Vayeira, Breishis 19:19. Are We Graded on a Curve?

 Lot sought refuge as he fled from the destruction of S'dom.  The angels suggested that he find refuge in the mountain, but he did not accept their advice.   Something about "the mountain" frightened him.  The Medrash (50:11)explains that it was no mountain he was afraid of; "mountain" means Avraham.  The angels were suggesting that he go back to his uncle, that he rejoin Avraham.  But Lot was afraid to do so, and the rationale for his fear was echoed by the Tzarfis woman in the time of Eliahu.  When her son died, the Tzarfis woman came to Eliahu, and she said "Eliahu, until you began visiting me, God saw my actions and those of my neighbors and by comparison I was a holy woman.  Now that you visit me, God sees my failings, and this caused my son to die."  Here, Lot said, "While I was in Sdom, I was, compared to them, a holy man.  If I were to rejoin Avraham, I would not survive."

Rashi here brings the Medrash, 50:11.

פן תדבקני הרעה. כְּשֶׁהָיִיתִי אֵצֶל אַנְשֵׁי סְדוֹם הָיָה הַקָּבָּ"ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה בְנֵי הָעִיר, וְהָיִיתִי נִרְאֶה צַדִּיק וּכְדַאי לְהִנָּצֵל, וּכְשֶׁאָבֹא אֵצֶל צַדִּיק אֲנִי כְרָשָׁע, וְכֵן אָמְרָה הַצָּרְפִית לְאֵלִיָּהוּ בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי (מלכים א י"ז), עַד שֶׁלֹא בָאתָ אֶצְלִי הָיָה הַקָּבָּ"ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה עַמִּי, וַאֲנִי צַדֶּקֶת בֵּינֵיהֶם, וּמִשֶּׁבָּאתָ אֶצְלִי, לְפִי מַעֲשֶׂיךָ אֲנִי רְשָׁעָה:

The Shem MiShmuel uses this to explain a parsha in Eikev, Devarim 9:4:

אל תאמר בלבבך בהדף ה' אלקיך אתם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך. 

לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך 

ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב

Do not think, when Hashem drives away the Canaanites from before you, "Because I am righteous Hashem brought me here to inherit this land and because the original residents were wicked Hashem disinherits them."  No, it is not that you are righteous, it is because they are wicked, and because Hashem promised the land to your forefathers.

He brings this Medrash to explain what error they were being warned about, what the אל תאמר בלבבך was. Hashem told us "Don't think that the Canaanites are going to die because when you arrive the contrast between your spiritual greatness and their relative failings will tip the scale against them.  You're not so special.  They were just fundamentally wicked people who deserved to be eliminated irrespective of your presence."

The idea that the צרפית was afraid of being judged negatively because of the contrast between her and Eliahu is also stated in Tosfos in Kiddushin 71a in the name of Avrahan Ger (discussing קשים גרים לישראל כספחת on the previous daf. Interestingly, Tosfos hedges the concept by saying 

שמתוך שהוא צדיק גמור היה נראה לה שמזכיר השם עונה

Reb Chaim Brown showed me this idea in the Ohr HaChaim by Kayin and Hevel:

אכן הכוונה היא להיות כי קין נתקנא בהבל בחושבו כי הוא סיבה להשפלתו כי באמצעותו הוכר אופלו, וחשב כי כשלא יהיה הבל במציאות יתרצה ה׳ בקין כי אין עוד אחר לבחור בו, וחשב להורגו,

Let's think about this, a concept that the Tzarfis woman and Lot assumed to be true, and that Hashem had to tell us was not the reason for the elimination of the Canaanites.  It appears to mean that people are judged by comparison to the others in their community.  That means that the standard of justice is relative to the other people that are being judged.  That means that Hashem grades us on a curve.

I choose that expression intentionally.  One might read the Medrash and nod his head and agree.  But when you realize that this is exactly what grading on a curve is all about, it becomes untenable.  

As I understand it, the rationale of grading on a curve is as follows: Prospective employers have an idea of the general quality of the students and the education at any given institution.  But they want, and are entitled, to know where an individual student stands within that segment.  The only way to rank students is through a curve- these are the best, these are average, and these are on the lower side.  This makes perfect sense in a market.  It makes absolutely no sense when it comes to Schar ve'Onesh.  Another reason to grade on a curve is when the instructor is inexperienced, or emotionally unfit, and might not be educating the students effectively, or the teacher is excessively strict or lenient.  If very few students do well on the examination, the problem lies with the teacher, and the students should not be penalized.  This is even less applicable to heavenly judgment.

Let me make this more clear with an analogy to the Special Olympics. If you put the winner of the Special Olympics on the medal stand with the winner of the regular Olympics, would anyone denigrate or deride the former? I hope not. You judge the athlete's achievement by his effort and skill in overcoming, in using what he has, not in comparison to the uniquely gifted and physically perfect athlete. It is an entirely different metric. When we say "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"  you don't mean that you should speak to the Ribono shel Olam באספקלריא המאירה or do an akeida on your son. You mean that are the best possible Zeesheh.

Reb Moshe, in the Fishelis'es wonderful new Kol Rom, says (Shemos 6:26)

דאע"ג שמשה רבנו היה יותר גדול מאהרן, מ"מ היו שקולים במה שכל אחד עבד את ה' בכל כשרונותיו וכוחותיו שהיו לו.

והנה כל אדם נולד עם כשרונות וכוחות ואין בזה כל מעלה, כי זו מתנת שמים, אבל כל אחד צריך לעבוד ולשפר את עצמו, ולראות שיקיים את מצורה והמצות בכל כוחותיו, וזה כל תפקידו בעולם.

And Reb Chaim Brown said "pshat in the Yalkut on Shir haShirim 7:6 הדלים שברשים הם חביבים לפני כדניאל is because there is relative judgment -- in context of his challenges, the 'dal' may deserve as much credit for whatever he does as Daniel, even though on an absolute scale there is no comparison."

It might be that Chazal are telling us that the idea is totally false, that what the Isha Hatzarfis and Lot thought, and what Bnei Yisrael might have thought, was simply wrong.  But I do not believe this is true.  We can make mistakes on our own, and if Chazal tell us what some biblical figures were thinking, unless they tell us clearly that they are talking about something which is false, it should be taken seriously.

The initial response I get from people is that Chazal are talking about people who consciously refuse to be influenced by the righteous people to whom they are exposed.   They could and should be inspired by them, and emulate them, and their refusal to allow righteousness and spirituality to affect them is a terrible sin, it is an affront to Hashem.  You have before you an example of what you ought to be, you have a teacher, and you affect deliberate blindness?  That is a terrible sin.

This is certainly true.  We are told טוב לצדיק טוב לשכנו, and אוי לרשע ואוי לשכנו (see Rashi Bamidbar 23:29 and 38,) and that means that it is good and wise to associate with a Tzadik because he will influence you to be better, and it is dangerous to associate with a Rasha, because he will influence you to become a rasha like him.  It stands to reason that if, despite  אוי לרשע ואוי לשכנו, one overcomes the influence of his neighbor the Rasha, and remains a tzadik, as Noach did (see Rashi Breishis 6:9 and Sanhedrin 108a,) it is a tremendous merit; if, despite טוב לצדיק טוב לשכנו, a person rejects the influence of a Tzadik and remains a rasha, it is a terrible sin.

But I don't believe that this explains our Medrash.  Lot is one thing: the Isha Hatzarfis is something else entirely. Everything we know about her tells us that she was a holy and righteous person.  Hashem sent Eliahu to find shelter in her home, and she merited an awe-inspiring miracle. We have absolutely no right to say that she did not allow Eliahu's presence to inspire her or elevate her spirituality.  On the contrary.  The operative principal ought to be טוב לצדיק טוב לשכנו.

So what is the pshat in the Medrash?

Here are some interpretations that we found reasonable.

1.  In the censuses in the Midbar, Shevet Levi was the smallest of the tribes.  One of the reasons is that their work in the Midbar involved a constant presence in the Mishkan and the carrying of the holy utensils (see, e.g., Rashi in Vayeitzei, Breishis 29:35.)  If a Levi was carrying the Aron Kodesh, and his mind wandered, and for a moment he thought about something trivial or foolish, he would die on the spot.  Similarly, a Kohen Gadol, while in the Kodesh Kadashim, had absolutely no leeway.  Any infinitesimal failure or distraction would be immediately fatal.  Being in the area of such holiness creates a condition of Middas Hadin.  The same may be true of the environment of a Tzadik, who embodies the kedusha of the Beis Hamikdash.

2.  Similarly, we have a passuk in our parsha that says that the degree of Hashgacha on Eretz Yisrael is qualitatively different than that of the Hashgacha on the rest of the world.  Devarim 11:11-12  והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים.  ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.  If so, we might say that the degree of Hashgach in the proximity of a tzadik is far greater.  Greater Hashgacha means close scrutiny, the kind of examination that every person eventually undergoes, but usually only at the judgment of Beis Din shel Maalah in the Olam Ha'emes after death.  Behavior that would otherwise pass might not survive this kind of close scrutiny.

I personally don't like this pshat.  To say that being near a tzadik is like walking under a קיר נטוי to the extent that it operates to turn upside down the whole concept of טוב לצדיק טוב לשכנו, and that there is some chiluk between them, doesn't appeal to me.  If you like it, זאלסטו זיין געזונט

3.  The Chazon Ish says that in our time, people can be defended on the basis of תינוק שנשבה. Life is so confusing, there was an absolute hester panim during the Holocaust, tefilla is totally ignored during the pandemic, and whenever an adam gadol offers guidance others say the opposite. But when you have Eliahu Hanavi in your house, you no longer have a din of תינוק שנשבה. 

4.  When a tzadik lives near you, you realize that you could be greater, that you should grow.  Unfortunately, inertia makes growth difficult.  Even if we know we ought to change, it is difficult to act upon what we know.  Sometimes, people only change in reaction to a traumatic event that forces them to reexamine their lives.  In cases like that, Hashem might help that person take that difficult step by shaking them up, by bringing difficult challenges to them.

UPDATE November 2024. 

I just saw a book by Artscroll on Rashi, and they address this question and bring to sources I was not aware of.

Kochvei Or #12; that the Isha HaTzarfis believed that she had initially not appreciated the gadlus of Eliyahu and therefore had not taken advantage of the opportunity to learn from him, and was punished for that failure. See also Tiferes Tzion to Breishis Rabbah there.

Rav Shlomo Wolbe, Shiurei Chumah; a person who lives among resha'im and maintains his level of yiras shamayim, this itself is a great zechus and he is viewed as righteous. But if a person is near a tzadik, he doesn't have to fight to overcome any challenge, and is therefore judged according to what he is.

Daven as if You Are the Last Fifteen Thousand

 Reb Chaim Brown's son, Eliezer, has a blog, and he posted the following from R Mordechai Malka, the Rav of Elad in Israel.

He found it on Bechadrei, https://www.bhol.co.il/news/766685

 ..  מבואר במסכת תענית דף ל ע"ב, וכן במסכת בבא בתרא דף קכא ע"א: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? וכו' (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור ע"כ. ומבואר במדרש איכה רבה (וילנא) פתיחתות א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב.

א} צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ

? ב} ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל?

ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל.

I had two problems with the vort. First, I did not like R' Levenstein's expression that the Mirrer Yeshiva in America was "כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה." Nechreva??? Yes, we all know that the greatest Mirrer talmidim, especially R Leib Malin, felt that R Avraham Kalmanowitz's creation was too Americanized, and they went and founded Beis HaTalmud. But Chorva?  Somehow, it didn't sound right.

Second, I disagreed on the idea that the last fifteen thousand davened at all. The same way that the mishna in Brachos says that prayer to change an existing fact is a תפילת שוא, and R Akiva Eiger brings from the Sefer Chasidim that it is not just futile, but actually assur, it seems to me that once the RBSO made a 'neder' or 'Shuva,' prayer to change anything is a waste of time, no less than asking for a neis. My proof is from Moshe Rabbeinu himself. It was only after he thought that the RBSO was mattir neder did the 515 tefillos begin. Evidently, before that he didn't even try to change the Gzeira. the same is true for the Dor Hamidbar. Bishlema before the last year, fine, maybe they davened that they should live and let others be among the fifteen thousand that had to die; or that they should all live until the last year in the Midbar. But in the  last year? There was no way out. אשר נשבעתי באפי!  They were definitely going to die, so instead of davening, they would have spent their time better saying vidui. Or chazering mishnayos. What's the point of tefilla at that point!

So I sent my first question, on R Levenstein's expression, to R Malka. Here is my letter.

  כבוד הרב שליט"א

ראיתי בעלון כבודו 

א{ צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ ? ב{ ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל? ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל. מעשה שהיה שתפילה פועלת נגד הטבע:

ואני מאוד תמה על המילים

.. ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה..

.. כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה..

בבקשה, יואיל נא כבוד רבנו להסביר למה התכוין במילים כדרבנות האלו

תודה רבה

אליעזר נחום איזנברג

שיקאגא

ארצות הברית

R Malka was kind enough to answer, as follows:

בס"ד 

לכבוד מעלת רבי אליעזר נחום איזנברג

שלום וברכה וכט"ס.

ראשית. שמחתי שכבודו עיין ולמד את המאמר. 

שנית. אלו הן דברי המשגיח של פונביז' ולא שלי.

שלישית. הדבר ברור ומאוד מובן שהרי כתוב בתהילים קרוב השם לכל קוראיו "אשר יקראוהו באמת". ללמדנו פעמים רבות האדם קורא ומתפלל להשם אך לא באמת, מאחר וטבעו של אדם לצרף במחשבתו את כל האופוציות הקיימות ביכולתו לפעול בכדי לקדם את בקשתו, כך שיש צירוף של כוח אנוש שהאדם תולה בו את תקוותו ואינה קריאה מכל הלב, ורק כאשר האדם מבין ומפנים שאין עוד מלבדו וגם כל ההשתדלות שלו אינה יכולה להועיל ולפעול כלום לולי רצון השם רק אז תפילתו נענית. וזה המבדיל בין כלל מתי המדבר לשיירי מתי מדבר האחרונים שהקודמים עדיין לא התפללו מעומק הלב מאחר ועדיין תלו אולי הם לא בחשבון אולם האחרונים ידעו בצורה הכי ברורה שאין שום סיכוי להימלט ורק תפילה מעומק הלב אולי תציל ולכן ניצלו. ובדומא לכך מה שהתחולל בישיבת מיר.

He's right, it's a fantastic vort and a wonderful thought about how we ought to be davening. So I told him that I had an interesting story for him: 

כבוד הרב שליט"א

תודה רבה!

מעניין מאוד מה שקרה איתי בדבר תורה זאת,

הייתי אצל רופא ירא שמים, היה לי בעיא עם הרגל שלי, בדיוק כאב לי העקב, לכבוד פרשת השבוע.

הוא ביקש שאגיד לו "ווארט," ואמרתי מה שכתבת מהר' לעווענשטין.

הוא הגיב ברגש ואמר שזה מאוד מתאים לחייו.

קודם שהמשיך לדבר, אמרתי  שזה צריך לי עיון. הקב"ה נשבע שלא יבוא דור המדבר אל הארץ, ולהתפלל במקום שבוע זה כמו צועק על העבר או מתפלל לשנות את הטבע שזה תפילת שוא, ולא רק שוא אלא לרע"א בשם ספר חסידים ממש אסור.  והא ראיה, שמשה לא התפלל על עצמו עד שחשב שהקב"ה התיר נדרו. א"כ מוכח שלהתפלל על "אשר נשבעתי באפי" זה ממש יגיעה לריק, ובמיוחד אחרי מ"ט שנים.

השיב לי הרופא שהוא בן 51, וכשהיה בן 45 אמרו לו כל הרופאים המומחים בעולם שהגיע הזמן לייאש על בנים, שלא אפשר בשום אופן שיוליד בנים, ושממש לא כדאי להמשיך לנסות. והוא החליט בלבו ש"היפלא מה' דבר??" ושדוקא במצב של יאוש הגיע הזמן להתפלל בכל לבו.

סוף דבר, יש לו בן בן חמש.  בדיוק מה שאמרת בשם הרב לעוונשטין.

ממעשה זה למדתי שהכאב שכאב לי העקב, בפרשת עקב, היה מפני שאני הייתי צריך לפגוש בדוקא ברופא זה, ושאגיד לו מה שכתבת, ועי"ז ירפא אותי רפואת הנפש.

יישר כוחך 

יתן ה' לכבודו כח ובריאות להמשיך להפיץ מעיינותיו חוצה

True story. My heel had been hurting me since Shavuos, and I finally made an appointment with an orthopedist, whom I had never met. He heard of me, and asked me to tell him a vort. I told him the vort, since it was not long after the fifteenth of Av, and he said that it really meant a lot to him. I assumed he just said that as a way of saying "Nice vort, yasher koyach," so I just kept talking, and said that I disagreed with the vort, because there was no point in davening. He then told me why the vort meant so much to him. After decades of fertility intervention, when he was 45 years old, the experts finally told him the time had come to give up. There was no way that he could ever have children, and instead of this interminable difficult and expensive and utterly futile intervention, he needs to come to terms with his reality. He then, and davka then, decided that "אין עוד מלבדו," he needed to go up the ladder to the RBSO, because there was no hope other than an answer outside of mazal and teva and "reality." 

He then said that he, now 51 years old, he has a five year old son that was born one year after he was told there was absolutely no hope.

Apparently, R Levenstein was right, and I was wrong.

Let me point out that this is not davening with more kavana, it is not a quantitative or even a qualitative difference, it is a fundamental difference. 

I also told R Malka that I figured out why R Levenstein said חרבה הישיבה. This is because he said what he said in Yiddish. Only a born Yiddish speaker knows that there is a big difference between 

די ישיבה איז חרב געווארען and 

זיי האבען א חורבע געמאכט פון די ישיבה.

The first means they destroyed it. The second, which I'm sure is what R Levenstein said, means that they missed a great opportunity, they could have created something magnificent but they used it to create something inferior.  

Whoever was saying this over in Hebrew missed that nuance.  It was just lost in translation.

(I just spoke to R Yisrael Ginsberg, R Levenstein's grandson. He said that the quote was probably true. In the Or Yechezkel, there are letters from Mirrer talmidim complaining to R Levenstein that as soon as they came to the US, the whole chevra, that had been so solid and close, just fell apart, with some going into business and others just drifting away from the Mirrer chevra. Also, even though R Levenstein's son in law, Rav Ephraim Mordechai Ginsberg, became a Rosh Yeshiva in Mir America, Rav Levenstein felt that the yeshiva created by R Kalmanovitz had no shaichus to the European Yeshiva, and the Mir was completely batteil umevutal.)

He wrote back, and said that he can see that my explanation may be true. But one thing for sure:  He is going to say over the story.

בס"ד

שלום וברכה.

יתכן. 

אבל ישר כוח על הסיפורים הנפלאים ממש מחזק ובעזרת השם אשתמש בהם לשיעורים. ברוכים תהיו.

‎*********************************************************************************************************

בכבוד רב,

לשכת הרב הראשי לאלעד

הרה"ג מרדכי מלכא שליט"א

 

www.orhamelech.org

 

טלפון בית: 03-9096874

נייד: 050-6000318

UPDATE 10/19/23

Rav Avraham Bukspan sent this to me. It is a beautiful and powerful hosafa. What a fantastic Malbim!

וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ד' ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן

 ותקרא את שמו שמואל כי מד' שאלתיו (הפטרה יום א' – שמואל א 1:19-20)

The Meiri writes (Rosh Hashana 11a) that the story of Chana’s conception after years of enduring the pain and frustration of her inability to give birth is read as the Haftorah on the first day of Rosh Hashana as a lesson in the power of heartfelt prayer on this special day. 

However, the Midrash (Yalkut Shimoni Bereishis 78) teaches that Chana was barren for 19 years and 6 months prior to the birth of Shmuel. It is reasonable to assume that a number of Rosh Hashanas had passed on which Chana prayed with great intensity and was nevertheless unanswered. What was unique about her petitions at this time that caused them to be answered?

When Chana’s husband Elkanah ascended to the Mishkan to bring sacrifices, he gave the best portion to his beloved Chana (Shmuel 1 1:3-7). However, she was unable to enjoy this, as Elkanah’s other wife, Penina, provoked and angered her, leaving her crying and unable to eat. When Elkanah noticed this, he asked her why she refused to eat, noting that even if she was in pain over her inability to bear him even one child while Penina had already borne him ten, “Am I not better to you than ten children?” 

The Malbim explains that until this point, Chana had always assumed that her barrenness pained Elkanah as much as it hurt her, and that he therefore prayed for her with the same intensity that she did. Although she had obviously prayed with great fervor, there was nevertheless a degree of desperation missing due to her reliance on the assistance of Elkanah’s prayers. Upon realizing that he had made peace with the situation by concluding that their relationship was more valuable than the birth of a child, she recognized that her entire fate was solely dependent upon the power of her prayers. Armed with this newfound conviction, she prayed as never before, and it was in that fateful year that her heartfelt prayers were finally answered.

Here is the Malbim:

השאלות

(ט) מדוע לא קמה עד הנה להתפלל רק זה עתה הפעם הראשון, ולמה אחרי אכלה ולא קודם האכילה:

ותקם הנה עד עתה סמכה את עצמה על תפלת בעלה שהיה צדיק, ועתה שראתה שהוא מתיאש מן הרחמים התעוררה להתפלל בעצמה, ותקם אחרי אכלה כי היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים בבקר ובמנחה 

The Be’er Moshe adds that we also learn from Chana’s prayers never to give up or despair of being answered. The midrash explains that to purify us, Hashem tests every person based on his or her individual ability to withstand the pain and pressure. The midrash says this is why Avrohom was 100 and Sorah was 90 when Yitzchok was born, and this is why Chana was 130 when she gave birth to Shmuel. This means that Chana entered Rosh Hashana at the age of 130 and instead of despairing and saying that it obviously was not meant to be, davka in that year she davened with more כוונה than ever before, and davka in that year was she answered.

Eikev (Sheva Brachos #10)

Picture this: I register my usual complaint about having to prepare a drasha for a Sheva Brachos with my wife. Mrs. Sympathy says, "What's the problem? You've spoken thousands of times. Why don't you just say that vort about marriage being like a house?"  Fine. I agreed. I thought about who was going to be there, and decided that nobody had heard that vort, and if they had they would have forgotten it, so it would pass. 
Then I get up to begin the speech, and I stand behind my friend, Dr.Irv Birnbaum. Dr. Birnbaum turns around and says "I hope you're not going to say over that thing about what makes a Bayis Ne'eman. I heard that one already." Unfortunately, Dr. Birnbaum is a בור סיד שאינו מאבד טיפה, and he pays serious attention, and so much for the speech I had prepared. 
But הודו לה' כי טוב I managed to pull my chestnuts out of the fire, and this is what I said.

There are three hundred sixty five days in the year, three hundred sixty five "giddin/sinews in the body," and three hundred sixty five issurim in the Torah. It has been said that each of these three sets have a one to one correspondence.  The date of Tisha B'av, which we just passed through two weeks ago, corresponds with the physical Gid Hanasheh, and the issur of the Gid Hanasheh. 

The Sh’lah in Parshas Vayeishev (not Vayishlach, Vayeishev) in the Drush “Tzon Yosef,”section 12, d’h “ve’inyan vateikah,” says: 
The malach of Eisav injured Ya’akov by overturning his כף הירך, the kaph hayarech. The letters chaf and phei, which comprise the word "kaph," are variable and can be open or closed. The letters chaf and phei symbolize the hand and the mouth, and the hand and mouth, too, can either be open or closed. An open chaph is better, because it symbolizes a hand, a caph, that is open and gives tzdaka— paso’ach tiftach es yadcha, that is ready to help others. A closed phei is better, because the greatest maileh is shtikah. In other words, the Gid Hanasheh symbolizes the danger of “loose lips and a tight fist,” being loose lipped and tight fisted. The better way is keeping your hand open in generosity and assistance, and your lips tight, avoiding criticism. The malach touched the kaph yerech to put in place a klalah that when the children of Ya’akov are oiver on the chaph and phei that national suffering will result.

So when Yosef brought dibbah ra’ah to Ya’akov, and opened his mouth, and when the brothers took money for selling him— mah betzah...nimkerenu le’yishme’eilim... the result was the suffering of Ya’akov and the golus Mitzrayim.  Later in history, this bad behavior, this sin'as chinam and lashon hara, resulted in the churbanos of Tisha B'av.

In a marriage relationship, it is vital to remember to keep your mouth closed and to keep your hand open. Be loath to criticize, and always be ready to give. 

(When I said this in Shul, someone pointed out another interesting connection: Chazal say that Yaakov had left the family encampment and gone back to retrieve “Pachim K’tanim.” So there you have pachim again. With the Sh’lah in mind, we gain a remarkable insight in what Chazal wanted to say with the term pachim k’tanim, and the connection to the event and din of Gid Hanosheh.)

The other day, I heard a nice thing from Rabbi Shlomo Tennenbaum. Many say that the purpose of Bri'as haolam was for Hashem's middah of chessed to have a sentient recipient that could understand and appreciate His chesed. We, mankind, are a tzelem Elokim, and, as such, chessed is a fundamental and essential part of what we ought to be. With this in mind, we can say a new pshat in "עזר כנגדו." Eizer k'negdo can mean that Hashem said that it is not good for Adam to be alone, because he needs to have others for whom he can do chessed. אעשה לו עזר כנגדו!  I will make for him someone for whom he can be an eizer, someone that he can love more than himself, someone for whom he can fulfill the middah of chessed selflessly and unreservedly.

And now, the words of the Abudraham become even more dramatic. 

The Abudraham says something that builds on the Gemara in Ksuvos on ח but is a great chiddush.. 

The Gemara says that we say Yotzer Ha'adam twice because Adam was created in two steps. But the Abudraham emphasizes that the reason we say בצלמו only in the second bracha is because it is only with the creation of Chava did Adam Harishon truly have a צלם אלוקים!  Only with chava is the yetzira complete, and that's why because with Chava came the shleimus of Adam Hatishon gufa. (That's my pshat in the Abudraham.)

The Abudraham.

ברוך אתה ה' יוצר האדם ברכה זו נתקנה כנגד יצירת אדם הראשון עד שלא ניטלה ממנו הצלע ואחר כך מברך אשר יצר את האדם בצלמו כנגד יצירת אדם וחוה שאף יצירת האדם לא נגמרה אלא לאחר שנגמרה יצירת חוה שהרי כשנלקחה ממנו הצלע נשתנית בריאתו ממה שהיתה קודם לכן.

So you see that it is davka with a Chava for whom you can do chesed can you be truly called a Tzelem Elokim. It is an opportunity to do the chessed we were created to do. With this chessed, a person has to means to build a Bayis Ne'eman B'Yisrael.

But there is another element that is extremely important for any young couple, and even for the rest of us old people. 

Rav Sternbuch in Eikev brings down a remarkable thing, something one would never associate with Misnagdim. 

שאל מעמך (י. יד). ובברכות לג: אטו יראה מלתא זוטרתא היא. אין לגבי משה מילת א זוטרתא היא, ותמהו המפרשים הלא דרשה משה לכל ישראל. ומה לנו שלגבי משה מילתא זוטרתא היא, והנראה בפשטות שלא הבין משה שי ש קושי ביד איש ישראלי לירא ולפחד מהדר ה׳ וגאונו.

אמנם הגאון רבי יצחק מוולוז׳ין פי׳ שמשה רבינו העניו מכל האד ם אף שידע גודל העמל והיגיעה הנזקק לאדם כדי להתעלות למדרגות ביראת שמים. אלא שמרוב ענותנותו חשב בלבו שאין בני ישראל מתקשים בזה כ״כ, כי בודאי גדולים וטובים הם ממנו.

(This, of course, is very hard to understand. Moshe Rabbeinu cannot have been a manhig if he were so out of touch with the pnimiyus of his people.)

והלום דאיתי דבר פלא להמגיד מדובנא לפ׳ שנויא דגמ׳ בשם הגר״א

כי הזוכה להתחבר עם החכמים ולהתמיד בישיבתו עמהם יגיע בידו בנקל להדמות למעשיהם, ולא יקשה בידו היראה, כי ככלי המלא העובר על גדותיו כן הצדיק משפיע על כל סביבתו יראת ה׳, עד כי מילתא זוטרתא היא, ומשרע״ה מנהיג ישראל הכיר בהם בישראל. שלגודל מעלתם יש בידו להשפיע עליהם מדרגות נעלות מאוצר יראת שמים. והיינו שאמר להם משה מה ה׳ אלקיך שואל מעמך, כי אין אתם צריכים להתייגע הרבה על כך, כיון שקרובים לו, בקל להם להשיג יראת שמים. ובספרי חסידות האריכו הרבה בשבח מעלת הדבקות בצדיקים ורבנו הגר״א פי׳ להאי קרא באופן הזה.

The point is that every young couple needs to have an adam gadol, a yarei shamayim, a pikei'ach, a baal seichel, with whom to discuss their major decisions.   Now that you were mekayeim the words of Chazal of קנה לך חבר, there is no time in life when it is more important to be mekayeim the words of Chazal עשה לך רב

With the good advice of an adam gadol, with chesed to each other, and with siyata dishmaya, you will certainly be zocheh to build a Bayis Ne'eman b'Yisrael.

Here is the Shelah.

 וענין ותקע יכף' ירך יעקב נהתפך רז ל אמרו ב"ר ע"ז גי וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו בראשית ל"ב הם הדורות היוצאים מירך יעקב דהיינו הגזירות שגזרו האומות וכשגברו על היונים נתהפך הכף לפך והוא פך שמן והירך נתהפך לירך מנורה ועתה ארמוז ענין כף ופך כי האותיות שוין רק כי כפופה ויףי פתוחה ופך הוא להיפוך פי כפופה רך פתוחה וכף היא גריעותא כי כף' רומז לכף יד רפא' רומז לפה ומעלה גדולה היא שתהיה כף של אדם פתוחה לצדקה כמו שנאמר פתוח תפתח את ידך דברים ט"ו ואח כ מעלה גדולה שפה של אדם יהיה כפוף ולא פתוח כי אין מעלה בעולם ממעלת השתיקה ובכף שגגו השבטים ויוסף בפה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם בראשית ל"ז השבטים התאוו לכסף נמאס למכור את יוסף בעשרים כסף ונמצא בספר יוסיפון בן גוריון כשנצחו חשמונאים מלחמות גדולות אז חלקו הרבה מהשלל להעניים הרי כף שלהם היתה פתוחה אחר כך הרגו מלשיני ישראל שהיו מלשינים על היהודים למסיתי מלכי יון והרג אותם יהודה מכבי כאשר סיפר היוסיפון הרי תקנו פאי שהוא פה להיות כפוף זהו סוד יפך' שמצאו שהוא היפך מן כף וזהו רמז מה שאמרו לא מספידין בחנוכה ואיזהו הספד סיפוק כף על ירך כי ותקע כף ירך ראוי להספיד אבל מן כף נעשה פך וירך הוא ירך המנורה ורמז פך של שמן כי השמן הוא מאיר ולעתיד יהתפך הפך לקרן דהיינו לקירון אור ויוחזר הגוף לכתנות אור ויאירו שניהם הגוף והנפש מאור הגדול וזה מאור הקטן מ הגוף והנפש והיו למאורות הגוף שהוא כלי להנשמה יאיר גם כן והפך הוא הגוף שהוא הכלי הוא מלא שמן המאיר ואור הנר המאיר למעלה כטבע האור שעולה הוא סוד אור הגדול של הנשמה

Eikev. Mezuza, and Seeing Eye Dogs in Shul

Fifteen years ago, we posted on the question of Jews having dogs as pets. Recently, when I was interviewed on the David Lichtenstein show on the topic, I alluded to the Gemara in Shabbos when I said that a Jew should feel at home in every other Jew's house. If you own a dog, the dog lives to bark at strangers, and when someone rings the bell, the first thing he hears is "A stranger is here, a stranger is here." This is the opposite of Avrohom Avinu's Eshel. 

When I later reviewed that Gemara in Shabbos, I looked at the Maharsha, and saw an amazing thing.

The Gemara 

Shabbos 63a-b

מר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש ואמרי לה אמר רב אסי אמר (ריש לקיש) ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנאמר למס

ס״ג ב

מרעהו חסד שכן בלשון יונית קורין לכלב למס רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר ויראת שדי יעזוב ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא נבח בה כלבא איתעקר ולדה אמר לה מרי דביתא לא תידחלי דשקילי ניביה ושקילין טופריה אמרה ליה שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד 

The Maharsha

כל המגדל כלב בתוך ביתו מונע וכו' כבר אמרו במס' ב"ק אסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו שנאמר לא תשים דמים בביתך אבל הכא הוסיף דאל יגדל כלב אפילו הוא יודע בו שאינו כלב רע ומשום דמונע חסד וגו'

 דהאורחים והעניים לא ידעו בו שאינו רע וסוברים שהוא רע ויראים ממנו מלבא לביתו וכדמייתי הך עובדא דלא היה הכלב רע ולא היה יכול להזיק ומתוך שהיתה סבורה שהוא רע הפילה ואמר ויראת שדי יעזוב דפורק ממנו וכו' דדרך מגדל הכלב להעמידו על הפתח לשמירת ביתו ויראת שדי שהיא על המזוזה לשמירת פתח ביתו הוא יעזוב ופורק מחרשייא שבת סייג

The Gemara had said that along with all the other problems with owning a dog, there is פורק ממנו יראת שמים.
What does that mean? How does owning a dog take away your yiras shamayim? When I say the daf, I always say it means that a dog is discribed as being an Az Panim, and keeping a pet like that will influence you to azus panim as well. It may be true.  But the Maharsha says that you keep the dog by the door to guard the house, and that shows that you don't trust the shemira of the Mezuza, and that's פורק ממנו יראת שמים. 

Really??? Are you supposed to rely on the mezuza for shemira instead of taking steps to improve your security? Is it a lack of emuna to build walls around your cities?  What about locking your doors at night?

Obviously, locking doors is teva, and nobody says that a mezuza allows you to be somech on nissim. Apparently, according to the Maharsha, getting a dog for security is unusual and shows that you are not relying on what most people do. If what people do bederech hateva is not enough for  you, then for your enhanced shemira you ought to be relying on your mezuza. 

My friend, Harav Shimon Kalman Goldstein, showed me something in a teshuva that I have known for more than forty years. This teshuva shows clearly that Reb Moshe held that even though a mezuza is a shemira, it is not a shemira from ganovim! This is contrary to the Maharsha. That's fine; the Maharsha is not a Rishon. But it's fascinating. 

The Teshuva is a famous one, about wearing a mezuza as a necklace.  
Igros YD II 141:3.

 "שגם הרמב"ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה, ורק מה שסוברין שהנחת המזוזה בפתח הבית היא לשמירה גשמית דהנאת עצמן הוא ביטול המצוה, ולכן שלא במקום המצוה אף ששם נכתבו לשמירה דקמיע אין בזה גרעון וחסרון לכתיבת הפרשיות והנחתן בפתח הבית למצוה, כדחזינן דפסוקים ושמות הם דברים שיש בהן ענין שמירה אף להרמב"ם ממה שכותבין בצד השני, שא"כ יש להבין מזה שגם הפרשיות יש בהו ענין שמירה אף שלא מצד המצוה, ומ"מ מודה הרמב"ם שאין בזה בטול וגריעותא להמצוה דאף דאיכא בה גם שמירה עכ"פ הוא מניחן בפתח למצוה ולא לקמיע, א"כ גם כשכותב אחד את הפרשיות לקמיע מה בכך הא כן הוא האמת שאיכא בהו ענין שמירה. ולכן אין למילף שהרמב"ם יאסור שם לכתוב פסוקי הפרשיות לקמיע כשמניחים במקום שלא שייך ענין מצות מזוזה, דאין ראי' שסובר דאסור להאמין שכתיבת פסוקים ושמות יועילו לשמירה בכלל ואף לא שפסוקי הפרשיות יועילו, היפוך מה שמפורש בגמרא בשבת דף ס"א שהיו כותבין קמיעין מענינות הרבה ויש בהן משום קדושה ואיפסק כן ברמב"ם פ"י מס"ת ה"ה, וגם בכאן אינו כותב שהן טפשין שמאמינים בדבר שאין להאמין אלא כתב שהן טפשין במה שמבטלין המצוה שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם כאילו הוא קמיע שזהו הטפשות וגם איסור גדול לדעתו. ולכן יותר נוטה לע"ד שאם נושא אדם על צוארו לכוונת שמירה ליכא בזה איסור דלא כסברת כתר"ה בזה, וכמפורש בתוספות יום טוב כלים פי"ז מט"ז שמפרש כן בכוונת הרמב"ם פ"ב מכלים ה"ב שנקט מקל שיש בו בית קבול מזוזה שמשמע שכן הי' אורח ארעא, ואינו כלום מה שכתב בתוס' אנשי שם שהרמב"ם שכתב שהם טפשים קאי גם על אנשים כאלו דהא אדרבה מפורש ברמב"ם שאינו כן אלא על אלו שכותבין שמות מלאכים ושמות קדושים בפנים קראן טפשים, ולא על אלו שכותבין מבחוץ וכ"ש שלא על אלו שנושאים מזוזה עמם לשמירה, ומשמע שגם הוא סובר דיש בזה שמירה כקמיע, ואף חכמים גדולים רשאין לעשות כן"

 ועיין בספר סדרי טהרות להגאון האדמו"ר מראדזין שפי' כהתוי"ט, וביאר בד"ה ומקל שמוכרחין לפרש כן. וארטבון דשלח לו רבי מזוזה, כדאיתא בפאה ירושלמי פ"א ה"א, ודאי היה נכרי. דאם היה יהודי כפי' הפ"מ, ודאי ידע ממזוזה והיה לו מזוזות על פתחי ביתו. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכא שהביא ראיה מכאן דמותר ליתן מזוזה לנכרי שיודע שינהוג בה כבוד דארטבן ערל היה. ותמה על מהרי"ל שנעלם ממנו ירושלמי זה, משום שגם בעובדא שמהרי"ל היה הגמון שבקש המזוזה לשמירת המבצר שודאי היה שומרה. ולדידי לא קשה זה דרבי היה בטוח שהמזוזה תשמור לארטבן, ומהרי"ל היה חושש דשמא לא זכה אותו הגמון שהמזוזה תשמרנו להמבצר שלו. וגם אולי חשב ההגמון שהמזוזה תשמור גם מגנבים, שזה לא מצינו שהמזוזה משמרת, וכשיזדמן לו הפסד מגנבים וכדומה יכעוס וישליך המזוזה לאשפה בבזיון, שלכן אסר. עכ"פ חזינן שמזוזה הוא דבר המשמר גם שלא במקום מצותה לא פחות מקמיע . . ".

 אבל אולי מפני שנכנסין לבית הכסא אין כדאי להניחן בצואר ואף שהן מחופות בהגובתא שמסיק בשבת דף מ"ב שמותר בקמיעין שמחופות עור ליכנס לבהכ"ס אולי עכ"פ יותר ראוי שלא ליכנס בהן כדי שיכירו שהוא דבר שבקדושה וגם לפעמים שעל הגובתא חקוק שם דש"י שזה אסור ולא ידעו לחלק

You see that Reb Moshe held that the shemira of Mezuza does not extend to protection from Gneiva. So it's ok to install an alarm system in your house. According to the Maharsha, it's not pashut. If alarm systems are like locks on the door, then they're fine. If they're more than people normally do, then having an alarm system is a flaw in your yiras shamayim and trust in the Shemira of the Mezuza.

Since I mentioned this sugya about dogs, there's another teshuva from Reb Moshe on the topic. He is mattir bringing a seeing eye dog in to shul. 

  Igros OC I 48

מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר פינחס מרדכי טייץ הגאב"ד עליזאבעט שליטתם שלו' וברכש הנה נדבר הסומא אשר למדו לכלב להוליכו וטוכרח הכלב להיות תמיד אצלו אם יבול ליחס לביה"כ להתפלל בצבור ולשמוע קדיש וקדושה וקה"ת וקריאת המגילה וכדומה אף שהכלב מוכרח ליכנס עמו או שיש בזה בזיון להכניס בע"ח לביה"כ שהוא מקדש מעט 

והנה איתא בירושלמי פ' בני העיר ה"נ ר' אימי מפקיד לספריא אם אחא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמטי. והוא משום דסובר כר"י בן לוי דאמר שם לעיל מזה בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם וכדאיתא גם בגמ' דידן בדף כ"ח אמר רבא חכמים ותלמידיהן מותרין דאמר ריב"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן ולכן אמר ר' אימי לספריא שאף אם הוא רק קצת בן תורה נמי נחשב כבן תורה לגבי זה ומותר כשהוא אורח להיות שם עם חמורו וכל כליו והובא בר"ן במגילה שם. וא"כ חזינן דהכנסת חמור לביהכ"נ אין קלות ראש ובזיון יותר מאכילה ושתיה ושינה דאם היה יותר מזה לא היה ניתר לת"ח דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא דמקדש כדאיתא במג"א סי' קנ"א סק"ב ודייק גם מלשון הטור וש"ע דאינך מילי אסור וגם המג"א הביא םש ירושלמי זה ברמז שכתב וכן הוא בירושלמי שת"ח מותר להתאכסן בביהכ"נ עיי"ש והוא ירושלמי זה שמפורש שגם רשאי להכניס שם החמור וגם הגר"א בסק"ח הביא לשון הירושלמי וא"כ פוסקין כן  

וגם יש להסתפק דאולי בכלל שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפלה אלא לצורך התאכסנות כעובדא דירוש' אבל כשהכניסה היא לצורך תפלה של בעליו אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל ויהיה ניחא מה שלא הזכירו זה לחדוש דין משום דאין בזה אלא משום ההתאכסנות שהזכיר המג"א בסק"ב ונוגע זה בביהכ"נ של א"י שאנו על תנאי שג"כ לפ"ז יש להתירו אבל אין זה ראיה ברורה ועדיין יש לעיין בבתי כנסיות של א"י אבל בב"כ שלש היא ראייה ברורה לע"ד שיש להתיר

 ועיין בברכות דף סיב שפרש"י בהא דאביי מרביא ליה אמרא מגדלת לו שה ומלמדתו שהולך עמו תמיד, והא אביי היה כמעט כל היום בביהמ"ד וא"כ משמע קצת שהלך עמו גם לביהמ"ד דאל"כ אלא על המעט מהיום שהיה הולך לעסקיו היה הולך עמו לא היה שייך לשון תמיד. וגם הטעם שפירש"י ק הוא ראם לא היה עמו תמיד לא היה הולך עמו לבית הכסא ובמעט היום לא היה מתרגל ונמצא שגם מגמ' דידן יש ראיה קצת אך אין זה ראיה ברורה אבל מהירושלמי הוא ראיה ברורה כדלעיל 

Here's someone that argues. Both his reasoning and his attitude sorely need adjustment, but it's kedai to know that such an "opinion" is out there.

שו"ת תלקת יעקב או"ח סימן ר כתב לחלוק עליו וכתב דאף אם יהיבנא לי' שכוונת הירושלמי ולחמריה הכוונה על חמור ממש אין זה ראי' להתיר להכניס גם כלב לביהכ"נ וכלשונו דודאי לא גרע כלב מחמור אדרבה ודאי כלב מגרע גרע מתמור ומי זוטר לן מאמר חז"ל ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא נבח בה כלבא אמר לה מרי' לא תיסתפי מיניה שקולי ניביה אמרה לי' שקילי טיבותיך ושדי' אחיזרי' כבר נד ולד ודומה קצת להא דסי' קנ"א סע' ו' דיש אוסרין ליכנס לביהכ"נ בסכין ארוך והטעם שתפלה מארכת ימיו של אדם וסכין מקצרת ועוד אמרו שהיתה אשה מעוברת נבת בה כלב והפילה נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל והכא נמי כשישחקו בו הנערים והכלב יתחיל לנבות חוץ מהגנאי והקלות ראש שיהיה בזה יש גם חשש הפלת ולד וקצת דומה לסכין ארוך ובתב שם עוד טעם לאסור וכותב כי זה העיקר אצלו כי במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה ורבים הם האנשים השתצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות אף שעפי"ד אפשר שאין זה בכלל מה שנאמר בסוף מרובה דלא יגדל את הכלב והמגדל כלבים כמגדל חזירים למה נפ"נ למיקם עלי' בארור כיון שבשו"ע חו"מ סי' ת"ט הגירסא לא יגדל כלב רע בתוך ביתו אלא א"כ קשור בשלשלאות אכן מאן מפיס לידע אם זה הכלב אינו בסוג זה ^ והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים רק האנשים השחצנים עושין כן א"כ בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ עי' ש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ל"ג דברבים קרוב הדבר לטעות ותוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור בעווה"ר שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתת כפתתו של אולם ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמות מזה תילול השם גדול ^ שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם ולהבדיל לביהכנ"ס מותר עי' מג"א סי' רמ"ד ס"ק ח' לענין לבנות ביהכ"נ בשבת ע"י קבלנות וז"ל ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתיר כי בזמן הזה שאין העכו"ם עושים מלאכה ביום חגם תהי' חילול השם בזה ועי' חת"ס ת"ו סי' מ"ג דברים מלהיבים בענין זה שלא לגרום לבא לתיה"ש ועי' רש"י עירובין ו' א' רב בקעה מצא עמי הארצות היו ומזלזלין היו במצות והחמיר עליהן סייג להרחיקן מעבירה כאדם הגודר גדר לבקעה פרוצה ובעוונה"ר לא די שאין לנו כח לגדור גדר נפרוץ בעצמנו גדר הגדור מי שהוא נוטל עליו בהוראה כזו ועי' בהקדמת אגרות משה או"ת דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר תכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם

I have to insert something a friend wrote. This is Dr. NJS, of Maaleh Adumim.

On 20/08/19 14:29, Eliezer Eisenberg wrote:

I have a personal problem with dogs, that dog lovers [tolerators] just cant relate to.
I have said on a number of occasions. including on a large stage in Koln, at the largest global dental convention. 
(The security was very tight, the  place was crawling with  swat teams each led by a very intimidating dog who was responding if not talking German.My forebears did a fine job of instilling in me a fear and revulsion for all things german and all things dog.They seem to have come a set, the gestapo  guys and their dogs...)
"It is my perception that dogs dream in German" [ explaining why I didn't really want to be there and was going right back to Israel an hour after I finished speaking]

Eikev Devarim 7:12. Escorting Departing Guests - מצות הלוית האורח

Our most interesting Halvayas Orchim experience was in the early seventies when we had to go to Philadelphia to see Doctor Ascovitz. We stopped by Rav Shmuel Kamenetzki's house to say hello - our grandfather and his father were contemporaries in Kelm and remained close after Reb Yaakov left the Talmud Torah. When we left Reb Shmuel's house, he walked us all the way to the train station. How can one forget an experience like that?

UPDATE May 24 2023:

Rabbi Doctor Dovid Greenblatt is a member of my Daf Yomi shiur. When I mentioned the above story, he told me his story about Reb Yaakov that shows that taking the mitzva os halvoyas orchim very seriously is a mesora in the Kemenestzki family.

Reb Dovid, his mother, and his older brother, had a shailah they needed to ask Reb Yaakov. Reb Elyah Lopian's son in law, Rabbi Yosef Vilenski,  got them an appointment. They all drove to Toronto and spoke to Reb Yaakov. When they left, Reb Yaakov insisted on walking out with them to the car, and even opened the car door for Rav Vilenski. Rav Vilenski was very embarrassed, and asked Reb Yaakov to let him open the door himself, but Reb Yaakov refused, saying that he is happy to be mechabed Reb Elyah's son in law. 

We find the mitzva of Halvayas Orchim in Parshas Vayigash, as explained by the Kli Yakar in his re-interpretation of the famous Chazal about the wagons Yosef sent to Yaakov. He explains that the wagons were indeed a reference to the din of Egla Arufa, but specifically because of the connection of Egla Arufa to Halvayas Orchim.

וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו'. פירש רש"י סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, לפיכך וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. ופירושו רחוק מאוד וכי דרכו של רש"י להוציא המקרא מפשוטו לגמרי, שהרי הכתוב אומר אשר שלח יוסף לשאת אותו, ועוד עגלות למה לי די בעגלה אחת. ע"כ אומר אני שגם רש"י הבין עגלות כפשוטו, אך מה שנאמר אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה, הבין רש"י מזה ששלח פירושו לויה, שיוסף עשה לויה לאותן עגלות אשר שלח, שכן נאמר וישלח את אחיו וילכו ואין שילוח זה אלא לויה, ויוסף למד דין הלויה מן יעקב, שכן נאמר (לז.יג) לכה ואשלחך אליהם, וכי אחר שילך ישלחו, ומה היה המקרא חסר אם היה אומר לכה אליהם, אלא שאמר ללותו, ויעקב למד דין הלויה מן אברהם, שנאמר (בראשית יח.טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, פירש"י ללותם, וז"ש וישלחהו מעמק חברון, ששלוח זה היינו לויה, ולמד דין הלויה מעמק אותו צדיק הקבור בחברון, כי אברהם התחיל בלויה ויטע אשל. נוטריקון אכילה שתיה לויה, וכשליוה יעקב את יוסף מסתמא הגיד לו מצות הלויה שמקורה מן פרשת עגלה ערופה, שיאמרו זקני העיר ידינו לא שפכה את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה (סוטה מה:) וכן עשה גם יוסף כשליוה את אחיו מסתמא היה נפטר מהם מתוך דברי הלכה הליכות עולם, להגיד להם דין הלויה אשר בה היה עסוק, וכתיב וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וכללו בזה כל הדברים, הן הדברים שדבר להם בביתו, הן הדברים אשר דבר אליהם כשליוה אותם, ושם דבר עמהם דין פרשת עגלה ערופה. 

The idea that when Yaakov sent Yosef to find his brothers he accompanied him till Chevron is also found in the Baal Haturim  (37:14), 

וישלחהו מעמק חברון. אע"פ שחברון הוא בהר כדכתיב ויעלו בהר ויבואו עד חברון ליווהו עד העמק ומשם שלחו 

The mitzva of לוית אורחים also relates to Parshas Eikev because it is a classic example of עקב תשמעון.  

Rabbeinu Bachay says in the beginning of the Parsha. 

ודרשו רז"ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז"ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהלים מט) עון עקבי יסובני. 

ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז"ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני.

In the second paragraph, Rabbeinu Bachay uses Levayas Meisim as an example of mitzvos that are done with one's feet, by walking, and says that the Torah is warning us that if one would fail to do these mitzvos, he will be punished. 

In the first paragraph, he says that eikev is a general reference to the type of Mitzvos that people are wont to ignore.
Had Rabbeinu Bachay been writing in our time, would have used Levayas Orchim in the first paragraph, because it is a classic example of a mitzva that people trample upon because it seems unimportant -  מצוה קלה שאדם דש בעקביו.  In our time, Levayas Orchim is done about as often as pidyon petter chamor, and with less enthusiasm.  Even though the Gemara in Sota 46b says that it is like Pikuach Nefesh, it is just not done any more.

But the fact is that in the Rishonim you see how important this mitzva is.    

Rambam Avel 14:1-3

1.

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים. ולנחם אבלים. ולהוציא המת. ולהכניס הכלה. וללוות האורחים. ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. לשאת על הכתף. ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן. ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים. עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות:

2.

שכר הלויה מרובה מן הכל. (!)  והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה. מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שנאמר וירא והנה שלשה אנשים. ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים:

3.

כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום. ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה. וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה. הרב לתלמיד עד עבורה של עיר. והאיש לחבירו עד תחום שבת. והתלמיד לרב עד פרסה. ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות:

The Daas Zkeinim on this in Vayishlach, Breishis 32:33, connects the malach's assault on Yaakov with the failure of his children to be me'laveh him.

על כן לא יאכלו בני ישראל. ע"כ לזכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו משל לאדם שהוא חש בראשו תמיד או בלבו ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש או מן הלב כדי שיהיה לו רפואה. ד"א ע"כ שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה לכך אסר להם הקב"ה גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו:

The Moshav Zkeinim in Vayeira (18:16) also says that it is greater than hakbalas pnei Shechina (like the Rambam said) and therefore it is docheh other mitzvos.

(י"ז) וי"י אמר המכסה וסמך וי"י ללמד כשהמלוה מדבר עם הנלוה בדברי תורה מיד שכינה שורה עליו וכן הוא אומר (מ"ב ב' י"א) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וגו' ודורש (תענית י' ב') הולך לשון הלכה היה מדבר 

ד"א לכך סמך וי"י שאברהם הניח שכינה לעשות לוייה מכאן אמרי׳ פטורין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות לעשות לוייה ומכאן פסק דמבטלין תלמוד תורה ותפלה כדי לעשות לויה שהוא פקוח נפש

(Although it's interesting that in the first pshat, he says that when the melaveh talks to the nilveh in learning, the Shechina rests upon him, and then he says that levaya outweighs hashra'as haShechina. Lechoira, according to the first teretz, there's no raya that it's docheh kabalas pnei Shechina, because adderaba, it is gorem kabalas pnei Shechina. So it's not just two pshatim, it's two mutually exclusive pshatim.)

And Rashi in Vayeira, 18:16

ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם 

רש"י

"לשלחם"  ללוותם, כסבור אורחים הם.

I was recently menachem aveil the Gottesman family for the petirah of the Adam Chashuv v'yakar Me'od, Rabbi Moshe Gottesman, a dear friend of the Feinsteins. The sons told me that they once visited Reb Moshe on the Lower East Side, and when they left he walked them to the elevator over their protests - and watched them through the glass as the elevator went down. But Reb Moshe was the exception in this, as in so many other things.

Saying that we don't give it the attention it seems to deserve is not meant as criticism. Even the poskim seem to give it less weight than it seems to deserve.  For example, the Tur and the Mechaber don't bring it down at all!  That needs explanation. Now that we see how important this mitzva is, why did the Tur/Mechaber not mention it? (Even Reb Yeshaya Pick Berlin, in his list of Halachos that the Poskim do not bring down - his "אומר השכחה" - does not mention this, either. Maybe that's because at least the Rambam and the Darkei Moshe do bring it, and he's doing halachos nobody brings down.) It seems from the Tur and Mechaber's omission that this halacha is not considered important any more. 

Why? How can this be?

Before beginning, and with the reality of the diminished observance of this mitzvah in our times in mind, still and all this halacha does not have to be limited to the dead.  You can and should do it with the living, too. As you will see, the Chafetz Chaim strongly encourages people to do this. I advise that you do like Rav Shmuel Kamenetsky, and go the extra mile, or at least walk people a little away from your house when they leave. 

First, we have the Darkei Moshe.  The Darkei Moshe (CM 426:1) says that now people don't expect to be accompanied, so they are mochel. Still, he says, despite that mechila, one ought to do at least daled amos. (I don't know who the Yalkut Mahar'rash is.)

ובילקוט מהרר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות

The Be'er Sheva in Sota 46b has a very different approach:

כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור כו' 

כל דיני לויה כתבן הרמב"ם ז"ל בריש פרק בתרא דהלכות אבל פרק י"ד ה"ב וכן כתבן הסמ"ג בהלכות אבל עשה דרבנן ב' והסמ"ק בסימן מ"ו 
אבל הטור ושאר המחברים האחרונים השמיטן ולא ידענא למה 
ואפשר משום דבזמן הזה אין נוהגין דיני לויה מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה טפי ממה שהיו בימי חכמי הגמרא כמו שכתבו התוס' בפרק בתרא דכתובות קי ב ד"ה הוא אומר גבי הוא אמר לעלות לארץ ישראל כו' שאינו נוהג בזמן הזה שאיכא סכנת דרכים שאין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לויה משום דחייך קודמין כן נ"ל 

This is obviously a docheik, and the Be'er Sheva is alone in this explanation. Besides the Darkei Moshe who says it's just a matter of mechila, here are the Aruch HaShulchan, the Chafetz Chaim, and the Chazon Ish, who all take the opposite position - the Be'er Sheva says we don't do it because it's too dangerous, and everyone else says we don't do it because it's not as dangerous as it used to be. 

The  Aruch Hashulchan is in CM 426:2, where he says 

אם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים ועכשיו לא נהגו בזה מפני שאין הולכין ברגל אלא נוסעים בקרון ואינו נוסע לבדו

and then he brings the Darkei Moshe.

Very similar is the shitta of the Chazon Ish as brought in the עמק ברכה from  Rav Pomeranchik in גמ"ח שבגופו אות ד, that since now there are many travelers on the roads, each one is being melaveh the other, which patters you from being melaveh.  The Chazon Ish is also brought in Rav Sternbuch's Taam Vadaas in Vayeira, Breishis 18:16-17, where he says

 ולדעת רבינו החזון איש זצ"ל שבזמן הזה אין חובת לויה כל כך כיון שברחוב או ברכב מצויים אנשים והם כמלוים לאדם

He also brings it in Parshas Shoftim by Egla Arufa. 

ידינו לא שפכו את הדם הזה (כא, ז).

פירש״י וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דם הם אלא ל א ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.

ושמעתי בשם רבנו החזון איש זצ״ל ביסוד מצות לויה שאינו אלא מפני הסכנה כשהולך יחידי, וכהיום שהדרך שמתלוים עוד אנשים בנסיעה באוטו אין בזה משום חובת לויה, אמנם אצל כמה מגדולי ישראל ראינו שקיימו בעצמם מצות לויה והיו מקפידים מאד על כך, ודעתם שיש בז ה משום כבוד ומטעם הזה נצטוינו בלויה.

The Chofetz Chaim in Ahavas Chesed says that the laxity is based on the fact that it's safer now - but then emphasizes that you better do it anyway.

והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים. 

אך יש לומר, דשם קאי על עקר לויה, דהינו, שלא ילוו אותו כלל, מה שאין כן לשעורין הללו. וסמך לדבר זה ממה דאיתא שם בגמרא, דרבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ועל כרחך משום דמחל לו על היתר. ועוד היה נראה לי לומר, דמה שכתב הרמב''ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו'. הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסמנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים; אבל במקומותינו, שהדרכים מישבים וגם הם מסמנים, אין בכלל זה. ועקר סברא זו למדתי מספר 'עיון יעקב', עין שם. אבל כל זה הוא רק ללמד זכות על העולם, במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת; אבל חלילה לפטר עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מגמרא משמע, שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות, כי אש''ל ראשי תבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. [ושמעתי, שהיה מעשה במכניס אורח אחד, ששלט אש בנכסיו. ותמהו העולם עליו, על מה לא הגנה עליו זכות מצותו ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל; ואכילה ושתיה ראשי תבות 'אש'. ורצה לומר, שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם 'אשל' אינו מנח, אלא אם כן השלימה כראוי]. ובפרט אם הלויה היא לתועלת, להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה. וכמו שכתב במהרש''א (בסוטה שם), דאף דמצוה ללוותו בכל גוני, מכל מקום עקר לויה היא להראות להמתלוה את הדרך, שלא יכשל בה, עין שם. וזהו מה שסימתי בפנים. 

My עשה לך רב וקנה לך חבר Harav Shimon Kalman Goldstein, (who should get a mazal tov, because he's probably finishing his fifty first sefer, which, like the other fifty, he will not publish,) told me something he heard from the Satmerer Rov at Shalosh Seudos of this week's parsha many years ago in Williamsburg. The Rov brought the passuk (Tehillim 49:6)

למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני 

He said in the name of his grandfather that Dovid HaMelech was worried that when he comes to the Olam Ha'emes he will find out that he will be punished for עון עקבי. What is עון עקבי? He explained that it refers to the mitzva of Levayas Orchim, a mitzva done by walking. Dovid Hamelech certainly was mekayeim that mitzva. But the problem is that being melaveh someone benefits them because your mitzvos go along with him and protect him, you are sending malachei rachamim along with the traveler to protect  him.  BUT, he said, that's only true IF the melaveh is a tzadik and sends zechusim. If the melaveh is a rasha, he's not doing the traveler any favors, he's not sending malachei rachamim, he is sending malachei chavalah, which the traveler does not need. Dovid HaMelech was afraidi that he would be punished for his levayas orchim if it turned out to hurt the people he was trying to help.

The Satmerer then said that this is the reason we do not do Levayas Orchim in our time - because we are risking harming the traveler instead of helping him. Who knows what kind of malachim you're sending with him! So it is better to just let him go on his own. This is why we don't do levaya bizman hazeh.


The idea that levaya means you're sending malachim with the traveler is actually in the Maharsha in Sota, who says that besides the importance of levaya on a lonely and dangerous road, there is a segula benefit from levaya even in the city streets, because the melaveh's malachim go with the traveler.

 ומיהו ודאי גם בעיר שייך לוי' אפי' בד' אמות גם אם לאו יחיד הוא והוא ודאי דבר סגוליי שהמתלוה ניצל מהזיקא דמטא לידי' כיון שהתחיל ללוותו ד"א גם בעיר הרי כוונתו ודעתו להצילו בדרך ומחשבתו ורצונו מהני לי' לחבירו בכל הדרך להצילו ע"ד רצון יראיו יעשה או שמלאכיו של המלוה גומרים מחשבתו ורצונו לילך במקומו עם המתלוה ולהצילו מהיזוק 

This is the pshat in the Gemara there that 

אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק

Aaay, you're going to ask, but what do the Mahrsha do with the Gemara in Sotah that says that בשביל ד' פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ד' מאות שנה ?  Pharaoh was not a tzadik gamur, but still  we see that his levaya of Avraham was a great zechus? 

On this Harav Goldstein showed me the Keren Orah that explains what the pshat is with Pharaoh's halvayah.

בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו וכו' והענין כי המלוה את חבירו מגביר כחו על המתלוה והמתלוה ניתן תחת רשות המלוה ובשביל זה ניתן הכח לפרעה להשתעבד בבניו של אברהם מפני שליוהו לאברהם והמשיך כחו ורשותו לשלוט בזרעו ויש לפרש בזה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה כו' כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה כי ביציאת ישראל ממצרים שילחם פרעה וליוה אותם וזה היה קצת צרה כי תכלית צאתם היה להפרד מתחת יד מצרים והוא בשלחם ולוותם חזר והגביר עליהם כחו ורשותו ולזה לא נחם כו' כי אמר כו' פן ינחם כו' ויסב כו' דרך המדבר ים סוף כו' וכאשר ראו בני ישראל כי מצרים נוסע אחריהם נתייראו אולי יעמוד לו כח הלויה לשלוט בם ח"ו ואמר להם משה מפי הגבורה התיצבו כו' כי אשר ראיתם את מצרים עד הנה לא תוסיפו לראותם כו' כי על הים נשבר כח פרעה לשברי שברים ונתפרדו זמ"ז עד עולם 

So despite the absence from the Tur and the Mechaber, and even from the Omer HaShikcha, you really should be careful to do Levayas Orchim. 

True, according to the Satmerer, there is a risk involved - maybe you're sending malachei chavala!  If you're worried about that, I recommend that you say a dvar Torah as you walk with the traveler. Torah is meigin. (Sota there on 46b- 

אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.)

Rav Sternbuch in Parshas Shoftim 21:7, which we mentioned above, also mentions this idea, without citing the Maharsha.

ונראה בזה שמכבדו ומלוה אותו מגלה שחפץ ביקרו, וזה גופא סגולה שלא ינזק בהלכו בדרך, כי נמצא המלוה אותו קשור עמו ומיצר הוא בצערו. ואין הקב״ה מביא עליו נזק אם לא נגזר גם על מלווהו שיצטער, כי משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו, ונמצא במה שמלוה אות ו ומראה לו חיבה מצילו מן העונש.

Rav Betzalel Stern, in his B'tzeil HaChochma (4:34) brings the Maharsha and brings many rayos to the yesod. He also brings an interesting explanation for the segula of levayas orchim from the Shlah Hakadosh.

עיי׳ בשלה״ק (מס׳ חולין דף קי״ז מדפי הספר) שכ׳, סוד לוי׳, אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם וכו׳ והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה כל הדרכים בחזקת סכנה וכו׳ לכך באה מצות לוי׳, ולוי׳ לוית חן והכוונה שנשארים בעיר מלוים אח היוצא ומעוררים החיבור כלומר עדיין אנחנו מחוברים כשם שאנחנו בני העיר כך אחה כמונו ומעוררים בזה החיבור שלמעלה דהיינו מצד נשמות, שאף שהגופות נפרדות מ״מ בשרשם מחוברים ואז וכו׳ לא ניזוק היוצא חוצה וכו׳ עכ״ל. 

The Maharal in Nesivos and Agados says something similar, that by accompanying the traveler you are being mechazek his Tzelem Elokim, and a person with a Tzelem Elokim is safe from mazikim.


Here's a slight kulah, even though I don't see how the lomdus works. Rav Ephraim Greenblatt in the Rivevos 6:414 says that you can do Halvayah with a shaliach, and his proof is from Pharaoh's levaya of Avraham. 

 מצות הלוית האורח 

בסוטה יף מ״ו ע"ב מבואר הפסוק הזה ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו א"ר יהושע בן לוי בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד כבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וגו' ארבע מאות שנה וביאר הדברים בחומש תורה תמימה בלשון זה אין הכוונה דעיקר השעבוד ר מאות שנה הי׳ בשביל ההלויה דהא אברהם לא חטא בזה מאומה ועוד דעיקר הסבה מהשעבוד מבואר לקמן בפרשה (י"ד י"ד) אלא ר"ל שזכה פרעה ונשתעבדו לו ולא למלך אחר וע' בחא"ג ומה שתפס המספר ד' פסיעות הוא משום דעיקר מצות הלויה היא ד' פסיעות ד' אמות 

והנה מבואר מכאן דהלויה ע"י שליח הוי כמלוה בעצמו שהרי פרעה לוהו לאברהם ע"י אנשים וקרי לי' הלויה וכן יש להביא ראי׳ לזה מאגדה דב"מ פ"ו ב' כל מה שעשה אברהם להמלאכים בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו וחשיב שם בשכר שאברהם הולך עמם לשלחם וה' הולך לפניהם ואי ס"ד דמדינא מחויב בעצמו א"כ מאי רבותי' אלא דמדינא רשאי ע"י שליח והוא לגודל חביבותי' לאורחים הלך בעצמו ולכן קיבל שכר ולא ראיתי להפוסקים שיעירו בזה והנה הערתו גדולה מדוע לא הובא הדין דבשליח אפשר לקחם מצות לויה ועוד קשה דהעולם לא נוהגים ולא נזהרים במצות הלוית אורחים וככר העיר כזה בעמק ברכה עמוד קל"ה וכתב וז"ל והגאון בעל חזון איש אמר לי שאפשר דחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי אבל כהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד נעשה כל אחד לויה לחברו עכ"ל 

I want to add that even according to Harav Greenblatt that you can do levayas orchim with a shaliach, you're not mekayeim halevayas hameis with a shaliach, because the shaliach has the same chiyuv as you do, and his kiyum can't be misyacheis to two people. I was wondering why that would not apply to Orchim, but I guess that if it's not the shaliach's orei'ach, he has no chiyuv, so I can send him to do my mitzvah.

NOTE - 

Above I brought the Maharsha that says that besides the natural logic that accompanying a man on the road enhances his safety, there is also a segula component, that walking with him as he begins his travel helps him in some supernatural way. I wonder if this explains the difficult Gaon (Aderes Eliahu Devarim 1:12) that says that 
ילכו זה ביקור חולים מפני שבכל המצוות ההליכה אינה תכלית המצוה אבל כאן ההליכה עצמה היא המצוה
In several posts (2013 and 2008) I speculated about the basis for the Gaon's words, and how it relates to the general issue and application of Schar Psiyos. Many achronim say that the Gaon is based on the idea that the Shechina is above the head of a choleh, so walking to visit the choleh is akin to walking to Shul, which puts it into the category of schar psiyos mei'almanah (Sotah 22a.)
But with the Maharsha in mind, I think we can say that the Gaon is telling us that based on the passuk (in Shemos 18:20,  את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ,)  that contrasts ma'aseh with halicha, we see that the Maharsha's idea that the halicha itself is what's helping, then the same is true by bikkur cholim.  ילכו בה is referring to the halicha itself, because the halicha itself is beneficial.  Just like the Maharsha says that by levayas orchim, the act of walking daled amos with the guest, even in the city, provides protection, so too we can say that by bikkur cholim, the act of walking towards the house of the choleh provides a refuah segulis. So the walking by bikkur cholim is not merely a hechsher, it is the mitzva itself, ההליכה עצמה היא המצוה, the walking itself is effective באופן סגוליי.  So the passuk עקב תשמעון teaches us that there are mitzvos where although the walking seems to be no more than a הכשר, that's not really true. 

ההליכה עצמה היא המצוה