Questions for Nitzavim Vayeilech 2026

Nitzavim

1. The Levush in the halachos of Yamim Noraim, brought by the Taz in תרפ'ב, holds that to say מלוך על כל העולם כולו בכבודך is redundant, and you should just say מלוך על כל העולם, or מלוך על העולם כולו. Bring a raya from our parsha that the Torah does use that form.

2. Another language question.   We think of “from x to x” as from beginning to end, like from a to z, from soup to nuts (we would say "from gefilte fish to compot,) or from top to bottom.  But when Avraham told the king of Sedom that he wanted nothing from him, he said מחוט ועד שרוך נעל, from a thread to a leather strap, both trifling items. Apparently, it was used for emphasis, to mean “absolutely nothing,” like gornisht mit gornisht. Where do we find the same expression in this week’s parsha.

3.  The word for master, מר, is a homonym for the word for bitter. Where do we find the same kind of homonym in this week's parsha, where the same word is used for master and for bitter.

4. In last week's parsha, the dikduk of Sefer Torah is feminine. 

28:61, גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת

Find where in this week's parsha, Sefer Torah is masculine. 

 5. Only in this parsha are we told that Sedom and Amora had sister cities that were destroyed along with them. What are their names?

6. Pesukim in our parsha that say that if you sincerely resolve to do teshuva, then Hashem will help you do it.

7. A passuk about teshuva in our parsha that hints to the name of the month before Rosh Hashanna.

Vayeilech

1.  There is an opinion among the Rishonim that a Geir is not obligated to come to the Beis HaMikdash for Aliyah l'Regel, because he does not own land from the division of Eretz Yisrael, and the Gemara in Pesachim 8b says that only those who own land are chayav in Aliyah l'Regel. Some Rishonim disagree, and say he is chayav- the Rambam does not bring any such petur and the Meiri clearly argues. But assuming that he is pattur from Aliyah l'Regel, there is one regel when he has to be in Yerushalayim and one where he has to be in the Beis HaMikdash. What are they?

2. Does the Torah obligate people to go to the Mikdash for Hakhel.

3. Find a remez for techiyas hameisim in the parsha.

Corollary: why is it that we never find explicit mentions of kiyum haneshama, much less techiyas hameisim, in Torah she'biksav.

4. Where do we find that in cases of tortious interference, the malefactor is liable for opportunity cost.  In other words- that where a person wrongly disrupts a relationship between two parties, he is liable for the resulting loss of a benefit.

Netzavim

1. The Levush in the halachos of Yamim Noraim, brought by the Taz in תרפ'ב, holds that to say מלוך על כל העולם כולו בכבודך is redundant, and you should just say מלוך על כל העולם, or מלוך על העולם כולו. Bring a raya from our parsha that the Torah does use that form.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ

The passuk itemizes everyone, and it could have skipped כולכם. You see that this is an acceptable style of speech. All of you: x, y, and z.

According to the Rama miPano brought in Reb Akiva Eiger on Chulin 4b, the word "kol," even in Tanach, is not meant to be taken literally. I realized this when working on קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

In light of Rosh Hashannah, this is a perfect example of סקירא אחת and כבני מרון. As a group-כולכם.  But equally, an examination of every individual -כל איש ישראל.

 2. Another language question.

We think of “from x to x” as from beginning to end, like from a to z, from soup to nuts (we would say "from gefilte fish to compot,) or from top to bottom.  But when Avraham told the king of Sedom that he wanted nothing from him, he said מחוט ועד שרוך נעל, from a thread to a leather strap, both trifling items. Apparently, it was used for emphasis, to mean “absolutely nothing,” like gornisht mit gornisht. Where do we find the same expression in this week’s parsha.

In 29:10.

טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃

  In light of Rosh Hashannah, I think the point is that 

הלא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו. וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי רוב מעשינו תוהו וימי חיינו הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה אין

that every human being stands in judgment before the Ribono shel Olam, from the greatest to the least, all face the same judgment. And who knows who is favored? We can not know from our human eyes. 

האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב

and in Shamayim, in the world of truth, 

עליונים למטה ותחתונים למעלה. 

The same span we see between a king and a child might exist between the two who we see as the lowest, the chotev eitzim and the shoev mayim.

3.  The word for master, מר, is a homonym for the word for bitter. Where do we find the same kind of homonym in this week's parsha, where the same word is used for master and for bitter.

29:9

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל

29:17

פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה

4. In last week's parsha, the dikduk of Sefer Torah is feminine. 

28:61, גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת

Find where in this week's parsha, Sefer Torah is masculine. 

29:20, הכתובה בספר התורה הזה

Rashi explains

הכתובה בספר התורה הזה. וּלְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה … בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת"? הַזֹּאת — לְשׁוֹן נְקֵבָה מוּסָב אֶל הַתּוֹרָה, הַזֶּה — לְשׁוֹן זָכָר מוּסָב אֶל הַסֵּפֶר, וְעַל יְדֵי פִסּוּק הַטְּעָמִים הֵן נֶחֱלָקִין לִשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת, בְּפָרָשַׁת הַקְּלָלוֹת הַטִּפְּחָא נְתוּנָה תַּחַת בְּסֵפֶר, וְהַתּוֹרָה הַזֹּאת דְּבוּקִים זֶה לָזֶה, לְכָךְ אָמַר הַזֹּאת, וְכָאן הַטִּפְּחָא נְתוּנָה תַּחַת הַתּוֹרָה, נִמְצָא סֵפֶר הַתּוֹרָה דְּבוּקִים זֶה לָזֶה, לְפִיכָךְ לְשׁוֹן זָכָר נוֹפֵל אַחֲרָיו, שֶׁהַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַסֵּפֶר:

In the first, it is tipcha meircha. In the second, it is meircha tipcha. Mercha begins a phrase, tipcha is a separator.

אֲשֶׁר֙ לֹ֣א כָת֔וּב בְּסֵ֖פֶר הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֑את

הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה

But this explanation really explains nothing. The difference in trop is a consequence of a difference in meaning. What remains to be seen is why did the Torah change the description of Sefer Torah from Sefer (Torah) to (Sefer) Torah?

I do not know.

 5. Only in this parsha are we told that Sedom and Amora had sister cities that were destroyed along with them. What are their names?

29:22, Adma and Tzevoyim, from the five city axis of  בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם,  בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, שֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים,  וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר.

Reb Chaim Kanievsky asks why Tzoar was not mentioned here, and he says that it was destroyed in a different manner.

6. Pesukim in our parsha that say that if you sincerely resolve to do teshuva, then Hashem will help you do it.

30:2,

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ׃

30:6,

וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

 Ramban-

וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ, זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (שבת קד) הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ, מַבְטִיחֲךָ שֶׁתָּשׁוּב אֵלָיו בְּכָל לְבָבְךָ, וְהוּא יַעֲזֹר אוֹתְךָ.

7. A passuk about teshuva in our parsha that hints to the name of the month before Rosh Hashanna.

30:6,

וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

True, the name of the month is not lashon hakodesh and has no more kedusha than Yom Rishon being called Sunday. But I think that simanim were put into the Torah in anticipation of the name the Jewish People will actually use, no less than references to individuals who would be born and named thousands of years later or countries that did not exist at the time of Mattan Torah. Also, once you know that the names of Malachim also came from Bavel, it should be obvious that they have true significance, no less than מנצפ'ך. As the Satmarer says in his Tshuvos Divrei Yoel (OC 15)

ובמ״ר שם ר"ל אומר אף שמות המלאכים עלו מבבל ונראה קצת דבחדא מחתא מחתינהו שמות המלאכים ושמות החדשים ושמות המלאכים בוודאי אינו אלא "התגלות" משמים

In light of Rosh Hashannah, it's kedai to remember how the Kitzur organized them.

קיצור שלחן ערוך קכ״ח:א׳

עוֹד אָמְרוּ דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת, וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. 

וְכֵן אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. 

וְכֵן אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. 

רֶמֶז לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, שֶׁהֵם, תְּשׁוּבָה, תְּפִלָּה וּצְדָקָה, שֶׁצְרִיכִין לְהִזְדָּרֵז בָּהֶם בְּחֹדֶשׁ זֶה.  וּמָל ה' וְגוֹ' רוֹמֵז לִתְשׁוּבָה. אֲנִי לְדוֹדִי וְגוֹ' רוֹמֵז לִתְפִלָּה, שֶׁהִיא רִנַּת דּוֹדִים. אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים, רוֹמֵז לִצְדָקָה.

I would only add אנה לידו ושמתי לך מקום, the reference to Arei Miklat, in that the month of Elul and the Yamim Noraim are the refuge for one who wants to be saved from his terrible fate.

Vayeilech

1.  There is an opinion among the Rishonim that a Geir is not obligated to come to the Beis HaMikdash for Aliyah l'Regel, because he does not own land from the division of Eretz Yisrael, and the Gemara in Pesachim 8b says that only those who own land are chayav in Aliyah l'Regel. Some Rishonim disagree, and say he is chayav- the Rambam does not bring any such petur and the Meiri clearly argues. But assuming that he is pattur from Aliyah l'Regel, there is one regel when he has to be in Yerushalayim and one where he has to be in the Beis HaMikdash. What are they?

He has to be in Yerushalayim on Pesach. All but one Rishon, Tosfos in Pesachim 2b mei'alyah, say that land is not necessary for the chiyuv korban.  

From our parsha - 31:12. He has to be in the Beis HaMikdash on Sukkos in the year of Shemittah, for Hakhel. The Torah says clearly וגרך אשר בשעריך that Geirim do have to be there. (Taama d'Kra.)

It is true that the Rambam (3 Chagiga 2) says כל הפטור מן הראיה פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף והערל and does not mention Geirim, but that is because he holds that Geirim are chayav in R'iyah. 

2. Does the Torah obligate people to go to the Mikdash for Hakhel.

The pesukim say (31:11-12)

 תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם 

הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו 

Some people see this as a machlokes Rambam saying it's only an obligation on the king and the leaders to gather the people, and the Chinuch who says every person is obligated to pay attention. Rambam Asei 16-

היא שצונו להקהיל את העם ביום השני של סכות במוצאי שמטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם 

Chinuch 612-

שנצטוינו שיקהל עם ישראל כלו אנשים ונשים וטף, במוצאי שנת השמטה בחג הסכות

I don't accept that the Rambam means that. Why would he argue on the Gemara in Kiddushin 34 that says that women would be pattur because of Zeman Grama if not for the explicit obligation. Also, how can it be that the king has an obligation to teach, but the people have no obligation to be taught.  There is no reason to say something when it is so obvious. It's kal vachomer bigger than למה לי קרא, סברא הוא.

The same question would apply to Birkas Kohanim. The Kohanim definitely have a mitzvah. Do the people have a mitzva to be present? Same issue.

Whatever you feel about this question, some want to relate this to the question about our Krias HaTorah, whether it is a personal obligation for individuals- Biur Halacha 146:2 dh יוש מתירים and Igros OC IV:23, or an obligation on the Tzibur as a whole that Krias HaTorah must take place in a minyan- Rosh Brachos 1:7 and Tzitz Eliezer 18:5, that as long as a minyan is paying attention, you can be maavir sedra or do the daf.

On this topic, there is a Chasam Sofer who strongly emphasizes that the Mitzva of Hakhel requires that you pay attnetion to every single word. In the Drashos page 26 he asks that bringing the children is good for the children, but the fathers are going to try to explain what the king is saying to their children, and they won't be able to pay proper attention to their own mitzva. They might hear it, technically, but it will be מתעסק, and they will not be yotzei. He learns this is the Gemara's question of טף למה הן באין. 

Here is his answer:

אמנם כן הוא בטבע בני אברהם אבינו כ''א מתאוה וחושק להעמיד בנו לעמוד חזק ביראת השם ותורתו כדכתיב באאע''ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו ושמרו ואע''פ שעי''ז הוא מפסיד לעצמו מ''מ כאשר בוער בו תשוקה זו ללמוד לבניו תורת ה' ויראתו ובאמת מפסיד מ''ע של עצמו דכוונת מצות חינוךמפסיד כוונת מצוה של עצמו אך לעומת זה שכרו של האב גדול יותר ויותר על שהפסיד לעצמו כדי להעמיד בן צדיק ות'''ח, והיינו כדי ליתן שכר למביאהם 

Yes, he won't be yotzei. But it's worth it to lose this once in seven year national gathering mitzvah of Torah b'Rabbim in order to be mechaneich your children.

3. Find a remez for techiyas hameisim in the parsha.

Corollary: why is it that we never find explicit mentions of kiyum haneshama, much less techiyas hameisim, in Torah she'biksav, until the time of the Neviim.

32:39

ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל

אבן עזרא

אני אני. ..... ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא והעד שאמר בתחלה 'אמית' ואחר כך 'אחיה' וכן ה' ממית ומחיה והעד ה' מוריד שאול ויעל ואחרים אמרו מפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם גם וצדקה תהיה לנו כי היא חייך בעוה״‎ב ואורך ימיך בעולם הזה למען ייטב לך. 

ורבינו האי ז״‎ל אמר כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העוה״‎ב כי היה ידוע בהעתק' 

ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל לא לאחד לבדו ודבר העוה״‎ב לא יבינו א' מני אלף כי עמוק הוא ושכר העוה״‎ב תלוי בדבר הנשמה והנה הוא חלף עבודת הלב ועבודתו להתבונן מעשה השם כי הם הסולם לעלות בו אל מעלת דעת השם שהוא העיקר והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים והנה יש כח לנצח הכרובים והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השרת וכן במזמור לבני קרח שמעו זאת כל העמים והסוד אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה וכן אחר כבוד תקחני והנה עם שניהם לקיחה כאשר עם דבר חנוך ואליהו ואחר שאמר ויקר פדיון נפשם איך אמר יפדה נפשי והמשכיל יבין:

and 31:16, from San 90b, - but it depends on the punctuation, whether the וקם ends the first phrase or begins the next one. We hold that since the word וקם is אין לו הכרע, the pshat in the pasuk is correct either way so it is a raya to techiyas hameisim (Maharsha there in Sanhedrin.) The minim held that it's either/or, and only one is correct, so it's no raya.

שאלו מינין את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו מן התורה דכתיב (דברים לא, טז) ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם. אמרו לו ודילמא וקם העם הזה וזנה.

4. Where do we find that in cases of tortious interference, the malefactor is liable for opportunity cost.  In other words- that where a person wrongly disrupts a relationship between two parties, he is liable for the resulting loss of a benefit.

32:51

על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל

Elul and Ani LeDodi

Many people wonder about the remez of אני לדודי in the name Elul. In the Torah, we do not have names for months, only numbers. (One month is given a name in the Torah, in Shemos 34:18, Nisan is called חודש האביב; and three months are given names in Melachim I:6-  Iyar is זיו, Tishrei is חודש האיתנים, and MarCheshvan is בול. These are either purely descriptive or, in my opinion, what they were called by the Knaanim or Ivrim, and interpretations such as איתנים as a reference to the Avos is just an asmachta, or, as the Tiferes Yisrael says in many places, such as Gittin 4:6 and Sanhedrin 1:6 from the Maharil, when Chazal adopted foreign words they often gave them drush meanings as if they were Lashon HaKodesh. Like Geirus baal korcha.) 

In any case, the name of this month, Elul, along with all the names of the months, was acquired during our seventy year exile in Bavel. It is not Lashon HaKodesh any more than Yom Shlishi is Tuesday. The Yerushalmi in RH 1:2 and the Medrash Rabba Breishis 48, say that the names of the months and even the names of Malachim came along with us from Bavel,

Yerushalmi:

דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָה. שְׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ בְיָדָם מִבָּבֶל... רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אַף שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים עָלוּ בְיָדָן מִבָּבֶל.

Medrash:

 אָמַר רַבִּי חֲנִינָא שְׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ מִבָּבֶל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אַף שְׁמוֹת מַלְאָכִים מִיכָאֵל רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

The Ramban in Shemos 12:2 says that adopting the names of the months was Chazal's way of reminding us of Hashem's chesed in ending Galus Bavel.

כבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו והסבה בזה כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיהו טז יד-טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז עזרא ו טו נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה

But before that, the months were just numbered, as are the days of the week. If so, are these remazim purely artificial and unrelated to any real meaning of the word?

Two answers. 

One: as you will see, the remez is brought by a Rishon from a Medrash. If so, it does not matter if it is "really" related to the name "Elul." The truth of the message is all that matters, and you have Rishonim who attest to that truth.

Two, once you know that the names of Malachim also came from Bavel, it should be obvious that they have true significance, no less than מנצפ'ך. As the Satmarer says in his Tshuvos Divrei Yoel (OC 15)

ובמ״ר שם ר"ל אומר אף שמות המלאכים עלו מבבל ונראה קצת דבחדא מחתא מחתינהו שמות המלאכים ושמות החדשים ושמות המלאכים בוודאי אינו אלא "התגלות" משמים

So: What is the makor for this Drasha.

We know this abbreviation from the time of the Rishonim, one of whom had it in a Medrash. I've arranged the mekoros chronologically.

דרשות מהר"ח אור זרוע (סי' לב) : mid 1200s

...לפי שתשובה באלול מתקבלת שנ' אני לדודי ודודי לי, ר"ת אלול.

דרשות ר"י אבן שועיב פרשת שופטים, תלמיד הרשב"א 1280-1340

הנה ביררנו אלו הכתובים שהתחלנו בהם כפי פשטן ופנימיותן, ולכן צריך כל אדם לשים לב אליהם ולשוב אל בוראו בכל עת ובכל זמן, כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כיי' אלקינו, ויותר באלו הימים ימי סליחות ותחנונים שהם ימים רצויים לפני השם ית', כי אף על פי שבכל עת ובכל שעה קרוב יי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ומצינו במדרש כי אלו המ' יום של חדש אלול עד יום הכפורים הם רצויים לפני השם ובהם נתרצ' משה והוריד לוחות השניות, ואמרו במדרש אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול, וס"ת ד' יודין שהם מ' יום, ואמצע התיבו' נדוד שהוא עומד ממדת הדין ויושב בכסא רחמים, ולכן נהגו לקום בהם באשמורת השחר בשעה שהיא רצויה, דכתיב קומי רוני בלילה לראש אשמורות, ונהגו תחלה לישב כשאומרין הפסוקים דרצויין ורחמים, ואח"כ עומדים כשמתחיל הסליחות עד שעת נפילת אפים, וסמכו על הכתובים שאמר משה במ' יום הראשונים, ואשב בהר, ובאמצעיים ואתנפל, ובאחרונים ואנכי עמדתי בהר וגו', מהם בישיבה ומהם בנפילת אפים ומהם בעמידה. השם ברחמיו יחזירנו בתשובה שלימה לפניו ויעננו ביום קראינו, כמו שכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.

אבודרהם, ראש השנה, תפילת ראש השנה ח׳

  Mid 1300s, Talmid of the Baal HaTurim

ומפני שיום זה הוא יום הדין נהגו כל ישראל להקדי' מט"ו באלול להשכים ולומר תחנונים ולשאול רחמים מהשם ית' עד יום הכפורים שהוא יום חתימת הדין. ויש מקומות שנוהגין להשכים מראש חדש אלול כי בראש חדש אלול עלה משה להר פעם שלישי' לקבל לוחות שניות והתפלל בהם על ישראל ונתקבלה תפלתו ונתנו לו הלוחות וירד ביום הכפורים ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות. והדרשנים אומ' סמך לדבר אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול וסופי תיבות ד' יודין מספר מ' יום. וכן ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול. וכן ובא לציון גואל ולשבי שתי אותיות אחרונות של גואל ושתי אותיות ראשונות של לשבי הרי אלול.

ספר שער הפסוקים שיר השירים וכן בספר פרי עץ החיים

 from Rav Chaim Vital, 1543-1620

'אני 'לדודי 'ודודי 'לי:

ר"ת אלול. לרמוז, כי בחדש אלול, הקב"ה מתרצה עם ישראל, ונעשה דוד להם, לקרבם בתשובה, והוא קרוב לקוראיו בחדש זה. 

ראשית חכמה - שער התשובה - פרק רביעי

Eliahu di Vidas, mid 1500s, Talmid of Rav Moshe Kordevero, 

עוד יש ימים שנהגו ישראל להתענות בהם, כגון מראש חדש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים, וסמכו על זה (שה"ש ו, ג) *אני *לדודי *ודודי *לי ראשי תיבות אלול וסופי תבות ד' יודין כנגד מ' יום

ספר סדר היום סדר חודש אלול

  Rav Moshe ben Yehuda Machir, mid 1500s

ר"ח אלול צריך כל אדם לעורר אל לבו לפשפש ולחפש מעשיו ולשוב אל ה' אלהינו כי הוא זמן רצון לקבל תשובה בין של יחיד בין של צבור כי הם ימים שנתפייס הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל כשעלה משה למרום במ' ימים האחרונים ונהגו באלו הימים להרבות בסליחות ותחנונים ולקום באשמורת הבקר כל מקום כפי מנהגו וכבר נתפשט המנהג לקום בכל לילה שעה א' או ב' קודם אור היום ומסדרין סליחות עד הבקר כל א' כפי כחו ועל זה החדש נאמר אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול שהקב"ה מבקש אהבתנו וימינו פשוטה לקבל שבים:

של"ה מסכת ראש השנה פרק נר מצוה 

 Rav Yeshayah Horowitz, 1555-1630.

הקדמונים נתנו סימן: 'אריה שאג מי לא יירא' (עמוס ג, ח), 'אריה' ראשי תיבות: אלול, ראש השנה, יום כפור, הושענא רבא. נהגו ישראל להתענות מראש חודש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים. וסמכו על זה 'א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י' (שיר השירים ו, ג), ראשי תיבות: אלול. וסופי תיבות: ד' יודין, כנגד ארבעים יום. וכן 'ומל ה' אלהיך א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך' (דברים ל, ו), ראשי תיבות: אלול, שחודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא, מאחר שהוא החודש האחרון מהשנה, לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה, ולא יכנס בראש השנה שהוא יום הדין, מתועב ממעשיו הרעים, אלא יתקן בחודש זה מה שעבר. וכן בעשרת ימי תשובה, שמם מוכיח עליהם שנתקנו לתיקון השנה, והם ימי דין, שאנו אומרים בהם 'המלך המשפט'. והקדוש ברוך הוא מזדמן לקבל אותם לבעלי תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ראש השנה יח א), 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיה נה, ו), וכי יש ימים שאין נמצא. אלא, כאן ליחיד וכו'. שבימים אלו אף ליחיד נמצא. וראוי להתענות ולפשפש במעשיו. ויקיים עיקרי התשובה בכל לבב, בצום ובכי ומספד, ובפרט בלילה. ויפריש את עצמו מתענוגים וממותרות, רק אשר יאכל לנפש כפי ההכרחי.

הב"ח או"ח תקפ"א  1560-1640

והעבירו שופר בכל המחנה שהרי עלה להר כצ"ל ופירוש שע"י תקיעה זו נתקבצו כולן והגידו להם הרי משה עלה להר וכו' ולפי דאיכא למימר דאם היו מעבירין כרוז נמי היו נמנעים מחטוא ואין מעלה בשופר זה לכך אמר והקב"ה נתעלה אותו יום באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה וגו' פי' עלה אלהים בתרועה היא תרועה דר"ה דכתיב יום תרועה יהיה לכם אבל ה' בקול שופר מקרא יתר הוא ואתא לדרשא דבקול שופר דמדבר דעל ידו הלכו אחרי ה' ולא טעו בע"ג גם בזה נתעלה המקום ב"ה וב"ש ולכן התקינו שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה ולפי שעדיין לא ידענו למה תוקעין כל החדש אמר שהוא להזהיר על התשובה ומשופר המדבר למדנו שמתחילין בר"ח ולפי שלפי זה קשה דגם כל עשרת ימי תשובה יתקעו כדי להזהיר על תשובה ע"כ אמר וכדי לערבב על השטן שלא יהא נודע לו מתי יהא ר"ה דמטעם זה אין ראוי לתקוע אלא לפני ר"ה בלבד ומיהו טעם זה בלחוד היה מספיק לתקוע ג' או ד' ימים לפני ר"ה אבל מטעם זה להזהיר על תשובה צריך כל החדש משום דאיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת עולה מ' כנגד מ' יום מר"ח אלול ועד יה"כ כי באלו מ' ימי התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לקבל תשובה מאהבה ועוד סמך מקרא ומל ה' אלהיך "את "לבבך "ואת "לבב זרעך ר"ת אלול וכמ"ש האחרונים בספריהם:

It is only right that the remez should be in Shir HaShirim, because the Rambam in 10 Teshuva 3 says

וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה. הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה עַזָּה מְאֹד עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה' וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֳלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין בְּקוּמוֹ בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל (שיר השירים ב ה) "כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". וְכָל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה:

A beautiful drasha from the Lubavitcher Rebbe that I came across, a drasha for Parshas Re'eh.

״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״

פרשת ראה קורין לעולם בזמן השייך לחודש אלול: ברוב השנים – בשבת מברכים חודש אלול. וצריך להבין את הקשר והשייכות דפרשת ראה לחודש אלול (כידוע [של״ה חלק תושב״כ ר״פ וישב ר״צ, א'.] שזמני השנה שייכים לפרשיות בתורה שקוראין בהם). כי הנה לכאורה פ, ראה וחודש אלול הם, אדרבא ענינים הופכיים זה מזה:

חודש אלול – ״אני לדודי ודודי לי״ – ר״ת אלול (אבודרהם סדר ר״ה ופירושה פ״א, ובכ״מ), עניינו הוא – עבודת האדם מלמטה למעלה, "אני לדודי", שהאדם מתעורר להתקרב להקב״ה, ועל ידי זה וכתוצאה מכך נעשה ״ודודי לי״, שזו ההתגלות של הקב״ה לאדם. לעומת זאת – בפרשת ראה – ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״ – מודגשת ה״המשכה״ מלמעלה למטה, שהקב״ה נותן לאדם!

אלא שלאמיתו של דבר, גם תוכנה של פרשת ראה, וגם תוכן העבודה של חודש אלו, כוללים שלשה דברים: א. עבודת האדם מלמטה למעלה ב. המשכה מהקב״ה מלמעלה למטה ג. שעבודת האדם שמצד עצמה לכאורה מוגבלת, נעשית באופן שלמעלה מהגבלות, כמעלת הגילוי מה׳ – מלמעלה למטה, שאינו מוגבל.

הביאור בכך:

אלו"ל – מהוה ר"ת ל"אני לדודי" – שזו עבודת המטה – מלמטה למעלה, וכן ל״ודודי לי״ – שזו המשכה מלמעלה (״דודי", הקב״ה,) למטה, ומכיון שמצרוף שני חלקים אלו נוצרת מילה אחת שהיא שמו של החודש, הרי שזה מורה על חיבור של שני עניינים אלו, בעבודת האדם. כיצד?

ובכן: המעלה של ״אני לדודי״ – עבודת המטה – היא שיש כאן את עבודת האדם ויגיעתו, שאין זה בבחינת ״נהמה דכיסופא״ (ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צ״ו, ז'. ריש ע״ד). מאידך, ב״דודי לי״ – התגלות דרגת האלוקות מלמעלה למטה, אף שישנו החסרון, שדבר זה לא בא ע״י עבודת האדם, מכל מקום יש כאן גילוי שהוא באין ערוך להגבלת האדם, גילוי מה׳ -בלי גבול!

ברם, השלימות האמיתית היא בחיבור שתי המעלות גם יחד, כפי שמתבטא בשם ״אלול״ שכולל ב״שם אחד״ – יחד את שני הענינים כאחד, וכך מתפרש הדבר: ״אני״ – עבודת האדם, נעשית באופן של "לי" (״כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם״ [ראה ויק״ר פ״ב, ב' ובכ״מ]), לאמר: גם עבודת האדם מלמטה למעלה היא באופן של ״בלי גבול״ כמו הגילוי שמלמעלה למטה. (ודבר זה נרמז בהתחלת וסיום המילה ״אלול״, שהם כוללים את כל המילה, א' – אני, ל – לי).

והנה, תוכן ענין זה של אלו״ל, מתגלה לענינו גם בתוכן הפנימי של פרשת ראה: כדי שעבודת המטה – שמצד האדם (״אני״) תהיה באופן של בלי גבול (״לי״), צריך האדם המוגבל להיות בדרגה נעלית של למעלה ממדידה והגבלה. הדבר יתכן רק כשהיהודי מגלה את מציאותו האמיתית שהוא ״חד עם הקב״ה״. וזהו התוכן בפרשת ראה – ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״ – שבתור הקדמה לעבודת האדם (מלמטה למעלה) כמפורש בהמשך הכתוב, מדגיש הקב״ה את גודל מעלתו של האדם, כאו״א מישראל, באומרו לאדם: ״ראה״ – ששייך וצריך להיות לא רק בדרגה של ״שמיעה״ אלא (גם) בדרגה של ״ראיה״, ״אנכי״ ־ ״אנכי מי שאנכי״, ״נותן״ – ״כל הנותן בעין יפה נותן״, ״לפניכם״ – לפנימיותכם, ״היום״ – באופן של אור וגילוי ובאופן נצחי, ברכה וגו׳ – כל ענייני הברכות גם הנעלות ביותר.

בכך, באים לידי ביטוי – שני אופני העבודה הנ״ל: ״נותן״ – נתינת ה׳ מלמעלה למטה, ״לפניכם״ – לפנימיותכם, מורה על כך שהשלמות האמיתית בהמשכה בפנימיות היא שנעשית (גם) מצד עבודת האדם מלמטה למעלה, וכן במילה ״ברכה״ הכוללת אף היא את שני האופנים: א. ברכה גלויה שבאה מלמעלה למטה. ב. ברכה נעלית יותר שבאה ע״י הפיכת הקללה לברכה, על ידי עבודת האדם מלמטה למעלה כענין התשובה.

וכל זה בא מכוחו של ״אנכי״, ״אנכי מי שאנכי״, ״דלא אתרמיז בשום אות וקוצא״ (זוהר ח״ג י״א, א'. ועוד.) וכיון שבחינת ״אנכי מי שאנכי״ ניתנת בפנימיותו של היהודי באופן של קביעות ונצחיות, כמבואר לעיל, הרי נעשה הוא בודאי למעלה לגמרי מהגבלת וגדרי העולם והזמן, ובהיותו במעמד ומצב זה עובד את עבודתו (עבודת האדם לקונו) בהגבלת וגדרי העולם, עם הכוחות הבלתי מוגבלים שנתן ה׳ לכל או״א מישראל.

והנה, כשיהודי ניגש לעבוד עבודת חודש אלול כפי חמשת הראשי תיבות הידועים דתורה, תפילה, גמילות חסדים, תשובה וגאולה. (ראה ב״ח לטור או״ח תקפ״א. לקו״ת ושער הפסוקים להאריז״ל משפטים, בשו״ע האריז״ל. ובכ״מ), עליו להתעודד מכך, שידע שעבודתו נובעת ממציאותו האמיתית והפנימית של האדם (״אתם קרויין אדם״ [יבמות ס״א, רע״ח], על שם ״אדמה לעליון״ [של״ה ג', א', ועוד]) נשמת האדם שהיא ״חלק אלוקה ממעל ממש״, (תניא רפ״ב), ״יחידה ליחדך״ (לקו״ת, פרשת ראה כ״ז, א'), שהיא בתכלית היחוד עם הקב״ה, ״ישראל וקוב״ה כולא חד״ (זוהר ח״א כ"ד, א'. ועוד), כך שהאדם יכול וצריך לעבוד את ה׳ באופן שלמעלה ממדידות והגבלות, וה׳ יצליח דרכו!

(פנימיות 66 אב ה'תשנ"ט – מעובד לפי קטע מ״דבר מלכות״ שיחת שבת פרשת ראה התנש״א)

I particularly enjoyed the Lubavitcher's use of עליו להתעודד מכך.  My life experience of Elul would express itself by saying עליו להתעורר מכך. So I had to do a double take, and it was refreshing to see the word  להתעודד used.

Rosh Hashannah 2025, First Day before Tekiyos

 R Schwab, in Maayan and On Prayer

Birkas hashachar, last bracha is maavir sheinah. This is the bracha hasmucha for Yehi Ratzon. It's not a random connection, like Borei Nefashos and Tefillas Haderech. This is how Chazal wrote it. What is the connection between the bracha and Yehi Ratzon שֶׁתַּרְגִּילֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ וְתַדְבִּיקֵֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ? No connection is evident. It seems totally incongruous.

Tenuma, between sleep and wakefulness, this should be the first bracha of the day, not the last of the set.

Previous three refer to klal Yisroel.

Who was the first man to sleep? Adam. When does it say he woke? It doesn't. He never woke until Mattan Torah. The kol Shofar of Mattan Torah was עורו ישנים.  By the goyim, woke means the primacy of individual desire over discipline, and the rejection of divine ethics. For us, who received the Torah, our woke is a wakefulness of וְכוֹף אֶת יִצְרֵֽנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ. We do not have to be slaves to our physical and egoistic desires. We can be what we were born to be, true avdei Hashem

Tekias Shofar is the great awakening. Rambam.

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י כה) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:

Stop sleepwalking! There are a few precious moments when the alarm wakes us, and we get the clarity to see the truth. The time of Tekias Shofar is that moment, the moment of 

עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. 

First Night Rosh Hashannah 2025

The Mishna in RH 16 says

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר''ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר {תהילים לג-טו} היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

Maharsha,

עוברים כו'. בשאר ג' זמנים דקתני במתני' נקט בהו לשון נידון וכאן שינה ונקט לשון עוברין ולמסקנא דלקמן דמתניתין כר"י דגזר דין שלו נחתם ביה"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין ניחא כיון דלא נחתם בר"ה לא נקט ביה רק לשון עוברין:

Rav Olshin in Yareiah leMoadim RH 380 says a different teretz. He brings the Maharsha in Sotah about the four kitos, chanafim leitzim shakranim lashon hara that aren't’ mekabel pnei Shechina.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵיצִים, וְכַת חֲנֵיפִים, וְכַת שַׁקָּרִים, וְכַת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. כַּת לֵיצִים — דִּכְתִיב: ״מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים״. כַּת חֲנֵיפִים — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא״. כַּת שַׁקָּרִים — דִּכְתִיב: ״דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״. כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע״, צַדִּיק אַתָּה ה׳ — לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע.

The Maharsha points out that the Gemara only brings the end of the passuk, and when you look at the beginning of the passuk, you chap a tzitter. The Passuk in Hoshea is

י֣וֹם מַלְכֵּ֔נוּ הֶחֱל֥וּ שָׂרִ֖ים חֲמַ֣ת מִיָּ֑יִן מָשַׁ֥ךְ יָד֖וֹ אֶת־לֹצְצִֽים׃

He says

ארבע כתות אין מקבלים פני שכינה כו' כת לצים שנאמר משך ידו את לוצצים. ופי' הכתוב תחלתו יום מלכינו שהוא ר"ה ויוה"כ או לעתיד ביום הדין שאז הקב"ה מלכו של עולם החלו שרים לבקש רחמים מלפניו יתברך ומלך העולם משך ידו מן הלצים שלא להכניסם כלל במחיצתן אפילו במקום הדין.

We see two tremendous things in this Maharsha.

Number one: that Rosh Hashannah is more than Din. It is being received in front of the Shechina. As the Gemara in Rosh Hashanna says, the moment of Tekias Shofar is like standing in the Kodesh Kodashim in front of the Aron and the Shechina.

It is not davening from far away, it is personally appearing in Beis Din.  This is why the Mishna says ovrin lefanav instead of Din.

 Number two: People with sins can come in and plead their case. But there are people whose middos are so repulsive, that the RBSO doesn’t want to see them in front of Him. Since these people ein mekablos, they are not even allowed in to plead their case before Hashem. They have to send it in by mail.

We see that besides teshuva for aveiros, it is vitally-  במלא מובן המלה- important to correct bad middos. 

(See Rambam Teshuva 7:3-

אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זְנוּת וְגֵזֶל וּגְנֵבָה. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַכּל צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע" וְגוֹ':  )

A perfect example can be seen in Ohr Yisrael 26, the story of the "chasid echad" as Reb Yisroel Salanter understood it.

כ״ו

בַּגְּמָרָא בְּרָכוֹת דַּף י"ח הֵבִיאוּ בָּרַיְתָא וְזֶה לְשׁוֹנָהּ. תַּנְיָא מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד. שֶׁנָּתַן דִּינָר לְעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת. וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ לָזוֹ כוּ' בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם כוּ' עַיֵּן שָׁם. הַדָּבָר מַפְלִיא מְאֹד. מַה לֶּחָסִיד לָלוּן בַּלַּיְלָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בִּמְקוֹם טֻמְאָה. וְעַיֵּן בְּמַהַרְשָׁ"א בְּחִדּוּשֵׁי אַגָּדוֹת. שֶׁהֵבִיא שֶׁכְּבָר נִתְקַשָּׁה בְּזֶה בְּסֵפֶר עֵין יַעֲקֹב. וְעַיֵּן שָׁם שֶׁזֶּה הֱבִיאוֹ לִשְׁלֹל הַדָּבָר מִפְּשָׁטֵיהּ וְכָתַב שֶׁבְּוַדַּאי הַנָּכוֹן כְּדִבְרֵי הָרִיטְבָּ"א שֶׁדָּבָר זֶה הָיָה בַּחֲלוֹם וְהֶאֱרִיךְ בָּזֶה עַיֵּן שָׁם:

אוּלָם שָׁמַעְנוּ מִפֶּה קָדוֹשׁ אדמו"ר הַגָּאוֹן הֶחָסִיד זצוק"ל. שֶׁאָמַר עַל זֶה בֵּאוּר אֲמִתִּי נִפְלָא עַל פִּי דֶּרֶךְ הַמּוּסָר. שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא כִּפְשָׁטֵיהּ בְּהָקִיץ. לֹא בְּחָזוֹן וְלֹא בַּחֲלוֹם. כִּי הִנֵּה הַלָּשׁוֹן וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ. מוֹרֶה בַּעֲלִיל שֶׁהֶחָסִיד הַזֶּה הָיָה לוֹ הֶרְגֵּשׁ. וְנִתְפַּעֵל מִמַּה שֶּׁהִרְגִּיזָה אוֹתוֹ. וְהִרְגִּישׁ בִּלְבָבוֹ צַעַר וּקְפִידָא. אוֹ גַּם כַּעַס עִנְיָנוֹ. וְכַמְבֹאָר בְּשַׁבָּת דַּף ל'. תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עִנְוְתָן כְּהִלֵּל. וְאַל יְהֵא קַפְדָן כְּשַׁמַּאי. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה. אָמְרוּ כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶן אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ כוּ'. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר מִי כָּאן הִלֵּל מִי כָּאן הִלֵּל כו'. אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל כוּ' לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל כוּ'. אָמַר לוֹ הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ. כְּדַאי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד עַיֵּן שָׁם. הֲרֵי שֶׁהַלָּשׁוֹן יַקְנִיט הוּא לְהָבִיא לְמִי שֶׁמַּקְנִיטִים אוֹתוֹ לִידֵי קְפִידָא וָכַעַס. אוּלָם לֹא עָלְתָה בְּיַד הָאִישׁ לְהַקְנִיט אֶת הִלֵּל. כִּי הִלֵּל מִגֹּדֶל עִנְוְתָנוּתוֹ לֹא נִתְפַּעֵל כְּלָל. מִכָּל דִּבְרֵי נִרְגָּן וּבוּז שֶׁל הָאִישׁ. וְלֹא הִרְגִּישׁ וְלֹא בָּא לִידֵי קְפִידָא כְּלָל:

עַל כָּל פָּנִים בְּכָאן שֶׁאָמְרוּ וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ. מְבֹאָר בַּעֲלִיל שֶׁהֶחָסִיד נִתְפַּעֵל מִדְּבָרֶיהָ מִמַּה שֶּׁהִקְנִיטָה אוֹתוֹ. ובָא לִידֵי קְפִידָא אוֹ גַּם כַּעַס. נִמְצָא שֶׁנִּכְשַׁל הֶחָסִיד הַזֶּה בְּרִפְיוֹן מִדַּת הָעֲנָוָה. כִּי אֵין זֶה מִדַּרְכֵי הַחֲסִידִים הָעֲנָוִים וְהַשְּׁפָלִים בְּדַעְתָּן. לִהְיוֹת מַקְנִיטִים וּמַרְגִּיזִים אוֹתָם. כִּי מִדֶּרֶךְ הָעֲנָוָה הָאֲמִתִּית הוּא. שֶׁלֹּא לְהַרְגִּישׁ כְּלָל מִשּׁוּם דִּבְרֵי נִרְגָּן וְקִנְטוּר. וְלֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הַקְּפִידָא בְּגוֹרַל הָעֲנָוָה בְּשׁוּם עִנְיָן בָּעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁסִּפְּרוּ בַּגְּמָרָא עַל הִלֵּל. כִּי מִגֹּדֶל עִנְוְתָנוּתוֹ לֹא הִקְפִּיד עַל הָאִישׁ שֶׁרָצָה לְהַקְנִיט אוֹתוֹ. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל בְּסוֹטָה דַּף מ' אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא עִנְוְתָנָא אֲנָא. כֵּיוָן דַּחֲזִינָא לֵיהּ לְרַבִּי אַבָא דְּמִן עַכּוֹ. דְּאָמַר אִיהוּ חַד טַעֲמָא. וְאָמַר אַמוֹרֵיהּ חַד טַעֲמָא וְלֹא קָפִיד. אֲמִינָא לָאו עִנְוְתָנָא אֲנָא. הֲרֵי כִּי יְסוֹד הָעֲנָוָה הוּא. שֶׁלֹּא לְהַקְפִּיד כְּלָל עַל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם:

וְלָזֶה כַּאֲשֶׁר הִרְגִּישׁ הֶחָסִיד שֶׁנִּתְפַּעֵל מִמַּה שֶּׁהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ וּבָא לִידֵי קְפִידָא. וְנִכְשַׁל בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. רָצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית. וְהִנֵּה יָדוּעַ כִּי יְסוֹד דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. עֲזִיבַת הַחֵטְא וְקַבָּלָה עַל לְהַבָּא. אָמְנָם אֵינוֹ דּוֹמֶה הַתְּשׁוּבָה בְּדַרְכֵי הַמִּדּוֹת. לִשְׁאָר עֲבֵרוֹת וּמִצְו‍ֹת מַעֲשִׂיּוֹת. אֲשֶׁר בְּקַל יוּכַל הָאָדָם לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִהְיוֹת זָהִיר בְּמִצְוָה. וְלִפְרֹשׁ מִן הַחֵטְא. לֹא כֵן בְּדַרְכֵי הַמִּדּוֹת. אֲשֶׁר שָׁרְשָׁם הוּא בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב. וְנִדְרַשׁ עַל זֶה עָמָל וְהִתְבּוֹנְנוּת רַב. לַעֲקֹר מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה מִדָּה שֶׁאֵינֶנָּה רְצוּיָה:

וְהִנֵּה בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הָעֲנָוָה. שָׁנִינוּ בְּאָבוֹת פֶּרֶק ד' רַבִּי לֵוִיטַס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. וְעַיֵּן לְהָרַמְבַּ"ם שָׁם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה שֶׁכָּתַב זֶה לְשׁוֹנוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ נַפְשְׁךָ עַד שֶׁתַּרְחִיק מִמֶּנָּה הַגַּאֲוָה. בְּחָשְׁבְךָ בְּאַחֲרִית הַגּוּף וְהוּא שׁוּבוֹ רִמָּה עַיֵּן שָׁם. הֲרֵי שֶׁדֶּרֶךְ קְנִיַּת הָעֲנָוָה הוּא. הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאַחֲרִית הָאָדָם. כִּי סוֹפוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְכֵן כָּתַב בְּסֵפֶר מְסִלַּת יְשָׁרִים פֶּרֶק כ"ג בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הָעֲנָוָה. שֶׁהוּא הַהִתְבּוֹנְנוּת עַל עִנְיָנִים שׁוֹנִים כוּ'. כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם מִסְתַּכֵּל בִּפְחִיתוּת חָמְרוֹ כוּ'. וּכְשֶׁיַּחֲשֹׁב כְּמוֹ כֵן שֶׁבְּסוֹף כָּל גְּדֻלָּתוֹ יָשׁוּב לְעָפָר מַאֲכָל לְתוֹלַעַת. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּכָּנַע גְּאוֹנוֹ. כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה גְּדֻלָּתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה עַיֵּן שָׁם:

וְעַל כֵּן הֶחָסִיד הַזֶּה שֶׁנִּכְשַׁל בְּרִפְיוֹן מִדַּת הָעֲנָוָה. וְרָצָה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וּלְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית. הָיָה עָלָיו לְהִתְבּוֹנֵן בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר. בִּפְחִיתוּת וְשִׁפְלוּת הָאָדָם. שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהִנֵּה בְּעֵת אַחֵר הָיָה אֶפְשָׁרִיּוֹת לִהְיוֹת עָמֵל בְּדַרְכֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל בְּהֶמְשֵׁךְ זְמַן מָה. אוּלָם כַּאֲשֶׁר הָעֵת הָיָה עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רָצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּלְמַהֵר לְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. עוֹד בַּלַּיְלָה הַזֶּה. טֶרֶם קוּמוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט בְּיוֹם הַדִּין הַנּוֹרָא. עַל כֵּן רָאָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאֶמְצָעִים הַיּוֹתֵר חֲזָקִים. לְהַגְבִּיר דַּרְכֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת מִשִּׁפְלוּת וּפְחִיתוּת הָאָדָם. שֶׁיַּעֲשֶׂה רֹשֶׁם וְיִפְעֹל כָּל עֹז עַל לוּחַ לְבָבוֹ:

וְעַל כֵּן הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. בֵּית מוֹעֵד לְכָל חַי וְסוֹף כָּל הָאָדָם. אֲשֶׁר שָׁם הוּא מֻכְשָׁר בְּיוֹתֵר לְהִתְפַּעֵל מַהֵר מִדַּרְכֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל. שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה וְאַחֲרִיתוֹ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְלִקְנוֹת מַהֵר עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ בְּתַכְלִית. וּמֵעַתָּה לֹא יִפָּלֵא אֵפוֹא מַה שֶּׁהָלַךְ וְלָן בְבֵית הַקְּבָרוֹת. כִּי כָּל מַה שֶּׁהָיָה נָחוּץ לָהֶם לַעֲבוֹדַת ד' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וּבִפְרָט לְדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כָּל עֵצָה וְכָל תַּחְבּוּלָה שֶׁבָּעוֹלָם:

This was a man who got into a fight with his wife Erev Rosh Hashannah, and the experience forced him to realize that he was a ka'asan, and so he must also be a baal gaava, because only a baal gaava can be a ka'asan. We have a protocol on how to deal with the correction of bad middos, but it is a lengthy process, and this was an emergency. It was erev Rosh Hashannah, and it would be a disaster if he came before Hashem with this middah ra'ah. So he had to use the nuclear option to break his midda ra'ah of ga'ava and ka'as: He went to the cemetery and slept in a grave באשר הוא סוף כל האדם.

My son Rav Shlomo told me a story involving a friend. He had been in Meron at the disaster, and ever since then, it really bothered him that such a tragedy could strike a group of people sincerely seeking hisorerus. Two weeks later, he, all of twenty years old, was on a bus with his wife of one month. A terrorist suddenly got on the bus and pointed a gun at them. His wife was sitting, there was a woman in the aisle with a child, and he knocked her down to the floor.  As he was falling with her he was shot. The terrorist was quickly killed, medics got on the bus, and they took him to the hospital. It took four hours for him to get out of danger, but he survived. Afterwards, the medics and doctors visited him, and told him that he had died several times, but chasdei hashem, they pulled him back to life, but they were wondering. Whenever he was semi conscious, he sang something about Tov Hashem lakol verachamav al kol maasav. They wanted to know why he was singing that song. 

He told them very clearly; he had been at Meron and it disturbed him terribly, it shook his faith. Now, he was sure he was dying, because he saved the life of a mother and her child. He felt, at that moment, a terrible resentment. He had just gotten married, he was twenty years old, his whole life he lived as a true ben Torah, and this is his reward? A moment after that thought came to him, he said to himself, wait a second. In one minute, you're going to die, and you are going to be standing in front of the Ribono Shel Olam, in front of His Beis Din. Do you want to come bearing a grudge against the Ribono shel Olam? No, you definitely do not. You want to come with emuna peshuta shleima. So he began repeating the passuk in Ashrei, Tov Hashem Lakol verachamav al kol maasav. 

(similar story from my son Rav Mordechai. He was in a car with a friend, and they were inches away from a disastrous accident at high speed. His friend, understandably, yelled a word you would not say in polite company. BH, they avoided the accident. Mordechai asked his friend, look, you know that if we didn't manage to get away at the last split second, we would both have died. We would come in front of the Malach Gavriel, and he would say to you, "Excuse me, what did you just say?" You really don't want that you be your last word.  This deserves serious attention, because, as HaRav Avraham Wagner writes,

"If the Shechinah sees matters of impropriety — ערות דבר, literally, improper speech — it turns away from us (see Devarim 23:15; Yerushalmi, Terumos 1:4; Mesillas Yesharim ch. 11; Introduction to Sefer Chafetz Chaim). ")

Lesson is that as Rosh Hashannah begins, we are brought lifnei Hamelech. Almost everyone gets a chance to plead their case in front of the Ribono shel Olam. But if your Neshama is repulsive, if you’re a baal gaiva, a shakran, a mesaper lashon hara, you’re not getting in at all. Everyone else is kivnei maron, but not you. You have to send it in the mail. You all know the difference between personal appearance and filling out a sheet and sending it in. What does my Neshama look like? Am I from the kitos the Ribono shel Olam does not allow in? This is a time when you have to get a grip on yourself. If you want the chance to plead before the Ribono shel Olam, you have to let the scales fall away, reach deep inside to be your best self, and you will be able to appear before Hashem, kivnei maron, and Hashem will hear your tefillos for a Gut gebencht yor.

 

Shabbos Shuva Pei Vov 2025

Two short drashos.

Before Musaf:

First, I said that I was not going to do questions on the parsha, because today, only one question really matters- Why did God give us life, and what are we doing with it. I talked a little about the idea of a tafkid, and the Gaon in Mishlei about Neviim being called הרואה, and the disparate ideas about how to tell what you were born to do, which I discuss here:  Tafkid: Every Person is Born With a Specific Mission תפקיד ויעוד

Then the main topic: A discussion of the Minhag Sefarad brought by R Natronai Gaon to fast and say Selichos on Shabbos Shuva.

I got many mareh mekomos from R Yerucham Olshin's Yareiach Lemoadim.

The Rosh in RH 4:14

 להרי״ץ הגיאות ז״ל ואנן מנהגינו מהנך דקיימי מר״ח אלול. ולהתענות בשני ימים טובים של ר״ה ובשבת שבין ר״ה ליום הכפורים הכי אמר מר רב נטרונאי גאון ביו״ט ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל ביו״ט שני ובשבת לית בהו קושיא משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה. לפיכך נוהגין רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול בין בשבת. ע״כ.

The Tur in 602 brings the minhag to say slichos on Shabbos and disagrees.

ונוהגין בספרד שגם בשבת מרבין לומר סליחות ותחנונים ואני תמיה על מנהגם שהרי אין מריעין בשבת ואיכא מ"ד הרעה בפה פי' לומר העניות והם אומרים עניות ותחנונים ובאשכנז אין נוהגין כן:

Beis Yosef defends the minhag

נראה ליתן טעם למנהגם שהם סוברים דהלכה כמ"ד מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים או שטפוה נהר לפי שהא דבר נחוץ וכמו שפסק הרמב"ם וכתבו רבינו בסי' תקע"ז וכיון דבעשרת ימי תשובה התפלה נשמעת יותר מבימים אחרים וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו בי"ה אין לך דבר נחוץ יותר מזה ומ"מ עכשיו אין העולם נהוג לומר סליחות ותחנונים בשבת זה כלל:

Rav Olshin says the Beis Yosef is not sufficient, because by a siege, the danger is imminent, but during Aseres Yemei Teshuva, there are ten days, you don't have to fast davka on Shabbos.

He offers two explanations. 

One, from the Yaaros Dvash, that the ten days are not a span of which you can choose your moment; every moment is necessary, and one lost moment is irretrievable.

ישעיה הנביא פתח ואמר (ישעי' נה ו) דרשו ה' בהמצאו ואמרו חז"ל (ר"ה יח) אימת בין ר"ה ליוה"כ כי יו"ד ימים אלו מסוגלים לתשובה ובזה יכיר אדם רב טוב מהמקום לברואיו וחפץ חסד וטובת ברואיו כי ימים אלו מיוחדים לתשובה ואשרי אנוש לא יעבור רגע אחד מהן בלי עסק בעבודת ה' והרהור בתשובה

Along the same lines, he brings from the Mishna Berura in 603:sk2 that the seven days after RH before YK correspond with and that day throughout the year, and the Noda BeYehuda that each day rectifies the sins of  that day, and from the Drashos HaTzlach citing the Ari zal that relates this to mafrishin KG seven days before YK. 

Two, he brings from Rav Refoel Hamburger from the Zohar a reification concept- that it's not just that he rectifies the aveiros he did on that day; he actually repairs the damage he did to "the day" itself.

(If this were a real shiur and not just divrei hisorrerus,, I would have said that it is צריך עיון גדול to say you can "repair" a damaged Shabbos by doing farkert from kavod ve'oneg.)

I suggested a different mehalach. I quoted the Gemara in Yoma 87a, 

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא - לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא; אמר ליה - להיכא קא אזיל מר? - אמר ליה לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא, דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך! בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא, ומחייה בקועיה, וקטליה.

to show that בהמצאו is an opportunity, but it is also a danger. That being the case, not using the opportunity increases the danger, and that is why they had a minhag to fast on Shabbos.

Main Drasha, before Mincha:

Asking Hashem to turn someone else's heart to Teshuva.

I brought the story of R Meir and Bruria in Brachos 10a, and the story of Abba Chilkiyah and his wife in Taanis 23b. (The צ"ע is that R Meir accepted his wife's advice, but Abba Chilkiyah apparently did not, because he told the shluchim that this is what he does and this is what his wife does.)

Kasha of the Maharsha. 

מה יועיל בקשתו, הא אמרינן (לקמן לג, ב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ושאנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלימה כו' לא קשה כל כך, כיון שהוא כולל את עצמו.  ויש לישב. וק"ל

(Important side observation:

In both cases, it was the wife who made the suggestion. Why? Because they benched licht. Every woman who bentches licht davens that Hashem should help her husband/children/whoever to be shomrei Torah uMitzvos and Yerei'ei shamayim. The kasha and lomdus of הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים is totally irrelevant to women. Their mesora goes back to Sara Imeinu, and it is at least as ancient and important as that of the Yeshiva world, whose mesora only goes back to Moshe Rabbeinu. Reb Meir and Abba Chilkiyah never benched licht, so how would they know of such a tefilla?)

Note: important Shelah:

של"ה מסכת יומא, פרק דרך חיים תוכחת מוסר אות רד

כשם שחייב האדם להתפלל על עצמו כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (יד, א) 'ולפשעים יפגיע' (ישעיה נג, יב), מלמד, שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה, ושבו. וכן במסכת תענית (כג, ב) אמרו על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענתה היא תחילה לשתי סיבות: אחת, לפי מה שהיתה נותנת היא לעני מקרבא הנאתיה; והסיבה השנית, לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכנותה שישובו בתשובה, ושבו...

Igros OC IV:40:13

צריך לומר שהתפילה היתה שלא יהא להם ניסיונות וממילא ישובו, שלא היו חוטאים אלא מחוסר פרנסה וכדומה. וגם שייך להתפלל שהשי"ת יזמין להם שישמעו דברי מוסר מאנשים צדיקים וישובו על ידי זה בתשובה 

Chazon Ish OC p.516

דברים ה' כ"ו מי יתן וגו'. המקום ב"ה מניח את הבחירה ביד האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו ית' בין בכפיה בין בפיתוי,  ולא הוי ביטול הבחירה כיון דהמעשה עושה בבחירה, וכל ישראל כאיש אחד. והיינו מי יתן שיהיה בין צדיקי הדור משתדלים לקרב לב כל העם לעבודתו ית', אבל המקום ב"ה אינו נותן בלבם את הקירוב דא"כ לא יתיחס הדבר לברואיו. אמנם אם יש מתפלל לפניו ית' על הקירוב ותפלתו נשמעת, מתייחס הקירוב שעושה הקב"ה לברואיו כיון שנעשה ע"י תפלת נברא. והיינו דאמרו ע"ז ה' א' היה להם לומר אתה תן, ור"ל ועי"ז היה אפשר לו להקב"ה לעשות הקירוב כיון שהוא ע"פ תפלתם.

Rav Dessler 4:271 and elsewhere

הבחירה שאותה אדם צריך לעשות, היא תמיד בין כלל הכוחות המושכים אותו לרע לבין כלל הכוחות המושכים אותו לטוב. הכוחות המושכים לכאן ולכאן, מורכבים משלל גורמים, וביניהם תכונות מולדות, השפעות סביבתיות, כוחות פנימיים וכו', שלבסוף האדם צריך לבחור ביניהם, והבחירה נתונה בידו.

הכוחות המעורבים, שביניהם צריך האדם לבחור, משתנים מאדם לאדם, שהרי אנשים נולדים עם תכונות נפש שונות (קמצן או נדיב, אכזר או רחמן, יכולות לימודית גבוהה או נמוכה וכד'), וכן גדלים במשפחות שונות וסביבות שונות וכו'. ובהתאם לכך, גם נקודת הבחירה אינה שווה אצל כל אדם. כך, למשל, מי שנולד עם אופי אכזרי, ייאלץ להתמודד עם נטיותיו להכאיב או להציק, וזו תהא בחירתו. לעומת זאת, מי שנולד עם אופי רחמני במיוחד, אינו נאלץ להתמודד עם שאלות כאלה, והבחירה שלו תהיה ברמות גבוהות ודקות יותר – כמה להקריב לטובת אדם אחר וכד'. וכך גם במצוות לימוד תורה, למשל, אצל מי שנולד עם יכולת ריכוז נמוכה במיוחד ונטייה לבטלה, ההתמודדות תהיה אם ללמוד בכלל, וייתכן שכל חצי שעת לימוד תיחשב להקרבה; ולעומתו, אצל מי שנולד עם תאוות ידע ויכולות לימודיות גבוהות, הלימוד יהיה מובן מאליו, אך בחירתו תהיה בנקודה דקה יותר – רמת ההקרבה ללימוד וכד'.

so all they asked was that their nekudas habechira be moved up the field, and causing Reb Meir such pain would not be on their agenda.

I suggest a different answer based on a shiur from Rav Rudderman in the Sichos Avodas Levi by Harav Reuven Askowitz זצ"ל.

In Maamar 79 Rav Rudderman talks about how teshuva requires awareness of both the fact that he transgressed Hashem's command, and that what he did was devastating to himself and to the world. If a person does not recognize the harm he caused, his teshuva will be lacking. Obviously, teshuva has an infinite range, as Rabbeinu Yona says. But this is a very important element. A person has to recognize that it's not only bad because Hashem said not to do it, but also Hashem said not to do it because it is terribly bad. It is a tremendous chiddush that teshuva not only is only the transgression, but also on the tuma/pegam/destruction caused by the sin. Our portraits of Dorian Grey are our neshamos, and beyond that, as Reb Chaim says in the Nefesh HaChaim, there is endless harm in the brutalization of the entire briah. 

I said over Rav Rudderman's piece, from Reuven's אתה פתחת בתשובה, to אתה חונן before השיבנו in Shmoneh Esrei, to the Rosh about Asham Talui, to Nachum ish Gamzu, to illustrate what it means to recognize the harm caused by any aveira or midda ra'ah.

Back to the question. If a person sees the damage he caused, it is not hard to be chozer b'tshuva. The tefilla is not that they should have yiras shamayim. The tefilla was that they should take their blinders off, they should have a moment of clear vision, and see what they've done to themselves and to the world. Some people, who are להכעיס, will not care. But most reshoim will see the truth and be chozer b'teshuva.

Before Tekiyos RH day 1 pei hei 2024

 Adapted from Reb Yessochor Frand

 

We just read the story of Chana in the Haftorah.  Chana was childless. She came to the Mishkan every year to cry her heart out.  Chana suffered the humiliation of her husband having a second wife who was blessed with children, and who taunted Chana over her inability to have children. Chazal tell us that Penina had a noble reason for doing that; she wanted to inspire Chana to pray more. But Chana was miserable.  Chana’s tefillos were finally answered on Rosh Hashana. She eventually gave birth to a son who grew up to become the great navi Shmuel, a man so central to the development of Klal Yisrael that Dovid HaMelech compares him to Moshe and Aharon –

משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו.

The story of Chana  is so central to Yiddishkeit that it forms the matrix for Shmoneh Esrei every day;

: 'וחנה מדברת על לבה' –  מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו. 'וקולה לא ישמע' –  מכאן שאסור שיגביה קולו בתפלתו

and specifically the story of Chana contains a lesson that is so vital and central to the message of Rosh Hashana that not only do we read this Haftorah on the first day of Rosh Hashana, but the whole Tefillas Musaf on Rosh Hashana was structured around the nine mentions of G-d’s name in Chana’s prayer.

In Brochos (29a), the Gemara says that on Rosh Hashana, we daven a Shmoneh Esrei  of nine brachos; the standard opening three, the standard closing three, and the middle three special brachos of Malchiyos, Zichronos, & Shofros — the middle portions of the Rosh Hashana Musaf service dealing with the coronation of Hashem over ourselves and over all of creation, commemoration of Hashem’s relationship with the world, and the importance throughout history of the sound of the Shofar. The Gemara says that the source for the number of these blessings, nine, comes from the nine Azkoros — the nine times that G-d’s Name is mentioned in the prayer of Chana [Samuel 2:1-10].

What is so important about this episode that causes us to base the central tefillah of Rosh Hashana on tefillas Chana?

Chana’s Shira, her Tefilla, emphasizes that life is full of changing fortunes. Chana speaks of Hashem’s control of national security, of the economy, and of every individual’s private life and fate: her message is that G-d makes some people poor and he makes some people rich. He makes the haughty low and the humble high. Fortunes keep changing.

קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃

The bows of the mighty are broken, And the faltering are girded with strength.

שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ  

Men once sated must hire out for bread; Men once hungry hunger no more.

עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃

While the barren woman bears seven, The mother of many is forlorn.

Then Chana asks,  Who it is that stands behind all these changes? She explains

יְהֹוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃

Hashem deals death and gives life, Casts down into Sheol and raises up.

יְהֹוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃

The LORD makes poor and makes rich; He casts down, He also lifts high.

And why does Hashem do this?

Because

רַגְלֵ֤י חֲסִידָו֙ יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃

He guards the steps of His faithful, But the wicked perish in darkness— For not by strength shall man prevail.

 

This is Chana’s message to the Jewish People on Rosh Hashana: Life is so fickle. Fortunes are so fragile. Rosh Hashana is an unbelievably scary day!

Emotionally, Rosh Hashana is one of the most difficult days of the year. We can deal with Yom Kippur. We do not eat. It is a day of Mercy. We separate ourselves from the rest of the world and we pour our hearts out. But what are we supposed to do on Rosh Hashana? Rosh Hashana is the Yom HaDin (Day of Judgment). Everything is riding on this day. And yet there is an obligation to observe this day as a Festival — looking and acting and eating like a Yom Tov. How do we cope with this dichotomy?

Rav Tzadok HaCohen points out that the Shevarim and Teruahs, which are the broken sounds of the shofar representing the crying out of a broken spirit, must always be sandwiched between two Tekiahs. The firm, unbroken, Tekiah sound represents Simcha. This, Rav Tzadok says, captures the theme of the day.

On the exterior, we must act and feel like it is a Yom Tov. But on the interior — between the Tekios — we must have a terrible, terrible, fear: a fear that anything can happen.

Some years, in tranquil times, we might hear this and think that this is a mussar shmuess, but we’re doing pretty well, and all we need is for the Ribono shel Olam to sign off on extending last year’s contract. Not this year, we’re not. Not one Jew in the world, from the billionaires in Panama to the bnei Torah living off Kollel checks, is thinking that we are doing just fine.

This is what Chana is trying to tell us. For some people this year will be one of “the barren woman turning into a mother of seven”. But hanging over our heads is the terrible fear of fate of Penina.

Chazal say that the 100 Shofar sounds of Rosh Hashana correspond to the 100 cries that Sisra’s mother cried on the day of battle). Rav Schwab asked, what is the significance of associating our holy Shofar sounds to the wailings of that savage? Rav Schwab explained that the wailings of Sisro’s mother represented the uncertainty of the future. If Sisra would come back victorious, this would represent the greatest triumph of his military career. On the other hand, he might come back in a coffin. Sisro’s mother did not know which scenario would occur, so she wailed out of uncertainty and fear.

Life and Death. Success and Failure. On Rosh Hashana, everything lies in the balance of Judgment — nothing less than totally changing out fates. And yet, we as Jews, have to surround these emotions with the Tekiah — the firm blast of confidence.

We cannot wear our emotions on our sleeve. But we must realize that what will be determined on this day is nothing less than the fate of our lives, of our family’s lives, of our community’s lives, and indeed the life of the entire world. Anything can happen. This is the message of Chana. There are no givens, there are no “Chazakas, nothing can be taken for granted. All we can control is how we behave, how we daven, how thoughtfully we lead our lives to be good servants of the RBSO that He can be proud of.

May we be zocheh to what Chana said in the end of her shira:

יְהֹוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מְרִיבָ֗ו עָלָו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהֹוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ.

The foes of Hashem shall be shattered; He will thunder against them in the heavens. Hashem will judge the ends of the earth. He will give power to His king, And triumph to His anointed one,

We should all be zocheh to see what Chana saw be’ruach hakodesh, the bi’as hamashiach and the geula shleima bimheira b’yameinu .