The Two Temidim and the Rema

In Parshas Pinchas the Torah mentions the two Temidim, which began and ended the hakravas korbanos in the Beis HaMikdash. I used this for a grandson's bar mitzva this week, as follows. 

I began with the Mishna in the fifth perek in Avos that contrasts תלמידיו של אברהם אבינו  with תלמידיו של בלעם הרשע. I said that the idea of vision appears so many times in Parshas Balak, the point being that when Avraham Avinu and Bilaam looked out upon the world, they saw two entirely different vistas. This is because the yesod of Avraham Avinu was הכרת הבורא and חסד, while that of Bilaam was עין רעה, רוח גבוהה, and נפש רחבה. What you see all depends on the eye you have; a man can be willfully blind, but if you start with שוויתי השם לנגדי תמיד and טוב לבב, if you are prepared to see good, you will find a world packed with kedusha and goodness. 

 Orach Chaim 697:

אין אומרים תחנה בי"ד וט"ו שבאדר ראשון ודין תענית והספד בהן ובו סעיף אחד:

יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלין על פניהם ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה ואסורים בהספד ותענית אבל שאר דברים אין נוהגים בהם וי"א דאף בהספד ותענית מותרים: 

הגה והמנהג כסברא ראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (הג"מ בשם סמ"ק) וטוב לב משתה תמיד:

Shaarei Teshuva:

י"ד. עבה"ט ועבט"ז שהביא בשם הגהות תשב"ץ שרבינו יחיאל מפאריז רגיל להרבות בסעודה ולהזמין בני אדם כמשמעות לשון המשנה אין בין אדר כו' ושפי' מסיים רמ"א וטוב לב משתה תמיד ועיין בר"י (ברכי יוסף מהחיד"א) שכת' מור"מ (הרמ"א) ז"ל בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן הוא פתח בריש הגהותיו שויתי ה' לנגדי תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד כו' ע"ש. נ"ל שלפי שרצה לסיים בדבר טוב ודבר בעתו נקט לישנא מעליא דקרא לצחות וטוב לב דהיינו שטוב שיעשה בב' האדרים משתה

The Birkei Yosef inside:

ברכי יוסף אורח חיים סימן תרצז

ב. הגהה. וטוב לב משתה תמיד. מור"ם ז"ל בחכמה יסד אר'ש (מליצה של החיד"א, כלומר אר"ש=ארשת שפתיו) חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן, כי הוא פתח בריש הגהותיו (סי' א סע' א) שויתי ה' לנגדי תמיד. וחתם טוב לב משתה תמיד. ולי ההדיוט יראה, הני תרי קראי תרין דאינון חד, דקמא דוד המלך על בחינתו היה משתדל לכוי'ן לב'ו למקום, ובתר הכי וטוב לב צדיק, וצדק משת'ה תמיד. הוא יעזרנו על דב'ר כבוד שמ'ו יורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו ארחות חיים.

The Chida says that the Rema chose these closing words to echo his first words on Orach Chaim, where he said

הגה שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' כ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור): 

The Ein Yaakov in his hakdama brings a medrash (which we do not currently have.) It is quoted by the Maharal in Nesiv Ahavas Reiah, and of course he puts his stamp on it. For our purposes, the most important part is the section on the Korban Tamid.

ועוד יראה פי' זה מה שאמר כי זה ספר תולדות אדם הוא כלל יותר, שר"ל כי זה ספר שהיא התורה ראוי הוא אל תולדות האדם שהם כלל המין ואליהם שייך הספר הזה לא אל הפרט, כי הפרט במה שהוא פרט בודאי ובאין ספק הוא יש בו קצת שנוי במה שהוא פרט זה, ואין התורה רק אל הכלל במה שהוא כלל. ולכך אמר כי זה ספר תולדות האדם הוא כלל יותר, כי כל התורה אינה רק שהיא צורת הכלל, ולכך התורה היא רמ"ח מצות עשה כמספר אברי האדם כמו שאמרנו למעלה, ודבר זה עמוק מאוד. אבל פי' ראשון עיקר שכך מוכח המדרש ועיין עוד ותמצא בחבור עין יעקב בהקדמת הכותב שמצא בחבור מדרש אחד וז"ל, בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'. 

ופי' מדרש זה כי מ"ד שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד כלל גדול, ר"ל פסוק שמע ישראל על יד מצוה זאת הוא הדבוק בו ית' לגמרי ובפרט בתיבת אחד וכמו שהתבאר למעלה בנתיב התפלה ע"ש, וכמו שכתוב אחר זה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובודאי האהבה הוא הדבוק בו יתב' לגמרי כדכתיב לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו. ולכך שמע ישראל הוא כלל גדול בתורה ושאר המצות אינם רק פירוש באיזה ענין יהיה לאדם הדביקות הגמור, וזה כאשר הוא שומר התורה וכל המצות הם הכנה אל הדבוק הזה, ובמצות שמע ישראל הוא עצם הדבוק הזה. 

ואמר בן ננס ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול יותר, וזה כמו שאמרנו כי זה שהוא אוהב רעהו כמותו לגמרי דבר זה מצד שהוא אדם בשלימות וזה כאשר יש לו צלם אלקים בשלימות, ודבר זה הוא על ידי מצות התורה שהם רמ"ח והם משלימים צלם האדם ואז אוהב לריעו כמותו לגמרי, מפני כי רעהו ג"כ נברא בצלם אלקים וצלם אחד להם כך פירוש זה. מכל מקום נוכל לפרש ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה כמו שפירש רש"י, וכך יש לפרש הגמרא ג"כ כי כאשר מה דסני ליה אינו עושה לחבירו כל שכן וקל וחומר שאינו עושה למי שבראו מה שהוא שנאוי לו יתב' וזהו כל התורה. ועוד דודאי שנאוי לחבירו כאשר עובר מצות הש"י ולכך אמר ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כי כמו שאינו עושה לעצמו דבר שהוא שנאוי לעצמו כך לא יעשה לחבירו דבר שנאוי, ובודאי שנאוי לחבירו שיעשה האדם דבר נגד הש"י. אך לשון התלמוד שאמר מה דסני עלך לחברך לא תעביד לא משמע פירוש זה, ועוד קשיא לי למה לא אמר בגמרא מה שהוא שנאוי אל אלקיך לא תעשה ובודאי כל העבירות שנואים אל הש"י, וכן לר' עקיבא דאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה למה לא אמר ואהבת את ה' אלקיך הוא כלל גדול בתורה כי מי שהוא אוהב הש"י בודאי אינו עובר את דבריו. ומכל מקום אין זה קשיא כל כך דלא ידעינן איזה דבר שנאוי אל הש"י וא"כ לא למדו כל התורה על רגל אחד, אבל אדם יודע מה שהוא שנאוי לו וזה לא יעשה לחבירו, אבל מכל מקום הוי מצי למימר ואידך הוי פירושו דבלאו הכי צריך לומר כך. ולפי מה שאמרנו לא קשיא, כי לא בא לומר רק כי מה הוא שלימותו של אדם ועל זה אמר כי שלימותו האחרונה מה שנברא האדם בצלם אלקים והוא מעלתו העליונה, ומעלה זאת יש לו כאשר אוהב את חבירו כמותו מטעם אשר התבאר, ושיהיה אוהב את חבירו כמותו דבר זה אי אפשר רק כאשר יש לו מעלת הצלם לגמרי, ודבר זה אינו רק כאשר יש לו התורה שהם רמ"ח מצות עשה שהם צלם האדם. ואל יקשה לך הרי דרש ר' עקיבא וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך ואיך יהיה מקיים ואהבת לרעך כמוך, כי דבר זה ענין אחר, דלענין חייו בודאי חייו קודמים, רק לענין האהבה שיהיה אוהב אותו בזה יהיה אוהבו כמותו. 

ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד הש"י בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה, שתכלית המכוון שיהיה האדם עבד להקב"ה וכל שאר התורה פירושא שע"י המצות הוא עובד את בוראו לגמרי. 

ואמר דהלכה כבן פזי משום דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, ומדשנה הכתוב לומר וכן תעשו וכבר הזהיר לפני זה על עשיית המשכן, וכפל אזהרה הזאת מפני כי דבר זה הוא כלל גדול בתורה הוא העבודה ולכך שנה בו לומר וכן תעשו לחזק הדבר ביותר, כי צוואת המשכן הוא על העבודה. ומ"מ התבאר לך בדברים אלו אשר אמרנו כמה גדול הוא אהבת חבירו שהוא כלל גדול בתורה:

The Maharal is the Maharal, but I think it is nice to associate the Medrash with the Birkei Yosef's pshat in the Rema. He begins Orach Chaim with dveikus and finishes it with simcha. The real Temidim of our lives are Shivisi Hashem negdi tamid and Tov lev mishteh tamid, to be a kadosh uparush, and to also joyfully appreciate living in Hashem's world and doing His avodah.

****************************************

Rav Avraham Wagner showed me the Minchas Avraham (who was just niftar last month) on Menachos 49a who is medayek in the Rambam that the Musafim on Shabbos are in a sense add-ons - a הרחבה - to the Temidim. Unlike regular Musafim which have entirely different korbanos, Musfei Shabbos are just more Kevasim. 

Here it is.

 

Rav Avraham's words:

...  the Minchas Avraham is medakdek from the Rambam that, unlike the other musafin, the musfei Shabbos are a kind of “lechem mishneh” of the temidin. Aside from the many lomdishe applications, this dovetails beautifully with the machshavah in your post, as we know that the dual nature of Shabbos requires us to increase both in the l’negdi tomid, in our kedushah and perishus, as well as in the mishteh tomid, through oneg Shabbos. To have the former without the latter is to ignore the status of Shabbos as one of the shiv’as yemei bereishis, an integral part of this world, while the latter absent the former is what a brilliant linguist once called “mistaking ecstasy for transcendence”.

(It's funny how the word "brilliant" is literally the English equivalent of Chazal's expression "לשון סגי נהור.")

Thank you, Rav Avraham!!!

Binyamin, Ben Oni, Beatitude, Ignominy.

Thank you Dr. Meir Zahtz and Rabbi Milt Wachschlag for your invaluable contributions.

Summary.

It is a truism that we all comprise opposing forces. But Binyamin embodied forces of unparalleled opposition and unparalleled strength. 

This diametric opposition of extremes was articulated by the names he was given by his mother and his father, Ben Oni and BinYamin. 

Following upon his mournful appelation of Ben Oni, the tribe escaped annihalation only by a hair's breadth. This barely avoided genocide occurred in two separate civil wars between Binyamin and the rest of Klal Yisrael, during each of which half the tribe was killed.  

Each of these events is presented as being triggered by a deep flaw: the first, their fear of Amalek; the second, countenancing, in their territory and among their people, acts of depravation not seen since Sodom. 

The first was when Aharon died and the protective Annanim disappeared. The army of "Arad" took advantage of this apparent weakness and threatened the Jews. Binyamin, fearing for their lives, began a retreat to Egypt. The tribe of Levi had to kill half the tribe to force them to return.  Who was this nation we call Arad that so frightened them? Arad was Amaleik. 

The second was the war of extermination that followed the atrocity of Pilegesh b'Givah, when Binyamin refused to punish the Sodom-like barbarism, tumah, and pritzus that took place in its territory.

 On the other hand, the Binyamin of ישכון לבטח, as seen in the acts of Shaul and Mordechai and Esther, was the fearless ultimate nemesis of Amaleik, the primal (ראשית גוים) existential threat to the Jewish people.   

Because Binyamin was the ידיד השם, the Shechina, which was the kedusha of the beating heart of Klal Yisrael, could rest only in the territory of Binyamin. Only land that was associated exclusively with Binyamin could be the repository of ultimate Kedusha.

(Rabbi Wakschlag referred to this as a dialectic. He is probably correct, but I prefer to not use that term. It implies a higher truth arrived at by synthesis, by reconciling apparently contradictory ideas. In this case, I don't know if there is any synthesis or mutualism or sophisticated consciousness for which the apparent contradiction poses no problem. I just know that there were powerfully opposed aspects of the essence of Binyamin. )

Is it any wonder that Yosef kissed him and cried bitter tears? Wouldn't you?

 

במדבר כו כד

"לישוב" - הוא יוב האמור ביורדי מצרים כי כל המשפחות נקראו ע"ש יורדי מצרים והנולדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים וארד ונעמן בני בלע בן בנימין ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם לכך נחלקו למשפחות כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בני בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל א' משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים ע"ש בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם וכן אני אומר בבני מכיר שנחלקו לב' משפחות אחת נקראת על שמו ואחת נקראת ע"ש גלעד בנו חָמֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת חָסְרוּ מִבָּנָיו שֶׁל בִּנְיָמִין, כָּאן נִתְקַיְּמָה מִקְצַת נְבוּאַת אִמּוֹ שֶׁקְּרָאַתּוּ בֶן אוֹנִי — בֶּן אֲנִינוּתִי, וּבְפִילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (שופטים כ') נִתְקַיְּמָה כֻּלָּה. זוֹ מָצָאתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן:

(Among Dr. Meir Zahtz's other contributions to this piece, he pointed out that this is a possible makor for a parent's nevu'ah upon naming a child. It was not a klala. Rashi says Nevu'ah. Why Hashem showed his mother the ignoble tragedy and his father the sublime I do not know. Maybe each saw both but understood what they were seeing differently, as we find by other visions, such as Korach's. On the topic of preconceptions affecting nevuah or Ruach Hakodesh, see Rav Bergman's Maamarim by the brachos of Yitzchak. Do not see the Malbim's introduction to Sefer Yirmiahu.)

Similarly, 

דברים י' ו' - ז': "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרון ויקבר שם, ויכהן אלעזר בנו תחתיו".

רש"י ד"ה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה: "מה עניין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן? ועוד, שם מת אהרון, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר?

אלא אף זו מן התוכוחה, ועוד זאת עשיתם, כשמת אהרון בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה. שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם".

Who is the Melech Arad that they were so afraid of? It was Amaleik. 

Rashi Bamidbar 21:1

וישמע הכנעני. שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד כו', כִּדְאִיתָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (דף ג'), וַעֲמָלֵק מֵעוֹלָם רְצוּעַת מַרְדּוּת לְיִשְׂרָאֵל, מְזֻמָּן בְּכָל עֵת לְפֻרְעָנוּת:

ישב הנגב. זֶה עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (במדבר י"ג),

Breishis 35:18

וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין׃

רש"י:

בן אוני - בן צערי, 

בנימין - נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשבא מארם נהרים. (בראשית לה יח)

The destruction of Binyamin took place in two phases, both of them civil wars. One was when they tried to return to Mitzrayim and Levi attacked them, and one was during the story of Pilegesh bGivah. Both were civil wars, milchamot achim. Amaleik couldn't touch them, but they were almost wiped out, man, woman, and child, by their fellow Jews. 

In both cases, many others were killed as well - the story from the Yerushalmi in Yoma, four families of Levi were almost wiped out. In Givah, many individuals from other tribes were killed before Binyamin was vanquished. 

Rashi Bamidbar 26:13

לזרח. הוּא צֹחַר, לְשׁוֹן צֹהַר, אֲבָל מִשְׁפַּחַת אֹהַד בָּטְלָה, וְכֵן חָמֵשׁ מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, שֶׁהֲרֵי בַּעֲשָׂרָה בָנִים יָרַד לְמִצְרַיִם וְכָאן לֹא מָנָה אֶלָּא חֲמִשָּׁה, וְכֵן אֶצְבּוֹן לְגָד, הֲרֵי שֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת (תנחומא); וּמָצָאתִי בְתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי שֶׁכְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד, וּבָאוּ הַכְּנַעֲנִים לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לֵב לַחֲזֹר לְמִצְרַיִם, וְחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת — מֵהֹר הָהָר לְמוֹסֵרָה — שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן" (דברים י'), וַהֲלֹא בְהֹר הָהָר מֵת וּמִמּוֹסֵרָה עַד הֹר הָהָר שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת יֵשׁ לְמַפְרֵעַ? אֶלָּא שֶׁחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְרָדְפוּ בְנֵי לֵוִי אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִירָם וְהָרְגוּ מֵהֶם שֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת, וּמִבְּנֵי לֵוִי נָפְלוּ אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת: מִשְׁפַּחַת שִׁמְעִי וְעֻזִּיאֵלִי, וּמִבְּנֵי יִצְהָר לֹא נִמְנוּ כָּאן אֶלָּא מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי, וְהָרְבִיעִית לֹא יָדַעְתִּי מַה הִיא (תלמוד ירושלמי סוטה א'); וְרַבִּי תַּנְחוּמָא דָרַשׁ שֶׁמֵּתוּ בַּמַּגֵּפָה בִּדְבַר בִּלְעָם, אֲבָל לְפִי הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסַר מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן בְּמִנְיָן זֶה מִמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּמִדְבַּר סִינַי, נִרְאֶה שֶׁכָּל כ"ד אֶלֶף נָפְלוּ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן:

Source of Rashi is the Yerushalmi in the beginning of Yoma.

א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות כתיב (דברים י׳:ו׳) ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת הדא הוא דכתיב (במדבר ל״ג:ל״ח) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב (במדבר כ״א:א׳) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגד כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל מהו דרך האתרים כי מת        התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי אימתי חזרו בימי דוד הדא הוא דכתיב (תהילים ע״ב:ז׳) יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח אמרו מי גרם לנו לדמים הללו אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד 

and here is the Yerushalmi translated, with an explanation from R Chaim Kanievsky. What a world we live in, when you can find Yerushalmi translated on line without cracking a book.

א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות

(R. Yudan R. Ba bar Bimah): Why is the death of Aharon mentioned next to breaking of the Luchos? This teaches that the death of Tzadikim is "painful" to Hash-m like the breaking of the Luchos;

כתיב [דברים י ו] ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת הדא הוא דכתיב [במדבר לג לח] ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם

1. Question: It says (u'Vnei Yisrael Nas'u mi'Be'eros Bnei Ya'akan Moserah Sham Mes Aharon" - did Aharon die in Moserah? He died in Hor ha'Har - "va'Ya'al Aharon ha'Kohen El Hor ha'Har Al Pi Hash-m va'Yamas Sham"!

אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב [שם כא א] וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל

2. Answer: Rather, once Aharon died, the Clouds of Glory departed, and the Kena'anim wanted to fight with them - "va'Yishma ha'Kena'ani Melech Arad Yoshev ha'Negev Ki Ba Yisrael Derech ha'Asarim va'Yilachem b'Yisrael";

מהו דרך האתרים כי מת [דף ב עמוד ב] התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם

3. What is Derech ha'Asarim? Their great Tayar (guide), who used to show them the way, had died, and [Kena'anim] came and fought them.

ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו (שמונה) [צ"ל שבע - קרבן העדה] משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע

4. Yisrael wanted to return to Mitzrayim, and they traveled backwards eight journeys, and Shevet Levi ran after them and killed seven families from [Yisrael; in Vayigash it lists 10 sons of Binyamin, and in Pinchas it lists only five, and also Ehud from Shimon and Etzbon from Gad are missing]. Also [Yisrael] killed from [Levi] four (Shim'i, Amrami, Yitzhari and Uzi'eli).

[דברי הימים א כו כג] לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי

5. Implied question: [Three of these are listed afterwards] - "la'Amrami la'Yitzhari la'Chevroni la'Azi'eli"!

אימתי חזרו בימי דוד הדא הוא דכתיב [תהילים עב ז] יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח

6. Answer: (Yisrael almost totally wiped out three of them.) When did they return [to be numerous]? It was in the days of David - "Yifrach b'Yamav Tzadik v'Rov Shalom Ad Bli Yare'ach." (We explained the question and answer like HA'GAON RAV C. KANIEVSKY, SHLITA.)

אמרו מי גרם לנו לדמים הללו אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד

(e) [Yisrael] said, what caused us all this bloodshed? They said, it is because we did not do Chesed with (properly eulogize) that Tzadik (Aharon). They sat and fixed themselves and eulogized and bestowed Chesed to the Tzadik. Hash-m considered it as if he died there (in Moserah), was buried there, and they bestowed Chesed to the Tzadik.

1. NOTE: Right after Aharon died, it says that Bnei Yisrael cried for 30 days (Bamidbar 20:29)! Pirkei d'R. Eliezer (17) says that the verse is out of place. They cried at Moserah.

Here is a Maharal that emphasizes the "dialectic." 

ד' מתו בעטיו של נחש וכו'. אלו ד' יש לכל אחד ואחד טעם מופלג בחכמה למי שמבין דברים אלו, וזה כי בנימין בן יעקב הוא מסולק מן החטא, כי החטא שהוא נוטה חוץ ליושר וזהו ענין חטא, אבל בנימין בן יעקב לא היה נוטה חוץ ליושר והיה כולו צדיק. וזה תדע כי היה בחלקו ב"ה שהוא באמצע העולם, אינו נוטה מן היושר, כדכתיב ובין כתפיו שכן, ומפני שאינו נוטה חוץ ליושר הרי הוא מסולק מן החטא. גם במה שאמר "בנימין בן יעקב", תבין זה שהיתה נפשו קשורה בנפשו של יעקב שהוא נקרא ישורון... (חידושי אגדות שבת נה ב)

מכילתא:

ויבאו בני ישראל... רבי מאיר אומר בלשון אחר, כשעמדו שבטים על הים זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים, מתוך שהיו עומדין וצווחין, קפץ שבטו של בנימן וירד לים תחלה, שנאמר שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם... אל תיקרי רודם אלא רד ים, התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים, שנאמר שרי יהודה רגמתם... (בשלח פרשה ה)

...ומפני מה שרתה רוח הקדש בחלקו של בנימן, שכל השבטים היו במכירתו של יוסף, ובנימן לא היה עמהם, ועוד שכל השבטים נולדו וכו' בחוצה לארץ, ובנימן נולד בארץ ישראל, ואף על פי כן ההר חמד אלקים לשבתו. (יתרו-בחודש פרשה ד)

Also in Sotah 36b

תניא היה רבי מאיר אומר כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה, שנאמר שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם, אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר שרי יהודה רגמתם, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר ובין כתפיו שכן. (סוטה לו ב)

כי אתא רבי דימי אמר רבי בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר חופף עליו כל היום, כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין... מדמצינו בבית עולמים דשכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה... כדאמר רבי חמא בר' חנינא רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה, הכי נמי רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, והיינו דכתיב תאנת שילה... (זבחים קיח ב)

Ramban in Devarim

ידיד ה' - יקרא לבנימין ידיד ה', יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם, והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו, ובין כתיפיו ירמוז למה שדרשו בו רבותינו. ועל דרך האמת ידיד ה' ישכון על בנימין ויהיה זה לבטח לבנימין, שיבטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים, והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה, ובין כתיפיו של בנימין ישכון לעד, ומכאן נקרא שלמה ידיד ה' בעבור ה', ובנה ידידות משכנותיו... (דברים לג יב)

אחר שנולד יוסף נולד בנימין, וקראה אותו בן אוני, כלומר בן כוחי, שהוא מדת הדין, רוצה לומר תורה שבעל פה. ואביו קרא לו בנימין, רוצה לומר ינתן לי מדת ימין, רוצה לומר שבכתב... נמצא בנימין שלם מכלם, ולכן הוליד י' בנים כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם, ונקרא ידיד ה'... (האמונה והבטחון פרק כד)

Pinchas. When your mother lets you help her carry the packages.

The new Kol Rom is fantastic. It's all in one volume and indexed and user friendly. And, of course, the divrei Torah are priceless. 
In Parshas Pinchas Reb Moshe says a very poignant vort. It strongly relates to what we had written in Chukas about Chukim and Sichliyos.  I would only add that when a child offers to carry a package, it not only doesn't make it easier for the Mother, it usually makes it harder, but it's worth it.

25:11

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי 

Rashi

בקנאו את קנאתי. בְּנָקְמוֹ אֶת נִקְמָתִי — בְּקָצְפּוֹ אֶת הַקֶּצֶף שֶׁהָיָה לִי לִקְצֹף;

Kol Rom

וכתב רש״י בקצפו את הקצף שהי׳ לי לקצוף. וחזינן שזהו עיקר הדבר שקבל שכר גדול כזה וברית שלום, משום שעשה דבר שהי׳ להשי״ת לעשות. ויש למילף מזה על מצות אחרות כה״ג שג״כ יש להם שכר כזה. ואשכחן במצות צדקה ששאל טורנורופוס אם הקב״ה אוהב עניים למה אינו מפרנסם והשיב ר' עקיבא כדי שנזכה אנו בהם להנצל בגיהנם (עיין ב״ב דף י). שנמצא לתירוץ זה שודאי הוא על הקב״ה לפרנסם, אך הניח להאדים שיעשה הוא מה שעל הקב״ה לעשות שעי״ז יש שכר גדול ביותר, אף שברור שהשי״ת הי׳ מפרנסו שהוא הנותן לחם לכל וזן ומפרנס, מ״ם רצה הקב״ה שהאדם יפרנס אותו העני. ודמי לתינוק שרוצה לסייע אמו ונותנת לו דבר קטן לשאת שבעצם אינו מסייע לה כלום, שלא הי׳ קשה לאמו לשאת גם זה, אבל הרצון של התינוק לסייע אף שהיא יודעת שאינו סיוע, מראה החביבות של התינוק לאמו וזהו הנאה גדולה להאם. וכן הוא במצווה שעושה בזה מה שהשי״ת הי׳ עושה ולכן עושה נחת רוח כביכול לבוראו. וכן מצות מילה שמצינו שאמרו חז״ל ע״ז שמעשה האדם עדיף, היינו שודאי הוא דבר שכן הי׳ צריך הילד להתילד, אבל השי״ת רצה שאנחנו נעשה ונגמור מעשיו. והראה כן גם במיני מאכל שהאדם צריך לתקן. וחזינן מזה שאף שכל מין האדם לא הוזהרו למול רק ישראל לבד, מ״ים כיון שרצונו שישראל יהיו נמולים הי' יכול לבראם באופן שיהיו משונים בגופם משאר בני אדם, אבל רצוינו הי׳ שהאדם יעשה מעשה במצוה דמילה ועל זה איכא שכר ביותר, כדחזינן מפינחס.

Pinchas. That Dangerous Moment

Regarding Balak, (we will get back to Pinchas in a moment,) the Gemara AZ 4a-b:

ת"ר אל זועם בכל יום. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה זו היא רגע. ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה (במדבר כד, טז) ויודע דעת עליון. 

אפשר דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון מי הוה ידע?  ......   אלא... שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. 

So Bilaam knew that one moment in the day when Hashem is "zo'eim," and he intended to curse us at that moment, by quickly saying "kaleim."

The Gemara continues

והיינו דקאמר להו נביא (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'   א"ר אלעזר אמר להן הקב"ה לישראל עמי ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים שאם כעסתי עליכם לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'וכמה זעמו רגע וכמה רגע אמר אמימר ואיתימא רבינא רגע כמימריה ומנלן דרגע הוה ריתחיה דכתיב (תהלים ל, ו) כי רגע באפו חיים ברצונו ואיבעית אימא מהכא (ישעיהו כו, כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם

It was a great neis that Hashem did not do what He does every other day. Hashem was not zo'eim as long as Bilaam posed a threat.

What is that moment of anger, of danger?

I heard the first part of what follows in the name of the Arizal. 
(The person that said it prefaced it by saying that it is famous, and very bavust. I never heard it, and so far, I haven't found anyone that knew it, so it must be one of those "famous" vorts that nobody but the speaker ever heard.)

Because the רבש"ע recreates the world every day, as Chazal say that Hashem is מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, the re-creation involves the same initial process as the first creation did.
Rashi on the first passuk in Breishis says 

"בָּרָא אֱלֹהִים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".

Since the initial briyah was intended to be with Middas HaDin, the re-creation involves a split second of din, followed by the admixture of Rachamim. That moment of דין is the moment of זעם. 

To protect Klal Yisrael, the רבש"ע eliminated that moment from the daily re-creation. 

The AriZal says that this moment of Din is perceived by all spiritual beings, including our Neshamos. It is that moment of Din that strengthens our Yiras Shamayim.

With this in mind, said the person I'm quoting, we can answer many questions that bother us. 

How can it be that after two hundred and ten years of absolute chastity in Mitzrayim, with one minor exception, suddenly, after Yetzias Mitzrayim and Mattan Torah some Jews started not only chasing shiksas, but making utter fools of themselves with Peor while they chased them.
The answer is that Hashem had suspended that moment of din. As a result, our yiras shamayim was attenuated, and we found ourselves unprotected from the power of a yetzer hara that only two years ago would have been unthinkable, and they succumbed to the seduction of the Bnos Moav.

What does בקנאו את קנאתי mean? It seems that the proper formulation would simply be בקנאו לאלוקיו.  Pinchas was a kana'i, certainly, but what is the meaning of קנאתי, My kin'ah? The answer is that the yiras shamayim that Hashem had regularly infused into the briah was missing, and it was Pinchas' act that reinstated the darga of Yiras Shamayim that had been lost. Hashem's Kinah needed replacement, and Pinchas was the one to replace it.

The word chilisi sounds familiar. It is a form of the word "Kaleim" that Bilaam intended to use. The reason Hashem had not been Zo'eim was "ולא כיליתי", in order to prevent Bilaam from exploiting that moment to say "כלם"

Pinchas. Moshe Rabbeinu's request that his sons succeed him. Two Dinim in Malchus.

Bamidbar 27:16-18.

וידבר משה אל ה' לאמר

יפקד ה' אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה

אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה

ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו

Rashi

"יפקד ה'" - כיון ששמע משה שא"ל המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו (במ"ר) אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי א"ל הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני כדאי הוא יהושוע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל וזהו שאמר שלמה (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה

When Moshe Rabbeinu was told that the daughters of Tzelaphchad were fully entitled to inherit their father's rights because he had no sons, he asked that his own sons inherit his title and authority as the king of Klal Yisrael. (Moshe had the legal status of king - Zevachim 102.) Hashem declined to grant this request and said that Yehoshua will succeed him as king.  The Medrash Rashi quotes is famously hard to understand. It appears completely out of character for Moshe to make this request. Here are some of the many obvious difficulties, each asked by innumerable mefarshim. Each question has answers. I find none of them convincing, and I don't like ten different answers if one answer will be enough for all the questions at once.

1. When Moshe was told that he would lead the Jews, he argued and pleaded that Hashem not make him take the responsibility, that Hashem give the position to someone else, as long as he did not have to do it. Why would he want his sons to be given that responsibility?

2.  How could Moshe have thought that his sons were worthy to succeed him? They experienced nothing of the shibud Mitzrayim or Yetzias Mitrayim, and, according to many rishonim, they and their mother were the only living Jews that were not present at Mattan Torah. How were they qualified to lead Klal Yisrael? Nothing they did was recorded in the Torah. Everyone knew that Moshe's successor would be Nadav or Avihu, or Pinchas, or Yehoshua, or Kaleiv, or Nemuel, or whoever, but nobody had a hava amina that Moshe's children were in the parsha of taking their father's place.

3. I understand that Moshe had an obligation to his sons. But it is absurd to think that he was more concerned that his sons be kings than that Klal Yisrael have a great leader.  He was a shepherd of Klal Yisrael and the father of Klal Yisrael davka because his concern for their well being was paramount, more important than anything else in the world and certainly more than his self interest.

4.  שאתבע צרכי?   Or  גדולתי? He wanted his gedula to go to his sons? Was it his? He was an eved Hashem with no existence as a self interested Human Being. And now he has "needs?" He wants "My gedula" to go to his sons?

The answer:
The first king to rise to power has to earn the position. In a natural society a king gains the throne by Fear, or Civil Benefit, or Protection. Fear is his ability and the will to crush any citizens that oppose him.  Civil Benefit means that he has the ability to benefit the citizens of the state, either economically through the use of his wealth, or socially by maintaining the social order for the benefit of the dominant class. Protection means that he has the power to defend them from enemies, internal or external.   The distinction is not absolute. Every king needs the power to defend his throne through fear, and a king that can crush opposition will only be secure if he somehow provides some benefit to the ruling class or society as a whole.  (h/t Niccolo M.) But Moshe Rabbeinu acquired the throne not because he could impose his will, not because he could provide economic benefit or maintain the social structure, not because he could protect the people from enemies, but because of his personal character.

Moshe Rabbeinu was made king by Divine appointment. Why was he chosen?  He was not a terrorist or a Rothschild or an Eisenhower. The reason Moshe Rabbeinu was chosen was that he was a Godly man - it was only through him that the Ribono shel Olam could speak directly to Klal Yisrael.  It was through him that the Torah could be given, and through him that the nation could be formed.  He embodied what the Ribono shel Olam wanted Klal Yisrael to be. He was the paragon, the role model of human perfection. (Of course, it was essential that he be a protector and leader and benefactor as well, but there is a difference between central and essential.)

The great annav, Moshe Rabbeinu, was opposed to being singled out as the perfect human being, and he did not want that crown. The Ribono shel Olam insisted, and he became king.

Only a first king needs to earn the throne. Once he's earned it, it belongs to him and to his family as part of his yerusha.  Just as a man's possessions naturally go to the person that stands in his place, Moshe Rabbeinu's crown would naturally be his children's.  The identification of a child with his parents is self evident, both to the father and to the children. A king's children acquire their power because they speak for their father, they are, in a sense, their father. (Of course, the predictability and tranquility of inheritance is far better than a civil war with every succession.)

Besides the din yerusha, the din that the crown belonged to Moshe Rabbeinu and therefore to his family, there was another reason that Moshe desired that his children succeed him. Chazal say that a man that leaves a child that stands in his place is said to still be alive, to not have died. Moshe Rabbeinu felt that if he were fated to die, at least he could leave a son in his place, a successor, through whom he could be said to be alive.
(BB 116a -

מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה? דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה. ויואב לא הניח בן? והכתיב (עזרא ח, ט) מבני יואב עובדיה בן יחיאל!  אלא דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה.)

This is what Chazal mean when Moshe said אתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי.  Moshe was asking that he stay alive, and he would stay alive if his son inherited his position, if his son would continue what he lived for. Although Moshe resisted the responsibility, he only resisted the title "perfect human," "role model of what it means to be an eved Hashem." But that requirement only applied to a first king. Once the king was given the throne, his son did not need to be that paragon who earned the throne because he was perfect. His son would inherit simply because of the din of yerusha.

So why the Hashem say no? I believe that Hashem was telling Moshe that Klal Yisrael, entering Eretz Yisrael, needed another king that would rule on the basis of his spiritual perfection, another role model of what Klal Yisrael aspires to - they needed another First King. Moshe's malchus was in a completely different world, and the first king in Eretz Yisrael would have to establish a completely new state. That is why Yehoshua was chosen, and not Moshe Rabbeinu's son.

(It's tempting to say that Yehoshua was more of a son than his natural sons, as we see in BB 116a - כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה,  and then רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר כל שאינו מניח בן וחד אמר כל שאינו מניח תלמיד , but that's not what Chazal say here. They say that Yehoshua deserved it more.)

In brief:
There are two dinim in Moshe Rabbeinu's malchus. The second din is an automatic result of the first din. The first din was that he was was a paragon, a role model of what a Jew should be, and therefore a fitting interlocutor for the Ribono shel Olam and Kabbalas HaTorah. The other was the authority invested in him, the position of leadership. The first only is necessary in the first king in a line. Once the malchus was granted, the second din was automatically chal. Moshe Rabbeinu knew that his sons were not qualified for the title of Toras Moshe.  But the second din is an essential definition of kings and an automatic chalos for any king. Moshe resisted becoming king because he would be the first, and therefore needed to embody the first din. Once he had the din melech, then only the second din applies, and that certainly can and should go to his son. Moshe thought that once you established the character of a king, the succeeding generations did not need to do anything but be secular authorities, the second din. But Hashem said that Klal Yisrael, in that their lives would be totally different upon settling in Eretz Yisrael, still needed a king of the first din, and for that, only Yehoshua, to whom Moshe was "moser" the Torah, was fit.

Pinchas, Kehuna Gedola, and Kohen Gadol Challal

PART I, ON PINCHAS BEING GRANTED KEHUNA GEDOLA

This is the gist of Reb Meir Simcha in the Meshech Chochma here: 

Pinchas' action, which saved Klal Yisrael from the devastating punishment for the sin of Bnos Mo'av, resulted in his being given Kehuna. Kehuna itself, by its nature, would have been perpetual. But Hashem wanted Pinchas to be rewarded with more, that Kehuna Gedola would be his family's, and Kehuna Gedola is not purely an inherited entitlement, it requires ongoing siyata dishmaya to be worthy of being appointed to that position. As the Rambam says, Hashem's promises are contingent on zechusim and not sinning, but those of a Navi are guaranteed and unconditional. Because a bracha from Hashem requires constant merit, and Hashem wanted the bracha to be unconditional, Hashem told Moshe to inform Pinchas of the bracha in his capacity as Navi. 

כה יב-יג לכן אמור הנני נותן יו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם

הביאור על פי מה שפירש רבינו בהקדמה לפירוש המשניות שכל ההבטחות שהבטיח הקב"ה לאדם יכול להשתנות על ידי חטא וכמו שפחד יעקב שמא יגרום החטא ריש פרשת וישלח אבל מה שמבטיח על ידי נביא אינו יכול להשתנות על ידי חטא אם נאמר במאמר מוחלט לא על ידי תנאי עיין שם דברי פי חכם חן 

וזה שאמר השם: "פנחס וכו' השיב.. ולא כיליתי וכו" פעולה קיימת לדור דורים שהסיר העון מן כללות ישראל. לכן אמור פירוש אתה תאמר לו, לא שאני אומר לו, אעפ"י שהיה נביא (כמו שכתוב דברי הימים א ט:כ ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו.) ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״ שלא יגרום החטא ולא על ידי שום סיבה 

שכן מצאנו שאף בבית שני היו כהנים גדולים ממנו וכדאיתא בספרי משום שנאמר על ידי משה שהוא נביא והוא קיים לעולם 

Rav Kopperman brings that the Netziv says something that dovetails perfectly with this. 
The Sifri in the beginning of Pinchas (or the end of Balak, it's 131:3-4,) says

באו שבטו של שמעון אצל שבטו של לוי: וכי בן בתו של פוטי היה מבקש לעקור שבט אחד מישראל? וכי אין אנו יודעים בן מי הוא? כיון שראה המקום שהכל מזלזלים בו - התחיל מייחסו בשבח, שנאמר "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל". כהן בן כהן, קנאי בן קנאי, משיב חימה בן משיב חימה, השיב את חמתי מעל בני ישראל:

לכן אמור הנני נותן לו בריתי שלום. מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון י"ח כהנים גדולים,

The Netziv on that Sifri says

וחשיב שני דברים, שעשה שני פעולות, קנא לכבודו ית' והציל את ישראל ותעצר המגפה בתפלתו.

מלמד שעמדו: דכה"ג נבחר במדת השלום, וכדכתיב באהרן בריתי היתה אתו החיים והשלום. וכאשר נתברך פנחס במדה זו ממילא אין ראוי לכה״ג יותר ממנו ומבניו אחריו זרע השלום. 

ורואין אנו שכאשר חטא פנחס בבת (גדעון) [צ״ל יפתח] כמבואר בויקרא רבה פ' בחוקתי, שאמר אני כה"ג בן כה"ג ואלך אצל עה"א, בין דין לדין ספת עלובתא דא, ושניהם נתחייבו בדמי' כו', פנחס נסתלק ממנו רוה"ק הה"ד ופנחס בן אלעזר נגיד הי' עליהס לפנים ה' עמו. כצ"ל. וכלומר לפנים ולא אח"כ, כדאי' בירו'. ובב"ר פ״ט דייק מדכתיב הי' נגיד ע"ש. ומאז נסתלק מכה"ג ע' תד"א והובא בילקוט שופטים רמז ס"ח, שאז ניתנה לעלי מבני איתמר, והיינו מפני שמעל במדת החיים והשלום.

So the Netziv also says that Pinchas' reward for saving Klal Yisrael was Kehuna Gedola. Kehuna Gedola stems from the middah of Shalom, Aharon's middah.

(If you say that you don't see that the Sifri is saying that there is a relationship between Brisi Shalom and Kehuna Gedola, please note that Tosfos in Zevahim 101b brings the Sifri and learns it like the Netziv.)

There is, however, a basic difference, though, between Reb Meir Simcha and the Netziv. Reb Meir Simcha is saying it was a rock solid grant of the position. The Netziv is saying that the grant was "Brisi Shalom," an amplification of a middah that was already strong in Pinchas, and that once he got the bracha of Brisi Shalom, he would be the person most fit for the position of Kehuna Gedola. 

It may also seem that the Netziv is contrary to Reb Meir Simcha's point that the bracha, having come through a navi, was therefore immutable, because the Netziv talks of the time the Kehuna Gedola was not held by Pinchas' descendants, that the position was taken away from them. But this is not just the Netziv, it is a fact of history. Eli, the Kohen Gadol in Shiloh, he was not a descendant of Pinchas'. True, one might say that he was from Pinchas on his mother's side, but that is not what Rashi and the Radak bring from a Medrash in Shmuel I 2:30. Their Medrash says that Kehuna Gedola had been taken away from Pinchas' descendants and given to Elozors, but that this would now change, and it would revert to Pinchas' family. 

The passuk says that Elkana told Eli the Kohen Gadol that his family's gadlus had come to an end and he would be cursed.

{כז} ויבא איש אלהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר יהוה הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה: {כח} ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטרת לשאת אפוד לפני ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל: {כט} למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי: {ל} לכן נאם יהוה אלהי ישראל אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם ועתה נאם יהוה חלילה לי כי מכבדי אכבד ובזי יקלו: {לא} הנה ימים באים וגדעתי את זרעך ואת זרע בית אביך מהיות זקן בביתך: 

Rashi explains that Kehuna Gedola started out in the family of Elozor, it was taken away from them as a punishment, it moved over to Issamar's family, and now, due to Eli's children's bad behavior, the Issamar period ended and it would revert to Elozor's family.

אמור אמרתי . שני פעמים פסקתי גדולה לבני איתמר , בבני גרשון ובבני מררי נאמר ( במדבר ד כח לג ) , ביד איתמר בן אהרן הכהן , ועלי מבני איתמר היה , זו ראיתי במדרש שמואל ולשון הגון מזה שמעתי : אמור אמרתי ביתך ובית אביך וגו' ; מתחלה נתתי כהונה גדולה לאלעזר הכהן , שנאמר ( שם כ כו ) : והפשט את אהרן את בגדיו וגו' , ובימי פלגש שפקרו ישראל ברוב המצות , ומי גרם להם , פנחס וכיוצא בו , שהיה להם לסבב מעיר אל עיר ולהוכיחם , נטלתי הכהונה גדולה מהם ונתתיה לך , שמבני איתמר אתה , ואמרתי יתהלכו לפני עד עולם , שכשפוסקין לו גדולה לאדם , פוסקין לו ולדורותיו עד עולם :

כי מכבדי אכבד . את בני פנחס , שכבד אותי בשטים ( שם פרק כה יא ) , וכן היתה בימי שלמה , כשנבנה בית המקדש , (מלכים-א ב כז ) : ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן לה' כדבר ה' אשר דבר אל בית עלי , ונעשה צדוק כהן גדול תחתיו , שהיה מבני פנחס , שכן נתייחסו בדברי הימים ( א ו לח ) :

The Radak says the same.

אמור אמרתי. במדרש מתחילה נתתי כהונה לאלעזר הכהן ובניו שנאמר והלבשת אותם את אלעזר בנו ובימי פלגש בגבעה שפקרו ישראל ברוב המצות ומי גרם להם פנחס ואלעזר ושאר הכהנים שהיה להם לסבוב מעיר אל עיר ולהוציאם ולא עשו כן לפיכך נטלתי כהונה גדולה מהם ונתתיה לך שאתה מבני איתמר ואמרתי שיתהלכו ביתך ובית אביך לפני עד עולם עתה חלילה לי כי מכבדי אכבד בני פנחס שכבד אותי בשטים:

The point is that the Kehuna Gedola had moved from Elozor/Pinchas to Issamar. The Netziv's Yalkut in Shoftim says it was because of lack of sympathy for Yiftach, and Rashi/Radak in Shmuel say it was because the story of Pilegesh b'giva took place on their watch. 

In any case, it had been taken away and given to Eli's family, despite Reb Meir Simcha's ברית כהונת עולם שלא יגרום החטא ולא על ידי שום סיבה.  I guess we have to say that "immutable" doesn't mean that Kehuna Gedola would be his forever, it just means that he would have a greater right to it than anyone else. This is why, upon the failure of Eli HaKohen's children to live up to their yichus, it was taken back from them and returned to Elozor/Pinchas' descendants. So in a sense, the bracha was permanent, and the loss of the position was only temporary.  It is like Malchus and Yehuda.

In the past, we discussed the Yerushalmi that says that Eretz Yisrael and Torah are ours, but they are called Morasha, not Yerusha, and that means they are "entitlements that have to be earned." Here we learn that even those things that are out and out gifts, that are granted without condition, they, too, can be lost. The Ribono shel Olam can give you something, and if you fritter it away, or actually ruin it, it's your problem. Reb Meir Simcha saying that the gift of Kehuna Gedola to Pinchas was without condition did not mean that his descendants could not throw that gift out of the window.




Some years ago, I had mentioned that the Urim Ve'Tumim only functioned when they were on the heart of Aharon, a heart that was in total sympathy with Klal Yisrael. This is exactly the point of both Reb Meir Simcha and the Netziv. Kehuna Gedola requires the empathy and compassion that famously characterized Aharon HaKohen. A Kohen Gadol that lacks this trait is not fit, or capable, to function in that position. Pinchas, having demonstrated this kind of loving sympathy, was granted the gift of Kehuna Gedola forever - so long as his descendants embodied the trait that was essential to that position. 

This is what I had said there.

Ho’Urim ve’es HaTumim Vehoyu al Leiv Aharon. The Urim Vetumim were on the heart of Aharon. This phrase, “ahl leiv Aharon,” does not merely describe the placement of the Urim Vetumim. As we will explain, it describes the condition necessary for the Urim Vetumim to function.
The Yalkut here: R’ Shimon Ben Yochai says, the heart that rejoiced when Moshe was elevated to greatness will wear the Urim Vetumim. Rav Chaim Shmuelevitz here in the ma’amar “Sheves Achim Gam Yochad” says that this means that a heart that feels such empathy for others is fit to wear the Urim Vetumim. To understand the messages that come through it, one has to have complete sensitivity and sympathy for Klal Yisroel.
The Choshen only serves to amplify and augment that intrinsic empathy, which enables the wearer to correctly understand its messages. He connects this to the story in Brochos 31b with Eli Hakohen. When Eli told Chana that she was a drunk— shikora— she answered “lo adoni...” And the Gemora there explains “lo odon atto bedovor zeh, giliso be’atzmecho she’ein ruach hakodesh shoreh olecho sheteida she’eini schuras yoyin.” You are not a master in this matter, you have revealed that the divine spirit is not resting on you, for then you would know that I am not drunk, but rather I am overwhelmed with emotion and I am praying with total concentration. The pshat is that if Eli did not have the necessary sympathy to discern that she acted as she did because she was davening with great kavono because of her emotional desolation, he could not correctly interpret the message of the Urim Vetumim. He thought it said "shikora," drunk, when it actually said "kesarah," like Sarah, who also prayed to have a child.

PART II, ON A KOHEN GADOL THAT WAS FOUND TO BE A CHALLAL

 - I know this is too yeshivish for relaxed erev Shabbos Torah, but I thought the whole idea was fascinating. I'm torn between absolutely believing, alternately, the various contradictory opinions on this matter.
On the basis of the Sifri that says that Pinchas was granted not only Kehuna, but also Kehuna Gedola, Reb Meir Simcha points out that the Gemara's rule (e.g., Kiddushin 61b) that if a Kohen was found to be a Challal, his avoda is kosher, applies equally to a Kohen Gadol. If, on Yom Kippur, the Kohen Gadol had done the avodah, and we then realize he was a challal, bedieved his avodah is kosher. His proof is because it is from our parsha that the Gemara learns the kashrus-of-a-challal rule by a regular Kohen, from the words והיתה לו ולזרעו אחריו, and since the Sifri says that these words really refer to Kehuna Gedola, then the same rule must apply there.

He (and Reb Yitzchak Elchanan in B'er Yitzchak 25, first paragraph,) then says that this is clear from the Gemara (Makkos 11b) that discusses a person that was in an Ir Miklat and then the Kohen Gadol was found to be a Challal. There is a machlokes whether it is viewed like there was a Kohen Gadol but he died now (מתה כהונה,) or as if he were never a Kohen Gadol in the first place (בטלה כהונה.) The Gemara then says that both agree that the avoda that a kohen challal had done is kosher after the fact, and the argument is whether this is limited to kashering the avodah, or that it can be extrapolated to the laws of Arei Miklat. So, RMS says, it is clear that everyone agrees that even for those avodos for which only a Kohen Gadol is kosher, his being found a challal is not a problem.


The basic issue of a Kohen Gadol found to be a challal is also discussed in the Achronim. The Hafla'ah (Ksuvos 23) says that the avoda is passul (and I I love his proof. He says that even if a Challal is a Kohen, he can't be better than a Kohen Hedyot!) and the Minchas Chinuch (185) says it is kosher. But I like Reb Meir Simcha's proof from the Sifri. The proof from the Gemara in Makkos can be pushed away by saying that it's not true according to all the drashos in Kiddushin 61, but the raya from the Sifri seems to say that even for "l'zaro acharav" he's called not only a Kohen but even a Kohen Gadol. 

I do want to mention the Gevuras Ari's excellent question. According to those (like the Rambam (6 Bias Mikdash 10) that even after you find out that a kohen is a challal, if he persists in doing the avoda it's kosher, then why does the Gemara in Makkos say מתה כהונה ? מתה כהונה means that just like for Avodah, challalus does not passel, so too for Ir Miklat, he was a Kohen Gadol until now that we know of his psul, and it's as if he died (as far as being Kohen Gadol.) If even now that we know of his psul, it doesn't passel his future avodah, at least if he pushes his way in and does the avodah, , why would you say מתה כהונה??

Here's Reb Meir Simcha.

ובקידושין דף ס"ו ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה מנ"ל כו' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית בהוגת עולם בין זרע כשר בין זרע פסול הפירוש דבני משה נתרחקו מן הכהונה מפני שבניו היו בני בת יתרו ראב"ע ולכד בני אהרן שהיו מיוחסים בכהונה מפני שהיו בני בת נחשון ופנחס היה בן בת פוטיאל לכן גם הוא לא נתכהן עד שהרג את זמרי ולכן אמר פנחס בן אלעזר בן אהרן כף לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום דבתר אביו אזיל שהוא מיוחס ומה שאמו מבנות פוטיאל זה אינו פוסל בכהונתו והיתה לו ולזרעו אחריו כו' בגדר הזה אע"ג שאמם תהיה גרושה או חלוצה אין החסרון שבמעלת אמו גורמת לו לחלל עבודתו דבתר אביהם אזלי שהוא במעלתו אין חסרון והוא לא נתחלל ועיין ב"ב דף ק"ט בזה ודו"ק 

והנה עפ"י מה דדריש בספרי והיתה לזרעו אחריו ברית כהונת עולם שקאי על כהונה גדולה א"כ קמ"ל הפסוק דבן גרושה שלא נודע מלבד שאם עבד לא חלל אלא אף אם היה כה"ג ועבד עבודות כשהיה כה"ג דלא כשר בשאר כהן כמו עבודות דיוהכ"פ ג"כ כשר ולכן אע"ג דכתיב ברך ד' הילו על חללים בעי גם הד קרא דזרעו אחריו להכשירו למפרע לכה"ג לכן ס"ד אמינא דאפילו בע"מ נמי קק"ל שלם ולא כשהוא חסר וכן מפורש במכות דרק לענין ערי מקלט' פליגי אם מתה כהונה או בטלה כהונה אבל לעבודת כהן גדול לא מבטל כהונה ישו"ש ועיין בירושלמי תרומות ק רסבר דלמאן דמפיק מברך ד' חילו לא אמרו אלא בקדשי מקדש יוזה דלא כהגמ' פסחים ע"ג דתרומה איקרי עבודה יעו"ש ובזמן שבהמ"ד קיים וכהן מקריב נראה דוקא בכהן שאינו בע"מ אם אכל קדשי מזבח איש משלם אבל בע"מ שאכל קדשי מזבח ונודע שהוא בן גרושה משלם קרן לכהנים ובזה נדחו דברי הבתי כהונה הובא בשו"ת רע"ק סימן ע"ה לגבי וא"ו קטיע יעו"ש היטב ודו"ק

Pinchas. Relying on Miracles when Miracles Occur Reliably

Parshas Pinchas is a parsha of miracles. The Gemara in Brachos 56b says that one who sees Pinchas in a dream, wonders will be wrought for him.

הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו

Rashi- because numerous miracles occurred when Pinchas attacked Zimri.

פלא נעשה לו. כמו שנעשה לפינחס כדאמרינן בסנהדרין (דף פב.)

The miracles are enumerated there in Sanhedrin. 


The Gemara in Brachos goes on to say that if one sees the written name Huna, or Yochanan, in a dream, miracles will happen to him, and Rashi says it is because of the presence of the letter nun.

הרואה הונא בחלום נס נעשה לו חנינא חנניא יוחנן נסי נסים נעשו לו

Rashi-

נס נעשה לו. נו"ן כנגד נו"ן וכגון שראה השם כתוב: חנינא. נוני"ן הרבה נסים רבים

We have a rule called of Ein Somchin, which means one cannot rely on miracles- אין סומכין על הנס. As the Gemara in Shabbos 32a explains, Even with the best intentions, one cannot assume a miracle will happen. Also, if it does, it is not necessarily a good thing, because experiencing a miracle often means it was paid for by a withdrawal from mitzva reward account.  

ר' ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו

So here is the question. What if a miracle occurs regularly in a particular place. Can one rely on it? For example: we have a rule that one may not interrupt Shemoneh Esrei even if a snake wraps itself around one's leg, but if a scorpion approaches, one may run away.  A snake is unlikely to bother you if it is not threatened, and the seriousness of standing in prayer before Hashem outweighs the risk of a painful injury, but a.scorpion is a nasty and aggressive creature that is very likely to sting. 

But what if you were in Yerushalayim at a time that, as the Mishna in Avos 5:5 says, neither snake nor scorpion ever injured anyone. What if a scorpion crawls onto your foot during Shemone Esrei.  Can you run away from it, because we don't rely on miracles, אין סומכין על הנס, or do we say that  in Yerushalayim, where scorpions were miraculously rendered harmless, you just continue to daven?

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש,

ולא הסריח בשר הקדשיז מעולם,

ולא נראה זבוב בבית המטבחים,

ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים,

ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה,

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן,

ולא נמצא פסול בעמר ובשתי הלחם ובלחם הפנים,

עומדים צפופים ומשתחוים רוחים,

ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם,

ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

I suppose the initial response to this question would be that a reliable and predictable miracle is not a miracle at all. I do not believe that is correct. My definition of a miracle is something that is not caused by the laws of nature. True, we don't know all the laws of nature, but if something only occurs in one place, or only to one person, or only when people behave in a certain way, then it's not generated by teva, by the laws of nature. If it's above teva, then it's a miracle. It will soon become clear that this is this definition is the one accepted in Chazal, so let us put aside our initial response.

It turns out that this is a machlokes Abaya and Rava, possibly the Bavli and Yerushalmi.

In Pesachim 64b, the Gemara says that we want the sacrificial service of the Korban Pesach done in three separate shifts. Do you lock the doors between groups to ensure it's not finished in two shifts, or do you rely on the fact that the doors always locked themselves?  Abaya says, you rely on the doors to handle the problem miraculously. Rava says, you can't rely on miracles.

 נכנסה כת ראשונה וכו': איתמר אביי אמר ננעלו תנן רבא אמר נועלין תנן מאי בינייהו איכא בינייהו למסמך אניסא אביי אמר ננעלו תנן כמה דעיילו מעלו וסמכינן אניסא רבא אמר נועלין תנן ולא סמכינן אניסא 

Additionally, we find the Gemara in Shekalim 17b says that there were marble tables in the Mikdash upon which limbs of the koranos were placed temporarily, or the Lechem for the Shulchan in the Beis HaMikdash was placed until it was brought in to the golden table. Why marble? Because placing it on silver might cause it to spoil- even though neither the limbs (see MIshna Avos above) nor the bread ever spoiled. The Gemara asks, not only did the bread never spoil, but it miraculously remained steaming hot and fresh for eight days! The Gemara answers - we don't rely on miracles.

Also, the Yerushalmi in Yoma 1:4 asks, why did they keep the Kohen Gadol a little hungry before Yom Kippur and awake all night if it never ever happened that a Kohen Gadol was unexpectedly disqualified (as mentioned in the Mishna in Avos above?)  Why worry about something that never happened! The Yerushalmi answers that the invariable purity was a miracle, and, as the Korban HaEidah explains, you can't rely on miracles.

The point is that Rava in the Bavli, the Yerushalmi in Shekalm and Yoma, all say that even if a miracle is as constant as the rising of the sun, we are not allowed to rely on it.  Even where it is a constant and unvarying reality that a certain miracle will take place- and, it seems, neither svara of שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו would apply- still they hold that אין סומכין על הנס.  We, humans, are obligated to behave in a manner that assumes that the laws of nature will pertain, even though we know that they will not. Abaya holds that you can rely on the miracle in such cases.


UPDATE:
When I first posted this, the connection to the Parsha was trivial, but I put it here because I couldn't find anywhere else to put it, and it's interesting, especially in that it opens a window into the lomdus of ein somchin.  But then.....
Wow, it's good to have talmidei chachamim reading this. Harav Yehuda Oppenheimer (Mazel tov on the upcoming bar mitzvah!) reminded us of the Gemara (BB119a) about the Bnos Tzelafchad- in this week's parsha- who miraculously bore children even though they delayed marriage until they were past forty years old.  The Rashbam says that they relied on a miracle happening for them because they knew they were tzidkaniyos (as we find by Reb Chanina ben Dosa.)

צדקניות הן - שלא נישאו אלא להגון להן. תני: רבי אליעזר בן יעקב אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה. איני? והא אמר רב חסדא: ניסת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים, בת עשרים יולדת עד ארבעים, בת ארבעים שוב אינה יולדת. אלא מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד דכתיב (שמות ב, א) "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"

Rashbam-

לא נישאת פחותה מארבעים - שהיו מצפות להגון להן:

שוב אינה יולדת - ואם נתעכבו עד ארבעים שנה לא היה אדם נושא אותן והן נמי לא היה להן להתעכב עד ארבעים שנה מאחר שלא ילדו עוד:

ומשני מתוך שצדקניות היו - בטוחות בצדקתן שיעשה להם נס כיוכבד ולכך נתעכבו עד ארבעים שנה בשביל להנשא להגון כיוכבד שילדה אחר ארבעים ומיהו נישואיה איכא למימר דהיו קודם ארבעים:

So, as Rav Oppenheimer points out, we see that if there is good reason to expect a miracle, there's nothing wrong with relying on it.  As I said, this opens up a whole sugya of what the lomdus is of אין סומכין על הנס.

His words:

I have the following chakira. You've proven that according to the Yerushlami(s) and Rava in the Bavli (like whom the Rambam paskens), one may not rely on a nes even though it's been happening consistently for a long time. So: Is that because of A) the metzius. (You don't know for sure that it will occur again this time since sof kol sof it's a nes) or B) a din. (Even if it will happen again you are still over on the Issur of relying on a nes "lo senasu es Hashem"). The nafka minah would be how to understand the Rishonim who say that big Tzaddikm who are certain in their Zechuyos may rely on a nes such as Rabi Chanina ben Dosa, Bnos Tzlafchad, Avrohom Avinu, etc. If it's a metziyus then you can say that tzaddikim have a bigger guarantee than merely the fact that this nes has been happenning for so long. But if it's a din then it's tzarich iyun. 

 On the topic of people who did rely on nissim, see Taanis 21a on Nachum Ish Gamzu, who told his talmidim to keep his bed in the house because his presence would miraculously prevent it from collapsing- כל זמן שאני בבית אין הבית נופל. The Maharsha asks from ein somchin and answers that the problem of ein somchin is the possibility of a small hidden sin, and Nachum Ish Gamzu knew that he was a tzadik gamur- אבל נחום היה מחשיב עצמו לצדיק גמור.  The Gevuras Ari and Yad Dovid say that even a tzadik gamur can only rely on nissim in cases of Sheiv al Taaseh, which explains the Bnos Tzelafchad but not Reb Chanina ben Dosa.

And since we've gotten this far, here's the Sdei Chemed in Cheilek 7 under the Klal of Ein Somchin (page 464a)

כדי להציל רבים שלא יהיו ניזוקין מותר להכניס עצמו לסמוך על הנס וכעובדא דר' חנינא בן דוסא בברכות דף ל"ג ע"א דסומך על הנס והלך לחורו של ערוד 
וכן בשב ואל תעשה מותר לסמוך על הנס והיינו דבנות צלפחד סמכו על הנס ולא נשאו עד שהיו בנות ארבעים דשוב אינן יולדות כדאמרינן בבבא בתרא סוף ד' קי"ט מה שאין כן לעשות מעשה לילך במקום הנס אסור 
וכתב שבספר יוסף אברהם פרשת פינחס ד' ק אין אצלי חלק זה האריך בזה 
ולכאורה יש להוכיח דלעמוד בשב ואל תעשה שפיר דמי מעובדא דנחום איש גם זו בתענית דף כ"א ע"א פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר כך לפנות את הכלים אמר להם בני פינו את הכלים ואחר כך מטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל פינו את הכלים ואחר כך מטתו ונפל הבית והיינו בשב ואל תעשה 
ויש לדחות דשאני התם שהיה סמוך וכעין זה אמרו בזהר הקדוש ריש פרשת וישלח דף קס"ו סוף ע"ת על פסוק וישלח יעקב מלאכים ובההיא דנקדימון בן גוריון בתענית ד' י"ט ע"ב שהבטיח להאדון על הגשמים לפי שהיה בטוח בזכות השנים עשר שבטים וכמו שכתב הגאון מוהרש"א שם שוב ראית שהרב יד דוד שם כתב בההיא דנחום משום שכבר היה שם ועמד בשב ואל תעשה