Questions for Shemos

1. The Parsha starts with the words (1:6) וַיָּמׇת יוֹסֵף וְכׇל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא׃

The Rashbam says that means the seventy who came in the beginning of the galus. Is this literally true? Were none of the original seventy still alive?

R Chaim Kanievsky in Taama d'Kra brings that the Maharil Diskin listed five who were still alive: סרח, יוכבד, שאול בן הכנענית, אפרים, ובלע בן יששכר

Reb Chaim adds four more: זרח, פרץ, חצרון בן פרץ, ואזני.

Proof they were still alive is pretty obscure, except for Yocheved, assuming that you know that she was counted as one of the seventy because she was נולד בין החומות.  We know she was alive because besides being named in Va'era, it is clear from 2:1, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.  Bas Levi, Levi's daughter, that she was Yocheved.

So what's pshat in כֹל הַדּוֹר הַהוּא? (I don't have my Maharil Diskin here.) 

Believe it or not, כל does not necessarily mean all.  Please see my conversation with Menachem regarding לכל אשר יקראוהו באמת. 

Gary Schreiber said maybe it is like כי מתו כל האנשים. Over there, the מתו and the כל do not mean what they seem to mean. Rashi brings from נדרים סד that

 כי מתו כל האנשים - מי הם דתן ואבירם חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת  

so maybe here, too, meisu kol means they were no longer influential. 

2.  Chazal tell us that Klal Yisrael multiplied at an amazing rate, six born at the same time. But we see at least one person was born a single. Who? and Why?

Moshe. Because the bracha only was experienced by the tribes that were enslaved- 

1:12,  וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ

Shevet Levi was not enslaved (Ramban Bamidbar 3:14), so they did not have multiple births. This is why all the future census numbers show Shevet Levi as the smallest of the Tribes.

In fact, the same logic meant that Shevet Levi was not allowed to take the wealth of Mitzrayim, as R. Mordechai HaKohen writes in his Sifsei Kohen (beginning of Korach):

שמעתי שכשאמר הקב"ה למשה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו', ולא נאמר זה אלא לישראל שהוא להם חלף עבודתם, אבל שבט לוי שלא היו בעבודה לא הותר להם והוא גזל בידם, כי אחת מז' מצות בני נח הוא הגזל. ולזה שבט לוי לא הקריבו קרבנות עם הנשיאים שלא היה להם קערת כסף מזרק כסף כף אחת עשרה זהב, והם כולם עניים מחזרין על הגרנות, ושום אחד מבני לוי לא פשט יד לא בביזת הים ולא שאלו ממצרים, וקרח היה נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, והיה הולך מבית לבית וחומד ורואה איך היו כל אחד ואחד מישראל נוטלים ממונם של מצרים, נכנסה חמדת הממון בלבו, כשראה הקב"ה כך גילה לו המטמון, דחציפותא אפילו כלפי שמי מהני, וכמו שארז"ל בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, אמר לו הקב"ה אתה חומד ממון שאינו שלך טול ממון רב, אבל אותו תראה וממנו לא תאכל, ועליו נאמר ואץ להעשיר לא ינקה.

This raises the question, why was Moshe was praised (Sotah 13a)

תָּנוּ רַבָּנַן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל כּוּלָּן נִתְעַסְּקוּ בַּבִּיזָּה, וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וְגוֹ׳״.

if he wasn't allowed to take any bizah anyway. Maybe in distinction to Korach, who resented his exclusion, Moshe was just not interested and ran to take care of the atzmos Yosef.

The Chida asks this question in Sotah in Pesach Einayim.

ודע שמכאן יש להעיר על מ"ש הרב שפתי כהן על התורה פ' קרח דכל שבט לוי היו עניים שלא לקחו מהביזה ולא שאלו ממצרים לפי שהיה שכר שעבוד ושבט לוי לא נשתעבדו ושבט לוי אף שהיו רואים ישראל מלאים מכסף וזהב וכל טוב ארץ מצרים הם לא היו חומדים שום דבר אך קרח היה חומד ממון הרבה ונזדמן לו אוצר א' מיוסף הצדיק ע"ה לרעתו ע"ש באורך. ואיברא שטעמו ונימוקו עמו. וכבר אמרו בספרי פ' שופטים שאין שבט לוי נוטל חלק מהביזה כשיכבשו הארץ ופסקו הרמב"ם פי"ג דשמיטה והיא מצוה מתרי"ג. אמנם כעת לא אתיא זכירה אם נמצא ברז"ל בש"ס או במדרשים ששבט לוי לא לקחו בביזת מצרים וביזת הים אף שעדיין לא נצטוו. ולכאורה יקשה דאם כל שבט לוי בביזה לא שלחו את ידם מהו שבח משה רבינו ע"ה שלא נתעסק בכסף וזהב ושבחו רבנן בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש ח"ב דף מ"ו הלא משפט אחד לכל שבט לוי דאינם נוטלים שלא נשתעבדו ורחמנא אמר ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואפשר דהגם דכל שבט לוי לא נטלו חלק שאני משה רבינו ע"ה שהוא המוציא ונגאלו על ידו. ועוד אפשר לומר במ"ש הרב ש"ך עצמו פ' בראשית דפרעה קין ומשה רבינו ע"ה הבל ולפי שלקח הצאן והגיזה והולדות נתחייב הוא וכל עמו שיקח מהם כסף וזהב ומרגליות כדכתיב ונמצא ישלם שבעתים כל הון ביתו יתן הוא עצמו שנא' וישאילום בעל כרחם ע"ש באורך. [ולפ"ז יומתק מש"ה לא חמור אחך מהם נשאתי כלומר חמור א' מתשעים חמורים שלקח כל א' מישראל מהביזה כמ"ש פ"ק דבכורות וכונתו דאף שהביזה שלי דפרעה קין ואני הבל ונתחייב לשלם לי כל הון ביתו עכ"ז לא לקחתי אפילו חמור אחד מהביזה. ור"ת לא חמור הבל בגימטריא עם הכולל. ובזה יומתק משז"ל דבר נא באזני העם בבקשה ממך צא ואמור לישראל וכו' דכיון דהביזה שלו יעשה דרך בקשה ודוק והארך]:

אמור מעתה כיון שהביזה עיקרה למשה רבינו ע"ה זהו שבח גדול למשה רבינו ע"ה שלא נתעסק כלל בביזה אף שהיא חלקו וז"ש בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו ע"ה להפליג הדבר שהביזה שלו ולקחוה ישראל והוא לא נגע בה וחכם לב יקח מצות ודוק:

 

3.  Who was born just as the harsh slavery began and was therefore named "Bitterness."

Miriam.  Rashi Shir HaShirim 2:13

הַגֶּשֶׁם. שֶׁהוּא טַרְחוּתוֹ שֶׁל סְתָו, חָלַף וְהָלַךְ לוֹ. כְּלוֹמַר, שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה שֶׁל קשִׁי הַשִּׁעְבּוּד נִגְזְרוּ עֲלֵיכֶם וְהָלְכוּ לָהֶם. מִשֶּׁנּוֹלְדָה מִרְיָם, הִקְשׁוּ הַמִּצְרִים שִׁעְבּוּד עַל יִשְׂרָאֵל, וּלְכָךְ נִקְרֵאת מִרְיָם עַל שֶׁמֵּרְרוּם:

 

4.  Why wasn’t Yocheved afraid that the teiva with Moshe would float away down the river?

Because she did not put it in the river. She put it in amidst the reeds in the swampy area on the edge of the river.

2:3

וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר׃

 Rashi- ותשם בסוף. הוּא לְשׁוֹן אֲגַם

 

5.  Once, Moshe is criticized for taking on himself to act like a judge. Later, people (Rashi says it was the same two people) ask that Hashem should judge him. 

2:14

וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהׇרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי

 

5:21

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ׃

 

6.  Where in our parsha do we see that Hatzola is a good name for a lifesaving ambulance, and also a good name for a pirate ship.

3:22

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם׃

 See ibn Ezra here who connects the word to Yaakov's explanation of why he was entitled to take so much from Lavan:

ונצלתם. כמו "ויצל אלהים" (ברא' לא ט) הכל מטעם הצלה בעבור חמס שנעשה:

He understands Vayatzel to mean restitution or reparation.

 

7.  In the story of Yosef and the wife of Potiphar, Yosef uses the word “Lechem” as a metaphor for a married woman.

Breishis 39:6

ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל

Where do we find the same use of the word in our Parsha.

Shemos 2:20

ויאמר אל בנתיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם

When Yisro heard about this gallant unattached man, he immediately thought about marrying off one of his daughters. Both Moshe and Yisro knew that it was a good idea, as explained by Rabbeinu Bachay.

קראן לו ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם מלשון (בראשית לט) כי אם הלחם אשר הוא אוכל.

ויואל משה.  מה ראה משה ליטפל ביתרו עובד ע"ג אלא היה משה בורח מפני פרעה ומתירא ממנו שמא יגלגל עלילות בכל מקום שהוא כדי שיהרגוהו ועל כן הלך להתחתן עם אחד הכהנים שהם כומרים לע"ג מפני שהיו כל נכסיהם בני חורין אין למלך עליהם שום נגישה ולא שום תביעה כענין שכתוב (בראשית מ״ז:כ״ו) רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה וכתיב כי חק לכהנים מאת פרעה, ועל כן רצה להתחתן עם אחד מהם ושישא בתו אחר שנתגייר, ומה שבחר יתרו מן הכהנים מפני שהיו לו בנות רבות כדי שיעשה לו זול וירצו בו לאלתר ולא ידקדקו עמו ומזה אמר ולכהן מדין שבע בנות כי מה צורך להזכיר שהיו לו שבע בנות אלא שמן הטעם הזה רצה להטפל במקום ההוא ורצה להשבע להם בדבר שכן דרשו רז"ל ויואל משה אין אלה אלא שבועה כך שמעתי מפני הרב רבי דן ז"ל.

A man with seven daughters does not look too closely into the history of a prospective son in law.

8.  In general usage, the word Achron means last. Where do we find the word “אחרון” means second, not last.

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃

The most famous example is what Hashem said to Chaggai (2:9)about the second Beis HaMikdash,

גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן

 

9.  Which plague did Moshe warn Pharaoh about first.

The last one, Makkas Bechoros. Rashi points this out.

4:23

כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

 

10.  In this parsha, the terms Kohen, Levi, and Yisrael are used. Kohen and Levi are used to indicate a personal status, not a tribal connection. The term Yisrael, that until now was only used as “Bnei Yisrael,” the sons of Yisrael, is used to mean a member of a nation called Yisrael.

3:16

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר, פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.

Yisro is called a Kohen in 2:16, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת

Aharon is called a  Levi in 4:14. וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא  

 It would have been sufficient to say Aharon, your brother. The appellation HaLevi must have distinguished him in some way, because of some special personal status or quality.

Losing Kehuna

Heard from Rabbi Avraham Bukspan in the name of Rabbi Chaim Gibber.

Chazal tell us of three individuals who were Kohanim, or at least had within themselves the attributes of Kehuna and could have been the source of Kehuna forever, the Bris Kehunas Olam. (When Kohanim make a bracha on a mitzvas kehuna, they say ....אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו because the mitzvos of Kehuna stem from Hashem's gift davka to Aharon.)  But each one lost the zechus of being the progenitor of Kehuna.  These were MalkiTzedek, Reuven, and Moshe.  

MalkiTzedek lost eternal kehuna because he gave a bracha to Avraham before his bracha to Hashem. Reuven because of what he did with Yaakov's bed after Rachel died. Moshe because of his reluctance and argument when told to lead the Bnei Yisrael out of Mitzrayim. The sources are laid out below.

It stands to reason that there is a common denominator in these three cases. 

Rabbi Gibber said that each of these three had a true obligation to show honor and gratitude to a person, but showed that honor in a way that took away from Kiddush Hashem. MalkiTzedek had been saved by Avraham Avinu, but he should have given thanks to the Ribono shel Olam before expressing his gratitude to Avraham, as Avraham told him.  Reuven was distraught at the abasement of his mother, but to remove that shame he moved the bed that the Shechina rested on.  Hashem told Moshe that he was to be assigned the role of leader of Klal Yisrael as they left Mitrayim, and because he was upset that his great elder brother Aharon would become his inferior, he resisted Hashem's instruction excessively.

The common denominator is that Kehuna is a life of kavod shamayim over all else, and one who gives primacy to any human's honor over obedience to Hashem can not be the source of the Avodas Hashem of Kehuna.  

MalkiTzedek (Shem ben Noach):

Breishis 14:18-20\

ומלכי־צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון

ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ

וברוך אל עליון אשר־מגן צריך בידך ויתן־לו מעשר מכל

Nedarim 32b

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל: ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם, שנאמר: ״והוא כהן לאל עליון״. כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום — הוציאה מאברהם. זשנאמר: ״ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ וברוך אל עליון״. אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה לאברהם, שנאמר: ״נאם ה׳ לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך״, ובתריה כתיב: ״נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק״. על דיבורו של מלכי צדק. חוהיינו דכתיב ״והוא כהן לאל עליון״: הוא כהן, ואין זרעו כהן.

Reuven, regarding the story in Breishis 35:22

ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את־בלהה פילגש אביו וישמע ישרא͏ל {פ}

ויהיו בני־יעקב שנים עשר

Breishis 49:3-4

ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז

פחז כמים אל־תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה

Shabbos 54b

 אֲחֵרִים אוֹמְרִים: שְׁתֵּי מַצָּעוֹת בִּלְבֵּל, אַחַת שֶׁל שְׁכִינָה וְאַחַת שֶׁל אָבִיו. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה״ — אַל תִּקְרֵי ״יְצוּעִי״ אֶלָּא ״יְצוּעַיי״.

Rashi there:

אחת של שכינה - כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה:

Rashi in Vayechi, 49:3 and 4

יתר שאת. רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת יֶתֶר עַל אַחֶיךָ בִכְהֻנָּה, לְשׁוֹן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם:

אז חללת. אוֹתוֹ שֶׁעָלָה עַל יְצוּעִי – וְהִיא שְׁכִינָה שֶׁהָיָה דַרְכָּהּ לִהְיוֹת עוֹלָה עַל יְצוּעִי:

Moshe Rabbeinu:

Shemos 4:14

ויחר־אף יהוה במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי־דבר ידבר הוא וגם הנה־הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו

Rashi there from Zevachim 102a

ויחר אף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ עַ"יְ אוֹתוֹ חָרוֹן; אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם – הלא אהרן אחיך הלוי – שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דהי"א כ"ג) (זבחים ק"ב):

Rabbi Gibber's explanation is excellent beyond any need for my or anyone else's haskama.  

I would be very grateful if someone could offer another pshat, or at least some nuance to make it more simple to me. There is just something about it that bothers me. To say that honoring any man over the Ribono shel Olam is incompatible with Kehuna is just too broad. A Kohen hedyot can be mitamei for the seven krovim, and even a Kohen gadol can for a meis mitzvah. Why aren't the cases of Reuven and Moshe like meis mitzva?

Chazal tell us that Moshe mistake, or sin, at Mei Meriva stemmed from his gratitude for Miriam. Without Miriam, he would never have been born. The result of this hakaras hatov to Miriam was Moshe's early death and his inability to enter Eretz Yisrael. Why did he not learn his lesson from the experience of the Sneh? 

UPDATE 2/10 23

1. I saw a great he'ara from HaRav Moshe Leib Shachor. In Tefillas Geshem, it says "רוחק מעם פחז כמים." Meaning, the Kohen Gadol had to keep his distance from the rest of Klal Yisrael. Many ask that when we look for zechusim, calling Klal Yisrael a nation that is Pachaz Kamayim is out of place. Also, where do we find that we are called Pachaz Kamayim anyway? So Harav Tzvi Pesach Frank in מקראי קודש Sukkah III p. 172 says pshat that in Shabbos 88 and Keshuvos 112 we are called Pochazim/Pezizim as a shvach. But in the Harerei Kodesh there, at the end, he brings from Harav Shachor that it's not supposed to say "Mei'Am pachaz." It's supposed to be "Mei'im Pachaz," meaning, that Reuven lost it because of pachaz and the Kohen exemplifies the opposite.

(By the way, there's an error in the Harrerei Kodesh. He brings from Reb Chaim Shmuelevitz in Va'eira, but it's really in Shemos on page 122.)

2. Menachem wrote in an excellent comment: 

"I think an obvious "proof" to Rabbi Gibber's yesod would be Pinchas' being zoche to the kehuna for doing the exact opposite- putting kevod shamayim before everything else."

He's so right. Instead of looking for the common denominator in the three that lost the Kehuna, I should have looked at the one that gained the Kehuna, Pinchas, and what it was that gave him that reward. The answer is his absolute refusal to allow the honor of Zimri to interfere with what he knew was kiddush Hashem.  (In a sense, it was Reuven's Pezizus applied l'to'eles, but that does not help me here.)

Shemos 4:11, Pikchus Means Different Things to Different People.

In a previous post I mentioned something I saw in the name of the Baal Shem Tov. I was thinking that if this were the only thing said over in his name, the Gaon would have adequate basis to declare war.  

Since then, two things happened. First, I realized that I should change my historical understanding of Chasidus, and second, I saw that someone else, someone very different, asks the same question, and there's no possibility that it was falsely attributed to him.  All of this reinforces the truth of the message of the Besht's vort - don't be such a wise guy.

Here is what was said in the name of the Besht.

A sheet called "א חסידישע גליון", a chasidish parsha sheet, is distributed in my shul. Someone said it was worth reading, so I took it home. The first thing I saw was attributed to the Baal Shem Tov, and I quote:
ד. יא.  אלם או חרש או פקח.  מדוע מונה הכתוב את הפיקח בין שאר בעלי המומים? אלא שמכאן ראיה שגם פיקח יותר מדי נחשב לבעל מום, וכפי שפירשו צדיקים על דברי רש״י בפר׳ קורח: קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו׳ דהיינו שאסור להיות פיקח יותר מדאי. I  think this is a classic example of drush that harkens back to the first days of Chasidus, the days when they wanted to let people know that ahavas Hashem or emuna peshuta is worth more than gadlus batorah. It has nothing at all to do with the pshat in the passuk. Obviously, pikei'ach in that passuk means having normal vision, as opposed to blindness (מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור). Second, pikchus is not "IQ." PIkchus means seichel, recognizing what's going on and doing something about it. Third, Pikchus is not a handicap. It can be used badly, just like you can take a Faberge egg and throw it through a masterpiece stained glass window. But genius is not like missing a leg. The point that this vort is meant to convey is that if a person is too smart, if he jumps to conclusions, if he doesn't work or think carefully, if he is excessively proud of his gifts, this can be harmful to him and to others, but it's not a challenge like being deaf or mute. As I said, the message of the vort is that there are things that are more worthy than genius, whatever you want to put in - Simcha, or Emuna Pshuta, or Yiras Shamayim. 

But after some thought, I realized that it doesn't matter what Chasidus was in its first stage.  I believe that Chasidus quickly shed its more revolutionary hashkafos, because the tzadikim and gedolim of Klal Yisrael took what was good in Chasidus and incorporated it into normative Yiddishkeit.  Whether it was the Gaon's opposition, or the wisdom of Klal YIsrael, or Hashgacha Pratis, it is really not the same Chasidus. Judging Chasidus on strange things we find in the early years is dishonest and false.


And then I saw something unexpected. I saw that Rav Schwab in his Maayan Beis Hashoeiva on that passuk asks exactly what I saw in the name of the BShT:

וצריך ביואר, איך שייך לכלול "פיקח" בחשבון המומים. ואף שלפי פשוטו הפירוש הוא שנזכר כאן פקח מפני שהוא היפוכו של עור, אמנם אין זה נוח כל כך שהרי לא נזכרו כאן ההיפוכים לשאר המומים.

Rav Schwab answers that we find by Adam, before the sin, he saw, like Moshe Rabbeinu, באספקלריא המאירה, and after the sin he lost that profound supernatural vision and was left with mere ותפקחנה עיני שניהם.   Compared to Moshe's אספקלריא המאירה, mere physical vision - mere פקחות העיניים - is a severe handicap. It's a great vort - or I should say "insight." Mere physical vision is a handicap compared to deep and spiritual understanding. Reality is not synonymous with truth.

When I saw this from Rav Schwab, I thought to myself, boruch hashem he doesn't say like the other answer, because if he did, I would have to put my affairs in order. Additionally, I see that even a non-chasid can sometimes ask a kashe that absolutely fangt zach nit ohn because it leads to an excellent teretz.  It's kind of like an asmachta b'alma.  If you need a hook to hang a vort on, bent is fine.




NOTES AND COMMENTS

Avrohom Wagner
.......there is a more fundamental reason why the Besht's vort is not pshatoveh. You (and the Besht) are explaining פקח according to its vernacular meaning, ah kluger. The actual meaning of the word, however, is simply "open" as in ונפקחו עיניכם, לאסירים פקח קוח etc. As such it is a contrast to חרש אלם and עור, whose respective organs are "closed" whereas one not suffering those mumim is "open". (Even in Chazal's parlance pikeiach is the counterpart of cheresh, while shoteh contrasts with shofuy)

Eliezer Eisenberg
Come on, you found the one occurrence where it does not appear in contradistinction to blindness. More important is that in the passuk, peh is used as a contrast to ileim and cheireish (both of whom lack the utility of speech,) and pikei'ach as a contrast to iveir. So, yes, to put it mildly, it's "not pshatoveh." I would call it "a violence to pshat." I'm flummoxed the Rav Schwab says it.

Avrohom Wagner
Because of that occurrence, I think the seder of the possuk is beautiful - peh:ileim->cheresh:pikeiach:iver. A cheresh needs tikkun on two levels, a peh for his ilmus as well as a pikuach of his charshus.

Menachem Shafran
I think the Chizkuni there is learning exactly like Reb Avrohom is saying.

Eliezer Eisenberg
Yes! With Sefaria, it's so very easy to find all the mefarshim, but I missed the Chizkuni.
Here is the Chizkuni.

אלם כנגד מי שם פה. פקח הטילו הכתוב בין חרש לעור לפי שהוא נופל על שניהם כמד״‎א (ישעיה מב,כ) ״‎פקוח אזנים ולא ישמע״‎, (ישעיה מב,ז) ״‎לפקוח עינים עורות״‎. 

Shemos. The Common Denominator of Moshe Rabbeinu's Missteps

Hashem expressed anger against Moshe Rabbeinu twice: at the Sneh (ויחר אף, Shemos 4:14,) because he excessively resisted Hashem's mission, and at Mei Meriva (התאנף, Devarim 1:37,) because he struck the rock instead of talking to it. In both cases, Hashem's anger had serious consequences. At the Sneh, Moshe Rabbeinu lost the Kehuna (Rashi 4:14) and possibly his right to enter Eretz Yisrael (Rashi 4:13,) and at Mei Meriva, the gzeira that he would not enter Eretz Yisrael was finalized (Rashi Devarim 20:12.)

It is possible that the common denominator is, ironically, Moshe Rabbeinu's middah tova of דרך ארץ קדמה לתורה. In both cases, Moshe's acute sensitivity to the honor of his brother and sister contributed to his behavior.  

At the Sneh, Moshe was worried about Aharon. He was concerned that if he were to lead the Jews out of Mitzrayim (הוצא את עמי בני ישראל ממצרים...) and bring the Torah to Klal Yisrael (תעבדון את האלהים על ההר הזה,) it would dishonor Aharon, who was older, and was the Navi and beloved spiritual leader of the Jews in Mitzrayim for so many years. 

As Rashi says, (Shemos 4:10)

גם מתמול וגו'. לָמַדְנוּ שֶׁכָּל ז' יָמִים הָיָה הַקָּבָּ"ה מְפַתֶּה אֶת מֹשֶׁה בַּסְּנֶה לֵילֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, "מִתְּמוֹל", "שִׁלְשֹׁם", "מֵאָז דַּבֶּרְךָ" הֲרֵי ג' וּשְׁלוֹשָׁה גַמִּין רִבּוּיִין הֵם, הֲרֵי שִׁשָּׁה, וְהוּא הָיָה עוֹמֵד בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּשֶׁאָמַר לוֹ זֹאת עוֹד שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, עַד שֶׁחָרָה בּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו (שמות רבה); וְכָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לִטֹּל גְּדֻלָּה עַל אַהֲרֹן אָחִיו שֶׁהָיָה גָּדוֹל הֵימֶנּוּ וְנָבִיא הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם" (שמואל א ב') – הוּא אַהֲרֹן, וְכֵן "וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם … וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ" (יחזקאל כ'), וְאוֹתָהּ נְבוּאָה לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרָה (תנחומא): 

At Mei Meriva, it was his respect for and hakaras hatov to Miriam. The Be'er that had accompanied the Jews for all the years was in Miriam's zechus, and it disappeared with her death. Moshe was told to bring the Be'er back, but this time it would be in his own zechus. When Hashem now told him to take the staff and speak to the stone, Moshe realized that when the Be'er appeared in the zechus of Miriam, he had to hit the stone, but now, in his zechus, it seemed that it would be enough to speak to it - a far greater miracle. But Miriam was the reason Moshe Rabbeinu was born! She watched over him as he floated in the Nile! She was the Nevi'ah whose encouragement and bravery had kept Klal Yisrael alive in Mitzrayim! That he would in some way detract from Miriam's honor caused Moshe Rabbeinu great distress, and this subconsciously influenced him (it gave him a negiyus, and negiyus influences us without our realizing it) to interpret Hashem's words to mean that he should hit the stone this time as well. (We discussed this elsewhere, in the context of Tefillas Geshem.)

This is not my psychoanalysis of Moshe Rabbeinu chalila. Here is what the Tzitz Eliezer (17:41) (among other achronim) says. 

לכן עולה בדעתי להוסיף וליישב בעל פי מה שראיתי בספר לב אריה המפורסם על חולין ד' ז' ע"ב שכותב כי מצא טוב טעם והתנצלות לאדון הנביאים זה האיש משה רבינו ע"ה בענין מי מריבה שהסתבכו בו המפרשים לדעת מה היה לו לעבור את פי ה' שצוהו לדבר אל הסלע והוא הכה אותו פעמיים, ובהקדם מה דקשה דמדוע לא צוה השי"ת כן בתחילת נתינת הבאר שהוא הסלע הזה לדבר אליו, רק אמר בפ' בשלח והכית בצור ויצאו ממנו מים. אלא הענין הוא דכבר ארז"ל שהבאר ניתן לישראל בזכות מרים וכאשר מתה מרים נסתלק הבאר וחזר אחר כך בזכות משה והנה מרים לא היה זכותה גדול כ"כ כזכות משה ולזה לא עצר כח זכותה שיופעל הנס בדיבור בעלמא אל הסלע לכך הוצרך לפעולות גשמיות להכות בצור לקרב הדבר קצת אל הטבע וכמ"ש הרד"ק בהא דאלישע שהשים פיו אל פיו אבל אח"כ כשחזר הבאר בזכות משה וזכותו גדלה מאד למעלה ראש היה יכול לפעול הנס בלי עמל ויגיעה ופעולות טבעיות רק גדיבור בעלמא וכיון שפעולת הנס היה יכול לבוא ע"י דיבור לזה הקפיד הוא ית' שיהי' דוקא בדיבור למען יתקדש שמו יותר ואולם זה האיש משה שהי' עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה ומחמת ענוותנותו לא רצה לדבר אל הסלע למען לא יתראה לעיני העם שזכותו גדול מאד מזכות מרים לזה הכה בסלע כאשר בתחילה אמנם הדבר הי' רע בעיני ה' כי במקום שהי' יכול לבוא לידי קידוש שמו מהראוי הי לו להניח מדת ענוותנותו בעת ההוא כנלע"ד להליץ בעד אחננו משה ע"ה והש נכון ונחמד בס"ד עכ"ד ודפח"ח 

As always, the mussar haskeil is not simple. Two diametrically opposed interpretations would be that Moshe was incorrect, and he should have no more worried about what his actions would mean to his siblings than Avraham Avinu worried about what the Akeida would mean to Yitzchak; or that Moshe was correct, and his punishment was a necessary consequence of doing the right thing. There are many intermediate steps between these two approaches.  There's no way to know exactly what lesson should be derived. But this definitely illustrates how seriously we should take Chazal's dictum, "דרך ארץ קדמה לתורה." 

Note

R Menachem Shafran said that sof kol sof, Moshe made the wrong choice. I disagree. For example. Reb Moshe talks about the Gemara in Rosh Hashanna הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח.  Reb Moshe explains that in deciding between litigants, even when both sides are right, the dayan has to make a decision that favors one on some dakkus, or external cheshbon, or because one side is more right than the other, not that he is wrong. This is a mussar haskeil that even when you are right, there can be costs to the decision. Here, too. I wouldn't say it was the wrong choice. I would say it was a choice that had heavy costs. That's what I meant by "his punishment was a necessary consequence of doing the right thing."

Just this morning, I saw something that might be helpful to explain my approach.  A sheet called "א חסידישע גליון", a chasidish parsha sheet, is distributed in my shul. Someone said it was worth reading, so I took it home. The first thing I saw was attributed to the Baal Shem Tov, and I quote:

ד. יא.  אלם או חרש או פקח.  מדוע מונה הכתוב את הפיקח בין שאר בעלי המומים? אלא שמכאן ראיה שגם פיקח יותר מדי נחשב לבעל מום, וכפי שפירשו צדיקים על דברי רש״י בפר׳ קורח: קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו׳ דהיינו שאסור להיות פיקח יותר מדאי.

I think this is a classic example of Chassidishe drush that harkens back to the first days of Chasidus, the days when they wanted to let people know that ahavas Hashem or emuna peshuta is worth more than gadlus batorah. It has nothing at all to do with the pshat in the passuk. Obviously, pikei'ach in that passuk means having normal vision, as opposed to blindness (מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור).  Second, pikchus is not "IQ." PIkchus means seichel hayashar, recognizing what's going on and doing something about it. Third, Pikchus is not a handicap. It can be used badly, just like you can take a Faberge egg and smash someone in the head with it. But genius is not like missing a leg. The point that this vort means to convey is that if a person is too smart, if he jumps to conclusions, if he doesn't work or think carefully, if he is excessively proud of his gifts, this can be harmful to him and to others, but it's not a challenge like being deaf or mute. As I said, the message of the vort is that there are things that are more worthy than genius, whatever you want to put in - Simcha, or Emuna Pshuta, or Yiras Shamayim. 

This helped crystallize my approach. Moshe Rabbeinu was punished not for doing something wrong. He was concerned about dishonoring his brother and his sister. With all that Moshe Rabbeinu was a malach, his gadlus was based on his being a perfect human being. He could not have been the malach that he was without being the superlative human being that he also was. Part of what made Moshe Rabbeinu who he was is this extreme sensitivity and love and empathy for Aharon and Miriam.  If he were to lose this sensitivity, his ruchniyus would have fallen as well.  This must be one of the reasons that a human being cannot reach the fiftieth Shaar Binah. As long as we're alive, there is and there has to be an irreducible tension between being a perfect human being and being a malach. So Moshe was wrong, from the perspective of middas hadin. But from the standpoint of his need to be a human being that lives in this world and aspires to spiritual perfection, he had no choice but to do what he did. 

Shemos. The Kedusha of Har Sinai

This is a simple post. The point is that Chazal's insistence that Har Sinai's kedusha was ephemeral obscures the fact that it is a place of recurring Giluy Shechina. The temporary nature of the kedusha was not because the Shechina only came to Sinai once, because it was there several times. It is not because of the unique nature of Mattan Torah, because other appearances had nothing to do with Mattan Torah. It is not because the events were extrinsic, because Chazal talk about Har Sinai's intrinsic qualities. Despite this, the kedusha was temporary every time. 

 UPDATED 1/12/21

UPDATED 7/17/22

That Har Sinai only had kedusha during the period of Mattan Torah is practically a truism. Besides the pshuto shel mikra, the Gemara in Taanis (21b) says

רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו שכן מצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה (שמות לד, ג) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא נסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה (שמות יט, יג) במשוך היובל המה יעלו בהר

There are some variations on exactly how that played out. For example, Rashi in Beitza (5b) says that while the kedusha only lasted while the Shechina was on the mountain, the Shechina was there until the Shechina/Anan either appeared over the newly built Mishkan, or when the Annan lifted up from the Mishkan and they left the area near Sinai, a month and a half later.  (The Mishkan was first erected near Har Sinai.)

Rashi:

מכדי כתיב - בלוחות האחרונות ואיש לא יעלה עמך וגו' שמות לד) מסיפיה דקרא יליף אל מול ההר ההוא כל זמן שהוא בהויית קדושתו שהשכינה עליו אסור אבל נסתלק שכינה מותר שמעינן ממילא למה ליה לאדכורי שריותא בהדיא בלוחות הראשונות ולמימר נסתלקה שכינה המה יעלו והלא לא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד אחד בחדש שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר שנעלה הענן והיה לו ללמוד היתר כשמסתלק מאל מול ההר ההוא

What Rashi means by saying that the Shechina stayed till the Mishkan was erected (Rosh Chodesh Nissan,) and then saying it was there till they left the area (the twentieth of Iyar,) is a girsa issue discussed in the Achronim there. But that does not affect our discussion. The passuk in Bamidbar 10:11-12 says that the Mishkan was near Har Sinai, and that they stayed near Har Sinai till the twentieth of Iyar, and we will see that Sinai retained a special status until then.

ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת  ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן

Even though the passuk in Shemos 33:21 says that Hashem spoke to Moshe at Moshe's "Ohel Moed" until the Mishkan was built, apparently the voice came from Sinai.  More evidence for this is that in 33:21, Rashi says that Hashem instructed Moshe to come up to Sinai, and calls it

הנה מקום אתי. בָּהָר אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ תָמִיד

It doesn't say  "אשר דיברתי עמך שם" during the forty day periods of Mattan Torah and slicha, it says "אשר אני מדבר עמך תמיד".  What does Tamid mean? Apparently, whether Moshe came to the Kol, or the Kol came to Moshe, it originated on Sinai.

The Ramban (Shemos 34:3) says like Rashi (as does Rav Saadiah Gaon brought in the Ibn Ezra) -

ואיש לא יעלה עמך, שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות, וגם איש אל ירא בכל ההר גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה וכו',

והנה עדיין היו עומדים באזהרה ההיא, כי הכבוד היה תמיד בהר עד שנתנו הלוחות האחרונות, אבל עתה החמיר בשעת מתן הלוחות האלו יותר ממעמד הראשון, והטעם בכל זה, כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון.

Whether "during Mattan Torah" means the three periods of forty days, or the entire year from Mattan Torah till they left Midbar Sinai, is not really important. The point is that unlike the Beis HaMikdash, and even unlike your local synagogue, the kedusha of Har Sinai was not a fixed kedusha - it is a kedusha contingent on the current presence of the Shechina.


One might think that the transitory nature of the Kedusha is because the Giluy Shechina on Sinai was a one-time event, but that is false. Mattan Torah was not the only time the Shechina appeared on Sinai.  It was on Sinai that Hashem appeared to Moshe in the miracle of the Sneh, it was from Sinai that Hashem spoke to Moshe for the entire year after Mattan Torah, it was on Sinai that Hashem put Moshe into the Nikras HaTzur, and it was in that same Nikras HaTzur on Sinai that Eliyahu Hanavi experienced something closely akin to that of Moshe Rabbeinu. 

The transitory nature of the Kedusha can not be due to Mattan Torah being an never to be repeated event. It can not be due to Mattan Torah relating to the world as a whole and not to any specific location.  It must have something to do with the type of kedusha that Sinai attracted.

We'll start with the Sneh, in Shemos, 3:1

משה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה 

וירא מלאך יהוה אליו בלבת־אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל 

ויאמר משה אסרה נא ואראה את־המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה 

וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני 

ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא

Rashi explains the name "har ha'elokim" as a reference to what would happen in the future, by Mattan Torah. 

אל הר האלהים. עַל שֵׁם הֶעָתִיד:

Which is like the Targumim,

 וְאָתָא לְטוּרָא דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ לְחוֹרֵב: 

There has to have been a reason why the Sneh occurred davka where Mattan Torah would later take place.

The Seforno says that he went there to be misbodeid, which implies that the place had a quality that Moshe Rabbeinu was aware of, besides being remote and barren.

ויבא אל הר האלהים חורבה הוא לבדו להתבודד ולהתפלל, על דרך ויבא עד חברון: 

The Or Hachaim also puts him there because the place had a special quality for nevuah. 

ומשה וגו' וינהג וגו'. פירוש כי ה' סבבו לעשות כן. או שהוא נהג כמנהגו והצאן הלכו שמה אל הר וגו' כי שם ידבר אליו האלהים: 

Aharon was told to meet Moshe Rabbeinu davka on Sinai - 4:27,

 לך לקראת משה המדברה וילך ויפגשהו בהר האלהים 

And Moshe Rabbeinu, in his Bracha to Yosef in Vezos Habracha (33:16)  refers to the Ribono shel Olam as the  שׁכני סנה

On to the נקרת הצור in Ki Sisa, in Shemos 33:22. When Hashem told Moshe

ויאמר יהוה הנה מקום אתי ונצבת על הצור   והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי והסרתי את כפי וראית את־ אחרי ופני לא יראו 

this Nikras Hatzur was on Har Sinai. 

The Abarbanel then adds the important point that that this place was "מיועד לקבלת השפע," it was uniquely fit for nevu'a and gilui Shechina.

הנה מקום אתי - מיועד לקבלת השפע, והוא הר סיני. (שמות לג כא) 

Also in the Seforno there in Ki Sisa - The nikras hatzur straddled the line between the world of Gashmiyus and the world of Ruchniyus (from Pesachim 54a.)

הנה מקום אתי מקום מוכן למראות אלהים, כאמרם ז''ל (מגלה פרק הקורא) על מערה שעמדו בה משה ואליהו שהיא מי' דברים שנבראו בין השמשות:

The Nikras Hatzur was used later by Eliyahu HaNavi, in Melachim I 19.

ויגד אחאב לאיזבל את כל־אשר עשה אליהו ואת כל־אשר הרג את־כל־הנביאים בחרב

ותשלח איזבל מלאך אל־אליהו לאמר כה־יעשון אלהים וכה יוספון כי־כעת מחר אשים את־נפשך כנפש אחד מהם

וירא ויקם וילך אל־נפשו ויבא באר שבע אשר ליהודה וינח את־נערו שם

והוא־הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם אחת [אחד] וישאל את־נפשו למות ויאמר רב עתה יהוה קח נפשי כי־לא־טוב אנכי מאבתי

וישכב ויישן תחת רתם אחד והנה־זה מלאך נגע בו ויאמר לו קום אכול

ויבט והנה מראשתיו עגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת וישב וישכב

וישב מלאך יהוה שנית ויגע־בו ויאמר קום אכל כי רב ממך הדרך

ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חרב

ויבא־שם אל־המערה וילן שם והנה דבר־יהוה אליו ויאמר לו מה־לך פה אליהו

ויאמר קנא קנאתי ליהוה אלהי צבאות כי־עזבו בריתך בני ישראל את־מזבחתיך הרסו ואת־נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את־נפשי לקחתה

ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה והנה יהוה עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה לא ברוח יהוה ואחר הרוח רעש לא ברעש יהוה

ואחר הרעש אש לא באש יהוה ואחר האש קול דממה דקה

ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר מה־לך פה אליהו

ויאמר קנא קנאתי ליהוה אלהי צבאות כי־עזבו בריתך בני ישראל את־מזבחתיך הרסו ואת־נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את־נפשי לקחתה (ס)

ויאמר יהוה אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את־חזאל למלך על־ארם

Eliahu and Moshe Rabbeinu were both in the same nikras hatzur, and that nikras hatzur was on Har Sinai. There, they experienced Giluy Shechina to the greatest extent a human being can experience and remain living. As we saw in the Abarbanel, this Nikras Hatzur was uniquely qualified for this purpose. 

It is also in the Gaon on that passuk, where the Gaon says

הנה מקום אתי כו' הוא בהר וכמ"ש רז"ל במגילה (י"ט ע"ב):

The Gemara the Gaon is bringing from Megilla 19b says

ואמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה שנאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי

And the Abarbanel in Melachim.

ויבא שם אל המערה וגומר. ספר הכתוב שאליהו בא אל המערה, והיא המער' הידועה שהיא טנרת הצור עצמו שישב משה שם, כמו שת"י במערה טינרא, ושלן שמה, ולא אמר הכתוב שישן כי אס שלן, פי שכל הזמן שישב שמה היה מתבודד ומכין עצמו לנבואה ויצעק אל ה' כל הלילה ולזה נאמר והנה דבר ה' אליו, רוצה לומר, אז בהיותו באותו מקום מקודש אלקי ומתבודד וקורא כשם אלקיו באהו הנבואה שלא באה אליו כל אותם הימים אשר עברו לא בארץ ישראל ולא במדבר בהליכתו שמה

And finally, the Abarbanel in Yisro, who says that 

כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש

and adds that the neis of the water from the tzur was on Har Sinai.

אברבנאל שמות י'ח

שם ויהי בשנה השנית הכל היה בי"ב חדשים הראשונים שיצאו ממצרים. והנה אמר הכתוב כאן שבא יתרו אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים. לפי שעם היות מחנה ישראל ברפידים. הנה משה הלך אל הר האלהים שהוא סיני להוציא מים מן הצור כי שם היה הצור כמו שבארתי ובהיות שמה משה והזקנים ורבים מהעם עמו שבאו לענין המים בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ר"ל מאותם שהיו ברפידים ומשה מהר האלהים שהיה יושב שם שלח את יהושע להלח' בעמלק ונשאר משה בהר כי ע"כ אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש

 ויתרו בא ממדין ומצא את משה שם בהר של מדבר סיני ומפני זה אמר שבא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים שהוא מדבר סין הוא המקום הכולל ושבא למקום המיוחד שהיה משה עומד בו והוא הר האלהי' כי משה מן העת שהכה צור ויזובו מים היה עומד שם להיותו מקום קדוש ולכן אמר עומד בלשון הווה. ואין לתמוה מאשר קודם מתן תורה נקרא הר האלהים כי הנה במראת הסנה נאמר (שמות ג' ח') ויבוא אל הר האלהים חורבה ובאהרן כשבא אל משה כתיב ויפגשהו בהר האלהים לפי שנקרא כן על שם סופו ומשה כשכתב את התורה תמיד קראו כן.

ואפשר לפרש אל המקום אשר הוא חונה שם אל המקום שהיה משה תמיד חונה שם מתחלה כשהיה רועה את צאן יתרו כי תמיד בהר ההוא היתה ישיבתו ודבקותו ולכן אמר חונה בלשון הווה.

As we saw above, the Seforno also told us that the Me'arah of Eliyahu was the same as Moshe Rabbeinu's and that it was created Bein Hashmashos. The source for בין השמשות is the Gemara in Pesachim 54a.

(Equating the experience of Moshe Rabbeinu with that of Eliahu Hanavi is consistent with Reb Yochanan in Yoma 3b-4a, that there was no Prisha for Moshe on Sinai, while according to Reish Lakish there, it's difficult to understand how Eliahu could just walk up to the cave on Sinai and immediately experience the presence of the Shechina without prishas shiva. I guess Eliahu's prisha was during the forty days he had to walk to get there, but it's still different than Moshe's prisha on Sinai gufa.) 

So:
Har Sinai did not have Kedushas Makom except when the Shechina was present.
On the other hand, it seems that it was a place that had a special hechsher for hashra'as haShechina.
Because of that special hechsher, it was there that the miracle of the Sneh occurred, it was there that Moshe was given his life's work of creating a new Klal Yisrael, it was there that Mattan Torah occurred and according to Rashi it remained kadosh until a year and two months after Mattan Torah, it was there that Hashem spoke to Moshe and placed him in a covered cave as His Shechina passed over him, and it was there that Eliahu Hanavi experienced a gilui Shechina greater than he even had before.

 - Perhaps Hechsher for hashraas haShechina is not kedusha;
 - or the Shechina is not mekadeish the rocks and dirt, it's mekadesh the Makom, (as Reb Chaim says in Beis Habechira 1:10,  first and second paragraphs,  דלא חיילא קדושת מקדש רק במחובר לארץ, ומשום דקדושת מקדש היא קדושת מקום, וכדכתיב: המקום אשר יבחר, שאינו רק בארץ ולא במטולטל.) Since it's a kedushas makom, there's a special din in hashra'as haShechina that it only has a din makom while the Shechina is actually shoreh, as opposed to the din makom of the Mikdash. Perhaps this is because there can not be a din of makom that confines the Shechina to any one place (אין העולם מקומו), and it is only the effect of the hashra'a on us that gives the place kedusha;
 - or our chiyuv to build a mikdash gives the makom a din kedusha as opposed to Har Sinai where we have no chiyuv to do anything with that kedusha;
 - or you can say like Reb Meir Simcha in Parshas Yisro (and many other places) that the only kedusha that lasts is the kedusha created by the efforts of human beings such as the akeidah;

Here are Reb Meir Simcha's words:

עוד נראה כמו שבארנו בכמה מקומות דעל ידי מעשה גבוה לא נתקדש שום דבר רק בהקדישו האדם. ולזה מוכרחין אנו לפרש המקרא הלא אתה העדותה בנו כו׳ הגבל את ההר וקדשו׳ לא שהשם צווה למשה שיקדש ההר׳ רק שהוא שב אל השי״ת שהוא יקדש אותו במה שירד לעיני כל העם על ההר, ואינו צווי רק הוא עתיד [עבר מהופך ע״י הוי״ו לעתיד].  

 - or you can say like Reb Meir Simcha in the end of that paragraph, that the nature of hashra'as hashechina is that it does not come down below ten tefachim, so it's in a different reshus:  

עוד נראה שלכן אמרו ז״ל מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והלא היה מקום הכבוד למעלה מי׳ ולא נתקדש קרקע ההר ודו״ק בכ״ז:

 - or you can say like Reb Elya Lopian (לב אליהו ח"א שביבי אש ס-סא) that השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם means that any kedusha on Earth requires the act of בני אדם , and acts of Hashem are only mekadesh Shamayim, similar to Reb Meir Simcha's first teretz.  

It's easy enough to come up with speculative explanations, and I'm not fishing for any - feel free to use whatever explanation is helpful for your drasha requirements.

Despite the undeniable difference between the persistent kedusha of Har Chorev and the temporary kedusha of Har Sinai, obviously Sinai still has a tremendous maalah. For some reason, the Ribono shel Olam wants us to stay away from it and so its location has been long forgotten.

UPDATE 1/10/21

Rav Avraham Bukspan sent me two on target ha'aros. 

The Netziv in Shemos 4:27:1, that, at least for Moshe Rabbeinu, perhaps for others as well, Har Sinai is particularly auspicious for the highest level of Dveikus.

ויפגשהו. ולא כתיב וימצאהו. אלא ויפגשהו שמצא אותו פרוש ומובדל בדביקות מאד נעלה עד שלא הרגיש משה בביאת אהרן אליו. עד שפגע בו. ובזה נתפעל אהרן והבין כי גבה ממנו ערך משה. ומכ״ש בבואו אל הר האלהים אשר שם ראה מראה נפלאה בסנה. וגם מיועד להעלות שם לערך שאין כמוהו בקבלת התורה. ע״כ בבואו לשם השיג הערה מיוחדת גם עתה:

Sforno same passuk which indicates a transformative experience.

וישק לו כמנשק דבר קדוש, כענין וישקהו, ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד:

UPDATE 7/17/22

Once again, from Harav Avraham Bukspan, and this time, supporting the opposite conclusion!

Rabbi Bukspan sent me a Radvaz. He was asked, if Sinai lost its kedusha, why did the Ribono shel olam tell Eliahu to leave Eretz Yisrael and travel for forty days till he reached Har Sinai, and only there speak to him? He answers that the Ribono shel Olam wanted Eliahu to cool off his criticism of Klal Yisrael and to force himself to defend them under all circumstances. To do that, He made Eliahu re-enact Moshe's most powerful moments, in the hope that Eliahu would spiritually connect with Moshe and his ceaseless and tireless defense of the indefensible. So ein hochi name, Sinai had no kedusha, but there was a psychological strategy to have Eliahu go there for the Nevuah.

Teshuvos HaRadbaz 6 2294

שאלת ממני אם יש לי אצלי טעם למה הטריח הקב"ה את אליהו מהלך ארבעים יום עד אשר בא אל הר אלהים והראהו כל אותה מראה והלא בארץ ישראל אשר שם עיקר הנבואה והקדושה היה יכול להודיעו הנבואה כי הר חורב אחר שנסתלקה השכינה לא נשאר בו שום קדושה:

תשובה כבר ידעת שאין הקב"ה חפץ שילמדו על בניו קטיגוריא ולא דלטוריא אלא סנגוריא וזכות ורוצה שהצדיק יתפלל על הדור כאשר עשה אברהם אבינו ע"ה ולא כאשר עשה נח ולכן כתיב מי נח ונקראת על שמו ואליהו ז"ל לעולם היה מקנא והכי איתא במדרש אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא קנאת בשטים על גילוי עריות קנאת על הברית דכתיב כי עזבו בריתך בית ישראל חייך שאין ישראל עושין ברית עד שאתם רואה בעיניך וכו' ואתיא כמאן דאמר פנחס זה אליהו והכי משמע נמי קח נא את נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי משמע שהאריך כבר ימים הרבה וכשראה הקב"ה שלעולם היה מקנא ולא היה מלמד על ישראל זכות ולא התפלל עליהם אלא אדרבא נשבע אם יהיה השנים טל ומטר כי אם לפי דברי וראה בצערן של ישראל שהיו מתים ברעב ולא התפלל עד שריחם הקב"ה בשנה השלישית ואמר לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה ואפילו אחר שאמרו כל העם ה' הוא האלהים לא התפלל עליהם אלא אדרבא שאל את נפשו למות. והיה הקב"ה מתאוה שיתפלל על בניו ואמר וכי לא למדזה ממשה רבו שהתפלל לפני כמה פעמים על ישראל ומסר נפשו עליהם אמר אעשה לו רמזים ודברים אשר נעשה למשה רבו ויזכור מעשיו וילמוד לבטל הקטגוריא וילמד עליהם זכות כאשר עשה משה. ולפיכך הלך בכח האכילה ארבעים יום כאשר עמד משה ארבעים יום ומ' לילה לחם לא אכל והביאו אל הר האלהים מקום המעמד הגדול ומשה מליץ בין ישראל ובין אביהם והלינו במערה והיא נקראת הצור אשר נתיישב שם משה ואמר לו מה לך פה אליהו כלומר מי הביאך פה מקום משה רבך אולי יזכור וישוב לבקש רחמים. ואדרבא הוסיף לומר דלטוריא עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב ובכלל את מזבחותיך הרסו רמז שהיו בונין מזבחות לע"ז. אמר לו הקב"ה עדיין אתה מקצא צא ועמדת בהר לפני ה' כאשר אמר למשה הנה מקום אתי ונצבת על הצור ושמתיך בנקרת הצור וגו' והיא המערה והראהו ולימדו י"ג מדות רחמים ואמר לו אם יעשו לפני כסדר הזה מיד אני מרחם עליהם כדי שיתן אליהו אל לבו ויזכור י"ג מדות של רחמים והעביר לפניו רוח גדולה וגו' במדרש א"ל בשעה שהרוח יוצא לעולם הקב"ה מרשלו בהרים ומשברו בסלעים ואומר לו הזהר שלא תזיק את בריותי ע"כ ועל דרך זה הרעש והאש והמתרגם אמר מלאכי רוחא ומלאכי זיעא ומלאכי אישתא וקל דמשבחין בחשאי ורמז לו אע"פ שיש לפני שלוחים של זעם חביב לפני קלא דתפלה ושבח בלחש וזהו קול דממה דקה ואמרו במדרש המתין לו שלש שעות ועדיין עמד בדבריו הראשונים ואמר קנא קנאתי ע"כ. כיון שראה הקב"ה שעדיין הוא מקנא אמר אין זה ראוי לעמוד בעולם אמר לו ואת אלישע תמשח לנביא תחתיך לקחת נפשו אי אפשר שכבר נתתי לו את בריתי שלום להניחו בעולם אי אפשר דלעולם יהיה מקנא ולא ילמוד סניגוריא על ישראל הילכך יסתלק לעליונים. ואם תשאל למה לא התפלל אליהו על הדור לפי שהיו בהם שלש העבירות החמורות ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וחשב שלא תועיל התפלה. ומ"מ היה לו לעשות מה שעליו שכבר היו שם צדיקים הרבה כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו ובזכותם ובזכות תפלת הצדיק היו השאר נצולים ולא יתקיים והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו: