salutary, not because they're really true. Like making up miracle stories for the Vaad Hair.

The Gemara in Sotah 21 says 

אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא

Rashi explains אגוני מגנא מן הפורענות and מן היסורין, and מצלא מיצה"ר. So Torah should be meigin with or without simcha, and doing it with simcha should not matter at all. It could be that regarding the special havtacha involving the tension between Yaakov and Eisav of הקל קול יעקב והידים ידי עשו, Torah that is machri'ah the balance has to be with simcha.

I saw Reb Moshe in Parshas Vayeitzei discusses something very similar.  On 32:3, the last passuk in Vayeitzei,

ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים

Reb Moshe in the Kol Rom says

לכאורה תמוה מה ראה יעקב שהם מחנה אלוקים, הרי כל המלאכים הם מחנה אלוקים

So he explains that every mitzva creates a malach that requests reward. So if a person does a mitzva, even not in a way of hiddur and simcha, a malach is created and there is schar. But that is not fully Hashem's will., because a person ought to do mitzvos "בשמחה ובאהבה ולשמה". When Yaakov saw that the malachim created by his mitzvos wanted to guard him, he understood that they were malachim created by mitzvos done properly, and their presence created a מחנה אלוקים.

והתבונן יעקב וראה שמלאכים אלו שנעשו ממעשיו ורוצים לשמרו הם "מחנה אלהים" ממש.

Reb Moshe is saying in general that mitzvos are meigin when they are done with simcha, in the manner the רבונו של עולם wants. I don't know if this applies to limud hatorah. After all, according to the Gemara in Sotah, there has to be a difference between the protection of Torah and the protection of Mitzvos.

Toldos. Yitzchak as an Olah Temimah

Sefer Birkas Ish from Rabbi Avrohom Shain. On 26:2, he brings from Rashi that Hashem told Yitzchak not to leave Knaan because he was an olah temimah.

אל תרד מצרימה. שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב; אָמַר לוֹ: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ:

He asks that Yitzchak already knew about his unique status earlier in 25:26, where Rashi says that even after he saw that Rivka was an akara, he couldn't take her shifcha, as Avraham did, because he was an olah temima.

בן ששים שנה. י' שָׁנִים מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י"ג שָׁנָה וּרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן, וְי' שָׁנִים הַלָּלוּ צָפָה וְהִִמְתִּין לָהּ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו לְשָׂרָה; כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה, יָדַע שֶׁהִיא עֲקָרָה, וְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ (יבמות ס"ד), וְשִׁפְחָה לֹא רָצָה לִשָּׂא, לְפִי שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לִהְיוֹת עוֹלָה תְמִימָה:

Rabbi Shain answers that for psul yotzei you need kedushas kli shoreis. By a korban, that's the maaseh shechita. Yitzchak knew he was an olah temimah, but since no actual avoda was done with him, he thought he didn't have the din psul yotzei. (Rabbi Shain conflates kedushas kli shareis with maaseh avodah.)

But the pshat is that Hashem didn't tell Avraham Avinu to shecht him, the avodah by Yitzchak was to be placed on the mizbeiach. If so, he certainly did have the avodah done on him, and mimeilah he is subject to the psul yotzei.

Dr. Meir Zahtz asked, but if that was the avodah, then farkert, it should be neesah mitzvaso and he should lose his kedusha legamri!

He answered that this would only apply by a normal korban, where the avodah has a clear beginning and end. In the case of Yitzchak, since the avodah was to place him on the mizbeiach, it could be that the avoda continued his whole life. The placing on the mizbeiach was the beginning of the avodah, not the entirety of the avodah.



Shaul wrote that the Brisker Rov says the same thing to explain why there would be a psul yotzei. I checked and did find it. The Rov says that since the avodah here was meichaim, all the dinei yotzei applied. I didn't find the Rov in his sefarim, but I found it quoted by Reb AY Sorotzkin.

ונראה דהנה מרן הרי"ז ז"ל אמר דהיה חלוק הדין עולה של יצחק משאר עולות בזה שבעולת יצחק נאמר דין עבודה מיוחדה של העלאה דבכל העולות מחיים אין בהן שוס דין עבודה כלל והשם קרבן שלהם מתחיל עם השחיטה שהיא ראשונה לעבודות ואז מתחלת הקרבתו ומשא"כ בעולת יצחק נתחדש דדין הקרבתו היתה מחיים ע"י העלאה ועפי"ז ביאר מאי דאיחא ברש"י עה"ס אל תשלח ידך אל הנער דאמר לו אברהם אם כן לחנם באמי לכאן אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם וצ"ע לשם מה רצה אברהם לחבול בו להוציא ממנו דם ולהמבואר י"ל דסבר אברהם כיון דחלוק עולת יצחק משאר כל העולות בזה שיש לו דיני הקרבה לפני שחיטה א"כ אף דנאמר לו שלא לשחטו מ"מ דין הזריקה לא פקע מיני' ואפשר לעשות בו עבודת הזריקה מחיים דדוקא בכל הקרבנוח דלפני השחיטה אין בהם כל דיני הקרבה והקרבתן מתחלת עם השחיטה 

משו''ה תליא הזריקה בשחיטה אבל ביצחק דנעשה בו מעשה הקרבה מחיים היה סבור אברהם דאף זריקה צריכה להעשות בו והנה בילקוט איתא אתה עולה תמימה מה אם עולה יוצאת חוץ לקלעים נפסלה אף אם תצא לחו"ל אתה נפסל וצ"ע דהא בקרבן מחיים אין בו כלל פסול יוצא ומה שייך גבי' יצחק שיפסל ביוצא אכן לסי המבואר דביצחק הי' בו דין קרבן עולה מיוחד של עבודת העלאה מחיים ודין עבודת הקרבתו התחילה מחיים לכך שסיר שייך בו פסול יוצא מחיים כיון דהיה עליו דין קרבן גמור מחיים עכ"ד 

Still, Rav Shain enhances the vort by using it to explain the shakla v'tarya, that even though Yitzchak knew he was an olah as far as not marrying a shifcha, he did not realize the second half that he was subject to the psul Yotzei. Also, I was mosif the he'ara from Reb Meir Zahtz.

Toldos. Tzadik Ben Tzadik, Tzadik Ben Rasha

The classic issue of the Gemara in Yevamos 64 brought by Rashi:

ויעתר לו. לוֹ וְלֹא לָהּ, שֶׁאֵין דּוֹמָה תְפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע, לְפִיכָךְ לוֹ וְלֹא לָהּ:

In general, it has to be reconciled with the concept of  במקום שבעלי תשובה עומדים.

And there seems to be a stira in the Tur between regular hilchos tefilla in 53 where he favors the baal teshuva and hilchos taanis in 579 where he favors the tzadik ben tzadik.  

The Taz in 53:3 says that the Tur favors the tzadik ben rasha:

בטור כתוב בשם הרא"ש שאין מעלות הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ' רש"ל מ"מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' עכ"ל. ולעד"נ מדכתב הרא"ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש"מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ"ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ"ל:

And this seems to be contrary to what the Tur himself says in 579, where he says

ואח"כ עומדין להתפלל. ואם היה אותו שאומר לפניהם דברים כבושין בקי וראוי להתפלל עומד להתפלל, ואם לאו מעמידין ש"צ וראוי. ואיזהו ראוי? זה הרגיל בתפילה ובכל הברכות, ורגיל לקרות בתורה ונביאים וכתובים, ויש לו טיפול ואין לו במה לפרנס, ויש לו יגיעה בשדה, ושפל ברך ופרקו נאה ומרוצה לעם, ולא יהא בעל עבירות ולא יצא עליו שם רע בילדותו, ויש לו נעימה וקולו ערב. והרמב"ם ז"ל הוסיף בו: ולא יהא בבניו ובבני ביתו וקרוביו ובכל הנלוים אליו בעל עבירה. 

More basically, it's interesting that the baal tefilla matters. Who cares who the baal tefilla is? The only thing he does that's different than us is repeat shemoneh esrei. We say our own, so who cares? Is there some special benefit from his shemoneh esrei? Is it because it is a tefilla with the participation of the whole tzibur? Does that make it a more important tefilla? If so, this is the only place that shows that to be true. Generally, we (I) assume that chazaras hashatz is just a takana that we continue out of habit. But to think that the spiritual quality of the baal tefilla matters? Since when?

Bishlema when the Shaliach Tzibur was expected to independently create a tefilla, then it mattered very much. For example, תענית כ"ה ע"ב, 
שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים הוו מרנני רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו
But that's not what we do now. Now, the shliach tzibur's job is to be motzi amei ha'aretz, and nothing more.

Rabbi Dr. NJ Stone politely differed. Basically, he asked me whether I was being sarcastic, because if I meant this seriously, it would be a disgrace. He referred to the famous Rambam in Tefilla, as interpreted by Hagaon Rav Yosef Ber Soloveichik.
Perek 8, various:

תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור. ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.

וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים.

implying that there's תפילה בציבור and תפילת הציבור.

But the truth is that the Beis Yosef in 124 brings from the Rambam in a teshuva that he agreed that the chazaras hashatz was only to be motzi those who didn't daven, and that the reason we listen now is so his tefilla should not be a bracha levatala. 

שו"ת "פאר והדר" (קמח)  

הואיל ותקנו חכמים שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי לא תהיה חזרת השליח ציבור ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואף ע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי... וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר אחר אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו.

and

והכל מודים שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח ציבור על התפילה בקול רם... ומה שחייב אותי לעשות זאת הוא שהאנשים כולם בשעת תפילת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה.

So let's not exaggerate the significance of the chazaras hashatz.

At most, I would say that the shaliach tzibur is the face of the tzibur before the Ribono shel Olam. Otherwise, he's just the conducter of the orchestra. His job is to elicit from the artists their best work, and make sure that their work creates a harmonious whole. 

I was told that it's not just Harav JBS, that others also say that the chazaras hashatz is more chashuv than tefillah b'lachash.  I am aware that this is based on the Arizal. But the Arizal is "על דרך הסוד." I am talking "על דרף הפשט."  Once we go down that fork in the road, then Baruch Sheim is more important than Shema.

(Here is the Arizal as said over by the Ben Ish Chai in Parshas Teruma 2.

אף על גב דטעם הפשטי של החזרה הוא להוציא מי שאינו בקי, אין זה עיקר הטעם, דבזמן הזה כמעט בטל טעם זה, דהכל מתפללין בסידורים, והמתפלל בעל פה בקי הוא, ואם יש עם הארץ לגמרי, הנה זה עומד כאבן ולא תועיל לו החזרה שאינו נותן לב עליה, מאחר דאין מבין כלום, אך באמת טעם העקרי של החזרה הוא שמבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל על פי הסוד, ומפורש בספר הכונות, דבחזרת התפלה חוזרים ונעשים כל התיקונים שנעשו בתפלת לחש, אלא דהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפלה דלחש, וזה הטעם דתפלת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו בתפילתו, מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרה להיותה במקום עליון וגבוה, אין אחיזה לקליפות שם, לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד, ולפי זה משני דברים תוכל להבין מעלת החזרה, האחד דאומרים אותה בקול רם, והשני דלא ניתן רשות ליחיד לחזור התפלה, כי אם דוקא לציבור שהם עשרה, לכך אין לבטל חזרה כלל, אלא רק בשעת הדחק שלא נשאר זמן, או שהם עשרה בצמצום, וברור לו שיש בהם אנשים המונים שאין נותנים לבם לחזרה, ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל השליח ציבור שלש ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללין בלחש, כדי שיאמר קדושת נקדישך ונעריצך, ואחר חתימת אתה קדוש גם השליח צבור יסיים התפלה בלחש, ועיין מנחת אהרן כלל טז אות נו, עיין שם. כמנהג הזה, יעוין שם:)