Questions for Va'eschanan

1  The definition of Tefilla is asking the Ribono shel Olam for something. When you know there is no chance of being answered, you should not daven- the Gemara calls it a "Tefillas Shav." Moshe did not ask to be let into Eretz Yisrael as long as he thought Hashem had made an oath to not let him in . There are two pesukim in the parsha that tell us what the purpose of tefilla is. Is there a difference between the intention of Tefilla and the purpose of Tefilla?

2   Although Hashem forbade Moshe to enter the land of Israel, He did allow him to see the entire land, commanding him (3:27) to ascend to the top of a mountain, ראש הפסגה, and raise his eyes westward, northward, southward, and eastward in order to take in the entire land. As Moshe was standing to the east of the land of Israel, why did Hashem command him to also look to the east, as the land he would see in this direction wasn’t part of Israel?

 3  In parshas kerias shema we see the mitzva to teach your torah to your children- ולימדתם אותם את בניכם. Does a grandparent have a mitzva to teach his grandchild?

4.  Where does it say that if a person forgets his Torah learning out of indifference, he is risking his very life.

5  Where do we see that for repaying a debt, you are rewarded as if you did the greatest of mitzvos.

6   The Medrash here (29:4) says that with each dibbur, the people’s souls left their bodies (פרחה נשמתם ) and Hashem had to bring them back to life, with תורת ה' תמימה משיבת נפש.

שני דברים שאלו ישראל מלפני הקדוש ברוך הוא שיראו כבודו וישמעו קולו והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו שנאמר (דברים ה, כא) ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו וכתיב (שם) ואת קולו שמענו מתוך האש ולא היה בהם כח לעמוד שכיון שבאו לסיני ונגלה להם פרחה נשמתם על שדבר עמהם שנאמר (שיר ה, ו) נפשי יצאה בדברו אבל התורה בקשה עליהם רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא יש מלך משיא בתו והורג אנשי ביתו כל העולם כולו שמחים ובניך מתים מיד חזרה נשמתן שנאמר (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש

In the Gemara  (Shabbos 88b) it says יצתה נשמתן

ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר (תהלים סח, י) גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה

Prove to me that whatever פרחה נשמתם and יצתה נשמתן  mean, it does not mean they died.

7  The Rambam says there is a mitzva to know there is a Ribono shel Olam. We know there is a mitzva to have faith. Many people have argued that faith and knowledge are incompatible. Faith means belief in something you can not prove. Mark Twain said "Having faith is believing in something you just know ain't true."  Where do we see in our parsha that Yediah, rational certainty, and Emunah, emotional certainty, are not mutually exclusive, but instead work together.

1  The definition of Tefilla is asking the Ribono shel Olam for something. When you know there is no chance of being answered, you should not daven- the Gemara calls it a "Tefillas Shav." Moshe did not ask to be let into Eretz Yisrael as long as he thought Hashem had made an oath to not let him in . There are two pesukim in the parsha that tell us what the purpose of tefilla is. Is there a difference between the intention of Tefilla and the purpose of Tefilla?

I think the purpose of tefilla is to become close to Hashem by asking that Hashem relate to you through Middas HaRachamim. I say this because otherwise, what is the point of telling us that Moshe davened 515 times, and did not get what he wanted.  It must be that the purpose of tefilla is to bring middas harachamim, and even the greatest middas harachamim is not necessarily what you want. In Moshe’s case, it was that he was allowed to see the land, and that his talmid Yehoshua would carry his legacy forward.

Example: the Zohar here:

(דברים ד') ויאמר יי' אלי רב לך אל תוסף וגו'. אמר רבי חייא, אמר ליה קודשא בריך הוא למשה, משה, רב לך דאזדווגת בשכינתא, מכאן ולהלאה אל תוסף, רבי יצחק אמר, רב לך בנהירו דשמשא דהוה גבך, אל תוסף, דהא זמנא דסיהרא מטא, וסיהרא לא יכיל לאנהרא, עד דיתכניש שמשא. אבל וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. אנת דהוא שמשא, בעי לאנהרא לסיהרא, והא אתמר.

Also, in 4:7 it says

כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו

Not that we get what we ask for, but that Hashem is close to us when we daven.

However, that connection only happens when you think there is a chance of the tefilla being answered.

 

2   Although Hashem forbade Moshe to enter the land of Israel, He did allow him to see the entire land, commanding him (3:27) to ascend to the top of a mountain, ראש הפסגה, and raise his eyes westward, northward, southward, and eastward in order to take in the entire land. As Moshe was standing to the east of the land of Israel, why did Hashem command him to also look to the east, as the land he would see in this direction wasn’t part of Israel?

I think the simple answer is that he was on the west side of Gilad, the area they already conquered, and he was told to look at the entirety of Eretz Yisrael- what they had already taken, which was behind him, to the east, and what they were about to conquer.

Some say it does not mean eastward, it means look at the east side of Eretz Yisrael. Divide the land into three; north, central, and south, and central subdivided into east and west.

Rav Sorotzkin in Oznayim L’Torah says- because the lands of the Keini, Kenizi, and Kadmoni, were not given to us at the time of Yehoshua.  We will not take them until Mashiach comes. It is on that area that Moshe Rabbeinu looked.

Breishis 15:19-

ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת

את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני

ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים

Rashi

"את הקיני" - (ב"ר) עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה אדום ומואב ועמון והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיהו יא)

Rav Sorotzkin’s pshat is great, and I wish it were correct, but it is not.  He forgot a Gemara in BB 56a which says clearly that Moshe did not gaze upon that part of the land which would only be given in the time of Mashiach.

אמר רב יהודה אמר שמואל גכל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר לאפוקי מאי לאפוקי קיני קניזי וקדמוני

The Sifri in Vezos Habracha that he mentions only says “עד הים האחרון” means that Hashem showed him all the future held until bias HaMashiach. He extrapolates so that it means Hashem showed him the eastern lands that will be part of Eretz Yisrael in Yemos HaMashiach. The Gemara clearly says that Hashem did not show him the eastern lands of K, K, and K.

 

 3  In parshas kerias shema we see the mitzva to teach your torah to your children- ולימדתם אותם את בניכם. Does a grandparent have a mitzva to teach his grandchild?

4:9-10

וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃

י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ בְּחֹרֵב֒

 

4  Where does it say that if a person forgets his Torah learning out of indifference, he is risking his very life.

4:9

רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך

Avos 3:8

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ:

 

5  Where do we see that for repaying a debt, you are rewarded as if you did the greatest of mitzvos.

5:16

כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען  יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך

ירושלמי פרק א דפאה 

כבד את ה' מהונך ממה שחננך מפריש לקט שכחה ופאה ומפריש תרומה וכו' ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים וכו', אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן, אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך כבד את אביך ואת אמך, ואפילו אתה מסבב על הפתחים

מהר"ם שיק (חלק או"ח סימן שלא)

דדווקא במצוה שאינה נגד אחרים, אבל במצוה שהיא נגד אחרים הוי ליה כבעל חוב ומניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. וזהו הטעם דכיבוד אב ואם צריך לחזור על הפתחים, משום דהוי ליה כפריעת חוב

 Kibbud Av v'Eim is just paying them what you owe them - and still, the Torah says that for Kibbud you are rewarded with long and good years in Eretz Yisrael.

6   The Medrash here (29:4) says that with each dibbur, the people’s souls left their bodies (פרחה נשמתם ) and Hashem had to bring them back to life, with תורת ה' תמימה משיבת נפש.

שני דברים שאלו ישראל מלפני הקדוש ברוך הוא שיראו כבודו וישמעו קולו והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו שנאמר (דברים ה, כא) ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו וכתיב (שם) ואת קולו שמענו מתוך האש ולא היה בהם כח לעמוד שכיון שבאו לסיני ונגלה להם פרחה נשמתם על שדבר עמהם שנאמר (שיר ה, ו) נפשי יצאה בדברו אבל התורה בקשה עליהם רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא יש מלך משיא בתו והורג אנשי ביתו כל העולם כולו שמחים ובניך מתים מיד חזרה נשמתן שנאמר (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש

In the Gemara  (Shabbos 88b) it says יצתה נשמתן

ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר (תהלים סח, י) גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה

Prove to me that whatever פרחה נשמתם and יצתה נשמתן  mean, it does not mean they died.

Because in 5:20 it says

ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי

If they died and were brought back to life, it would not make sense for the passuk to say that we saw Hashem's glory and heard His voice and lived. 

7  The Rambam says there is a mitzva to know there is a Ribono shel Olam. We know there is a mitzva to have faith. Many people have argued that faith and knowledge are incompatible. Faith means belief in something you can not prove. Mark Twain said "Having faith is believing in something you just know ain't true."  Where do we see in our parsha that Yediah, rational certainty, and Emunah, emotional certainty, are not mutually exclusive, but instead work together.

 4:39

וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד 

You see that there are two separate, but related, mitzvos: Daas of the mind, and Daas of the heart. One without the other is imperfect- it happens very often that a person professes a belief, but realizes that he never really believed it when he is under pressure.  Sometimes Emunah peshutah is stronger, and sometimes the strict philosophy of reason and logic is stronger.  See, for example, the famous diatribe of the Chasid Yaavetz describing the mesiras nefesh of those with emunah peshuta during the Inquisition, as opposed to the shameful capitulations of the famous philosophers. 

I recommend Rav Chaim Brown's excellent posts, and the valuable comments, on the idea of Emunah and Yedi'ah, to be found here

https://divreichaim.blogspot.com/2009/02/emunah-knowledge-or-belief.html

and here

https://divreichaim.blogspot.com/2009/02/emunah-and-yediya-recap.html

Bar Mitzva and Mattan Torah

(First said at the Bar Mitzva of my nephew, Ephraim Fishel Feinstein, in Staten Island, Parshas Yisro תשפ"ד, February 2024.)

A Bar Mitzva, when a young person becomes a Bar Chiyuva, has similarities to Mattan Torah at Har Sinai, when Klal Yisrael swore to observe the mitzvos and became Bnei Chiyuva. 

Chazal (Shabbos 88) darshen (Shemos 19:17) ויתיצבו בתחתית ההר :

אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה , ואם לאו — שם תהא קבורתכם.

Despite the fact that Klal Yisrael was mekabel the mitzvos with enthusiasm, כל אשר דיבר השם נעשה  and נעשה ונשמע, there seems to have been some trepidation on their part. 

The ambivalence in Klal Yisrael's kabbala, an ambivalence between whole-hearted enthusiasm and hesitation, is really evident in this passuk alone, in the words ויתיצבו...תחת ההר.   .

ויתיצבו is not ויעמדו.   The Malbim (Shmuel I 3:10) explains the difference between לעמוד and להתיצב.  

וכבר ידעת ההבדל בין עומד ובין נצב, שההתיצבות הוא בדבר שצריך להתחזק על שישאר במקום ההוא,

להתיצב means to make a conscious effort to stand, to muster courage and confidence to stand despite difficulty. It seems to me that davka at the moment of כפה עליהם את ההר כגיגית, at the moment their decision had to be reinforced by revealing that they had no alternative, they did not accept because of duress; they accepted with ויתיצבו. They took a stand. 

What was it about Kabbalas Hatorah that took courage? It seems that it is the greatest gift, and if a person understands what is involved, he would do anything to be given the zechus of Kabalas HaTorah.

I think the hint of the answer is found in the Mishna in Avos 6:2

ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

Chazal tell us that Kabbalas haTorah makes a person into a Ben Chorin.  In what sense is he a ben chorin? My father in law, שליט"א, in his sefer on Avos, says ben chorin means free of doubt. A ben Torah understands the world. The lies of politicians and corporations and ethnicities mean nothing: he has a mesora of truth, and the טביעת עין to recognize it, and he is a ben chorin, he is free of doubt. 

Reb Chaim says in his רוח חיים that it means he is free from the desperation others have because of impositions made by the government and the fear of penury, because (Avos 3:5) כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

I always felt that it means what the Abrabanel says. It really means בן חורין  in the sense of the Hagaddah, a free man and not a slave. A man without Torah is an Eved. A man with Torah is a Ben Chorin. A man without Torah is a slave to his Yetzer Hara. He is a slave to his נפש הבהמית. 

This is not just a high philosophical concept. Every recovered addict will tell you that while he was addicted he did what he wanted to do, he sought and found the most intense pleasure. But now that he is recovered, he will tell you "Thank God I have that monkey off my back." They are so relieved that they regained their self control, that they are not driven to the self-destructive behavior they experienced. 

For an addict, the נפש הבהמית drives the חלק אלוה ממעל. For a Ben Chorin, the חלק אלוה ממעל is in charge. 

Who is the real Ben Chorin? The man who pursues whatever pleasure attracts him at the moment, or the person who disdains worldly pleasures and develops that which makes him uniquely human? It is not just a difference between Eved and Ben Chorin. It is the difference between בהמה and אדם, between נפש הבהמית and ויפח באפיו נשמת חיים where (Ramban Breishis 2:7) כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו.

If Mattan Torah made Avadim into Bnei Chorin, the explanation of the ambivalence is simple.

There is a machlokes Reb Meir and the Chachamim whether you say זכין לאדם שלא בפניו to be meshachrer an Eved Knaani. Reb Meir holds it is not a zechus gamur.

Gittin 13a

 ולרבי מאיר – תינח עבד כהן, עבד ישראל מאי איכא למימר? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שמפסידו משפחה כנענית. אדרבה, הרי הוא מתירו בבת חורין! עבדא בהפקירא ניחא ליה – זילא ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה.

The Chachamim hold that the average eved knaani would be happy to be freed, so it is called a zechus gamur. If, however, this particular eved would hear about it and protest his שחרור, the assumption would fall, and he would not be freed with זכין. 

The Rashba ( .קידושין כ"ג) holds that even if he protested, he would be freed with זכין  because it's such an obvious zechus to be chayav in mitzvos that we would regard his protest as deranged and legally meaningless - בטלה דעתו אצל דעת כל אדם. Here is the Rashba.

ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בעל כרחו נמי ומתנת ממון שאני דלאו זכות גמור הוא ואדרבה חוב מצד עצמו דכתיב ושונא מתנות יחיה, אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרי' ליה זכות ואף על פי שהוא מצד עצמו חובה זכין לו שלא בפניו אבל גט שחרור דזכות גמור הוא ומתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות כישראל זכין לו מ"מ ואפי' עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם. 

The Rashba is very shver, though. It is impossible that the Rabanan hold it is such a zechus that even עומד וצווח  we say בטלה דעתו, if Reb Meir holds that it is not a zechus gamur. You can't have such an extreme machlokes, that Reb Meir holds it is a chov, and the Rabanan hold that the zechus is so great that even if this eved doesn't want it, his daas is so abnormal as to not be recognized as daas at all.

Ella mai, the Rashba holds that the machlokes RM and the Ch is how to define zechus. The Rabanan look at the reality, and Reb Meir looks at his actual desire, unreasonable as it is. The other Rishonim hold the machlokes is, where he has no express daas, what the umdena is by an eved.

Even the Rabanan that hold that the umdena is that it is a zechus gamur for an eved, they do not hold that it is a zechus gamr for a free non-Jew to become a ger, such as in the case of a kattan. The Gemara says in Kesuvos 11a that there is no din of זכין by geirus of a kattan because of the attractions of hefkeirus. Tosfos asks, but we hold like the Rabbanan of Reb Meir, that it is a zechus gamur! Tosfos answers that this is only if shichrur/geirus comes along with freedom from avdus. The Meiri answers that an Eved already has many restrictions, so he is not losing so much, whereas almost everything is muttar to a free non-Jew.  But stam, even the Chachamim agree that you can't call geirus a zechus gamur. 

If so, it is very reasonable for Klal Yisrael to be afraid of the עול מצוות. Of course they knew that it is the greatest zechus possible to be an eved Hashem and to use our bechira to become kedoshim. Of course they knew that the enticements of the Yetzer Hara are harmful to the Neshama, to our uniquely human aspect. And of course they knew that they would be better off forced to follow the Taryag mitzvos. But it was a special chesed of the Ribono shel Olam to be כפה עליהן הר. Davka with that כפייה were we confident that we could make it. Davka when כפה עליהם הר were they able to feel confident that they would attain the gadlus Hashem offered them.

Becoming a בר חיובא by taking on the עול מצוות בשמחה is when you decide that you are going to be a בן חורין instead of an עבד. This is not Orwellian propaganda, that only an eved can be a ben chorin. It is a simple reality of life that any mature adult can attest to, either with pride or regret. There were even Roman philosophers of Stoicism who disdained the Epicureans, and they taught the truism that nemo liber est qui corpore servit, the disgrace of i peccator carnali, che la ragion sommettono al talento.

So all the pshatim in אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה are the same idea. My shver's freedom from delusion, the Rav's לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו, ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו אלמא כמנודה הוא, Reb Chaim's כי הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול דרך ארץ, they are all because he is a real Ben Chorin, a man that has been freed to be a true ben adam, the בחיר הבריאה, about whom Rav Shimon ben Elazar said

 מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי שנאמר (ירמיהו ה, כה) עונותיכם הטו:

It is important for every Bar Mitzva to realize that becoming a true Ben Adam, a true Ben Chorin, is not handed to you on a silver platter. It is the work of a lifetime.  It is a process that requires Yiras Shamayim, and Ehrlichkeit, and Discipline, and, most of all, the study and emulation of role models who exemplify what it means to be a fully functional human being who is also an Eved Hashem.  (and it helps to marry the right woman, too.)

Daven as if You Are the Last Fifteen Thousand

 Reb Chaim Brown's son, Eliezer, has a blog, and he posted the following from R Mordechai Malka, the Rav of Elad in Israel.

He found it on Bechadrei, https://www.bhol.co.il/news/766685

 ..  מבואר במסכת תענית דף ל ע"ב, וכן במסכת בבא בתרא דף קכא ע"א: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? וכו' (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור ע"כ. ומבואר במדרש איכה רבה (וילנא) פתיחתות א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב.

א} צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ

? ב} ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל?

ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל.

I had two problems with the vort. First, I did not like R' Levenstein's expression that the Mirrer Yeshiva in America was "כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה." Nechreva??? Yes, we all know that the greatest Mirrer talmidim, especially R Leib Malin, felt that R Avraham Kalmanowitz's creation was too Americanized, and they went and founded Beis HaTalmud. But Chorva?  Somehow, it didn't sound right.

Second, I disagreed on the idea that the last fifteen thousand davened at all. The same way that the mishna in Brachos says that prayer to change an existing fact is a תפילת שוא, and R Akiva Eiger brings from the Sefer Chasidim that it is not just futile, but actually assur, it seems to me that once the RBSO made a 'neder' or 'Shuva,' prayer to change anything is a waste of time, no less than asking for a neis. My proof is from Moshe Rabbeinu himself. It was only after he thought that the RBSO was mattir neder did the 515 tefillos begin. Evidently, before that he didn't even try to change the Gzeira. the same is true for the Dor Hamidbar. Bishlema before the last year, fine, maybe they davened that they should live and let others be among the fifteen thousand that had to die; or that they should all live until the last year in the Midbar. But in the  last year? There was no way out. אשר נשבעתי באפי!  They were definitely going to die, so instead of davening, they would have spent their time better saying vidui. Or chazering mishnayos. What's the point of tefilla at that point!

So I sent my first question, on R Levenstein's expression, to R Malka. Here is my letter.

  כבוד הרב שליט"א

ראיתי בעלון כבודו 

א{ צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ ? ב{ ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל? ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל. מעשה שהיה שתפילה פועלת נגד הטבע:

ואני מאוד תמה על המילים

.. ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה..

.. כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה..

בבקשה, יואיל נא כבוד רבנו להסביר למה התכוין במילים כדרבנות האלו

תודה רבה

אליעזר נחום איזנברג

שיקאגא

ארצות הברית

R Malka was kind enough to answer, as follows:

בס"ד 

לכבוד מעלת רבי אליעזר נחום איזנברג

שלום וברכה וכט"ס.

ראשית. שמחתי שכבודו עיין ולמד את המאמר. 

שנית. אלו הן דברי המשגיח של פונביז' ולא שלי.

שלישית. הדבר ברור ומאוד מובן שהרי כתוב בתהילים קרוב השם לכל קוראיו "אשר יקראוהו באמת". ללמדנו פעמים רבות האדם קורא ומתפלל להשם אך לא באמת, מאחר וטבעו של אדם לצרף במחשבתו את כל האופוציות הקיימות ביכולתו לפעול בכדי לקדם את בקשתו, כך שיש צירוף של כוח אנוש שהאדם תולה בו את תקוותו ואינה קריאה מכל הלב, ורק כאשר האדם מבין ומפנים שאין עוד מלבדו וגם כל ההשתדלות שלו אינה יכולה להועיל ולפעול כלום לולי רצון השם רק אז תפילתו נענית. וזה המבדיל בין כלל מתי המדבר לשיירי מתי מדבר האחרונים שהקודמים עדיין לא התפללו מעומק הלב מאחר ועדיין תלו אולי הם לא בחשבון אולם האחרונים ידעו בצורה הכי ברורה שאין שום סיכוי להימלט ורק תפילה מעומק הלב אולי תציל ולכן ניצלו. ובדומא לכך מה שהתחולל בישיבת מיר.

He's right, it's a fantastic vort and a wonderful thought about how we ought to be davening. So I told him that I had an interesting story for him: 

כבוד הרב שליט"א

תודה רבה!

מעניין מאוד מה שקרה איתי בדבר תורה זאת,

הייתי אצל רופא ירא שמים, היה לי בעיא עם הרגל שלי, בדיוק כאב לי העקב, לכבוד פרשת השבוע.

הוא ביקש שאגיד לו "ווארט," ואמרתי מה שכתבת מהר' לעווענשטין.

הוא הגיב ברגש ואמר שזה מאוד מתאים לחייו.

קודם שהמשיך לדבר, אמרתי  שזה צריך לי עיון. הקב"ה נשבע שלא יבוא דור המדבר אל הארץ, ולהתפלל במקום שבוע זה כמו צועק על העבר או מתפלל לשנות את הטבע שזה תפילת שוא, ולא רק שוא אלא לרע"א בשם ספר חסידים ממש אסור.  והא ראיה, שמשה לא התפלל על עצמו עד שחשב שהקב"ה התיר נדרו. א"כ מוכח שלהתפלל על "אשר נשבעתי באפי" זה ממש יגיעה לריק, ובמיוחד אחרי מ"ט שנים.

השיב לי הרופא שהוא בן 51, וכשהיה בן 45 אמרו לו כל הרופאים המומחים בעולם שהגיע הזמן לייאש על בנים, שלא אפשר בשום אופן שיוליד בנים, ושממש לא כדאי להמשיך לנסות. והוא החליט בלבו ש"היפלא מה' דבר??" ושדוקא במצב של יאוש הגיע הזמן להתפלל בכל לבו.

סוף דבר, יש לו בן בן חמש.  בדיוק מה שאמרת בשם הרב לעוונשטין.

ממעשה זה למדתי שהכאב שכאב לי העקב, בפרשת עקב, היה מפני שאני הייתי צריך לפגוש בדוקא ברופא זה, ושאגיד לו מה שכתבת, ועי"ז ירפא אותי רפואת הנפש.

יישר כוחך 

יתן ה' לכבודו כח ובריאות להמשיך להפיץ מעיינותיו חוצה

True story. My heel had been hurting me since Shavuos, and I finally made an appointment with an orthopedist, whom I had never met. He heard of me, and asked me to tell him a vort. I told him the vort, since it was not long after the fifteenth of Av, and he said that it really meant a lot to him. I assumed he just said that as a way of saying "Nice vort, yasher koyach," so I just kept talking, and said that I disagreed with the vort, because there was no point in davening. He then told me why the vort meant so much to him. After decades of fertility intervention, when he was 45 years old, the experts finally told him the time had come to give up. There was no way that he could ever have children, and instead of this interminable difficult and expensive and utterly futile intervention, he needs to come to terms with his reality. He then, and davka then, decided that "אין עוד מלבדו," he needed to go up the ladder to the RBSO, because there was no hope other than an answer outside of mazal and teva and "reality." 

He then said that he, now 51 years old, he has a five year old son that was born one year after he was told there was absolutely no hope.

Apparently, R Levenstein was right, and I was wrong.

Let me point out that this is not davening with more kavana, it is not a quantitative or even a qualitative difference, it is a fundamental difference. 

I also told R Malka that I figured out why R Levenstein said חרבה הישיבה. This is because he said what he said in Yiddish. Only a born Yiddish speaker knows that there is a big difference between 

די ישיבה איז חרב געווארען and 

זיי האבען א חורבע געמאכט פון די ישיבה.

The first means they destroyed it. The second, which I'm sure is what R Levenstein said, means that they missed a great opportunity, they could have created something magnificent but they used it to create something inferior.  

Whoever was saying this over in Hebrew missed that nuance.  It was just lost in translation.

(I just spoke to R Yisrael Ginsberg, R Levenstein's grandson. He said that the quote was probably true. In the Or Yechezkel, there are letters from Mirrer talmidim complaining to R Levenstein that as soon as they came to the US, the whole chevra, that had been so solid and close, just fell apart, with some going into business and others just drifting away from the Mirrer chevra. Also, even though R Levenstein's son in law, Rav Ephraim Mordechai Ginsberg, became a Rosh Yeshiva in Mir America, Rav Levenstein felt that the yeshiva created by R Kalmanovitz had no shaichus to the European Yeshiva, and the Mir was completely batteil umevutal.)

He wrote back, and said that he can see that my explanation may be true. But one thing for sure:  He is going to say over the story.

בס"ד

שלום וברכה.

יתכן. 

אבל ישר כוח על הסיפורים הנפלאים ממש מחזק ובעזרת השם אשתמש בהם לשיעורים. ברוכים תהיו.

‎*********************************************************************************************************

בכבוד רב,

לשכת הרב הראשי לאלעד

הרה"ג מרדכי מלכא שליט"א

 

www.orhamelech.org

 

טלפון בית: 03-9096874

נייד: 050-6000318

UPDATE 10/19/23

Rav Avraham Bukspan sent this to me. It is a beautiful and powerful hosafa. What a fantastic Malbim!

וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ד' ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן

 ותקרא את שמו שמואל כי מד' שאלתיו (הפטרה יום א' – שמואל א 1:19-20)

The Meiri writes (Rosh Hashana 11a) that the story of Chana’s conception after years of enduring the pain and frustration of her inability to give birth is read as the Haftorah on the first day of Rosh Hashana as a lesson in the power of heartfelt prayer on this special day. 

However, the Midrash (Yalkut Shimoni Bereishis 78) teaches that Chana was barren for 19 years and 6 months prior to the birth of Shmuel. It is reasonable to assume that a number of Rosh Hashanas had passed on which Chana prayed with great intensity and was nevertheless unanswered. What was unique about her petitions at this time that caused them to be answered?

When Chana’s husband Elkanah ascended to the Mishkan to bring sacrifices, he gave the best portion to his beloved Chana (Shmuel 1 1:3-7). However, she was unable to enjoy this, as Elkanah’s other wife, Penina, provoked and angered her, leaving her crying and unable to eat. When Elkanah noticed this, he asked her why she refused to eat, noting that even if she was in pain over her inability to bear him even one child while Penina had already borne him ten, “Am I not better to you than ten children?” 

The Malbim explains that until this point, Chana had always assumed that her barrenness pained Elkanah as much as it hurt her, and that he therefore prayed for her with the same intensity that she did. Although she had obviously prayed with great fervor, there was nevertheless a degree of desperation missing due to her reliance on the assistance of Elkanah’s prayers. Upon realizing that he had made peace with the situation by concluding that their relationship was more valuable than the birth of a child, she recognized that her entire fate was solely dependent upon the power of her prayers. Armed with this newfound conviction, she prayed as never before, and it was in that fateful year that her heartfelt prayers were finally answered.

Here is the Malbim:

השאלות

(ט) מדוע לא קמה עד הנה להתפלל רק זה עתה הפעם הראשון, ולמה אחרי אכלה ולא קודם האכילה:

ותקם הנה עד עתה סמכה את עצמה על תפלת בעלה שהיה צדיק, ועתה שראתה שהוא מתיאש מן הרחמים התעוררה להתפלל בעצמה, ותקם אחרי אכלה כי היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים בבקר ובמנחה 

The Be’er Moshe adds that we also learn from Chana’s prayers never to give up or despair of being answered. The midrash explains that to purify us, Hashem tests every person based on his or her individual ability to withstand the pain and pressure. The midrash says this is why Avrohom was 100 and Sorah was 90 when Yitzchok was born, and this is why Chana was 130 when she gave birth to Shmuel. This means that Chana entered Rosh Hashana at the age of 130 and instead of despairing and saying that it obviously was not meant to be, davka in that year she davened with more כוונה than ever before, and davka in that year was she answered.

Devarim. Up North, Down South

The names of the cardinal directions are pretty understandable. I thank Rav Avraham Bukspan who directed my attention to a very informative and thorough article by Professor Yoel Elitzur, in which he discusses the names of the directions and possible reasons for those names. Dr. Elitzur organizes Biblical Hebrew direction names into three groups - solar, anthropic, and geographic. That is, with reference to the sun (מבוא השמש, מזרח, מוצא, מערב,) to the human body (קדם, אחור, שמאל, ימין,) and to areas of Eretz Yisrael (ים ונגב.) 
(The categorization is Dr. Elitzur's. The English terms - solar, etc.- are mine.) 
In two iterations that will be immediately recognizable, the direction-names vary between their  appearance in the nevu'ah of Yaakov by the Sulam in Bereishis Vayeitzei 28:14, where it says

והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה

and Hashem's words to Moshe in Devarim Vaeschanan 3:27, 

עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך

But let's think about another convention.
It is commonly assumed that we use the preposition "up" for north and "down" for south only because of the arbitrary but now universal "orientation" of maps showing north upwards and south downwards.

I do not believe this is true. I have evidence from Rashi in Parshas Devarim, that this expression long predated our cartographic convention. It is not just Rashi. The pshat in the passuk is inescapable. 

3:1

ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג מלך־הבשן לקראתנו הוא וכל־עמו למלחמה אדרעי

Rashi

ונפן ונעל. כָּל צַד צָפוֹן הוּא עֲלִיָּה:

Similarly, Bamidbar 34:11

וירד הגבל משפם הרבלה מקדם לעין וירד הגבול ומחה על־כתף ים־כנרת קדמה

Rashi

וירד הגבול. כָּל שֶׁהַגְּבוּל הוֹלֵךְ מִצָּפוֹן לַדָּרוֹם הוּא יוֹרֵד וְהוֹלֵךְ:

There you have it. In the Chumash, northward is called up, and southward is called down.

This can not be because of how maps were drawn, because all the maps we have that were drawn in the mefarshim in the Gemara have east on top.   (But see this article.) Evidently, the cartographical convention of placing north upwards is not the reason we think of north as up, but instead the convention is a result of a subconscious perception that north is up.

Dr. Elitzur kindly sent me the following:

I can add Ibn-Ezra for וירד יהודה מאת אחיו who cites אנשי מחקר, and לך עלה מזה (Ex 33:1). Other Pesukim that might be interpreted in the same way are

 ויאמרו הנה חג ה' בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה 

   (Bethel is higher than Shechem).

M. H. Segal in PEFQst 50 (1918) 131 n. 1 added: Josh 17:15, Num 13:22, I Sam 23:25, 24:1 (= 23:29), 25:1.

 Another article on this very subject was written by G. R. Driver in ZAW 69 (1957) 74-77. Both Segal and Driver are most probably available in the Internet.

 David Talshir z"l in JSS 48 (2003) 259-285, wrote about "Upper" and "lower" as meaning 'north' and 'south' in Aramaic of Ancient Aram and in Egyptian Aramaic, explaining that in Northern Aram as well as in Southern Egypt there were high mountains, that could cause north or south to be considered upper or lower.

I have two explanations for this linguistic phenomenon, and I think both are true. 

1.  When you climb a mountain, the higher you go the colder it is. Similarly, in the northern hemisphere, as you go north it is colder. So people associated the increasing coldness of going northward with going up.
(I'd love to find out what expression was used in pre-Columbian South America, where south was cold and north hot. But I despair of finding any experts in Inca culture and language.)

2. I would say that this stems from the use of the North Star. Before compasses and GPS, the only reliable way to know the directions was celestial navigation, navigation by finding specific stars. While almost all stars rotate in the sky, there is always a star in the the Northern Hemisphere that does not move, and tells directions during all seasons. It may be high above the horizon or low, its height corresponding with your lattitude.  Wherever it appears, it stays put and does not rotate as the night proceeds as the other stars do. That is the North Star, because the Earth spins on an axis that is pointed at that star. For the last several millennia, that star has been Polaris or  Alpha Ursae Minoris (but this varies over long periods of time, due to axial precession.) To go north, you draw a line from that star down to the earth's equator. Go towards that line, and you are going north. When you want to go south, you turn your back on that line. Because the top of that line is a star which is always above the horizon, it makes sense that we think of north as being up, and south as down. 

Please forgive me, but Here is a humorous example. 

This does not not contradict the fact that in anthropic terms, Keidmah (forward) means east. We set our faces toward Eretz Yisrael, and since we were coming from Egypt or Sinai, going towards Eretz Yisrael is going east, forwards, keidmah. 

One must bear in mind the difference between homiletic and linguistic interpretation. For example, the Maharal in Gur Aryeh here offers this explanation for North being described as up: 

כל צד צפון הוא עלייה. לפי שהוא התקרבות לארץ, ששייך בו עליה, שארץ ישראל היה בצפון שלהם, לפיכך לצד צפון יקרא עליה:

(Update January 25:  See Tosfos BB 25a dh רוח מערבית:

רוח מערבית שבא מערפו של עולם. כדפי' בקונט' מאחורו של עולם דמערב קרוי אחור דכתיב אחור וקדם צרתני ודרשינן [בחגיגה] (דף יב.) לענין מזרח ומערב וכתיב נמי ארם מקדם ופלשתים מאחור (ישעיה ט) וקרי נמי דרום ימין ולצפון שמאל כדאמרי' בשמעתין והיינו משום דשכינה במערב ופני השכינה למזרח לכך קרוי מערב אחור ומזרח קדם ודרום ימין וצפון שמאל ולמ"ד שכינה בכל מקום צ"ל דהאי דקרי מזרח קדם ומערב אחור ודרום ימין וצפון שמאל משום שכינה בבית המקדש שהיה במערב ופני השכינה כלפי ישראל שהיו במזרח ומשתחוים שם)

What does the word Tzafon come from?

My discussion focuses on the use of Up for North and Down for South, and only tangentially on the etymology of the names for the cardinal directions. 

I was thinking about this on Shabbos, and I realized a fascinating thing, which, I think, is completely original.

In Dr, Elitzur's article, (linked to in the beginning of this piece,) he speculates about the source of the word "Tzafon" and relates it to the location of a temple to Baal Tzefon. Also, he suggests that the word ending "on/ון" is often used for a high place, a mountain, and "tzefo" means to gaze. So Tzefon might refer to a high prominence from which you can see long distances. I have another explanation, and I am convinced that it is absolutely valid.

Although now the North Star is α Ursae Minoris of the constellation Ursa Minor, this was not the case at the time the Torah was given. As I mentioned above, due to a phenomenon called Axial Precision the pole star/north star varies with the passage of time. Until approximately 2000 BCE, the north star was Alpha Draconis of the constellation Draco.  The constellation is called Draco because it is reminiscent of a serpent. In Hebrew, a serpent is a נחש, or a תנין, or, more interesting, a צפעוני. To go north, you would go toward the serpent star, Alpha Draconis, the Serpent, the צפעוני.  Dragonwards. That is, אל הצפעון, or צפעונה.

Ergo, צפון. 

(The word צפעוני appears mostly in later sefarim, such as Yeshaya 11:8 and Yirmiah 8:17, but it is also found in Mishlei 23:32.)

The Arabic name for this star is Thuban, meaning serpent.  In modern Arabic, serpent is الثعبان, althaeban. This supports the assertion that the Hebrew cognate would be Tzif'on/Sif'on. 

Dr. Elitzur is not convinced. He points out that in ancient Hebrew, we find no cases of a word with an 'ayin' in one form and lacking the 'ayin another form. It is simply not a letter that drops out. I understand this, but the coincidence of Thuban/Tzif'oni/Tzafon is convincing enough to postulate a disappearing 'ayin. This might be Ashkenormative prejudice speaking, but I yam what I yam.

In the beginning of this post, I quoted Dr Elitzur as categorizing direction names in Hebrew as being solar, anthropic, or geographic. I would modify solar to stellar.

So far, Darom remains a mystery. But stay tuned!

Illustration, from an online encyclopedia which illustrates the old and new north stars:

Thuban, also designated Alpha Draconis (α Draconis, abbreviated Alpha Dra, α Dra), is a star (or star system) in the constellation of Draco. A relatively inconspicuous star in the night sky of the Northern Hemisphere, it is historically significant as having been the north pole star from the 4th to 2nd millennium BC.

Historical context:

The above assumes that the North Star was named by its association with the group of stars called Draconis, hence, α Draconis/Thuban. It also assumes that it was so called in the ancient Middle East. I received the following from an eminent scholar at the University of Chicago/Oriental Institutes, in response to my query as to what the α Draconis' name was at that time. Dr. Scalf's gracious response was that it is likely that individual stars did not have names; it was the cluster that was named. In this case, of course, while the individual star may not have had a name, it is reasonable to assume that the cluster as a whole was named Draconis, Serpent, צפעון. 

From: Foy D Scalf <scalffd@uchicago.edu>
To: Eliezer Eisenberg <eneisenberg@gmail.com>
Sent: Mon, Aug 10, 2020 3:10 pm
Subject: RE: Linguistic query

Hi Eliezer,

The short answer is that we don’t know. Very few Egyptian names have been securely identified with visible stars. Likewise, there are many assumptions involved in such a question, such as, for example, the assumption that the Egyptians would have necessarily had a separate name for each star. We know that in many cases, ancient Egyptians developed names for clusters of stars, in addition to or to supplement names for individual stars.

 

You can begin investigating this complicated topic through the following resources and their bibliography:

 

https://aea.physics.mcmaster.ca/index.php/en/

 

https://mcmaster.academia.edu/SarahSymons

 

http://research.iac.es/proyecto/arqueoastronomia//media/Belmonte_Shaltout_Chapter_6.pdf

 

https://www.researchgate.net/publication/250138461_Ancient_Egyptian_Star_Clocks_and_Their_Theory

 

Krauss, Rolf 1997. Astronomische Konzepte und Jenseitsvorstellungen in den Pyramidentexten. Ägyptologische Abhandlungen 59. Wiesbaden: Harrassowitz.

 

Leitz, Christian 1995. Altägyptische Sternuhren. Orientalia Lovaniensia Analecta 62. Leuven: Peeters

 

I hope this helps.

Best,

Foy

(For the purpose of disambiguation: In Latin, north is Septentrional. That sounds like it might be related to Serpent. But that is absolutely not the case. It is nothing more than a coincidence. Septentrion refers to the seven stars in the Big Dipper, a northern constellation, as shown in the image above.)

Rabbi Dr. Eli Eisenberg of Tel Aviv University sent me the following, from Rabbeinu Bachaya in Devarim 3:27.

ימה וצפונה ותימנה ומזרחה. לא מצינו זכרון הרוחות בתורה בסדור אחד, כי לפעמים יקדים הכתוב רוח מזרחי לכלן, הוא שכתוב (איוב כ״ג:ח׳-ט׳) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין לו, שמאול בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה, וזהו הסדר הראוי כי הם רצופות ישרות ממזרח למערב ומצפון לדרום, ולפעמים יקדים מערב לכלן הוא שנאמר ליעקב (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ולפעמים יקדים צפון לכלן הוא שאמר לאברהם (שם יג) שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. ומה שהתחיל ביעקב ומשה מרוח מערב, יתכן לתת טעם בזה על שם השכינה שירדה עם יעקב למצרים, וידוע כי השכינה במערב, גם בכאן משה ידבר בתחלה אל השכינה והזכיר תימנה ולא נגבה כי חצי השם נרמז בכל רוח ורוח, כי כן קלסו משה להקב"ה (במדבר ט״ז:כ״ב) אל אלהי הרוחות לכל בשר, ומה שחזר שני פעמים עיניך והזכיר לשון עליה, כי משם נתעלה לראות הארץ בעין הבשר לארבע רוחותיה ולהתבונן בשם בן ארבע אותיות שהוא המרכבה הראשונה העליונה לארבע רוחות העולם.

וצריך אתה לדעת כי ארבע רוחות העולם שהם מזרח ומערב וצפון ודרום יש להם שלשה שמות, מזרח קדם פנים, מערב ים אחור, וכן דרום נגב ימין, וכן צפון אסתן שמאל. ובאור זה כי נקרא רוח מזרח כן על שם שמשם זריחת השמש, וקדם כי מאותו רוח יקדים לזרוח, ופנים על יצירתו של אדם שנבראו פניו למזרח ואחוריו למערב ימינו לדרום שמאלו לצפון. וכן נקרא מערב על שם שקיעת השמש שהצורות מתערבות באותה שעה, וים לפי שהים הגדול במערבו של עולם, ותרגום (דברים ל״ד:ב׳) הים האחרון ימה מערבאה, ואחור כנגד מזרח הנקרא פנים וזהו שכתוב באיוב (איוב כ״ג:ח׳) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין לו. וכן נקרא דרום לפי שהשמש הולך בגבהו של רוח, והוא נוטריקון דר רום, או דרך רום, מלשון (חבקוק ג׳:י׳) רום ידהו נשא, ונגב שאותו רוח נגוב ויבש מאד לתוקף חמימות השמש המרחף על אותו רוח, וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת א׳:ו׳) הולך אל דרום וסובב אל צפון, הזכיר בדרום הולך ובצפון סובב.וכבר הזכירו בספרי המחקר כי פעם אחת שכח אחד מאנשי הדרום קערה של עץ מונחת בשמש בתקופת תמוז, ולערב מצאה נתכת ונמסת כדונג הנמס בתוך אש, ולכך נקרא הרוח ההוא נגב על שם היובש והחמימות וזהו שכתוב (שופטים א׳:ט״ו) כי ארץ הנגב נתתני ומתרגמין ארע דרומא, וימין על שם ימינו של אדם הפונה למזרח, או על שם הפעולה הזאת שהשמש מזומן תמיד באותו רוח, מלשון (דניאל א׳:ה׳) וימן להם המלך, (תהילים ס״א:ח׳) חסד ואמת מן ינצרוהו, ומזה נקרא מזון ישראל שבמדבר בלשון מן על שם ההזמנה שבא להם מזומן בכל יום, וכענין שכתוב (שמות ט״ז:ד׳) ולקטו דבר יום ביומו. וכן נקרא צפון על שם שהשמש צפון ומתעלם שם, ממה שהרוח ההוא אין בו ישוב, ודרשו רז"ל רוח צפונית אינה מסובבת, שנאמר (איוב כ״ו:ז׳) נוטה צפון על תהו, ואסתן הוא לשון רז"ל עדיה בצד אסתן ותאסר, ותרגם (בראשית ח׳:כ״ב) קיץ וחרף קיטא וסתוא, וידוע כי החרף זמן הגשמים כי רוח צפון לח מאד והגשמים באין משם, ומטעם זה אמר הכתוב (משלי כ״ה:כ״ג) רוח צפון תחולל גשם, כי כשם שרוח דרום חם ויבש לתוקף חמימות השמש המהלך שם תמיד כן רוח צפון יתחייב להיות קר ולח כי השמש צפון משם. גם יתכן שיהיה אסתן לשון אסותא, לפי שרוח צפונית יש בו רפואה, וכן דרשו רז"ל רוח צפונית מעלה ארוכה, ומטעם זה לא מלו ישראל במדבר לפי שלא נשבה להן רוח צפונית, ומה שלא נשבה אמרו בזה שני טעמים ביבמות פרק הערל, איבעית אימא משום דנזופין היו, ואיבעית אימא כי היכי דלא לבדורי ענני כבוד, ושמאל על שם שמאלו של אדם הפונה למזרח, או על שם פעולתו שהשמש מתעלם משם ולכך נקרא שמאל מלשון סומא, מלשון דבר הסמוי מן העין, כלומר כי העלים השמש משם. ואמרו במדרש אדם הראשון ממזרח למערב נוצר, פניו למזרח אחוריו למערב, שנאמר (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני, צדו שהיה למזרח קבע בו מאורות ונקרא פנים כנגד פני החמה, צדו שהיה למערב נקרא אחור כנגד אחורי החמה שאין בה אורה, צדו שהיה לדרום שהחמה משתמשת בו תמיד נקרא ימין, כך ימין האדם משתמש בכל מלאכה, צדו שהיה לצפון שאין החמה משתמשת בו כל עיקר נקרא שמאל, כך שמאל של אדם בטל ממלאכה, עד כאן.

See also the Ramban Shemos 26:17

Va'eschanan. Two kinds of Retzicha

I saw this brought down from the Brisker Rov in the name of the Gaon. I apologize if it's in the style of what you'd see in Hamodia. I liked it, and here it is. 

In the taam elyon, it is pronounced Lo Tirtzoch, while in the taam tachton it is Lo Tirtzach. He brings from Avoda Zara 19b

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז, כו) כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה

He says that the two retzichos are retzicha through speech where one should be silent, and retzicha through silence when one should speak. That is the explanation for the patach and the kametz- retzicha through a patach- open, and retzicha with a kametz- shut.

This relates to what I brought regarding the difference between Ketores and Wine, here. The examples are numerous, including the punishment of Iyov for his silence when he should have protested.

Re'ay, Devarim 13:1. Bal Tosif and Krias Shema

Our parsha tells us the din of Bal Tosif.  In the past, we discussed the question of why every asmachta is not a problem of Bal Tosif.  Today, we're going to talk about Bal Tosif and Kerias Shema.

The sefer Divrei Yaakov brings a machlokes Chafetz Chaim and Chazon Ish whether there's a din of בל תוסיף on קריאת שמע.  In other words, if a person said קריאת שמע after the proper time with kavana to be mekayeim the mitzva, is he over בל תוסיף.  Both are mipi hashemu'ah, but the sources are very reliable.

Chafetz Chaim:

בספר הצדיק רבי שלמה [והוא תולדות של הצדיק רבי שלמה בלוך תלמיד של החפץ חיים] בעמוד מ״ב אות ס״ב כתוב שאמר הרב הנ״ל בשם החפץ חיים שהקורא קריאת שמע לאחר זמנה בכוונה למצוות קריאת שמע עובר בלאו דאורייתא דבל תוסיף עכ״ד

Chazon Ish:

 בספר מעשה איש חלק ג' עמוד ק״כ כתוב בשם ספר המעיר סימן ב' ס״ק אי שאמר החזון איש שדוקא בעושה דבר הרשות לשם מצוה יש איסור בל תוסיף כגון סוכה ביום השמיני אבל בעושה דבר מצוה לשם מצוה אחרת כגון הקורא קריאת שמע לאחר זמנה שהקריאת שמע הוא דברי תורה אלא שהוא כיוון לקריאת שמע הויא מחשבה בעלמא ובמחשבה אין בל תוסיף עכ״ד

Reb Moshe in the Igros, OC OC II:60, says exactly the same thing as the Chazon Ish, but he leaves it as a safek le'halacha.

 ובעצם מסופקני אם יש איסור בל תוסיף בק'ש שהוא גם למוד תורה, שלא מצינו שאיכא בל תוסיף בק'ש. וראיה שהרי רצו לקבוע עשרת הדברות בק'ש בדף י״ב ואם איכא בל תוסיף בק'ש הרי היה זה בל תוסיף ככהן שמוסיף עוד ברכה, וא'כ כ'ש שלקרות שלא בזמנה אף במכוין למצוה ליכא בל תוסיף וצ״ע לדינא

I want to point out a little problem with their svara that saying Krias Shema is a maaseh mitzva because of the Mitzva of talmud torah.

• The Radvaz (III:416) says (arguing with the Ran in Nedarim 8a) that after you have learned one thing a day, the other learning you do is a reshus, not a chova.  
• I say, and I think it's pretty obvious, that even if you hold  מצות אינן צריכות כוונה, that's only by a mitzva chiyuvis, because of סתמה לשמה.  But by a mitzva kiyumis, there's no סתמה לשמה, and so everyone would agree that מצוות צריכות כוונה.  
• If so, if a person says Krias Shema חוץ לזמנו, and he has kavana to be yotzei the mitzva of Krias Shema, but he does not have kavana for the mitzva of Limud Torah, he won't fulfill any mitzva of Talmud Torah, and there ought to be בל תוסיף, because it's not a maaseh mitzva.

But with a small adjustment, we can say like Reb Moshe and the Chazon Ish.  The Lechem Mishna in the beginning of hilchos Tefilla says that the ikar of Krias Shema is Yichud Hashem, which is actually a mitzva twenty four hours a day.  If so, if Krias Shma is a form of the mitzva of yichud, then a person that has kavana to fulfill the mitzva of Krias Shema is automatically having kavana to fulfill the mitzva of Yichud Hashem.  If so, even if saying it after the zman is not a kiyum of the mitzva of Talmud Torah, it is a kiyum of the mitzva of Yichud Hashem.

Lechem Mishna:

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר וכו'. י"ל למה לא התחיל בהל' ק"ש מ"ע לקרות ק"ש כמו שהתחיל כאן בהלכות תפלה וי"ל כדתירץ ספר חרדים דמצות יחוד חייב אדם לייחד בכל רגע ולכך לא חשבה לאחת ממ"ע שבתורה לבד 

NOTE:
There is an interesting mussar haskeil here.  We've discussed the Gaon's shitta that one should be careful to not have kavana for the mitzva when he says Shema in Le'olam, because  you'll be yotzei before the Birkos Krias Shema (and similarly when you sing Tzur MiShelo.)  (I believe that the Gaon also holds that you don't have the maalah of Smichas Geula LiTefilla when you are not being yotzei Krias Shema now.)  Here we learned that the Chafetz Chaim holds that if you say Krias Shema after the zman, you can be over Bal Tosif.  This means that if a person says Krias Shma after the zman of the Magen Avraham, but during the zman of the Gr'a, not only will he not be mekayeim the mitzva according to the Magen Avraham, but he will be over Bal Tosif as well.  The same is true when you say Krias Shma in Kedusha of Mussaf, which is very often long after Zeman Kerias Shema.  To avoid this problem, you would have to have kavana that you're not saying it for the mitzva if the result is an issur of Bal Tosif.
Thus, that there are two times that a person has to be careful not to have kavana to be yotzei Kerias Shema, once in Le'olam and once after the Zman of the Magen Avraham, or generally after the zman.

Va'eschanan, Devarim 3:24. Kri and Ksiv, and Mitoch HaKsav

It is puzzling to find a kri/ksiv of homonyms.  For example: Vayikra 25:30, where the ksiv is lo with an vov and the kri is lo with an aleph- וקם הבית אשר בעיר אשר לא (קרי לו) חמה לצמיתת לקנה אתו לדרתיו.  Shemos 21:8, אשר לא (קרי לו) יעדה והפדה.  Vayikra 11:21, אשר לא (קרי לו) כרעים ממעל לרגליו.  True, Chazal darshen them (Megilla 3b, Kiddushin 18b, and Chulin 65a) to give a duality of meaning.  But they also call it a קרי כתיב.

Reb Yaakov Kaminetsky is quoted as saying that this supports the assertion that a word ending with a vov is pronounced ow, while a word ending with a cholam aleph is pronounced without the w sound, or some such difference.

Perhaps it would be evidence if you hold like Reb Moshe, but it would not prove anything if you hold like the Rashba and the Brisker Rov, as I will explain.

In the beginning of our parsha, in passuk 3:24, there is a kri ksiv involving the names of Hashem.  The passuk says אד/ני  י/ה/ו/ה אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה.  The first Name is pronounced as written, and the second Name is pronounced Elokim.  Rashi says it means רחום בדין.  The Ramban argues and says that it really says the opposite, because the way it's written it's adnus havayah, and adnus is din, and havayah rachamim.

Ramban:

 ה' אלוהים - רחום בדין, לשון רש"י.

ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א, שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים, אלוהים זו מדת הדין. אבל השמות הנזכרים כאן, אדון במידת רחמים. 

וכך אמרו בילמדנו: אמר לו ריבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי, כשם שאמר אברהם ה' אלוהים מה תיתן לי וגו', וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א. 

(It's hard to understand why the Ramban thinks this is shver on Rashi, because there are perfectly valid and pretty obvious answers to the question in the Mizrachi and the Gur Aryeh.)

The Brisker Rov says the following (Griz in Va'eschanan, and on the Rambam 2 AZ 7):

דכל מה דאמרינן דהשם הנקרא הוא קריאתו של השם הנכתב זהו רק הקריאה  של א״ד, אבל כשאנו קוראין אותו אלקים  אין זו קריאתו של השם הנכתב, רק הוי  כמו כל קרי וכתיב שבתורה שאין הקרי  קריאתו של הכתיב, רק היא קריאה אחרת  לגמרי, וה״נ הכתיב הוא בי״ק אבל הקריאה  היא אחרת לגמרי ואינה קריאתו של השם  הנכתב, ולכן ס״ל לרש״י דהשם אלקים  דהכא הוא מדת הדין לא מדת הרחמים,  דאף דהכתיבה היא בי״ק, אבל הקריאה הכא  הוא שם חר לגמרי ולא השם הנכתב

He says that when it says havaya and you read it adnus, that's the correct pronunciation of the word, even though the letters don't form that sound (based on the Gemara in Pesachim 50a that says

ר' אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת

But where it says havaya and you read it elokim, that's a kri/ksiv; the word you're saying is not the word that's written.  Rashi, therefore, darshens the word that is read, not the word that is written.

Reb Moshe says, in three places (Igros OC 1:32:6, 3:41, and 4:24) that the question of whether the reading of adnus for a written havaya is the pronunciation of the written word, as the Rov says, or whether it is a kri/ksiv of a different word, is a machlokes rishonim brought in Tosfos Sotah 38.

Gemara

ותניא אידך כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל (במדבר ו, כז) ושמו את שמי שמי המיוחד לי יכול אף בגבולין כן נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן (דברים יב, ה) לשום את שמו שם מה להלן בית הבחירה אף כאן בבית הבחירה רבי יאשיה אומר אינו צריך הרי הוא אומר (שמות כ, כד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך בכל מקום ס"ד אלא מקרא זה מסורס הוא בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי והיכן אבוא אליך וברכתיך בבית הבחירה שם אזכיר את שמי בבית הבחירה

Tosfos

או אינו אלא בכינוי. רבינו הלל פי' בספרי בכינוי כגון אל אלהים צבאות ולא מסתבר דהיכי תיסק אדעתא לשבושי קרא למימר יברכך אלהים במקום שם בן ארבע אותיות אלא בכינוי יש לומר כקריאתו באל"ף דל"ת:

The bottom line is that Reb Moshe holds that by the Name of Hashem, it is a different Name, and you don't have to look inside when you read it.  In fact, he says, if the Name was obscured with wax, the Sefer is kosher to read from, because the word that's written is not the word that's read.  But, he says, whenever you read a kri/ksiv, you do have to look at the Sefer Torah, because that is the pronunciation of the word: the word you are supposed to say is the pronunciation of the word that is written, even though the letters don't form those sounds.

So according to Reb Moshe, you have to look inside anyway.  So if it's a homonym, it doesn't matter if it's a kri/ksiv.  Therefore, to call it a kri/ksiv proves that it is not a homonym.  But according to the Rov and the Rashba that kri/ksivs don't have to be read inside, it doesn't matter if it's a homonym.  The point of the kri/ksiv is that it doesn't have to be read inside- the word as it is written is not the word that you're supposed to be saying.

***********************************

In the Igros in OC 1, he ends by talking about wax obscuring the word.

 והנה למה שבארתי בטעם מחלוקת רבנו הלל בספרי והתוס׳ שהוא אם שם אד׳ נחשב קרי של הכתיב הויה או שאינו כקרי אלא שאומרין שם אחר תחתיו, נראה לע״ד שיש חלוק גדול לדינא בנטף שעוה, על שם הויה ואין נראין האותיות והוא בשבת שאין יכולין להסיר, שאם אירע זה בתיבות אחרות צריך להוציא אהרת משום שאסור לקרא על פה, ומסתבר דהוא הדין בקרי וכתיב כגון על תיבת ישגלנה נמי יצטרך להוציא אחרת משום שבהלכה נאמד שתיבת ישגלנה, בכאן יקרא ישכבנה, ולא שיקרא תיבת ישכבנה בע״פ. אבל בנטף על שם הויה תלוי במחלקותם דלתום׳ ששם אד׳ הוא הקרי של שם הויה הכתיב ככל קרי וכתיב יצטרך להוציא אחרת דהא אותיות אלו דהויה הוא צריך לקרא שם אד׳ שהוא קריאה בכתב ולא בע״פ, ולרבנו הלל שאין שם אד׳ קרי דשם הויה הנכתב אלא שהוא קריאה בע״פ בשם אחד מחמת שאסור לקרא השם הנכתב לא יצטרך להוציא אחרת מאחד דבכל אופן הוא קורא על פה

Reb Moshe has a tremendous chiddush in the whole idea of reading מתוך הכתב.  He says that if you look into a tikkun, and toch kdei dibbur read from the Sefer Torah, it is not called reading מתוך הכתב because the image you see in your mind is that of the tikkun, not the Sefer Torah.  Igros OC 3:19.

ואני מסתפק שאפשר שכל זמן שזוכרים כל בנ"א מראייתם בספר לקרא התיבות כמו שכתובין נחשב כקורא מספר ההוא אף שהוא אחר כדי דבור וממילא איכא חומרא שאם ראה בחומש לא יהני כלל מה שיראה תיכף בהס"ת שלכן אף אם נאמינו שראה בחומש תיכף אחר שראה בחומש אינו מועיל ואם הוא בתכ"ד מסתבר שודאי לא יועיל דהא תכ"ד כדבור דמי לכל התורה כולה. ואיכא קולא מזה שאם ראה בס"ת ומאיזה סבה הוצרך לעצום עיניו שנחשבה קריאתו קריאה מהס"ת ובתכ"ד מסתבר שודאי יכול לקרא, וצ"ע לדינא

So it's interesting- he says you can look at the Sefer Torah and close your eyes and say the words toch kdei dibbur, and it's called  מתוך הכתב because you're seeing it in your mind.  So they can whip away the Sefer entirely after you've looked at it.  So if you have an eidetic memory, you don't need a sefer at all.  This is reminiscent of the Gemara in Megilla (18b) that requires that a sofer write word by word from an existing sefer, but asks that Reb Meir wrote a Megilla from memory and read from it.  The Gemara answers that Reb Meir is different because ועפעפיך יישירו נגדך, which I understand to mean that he could see it in his mind's eye long after he last saw it.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב דלמא דאתרמי ליה אתרמויי גופא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב מיתיבי אמר רשב"א מעשה בר' מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא ולא היה שם מגילה וכתבה מלבו וקראה א"ר אבהו שאני רבי מאיר דמיקיים ביה (משלי ד) ועפעפיך יישירו נגדך אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי מאי ועפעפיך יישירו נגדך אמר לו אלו דברי תורה דכתיב בהו (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו ואפילו הכי מיושרין הן אצל ר' מאיר 

To me, this means two things.  That according to Reb Moshe, a person with an eidetic memory can read by heart, and that other people lose the visual image in the blink of an eye.  And I think it's fair to say that the Gemara's shiur of התעיף עיניך בו is Reb Moshe's toch kdei dibbur.
********************************

Another interesting thing on the topic of Mitoch HaKsav: We brought the Gemara in Megilla that says that it's assur for a sofer to write by heart; אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב.  The Yerushalmi there has another answer for Reb Meir's hetter- that he wrote one by heart, and then he looked at that one when he wrote the next one.  The second one was mitoch HaKsav.

I saw an interesting thing that echoes this idea.  Rav Bergman in his second volume of Shaarei Ora page 293 brings this from a Rokei'ach, which I didn't find it in any Rokeiach, but I did find it in a different sefer.  In Parshas Eikev, the Ribono shel Olam told Moshe Rabbeinu that his breaking the luchos had a positive aspect.  This sefer says pshat is that the first luchos were written by Hashem baal peh, which, while necessary, was not optimal.  But once Moshe broke the first luchos, Hashem wrote the second Luchos mitoch haksav- from the letters that were floating around in the air from the first luchos.

I did not make this up.  I saw it in the Beis Shlomo, who brings it from the Ir Binyamin on Maseches Gittin, eleven lines into the first column, who brings it from a pirush on the Zohar that I haven't found yet, who brings it "בשם גדול אחד."  I'm sure it's in the Rokei'ach too, but I have not found it yet.

**************************************

Remarkably, modern scholars haven't come up with a Latin term for Kri/Ksiv.  Just so they should have another barbarism in their bag, here's one: legero-scribtus