Noam Hashem

In Pekudei when they finished the keilim and in Shemini when the kehuna was handed over to Aharon, Moshe gave them the bracha.

Shemos 39:43 

וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה

Rashi there

וירא משה את כל המלאכה את כל מלאכת המשכן אינו אומר אלא את כל המלאכה שהיה הכל כמעשה בראשית כמו שכתוב לעיל. מיד ברכם שנאמר ויברך אותם משה. מה ברכה ברכן? רבותינו אמרו ה' אלהי אבותיכם וגו' רבי מאיר אומר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם והם אמרו ויהי נועם ה' וכו' (תנחומא, פקודי יא)

Similarly Vayikra 9:23,

  ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד יהוה אל כל העם    

Rashi

יצאו ויברכו את העם. אָמְרוּ וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם; לְפִי שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים שֶׁהֶעֱמִידוֹ מֹשֶׁה לַמִּשְׁכָּן וְשִׁמֵּשׁ בּוֹ וּפֵרְקוֹ בְכָל יוֹם לֹא שָׁרְתָה בוֹ שְׁכִינָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל, לְכָךְ אָמַר לָהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' — אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי, שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִשְׁרֶה שְׁכִינָה בָכֶם וְתֵדְעוּ שֶׁהַמָּקוֹם בָּחַר בּוֹ:

which explains why he gave them the bracha a second time.

Why the word Noam for Shechina?

Rav Bergman in maamarim (Tzav) says it's because hashra'as hashechina in the Mishkan davka required perfect middos, such as Aharon's when he saw Moshe made king and Moshe's when he saw Aharon given eternal kehuna. That's why Nadav and Avihu had to die, because their avoda had a lack of hachna'ah and joy at another's success, and it threatened the whole kedusha of the Mishkan.

The word appears in Tehillim 90, in Tefilla l'moshe, and in Zecharya 11, by the two maklos, and in Mishlei. The Malbim learns that noam is the satisfaction of knowing that you've completed your tafkid.

But it seems to me that the simple pshat is that the word Noam refers not to the prerequisite but to the Shechina itself.

I just saw something in the Teivas Goma (here and here) that makes sense of it all. The Pri Megadim says that b'etzem, all the avodos of making the Mishkan were our little hishtadlus and the Ribono shel Olam making the real creation. But to start the process, they had to make themselves a mikdash (b'socham), and for that, for Tikkun Hamiddos, or Yiras Shamayim, the ikkar is what the man does.

אגדה. וירא משה כל המלאכה כן עשו ויברך. עיין רמ"א יפה; והענין כי מלאכת המנורה השליכו לאש ויצאה מאליה. וכל מלאכה המשכן מה' היה והם סייעו לבד. ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה מאיליה, ולא נחסר מזהב וכסף ונחשת כלום כמ"ש רמ"א ז"ל, משכן העדות העיקר מה' והם סייעו, נראים כאלו הם עושים. אבל ושכנתי בתוכם שיעשו הם עצמם מקדש ויטהרו גופם להשראת שכינה, הם העיקרים והקב"ה סייעם. הכל בידי שמים כו'. ופ' תרומה ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו כו' ויהי נועם כו' יע"ש יפה. וקיי"ל מסייע אין בו ממש ונמצא במלאכת המשכן הם היו מסייעים והעיקר מה' ובלי סייעתם היה נעשה אבל שיטהר האדם גופו העיקר ממנו, ובלי סייעת ה' א"א לולי הקב"ה עוזרו כו'. וזה הוה סיוע שיש בו ממש ...

Mimeila, Noam is the perfect term, a word that captures everything that happened.  Noam means the shleimus hamiddos of Veshachanti b'socham that that makes it possible for us to do the beginning of a peula and Hashem then creates a perfect klei machzik bracha for Avodas Hashem, and Noam means the Shechina itself. The Noam is the machshir and the Noam is the totza'ah.  Ultimately, the Noam is knowing that you have fulfilled your tafkid of creating a matzav where the Ribono shel Olam is willing to bring His kedusha into this world.

This is not really a great novelty. It is pashut in the passuk itself. Look at the Malbim:

"ויהי נועם ה' אלהינו עלינו", (הנעימות הוא התענוג שישיג הפועל ממעשהו במה שהפיק ממעשהו את התכלית הנרצה), וע"י שאנו נשיג את השלמות, בזה ימצא ה' נועם בכלל הבריאה אשר ברא לכבודו, שישיגו הברואים את כבודו ויעבדוהו, וזה יתראה עלינו, כי נחנו נהיה תכלית הבריאה וחפץ ה' בעולמו, ובנו ימצא תכלית מעשיו ופעולותיו, "ומעשה ידינו כוננה עלינו", ר"ל כי מעשה ידי האדם בענינים השפלים אינם מכוננים עליו, דהיינו שהוא לא נעשה כן ובסיס אל מעשיו, למשל הבונה בית לשבת בו, הבית מכונן על יסוד אבנים, והאבנים מכוננים על עפר הארץ, לא על האומן הבונה, בהפך האומן יתכונן על ביתו לשבת בו ולמצוא מחסה מזרם וממטר, לא כן מעשה הטוב בענינים הנפשיים, נעשה הוא בסיס וכן למעשה ידיו, למשל הלומד תורה תורתו מכוננת על שכל האדם ונפשו, והעושה מצוה לשמה המצוה יש לה כן בנפש הפועל, וז"ש שמעשה ידינו יהיו מכוננים עלינו, לא על דבר שהוא זולת עצמותנו, "ומעשה ידינו" יהיו דברים אשר "כוננהו", שכל מה שנעשה יכונן ה' אותם מפני שיהיו טובים בעיניו, עד כאן דבר איש האלהים המתפלל, והיא תפלה כללית, וגם פרטית, שהתפלל גם על עצמו במה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, שאמר שאינו מבין עז אף ה' ולא עברתו, ובקש שה' ינחם על עבדו, ושיראו אליו פעולות ה' בעת יכנס לארץ להשיג שלימותו, והדר ה' יראה על בניו שהם יירשו מקומו אחריו, ושמעשה ידיו מה שהוציא עם ה' ממצרים יתכוננן עליו לא על זולתו. - ע"כ היא התפלה:

מעשה ידינו כוננה עלינו means that our efforts of self-improvement, to grow in ruchniyus, כוננה עלינו- may they be successful and make us what we want to be. מעשה ידינו כוננהו  asks Hashem "May we be worthy so that our efforts to make the world better should bear fruit and create a מדור לשכינה." The bracha, the tefilla, of נועם, has two steps. Step one,  עלינו. Step two, כוננהו. Step one, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. Step two, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. 

Shemini. An Honest Discussion of the Tuma Caused by Nadav and Avihu.

 When Nadav and Avihu died, their bodies lay in the Mishkan, according to Rabbi Akiva.  The law of Tumas Ohalim should have applied. Therefore, the Keilim in the MIshkan and Mishkan covers themselves should have become tamei. 

(We have discussed Rav Akiva's shita and the basis for the tuma of the yerios elsewhere, in Weighted or Staked I and Weighted or Staked II.)

But we find no record of this tuma. We find no mention of a week of mei chatas for the Mishkan or the keilim followed by taking them apart for tevilla, or of an additional week of tuma for the Kohanim serving there due to חרב הרי הוא כחלל of the Menora and maybe the Mizbeiach hazahav.

There is a lot of reyd on this question, and I found some of it excellent, and some of it not excellent. So I offer here a roundup of the reyd, with some he'aros to round it out- because so many just say a teretz, hooray, and do not talk arum and arum or point out a weakness.  There are others that offer their thoughts on the topic, and I prefer to not deal with them, because my rabbeim taught me that although younger bachurim are given a certain latitude, when you reach a certain age, you should avoid ploiderai (פלוידעראי).

1. We have discussed the Baal HaTurim, who says that the Mishkan had a din Mechubar because of על פי השם יחנו and so was not mekabel tuma. 

👉We mentioned that this is only true according to those Rishonim that hold that ohalim are not mekabel tuma when they are physically mechubar.  According to the Rishonim that an אוהל פשתן, צמר, ועור is mekabel tuma even when it is physically mechubar lekarka, it is not reasonable to say that the din mechubar of על פי השם יחנו is more mechubar than literal mechubar.  

👉Furthermore, his answer does not address the issue of the Keilim becoming tamei, namely the Shulchan and the Menora and the Mizbeiach Hazahav.

2. Reb Meir Don Plotzki, the Kli Chemda, expands on the Tur's answer by saying that not only was the Mishkan קבוע, but it was assur to uproot it, so it is more kavuah/mechubar than a regular mechubar, which at least is muttar to remove from the earth. True, it was actually uprooted and moved several times, but that does not matter. As we know from שבת ל"א ע"ב, 

כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא אמר ליה שאני התם כיון דכתיב על פי ה׳ יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי

so it is not called uprooting at all.

👉Again, this does not address the issue of the Menora and other keilim being tamei.  Maybe it would help for the Shulchan and the Mizbeiach hazahav, by making them כלי עץ העשויים לנחת, but not the Menorah.

3. Some people jump on the Baal Haturim because of the Sifri Zuta that says משכן מקבל הזייה, which they think means the Yerios can become Tamei. 

👉It's a tempest in a teapot, because it's most likely that this is not at all what the Sifri means.  

Sifri Chukas #85 19:13

פסוק יג את משכן ה' טמא ונכרתה "י הואיל ונאמרה הזייה במשכן ונאמר הזייה במקדש מה מצינו טמא שנכנס למשכן חייב כרת אף טמא שנכנס למקדש חייב כרת קל וחומר ומה אם משכן שקדושתו קדושת שעה אם נכנס לו בטומאה הרי ענוש כרת מקדש שקדושתו קדושת עולם אינו דון שאם נכנס בטומאה יהא ענוש כרת לא אם אמרץ במשבן שהוא מקבל הזייה תאמר במקדש שאינו מקבל הזייה אמ' מקדש ה' טמא ונכרתה להלן פס' כ ילמד משכן ממקדש הואיל ונאמרה הזייה במקדש ונאמרה הזייה במשכן מה מצינו טמא שנכנס למקדש חייב כרת אף טמא שנכנס למשכן חייב כרת קל וחומר ומה אם מקדש שאינו מקבל הזייה אם נכנס לו בטומאה הרי הוא ענוש כרת משכן שמקבל הזייה אינו דין שאם נכנס לו בטומאה יהא ענוש כרת לא אם אמרת במקדש שקדושתו קדושת עולם תאמר במשכן שקדושתו קדושת שעה אמ' את משכן ה' טמא ונכרתה 

The Ambuha deSifri does say that might be the pshat, but he ends up saying that it probably means something very different, that the Mishkan became holy through the application of Shemen HaMishcha.

Ambuha

נראה דהכונה משום דמשכן טומאה וכשנטמא צריך הזאה דהא היה ומקבל טומאה ואפי' אם נאמר דאינו אלא או דדינו כמחובר משום דכתיב על יחנו מ"מ הא במשכן היו יריעות של ומקבלין טומאה גם במחובר כו' וע"כ דרק במכן חייב משום טומאה משום כניסתו בטומאה נטמא המשכן אבל דהוא מחובר ואינו מק"ט הו"א דא"ח משום טומאה ולזה צריך קרא דגם חייבין משום טומאה ויתכן עוד קצת 

ויתכן עוד קצת הספ"ז כהא דש"ס דלין שבועות טז ב משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה וי"ל דזה כוונת הספ"ז שהוא מקבל הזיה דהיינו משיחת שמן המשחה וקדושתו חמורה תאמר במקדש שלא קיבל הזיית שמן המשחה ועי' בתום' יומא דף מ"ד א' ד"ה בשילה 

and the second pshat is pretty good, because it really echoes the Gemara in Shavuos 16b.

טומאה בעזרה מנלן א"ר אלעזר כתוב אחד אומר (במדבר יט, יג) את משכן ה' טמא וכתוב אחד אומר (במדבר יט, כ) כי את מקדש ה' טמא (אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים) וקראי מיתרי הא מיצרך צריכי דתניא ר' אלעזר אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה ועל מקדש לא יהא חייב ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם ועל משכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן לכך נאמר מקדש

4. Rav Yosef Babad, the Minchas Chinuch, in his Kometz Hamincha, and Rav Pinchas HaLevi Horowitz, the Haflaah, in Panim Yafos in Truma, accept the possibility that everything became tamei, even though it is not mentioned in the Torah.

👉This is not like the shittah that tuma hutra/dechuya betzibbur would not help when you are being mechaneich keilim or inaugurating a new Hashra'as HaShechina.  This is from Rav Zevin's pshat in the Daas Zkeinim in Shmini on Bikrovai Ekodeish. However, Rav Kook disagreed with Rav Zevin, as he brings down there.  I discuss this in Answer Four here.

5. The Tzlach brings the Magen Avraham's Zeis Raanan on the Yalkut, who brings the Beis Avraham, who says that the parsha of Tumas ohel was only said after the bodies had been removed from the Mishkan, so there was no din ohel, but the parsha of maga had been taught before, so Mishael and Eltzafan were tamei from touching the bodies. The Tzlach doesn't like that, so he says that the parsha of tuma was said while they were carrying the bodies, after they had been removed from the Mishkan. 

צל"ח מסכת פסחים דף צ עמוד ב

ואמנם בזית רענן פרשת שמיני הקשה בשם ב"א דלמ"ד נדב ואביהו מתו בפנים, אם כן נטמא אוהלי המשכן וכל הכלים השלחן והמנורה, ותירץ הב"א דפרשת טמאים בו ביום נאמרה, ופרשת טמאים היינו טומאת מת, ("דאכתי לא איתיהב פ' טומאת אהלות דשמנה פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן ופרשת טמאים היינו טומאת מת")  ובאותה שעה עדיין לא נאמר. והקשה הזית רענן אם כן איך נטמאו מישאל ואלצפן, ותירץ בדוחק דטומאת מגע מת נאמר קודם לכן אבל טומאת אוהל נאמר אח"כ, ודבריו דחוקים. ולי נראה באותה שעה שנשאום אחר שכבר הוציאם מקדש הקדשים נאמרה הפרשה, ואם כן הם נטמאו והאוהל לא נטמא, ולפי זה צריך לומר דמי שנגע במת או נכנס לאהלו קודם היום ההוא לא היה צריך טהרה אף אחר שנאמרה פרשת טומאת מת, מה דהוה הוה ועל להבא נאמרה ולא על לשעבר, ולפי זה לא נטמאו שבט לוי בשעת העגל כלל ולא שום אדם מקוברי ההרוגים, והיו ישראל טהורים כולם, ולא היו בהם טמאים רק יחידים הללו שבאו אל משה ביום ההוא, ואם כן אפשר שלא היו ממהרים לשרוף הפרה כל כך.

The Sasover Rebbe, the Yad Chanoch, jumps on the Tzlach. He says that even if the parsha had been said while the bodies were in the Mishkan, they would not make the Mishkan tamei, because they had died before the parsha was said.  He says this is clear in Tosfos in BB 58a, on the din of קבר שלפני הדיבור. 

שו"ת יד חנוך סימן טו

עוד ראיתי הלום בספר צל"ח כאן שהביא בשם רבינו המגן אברהם בספרו על הילקוט שהקשה בשם הגאון בית אברהם דאם נדב ואביהו מתו בפנים א"כ נטמאה אהל המשכן וכל הכלים והשולחן והמנורה. ותי' דפרשת טמאים בו ביום נאמרה כדאיתא בגיטין (דף ס' ע"א), ובאותה שעה עדיין לא נאמר, והקשה א"כ איך נטמאו מישאל ואלצפן. ותי' הצל"ח דבאותה שעה שנשאום אחר שכבר הוציאום מקודש הקדשים נאמרה הפרשה, וא"כ הם נטמאו והאהל לא נטמא עיי"ש:

ואני תמה על הגאון צל"ח דמשמעות דבריו דאם היתה הפרשה נאמרה אחר שמתו נדב ואביהו קודם שהוציאום בעודם מונחים במשכן היה נטמא אהל המשכן, ולפיכך ההכרח לומר שנאמרה הפרשה אחר שכבר הוציאום מקודש הקדשים. ואחרי נשיקות כפות רגליו אומר אני דאישתמיט מיני' דברי התוס' (בבא בתרא דף נ"ח ע"א ד"ה מציין) דהא דמרבינן מקרא או בקבר זה קבר שלפני הדיבור, היינו רק לענין טומאת נגיעה שמי שנגע במת שלפני הדיבור נטמא, אבל לגבי טומאת אהל לא מרבה לה ואין מת שלפני הדיבור פירושו שמת קודם שנאמרה פרשת טמאים עיי"ש, הרי דאותו שמת קודם שנאמר פרשת טמאים אין מטמא באהל דאדם כי ימות באהל מכאן ולהבא נאמר כמ"ש התוס' שם, ורק גבי טומאת נגיעה איתרבי מקרא דאו בקבר, וא"כ אפילו אם נאמרה פרשת טמאים בעוד שהיו מונחים בקודש הקדשים ג"כ לא נטמא המשכן משום שמתו קודם הדיבור, אבל מישאל ואלצפן נטמאו דטומאת נגיעה איתרבי מקרא הנ"ל, וזה ברור:

👉He says וזה ברור, but it is very far from ברור. The Rashash in Pesachim 9a and Niddah 57b says that being directly above the meis is called maga.  From Pesachim:

רש"י ד"ה מי לא תנן. במגע ובמשא מודה. נראה דר"ל וחיישינן שמא יאהיל על הקבר וזה מיקרי מגע כדמוכח ברפ"ג דאהלות וכרבא בחולין (קכה ב) דאפילו למעלה מטפח מיקרי מגע. והתוי"ט במשנה זו לא ירד לזה ע"ש:

And there's the Gaon (אדרת אליהו פרשת חוקת ד"ה בקבר) (as brought, for example, in או"ש  טו"מ פ"א הי"ג ) that says that the din that קבר שלפני הדיבור and a מת שלפני הדבור have no tumas ohel is only to the extent that the ohel will not bring the tuma to the sides. But if you touch the ground directly above a tuma retzutza, it is called maga. Reb Meir Simcha says that this is not when you are maahil directly above, only if you touch the ground mamesh, but from the Rashash it seems that even being maahil is like maga, and should apply even to kever shelifnei hadibbur. Also, the Yeshuos Yaakov in a teshuva written to the Chasam Sofer (OC 343:2 last column) klers whether bokaas v'oleh, even by kivrei akum, is called ohel or maga, and he's talking about just being above it, not touching it.

6.  The Maharsham 2:94 says that they just took everything apart, and since taking apart took off the utility as keilim, the tuma went away. True, mideraban it comes back when you put it together, but we're talking about deoraysas here. 

👉But he himself notes that this would only explain how they immediately got rid of the tuma of the Mishkan and the Shulchan. The Menora could not be taken apart, if you hold the lamps were part of the Miksheh zahav, so this does not really solve any problems at all.

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment Three

Reb Moshe in the Darash derives important יסודות from the יתדות, a lesson from these alternative methods of keeping the יריעות, the fabric and leather panels that covered the Mishkan, in place.

וכל יסדות החצר נחשת (כז יט) 

רש"י מסתפק ביתדות אם כובדן עושה שלא יגביהם הרוח או תקועין בארץ, ונראה דילפינן מזה שצריך כל אדם להשתדל שבכח עצמו מצד ידיעתו והבנתו לא יגביהנו הרוח בכל מקום שיהיה. אבל מתחלה יהיה זה ע"י אחרים היינו ע"י התמדתו בישיבה בין מורים וחברים שישפיעו עליו להתחזק בדרך ה', עד שמזה יבא שיהיה חזק בעצמו שלא יגביהו אותו ויטלטלוהו הרוחות הרעות והכפירה אף כשיהיה לבדו.

In other words, when you create your own Mishkan, your wellspring of Kedusha and shelter from pernicious forces, you have to make sure that the wind will not blow it away, and that that its lines will remain straight, that it will neither sway nor slump. This requires that you do two things. One is that you you need to be anchored, thoroughly grounded in a community, amidst a cohort of good and wise עובדי השם, who by instruction and example help you to grow intellectually and spiritually.  The other is that you, through your personal work on ידיעת התורה and מדות תרומיות and זיכוי הרבים, achieve a personal gravitas that will give you the wisdom and strength to stand steadfast.   

To build a בית נאמן בישראל, you have to be both weighted and staked.

Yasher koach to Rabbi Avrohom Bukspan.

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment Two

 We brought Rashi's alternative explanations of what kept the Mishkan covers from being blown about by the wind and from sagging into the Mishkan. Either there were weights on the hanging edges, or ropes that attached them to stakes driven into the ground.

The Gemara in Shabbos 27b-28a

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים, אלא פשתן

Rashi

אינו מטמא טומאת אוהלים - אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן - שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא:

(It is not only Pishtan, it is anything that is called "ohel" by the Mishkan, including wool and leather.)

Tosfos holds that this susceptibility to tuma is even if the Ohel is actually attached to the ground.  Proof that Tosfos holds like that is because he asks, how can it be that the Ohel is tamei, but we have a rule that something that is mekabel tuma is not a barrier to Tuma, and the Mishna in Ohelos says that an ohel made of "sadinim" are a barrier to Tuma! They shouldn't be, if they are tamei themselves. Tosfos answers that the Mishna is talking about silk, not linen, sadinim that are attached to the ground.

וקשה לר"י דתנן באהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצין סדינין של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וי"ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינן מטמאים ורשב"א פירש במשניות בע"א:

Obviously, Tosfos holds that everything, even non-linen, is mekabel Tuma if it is merely draped over a frame to function as a shelter, because it would not lose its din keli. What distinguishes linen is that it is mekabel Tuma even if is fully attached to the earth, and it loses its din keli, but it is mekabel tuma as an ohel of pishtan. This opinion is shared by the Ramban, Tos Rid, and the Raavad Tu'M 5:12.

Other Rishonim hold that the din tuma of ohel pishtan is only if it is draped over a frame, but NOT if it is attached to the earth. This is the Tosfos HaRosh, and the Rosh in Keilim 27:1 and the Smag.  (and possibly the Rambam in Tu'M 5:12.) The Rashba goes even farther. The Rosh holds that the exclusion of tents from Tumah is only if they were originally manufactured to serve only as tents. The Rashba holds that even pishtan, if it was originally a regular garment or keli, draping it over a frame to serve as a tent would remove its susceptibility to Tumah - even תלוש ואחר כך חיברו. In any case, this group of Rishonim holds that if it is literally attached to the ground, it is never tamei, not even pishtan.

(The Rashba that Tosfos brings just says that the rule of כל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה does not apply to an ohel.)

It seems clear that this whole machlokes depends on whether the Mishkan itself was weighted or staked. Tosfos ודעמיה hold that the Mishkan was staked, mechubar mamash, and and the gzeira shava that teaches tuma by all such ohalim is that even mechubar mamash of pishtan is mekabel tumah.  The Rosh ודעמיה hold that the Mishkan was just weighted. The limud teaches that tents that were made of other materials, even if not attached to the ground, are not mekabeil tumah - they lose their din keli. But pishtan is still mekabel tumah even if it serves as a tent. This does not teach anything about mechubar mamash, and  mechubar mamash is never mekabel tumah.

I should have realized this would happen, but I found that the Cousin Rav Yechiel Michel Feinstein says this nekuda also.  I guess that even if I'm not the first to realize this, it's nice that the first was the Torah giant Reb Yechiel Michel.

In his Sefer on Chumash, end of Teruma:

 ובפירש"י ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורין וכובדן מכביד שיפולי היריעות שלא ינועו ברוח וכו' ונראה דבזה תליא פלוגתת הראשונים בדין טומאת אהלים דמבואר במשנה שבת דף כ"ז ב' דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ובגמ' שם דף כ"ח א' ילפינן לה ממשכן דקרוי אהל ונחלקו הראשונים אי מטמאין גם כשהן מחוברין וכן הוא דעת התום שם והראב"ד פ"ה מהלכ' טומאת מת הי"ב אכן דעת הרמב"ם שם נראה דס"ל דאין מטמאין מחוברין אלא דווקא כשעשויין אהלים עי"ש וי"ל דהרמב"ם ס"ל דבמשכן היו היתידות תלושין ולא מחוברין בארץ ומש"ה דווקא אהל שאינו מחובר מיטמא כמו משכן אבל הראב"ד והתוס' ס"ל דהיתידות היו תחובין בארץ ומש"ה איכא טומאת אהלים גם במחובר והארכתי בזה במקום אחר. 

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment One.

 What kept the roof of the Mishkan, the יריעות, from sagging in middle, or flapping in the desert wind? Fabric or leather of that great an unsupported span would not remain horizontal.  True, the material of the Yerios was quite heavy, but it was as heavy in middle as it was on the sides. Specifically, the middle was ten amos wide, and over the Kerashim and hanging down the sides were a total of eight or nine.  If you've ever had a sukkah cover that doesn't rest on the schach, you know that it's going to sag in middle, even without rain. The answer is, the Yerios had copper bars, or pegs, or stakes - יתדות - to keep them in place.

We are not talking about the קלעי החצר. Everyone knows that the curtains around the Chatzer had מיסרים ויסדות, ropes and stakes. We are talking about the יריעות המשכן.

 

Teruma, Shemos 27:19

לכל כלי המשכן בכל עבודתו וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחושת

Rashi in Teruma says he is not certain whether the copper pegs, or stakes, were attached directly to the ends of the material to weigh the Yerios down, or  were attached with rope to the יריעות and hammered into the ground, but he leans towards the latter.

. כְּמִין נִגְרֵי נְחֹשֶׁת עֲשׂוּיִין לִירִיעוֹת הָאֹהֶל וּלְקַלְעֵי הֶחָצֵר, קְשׁוּרִים בְּמֵיתָרִים סָבִיב סָבִיב בְּשִׁפּוּלֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא הָרוּחַ מַגְבִּיהָתָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם תְּחוּבִין בָּאָרֶץ אוֹ קְשׁוּרִין וּתְלוּיִין וְכָבְדָּן מַכְבִּיד שִׁפּוּלֵי הַיְרִיעוֹת שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָרוּחַ, וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁשְּׁמָן מוֹכִיחַ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם תְּקוּעִים בָּאָרֶץ, לְכָךְ נִקְרְאוּ יְתֵדוֹת, וּמִקְרָא זֶה מְסַיְּעֵנִי אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח (ישעיהו ל"ג):

Indeed, in Vayakhel Rashi says only that pshat.

Vayakhel, Shemos 35:18

את יתדת המשכן ואת יתדת החצר ואת מיתריהם

Rashi there

יתדת. לִתְקֹעַ וְלִקְשׁוֹר בָּהֶם סוֹפֵי הַיְרִיעוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָּרוּחַ:

(Rashi in Naso, Bamidbar 4:32 possibly could be read either way, but he equates the Yerios and the Kla'im, which again implies that he assumes the latter pshat.

וִיתֵדוֹת וּמֵיתָרִים הָיוּ לַיְרִיעוֹת וְלַקְּלָעִים מִלְּמַטָּה, שֶׁלֹּא תַגְבִּיהֵם הָרוּחַ)

I do not know know if these putative ropes and stakes pulled the Yerios directly downward and held the sides vertical, or tented outward, and I don't think it matters much. It seems to me that the Gemara in Shabbos 98b implies they were vertical  (לרבי יהודה מיגליא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מיגליא אמה דקרשים.), while the Chizkuni implies they were pulled to form an angle (ומושכין בכח המיתרים ונועצין היתדות בארץ והיריעות נמתחות יפה כדי שלא תהיינה שחות ונופלות בתוך המשכן מתוך כבדן וממעטת חללו).

What I do know is that that the character of these stakes explains a whole bunch of interesting machloksim of  Rishonim on several different topics, and I seem to be the first to point this out.  (לעניות דעתי)  (not really.)

When Nadav and Avihu died, why didn't their bodies cause the entire Mishkan and its contents to become Tamei? The Gemara in Shabbos learns from והזה על האהל in Chukas that a meis causes tumah to the ohel itself, if it is made of the materials used in the Mishkan. But we do not find anywhere that they had to take the whole Mishkan apart, and do טבילה והזאת מי חטאת on it.

This question was asked by the Rishonim, who, for some reason, primarily focus on the ohel itself and not on the keilim in the Mishkan. 

Rebbi Eliezer and Rabbi Akiva in Toras Kohanim argue whether they died outside the Mishkan, or in the Heichal mamash.

The Daas Zkeinim Shemini 10:2 asks, 

וימותו לפני ה'. פלוגתא איכא בתורת כהני' רא"א שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים ליכנס שנא' ויקרבו וישאום בכתנות' וא"כ מאי לפני ה' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ רע"א לא מתו אלא בפנים שנא' לפני ה' ומאי ויקרבו וישאום בכתנות' מלמד שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררום והוציאום לחוץ. ותימה לדברי ר' עקיבא א"כ נטמא המשכן דאיקרי אוהל מטומאת מת וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל וכן כתוב בפירוש ומפתח אהל מועד לא תצאו דבשלמא לר"א א"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם יציאת נשמה אלא לר' עקיבא קשיא וצ"ע:

The Baal HaTurim 10:4 there answers

קרבו. בתורת כהנים פליגי איכא מאן דאמר בחוץ מתו כיון שהלוים נכנסו לשם ומה דכתיב וימותו לפני ד' נגפם המלאך והוציאן לחוץ ואיכא מאן דאמר בפנים מדכתיב לפני ד' ומה דכתיב ויקרבו וישאום שהטילו בהם חנית וגררום והוציאם לחוץ ואע"פ שאין חלוק בין כהן ללוי בשלא צורך עבודה אפי' כהנים אינם נכנסים ולצורך כגון לפנות טומאה אפי' לוים נכנסים אם אין כהן והכא לא הי' כהן שלא היו רשאים לטמאות מ"מ כיון דאפשר לגוררם בחנית לא חשיב לצורך ואסור ליכנס. והשתא למ"ד בפנים מתו א"כ נטמא המשכן טומאת מת והיה צריך טבילה והזאת שלישי ושביעי שהרי אהל של פשתן מקבל טומאה ולא מצינו שנתפרק המשכן אחר כך שהרי לא פסקו מעבודתן. וי"ל כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע ולא מקבל טומאה:

The Minchas Chinuch in Kometz HaMincha 264 asks, what do you mean it was not mekabel tuma because it was mechubar? But the Gemara in Shabbos learns from the Mishkan that an ohel itself is mekabel Tumah even if it is mechubar!

מצוה רס"ד מבואר שם דלדברי המדרש מתו נדב ואביהו בהיכל. וראיתי בטור על התורה פ' שמיני הק' שהרי המשכן היה של פשתן ונטמא בטומאת מת וצריך הזאה וטבילה ולא מצינו שנתפרק המשכן. ותירץ כיון דכתיב על פי ה' יחנו וגו' חשוב קבוע ולא מקבל טומאה. וצ"ע היטב במס' שבת דף כ"ח ובתוס' ובהר"מ בפ"ה מה' טומאת מת במנ"ל שם ובהראב"ד דעיקר הלמוד שפשתן מטמא באוהל הוא רק בקבוע וצריך עיון גדול. ולא ראיתי לדעתי מקום לקושיא של הטור ולא תי' כלום וצ"ע רחב בדינים אלו:

It is my opinion that if the stakes were actually hammered into the ground, then it was mechubar mamash. If it was mechubar mamash, then the Gemara in Shabbos is saying that Mechubar Mamash is mekabel Tumah, and it doesn't make sense to say that כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע. Sure, al pi Hashem makes it super mechubar. But it's not more mechubar that mechubar mamash.

The Baal HaTurim must hold that the Yerios were not really mechubar. That's why they would be susceptible to Tumah if not for the unique status of מחובר מחמת דין "על פי השם"  The Gemara in Shabbos is assuming they were just weighted at the edges, and such an ohel is mekabel Tumah. It so happens, according to the Baal HaTurim, that this particular ohel was not mekabel tumah, but any such type of ohel would be mekabel tumah, so the drasha in Shabbos is valid. If the Baal HaTurim held that the Yerios were hammered into the ground, his teretz would not make sense.  Mechubar is mechubar.

The Minchas Chinuch assumed that they were hammered into the ground, and if the Gemara in Shabbos says that an ohel like the Mishkan is mekabel Tumah, then the Mishkan itself must have been mekabel Tumah despite being mechubar.  Apparently, the idea that they became Tamei does not bother the Minchas Chinuch.

As I said, this seemingly trivial issue actually is pivotal in several other machloksim among the Rishonim. I'm planning on at least three more installments, but each should be independently understandable.

Shemini. The Cohen Upon His Initiation

I saw the following in a Parsha publication "Likutei Peshatim," produced by the Hebrew Theological College in Skokie, Illinois, under the direction of an adam chashuv me'od, Rabbi Ben-Zion Rand. After sharing what he says, I expand on it a little bit.


*************************************************** 
THE DAY OF INITIATION 

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה

Moses called Mishael and Elzaphan, sons of Uzziel the uncle of Aaron, and said to them, “Come forward and carry your kinsmen away from the front of the sanctuary to a place outside the camp.” Vayikra 10:4
"From here we learn that Kohanim may not become defiled by contact with dead bodies, for Elazar and Isamar were there and were not called upon to carry away the bodies of their brothers." -- Toras Kohanim 
The Midrash is amazing. What need is there to present a roundabout proof that Kohanim may not become contaminated by contact with a corpse, when it is explicitly stated at the beginning of Parashas Emor? Furthermore, why indeed did Elazar and Isamar not remove the corpses of their brothers, since the Torah (Vayikra 21:2-3) explicitly states that one’s father, mother, never married sister, brother, son and daughter are excluded from the general prohibition of contact with corpses. 

The Da’as Zekeinim teaches us that both these questions can be answered by assuming that the meaning of the Midrash is that on the day of an ordinary Kohen’s inauguration, he will assume the status of the Kohen Gadol. In fact, the Mincha offering of a Kohen Gadol every day is the same korban as that of the standard Kohen on the day of his inauguration. For this reason, just as a Kohen Gadol may not attend to the body for the funeral of even his closest relatives, so, too, may a כהן הדיוט (a plain Kohen) not attend to the body of his close relatives on his inaugural day, and the laws regarding the grooming of a Kohen Gadol apply to him as well. 
**********************************************************

Here is the Daas Zkeinim (and he says that the Bechor Shor says the same idea. It is not in our editions of the Bechor Shor, but it's brought by several Rishonim, such as Reb Chaim Paltiel and the Paaneiach Raza.)

ויקרא משה אל מישאל. אתמר בת"כ מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר  לא נטמאו להם.

ותימה שהרי במקום אחר מצינו בפי' שהכהנים מוזהרין על טומאת מת דכתיב לנפש לא יטמא בעמיו. ועוד אלעזר ואיתמר כהנים הדיוטי' היו ולמה לא נטמאו לאחיהם? וי"ל דהא דקאמר מכאן שהכהני' אין מטמאין למתים היינו כהני' הדיוטים ביום משחתם שאין מטמאין לקרובים שיש להם דין כהני' גדולי'. וכן פי' הרב בכור שור גבי ראשיכם אל תפרעו דאע"ג דכהנים הדיוטי' לא הוזהרו על פריעה ופרימה דמטמאין הן לקרוביהן ביום משחתם הרי הן ככהנים גדולים. ונ"ל דהיינו האי דקאמר בסיפיה דקרא כי שמן משחת קדש עליהם:

The idea that the Kohen brings a Minchas Chavitin on the day of his inauguration, his Chinuch, clearly teaches that on that day, an unlimited future opens up, and he can accomplish anything, he can reach for the stars.  I've said this many times, but I never thought to relate it to the fact that Elozor and Isomor were not allowed to carry Nodov and Avihu's bodies. If we are to take his idea at face value, it has tremendous halachic application - that every Hedyot, on his day of Minuy, is assur to become tamei to his seven kerovim. Indeed, it seems from the Bechor Shor and the Raavad on the Toras Kohanim here (1:25-6) that they do hold like that. 

(Rav Zevin extrapolated from here to explain why they didn't use oil that was tamei for the  the Menora after the Nes of the Chashmona'im. Just as here on the day of Chinuch tuma was assur without exception, so, too, when they were mechaneich the replacement Menorah you don't say hutra be'tzibbur. Rav Tzvi Pesach Frank disagrees. I discussed this here.)

So here's a question. Given that this special status of the Yom Hachinuch gives a Kohen dinim of the Kohen Gadol, what if, on Yom Kippur, both the Kohen Gadol and the Sgan became unfit to do the avodah. Could you just call in a new Kohen, have him do his Minchas Chinuch, and continue Avodas Yom Hakippurim?

Of course, the answer is no. But why? According to these Rishonim, a Kohen Hedyot on his day of Chinuch has the dinim of a Kohen Gadol!

The answer is, of course, that there are two dinim in "Kehuna Gedola." One is the kedusha of the Kohen Gadol, which might apply to a hedyot on his day of Chinuch. But the other is the minui, the fact that he is "Gadol mei'echav," that he was appointed to be the head of the Kohanim. The proof of the difference is that even according to these Rishonim, the Hedyot on his day of Chinuch serves in arab begadim. For Yom Kippur, you need Kehuna Gedola in the sense of being the head of the Kohanim.  

Shemini. Nadav and Avihu and Leadership

Sanhedrin 52a

וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי 

Besides the harsh criticism intended by attributing such words to Nadav and Avihu, it is also clear that Chazal want us to see they were consumed by a desire (in a manner of speaking) to become the leaders of Klal Yisrael.  

I think that the Chafetz Chaim would have discouraged Nadav and Avihu from seeking leadership roles. The hagahos Maasai l'melech on the Chofetz Chaim al haTorah in Teruma:

וכן הי' מפרש את מאמרם ז"ל באבות פ"א אהב את המלאכה ושנא את הרבנות בכמה מקומות שבחו חז"ל את המלאכה וגנו את הרבנות ילמד אדם את בנו אומנות נקיי וקלה ברכות סג גדולה מלאכה שמכבדת בעלי' נדרים מ"ט כל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות קדושין כ"ט ועוד בכמה מקומות עומת זה הרבנות אחריות גדולה מטלת על בעליה וכל מילי דמתא עלי' רמיא ולא עוד אלא שעליו להוכיח לקהל עדתו ואם אינו מוכיחם יגלגלו הכל על הרב שלא הוכיחם וכמאמרם ז"ל סנהדרין צ"א על הגוף והנפש שיכולין לפטור עצמן מן הדין בשביל שהמה יחייבו איש את אחיו בכונה לפטור את עצמו מאימת הדיו וספר מאורע שקרה לפני חמשים שנה בערך כשעבר דרך עירה קטנה והנה קהל גדול מלא את השוק מקום שם עמד אסיר אהד מוקף שוטרים שצריך הי' להשתלח לסיביר עקב אשר זייף במרתף ביתו שטרי המלוכה והנה האסיר אשר רגליו לנחושתים הוגשו וידיו אסורות בקש רשות משוטרו לקרוא את הרב המקומי הנה כי דבר נחוץ לו אליו טרם יעזוב את עיר מושבי השוטר נאות לבקשתו ושלח אחד הנערים לבית הרב וכעבור רגעים אחדים והנה הרב בא ויתייצב אצל האסיר בלב קרוע ומורתח וישאלהו על אשר האיץ בו לבוא הנה ויען האסיר בקול מר צורח כי נפשו מרה לו על שבעוד רגעים אחדים ישולח לסיביר ויאמר אל הרב 

"ידוע להוי להרב כי עומד אני להגלות לסיביר ובאדוני הרב האשם כי הלא בטח ידע הרב מכל וכל ואם כן טענתי היא מדוע לא הוכיחני על פני מדוע לא התרה בי כי סו"ס יתפשוני וישלחוני מחוץ למחנה הלא חובת הרב היא להזהיר את קהל עדתו על החמס והעול אשר בכפיהם ומכיון שהרב לא הזהיר אותי לכן נפלתי בפח והקולר תלוי בצואר הרב ואם בני ביתי ירעבו מעתה לפסת לחם מהרב יתבעו עלבונם" 

והנה מעתה הגע בעצמך אם אדם שכזה הוכיח את הרב על פניו על אשר לא הזהירו ובאשמתו הוא גולה לסיביר למשך איזה שנים על אחת כו"כ בשעה שיבואו הבע"ב לעוה"ב ויתבעו מכל אחד ואחד עונו ופשעה שבעבורם עליהם להשתלח לא לסיביר לאיזו שנים אלא לשאול תחתית לעולמי עד אז יתלו את הקולר בצואר הרב שהי' בעירם כי בו האשם על אשר לא הוכיחם ולא הזהירם כמשל הגוף והנפש שדרו יחדיו כל ימיהם בשלוה ובנחת ואעפ"כ כשבאים לדין כל אחד משליך על חברו עד שהמשילו חז"ל את זה לחגר וסומא שצריכים להרכיב את החגר על גבי הסומא ולהענישם יחד וע"כ על כל בעל נפש לברוח מן הרבנות כמטחוי קשת כי מו"ס יתבעו אנשי העיר ממנו יותר טוב לבקש פרנסה נקי' וקלה המפרנסת בעלי' בכבוד 

Someone said in the name of the Chafetz Chaim that a Baalabos that comes before the Beis Din shel maalah and makes excuses, they'll laugh at him, בוז יבוזו לו.  There's only one excuse that works- "My rov never told me."

I just want to point out that it's ironic that the writer (most probably not the Chafetz Chaim,) chose to express that one should distance himself from Rabbanus with the words לברוח מן הרבנות כמטחוי קשת.  It's ironic because the first person to use that expression threw away her dying child so that she should not see him die.  She did not hold her child in her lap and comfort him as lay dying, because she just couldn't take the pain of watching him. The allusion to that story seems to show that if one special person has the power to help others and to teach them and to do good, then he needs to accept this as his duty even knowing that he might endure bitter hardship in order to prevent the suffering of others.  Reb Moshe says in his introduction to the Igros, leadership is not a choice, it is an obligation- as in AZ 19b, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה  You probably shouldn't be saying אימתי ימותו שני זקנים הללו, but you can't sidestep your chiyuv of arvus and tochacha.

This obligation is not limited to the Marah d'Asra.  It applies to all rabbeim and rabbanim.  If you have a shiur, and you have your people for hours every week, then what they don't know is your fault. They're coming, they're listening, you'd better tell them what they need to know.  It's like לא תוכל להתעלם after you've picked up the aveida times a million. I often think about this in relation to my daf yomi shiur.  I've been saying the shiur for close to thirty years, I have people there an hour a day, I see some of them more than their families do, and I have the latitude to talk about whatever I want to talk about, not limited to the daf.  So if someone doesn't know a basic halacha, whose fault is that? They're listening, they're waiting to hear, my job is to be marbitz Torah, why didn't I tell them what they needed to know? Anivus? Anivus is just an excuse.  And I don't mean this as a reverse humility thing, as if to say that I'm so choshuv that I have to live up to a higher standard. What I mean is that after 120, we will be judged, with middas hadin, on the basis of what we could have done, because when the Ribono shel Olam gives you the opportunity and the means, it is not a gift, it is a duty.

Shemini, Vayikra 11:8. Being Tahor on Yomtov

מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם

The passuk seems to warn us to not touch a neveila, because it will make us Tamei.  This cannot be the pshat, because even Kohanim are only prohibited from becoming tamei from human bodies, but nobody is required to avoid all types of Tumah!  So Rashi explains that this passuk is teaching us to make sure we are Tahor on Yomtov.

ובנבלתם לא תגעו: יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא א), כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין. קל וחומר מעתה ומה טומאת מת חמורה, לא הזהיר בה אלא כהנים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן. ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל. זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל:

This is from Rosh Hashanna 16b. First Reb Yitzchak says that one should present himself to his Rebbi on Yomtov, and then he says that one must make himself tahor for Yomtov.

 וא"ר יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל וא"ר יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן מוזהרין בני ישראל אין מוזהרין והלא דברים קל וחומר ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרין ישראלים אינן מוזהרין טומאה קלה לא כל שכן אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל

Whether this is a drasha d'oraysa or an asmachta is not important for this discussion.  Let's assume, as appears to be the shitta of Rashi and the Rambam, that it is d'oraysa.

The Rambam does mention this halacha in 16 Tumas Ochlin 10

כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים. וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר:

The Rambam seems to limit this din to a time and place where being Tahor is necessary in order to come into the Mikdash and to eat korbanos, which means that it is not applicable to us in our time. 

 Indeed, this is not brought down in the Tur/Shulchan Aruch, because it is not relevant to our times.  The closest we get is the Beir Heitev YD 373:4

 יורה דעה · שעג · ד

אלו הם הקרובים שמיטמא להם:

אשתו נשואה שהיא כשרה. אבל פסולה או גרושה או ארוסה -- לא אונן ולא מיטמא לה. וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו.

ומיטמא לאמו אפילו נתחללה ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו או שהם משלשים יום ואילך, אפילו הם פסולים. חוץ מבנו ובתו משפחה או כותית ולאחיו ולאחותו מאביו אפילו הם פסולים. אלא אם כן הם בני שפחה או כותית 

אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מיטמא. [וכן אינו מיטמא] לאחותו ארוסה אפילו היא ארוסה לכהן. ולא לאנוסה ומפותה. אבל מטמא לאחותו ארוסה שנתגרשה. ובוגרת ומוכת עץ. ומיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה "אי מיתת בלא בנים תהדר כתובתך לבי נשא" .

באר היטב

(ד) מיטמאה: כלומר אינה מחויבת לטמא לו אבל הרשות בידה לטמא. ש"ך.

(וכ"כ בטור ובש"ע אה"ע סי' נ"ה וז"ל רש"י בפ' ד' אחין דף כ"ט: ולא מיטמאה א"צ להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאה דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה אלא איידי דנקט ולא אוננת דאיצטריך ליה נקט ולא מיטמאה דבעי למיתני תרתי בדידה ובדידיה כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו עכ"ל. נמצא לפי' שני שברש"י אסור לה לטמא לו ברגל משום דהיא ג"כ מוזהרת לטהר עצמה ברגל ומהתימא מהפוסקים ראשונים ואחרונים שהשמיטו את זה בגוף הדין שחייב לטהר את עצמו ברגל דהא אף לפי' הראשון לענין טהרת הרגל מודו דכ"ע חייבים לטהר עצמם עכ"ל בה"י והנה מ"ש שכל הפוסקים לא הביאו דין זה דחייב לטהר כו' לאו דוקא כל הפוסקים שהרי הרמב"ם הביאו בפט"ז מטומאת אוכלין והסמ"ג בעשין רמ"ו. וכן הפוסקים המדברים בדינין שאינן נהוגין עכשיו מביאים ג"כ דין זה. משא"כ הרא"ש והטור ושאר פוסקים שאינן מביאין אלא דינין הנהוגין אין מביאין דין זה. כי עיקר הדין לטהר ברגל קאי על זמן הבית שהיו צריכין להיות טהורים לאכול בקדשים כמ"ש רש"י ורמב"ם. אבל בזמה"ז אין נפקותא בזה בין הרגל לכולי שתא שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה ומה גם גזרו טומאה על ארץ העמים ומה טהרה שייך ביה. ואף שאיזה פוסקים כתבו שגם בזמה"ז חייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו מטומאת מת ושרץ קאמרי אלא מטומאה היוצא מגופו של אדם וכדומה. וגם מרמזת הטהרה על טהרת הנפש. כי ע"י טהרת הגוף מעורר ומזכך טהרת הנפש כדאיתא בכמה מקומות בראשית חכמה ובשל"ה וזה ברור. וע"כ תפסו הפוסקים פי' ראשון שברש"י דהיא לא מיטמאה לאו דוקא אלא שאינה מחייבת להתעסק בעניני קבורה אבל בנשואין הן כהן וכ"ש ישראל והן אשה כולם שוין לענין זה ליטמא ולהתעסק בשבעה מתים דידהו הן ברגל והן בשאר ימות השנה דמ"ש ואם לא רצו כופין אותן ועי' בשו"ת יד אליהו סימן ס"ח):

Tosfos there in Yevamos says like the Rashi brought down in the Be'er Heiteiv.

לא מיטמאה לו. פירוש ברגל שהוזהרו על הטומאה כדאמרינן בר''ה (דף טז:) ועוד י''ל דאין מטמאה לו היינו דאינה חייבת ליטמא לו למאן דאמר בסוטה (דף ג.) לה יטמא חובה.

And the Tzlach in Beitza on 16 assumes, as we said above, that the Rambam limits the din to Yomtov when there is a Beis Hamikdash....BUT on daf 18, he changes his mind and says that he has decided that the Rambam means exactly the opposite, and that this halacha applies to us as well.

אלא דעל שלש רגלים גופייהו קשה לי שהרי לפי טעם של הרמב"ם והסמ"ג אין החיוב טהרה ברגל אלא בזמן שבה"מ קיים ובירושלים אבל בזמן הזה או אפי' בזמן הבית ובגבולין רחוק מירושלים אין חיוב זה חל כמו שהארכתי במשנתינו ואם כן איך שנינו נטמא בי"ט מטבילין בי"ט מטעם וטומאה ביו"ט לא שכיחא דתינח בירושלים אבל בגבולין מא"ל ודוחק לומר דהואיל ובירושלים שרי בגבולין נמי שרי וגוף לשון הגמרא במסכת ראש השנה דף ט"ז ע"ב ואמר רבי יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו הנה בעל המימרא הי' אחר החורבן והוא אמר סתם חייב אדם לטהר וכו' ואיך נפרש דבריו על זמן הבית ובירושלים דוקא 

לכן נלע"ד דגם הרמב"ם אין כוונתו שחיוב זה הוא דוקא בזמן הבית ובירושלים אבל הכוונה הרי הכתוב אמר ובנבלתם לא תגעו ואין נזכר שום זמן בכתוב רק ממה שאנחנו לומדים ק"ו מכהנים שמוזהרין על המת אינן מוזהרין על הנבילה ישראל לא כ"ש ומזה למדו שהך ובנבלתם לא תגעו יש לו זמן מיוחד ואכתי קשה מדוע נימא שעל רגלים כיון הכתוב שמא על יום השבת הזהיר וקדושתו חמורה משל רגל ולכן נתן הרמב"ם טעם מפני שהם נכונים ליכנס למקדש ולאכול קדשים וחזיזן שברגל בעינן טהרה מה שלא בעינן בזמן אחר ולכן גם אזהרה ובנבלתם ל"ת ג"כ על הרגל הכוונה אבל מ"מ מקרא מלא הוא ובנבלתם ל"ת בכל מקום ובכל זמן ודוק מלשונו של רבינו הגדול כל ישראל מוזהרים להיות טהורים ברגל מפני מפני שהם נכונים ליכנס במקדש וכו' ואם הי' הכוונה שזהו הטעם שצריכין להיות טהורים הל"ל שיהיו מוכנים לכנס למקדש וכו' אבל אמרו מפני שהם מוכנים וכו' פירושו כיון שהם מוכנים לזה אז בזמן ההוא לכן אזהרה זו ג"כ בזמן הרגל הוא 

Or at least it would if we could remove our Tumas Meis.  It is possible that the halacha does not apply if all you're doing is removing Tumas Sheretz/Neveila/Keri.  But it might.

In any case, as the Be'er Heiteiv says, the idea is not strictly utilitarian in the sense of enabling us to go into the Mikdash.  It also has an aspect of Kedusha, and going to the Mikvah can enhance the kedusha of Yomtov.  This is why many people have the minhag to go to the Mikva before Yomtov. The first time I went to the mikva before Yomtov was on the Lower East Side, and it was because my father in law said that it is proper to do so.

I asked him, if so, it should be assur to engage in marital relations on Yomtov, because of the resulting tumah, a tumah that would seem to contradict the whole point of going to the Mikva.  He said that this was true, and if both husband and wife are truly on the madreiga that this would enhance their kedusha, it is indeed the proper way to act.

Interesting, though, that the Mishna Berura in 240 sk7 brings from Baalei Kabbala that if one for people who are on the relevant madreiga should refrain from Tashmish Hamittah on the first night of Pesach, Shavuos, Shemini Atzeres, and Rosh HaShanna- but he mentions nothing of what my father in law said which would apply from Erev Yomtov till the Ne'ilas HaChag.

But whether was my father in law said is consistent with the Mishna Berura or not, I want to point out that many have a minhag to be tovel erev Shabbos even though Chazal strongly encourage us, especially talmidei chachamim, to engage in marital relations Friday night. One would think that going to the mikva Erev Shabbos when you know that the tahara engendered is going to reversed that very night is pointless.  But in the Kisvei Ha'Ari za'l, I saw quoted, he says that the point of tevilla erev Shabbos is to enable you to do Tosfos Shabbos, to enable a kabalas shabbos with kedusha, and it doesn't matter what comes next. 

Perhaps the same is true regarding Yomtov- that the chiyuv letaheir atzmo applies even bizman hazeh, but the application depends on who you are. If you and your spouse are tzadikim, the kedusha is worth the abstention for the whole Yomtov.  But no matter who you are, everyone can benefit from going to the mikva before Yomtov if only so he can be mekabel Yomtov with a special kedusha.

(For further research, see the Sdei Chemed, ches, but the truth is that what I have here is all anyone needs to know.)

****************************************

If you're curious about what Reb Chaim Vital says in the Kisvei Ha'ari Za'l that I quoted above, it's in the Shaar Hakavanos as follows.

ואחר קריאת הפרשה היה טובל הטבילה של ערב שבת הנזכר בספר הזהר פר' תרומה ד' קל"ו ע"ב (ח"ב קלו, ב) דרב המנונא סבא ע"ה הוה סליק מנהרא בכל ערב שבת כו'. והיה אומר מורי ז"ל כי כיון שכבר קרא הפרשה כבר יש באדם כח לקבל תוספת קדושת השבת, ולכן לא היה טובל קודם שיקרא הפרשה זולתי דרך מקרה. ואף גם מקרה זה לא היה טובל רק אחר שהתחיל שעה ה' מיום ו' כמו שביארנו לעיל על ה' יתירה ד"יום הששי". והיה אומר מורי ז"ל כי תוספת שבת היה ניכר ומתגלה במצח האדם תיכף אחר הטבילה הנזכר אבל עיקר הגילוי לא היה רק אחר חצי היום. ודוקא אם טבל כבר והסיר ממנו קליפין דחול ע"י כוונתו (כנודע שקליפין דחול הם הם בגדי חול של נפש האדם). ואפשר שכל מה שיהיה קרוב לליל שבת יתגלה יותר תוספת שבת.

ענין כוונת הטבילה

כונה א'

כונת הטבילה של ערב שבת.    הנה אחר שנכנסת תוך מי הים או הנהר או המקוה, קודם שתטבול,

תכוין כי המקוה הוא סוד שם אהי"ה דההין העולה בגי' קנ"א כמנין מקוה; כי שם מתקבצים כל שמות אהי"ה היותר עליונים ממנו כמו שיתבאר.

ואח"כ תכוין להמשיך במקוה הזה את הנחל העליון והוא ד' הויות (עסמ"ב) וג' אהיה (דיודין ודאלפין ודההין). כי כאשר הם פשוטים יש אות יוד אחד בכל שם מהם ונמצא שהם ז' יודין בז' השמות האלו. וכבר ידעת כי ז' שמות אלו הם סוד שבעה שמות של שבת בסוד שבעה אותיות של אהי"ה יה"ו הנזכר ברעיא מהימנא בפר' יתרו, וצריך לכוין כי בפשוטים יש בהם שבעה יודין פשוטים אבל תכוין ג"כ במלוייהם ותוסיף עליהם שם י"ה, כי הוא סוד השבת -- והרי הם ח' יודין שהם בגי' נ"ל מנח"ל. ועם כללות הח' יודין עצמם -- הרי נח"ל.

ואח"כ תכוין לכלול כללות היודין בעצמם ובכללותם כנזכר והם ב' כללים. ותצרפם עם נח"ל ויהיה בגי' מי"ם. והרי נמשכו המים לתוך המקוה.

אח"כ תכוין שכל זה יהיה לכבוד שבת. והוא כי הלא בח' שמות הנ"ל (שהם ד' הויות וג' אהיה ושם י"ה) יש בהם ל' אותיות וזהו ל' של לכבוד. וכשתוסיף ב' כוללים (שהם כללות הז' שמות וכללות שם י"ה) יעלו במספר כבוד. ומספר כל ח' השמות הנ"ל עצמן הם בגי' שבת.

וכשתעלה מן המים תאמר "אם תשיב משבת רגליך"

כונה ב'

כונה אחרת.    דע כי צריך האדם לטבול ב' טבילות, זו אחר זו. והא' היא להפשיט בגדי החול של הנפש והב' היא לכבוד שבת לקבל התוספת. ובא' תכוין לשם אהי"ה דמלוי יודין (שהוא בגי' מקו"ה), ובב' תכוין לב' שמות אהי"ה יה"ו (הנזכר ברעיא מהימנא בפק' יתרו) ולז' שמות היוצאים מז' אותיותיהם שהם אלו: יהו"ה. יהו"ה בנקו"ד אלקים. מצפץ. י"ה אדני. אל. מצפץ. אלהים -- כי כל אלו השמות הם סוד קדושת השבת. ותכוין כי באלו השמות יש ה' יודין -- הרי חמשים. וב' השמות של אהי"ה יה"ו העיקרי' הם בגי' מ"ב -- הרי הכל בגי' במים. ובהעלותך מהטבילה השני תכוין אל ד' הויות (עסמ"ב) ולג' אהי"ה (דיודין דההין ודאלפין) כי כולם בגי' תרפ"ז. ותוסיף עליהם שם י"ה -- והרי הכל בגי' שבת; כי סוד שבת הוא עלית זו"ן באבא ואמא ואז הם סוד שם י"ה. וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת כי מימי שבת צריך הגוף שישאב אותם.

כונה ג'

כונה ג', יכוין כי המקוה בעצמו (שהוא הכלי) הוא אהי"ה דההי"ן (שהוא בגי' מקו"ה), וז"ס כלי ומלבוש אל שמות ההויה שבתוכו שהם בחי' המים והם סוד ד' הויות עסמ"ב ובהם ט' יודין כמנין מים. ולפי שד' הויות אלו( שהם סוד המים) -- שרשם היא הויה האחד של ע"ב (שהיא בחכמה וכתיב כולם בחכמה עשית, וגם כי עיקר המים הם במידת החסד שעולה בגי' ע"ב) -- ולכן היו המים שבמקוה מ' סאה כנגד הד' יודין של הויה דע"ב כי היא העיקרית.

גם צריך שיטבול ויכוין להסיר ולהפשיט מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול וישרה עליו עתה רוח מן הבריאה וזה על ידי אהי"ה דההי"ן שהוא בגי' מקו"ה.

גם יכוין אל ב' שמות אהי"ה יה"ו שסודם בעולם הבריאה אשר מהם יוצאים ז' מרגלאן שהם ז' שמות אחרים הנזכר בפר' יתרו בספר הזהר ברעיא מהימנא. וכבר ביארנו למעלה. והם עולים בגי' תתמ"ט. ועם קנ"א של המקוה דאהיה דההי"ן -- הרי הכל אלף. והם סוד אלף עלמין של אורות היוצאים מן הבינה ומאירים למטה. ויכוין לקבל גם הוא הארה מהם.

גם ראוי לאדם לטעום כל התבשילין שמבשל בערב שבת לכבוד השבת כי הוא דוגמת האדם המכין סעודה למלך וטועם התבשילין, אם הם טובים, ואם חסרין איזה תבלין כדי שיתקנם או כדי שיבשל תבשילים אחרים. וכ"ז הוראה שמקבל האורח בסבר פנים יפות. וזהו סוד "טועמיה חיים זכו" שתקנו בתפילת מוסף דשבת המתחיל "תכנת שבת רצית קרבנותי' כו'", כי כל הטועם התבשילין של שבת מערב שבת זוכה לחיים עליונים.

Also, in the Hagahos there it says

והנה כבר בארנו, שבכל ע"ש יטבול אדם לקבל תוספת שבת, וכבר בארנו שצריך לטבול ב' טבילות - א' לפשוט בגדי חול מעליו. והב', להמשיך עליו תוספות שבת. ושמעתי מן מר"י ארז"ן, ששמע ממורי זלה"ה, שאם הוא בעל קרי, צריך שיטבול ג"פ - א', להסיר הטומאה. ב', להסיר בגדי חול. ג', תוספות שבת. וכשהיה עולה מורי ז"ל מן הטבילה, לא היה מנגב עצמו במטפחת וכיוצא, כי הם מימי שבת, וראוי הגוף לשאוב אותן. ראיתי למורי ז"ל, שחורף א' לא טבל, עבור אמו שלא היתה מניחתו, וכן אמר הרי"ס בשם מורי זלה"ה:

Shemini, Vayikra 9:1. Emotion and Rationalism

 9:1.  Bayom Hashemini and the Haftorah.
Before the eighth day, on the first seven days of the avodas hamilu’im, Moshe did the avodah.  He had the status of a kohen gadol during that time, as Rashi in Shvu’os says.  But he did not wear bigdei kehunah, as the gemora and rashi say in Avodah Zora 32a, and he wore a “chaluk lovon,” a white cloak.
The Likutei Sichos Book I Year I page 228 on the haftorah of this week’s parshah brings from the Rambam in Klei Hamikdosh 13:12 that there is a garment called an “Eifod Bod” which had important symbolic meaning; the Rambam says that we find in Tanach that many people who were not kohanim wore an Eifod Bod, and that it was a sign that the wearer was in a state of preparation for hashro’as hashechina.  This is found in Shmuel I 22 regarding the residents of Nov, and also that Shmuel Hanovi wore it, and that Dovid Hamelech wore it when the Aron was brought to Ir Dovid, as described in today’s haftorah.   (I do not know whether the Chaluk Lovon is the same as the Eifod Bod, but maybe it is.  Also, see Shelah in Torah Shebiksav Shovevim Tetzaveh, that has an entirely different mehalach in the Chaluk Lavan.)
The Rebbe’s theme is that the simcha of Dovid had two stages: first, to be zocheh to hashro’as hashechina, so it says “lifnei Hashem,” and second just out of unbridled joy, wild abandon.  When Dovid told Michal that this was the reason he was chosen over Shaul, he meant that Shaul was a determined rationalist, but Dovid was ‘avdi,’ he was subsumed in his avdus of Hashem, and that it was that avdus that expressed itself in his joy.  (The Rebbe goes on to say that this is the reason they ignore the halacha in Shulchan Aruch by banging the table to the beat of the song when they dance on Shabbos and Yomtov, which he himself says is indefensible “al pi nigleh.)

 This can be related to the parsha by showing that Nodov and Avihu, according to some Medrashim, were motivated by a burning desire, a ‘hislahavus,’ to do certain avodos themselves.  This emotional desire ended badly.  And when Shaul, the rationalist, “mishichmo ulemaloh govo’ah mikol ho’om,” felt pity, it was misapplied to Agag.  So we can see that there are dangers both in rationalism and in enthusiasm.  But they are both valid, even essential, ways of serving Hashem.  In fact, when Dovid said, in a Haftorah a few weeks ago, “mikaf oyvov umiyad Shaul,” Hashem said, “you think I saved you because you are better than him?  One hundred Dovids would not equal one Shaul.  I did what I did because Shaul’s actions had that result.”  And Dovid said “Shigoyon leDovid...Kush ben Yemini.”  The point is that each is a way to gadlus, and each has its own dangers.

Shemini, Vayikra 9:7. Despair is No Excuse

Krav el Hamizbei’ach.  Moshe told Aharon to start doing the Avodah.  Rashi here brings part of a Medrash that says that the Mizbei’ach appeared, to Aharon, to be a great horned bull, and he was afraid to do the avodah, but Moshe told him “lomah attah bosh, l’kach nivcharta.”  Obviously, Aharon was paralyzed by his feeling of guilt for his part in the Ma’aseh Eigel.

Reb Chaim Volozhiner in Ru’ach Chaim on Ovos 4:1 says that the mussar haskeil is that a person cannot let regret for past failures and guilt for past sin stand in the way of his accepting and doing what he must do.

וכן מצינו בראשונים, שהיו מתביישים בבואם לעשות מצוה, באמרם מה אנו כי באנו להתקרב עד הלום אחרי מריינו, ואף כי שגגותיהם היה דקה מן הדקה אהרן לא רצה להתקרב אל המזבח כמשכחז״ל ע״פ(שמיני סי) קרב אל המזבח שהיה אהרן בוש וירא לגשת א״ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת ע"כ ..  ומיראתו ומבשתו מחטא העגל רמזו חז״ל כי נדמה לו על המזבח כדמות עגל ר״ל כי חטאתו נגדו היה תמיד אף כי קטן חטאתו עד כי חדל וכמשחז"ל ראה חור שזבוח לפניו אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומקיים בי אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא ולא הוי להו תקנתא לעולם כו׳ עכ"ז היה בוש מאוד לקרב אל המזבח עד שאמר לו משה לכך נבחרת • וכמשרז״ל במ״ר משל לאשה שנתקדשה למלך והיתה בושה איל אחותה הגיס׳ דעתך כי לכך נתקדשת לו •    כי ה' דורש מאתנו שלא נוכל להתרחק חלילה מן התורה והעבודה על ידי הבושה, רק שידע בלבבו כי יש לו ליבוש וליכלם הרבה, ואך רחמי השי"ת קרבהו לעבודתו, וכן ביהושפט הוא אומר (דה"ב י"ז), "ויגבה לבו בדרכי ה"', כי לרוב נמיכת רוחו כאשר היה בא לעבד עבודת ה' אז הגיס דעתו

 Anochi afar va’eifer cannot interfere with bishvili nivra ha’olom, as the Alter from Slobodkeh said.  The Magi’ah on the Ru’ach Chaim, his son, Reb Yitzchok, says more: L’kach nivcharto– it is precisely because you don’t view your opportunities as an entitlement, you realize that mitzad yourself, you don’t deserve these opportunities, that Hashem davkeh wants you to be the primary executor of the Avodoh in the Mishkon.  (I also saw this said in the name of the Mateh Ephraim in the name of the Baal Shem Tov.  The basic idea has been said by many– although leadership requires confidence and decisiveness, the best leader is one who does not want to be a leader.)

 Teshuva, remorse, awareness of failure and imperfection, cannot be allowed to weaken a person.  He always has to remember that Hashem gave him certain abilities and there are particular things that only he can accomplish in the world, and his past neither hinders his ability, nor does it relieve him of his duty, to do them.  Your obligation to fulfill your duty is not so that you can be rewarded for a job well done, it is what you must do as a creation of the Ribono shel Olam.  It doesn't matter if you are unredeemably worthless, it doesn't matter if your life amounts to nothing but failure.   Your personal despair does not relieve you of your duty.  You are in this world to do something, so do it.


 Now, you have to remember that the death of Nadav and Avihu was, to some extent, a punishment for ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו, but Hashem put it off shelo le’arveiv es hasimcha. (Brought below in 10:4- שאו את אחיכם וגו': כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה:- from Rashi in Shemos 24:11- ויחזו את הא-להים: היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה.)  Now you see the this Medrash means to contrast Aharon against Nadav and Avihu.  Nadav and Avihu were libam gaas, they were too comfortable with the hiskarvus to Hashem.  This showed that they were unworthy, and ultimately caused their death.  Aharon, on the other hand, demonstrated that he was very different.  He felt, who am I to be miskareiv to Hashem?  I am not worthy.  Moshe told him it is davka because you feel unworthy that you are worthy.  This lesson was, unfortunately, illustrated with the death of Nadav and Avihu immediately afterwards.

 The great kashe here is this: when Moshe Rabbeinu, at the Sneh, was told to lead Klal Yisrael, he resisted for seven days, because he felt unworthy.  Rashi there says that this excessive resistance resulted in his losing Kehuna and Malchus.  Why the drastically different results for resisting?  Aharon was chosen, Moshe was rejected!  I don’t have a great teretz yet.  Maybe pshat is that Moshe’s flaw was physical; being a chevad peh.  Aharon’s was spiritual.