Bashert באַשערט

 Ponovezher Rov used to stay with my parents when he came to Chicago. Our families were very close in Litteh and afterwards. He was close with my mother's brothers, and with the Pogramanskies, and his daughter and my mother were good friends.  Only my mother and the Rov and Reb Avrom survived the war, but they remained as close as only survivors can be. I remember my mother having to buy pure white china for Pesach when the Rov was by us, because he was machmir to not use colored tableware on Pesach, as the Rama brings from the Maharil in 451, ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפי' הן חדשים . 

Once, my father was driving Ponovezher Rov to the airport, and the Rov was very upset. It was late for the flight, and if he missed it, it would throw his itinerary into disarray, including parlor meetings, and personal meetings, and everything else he so carefully arranged long before.  My father tried to comfort him, saying that if he would miss the flight, it just showed "אז עס איז געווען באשערט." Ponovezher Rov responded, v'zeh leshono,  " אללע בטלנים פארשפעטעגן און זאגן אז עס איז באשערט געווען." Every wastrel, every laggard, comes late, and misses opportunity, and then he says "It was bashert." (The airline delayed the plane's departure for the Rov.)

The lesson I learned is that one should not blame the Ribono shel Olam. Ninety nine percent of our disappointments in life are our own fault. There's that one percent that is a gzeira, sure, but the rest of it? If the Ribono shel Olam gives you opportunity, and He gives you the intelligence and the means and the circumstances, and you squander it out of laziness or negligence or inertia or willful stupidity, whose fault it that? As Shlomo HaMelech said, טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה. You were seated at the table, you were given a plate full of food and a knife and fork, and you're too stupid or lazy to put the food into your mouth? Don't suddenly become a baal bitochon and say "Ah, the Ribono shel Olam wanted me to be hungry."

You see this concept in Ksuvos 30a, where it talks about צינים ופחים, and many other places as well. So by the Birkos Yaakov, he doesn't tell them that they will sit and watch television and food will fall into their laps. He tells them that they will be gifted with opportunities and skills. But they have to have the energy and alacrity to seize them.

Someone wrote in to point out a passuk in Mishlei that really should be the pivot point for this vort.

משלי י"ט ג 

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו

A man’s folly subverts his way, And his heart rages against the LORD.

In other words, the man ruins his own life, and then he complains, Ribono shel Olam, why did you do this to me????

Some learn this refers to simple negligence and laziness, nothing to do with ruchniyus. Hashem gives you opportunitites and you waste them, it's your fault.

המאירי:

אולת אדם תסלף דרכו ועל יי' יזעף לבו. הערה המונית להיות האדם מתנהג בכל דבר בדעת ובשכל , בפת בגו וביין משתיו ושאר הנאותיו , וכן בהוצאותיו ובכל ענייניו. כי הנטייה אל הקצה בכולם רע , וישחית סדרו וירחיקהו מהשיג חפצו , והתקצף במלכו ובאלהיו (ע"פ יש' ח , כא) במה שאולתו סבבה לו כן. 

Also see חובות הלבבות, שער חמישי - שער ייחוד המעשה ה׳:צ״ד and the following paragraphs.

Of course the passuk applies equally to people who ruin their lives by doing aveiros and deserving punishment, like the Dor HaMidbar that was supposed to go straight to Eretz Yisrael, but instead all died in the forty years of wandering.  But that, too, is just another example of a person that throws away opportunity. Whether it is by aveiros or by negligence and laziness, he has only himself to blame, and saying "bashert" is just a self serving way to deny responsibility.

The Gemara in Taanis, for example, applies the passuk in Mishlei to the Mechiras Yosef.

תענית ט:א

אשכחיה ר' יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ויתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב (בראשית מב, כח) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו

If that is the case, and the passuk refers to aveiros that push away Hashem's brachos, it echoes the passuk in Haazinu (5:5) שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל, where, for example, the Or HaChaim explains

שחת לו לא בניו. פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז''ל (ב''ב י'.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו' נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח''ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעי' ה' א ב) כרם היה וגו' ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים וגו', והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט''ו כא) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם:

But as Menachem reminds us in the comments, this does not mean that it subverts Hashem's plan for the world. Ultimately, the result will tend towards the original goal.  But that does not mean that what you did does not change anything, that you are not to blame. That is just the talk of someone that is not man enough to admit his failure, so he makes a bigger fool of himself by putting on the mask of a big baal mussar and baal bitachon.  

First, even if the ultimate result is exactly the Ribono shel Olam's plan, that does not absolve the baal bechira who fulfilled the plan, just as the Egyptians were responsible for their behavior, and Nevuchadnetzar, and the Kasdim, and Tzur, and the Bavlim, and all the great resha'im. These reshaim were mere instruments in Hashem's hand.  Even Genghis Khan knew this. He is quoted as having said, before he sacked a city and murdered every one of its inhabitants, “If you had not committed great sins, God would not have sent a punishment like me upon you.” But every one of these reshaim paid for every drop of blood they shed,as the Neviim Yirmiahu and Yechezel say literally dozens of times.  

Second, Hashem's plan can be fulfilled in many ways, some pleasant, some the opposite. As the Gemara in Shabbos says about Yaakov going to Mitzrayim, and, by implication, about Yosef's very different experience- They both got where they needed to be, but in very, very, different ways.

שבת פ"ט:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב: ״בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל״.

שוחר טוב: תהלים ק"ה

יקרא רעב על הארץ, אמר רבי יהודה בן נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד, ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (בראשית מ"ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר רבי פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה, ולא היתה נמשכת, מה עשו, משכו את בנה תחלה, והיתה רצה אחריו, כך עשה הקב"ה מנגנאות שעשו אחי יוסף כל אותם הדברים, כדי שירדו למצרים, גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע י"א) בחבלי אדם אמשכם.

סוטה י"א:א

כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית לז, יד) וישלחהו מעמק חברון א"ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון 

Harav Avraham Bukspan sent the following to me, in which he brings that R Yosef Ber used this concept to explain a Yerushalmi:

In Talmud Yerushalmi (Berachos 2:8, see also Bereishis Rabbah 91:9), we find that after the death of Rabbi Simon, Rabbi Levi mentioned the above incident with the shevatim in his eulogy: “The shevatim found something in their bags and the pasuk says, ‘Their hearts left them,’ and we, who have lost Rabbi Simon, all the more so should we be upset!” If they bemoaned the finding of valuables in their sacks, then the Sages should certainly bemoan the loss of the talmid chacham, Rabbi Simon.

             The connection between the events is far from clear. The shevatim were not bemoaning the finding of money, a seemingly good thing, but the sudden appearance of the money that they had spent on the food. Because of this find, they knew they would be accused of a crime. What does lamenting an impending criminal accusation have to do with lamenting the loss of a talmid chacham?

            In his hesped on Rav Chaim Heller, Rav Yosef Dov Soloveitchik (Divrei Heggos VeHaarachah pp.143-144) explained that Rabbi Levi was educating us in regard to the pain we should feel regarding lost opportunities. The trouble the shevatim were now facing was all from a small error in timing. If they would only have opened their bags a bit earlier and checked that they had been given the correct merchandise, they could have solved the problem right then by pointing out the wrongly returned money. But by not opening the bags until they reached an inn, well into their journey, it became dangerous to appear at the palace claiming there was a mistake. At this point, the damage was done, and when they realized the extent of the damage, their hearts left them and they shook with fear.

            The shevatim lamented not only the predicament they now faced but its antecedent, the fact that a little bit of effort would have saved them all this grief. Realizing the opportunity that they squandered, they trembled.  

(ed.: The idea is that when a person experiences a terrible thing, and he realizes that it could have so easily been avoided by using basic seichel and elementary precautions, the agony of the self-flagellation can be even worse than the dismay over the actual damage.)

            Rav Soloveitchik explains that that was the lesson Rabbi Levi was teaching. The Sages had just lost the wonderful gift of Rabbi Simon. While he was still alive and with them, they had the opportunity to benefit from his Torah and knowledge; he could inspire them and be a mentor. Had they taken advantage of every chance to learn from him, his death would not have been that tragic. But now that it was all in the past, they were left looking at Rabbi Simon at “the inn,” after the fact. Rabbi Levi was mourning not only the loss of the Torah scholar, but the lost opportunity — the opportunity to grow and gain from him.

            We must make the most of all opportunities and chances given us in This World, rather than having to look back later and lament opportunities squandered and chances lost.

 

In case anyone's interested, bashert is Yiddish, from From Middle High German beschern (“to preordain, destine, allot, distribute”).  The fact that there is no Hebrew word for the concept, at least not directly used for this in the classical sources, means nothing. The word "מחילה" or "מחל" also appears nowhere in Tanach.

Whether it is an article of faith for us, depends on who you listen to. From the Gemara in MK 18b it seems to apply to spouse and house, the Gemara in Sotah 2a expands it to property in general. And even there it is of limited application - zivug rishon/sheini, can be changed through tefilla - it is just one of those things, like gilgulim, that people want to believe because they're good to lean on in hard times. 

If you really want an excuse for a wasted life, or even for obesity, you can rely on the Tanchuma in Pekudei 3:4-5.

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר (איוב ט י). תדע לך, שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כולן נבראו בששת ימי בראשית. וכולן בגן עדן, וכולן היו במתן תורה, שנאמר, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דבר' כט יד). ומה שאמר, עושה גדולות עד אין חקר, אלו גדולות שעושה הקדוש ברוך הוא ביצירת הולד. (אלא) בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו, רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון, ושמו לילה.

והקדוש ברוך הוא אומר לו, דע שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והשמר בזו הטיפה וטול אותה בכפך וזרע אותה בגורן לשלש מאות וששים וחמשה חלקים. והוא עושה לו כן. מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו, עשיתי ככל אשר צויתני, וטיפה זו מה תהא נגזר עליה. מיד הקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס. וכן גוזר על כל קורותיו. אבל אם צדיק אם רשע, לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד, שנאמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע (דב' ל טו).

Do the Blessings of Tzadikim Die With Them?

 The Sifri in Eikev brings an argument between Reb Yossi and Rav Shimon bar Yochai whether the brachos of a tzadik end with his death, that his blessings die with him.  What follows is a discussion of this Sifri and the questions it raises.

Outline:
 Sifri in Eikev #38, on Devarim 11:10
 Ramban in Vayigash,Bereishis 47:18 that brings the Sifri
My wife's question from Yirmiah 31:14 et seq
An obvious question from the brachos of Yitzchak and Yaakov and Moshe
Some possible answers
An answer based on the Kli Chemda in Vayechi that connects the Sifri with the Shita Mekubetzes in Bava Kamma 50a
A clever use of a line from Julius Ceasar.

Sifri Devarim 38:8-9:

וכן אתה מוצא: בכל מקום שהצדיקים הולכים - באה ברכה לרגלם. יצחק ירד לגרר - באה ברכה לגרר, שנאמר  "ויזרע יצחק בארץ". ירד יעקב אצל לבן - ברכה ירדה לרגלו, שנאמר  "נחשתי ויברכני ה' בגללך". ירד יוסף אצל פוטיפרע - ברכה באה לרגליו, שנאמר  "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף". ירד יעקב אצל פרעה, -ירדה ברכה לרגלו, שנאמר  "ויברך יעקב את פרעה". במה ברכו? שנמנע ממנו שני רעב, שנאמר  "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם", ואומר  "וכלכלתי אותך שם". מה כלכול האמור להלן, בשני רעבון הכתוב מדבר - אף כלכול האמור כאן, בשני רעבון הכתוב מדבר

ר' שמעון בן יוחאי אומר: אין זה קידוש השם, שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתן. א"ר אלעזר בר' שמעון: רואה אני את דברי ר' יוסי מדבר אבא, שזה קידוש השם, שכל זמן שצדיקים בעולם - ברכה בעולם; נסתלקו צדיקים מן העולם - נסתלקה ברכה מן העולם

Ramban:

וכך הוזכר בבראשית רבה (פט י"א

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שתי שנים עשה רעב, כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו':   ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו. 

ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף, אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו, וידעו כי ברכת ה' היא לרגלי הנביא. ואם כן יהיה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע וכל ימי חיות אביו, כי גם אחרי מות אביו אמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (להלן נ כא). ועם כל זה אני תמה שאם כן לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם:

וראיתי שם בתוספתא דסוטה: אמר רבי יוסי: כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו'. 

ועוד שנינו בספרי (עקב ל"ח

ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו? שנמנע שני הרעב, אף על פי כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר: ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור להלן (פרק מה יא): בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. 

רבי שמעון אומר: אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן. 

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם, עד כאן. והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות:

My wife's question from the pesukim in Yirmiya:

כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו.  כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים, לגבולם

If the tzadik's tears help after his/her death, why wouldn't a bracha he/she gave in life be effective later as well?  To say that the slate is wiped clean with death, but the tzadik has the ability to ask again after death, is just "I have a kashe so I need to come up with a teretz" dumb.  

Another problem we have is that according to Reb Yosi, how do we understand the brachos of Yitzchak to Yaakov, of Yaakov to the Shevatim, or of Moshe to Klal Yisrael? 

One answer is that the idea of Bracha in the Torah is the enhancement of intrinsic positive characteristics and suppression of negative ones.  49:28- ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם.  The bracha applies to the individual present, and changes that person.  Once the person is enhanced, then his life will reflect that gift.  It is not a bracha for the future, it changes the beneficiary of the bracha right now, and it is up to that person what he does with the greater opportunity.  Still, I don't see how this works with, for example, the words of Yitzchak ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ, which sounds like a straightforward bracha that will be realized in the future.

Another possible explanation would distinguish between a bracha that results from the mere presence of the tzadik, which ends with his death, and a bracha explicitly given by the tzadik.  I don't like this answer because I believe the Sifri is assuming that Yaakov explicitly gave a bracha to Pharaoh- ויברך יעקב את פרעה. 

Or you might use the pshat the Kli Chemda starts with, even though his next paragraph seems to contradict it, which we will deal with below.

Kli Chemda:

 והנה ברמב"ן פ׳ ויגש בקרא דויבואו אליו בשנה השנית הביא דברי הספרי. ויברך יעקב את פרעה במה ברכו שנמנעו שני הרעב אעפ״כ שלמו לאתר מיתתו שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמזר כאן בשני רעבון הכתוב מדבר ר'ש אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהן וניטלין לאחר מיתתן אמר ר'א בר'ש רואה אני את דברי ר'י מדברי אבא שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעזלם ברכה לעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם עכ'ל הספרי. מבואר מדברי הספרי דבין ר'י ובין רשב'י ובין ר'א בר'ש ס'ל בפשיטות דיעקב אבינו מת רק דפליגי אי דבריהם בטילין לאחר מיתה . אך לפי דברינו הנ'ל אין זה סתירה כלל דבאמת כיון דהחיות שלו הוא רק בכח התורה אבל אצל אדם זה בכלל מיתה שפיר ס'ל לר'א בר'ש דזה בכלל קידוש השם שאם נסתלק מן העולם יהי׳ נסתלקה הברכה מן העולם ואם היו המצריים מתנהגים ע'פי התורה הי׳ נשאר אצלם יעקב בבחינת חי והי׳ ברכתו מתקיימת אף אח״כ אבל כיון שמצרים לא היו בבחינת התורה ממילא אצלם הי׳ יעקב בגדר מת ושפיר פליגי בזה אם קה׳ש הוא שדברי צדיקים בטילין לאחר מיתה או מתקיימין וזה פשוט 

 ודע דבעיקר הפלוגתא בספרי אי דברי צדיקים מתקיימין גם ללאח"מ מצאתי בשטמ״ק ב'ק (דף נ׳ ע'א) בהא דאמרינן בגמ׳ גבי בנו של נחוני׳ חופר שיחין דאעפ'כ מת בנו בצמא שכתב בזה'ל ולרבי נראה לפרש אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב'ה והם דבר שיצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו והסכים הקב'ה לדברי שכן דרכו של הקב'ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור . וכשמת בנו בצמא כבר מת ר׳ חנינא עכ'ל. מבואר ג'כ שדברי ר׳ חנינא הועילו רק כל זמן שהי׳ חי וכשמת נתבטלו דבריו 

ועיי׳ בשבת (דף ק ימ ע יא) במעשה דרב ושמואל דרב אמר על שמואל מאן דמצערן לא לוקמי׳ לי׳ בני וכן הוה . וכתב הג׳ בספר יוחסין ז"ל ערך שמואל אע״ג שמצאנו שהי׳ לשמואל בנים ג"כ זה הי׳ לאחר מיתתו של רב שאז נתבטלה הקללה שלו עיי"ש ודבריו נכונים מאוד שאם אמרו בברכתו של צדיק שהיא מתבטלת לאחר מיתה מכ"ש קללתו של צדיק בוודאי מתבטלת הקללה שלו

For people that follow the mesora of the Avos, the Avos did not die at all.  In fact, it is specifically in our parsha that Reb Yochanan said (Taanis 5a) that Yaakov Avinu did not die.  But, you ask, everyone in the Sifri agrees that Yaakov Avinu did die!  If he did not die, the bracha to the Mitzrim should have continued!  The answer is that for people like the Mitzrim, Yaakov was dead and gone, and with his death, his bracha went away.  For us, who follow the mesora of the Avos, whose חיות stems from  רוחניות, תורה, ומצוות, Yaakov Avinu did not die at all, and his brachos live on with him.  This, of course, explains how Rachel Imeinu's influence continues in this world.  This is another way of applying צדיקים במיתתן נקראים חיים, but saying that it is only true regarding those that carry on the mesora of the Tzadik.

The problem is that the Kli Chemda relates the Sifri to the story of Rav Chanina, whose words lost their effectiveness after he died, and Rav, whose curse on Shmuel ended when he died.  According to this svara, both of those things need explanation.  

The answer is that the case of Rav Chanina was not a bracha, it was a hachra'ah, a decision of what constitutes justice; he said that it would be unjust for Hashem to allow Rav Nechuniah ben Hakanna's child to die in a manner that involved water.  Rav Chanina's right to make such a determination, a right based on the concept that אמת מארץ תצמח, lapsed when he died, just like they didn't ask Rebbi any shailos after he died, even though used to come home Friday night to make Kiddush (Kesuvos 103a.)  As for the question of why did Rav's curse terminated with his death, that is because contrary to what the Kli Chemda says, a curse is not like a bracha.  צדיקים במיתתן נקראים חיים only works for their brachos, for חיות, not for their klalos.  If you emulate and praise the Tzadikim instead of just burying them, then the good that they do lives after them; the evil is interred with their bones. (III:2) 

ודו"ק

(earlier version published in 2015.)

Eikev Devarim 7:12. Escorting Departing Guests - מצות הלוית האורח

Our most interesting Halvayas Orchim experience was in the early seventies when we had to go to Philadelphia to see Doctor Ascovitz. We stopped by Rav Shmuel Kamenetzki's house to say hello - our grandfather and his father were contemporaries in Kelm and remained close after Reb Yaakov left the Talmud Torah. When we left Reb Shmuel's house, he walked us all the way to the train station. How can one forget an experience like that?

UPDATE May 24 2023:

Rabbi Doctor Dovid Greenblatt is a member of my Daf Yomi shiur. When I mentioned the above story, he told me his story about Reb Yaakov that shows that taking the mitzva os halvoyas orchim very seriously is a mesora in the Kemenestzki family.

Reb Dovid, his mother, and his older brother, had a shailah they needed to ask Reb Yaakov. Reb Elyah Lopian's son in law, Rabbi Yosef Vilenski,  got them an appointment. They all drove to Toronto and spoke to Reb Yaakov. When they left, Reb Yaakov insisted on walking out with them to the car, and even opened the car door for Rav Vilenski. Rav Vilenski was very embarrassed, and asked Reb Yaakov to let him open the door himself, but Reb Yaakov refused, saying that he is happy to be mechabed Reb Elyah's son in law. 

We find the mitzva of Halvayas Orchim in Parshas Vayigash, as explained by the Kli Yakar in his re-interpretation of the famous Chazal about the wagons Yosef sent to Yaakov. He explains that the wagons were indeed a reference to the din of Egla Arufa, but specifically because of the connection of Egla Arufa to Halvayas Orchim.

וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו'. פירש רש"י סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, לפיכך וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. ופירושו רחוק מאוד וכי דרכו של רש"י להוציא המקרא מפשוטו לגמרי, שהרי הכתוב אומר אשר שלח יוסף לשאת אותו, ועוד עגלות למה לי די בעגלה אחת. ע"כ אומר אני שגם רש"י הבין עגלות כפשוטו, אך מה שנאמר אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה, הבין רש"י מזה ששלח פירושו לויה, שיוסף עשה לויה לאותן עגלות אשר שלח, שכן נאמר וישלח את אחיו וילכו ואין שילוח זה אלא לויה, ויוסף למד דין הלויה מן יעקב, שכן נאמר (לז.יג) לכה ואשלחך אליהם, וכי אחר שילך ישלחו, ומה היה המקרא חסר אם היה אומר לכה אליהם, אלא שאמר ללותו, ויעקב למד דין הלויה מן אברהם, שנאמר (בראשית יח.טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, פירש"י ללותם, וז"ש וישלחהו מעמק חברון, ששלוח זה היינו לויה, ולמד דין הלויה מעמק אותו צדיק הקבור בחברון, כי אברהם התחיל בלויה ויטע אשל. נוטריקון אכילה שתיה לויה, וכשליוה יעקב את יוסף מסתמא הגיד לו מצות הלויה שמקורה מן פרשת עגלה ערופה, שיאמרו זקני העיר ידינו לא שפכה את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה (סוטה מה:) וכן עשה גם יוסף כשליוה את אחיו מסתמא היה נפטר מהם מתוך דברי הלכה הליכות עולם, להגיד להם דין הלויה אשר בה היה עסוק, וכתיב וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וכללו בזה כל הדברים, הן הדברים שדבר להם בביתו, הן הדברים אשר דבר אליהם כשליוה אותם, ושם דבר עמהם דין פרשת עגלה ערופה. 

The idea that when Yaakov sent Yosef to find his brothers he accompanied him till Chevron is also found in the Baal Haturim  (37:14), 

וישלחהו מעמק חברון. אע"פ שחברון הוא בהר כדכתיב ויעלו בהר ויבואו עד חברון ליווהו עד העמק ומשם שלחו 

The mitzva of לוית אורחים also relates to Parshas Eikev because it is a classic example of עקב תשמעון.  

Rabbeinu Bachay says in the beginning of the Parsha. 

ודרשו רז"ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז"ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהלים מט) עון עקבי יסובני. 

ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז"ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני.

In the second paragraph, Rabbeinu Bachay uses Levayas Meisim as an example of mitzvos that are done with one's feet, by walking, and says that the Torah is warning us that if one would fail to do these mitzvos, he will be punished. 

In the first paragraph, he says that eikev is a general reference to the type of Mitzvos that people are wont to ignore.
Had Rabbeinu Bachay been writing in our time, would have used Levayas Orchim in the first paragraph, because it is a classic example of a mitzva that people trample upon because it seems unimportant -  מצוה קלה שאדם דש בעקביו.  In our time, Levayas Orchim is done about as often as pidyon petter chamor, and with less enthusiasm.  Even though the Gemara in Sota 46b says that it is like Pikuach Nefesh, it is just not done any more.

But the fact is that in the Rishonim you see how important this mitzva is.    

Rambam Avel 14:1-3

1.

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים. ולנחם אבלים. ולהוציא המת. ולהכניס הכלה. וללוות האורחים. ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. לשאת על הכתף. ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן. ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים. עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות:

2.

שכר הלויה מרובה מן הכל. (!)  והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה. מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שנאמר וירא והנה שלשה אנשים. ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים:

3.

כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום. ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה. וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה. הרב לתלמיד עד עבורה של עיר. והאיש לחבירו עד תחום שבת. והתלמיד לרב עד פרסה. ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות:

The Daas Zkeinim on this in Vayishlach, Breishis 32:33, connects the malach's assault on Yaakov with the failure of his children to be me'laveh him.

על כן לא יאכלו בני ישראל. ע"כ לזכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו משל לאדם שהוא חש בראשו תמיד או בלבו ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש או מן הלב כדי שיהיה לו רפואה. ד"א ע"כ שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה לכך אסר להם הקב"ה גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו:

The Moshav Zkeinim in Vayeira (18:16) also says that it is greater than hakbalas pnei Shechina (like the Rambam said) and therefore it is docheh other mitzvos.

(י"ז) וי"י אמר המכסה וסמך וי"י ללמד כשהמלוה מדבר עם הנלוה בדברי תורה מיד שכינה שורה עליו וכן הוא אומר (מ"ב ב' י"א) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וגו' ודורש (תענית י' ב') הולך לשון הלכה היה מדבר 

ד"א לכך סמך וי"י שאברהם הניח שכינה לעשות לוייה מכאן אמרי׳ פטורין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות לעשות לוייה ומכאן פסק דמבטלין תלמוד תורה ותפלה כדי לעשות לויה שהוא פקוח נפש

(Although it's interesting that in the first pshat, he says that when the melaveh talks to the nilveh in learning, the Shechina rests upon him, and then he says that levaya outweighs hashra'as haShechina. Lechoira, according to the first teretz, there's no raya that it's docheh kabalas pnei Shechina, because adderaba, it is gorem kabalas pnei Shechina. So it's not just two pshatim, it's two mutually exclusive pshatim.)

And Rashi in Vayeira, 18:16

ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם 

רש"י

"לשלחם"  ללוותם, כסבור אורחים הם.

I was recently menachem aveil the Gottesman family for the petirah of the Adam Chashuv v'yakar Me'od, Rabbi Moshe Gottesman, a dear friend of the Feinsteins. The sons told me that they once visited Reb Moshe on the Lower East Side, and when they left he walked them to the elevator over their protests - and watched them through the glass as the elevator went down. But Reb Moshe was the exception in this, as in so many other things.

Saying that we don't give it the attention it seems to deserve is not meant as criticism. Even the poskim seem to give it less weight than it seems to deserve.  For example, the Tur and the Mechaber don't bring it down at all!  That needs explanation. Now that we see how important this mitzva is, why did the Tur/Mechaber not mention it? (Even Reb Yeshaya Pick Berlin, in his list of Halachos that the Poskim do not bring down - his "אומר השכחה" - does not mention this, either. Maybe that's because at least the Rambam and the Darkei Moshe do bring it, and he's doing halachos nobody brings down.) It seems from the Tur and Mechaber's omission that this halacha is not considered important any more. 

Why? How can this be?

Before beginning, and with the reality of the diminished observance of this mitzvah in our times in mind, still and all this halacha does not have to be limited to the dead.  You can and should do it with the living, too. As you will see, the Chafetz Chaim strongly encourages people to do this. I advise that you do like Rav Shmuel Kamenetsky, and go the extra mile, or at least walk people a little away from your house when they leave. 

First, we have the Darkei Moshe.  The Darkei Moshe (CM 426:1) says that now people don't expect to be accompanied, so they are mochel. Still, he says, despite that mechila, one ought to do at least daled amos. (I don't know who the Yalkut Mahar'rash is.)

ובילקוט מהרר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות

The Be'er Sheva in Sota 46b has a very different approach:

כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור כו' 

כל דיני לויה כתבן הרמב"ם ז"ל בריש פרק בתרא דהלכות אבל פרק י"ד ה"ב וכן כתבן הסמ"ג בהלכות אבל עשה דרבנן ב' והסמ"ק בסימן מ"ו 
אבל הטור ושאר המחברים האחרונים השמיטן ולא ידענא למה 
ואפשר משום דבזמן הזה אין נוהגין דיני לויה מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה טפי ממה שהיו בימי חכמי הגמרא כמו שכתבו התוס' בפרק בתרא דכתובות קי ב ד"ה הוא אומר גבי הוא אמר לעלות לארץ ישראל כו' שאינו נוהג בזמן הזה שאיכא סכנת דרכים שאין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לויה משום דחייך קודמין כן נ"ל 

This is obviously a docheik, and the Be'er Sheva is alone in this explanation. Besides the Darkei Moshe who says it's just a matter of mechila, here are the Aruch HaShulchan, the Chafetz Chaim, and the Chazon Ish, who all take the opposite position - the Be'er Sheva says we don't do it because it's too dangerous, and everyone else says we don't do it because it's not as dangerous as it used to be. 

The  Aruch Hashulchan is in CM 426:2, where he says 

אם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים ועכשיו לא נהגו בזה מפני שאין הולכין ברגל אלא נוסעים בקרון ואינו נוסע לבדו

and then he brings the Darkei Moshe.

Very similar is the shitta of the Chazon Ish as brought in the עמק ברכה from  Rav Pomeranchik in גמ"ח שבגופו אות ד, that since now there are many travelers on the roads, each one is being melaveh the other, which patters you from being melaveh.  The Chazon Ish is also brought in Rav Sternbuch's Taam Vadaas in Vayeira, Breishis 18:16-17, where he says

 ולדעת רבינו החזון איש זצ"ל שבזמן הזה אין חובת לויה כל כך כיון שברחוב או ברכב מצויים אנשים והם כמלוים לאדם

He also brings it in Parshas Shoftim by Egla Arufa. 

ידינו לא שפכו את הדם הזה (כא, ז).

פירש״י וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דם הם אלא ל א ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.

ושמעתי בשם רבנו החזון איש זצ״ל ביסוד מצות לויה שאינו אלא מפני הסכנה כשהולך יחידי, וכהיום שהדרך שמתלוים עוד אנשים בנסיעה באוטו אין בזה משום חובת לויה, אמנם אצל כמה מגדולי ישראל ראינו שקיימו בעצמם מצות לויה והיו מקפידים מאד על כך, ודעתם שיש בז ה משום כבוד ומטעם הזה נצטוינו בלויה.

The Chofetz Chaim in Ahavas Chesed says that the laxity is based on the fact that it's safer now - but then emphasizes that you better do it anyway.

והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים. 

אך יש לומר, דשם קאי על עקר לויה, דהינו, שלא ילוו אותו כלל, מה שאין כן לשעורין הללו. וסמך לדבר זה ממה דאיתא שם בגמרא, דרבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ועל כרחך משום דמחל לו על היתר. ועוד היה נראה לי לומר, דמה שכתב הרמב''ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו'. הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסמנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים; אבל במקומותינו, שהדרכים מישבים וגם הם מסמנים, אין בכלל זה. ועקר סברא זו למדתי מספר 'עיון יעקב', עין שם. אבל כל זה הוא רק ללמד זכות על העולם, במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת; אבל חלילה לפטר עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מגמרא משמע, שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות, כי אש''ל ראשי תבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. [ושמעתי, שהיה מעשה במכניס אורח אחד, ששלט אש בנכסיו. ותמהו העולם עליו, על מה לא הגנה עליו זכות מצותו ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל; ואכילה ושתיה ראשי תבות 'אש'. ורצה לומר, שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם 'אשל' אינו מנח, אלא אם כן השלימה כראוי]. ובפרט אם הלויה היא לתועלת, להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה. וכמו שכתב במהרש''א (בסוטה שם), דאף דמצוה ללוותו בכל גוני, מכל מקום עקר לויה היא להראות להמתלוה את הדרך, שלא יכשל בה, עין שם. וזהו מה שסימתי בפנים. 

My עשה לך רב וקנה לך חבר Harav Shimon Kalman Goldstein, (who should get a mazal tov, because he's probably finishing his fifty first sefer, which, like the other fifty, he will not publish,) told me something he heard from the Satmerer Rov at Shalosh Seudos of this week's parsha many years ago in Williamsburg. The Rov brought the passuk (Tehillim 49:6)

למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני 

He said in the name of his grandfather that Dovid HaMelech was worried that when he comes to the Olam Ha'emes he will find out that he will be punished for עון עקבי. What is עון עקבי? He explained that it refers to the mitzva of Levayas Orchim, a mitzva done by walking. Dovid Hamelech certainly was mekayeim that mitzva. But the problem is that being melaveh someone benefits them because your mitzvos go along with him and protect him, you are sending malachei rachamim along with the traveler to protect  him.  BUT, he said, that's only true IF the melaveh is a tzadik and sends zechusim. If the melaveh is a rasha, he's not doing the traveler any favors, he's not sending malachei rachamim, he is sending malachei chavalah, which the traveler does not need. Dovid HaMelech was afraidi that he would be punished for his levayas orchim if it turned out to hurt the people he was trying to help.

The Satmerer then said that this is the reason we do not do Levayas Orchim in our time - because we are risking harming the traveler instead of helping him. Who knows what kind of malachim you're sending with him! So it is better to just let him go on his own. This is why we don't do levaya bizman hazeh.


The idea that levaya means you're sending malachim with the traveler is actually in the Maharsha in Sota, who says that besides the importance of levaya on a lonely and dangerous road, there is a segula benefit from levaya even in the city streets, because the melaveh's malachim go with the traveler.

 ומיהו ודאי גם בעיר שייך לוי' אפי' בד' אמות גם אם לאו יחיד הוא והוא ודאי דבר סגוליי שהמתלוה ניצל מהזיקא דמטא לידי' כיון שהתחיל ללוותו ד"א גם בעיר הרי כוונתו ודעתו להצילו בדרך ומחשבתו ורצונו מהני לי' לחבירו בכל הדרך להצילו ע"ד רצון יראיו יעשה או שמלאכיו של המלוה גומרים מחשבתו ורצונו לילך במקומו עם המתלוה ולהצילו מהיזוק 

This is the pshat in the Gemara there that 

אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק

Aaay, you're going to ask, but what do the Mahrsha do with the Gemara in Sotah that says that בשביל ד' פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ד' מאות שנה ?  Pharaoh was not a tzadik gamur, but still  we see that his levaya of Avraham was a great zechus? 

On this Harav Goldstein showed me the Keren Orah that explains what the pshat is with Pharaoh's halvayah.

בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו וכו' והענין כי המלוה את חבירו מגביר כחו על המתלוה והמתלוה ניתן תחת רשות המלוה ובשביל זה ניתן הכח לפרעה להשתעבד בבניו של אברהם מפני שליוהו לאברהם והמשיך כחו ורשותו לשלוט בזרעו ויש לפרש בזה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה כו' כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה כי ביציאת ישראל ממצרים שילחם פרעה וליוה אותם וזה היה קצת צרה כי תכלית צאתם היה להפרד מתחת יד מצרים והוא בשלחם ולוותם חזר והגביר עליהם כחו ורשותו ולזה לא נחם כו' כי אמר כו' פן ינחם כו' ויסב כו' דרך המדבר ים סוף כו' וכאשר ראו בני ישראל כי מצרים נוסע אחריהם נתייראו אולי יעמוד לו כח הלויה לשלוט בם ח"ו ואמר להם משה מפי הגבורה התיצבו כו' כי אשר ראיתם את מצרים עד הנה לא תוסיפו לראותם כו' כי על הים נשבר כח פרעה לשברי שברים ונתפרדו זמ"ז עד עולם 

So despite the absence from the Tur and the Mechaber, and even from the Omer HaShikcha, you really should be careful to do Levayas Orchim. 

True, according to the Satmerer, there is a risk involved - maybe you're sending malachei chavala!  If you're worried about that, I recommend that you say a dvar Torah as you walk with the traveler. Torah is meigin. (Sota there on 46b- 

אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.)

Rav Sternbuch in Parshas Shoftim 21:7, which we mentioned above, also mentions this idea, without citing the Maharsha.

ונראה בזה שמכבדו ומלוה אותו מגלה שחפץ ביקרו, וזה גופא סגולה שלא ינזק בהלכו בדרך, כי נמצא המלוה אותו קשור עמו ומיצר הוא בצערו. ואין הקב״ה מביא עליו נזק אם לא נגזר גם על מלווהו שיצטער, כי משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו, ונמצא במה שמלוה אות ו ומראה לו חיבה מצילו מן העונש.

Rav Betzalel Stern, in his B'tzeil HaChochma (4:34) brings the Maharsha and brings many rayos to the yesod. He also brings an interesting explanation for the segula of levayas orchim from the Shlah Hakadosh.

עיי׳ בשלה״ק (מס׳ חולין דף קי״ז מדפי הספר) שכ׳, סוד לוי׳, אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם וכו׳ והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה כל הדרכים בחזקת סכנה וכו׳ לכך באה מצות לוי׳, ולוי׳ לוית חן והכוונה שנשארים בעיר מלוים אח היוצא ומעוררים החיבור כלומר עדיין אנחנו מחוברים כשם שאנחנו בני העיר כך אחה כמונו ומעוררים בזה החיבור שלמעלה דהיינו מצד נשמות, שאף שהגופות נפרדות מ״מ בשרשם מחוברים ואז וכו׳ לא ניזוק היוצא חוצה וכו׳ עכ״ל. 

The Maharal in Nesivos and Agados says something similar, that by accompanying the traveler you are being mechazek his Tzelem Elokim, and a person with a Tzelem Elokim is safe from mazikim.


Here's a slight kulah, even though I don't see how the lomdus works. Rav Ephraim Greenblatt in the Rivevos 6:414 says that you can do Halvayah with a shaliach, and his proof is from Pharaoh's levaya of Avraham. 

 מצות הלוית האורח 

בסוטה יף מ״ו ע"ב מבואר הפסוק הזה ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו א"ר יהושע בן לוי בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד כבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וגו' ארבע מאות שנה וביאר הדברים בחומש תורה תמימה בלשון זה אין הכוונה דעיקר השעבוד ר מאות שנה הי׳ בשביל ההלויה דהא אברהם לא חטא בזה מאומה ועוד דעיקר הסבה מהשעבוד מבואר לקמן בפרשה (י"ד י"ד) אלא ר"ל שזכה פרעה ונשתעבדו לו ולא למלך אחר וע' בחא"ג ומה שתפס המספר ד' פסיעות הוא משום דעיקר מצות הלויה היא ד' פסיעות ד' אמות 

והנה מבואר מכאן דהלויה ע"י שליח הוי כמלוה בעצמו שהרי פרעה לוהו לאברהם ע"י אנשים וקרי לי' הלויה וכן יש להביא ראי׳ לזה מאגדה דב"מ פ"ו ב' כל מה שעשה אברהם להמלאכים בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו וחשיב שם בשכר שאברהם הולך עמם לשלחם וה' הולך לפניהם ואי ס"ד דמדינא מחויב בעצמו א"כ מאי רבותי' אלא דמדינא רשאי ע"י שליח והוא לגודל חביבותי' לאורחים הלך בעצמו ולכן קיבל שכר ולא ראיתי להפוסקים שיעירו בזה והנה הערתו גדולה מדוע לא הובא הדין דבשליח אפשר לקחם מצות לויה ועוד קשה דהעולם לא נוהגים ולא נזהרים במצות הלוית אורחים וככר העיר כזה בעמק ברכה עמוד קל"ה וכתב וז"ל והגאון בעל חזון איש אמר לי שאפשר דחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי אבל כהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד נעשה כל אחד לויה לחברו עכ"ל 

I want to add that even according to Harav Greenblatt that you can do levayas orchim with a shaliach, you're not mekayeim halevayas hameis with a shaliach, because the shaliach has the same chiyuv as you do, and his kiyum can't be misyacheis to two people. I was wondering why that would not apply to Orchim, but I guess that if it's not the shaliach's orei'ach, he has no chiyuv, so I can send him to do my mitzvah.

NOTE - 

Above I brought the Maharsha that says that besides the natural logic that accompanying a man on the road enhances his safety, there is also a segula component, that walking with him as he begins his travel helps him in some supernatural way. I wonder if this explains the difficult Gaon (Aderes Eliahu Devarim 1:12) that says that 
ילכו זה ביקור חולים מפני שבכל המצוות ההליכה אינה תכלית המצוה אבל כאן ההליכה עצמה היא המצוה
In several posts (2013 and 2008) I speculated about the basis for the Gaon's words, and how it relates to the general issue and application of Schar Psiyos. Many achronim say that the Gaon is based on the idea that the Shechina is above the head of a choleh, so walking to visit the choleh is akin to walking to Shul, which puts it into the category of schar psiyos mei'almanah (Sotah 22a.)
But with the Maharsha in mind, I think we can say that the Gaon is telling us that based on the passuk (in Shemos 18:20,  את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ,)  that contrasts ma'aseh with halicha, we see that the Maharsha's idea that the halicha itself is what's helping, then the same is true by bikkur cholim.  ילכו בה is referring to the halicha itself, because the halicha itself is beneficial.  Just like the Maharsha says that by levayas orchim, the act of walking daled amos with the guest, even in the city, provides protection, so too we can say that by bikkur cholim, the act of walking towards the house of the choleh provides a refuah segulis. So the walking by bikkur cholim is not merely a hechsher, it is the mitzva itself, ההליכה עצמה היא המצוה, the walking itself is effective באופן סגוליי.  So the passuk עקב תשמעון teaches us that there are mitzvos where although the walking seems to be no more than a הכשר, that's not really true. 

ההליכה עצמה היא המצוה

Vayigash, Bereishis 45:1. Effective Mussar

Yosef made all strangers leave the room when he revealed his identity to his brothers.

ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו

Rashi explains that he did this to save his brothers from humiliation.

לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם

Reb Moshe, brought in Rabbi Fishelis' Kol Rom, explains that for mussar to be effective, it is important that the person feel that what he did was not who he really is. He needs to feel that what he did was a momentary weakness and error, but that he is really a better person who would not do such a thing if he were only more disciplined or thoughtful. If Yosef were to publicly say what the brothers had done, it would leave the impression that this is who they are, and their only teshuva would be to completely remake themselves. Instead, Yosef had everyone leave the room, so that the brothers would realize that Yosef himself felt what they had done was an embarrassing lapse, an exception to there usual refined behavior, and it would be wrong to expose that momentary lapse. (This presentation is my son, Reb Mordechai's, explanation of the very short version in the Kol Rom.)

Vayigash, Bereishis 44:18. Pshat and Drush Absolutely and Diametrically Opposed

The literal meaning of our parsha's opening pesukim is that powerless and terrified Yehuda approached royal and all-powerful Yosef begging for mercy, appealing to his wisdom and noblesse oblige to forgive a sinful and undeserving underling.

Chazal say exactly the opposite. Yehuda was deriding and threatening Yosef, telling him that for his behavior he deserved to be afflicted with a disgusting and deadly disease, because he was a wicked liar,and that if he didn't release Yosef, Yehuda and his brothers would kill him and wipe out the entire royal house of Egypt. Here in Chicago, we like to quote one of our cultural heroes, who said "You can get much farther with a kind word and a gun than you can with a kind word alone." But this is worse. The way Chazal interpret it, it was a clear insult coupled with a direct threat, precisely the opposite of how one would naturally read the words.

Here is what Reb Yaakov Kaminetzky says about this remarkable interpretation. This first part is what he has here in Vayigash, and the second part is what he says in Parshas Lech Lecha.

מ"ד י"ח כי כמוך כפרעה 

פירש"י וז"ל חשוב אתה בעיני כמלך זהו פשוטו ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה כו' ד"א מה פרעה גוזר ואינו מקיים כו' אף אתה כל כו' ד"א כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך עכ"ל צריך לבאר אם פשוטו הוא חשוב אתה בעיני כמלך א"כ למה באו בעלי הדרש ואמרו ההפך שהתריס כנגדו בכמה זלזולים ואיך יתכן שהדרש יתנגד אל הפשט מן הקצה אל הקצהי 

אבל באמת נראה דבאמת בכל דבור ודבור שלנו יש פשט ודרש ולדוגמא ננקוט מה דמצינו לעיל בפרשת וישלח ל"ג פ"י שאמר יעקב לעשו כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני ופירש"י וז"ל כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך והן חשובין לי כראיית פני המלאך שראיתי שר שלך כו' ולמה הזכיר לו ראיית המלאך כדי שיתיירא הימנו ויאמר ראה מלאכים וניצול איני יכול לו מעתה עכ"ל הרי שאף שאמר לו יעקב דבר זה לכבדו ובכל זאת הטיל עליו אימה והיינו בפשוטו כבדהו ובמדרשו כלומר לכשיחדור לתוך דבריו יתיירא ממנו שהרי ישמע שהוא רגיל ליפגש עם מלאכים ועיי"ש 

וכמו כן כאן דהנה נצייר נא איך יעריך יהודה את צפנת פענח זה שסידר את כלכלת מדינת מצרים וכל המדינות שסביב ארצו באופן של חכמה ומוסר ואח"כ רואה הוא שכאשר חשדם למרגלים והחליט שכולם יאסרו והא' ילך להביא את אחיהם הקטן ואעפ"כ אחרי עבור ג' ימים בא אליהם בהצעה שכלם ישובו הביתה ויקחו אתם את שבר רעבון בתיהם והסביר להם כי ירא הוא את האלקים וכן בכל עניניו הלא ודאי הוא שהוא היה בעיניו גדול הרבה מפרעה והיה לו לשבחו בחכמתו וביראתו ומה זה שאמר לו כי כמוך כפרעה מזה הבינו כי על דרך הדרש הוא דברים קשים שדבר אליו ידי ק יזי הבנקפה כללית בלמוד המדרשים שאלו ואלו דברי אלקים חיימי וגם כמו שנמצא בתורה פרד"ס כמו כן בכל אדם יש פרד"ס והסנר לכל א' מחלקי נפשו וזה ביארתי במקום אחר דיש חלקי הנשמה בכל אחד ואחד בכמה מדרגות כמו נר"נ חיה יחידה ודו"ק 

אמת ליעקב פרשת לך לך 

י"ג י' כגן ה' בארץ מצרים באצה צער פירש"י וז"ל ומדרש אגדה דורשה לגנאי על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם עכ"ל והנה היא סוגיא בהוריות דף י' ע"ב ועיי"ש לכאורה תמוה מה ראו חז"ל לגבב על לוט דברים שלא נאמרו עליו והלא המקרא מפרש שמפני המשקה של הככר בחר לו לוט בככר הירדן והנ"ל בביאור הענין והוא גם השקפה כללית לכמה פרשיות בתורה כי כמו שיש כתורה פרד"ס פשט רמז דרוש וסוד כמו כן יש באדם פרד"ס בתור מליצה והיינו שנמצאים באדם כוחות כהים שהם פועלים הרכה בהנהגת האדם אף על פי שאין האדם מרגישם עדיין והם בבחינת הכליות או הלב כלומר כשהמחשבה נגמרת כבר בשכל האנושי היא כמין ממש וזו היא הפשטות ואח"כ נמצאים כאדם יצירות של מחשבות שלא נתגשמו עדיין והן הן עדיין בבחינת הכליות היינו המחשבה בכח ולא כפועל והיא היא צורת המעשה של האדם

כדי להסביר ענין זה ננקוט לדוגמא מה שכתבתי בביאור הפסוק כפרשת בהעלותך במדבר י"א פ"ה זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חנם גו' ואת הכצלים ואת השומים הרי שמפורש בקרא שהם התאוננו על זה שחסר להם האוכל שהיה להם במצרים ואף על פי כן הביא רש"י שם פ"י בשם חז"ל שעיקר טענתם ובכייתם היה על עסקי משפחות והיינו על העריות שנאסרו להם וזה תמוה דמנא להו לחז"ל לתת מילים בפיהם שלא הזכירו הם כעצמם אלא שהביאור הוא כמש"כ שחז"ל בין ברוח קדשם ובין מצד המדע העריכו שאין הדבר כפשוטו דהרי זה אינו מסתבר כלל שאנשים יבכו על שלא הרגישו טעם בצלים ושומים בו בזמן שהיה אצלם המן שהיה כל כך טעים ומשובח ועל כרחך שאף שהם בעצמן בכו על טעם השומים והבצלים שנעדר מהם מכל מקום בכוחות הכהים היתה תביעה אחרת עסקי עריות 

וזהו הענין שביארו חז"ל גם אצל לוט דבפשוטו בודאי שלוט דימה כי חפץ הוא להיטיב מצנו בעשירות ומשום שלא נשא אותם הארץ לשבת יחדו אבל הם כרוח 

קדשם הבינו כי אילו היתה פנימיותו כהוגן ודאי שהיה נותן אל לבו דאפילו אם פרנסתו תהיה מצומצמת אבל הכי מילתא זוטרתא היא לחיות בקרבתו של אברהם אבינו ומכל שכן שראה שכבר נתעשר על ידי קרבתו של אברהם וכמו שדרשו רז"ל שהביא רש"י על הפסוק לעיל י"ג פ"ה וגם ללוט ההולך עם אברהם היה צאן ובקר ואהלים מי גרם שהיה לו זאת הליכתו עם אברהם ואיך יתכן שכשביל הנאת ממון יתרחק מאברהם אלא על כרחך משום זמה נתרחק ממנו וכדמצינו אח"כ על הפסוק להלן י"ס פ"ה הנה נא לי שתי בנות וגו' לעצמך אתה משמרן ואכן כך היה בסופו של דבר עם לוט ושני בנותיו ודו"ק היטב בכל זה 

So in short, Reb Yaakov says that the human mind comprises many disparate motivations and attributes, and that when we make a decision, or when we say something, it expresses the negotiated combination of numerous competing desires and intentions. Yehuda's words were simultaneously servile and audacious, he was simultaneously begging for mercy and threatening bloody havoc.

What had bothered me was that it is rare that we discard the pshuto shel mikra in a drasha. We darshen, but not where it requires that the literal meaning is contravened, and it seems that this is what's happening here.  As Rashi says in Yevamos 24a, it's ok to darshan differently from the pshat, but only where the pshat remains somewhat intact- אין מקרא יוצא מידי פשוטו - ואע"ג דדרשינן ליה לדרשא מידי פשוטו מיהו לא נפיק לגמרי.  But Reb Yaakov explains that Chazal do not mean that Yehuda came with blood in his eyes and blatant disrespect. Anyone listening would agree that Yehuda was begging for mercy; that's the pashut pshat, and that's what you would have heard if you were there. But a more discerning listener would also hear the implied threat and the insult to Yosef's wisdom and honesty. It sort of reminds me of something General Mattis once said to Iraqi tribal leaders: "I come in peace. I didn’t bring artillery. But I’m pleading with you, with tears in my eyes: If you (vulgarity) with me, I’ll kill you all." Except in Yehuda's case, he didn't have to say the second half out loud- he stopped before the "If," but it was no less clear.

I really don't think Reb Yaakov's words are a big chiddush. Or, more correctly, once Reb Yaakov said it, and once you get past the fear of attributing modern psychology to the figures in the Torah, the truth of his words becomes obvious.  We all know people that act like they're lemachels, and they hide in the shadows and pose a threat to nobody, but if you read carefully into their words and behavior, you can discern the potential for unbridled mayhem.

This helped me to relax when I heard a pshat on Yaakov's reaction when to Shimon and Levi wiped out the city of Shechem. The simple meaning of Yaakov's words, which is the meaning 99.9% of the mefarshim learn, is that Yaakov was angry that they had overreacted thoughtlessly and that their unbridled rage had endangered his family. I heard one pshat that Yaakov was not at all angry that they killed Shechem. Yaakov was angry that they had done it by means of subterfuge. They should have put out a kol korei, they should have made their intentions absolutely clear! They should have stood on a mountaintop near Shechem, and announced, "People of Shechem, we are coming to kill you all tomorrow for harboring your filthy animal of a prince who did this crime to our sister."  I was very annoyed by this pshat, because it contradicts everything Yaakov every said, here and in Vayechi, about his feelings about what they had done. When I heard this I said that is was a good example of מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, a form of apikorsus.  But with Reb Yaakov's words, perhaps we can defend this pshat  What seems contradictory to the literal meaning is just an expression of one of many layers of meaning in Yaakov's words, albeit a layer that is absolutely contrary to what he himself consciously perceived when he said it.

Years ago, someone asked me how I understood the machlokes (BB 64b) רבי עקיבא סבר  מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר, whether a seller intends to be expansive or restrictive in the terms of what the sales contract includes. Is this a machlokes in metziyus? I answered, along the lines of what Reb Yaakov said, that most sellers are aware that there are ambiguities in the deed. How do they really want to resolve those ambiguities depends on which element in their personality is dominant. Both ayin yafeh and ayin ra'ah are factually true, and the only issue is which should be recognized and primary.

The Maharal on Agados (Shabbos 89b) says something very similar in explaining how "emes" is a middah of chesed. He says that even when we do aveiros, there is a deep hidden motive to do it le'sheim shamayim, and focusing on that is what we call the middah of emes.