Vayishlach. Not Relying on Hashem's Havtacha.

  לב:ח. ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ...

The Arvei Nachal here brings a Medrash that there were two "Bnei Adam" who received havtachos of safety from Hashem but who were afraid when danger faced them.  These were the Bechir Ha’avos, Yaakov, and the Adon Hanevi’im, Moshe.  He brings from the Bina L'Ittim questions on the Medrash, among which is that the words “bnei adam” are unnecessary.  

He says pshat that the havtachos they received were when they were on a certain madreiga. At that point, one could refer to them as "Bnei Adam."  But when they rose to a higher madriega, far beyond what you could call Bnei Adam,  they feared that the earlier havtacha would not apply.  He says it is because the greater they are, the more they realize how little they are. I would add that is also true because they are judged more and more with middas hadin.

ויירא יעקב מאד כו'. במדרש ר' פנחס בשם ר' ראובן שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים, הבחיר שבאבות זה יעקב כו' ואמר לו הקב"ה והנה אנכי עמך ולבסוף נתירא שנאמר ויירא יעקב, הבחיר שבנביאים זה משה כו' ואמר לו הקב"ה כי אהיה עמך ולבסוף נתירא שנאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו אין אומר אל תירא אלא למי שנתירא ע"כ. ודקדק בבינה לעתים מה הלשון בני אדם. ותו דהוה ליה למימר בקצרה בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים הבטיחן הקב"ה ונתיראו. ותו באומרו ולבסוף נתירא ולא אמר בקצרה ונתירא וכדאמר בתחלת הדברים הבטיחן הקב"ה ונתיראו ולא אמר לבסוף נתיראו.

ותירץ, שר' ראובן בא להגדיל התימה יותר, כי מה שהבטיחן היה בראשיתן בעוד שלא הורגלו כ"כ בנבואה והיו אז בגדר בני אדם כשאר הצדיקים כי יעקב עדיין לא היה בבית שם ועבר, וכן למשה רבינו ע"ה היה מאמר כי אהיה עמך בתחלת שליחותו ומה שנתיראו היה בסוף כל הזמן אחרי היותם בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים והוה ליה ללמוד ק"ו אם הובטחו מתחלה כל שכן אח"כ. ולז"א שני בני אדם הבטיחן, ר"ל בהיותם בגדר בני אדם הובטחו ונתיראו בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים, ר"ל בהיותן בגדר בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים נתיראו, והיינו נמי דקאמר אח"כ ולבסוף נתיראו, ר"ל בסוף אחרי היותו בערך רב עכ"ד. ואמנם לפ"ז השאיר ר' ראובן עליהם בתימה ואין זה במשמע.

ונראה לי לפרש לפי דרכו, דאדרבה בדברים אלו בא לתרץ הקושיות עליהם. והוא עם מה שכתבתי תכלית הידיעה שלא נדע, וכן בענין עבודת ה' מי שאינו עובד ה' כלל ידומה בדעתו שהוא צדיק גדול, ומי שהוא במדריגה גדולה בעבודת ה' ידומה לו שאינו עובד כלל, וכמאמרם ז"ל (ברכות ס"א:) כגון אנו בינונים, ולזאת והאיש משה עניו מכל האדם כי להיות בחיר הנמצאים היה שפל בעיניו יותר מכולם, וזהו תכלית המדריגות שידע שאינו עובד ה' כלל וכבר הארכנו בזה בריש פרשתן ובמ"א. וממילא שזה עצמו התירוץ על מה שנתיראו לפי שהובטחו בהיותן בגדר בני אדם ואז אפשר שהיו בעיני עצמם קצת מן הקצת ראוים לחסדי הש"י, משא"כ בסוף בהיותם בערך רב ורם אז היו שפלים בעיני עצמם ובלתי ראוים לאותה הבטחה לכן נתיראו.

ובא ר' ראובן ללמד דעת את העם בזה כי כל זמן שידמה האדם בעיני עצמו כי צדיק הוא ידע ביחוד שאין בו שום דבר ועדיין לא עבד את ה' כלל, ועשה ה' ככה בארץ לתכלית גדול היות הגאות והגאון הוא דבר רע מאד, לכן ברא אלהים את האדם בבחינה זו שכל מה שהוא צדיק יותר אזי עיקר צדקתו בהיות יודע בלבו שאינו כלום ובזה נצול מהגאות, כי אם באמת ובתמים הוא צדיק הוא נמאס בעיני עצמו ומיד שיכניס יצר הרע בלבו היותו צדיק ועובד אזי מתוך מחשבה זו ידע וישכיל שאינו צדיק, נמצא ממה נפשך יהיה תמיד שפל בדעתו והבן.

With this I added ta’am to (Hakadosh) Rabbi Shain’s vort here in his Birkas Ish.  He asks, the Gaon in Balak says that "ito" is not the same as "imo."  Ito means coincidental commonality of action resulting from disparate motives.  Imo means with unity of purpose, a personal communion of motivation.  So why by Yaakov’s camps does it say es העם אשר אתו?  It should say imo!  He answers that the shvatim did not agree with Yaakov that there was reason for fear; Shimon and Levi attacked Shechem’s city ‘betach,’ confident that they would be victorious.  Rashi says that their confidence was that the zchus of oso zakein would be meigin - בטח - שהיו כואבים ומ"א בטוחים היו על כחו של זקן .  The Sifsei Chachomim learns that “oso zakein” was Yaakov.  Yaakov himself was fearful, though.  Just as at the destruction of Shechem there was disagreement between Yaakov and the Shvatim, here, too, the same disagreement occurred; therefore, Yaakov’s splitting of the camps was contrary to the hashkafa of the shvatim, so it says ito, not imo.  

 ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות

הנה ידוע מה שכתבו המפרשים שיש חילוק בין תיבת ״אתו״ לתיבת ״עמו״, ד״עמו״ היינו במחשבה אחת בלב שוה, ו״אתו״ אינו במחשבה אחת (עיין בפרשת בלק בפסוק ״וילד עם שרי מואב״ פרש״י שם לבו כלבם שוה, ועיין שם בספר קול אליהו מה שהביא בשם הגר״א ז״ל שהקב״ה אמר לבלעם ״קום לד אתם״ היינו על מנת שלא לקלל, אבל בלעם הלד ״עם שרי מואב״ היינו על מנת לקלל) והנה העם שחצה כאן יעקב אבינו נראה שהיו בעיקר בניו ונשותיו, והם בוודאי היו טפלים ליעקב ואחזו בדרד יעקב והלכו במחשבה אחת עם יעקב, ואם כן קשה למה כתבה התורה ״ויחץ את העם אשר אתו״, הל״ל ״אשר עמו״ דהא היו עמו במחשבה אחת.

ונראה בעז״ה שיש לפרש, שבאמת היו קצת חילוקי דעות בין יעקב אבינו לבניו, דהנה יעקב היה ירא כאן מעשו ואמר ״קטנתי מכל החסדים וגו׳״ ופירש רש״י נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, והנה כאשר נלחמו שמעון ולוי בשכם כתיב ״ויבאו על העיר בטח״ ופירש רש״י ממדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן, ופשוטו הכוונה על יעקב עיין שם בשפתי חכמים, והם לא היו יראים שנתמעטו זכיותיו של אביהם הזקן וגם לא יראו שנתלכלך בחטא, ומסתבר לומר שגם כאן כאשר בא עשו גם כן לא היו יראים כלל מעשו, רק בטחו על כחו וזכותיו של יעקב אבינו, ואם יעקב היה שואלם חוות דעתם היו אומרים לו שאין מה לירא ואין צורד לחצות את העם, ולפיכד כתיב ״ויחץ את העם אשר אתו״ שבאמת לא היו בדעה אחת עם יעקב, אלא היו בטוחים בכחו של יעקב שבוודאי יעזרם ה׳ ויצילם מעשו ואין מה לירא, ואין צורד לחצות את העם.

With the Arvei Nochal we can understand what the shakla vetaria was– the shvatim were someich on the havtacha; the havtacha to Yaakov protected them. But Yaakov, on the madreiga of bechir ha’avos, could no longer rely on the havtacha given to him when he was a Ben Adam.

This interpretation leads into a discussion of Nochum Ish Gamzu and Reb Akiva.   They were famous for their bitachon.  Early in their lives, their bitachon was that everything would work out for the best, a faith justified by the happy endings of the stories in which they were in mortal danger, but came out better than before.  

But how did their lives end?  In Nachum’s case, a horrific fate of a quadruple amputee lying in a dilapidated hovel that was ready to collapse, on a bed with the legs in buckets of water to stop bugs from crawling up and eating him alive.  Reb Akiva, of course, died under the worst public torture the Romans could invent, because he taught Torah.  It is very clear that Chazal are telling us that the havtacha and the faith they displayed earlier was appropriate and justified at that time, but then there was a drastic change; and it was no longer relevant to them when they grew older and greater.  Is it any wonder that Yaakov and Moshe were afraid?

He’ara: the havtacha to Yaakov was right before the confrontation with Eisav, so it’s hard to understand the Panim Me'iros or the Arvei Nachal’s pshat about Yaakov’s substantive change.  

VERY IMPORTANT NOTE:

My son, HaRav Mordechai, pointed out something very important, which changes much of what I wrote above. 

He said that both Nachum Ish Gamzu and Rebbi Akiva asked for what happened to them!

Nachum Ish Gamzu, in Taanis 21a, 

אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי  ...  ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין 

Rebbi Akiva, in Brachos 61a,

כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו

And I realized that Yaakov Avinu did the same thing.

ספורנו  כח:כא

והיה ה' לי לאלהים. אז יהיה ה' לדיין אם לא אעבדהו בכל כחי והוא"ו כמו זאת משמשת במקום הנה. כלומר הנני מקבל עלי מעתה שהאל ית' המרחם יהיה לי לאלהים ויתנהג עמי במדת הדין:

So the Yesod of the Arvei Nachal, which I thought was supported by the stories of Rebbi Akiva and Nachum Ish Gamzu, is not the only pshat. In all three cases, Hashem had treated them with Middas HaRachamim, even made promises that they would be protected. But in each case, the person explicitly asked to be judged with Middas HaDin, and it was this conscious request that changed Hashem's hanhaga with them.

War and Innocent Non-Combatants

 I just came across an article in Israel National News titled 

Stop worrying about Gazan civilians

One cannot find any moral hand-wringing among the classic Bible commentators when fighting the enemy.

by Dr. Elliott Resnick (former chief editor of The Jewish Press.)

In that article, he writes

“We don’t target civilians,” Israel’s leaders announce with great vigor.

Indeed, they don’t. But they have no moral obligation to pursue this policy. Indeed, they arguably have a moral obligation to abandon it as it often endangers the lives of Israeli soldiers.

Halakhic expert Rabbi Chaim Jachter writes, “Rav Shaul Yisraeli [who served on Israel’s Supreme Rabbinical Court] notes that ‘We do not find the obligation in war to distinguish between blood and blood (combatants and non-combatants). In the course of war, when laying siege to a city and the like, there is no obligation to make such distinctions.’”

True, the Sifri requires that we leave an escape route when besieging a city, but the Ramban notes that this rule only applies in optional wars. It doesn’t apply in obligatory wars such as the one we’re now fighting in Gaza.

In Contemporary Halakhic Problems (volume 3), prominent posek Rabbi J. David Bleich writes, “Not only does one search in vain for a ruling prohibiting military activity likely to result in the death of civilians, but to this writer’s knowledge, there exists no discussion in classical rabbinic sources that takes cognizance of the likelihood of causing civilian casualties in the course of hostilities legitimately undertaken as posing a halakhic or moral problem.”

Likewise, the Torah contains no record of Bnei Yisrael risking their lives to save those of enemy civilians. On the contrary, it records them fighting fiercely to achieve victory. And in doing so, they often targeted non-combatants (even if we leave aside their wars of extermination against Amalek and the seven Canaanite nations, which were waged on G-d’s explicit command).

When our ancestors fought against Midian, for example, they killed every man, every boy, and practically every woman (for seducing Jewish men). One cannot find any moral hand-wringing over this massacre among the classic Bible commentators. 

The scholars cited have earned their recognition as talmidei chachamim, and the article's author is well known as a prudent and judicious individual, if, perhaps, less than phlegmatic. But it bears pointing out that, coincidentally, this issue is addressed by the mefarshim specifically in this week's parsha, and in several other places as well. 

In Vayishlach, you have the conflicts of Yaakov against Eisav, and of Shimon and Levi against Shechem. 

ויירא יעקב מאוד ויצר לו

In Vayishlach, Breishis 32:8, it says 

ויירא יעקב מאוד ויצר לו

Rashi - 

ויירא שמא יהרג, ויצר לו שמא יהרוג אחרים

The Mizrachi and the Maharal/Gur Aryeh say that Yaakov could not have been distressed over the prospect of killing Eisav if he refused the gifts and proceeded with murderous intent, because in that case, killing Eisav to protect himself would be a positive moral obligation. 

According to the Mizrachi, even Eisav's cohort would be equally liable, even if Eisav had forced them to join his army, because duress does not excuse retzicha- רציחה  is יהרג ואל יעבור. What bothered Yaakov Avinu was that while he, as Eisav's target, was not precluded from using disproportionate force against Eisav (the target of the murderer is given an absolute legal sanction to kill the rodeif by any means he chooses- השכם להרגו without consideration of alternative methods of protecting himself,) he is prohibited from using excessive force to protect others from those who pursue them (להציל את הנרדף באחד מאבריו של רודף). To protect others, one is obligated to limit the defense to what is necessary. Yaakov was afraid that in the heat of war, he would just kill everyone like a berserker, without considering that he could stop them by injuring them.

ויצר לו שמא יהרוג אחרים. ב"ר י"מ שמא יהרוג את עשו ויקללנו אביו וכן מצאתי בתנחומא אבל מהריגתן של אחרים לא היה מצר מפני שהבא להורגך השכם להורגו .... וא"ת והלא עשו גברא אלמא הוה ושמא הביאם בעל כרחם. י"ל אפי' הכי לא היה להם לשמוע לו... אך קשה דילמא לא להרוג אותו נתכוונו אלא להרוג האחרים שהיו עמו דהשת' לית בהו משום הבא להרגך השכם להרגו אלא משום רודף והרודף אחר חבירו להרגו אין הורגין אותו אלא כשאינן יכולין להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף בשיקטעו ידו או רגלו וכיוצא בהם שאז ניתן רשו' לרודף להציל את הנרדף בנפשו של רודף אעפ"י שעדין לא הרג הרודף את הנרדף כמו ששנינו בסיפרי אליבא דחכמים אבל אם היה יכול להציל את הנרדף בא' מאבריו ועבר והרגו הוא כרוצח גמור לפיכך צ"ל דויצר לו שמא יהרוג את אחרים לאו אעשו לחודיה קאי אלא אכולהו 

The Gur Aryeh begins like the Mizrachi, and then says Yaakov's fear was that he didn't know who was there to kill, and who was there because Eisav didn't let them leave, but posed no threat. He couldn't be expected to interview everyone, and he had the right to kill everyone who came with Eisav, but still, killing someone who poses no threat is רציחה בשוגג, which is, of course, a terrible thing. (Shogeg, oneis, not a discussion for this moment.)

 ואפשר לומר דשמא לא באו להרוג את יעקב, אף על גב דעשו הביא אותם עמו – משום היראה באו, אבל לא באו להרוג, ויעקב מפני שלא ידע אם באו להרוג או לא – היה מתיירא שמא יהרוג אותם שלא כדין, ומשום כך היה מציר שמא יהרוג הוא את אחרים. ואין להקשות דממה נפשך, אי דינא הוי בהאי מילתא אחר שהם באו עם אותו שבא להרוג – מסתמא דינם כמותו, לא הוי צריך לדאוג כיון דהם באו עמו – אינהו דאפסדי אנפשייהו, ואם יש לנו למתלי דבאו משום יראה ובודאי לא יעשו מידי, אם כן בודאי אסור לו להרוג, ולא שייך בזה "ויצר" כיון דאסור להרוג, דאף על גב דיש להרוג אותם כיון שבאו עם עשו שבא להרוג, מכל מקום היה ירא מן העונש, דהוי כמו חטא בשגגה, שיעקב היה סבור שבא להרוג והם לא באו להרוג, וזה הוי חטא בשגגה:

ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר

Interestingly, the Gur Aryeh a few pesukim later, regarding Shimon and Levi against Shechem, (34:13,) (brings and disagrees with the Rambam, and then) says that the nature of war between nations is that when one nation attacks the other, or commits some great crime against the other, כיון שניתן רשות למשחית.... the aggressor nation has condemned all its citizens, with no exceptions for the innocent, and the guilt lies entirely on their head. The words of the Maharal are very relevant to our current situation - כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם – כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה – מותרים ליקח נקמתם מהם. 

(The Maharal seems to contradict  himself here. In the discussion of Shechem, he says it is a sin to kill the innocent non-combatant, albeit a shogeg. Here, he says that the sin of one member of the group is borne by all the members of the group. I resolve the contradiction by distinguishing between an attack by a member of an informal group and of an attack by one citizen of a state.) The Maharal seems to distinguish between  total war between nations and limited war between two families. I am not sure where to draw the line between a nation and a group; perhaps the basis for this distinction is the ineluctable reality of anarchy in international relations, as opposed to the need for the preservation of society, or the automatic mutual responsibility among citizens of a state. )

אך קשה אם שכם חטא כל העיר מה חטאו להרוג, ותירץ הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) דבני נח מצווים על הדינין, ועבירה אחת שעובר – נהרג על ידו, וכאן ראו המעשה הרע הזה ולא דנוהו, לכך היו חייבין מיתה שלא היו דנין אותם.

 ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים, כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ (פסוק ב), כי היו יראים מהם, ואף על גב שנצטוו על הדינין – היינו כשיוכלו לדון, אבל אונס רחמנא פטריה (ב"ק כח ע"ב), ואיך אפשר להם לדון אותם:

ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" – ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם – כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה – מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות:

(I resolved the apparent contradiction between the first and second Maharal by distinguishing between a an attack or threat by member of a group, whose relationship is informal, and a member of a city/state, an אומה, whose relationship is formalized and for whom there is an automatic din of Arvus. I just saw that Rav Yitzchok Zilberstein has a different approach. As you will see, Rav Zilberstein holds that in both cases, killing the innocent is a sin, but only for such as Dovid Hamelech and Yaakov Avinu.

ויש לומר, שזה ודאי שמותר להרגם, וכמו שיעקב אבינו היה הורג את כולם, ובשעת מלחמה לא היה עושה חשבון את מי להרוג

ואת מי לא, אך יעקב אבינו משום מדת חסידותו, הצטער שמא יהרוג אנשים שלא באו להרגו, ובשבילו צריך לחזור בתשובה גם

על חטא קטן כזה, ואולי גם משום הכא כעס על שמעון ולוי שהרגו את כל שכם, אבל מדינא אין לעשות חשבון וצריך להרוג את

כולם.)

Bottom line: 

According to the Mizrachi, war allows only what is necessary to end the threat. Killing an attacker when injuring him would stop the threat is a sin. Because niceties and nuance in war is suicidal, in practice one does what is necessary, even at the expense of the totally innocent. But the true halacha requires limiting force.

According to the Rambam brought in the Maharal (also brought in the Rosh al haTorah there,) the citizenry is not innocent; they are guilty of not stopping their leaders. As the Maharal points out, this ought to be limited to individuals who have the power to do something, (and involves the political question whether authoritarians and dictators are really the expression of the will of the people, and opposition to their rule is only the desire to re-order the system, not to change the system, like the French revolution was followed by the Terror and ultimately by Napoleon,) and certainly not the women and children.

According to the Maharal by Yaakov vs. Eisav, anyone who opposes the war and poses no threat deserves to live. But the reality of war mandates that if he did not run away, he has knowingly exposed himself to death. At most, according to the Maharal, killing him, while justified in time of war, is a דחוייה, and not a הותרה, and as such, remains an עבירה, albeit a necessary evil.

According to the Maharal by Shechem, when a "nation" perpetrates an atrocity against another "nation," or attacks it without justification,

 אף על גב דלא עשה רק אחד מהם, כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה  מותרים ליקח נקמתם מהם. 

The Maharal's נקמתם מהם would even allow "targeting civilians."  However:

1. I think that it is obvious that one must draw a line between an attack by an individual that is attributed to an entire nation and an attack that is the crime of individuals within that nation that is not attributable to the nation as a whole.   The Maharal would not apply where some villains attacked on their own. If the Sinaloa cartel blew up a police station in Texas, I don't think the Maharal would say that the US had the right to destroy Mexico. The gang is an enemy of Mexico, not representative of Mexico. He is talking about מכלל העם הוא, a case where the nation, in some way, has aided or abetted the attack, through action or inaction. In the case of Hamas ימח שמם וזכרם it is obvious that they are the voice of Gaza, no less than  שכם בן חמור fully represented his city.  

2. Even in the Maharal's case, I do not believe that מותרים ליקח נקמתם מהם against a nation makes the killing of the innocent any less terrible. It is Nekama, like the nekama of a גואל הדם who has a hetter, to kill the rotzei'ach, but not a mitzva. Is it a good thing to be a גואל הדם? Muttar does not necessarily make it a good thing. It is like יפת תואר, a necessary evil allowed under extreme circumstances. This is also Rav Zilberstein's approach. But I have no proof that the Maharal holds like that. In any case, I think it is very unlikely that there are any innocents among the adults in Gaza, and the children are on an inexorable trajectory of retzicha as well. 

The Ohr Hachaim also addresses this.  His second answer is like the Rambam, that they were guilty by abetting the crime. His first answer is interesting, though - that when Shimon and Levi entered the city to kill Shechem and Chamor, the citizens threatened Shimon and Levi with deadly force in order to protect their leaders. Once they threatened Shimon and Levi with deadly force, they had a din rodef. Of course, Shimon and Levi could have turned around and left, but since they had the right to kill Shechem and Chamor, they were not obligated to do so. 

ויהרגו כל זכר ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה: 

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה: 

עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש:

סרו רדו מתוך העמלקי פן אוסיפך עמו

In Shmuel I 15:6, Shaul's war against Amalek.

ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך העמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלקי.

Shaul warned the Keini to run away, because he did not want to kill them in light of kindness they had shown the Jewish People 450 years earlier. It seems clear that had they not run away, Shaul and his army would have killed many of them despite their innocence. The universally accepted fact, the reality of war is scorched earth, the guilty and the innocent alike.  While it is justified, it is a bad thing and must be avoided where possible. 

כי דמים רבים שפכת ארצה לפני

The Radak in Divrei Hayamim I 22:8, who says that David Hamelech's killing of innocent non-combatants is one of the reasons he was not allowed to build the Beis Hamikdash. A just war involves the killing of everyone who is part of or on the territory of the enemy nation, but it is a pernicious act that harms the soul.  There are no two ways to read the Radak.

ויהי עלי דבר ה' לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני

Radak:

דמים רבים שפכת ארצה לפני, נראה כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך, כמו דם אוריה (ש"ב יא,יד ואי'), וזהו "לפני". גם בדמי הכהנים (ש"א כב,יח-יט) היה הוא הסבה, כמו שאמר "הנה אנכי סבותי בכל נפש בית אביך" (ש"א כב,כב). גם בדמי הגוים אשר שפך, אותם שלא היו בני מלחמתו, אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים; אע"פ כן לא נענש עליהם, כי כונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל. ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים "לא יחַיה איש ואשה" (ש"א כז,ט). אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרב, מנעהו מלבנות בית המקדש, שהוא לשלום ולכפרת עונות ולעתרת תפלה, כמו שמנע להניף ברזל במזבח ובבית המקדש: לפי שהברזל עושין ממנו כלי הריגה, לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב:

האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף

And finally, Rabbeinu Bachay  (Bachya) in Bamidbar by the story of Korach. It's not really proof one way or the other, because it's more descriptive than prescriptive.

Bamidbar 16:22

ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף

Rabbeinu Bachay

He begins with a discussion of Moshe and Aharon falling on their faces, which he relates to Tachanun, and says

ויפלו על פניהם. להתפלל. ומכאן לנפילת אפים בתפלה. ודע כי ענין נפילת אפים בתפלה יש בו שלש כוונות, האחת למורא השכינה, והשנית להראות צער והכנעה, והשלישית להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו.

He expands on the theme of Tachanun for a while. Then he goes to our topic, and says

והנה התפלה שהתפלל משה בנפילת אפים זהו שאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר,  וענינו אל תקיף שתוכל לכלותם כרגע, אבל אתה אלהי הרוחות והרוחות בידך הן, ואתה יודע מי אשר חטא לך ומי אשר זכה לבו וטהר מחטאתו, ואין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם אם סרחה עליו מקצת מדינה נפרע מכלן לפי שאינו יודע מי הוא החוטא אבל אתה בוחן לבות וכליות.

So; yes, the topic is discussed. It is clear that when the war is defensive, or in reaction to an atrocity, or a מלחמת מצוה, nothing and nobody stands in the way of the annihilation of the threat, even at the cost of the death of innocent non-combatants.  But it is also clear that this is injurious to the soul. It is necessary, but it is a necessary evil.

Applied to current events, as I said above, I don't believe there are ten innocents in Gaza, and the children are on an immutable, inexorable trajectory of retzicha and bahamiyus. It's an ugly and revolting reality, but it is hard to deny the facts. The only path is the utter destruction of any will to fight, the realization that war will harm them more than it harms us, as was done with the native Americans. The ruin of the spiritual potential of any Tzelem Elokim is tragic, but the spiritual degradation was self-inflicted. As they are, they pose a clear and deadly threat to Jews and to all of civilization. This is a glaring truth, and is the reason that other Arab countries, including Egypt, refuse them refuge.

To add to that unfortunate truth, the realpolitik is that if Israel were to do that, if Israel would do to Gaza what it/they earned and what justice demands, and what would was demonstrably effective in changing the existential enmity of WWII's Axis to alliances, Jews would be openly hunted all over the world. 

UPDATE, FRIDAY EREV PARSHAS VAYISHLACH

Dr. Resnick kindly responded, and it is hard to deny the validity of his point.

As you note, it's not clear from the Maharal if killing innocents is regrettable or not.  You argue that it is.  But the Maharal's tone and wording seem to suggest the opposite, in my opinion.  "Ein zeh chiluk" is a rather cavalier (in tone) and definitive (in content) statement, it seems to me.  Also, the Maharal cites the war against the Midyanim to make his point, and the orders in that war to kill almost all the women (plus all the men and boys) came directly from Moshe.

     So, lefi aniyus dati, I don't think killing civilians is a concession to the realities of war like yefas to'ar is.  I think the Maharal's attitude toward killing civilians was similar to that of the World War II generation, which felt perfectly comfortable with bombing German and Japanese civilians.

and in a later message, 

 .....

     I think your distinction between battles of nations and fights of individuals explains all the difficulties.  I don't think the addition of the postulation that killing is regrettable is necessary, in my humble opinion.

     As for your general comments on war strategy and the population of Gaza: I agree with you.  The problem is that no facts about Gaza's population or any other warring population justify killing a 90-year-old dementia patient or a one-day-old baby.  And yet, such people do indeed die in war.  That's certainly true in modern wars which feature missiles and bombs dropped from the sky, but it was also true in ancient wars.  When an army besieges a city, everyone suffers -- old and young, men and women, people who want to fight and people who would prefer to surrender but can't because they're in the minority and will be killed if they open their mouths.  

     That's why I very much like the Maharal's answer.  Essentially, he says we need not justify every individual we kill in war.  It's very possible that we will kill innocent people.  But it doesn't matter.  The individual belongs to a larger nation and the battle is against the nation.

      I think every Torah Jews instinctively understands this concept.  After all, we the Jewish people are always punished and rewarded collectively.  So are other nations.  Did every Mitzri afflict us?  And yet, the plagues affected all of them.  Similarly, did every member of Ninveh sin?  Every baby?  Of course not.  And yet, Hashem was planning on decimating the entire city.

      Hashem actually did decimate Sodom (with its one-day-old babies) and promises in the future to punish nations like Edom even though obviously the one-day-old babies of Edom don't deserve to be punished for their own sins.  Collective reward and punishment is a basic part of Judaism and it's also the implicit assumption of every war.  Nation vs. nation, not a select group of guilty individuals against another selection group of guilty individuals.

      So, yes, I agree with you that Gazans are probably one of the least innocent populations -- perhaps the least innocent population -- in the history of war.  In this war, women actually deserve to die for their own grave sins -- raising suicide bombers, etc.  But I still think the Maharal's answer is necessary.  It is the only one that allows for firing missiles -- or dropping an atomic bomb on Hiroshima -- with a clean conscience. 

A Yesod from Harav Moshe Tendler

Rabbi Tendler once said that the Torah does not present caricatures of villains. If you see someone as a rasha gamur, you are missing the lesson the Torah is teaching. In every rasha in the Torah there is gadlus and a fatal flaw, a moment of great potential and the destruction of that potential. Very often that lost opportunity is hinted at by showing a similarity to a truly great person. Until you see the similarities, pointing at the wickedness will teach you very little. (Conversely, even the greatest tzadik will fail in some way, will have some flaw.)

In Parshas Vayeishev, one person is indeed portrayed as a villain, but her villainy is given nuance by showing what she had in common with her antithesis, a woman of legendary righteousness.

Medrashim (87:9) and Onkelos (40:15, see Artscroll Onkelos note 19) make is clear, and it is really obvious from the story itself, that Potiphar did not believe his wife. You realize that Potiphar was a powerful man in ancient Egypt, and when his wife said that their disgusting Hebrew slave raped her, the natural result should have been that Potiphar would have Yosef tortured and killed on the spot.  But he did not. He consigned him to Otisville, where he was immediately appointed as head trustee. Potiphar only imprisoned him to quiet his wife.

Potiphar did not believe his wife because she was a Zonah, and her tearful description of being defiled by a lecherous Yosef was ludicrous. The wife of Potiphar was a zonah pretending to be a chaste woman, who falsely accused an innocent man and tried to have him killed.

Then you have Tamar. Tamar was a chaste woman, a tzadeikes, who pretended to be a zonah, and she was willing to die to prevent Yehuda, who was not innocent, from suffering public humiliation.  (Thank you Rabbi Milt Wakschlag for pointing this out.)

Now that we see the stark contrast, the question is, what is the point the Torah is making with this contrast. I think the answer is, based on the Medrash on 38:1 in chapter 85:2.

ויהי בעת ההוא, ולא היה צריך קריה למימר אלא (בראשית לט, א): ויוסף הורד מצרימה, ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו, רבי אלעזר ורבי יוחנן, רבי אלעזר אמר כדי לסמך ירידה לירידה. רבי יוחנן אמר כדי לסמך הכר להכר. רבי שמואל בר נחמן אמר כדי לסמך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, דאמר רבי יהושע בן לוי רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן, ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה

Chazal tell us that both Tamar and lehavdil the wife of Potiphar were miskavein l'sheim shamayim. Each of them saw that they, or someone close to them, would join this man in being the progenitor of Malchus and Mashiach. Both of them were motivated by that vision. But, evidently, kavana l'sheim shamayim is not enough. If the person himself is flawed, the actions will be znus and retzicha. As my mother in law, Rebbitzen Sheila Feinstein, used to say, when people insist that they are doing something l'sheim shamayim, check whether their Hebrew name is Shamayim. 

I am not sure if this is a tzushtell, but this does sound somewhat reminiscent of the vort said in the name of the Divrei Chaim. It's mipi hashmu'ah, so there are different versions; here's the way I heard it, followed by two other versions.  This gives special resonance to the words of the tefilla on Yom Kippur, that Hashem examines not only our actions, but יצרי מעללי איש. Keep the word Ish in mind. 

How can Chazal say that the 'Ish' that wrestled with Yaakov was the Sar shel Eisav, and the 'Ish' that found Yosef and told him where he could find his brothers was the Malach Gavriel. How do Chazal know?  They are both simply described as 'Ish.' Reb Chaim Tzanzer answered that when you see a man that looks like a malach, there is a very simple way to know for sure. If he approaches you and asks you what you need, then he is indeed a malach. If you ask him for a bracha, and he says "I can't, I'm in a hurry to daven mincha," then he is the Sar shel Eisav.

In some sense, the Sar shel Eisav is also "l'sheim shamayim niskavein." But that alone is not enough. He is still the Sar shel Eisav.

ויאבק איש עמו עד עלות השחר (לב, כה)

מי הוא אותו “איש”? כותב רש”י על פי חז”ל – “זהו שרו של עשו”.

גם בפרשת וישב, מספרת התורה סיפור שמעורב בו “איש” – “וימצאהו איש, והנה תועה בשדה, וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש” (פרק לז, טו – האיש פוגש את יוסף משוטט בשדה לחפש את אחיו, והוא פונה אליו להציע את עזרתו). והנה, שם, ב”איש” זה של פרשת וישב, פירש רש”י שאותו “איש” הוא המלאך גבריאל. נמצא שה”איש” נדרש בסיפור אחד כשרו של עשיו, ובסיפור אחר כמלאך גבריאל.

בהקשר זה ישנו סיפור ידוע על הגאון רבי חיים מצאנז, בעל ה”דברי חיים”: פעם ביקש ה”דברי חיים” מתלמיד חכם אחד לסייע לו במאמציו לסייע לעני חסר כול ולאסוף כסף עבורו. אותו תלמיד חכם, סירב והסביר שהוא עסוק בתלמוד תורה ובהעברת שיעורים וכיוצא בזה ואין לו פנאי לסיוע זה. אמר לו על כך הגר”ח מצאנז, בזכותך התיישבה לי קושיה: בפרשת וישלח נאמר “ויאבק איש עמו” ומפרש רש”י שהוא שרו של עשיו, ואילו בפרשת וישב, על “וימצאהו איש והנה תועה בשדה וכו'”, מפרש רש”י שהוא המלאך גבריאל; ולכאורה, מניין לרש”י הבדל זה, שה”איש” בפרשת וישלח הוא שרו של עשיו וה”איש” בפרשת וישב הוא המלאך גבריאל? אלא שהדבר נלמד מתוך המעשה עצמו: ה”איש” בפרשת וישב פוגש אדם אחר הזקוק לעזרה, ומיד מפנה מזמנו, מתעניין במצוקתו ומציע לו את עזרתו – “איש” כזה, זהו המלאך גבריאל; אך ה”איש” בפרשת וישלח, כשיעקב זקוק לברכה, הוא משתמט בנימוק שהוא צריך לומר שירה לפני הקב”ה (כמבואר ברש”י שם, ש”שלחני כי עלה השחר” פירושו שצריך אני לומר שירה), ומי שמשתמט מלסייע לזולת בנימוק שהוא עסוק במצווה ובאמירת שירה לקב”ה, “איש” כזה הוא שרו של עשיו… אותו תלמיד חכם הבין את המסר ושינה מדרכו 

Here's a Yiddish version, also nice. This one is "if he wrestles with you, then..."

ויאבק איש עמו הוא שרו של עשו (רש"י)

אן ארימאן איז געקומען צו הייליגן "דברי חיים" און זיך באקלאגט אז ער האט שוין א טאכטער אין די יארן, און ער האט גארנישט אויף חתונה הוצאות. האט אים דער צאנזער רב געשיקט צו א געוויסן גביר פון זיינע חסידים מיט אן המלצה בריוו אין וועלכן ער בעט אים צו געבן דעם איד א גרויסן סכום געלט. ווען דער גביר האט געליינט דעם בריוו און געזען די סומע וואס דער צאנזער רב פארלאנגט פון אים, האט ער זיך גענומען דינגען און גע'טענה'ט: דאס איז צו א גרויסער סכום, אפשר איז גענוג אביסל ווייניגער? דער ארימאן האט בשום אופן נישט געוואלט און אום געזאגט: דער הייליגער רב הייסט געבן דעם דאזיגן סכום. זיי האבן זיך געקריגט א שטיק צייט, און דער ארימאן איז אוועק מיט גארנישט. ווען ער איז צוריק געקומען קיין צאנז און עס דערציילט דעם דברי חיים, האט ער אים געגעבן אן אנדערן בריוו צו א צווייטן גביר אין אן אנדערע שטאט, און ווען יענער האט געליינט וואס דער צאנזער רב שרייבט אים, האט ער אים תיבף געגעבן דעם געפאדערטן סכום.

ווען דער ערשטער חסיד איז שפעטער געקומען צו פארן קיין צאנז האט אים דער הייליגער דברי חיים געפרעגט: פארוואס אין פרשת וישלח אויפן פסוק "ויאבק איש עמו" זאגט רש"י: "הוא שרו של עשו". און אין פרשת וישב אויפן פסוק "וימצאהו איש" זאגט רש"י: "זה גבריאל". ביי ביידע שטייט דאך נאר דאס ווארט "איש"

נאר האט אים דער דברי חיים אויסגעפירט אויב אן ארימאן קלאפט אין טיר און בעט מען זאל אים ארויסהעלפן, און יענער הייבט זיך אן צו ראנגלען און זיך מתווכח זיין און וויל נישט ארויסהעלפן, דער קען זיכער נאר זיין "שרו של עשו". אבער אויב דער גביר פרעגט: "מה תבקש", און העלפט אים ארויס, דער קען שוין זיין מלאך גבריאל.

(מושיען של ישראל)

Vayishlach, Breishis 32:8. Vayiroh Yaakov me’ohd vayeitzer lo. What did Yaakov Fear?

This was originally posted in 07, and I haven't gotten any smarter. I am adding something Larry (BlackLeibel) Schwartz ע'ה showed me from the Satmarer and several good updates.

The passuk says that when Yaakov prepared for his confrontation with Eisav, he was stricken with fear and with terrible trepidation. Why the double expression?

Rashi explains that his yirah was because he might be killed, and his tzarah/distress was because he might have to kill others. 

ויירא ויצר. וַיִּירָא שֶׁמָּא יֵהָרֵג, וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים (בראשית רבה ותנחומא):

You would think that the second half is testament to Jewish rachamim, the recognition that killing a human- no matter how much he deserves it or how immediate his threat is- brutalizes the killer and leaves indelible spiritual trauma. 

Or you might think that it is along the lines of the Gemara (Ber 32b) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו): “וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם וכו’ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ”, or Dovid Hamelech’s preclusion from building his Beis Hamikdash because “דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני” 

But you would be wrong. I have not found one mefareish of Rashi– or the Medrash Rashi is based on– that learns pshat like that. The only one that says that derech was Golda Meir. Golda Meir may deserve our love and gratitude for her loving and courageous heart and for what she did for Klal Yisrael, but a mefareish of Chumash she was not. 

The pshatim I saw range from his fear of Yitzchok’s reaction to his fear of killing non-combatants, to a fear that the death of one brother would precipitate the death of the other, as per the concern/nevu'ah Rivkah had expressed. Nobody that I saw says that Yaakov was having nightmares about possibly killing someone who needed killing. I may have missed something, and I would appreciate a mareh makom if you have one.

Leibel Schwartz ע'ה showed me what the Satmarer brings in his Divrei Yoel from the Ateres Tzvi:

He asks, as we did, what would Yaakov be afraid of? הבא להרגך! and באבוד רשעים רנה!  Pshat is that in Eisav were many neshamos of tzadikim, such as Rav Akiva, none of whom would be born if Yaakov killed him, and Yaakov was distressed about preventing these holy neshamos from coming to this world. Or more precisely, ח'ו אם יעקב יהרגם שלא יתענש על ידם. 

I guess it's similar to Moshe Rabbeinu's ויפן כה וכה, that when you are using nissim and ruchniyus to eliminate a threat, you have to be sure that you are not interfereing with a potential tzadik in the future. By Moshe, he saw there were none. Here, Yaakov saw there were, so he was in a predicament.

In any case, you see that he assumes, as we did, that protecting yourself and your family from a violent savage by killing him is nothing to be afraid of.

UPDATE:

Rav Moish Pollack called in a he'ara on the Ateres Tzvi. At this point, Eisav's children were already born, so what does it mean that he was afraid to destroy Eisav's descendants? 

Rabbi Pollack is a talmid chacham, and I am assuming that the basis of his question is correct - that no children were born to Eisav later. If so, I would answer that Yaakov really did not have the option of killing only Eisav. A battle would have involved all of Eisav's children, and Yaakov would have had to kill them all to save himself.

Rav Avraham Bukspan directed our attention to a similar drasha on the passuk in Tehillim 142:2, 

קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן

The Medrash there says

קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן. למה ב' פעמים קולי. וכן אמר הכתוב (שם נז ב) חנני ה' חנני. ב' פעמים. אלא כך אמר דוד חנני שלא אפול בידו וחנני שלא יפול בידי. וכן קולי אל ה' אזעק שלא אפול בידו קולי אל ה' אתחנן שלא יפול בידי:

The two drashos are certainly mirror images. But if Rav Bukspan meant it as evidence of how Chazal read Yaakov's words here, I disagree. I do not think it is reasonable to compare David HaMelech's fear of harming the Meshiach Hashem, about whom the Ribono shel Olam said 

וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול אמר לו הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו היינו דכתיב (תהלים ז, א) שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני וכי כוש שמו והלא שאול שמו אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו 

with Yaakov's confrontation with Eisav. 

REB CHAIM BROWN to the rescue. 

Reb Chaim showed me something I would never have found, in that the author is not part of the ASU, the Artscroll Universe. I never heard of him, but he seems to have been a man that was not afraid of controversy.  See here and here. 

From Harav Chaim Hirschensohn, his sefer נמוקי רש"י - חידושי הרח"ה, page 53b, in the HebrewBooks site page 124:

... השתדלות המפרשים לבאר מדוע צר לו אם יהרג אחרים, הלא המה רודפים, והבא להרגך השכם והורגו, לא נחוץ כלל, כי גם ההורג בהתר את חבירו צר לו לאדם נכבד שבא לידי מדה זו.

So I guess it boils down to the old machlokes about whether certain mitzvos, even though required and important, can leave a stain on a person's middos. We've discussed this many times, and in this post I have a link to other places plus something from Reb Chaim on the subject.  (There's a whole world out there - the Or HaChaim, the Shiurei Da'as, Reb Aharon, lhbchlch Rav Sternbuch, and others.) Rav Hirschensohn's use of the idea to explain the words of Chazal here is novel, but it is no longer only Golda Meir.

Reb Chaim also showed me the Ksav Sofer that says pshat in the passuk is that Yaakov was bichlal not afraid of getting killed. He had a havtacha. He was afraid that he would have to kill Eisav, and as a result, it would distance him from the Ribono shel Olam and he would end up dying as a result of that richuk. This is all based on the Gemara in Shabbos 149b, 

וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּבַת יַעֲקֹב: כָּל שֶׁחֲבֵירוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ — אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מְנָלַן? ...

מֵהָכָא: ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״, אֵין ״לֹא טוֹב״ אֶלָּא רָע, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע״ — צַדִּיק אַתָּה ה׳ וְלֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע. 

So the idea is that it didn't bother him a ki hu zeh that he might have to kill Eisav. What bothered him was being the instrument of middas hadin that brings death to others. (This did not bother Moshe Rabbeinu when he brought the makkos, and it did not bother Moshe or Dovid or Avraham Avinu when they engaged in several wars. Perhaps the difference is whether you're in the War Room or on the battlefield.)  (That Ksav Sofer is also fascinating because in the second half of the paragraph he quotes Reb Yonasan Eibschutz's Luchos Ha'Eidus, where he bitterly complains about the horrible injustice of being a nirdaf from the Chacham Tzvi for the vile and unfounded accusation of following Shabtai Tzvi. It begins on page 148 of the לוחות העדות. I have it in the Otzar, but otherwise it's not available online.)

UPDATE:

Rav Bukspan sent me this geshmakkeh insight into what Chazal meant when they said וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים . and relating to the Ateres Tzvi.

AGADAH: CONCERN FOR "ACHERIM" 

QUESTION: The Gemara explains that the Mishnah often refers to Rebbi Meir as "Acherim," because Rebbi, the redactor of the Mishnah, did not want to refer to Rebbi Meir by his name. Rebbi Meir had attempted to unseat Rebbi's father, Raban Shimon ben Gamliel, from his position as Nasi, and therefore Rebbi, in deference to his family's honor, referred to Rebbi Meir as "Acherim."

Rav Naftali Maryles (1828-1890), the Rov of Litovisk and the son of the Yoruslaver Rebbe, Rav Shimon Maryles zt'l, points out that this Gemara reveals a deeper meaning behind the words of Rashi in Parshas Vayishlach. The Torah (Bereishis 32:8) says that when Yakov heard of Esav's impending approach, "he became very afraid, and he was distressed." Rashi explains that he became "afraid" lest he be killed, and he was "distressed" lest he kill others ("Im Yaharog Hu Es Acherim"). Why, though, was Yakov worried that he would have to kill someone else? Yakov was being pursued by Esav, who wanted to kill him, and the Torah teaches that if one person is being mortally pursued by another, then he is bidden to kill the pursuer in order to protect his own life! Why, then, was Yakov concerned?

Also, why does Rashi say that Yakov was afraid that "he would have to kill others (Acherim)"? He should have said that Yakov was afraid that "he would have to kill Esav"! Maharal)

ANSWER: The Gemara in Gitin (56a) relates that one of the Roman leaders, Niron (the Caesar Nero), converted and became Jewish, and one of his descendants was Rebbi Meir. The Romans descended from Esav, as Rashi points out at the end of Vayishlach. Rashi, therefore, is saying that Yakov was distressed that he might be forced to kill Esav and thereby prevent the birth of Rebbi Meir, who was called "Acherim"!

Rav Naftali of Litovisk points out that a similar theme is found in Rashi in Parshas Shemos (2:12). The Torah there teaches that before Moshe Rabeinu killed the Egyptian slave-master, he looked to all sides to make sure "that there was no one." Rashi explains that this means that he looked into the future to make sure that none of the future descendants of this Egyptian would ever convert and become Jewish, and only then did he kill him. (Sefer Ayalah Sheluchah, Parshas Shemos, republished in 2001 by his descendant, Rabbi Ari Maryles. See also Peninim Yekarim, Parshas Vayishlach, and Kanah Avraham.)

Binyamin, Ben Oni, Beatitude, Ignominy.

Thank you Dr. Meir Zahtz and Rabbi Milt Wachschlag for your invaluable contributions.

Summary.

It is a truism that we all comprise opposing forces. But Binyamin embodied forces of unparalleled opposition and unparalleled strength. 

This diametric opposition of extremes was articulated by the names he was given by his mother and his father, Ben Oni and BinYamin. 

Following upon his mournful appelation of Ben Oni, the tribe escaped annihalation only by a hair's breadth. This barely avoided genocide occurred in two separate civil wars between Binyamin and the rest of Klal Yisrael, during each of which half the tribe was killed.  

Each of these events is presented as being triggered by a deep flaw: the first, their fear of Amalek; the second, countenancing, in their territory and among their people, acts of depravation not seen since Sodom. 

The first was when Aharon died and the protective Annanim disappeared. The army of "Arad" took advantage of this apparent weakness and threatened the Jews. Binyamin, fearing for their lives, began a retreat to Egypt. The tribe of Levi had to kill half the tribe to force them to return.  Who was this nation we call Arad that so frightened them? Arad was Amaleik. 

The second was the war of extermination that followed the atrocity of Pilegesh b'Givah, when Binyamin refused to punish the Sodom-like barbarism, tumah, and pritzus that took place in its territory.

 On the other hand, the Binyamin of ישכון לבטח, as seen in the acts of Shaul and Mordechai and Esther, was the fearless ultimate nemesis of Amaleik, the primal (ראשית גוים) existential threat to the Jewish people.   

Because Binyamin was the ידיד השם, the Shechina, which was the kedusha of the beating heart of Klal Yisrael, could rest only in the territory of Binyamin. Only land that was associated exclusively with Binyamin could be the repository of ultimate Kedusha.

(Rabbi Wakschlag referred to this as a dialectic. He is probably correct, but I prefer to not use that term. It implies a higher truth arrived at by synthesis, by reconciling apparently contradictory ideas. In this case, I don't know if there is any synthesis or mutualism or sophisticated consciousness for which the apparent contradiction poses no problem. I just know that there were powerfully opposed aspects of the essence of Binyamin. )

Is it any wonder that Yosef kissed him and cried bitter tears? Wouldn't you?

 

במדבר כו כד

"לישוב" - הוא יוב האמור ביורדי מצרים כי כל המשפחות נקראו ע"ש יורדי מצרים והנולדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים וארד ונעמן בני בלע בן בנימין ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם לכך נחלקו למשפחות כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בני בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל א' משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים ע"ש בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם וכן אני אומר בבני מכיר שנחלקו לב' משפחות אחת נקראת על שמו ואחת נקראת ע"ש גלעד בנו חָמֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת חָסְרוּ מִבָּנָיו שֶׁל בִּנְיָמִין, כָּאן נִתְקַיְּמָה מִקְצַת נְבוּאַת אִמּוֹ שֶׁקְּרָאַתּוּ בֶן אוֹנִי — בֶּן אֲנִינוּתִי, וּבְפִילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (שופטים כ') נִתְקַיְּמָה כֻּלָּה. זוֹ מָצָאתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן:

(Among Dr. Meir Zahtz's other contributions to this piece, he pointed out that this is a possible makor for a parent's nevu'ah upon naming a child. It was not a klala. Rashi says Nevu'ah. Why Hashem showed his mother the ignoble tragedy and his father the sublime I do not know. Maybe each saw both but understood what they were seeing differently, as we find by other visions, such as Korach's. On the topic of preconceptions affecting nevuah or Ruach Hakodesh, see Rav Bergman's Maamarim by the brachos of Yitzchak. Do not see the Malbim's introduction to Sefer Yirmiahu.)

Similarly, 

דברים י' ו' - ז': "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרון ויקבר שם, ויכהן אלעזר בנו תחתיו".

רש"י ד"ה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה: "מה עניין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן? ועוד, שם מת אהרון, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר?

אלא אף זו מן התוכוחה, ועוד זאת עשיתם, כשמת אהרון בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה. שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם".

Who is the Melech Arad that they were so afraid of? It was Amaleik. 

Rashi Bamidbar 21:1

וישמע הכנעני. שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד כו', כִּדְאִיתָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (דף ג'), וַעֲמָלֵק מֵעוֹלָם רְצוּעַת מַרְדּוּת לְיִשְׂרָאֵל, מְזֻמָּן בְּכָל עֵת לְפֻרְעָנוּת:

ישב הנגב. זֶה עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (במדבר י"ג),

Breishis 35:18

וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין׃

רש"י:

בן אוני - בן צערי, 

בנימין - נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשבא מארם נהרים. (בראשית לה יח)

The destruction of Binyamin took place in two phases, both of them civil wars. One was when they tried to return to Mitzrayim and Levi attacked them, and one was during the story of Pilegesh bGivah. Both were civil wars, milchamot achim. Amaleik couldn't touch them, but they were almost wiped out, man, woman, and child, by their fellow Jews. 

In both cases, many others were killed as well - the story from the Yerushalmi in Yoma, four families of Levi were almost wiped out. In Givah, many individuals from other tribes were killed before Binyamin was vanquished. 

Rashi Bamidbar 26:13

לזרח. הוּא צֹחַר, לְשׁוֹן צֹהַר, אֲבָל מִשְׁפַּחַת אֹהַד בָּטְלָה, וְכֵן חָמֵשׁ מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, שֶׁהֲרֵי בַּעֲשָׂרָה בָנִים יָרַד לְמִצְרַיִם וְכָאן לֹא מָנָה אֶלָּא חֲמִשָּׁה, וְכֵן אֶצְבּוֹן לְגָד, הֲרֵי שֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת (תנחומא); וּמָצָאתִי בְתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי שֶׁכְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד, וּבָאוּ הַכְּנַעֲנִים לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לֵב לַחֲזֹר לְמִצְרַיִם, וְחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת — מֵהֹר הָהָר לְמוֹסֵרָה — שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן" (דברים י'), וַהֲלֹא בְהֹר הָהָר מֵת וּמִמּוֹסֵרָה עַד הֹר הָהָר שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת יֵשׁ לְמַפְרֵעַ? אֶלָּא שֶׁחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְרָדְפוּ בְנֵי לֵוִי אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִירָם וְהָרְגוּ מֵהֶם שֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת, וּמִבְּנֵי לֵוִי נָפְלוּ אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת: מִשְׁפַּחַת שִׁמְעִי וְעֻזִּיאֵלִי, וּמִבְּנֵי יִצְהָר לֹא נִמְנוּ כָּאן אֶלָּא מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי, וְהָרְבִיעִית לֹא יָדַעְתִּי מַה הִיא (תלמוד ירושלמי סוטה א'); וְרַבִּי תַּנְחוּמָא דָרַשׁ שֶׁמֵּתוּ בַּמַּגֵּפָה בִּדְבַר בִּלְעָם, אֲבָל לְפִי הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסַר מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן בְּמִנְיָן זֶה מִמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּמִדְבַּר סִינַי, נִרְאֶה שֶׁכָּל כ"ד אֶלֶף נָפְלוּ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן:

Source of Rashi is the Yerushalmi in the beginning of Yoma.

א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות כתיב (דברים י׳:ו׳) ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת הדא הוא דכתיב (במדבר ל״ג:ל״ח) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב (במדבר כ״א:א׳) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגד כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל מהו דרך האתרים כי מת        התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי אימתי חזרו בימי דוד הדא הוא דכתיב (תהילים ע״ב:ז׳) יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח אמרו מי גרם לנו לדמים הללו אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד 

and here is the Yerushalmi translated, with an explanation from R Chaim Kanievsky. What a world we live in, when you can find Yerushalmi translated on line without cracking a book.

א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות

(R. Yudan R. Ba bar Bimah): Why is the death of Aharon mentioned next to breaking of the Luchos? This teaches that the death of Tzadikim is "painful" to Hash-m like the breaking of the Luchos;

כתיב [דברים י ו] ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת הדא הוא דכתיב [במדבר לג לח] ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם

1. Question: It says (u'Vnei Yisrael Nas'u mi'Be'eros Bnei Ya'akan Moserah Sham Mes Aharon" - did Aharon die in Moserah? He died in Hor ha'Har - "va'Ya'al Aharon ha'Kohen El Hor ha'Har Al Pi Hash-m va'Yamas Sham"!

אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב [שם כא א] וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל

2. Answer: Rather, once Aharon died, the Clouds of Glory departed, and the Kena'anim wanted to fight with them - "va'Yishma ha'Kena'ani Melech Arad Yoshev ha'Negev Ki Ba Yisrael Derech ha'Asarim va'Yilachem b'Yisrael";

מהו דרך האתרים כי מת [דף ב עמוד ב] התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם

3. What is Derech ha'Asarim? Their great Tayar (guide), who used to show them the way, had died, and [Kena'anim] came and fought them.

ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו (שמונה) [צ"ל שבע - קרבן העדה] משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע

4. Yisrael wanted to return to Mitzrayim, and they traveled backwards eight journeys, and Shevet Levi ran after them and killed seven families from [Yisrael; in Vayigash it lists 10 sons of Binyamin, and in Pinchas it lists only five, and also Ehud from Shimon and Etzbon from Gad are missing]. Also [Yisrael] killed from [Levi] four (Shim'i, Amrami, Yitzhari and Uzi'eli).

[דברי הימים א כו כג] לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי

5. Implied question: [Three of these are listed afterwards] - "la'Amrami la'Yitzhari la'Chevroni la'Azi'eli"!

אימתי חזרו בימי דוד הדא הוא דכתיב [תהילים עב ז] יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח

6. Answer: (Yisrael almost totally wiped out three of them.) When did they return [to be numerous]? It was in the days of David - "Yifrach b'Yamav Tzadik v'Rov Shalom Ad Bli Yare'ach." (We explained the question and answer like HA'GAON RAV C. KANIEVSKY, SHLITA.)

אמרו מי גרם לנו לדמים הללו אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד

(e) [Yisrael] said, what caused us all this bloodshed? They said, it is because we did not do Chesed with (properly eulogize) that Tzadik (Aharon). They sat and fixed themselves and eulogized and bestowed Chesed to the Tzadik. Hash-m considered it as if he died there (in Moserah), was buried there, and they bestowed Chesed to the Tzadik.

1. NOTE: Right after Aharon died, it says that Bnei Yisrael cried for 30 days (Bamidbar 20:29)! Pirkei d'R. Eliezer (17) says that the verse is out of place. They cried at Moserah.

Here is a Maharal that emphasizes the "dialectic." 

ד' מתו בעטיו של נחש וכו'. אלו ד' יש לכל אחד ואחד טעם מופלג בחכמה למי שמבין דברים אלו, וזה כי בנימין בן יעקב הוא מסולק מן החטא, כי החטא שהוא נוטה חוץ ליושר וזהו ענין חטא, אבל בנימין בן יעקב לא היה נוטה חוץ ליושר והיה כולו צדיק. וזה תדע כי היה בחלקו ב"ה שהוא באמצע העולם, אינו נוטה מן היושר, כדכתיב ובין כתפיו שכן, ומפני שאינו נוטה חוץ ליושר הרי הוא מסולק מן החטא. גם במה שאמר "בנימין בן יעקב", תבין זה שהיתה נפשו קשורה בנפשו של יעקב שהוא נקרא ישורון... (חידושי אגדות שבת נה ב)

מכילתא:

ויבאו בני ישראל... רבי מאיר אומר בלשון אחר, כשעמדו שבטים על הים זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים, מתוך שהיו עומדין וצווחין, קפץ שבטו של בנימן וירד לים תחלה, שנאמר שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם... אל תיקרי רודם אלא רד ים, התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים, שנאמר שרי יהודה רגמתם... (בשלח פרשה ה)

...ומפני מה שרתה רוח הקדש בחלקו של בנימן, שכל השבטים היו במכירתו של יוסף, ובנימן לא היה עמהם, ועוד שכל השבטים נולדו וכו' בחוצה לארץ, ובנימן נולד בארץ ישראל, ואף על פי כן ההר חמד אלקים לשבתו. (יתרו-בחודש פרשה ד)

Also in Sotah 36b

תניא היה רבי מאיר אומר כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה, שנאמר שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם, אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר שרי יהודה רגמתם, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר ובין כתפיו שכן. (סוטה לו ב)

כי אתא רבי דימי אמר רבי בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר חופף עליו כל היום, כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין... מדמצינו בבית עולמים דשכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה... כדאמר רבי חמא בר' חנינא רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה, הכי נמי רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, והיינו דכתיב תאנת שילה... (זבחים קיח ב)

Ramban in Devarim

ידיד ה' - יקרא לבנימין ידיד ה', יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם, והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו, ובין כתיפיו ירמוז למה שדרשו בו רבותינו. ועל דרך האמת ידיד ה' ישכון על בנימין ויהיה זה לבטח לבנימין, שיבטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים, והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה, ובין כתיפיו של בנימין ישכון לעד, ומכאן נקרא שלמה ידיד ה' בעבור ה', ובנה ידידות משכנותיו... (דברים לג יב)

אחר שנולד יוסף נולד בנימין, וקראה אותו בן אוני, כלומר בן כוחי, שהוא מדת הדין, רוצה לומר תורה שבעל פה. ואביו קרא לו בנימין, רוצה לומר ינתן לי מדת ימין, רוצה לומר שבכתב... נמצא בנימין שלם מכלם, ולכן הוליד י' בנים כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם, ונקרא ידיד ה'... (האמונה והבטחון פרק כד)