Rosh Hashannah 2025, First Day before Tekiyos

 R Schwab, in Maayan and On Prayer

Birkas hashachar, last bracha is maavir sheinah. This is the bracha hasmucha for Yehi Ratzon. It's not a random connection, like Borei Nefashos and Tefillas Haderech. This is how Chazal wrote it. What is the connection between the bracha and Yehi Ratzon שֶׁתַּרְגִּילֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ וְתַדְבִּיקֵֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ? No connection is evident. It seems totally incongruous.

Tenuma, between sleep and wakefulness, this should be the first bracha of the day, not the last of the set.

Previous three refer to klal Yisroel.

Who was the first man to sleep? Adam. When does it say he woke? It doesn't. He never woke until Mattan Torah. The kol Shofar of Mattan Torah was עורו ישנים.  By the goyim, woke means the primacy of individual desire over discipline, and the rejection of divine ethics. For us, who received the Torah, our woke is a wakefulness of וְכוֹף אֶת יִצְרֵֽנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ. We do not have to be slaves to our physical and egoistic desires. We can be what we were born to be, true avdei Hashem

Tekias Shofar is the great awakening. Rambam.

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י כה) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:

Stop sleepwalking! There are a few precious moments when the alarm wakes us, and we get the clarity to see the truth. The time of Tekias Shofar is that moment, the moment of 

עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. 

First Night Rosh Hashannah 2025

The Mishna in RH 16 says

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר''ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר {תהילים לג-טו} היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

Maharsha,

עוברים כו'. בשאר ג' זמנים דקתני במתני' נקט בהו לשון נידון וכאן שינה ונקט לשון עוברין ולמסקנא דלקמן דמתניתין כר"י דגזר דין שלו נחתם ביה"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין ניחא כיון דלא נחתם בר"ה לא נקט ביה רק לשון עוברין:

Rav Olshin in Yareiah leMoadim RH 380 says a different teretz. He brings the Maharsha in Sotah about the four kitos, chanafim leitzim shakranim lashon hara that aren't’ mekabel pnei Shechina.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵיצִים, וְכַת חֲנֵיפִים, וְכַת שַׁקָּרִים, וְכַת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. כַּת לֵיצִים — דִּכְתִיב: ״מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים״. כַּת חֲנֵיפִים — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא״. כַּת שַׁקָּרִים — דִּכְתִיב: ״דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״. כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע״, צַדִּיק אַתָּה ה׳ — לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע.

The Maharsha points out that the Gemara only brings the end of the passuk, and when you look at the beginning of the passuk, you chap a tzitter. The Passuk in Hoshea is

י֣וֹם מַלְכֵּ֔נוּ הֶחֱל֥וּ שָׂרִ֖ים חֲמַ֣ת מִיָּ֑יִן מָשַׁ֥ךְ יָד֖וֹ אֶת־לֹצְצִֽים׃

He says

ארבע כתות אין מקבלים פני שכינה כו' כת לצים שנאמר משך ידו את לוצצים. ופי' הכתוב תחלתו יום מלכינו שהוא ר"ה ויוה"כ או לעתיד ביום הדין שאז הקב"ה מלכו של עולם החלו שרים לבקש רחמים מלפניו יתברך ומלך העולם משך ידו מן הלצים שלא להכניסם כלל במחיצתן אפילו במקום הדין.

We see two tremendous things in this Maharsha.

Number one: that Rosh Hashannah is more than Din. It is being received in front of the Shechina. As the Gemara in Rosh Hashanna says, the moment of Tekias Shofar is like standing in the Kodesh Kodashim in front of the Aron and the Shechina.

It is not davening from far away, it is personally appearing in Beis Din.  This is why the Mishna says ovrin lefanav instead of Din.

 Number two: People with sins can come in and plead their case. But there are people whose middos are so repulsive, that the RBSO doesn’t want to see them in front of Him. Since these people ein mekablos, they are not even allowed in to plead their case before Hashem. They have to send it in by mail.

We see that besides teshuva for aveiros, it is vitally-  במלא מובן המלה- important to correct bad middos. 

(See Rambam Teshuva 7:3-

אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זְנוּת וְגֵזֶל וּגְנֵבָה. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַכּל צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע" וְגוֹ':  )

A perfect example can be seen in Ohr Yisrael 26, the story of the "chasid echad" as Reb Yisroel Salanter understood it.

כ״ו

בַּגְּמָרָא בְּרָכוֹת דַּף י"ח הֵבִיאוּ בָּרַיְתָא וְזֶה לְשׁוֹנָהּ. תַּנְיָא מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד. שֶׁנָּתַן דִּינָר לְעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת. וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ לָזוֹ כוּ' בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם כוּ' עַיֵּן שָׁם. הַדָּבָר מַפְלִיא מְאֹד. מַה לֶּחָסִיד לָלוּן בַּלַּיְלָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בִּמְקוֹם טֻמְאָה. וְעַיֵּן בְּמַהַרְשָׁ"א בְּחִדּוּשֵׁי אַגָּדוֹת. שֶׁהֵבִיא שֶׁכְּבָר נִתְקַשָּׁה בְּזֶה בְּסֵפֶר עֵין יַעֲקֹב. וְעַיֵּן שָׁם שֶׁזֶּה הֱבִיאוֹ לִשְׁלֹל הַדָּבָר מִפְּשָׁטֵיהּ וְכָתַב שֶׁבְּוַדַּאי הַנָּכוֹן כְּדִבְרֵי הָרִיטְבָּ"א שֶׁדָּבָר זֶה הָיָה בַּחֲלוֹם וְהֶאֱרִיךְ בָּזֶה עַיֵּן שָׁם:

אוּלָם שָׁמַעְנוּ מִפֶּה קָדוֹשׁ אדמו"ר הַגָּאוֹן הֶחָסִיד זצוק"ל. שֶׁאָמַר עַל זֶה בֵּאוּר אֲמִתִּי נִפְלָא עַל פִּי דֶּרֶךְ הַמּוּסָר. שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא כִּפְשָׁטֵיהּ בְּהָקִיץ. לֹא בְּחָזוֹן וְלֹא בַּחֲלוֹם. כִּי הִנֵּה הַלָּשׁוֹן וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ. מוֹרֶה בַּעֲלִיל שֶׁהֶחָסִיד הַזֶּה הָיָה לוֹ הֶרְגֵּשׁ. וְנִתְפַּעֵל מִמַּה שֶּׁהִרְגִּיזָה אוֹתוֹ. וְהִרְגִּישׁ בִּלְבָבוֹ צַעַר וּקְפִידָא. אוֹ גַּם כַּעַס עִנְיָנוֹ. וְכַמְבֹאָר בְּשַׁבָּת דַּף ל'. תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עִנְוְתָן כְּהִלֵּל. וְאַל יְהֵא קַפְדָן כְּשַׁמַּאי. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה. אָמְרוּ כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶן אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ כוּ'. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר מִי כָּאן הִלֵּל מִי כָּאן הִלֵּל כו'. אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל כוּ' לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל כוּ'. אָמַר לוֹ הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ. כְּדַאי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד עַיֵּן שָׁם. הֲרֵי שֶׁהַלָּשׁוֹן יַקְנִיט הוּא לְהָבִיא לְמִי שֶׁמַּקְנִיטִים אוֹתוֹ לִידֵי קְפִידָא וָכַעַס. אוּלָם לֹא עָלְתָה בְּיַד הָאִישׁ לְהַקְנִיט אֶת הִלֵּל. כִּי הִלֵּל מִגֹּדֶל עִנְוְתָנוּתוֹ לֹא נִתְפַּעֵל כְּלָל. מִכָּל דִּבְרֵי נִרְגָּן וּבוּז שֶׁל הָאִישׁ. וְלֹא הִרְגִּישׁ וְלֹא בָּא לִידֵי קְפִידָא כְּלָל:

עַל כָּל פָּנִים בְּכָאן שֶׁאָמְרוּ וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ. מְבֹאָר בַּעֲלִיל שֶׁהֶחָסִיד נִתְפַּעֵל מִדְּבָרֶיהָ מִמַּה שֶּׁהִקְנִיטָה אוֹתוֹ. ובָא לִידֵי קְפִידָא אוֹ גַּם כַּעַס. נִמְצָא שֶׁנִּכְשַׁל הֶחָסִיד הַזֶּה בְּרִפְיוֹן מִדַּת הָעֲנָוָה. כִּי אֵין זֶה מִדַּרְכֵי הַחֲסִידִים הָעֲנָוִים וְהַשְּׁפָלִים בְּדַעְתָּן. לִהְיוֹת מַקְנִיטִים וּמַרְגִּיזִים אוֹתָם. כִּי מִדֶּרֶךְ הָעֲנָוָה הָאֲמִתִּית הוּא. שֶׁלֹּא לְהַרְגִּישׁ כְּלָל מִשּׁוּם דִּבְרֵי נִרְגָּן וְקִנְטוּר. וְלֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הַקְּפִידָא בְּגוֹרַל הָעֲנָוָה בְּשׁוּם עִנְיָן בָּעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁסִּפְּרוּ בַּגְּמָרָא עַל הִלֵּל. כִּי מִגֹּדֶל עִנְוְתָנוּתוֹ לֹא הִקְפִּיד עַל הָאִישׁ שֶׁרָצָה לְהַקְנִיט אוֹתוֹ. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל בְּסוֹטָה דַּף מ' אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא עִנְוְתָנָא אֲנָא. כֵּיוָן דַּחֲזִינָא לֵיהּ לְרַבִּי אַבָא דְּמִן עַכּוֹ. דְּאָמַר אִיהוּ חַד טַעֲמָא. וְאָמַר אַמוֹרֵיהּ חַד טַעֲמָא וְלֹא קָפִיד. אֲמִינָא לָאו עִנְוְתָנָא אֲנָא. הֲרֵי כִּי יְסוֹד הָעֲנָוָה הוּא. שֶׁלֹּא לְהַקְפִּיד כְּלָל עַל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם:

וְלָזֶה כַּאֲשֶׁר הִרְגִּישׁ הֶחָסִיד שֶׁנִּתְפַּעֵל מִמַּה שֶּׁהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ וּבָא לִידֵי קְפִידָא. וְנִכְשַׁל בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. רָצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית. וְהִנֵּה יָדוּעַ כִּי יְסוֹד דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. עֲזִיבַת הַחֵטְא וְקַבָּלָה עַל לְהַבָּא. אָמְנָם אֵינוֹ דּוֹמֶה הַתְּשׁוּבָה בְּדַרְכֵי הַמִּדּוֹת. לִשְׁאָר עֲבֵרוֹת וּמִצְו‍ֹת מַעֲשִׂיּוֹת. אֲשֶׁר בְּקַל יוּכַל הָאָדָם לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִהְיוֹת זָהִיר בְּמִצְוָה. וְלִפְרֹשׁ מִן הַחֵטְא. לֹא כֵן בְּדַרְכֵי הַמִּדּוֹת. אֲשֶׁר שָׁרְשָׁם הוּא בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב. וְנִדְרַשׁ עַל זֶה עָמָל וְהִתְבּוֹנְנוּת רַב. לַעֲקֹר מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה מִדָּה שֶׁאֵינֶנָּה רְצוּיָה:

וְהִנֵּה בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הָעֲנָוָה. שָׁנִינוּ בְּאָבוֹת פֶּרֶק ד' רַבִּי לֵוִיטַס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. וְעַיֵּן לְהָרַמְבַּ"ם שָׁם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה שֶׁכָּתַב זֶה לְשׁוֹנוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ נַפְשְׁךָ עַד שֶׁתַּרְחִיק מִמֶּנָּה הַגַּאֲוָה. בְּחָשְׁבְךָ בְּאַחֲרִית הַגּוּף וְהוּא שׁוּבוֹ רִמָּה עַיֵּן שָׁם. הֲרֵי שֶׁדֶּרֶךְ קְנִיַּת הָעֲנָוָה הוּא. הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאַחֲרִית הָאָדָם. כִּי סוֹפוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְכֵן כָּתַב בְּסֵפֶר מְסִלַּת יְשָׁרִים פֶּרֶק כ"ג בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הָעֲנָוָה. שֶׁהוּא הַהִתְבּוֹנְנוּת עַל עִנְיָנִים שׁוֹנִים כוּ'. כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם מִסְתַּכֵּל בִּפְחִיתוּת חָמְרוֹ כוּ'. וּכְשֶׁיַּחֲשֹׁב כְּמוֹ כֵן שֶׁבְּסוֹף כָּל גְּדֻלָּתוֹ יָשׁוּב לְעָפָר מַאֲכָל לְתוֹלַעַת. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּכָּנַע גְּאוֹנוֹ. כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה גְּדֻלָּתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה עַיֵּן שָׁם:

וְעַל כֵּן הֶחָסִיד הַזֶּה שֶׁנִּכְשַׁל בְּרִפְיוֹן מִדַּת הָעֲנָוָה. וְרָצָה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וּלְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית. הָיָה עָלָיו לְהִתְבּוֹנֵן בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר. בִּפְחִיתוּת וְשִׁפְלוּת הָאָדָם. שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהִנֵּה בְּעֵת אַחֵר הָיָה אֶפְשָׁרִיּוֹת לִהְיוֹת עָמֵל בְּדַרְכֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל בְּהֶמְשֵׁךְ זְמַן מָה. אוּלָם כַּאֲשֶׁר הָעֵת הָיָה עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רָצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּלְמַהֵר לְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. עוֹד בַּלַּיְלָה הַזֶּה. טֶרֶם קוּמוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט בְּיוֹם הַדִּין הַנּוֹרָא. עַל כֵּן רָאָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאֶמְצָעִים הַיּוֹתֵר חֲזָקִים. לְהַגְבִּיר דַּרְכֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת מִשִּׁפְלוּת וּפְחִיתוּת הָאָדָם. שֶׁיַּעֲשֶׂה רֹשֶׁם וְיִפְעֹל כָּל עֹז עַל לוּחַ לְבָבוֹ:

וְעַל כֵּן הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. בֵּית מוֹעֵד לְכָל חַי וְסוֹף כָּל הָאָדָם. אֲשֶׁר שָׁם הוּא מֻכְשָׁר בְּיוֹתֵר לְהִתְפַּעֵל מַהֵר מִדַּרְכֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל. שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה וְאַחֲרִיתוֹ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְלִקְנוֹת מַהֵר עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ בְּתַכְלִית. וּמֵעַתָּה לֹא יִפָּלֵא אֵפוֹא מַה שֶּׁהָלַךְ וְלָן בְבֵית הַקְּבָרוֹת. כִּי כָּל מַה שֶּׁהָיָה נָחוּץ לָהֶם לַעֲבוֹדַת ד' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וּבִפְרָט לְדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כָּל עֵצָה וְכָל תַּחְבּוּלָה שֶׁבָּעוֹלָם:

This was a man who got into a fight with his wife Erev Rosh Hashannah, and the experience forced him to realize that he was a ka'asan, and so he must also be a baal gaava, because only a baal gaava can be a ka'asan. We have a protocol on how to deal with the correction of bad middos, but it is a lengthy process, and this was an emergency. It was erev Rosh Hashannah, and it would be a disaster if he came before Hashem with this middah ra'ah. So he had to use the nuclear option to break his midda ra'ah of ga'ava and ka'as: He went to the cemetery and slept in a grave באשר הוא סוף כל האדם.

My son Rav Shlomo told me a story involving a friend. He had been in Meron at the disaster, and ever since then, it really bothered him that such a tragedy could strike a group of people sincerely seeking hisorerus. Two weeks later, he, all of twenty years old, was on a bus with his wife of one month. A terrorist suddenly got on the bus and pointed a gun at them. His wife was sitting, there was a woman in the aisle with a child, and he knocked her down to the floor.  As he was falling with her he was shot. The terrorist was quickly killed, medics got on the bus, and they took him to the hospital. It took four hours for him to get out of danger, but he survived. Afterwards, the medics and doctors visited him, and told him that he had died several times, but chasdei hashem, they pulled him back to life, but they were wondering. Whenever he was semi conscious, he sang something about Tov Hashem lakol verachamav al kol maasav. They wanted to know why he was singing that song. 

He told them very clearly; he had been at Meron and it disturbed him terribly, it shook his faith. Now, he was sure he was dying, because he saved the life of a mother and her child. He felt, at that moment, a terrible resentment. He had just gotten married, he was twenty years old, his whole life he lived as a true ben Torah, and this is his reward? A moment after that thought came to him, he said to himself, wait a second. In one minute, you're going to die, and you are going to be standing in front of the Ribono Shel Olam, in front of His Beis Din. Do you want to come bearing a grudge against the Ribono shel Olam? No, you definitely do not. You want to come with emuna peshuta shleima. So he began repeating the passuk in Ashrei, Tov Hashem Lakol verachamav al kol maasav. 

(similar story from my son Rav Mordechai. He was in a car with a friend, and they were inches away from a disastrous accident at high speed. His friend, understandably, yelled a word you would not say in polite company. BH, they avoided the accident. Mordechai asked his friend, look, you know that if we didn't manage to get away at the last split second, we would both have died. We would come in front of the Malach Gavriel, and he would say to you, "Excuse me, what did you just say?" You really don't want that you be your last word.  This deserves serious attention, because, as HaRav Avraham Wagner writes,

"If the Shechinah sees matters of impropriety — ערות דבר, literally, improper speech — it turns away from us (see Devarim 23:15; Yerushalmi, Terumos 1:4; Mesillas Yesharim ch. 11; Introduction to Sefer Chafetz Chaim). ")

Lesson is that as Rosh Hashannah begins, we are brought lifnei Hamelech. Almost everyone gets a chance to plead their case in front of the Ribono shel Olam. But if your Neshama is repulsive, if you’re a baal gaiva, a shakran, a mesaper lashon hara, you’re not getting in at all. Everyone else is kivnei maron, but not you. You have to send it in the mail. You all know the difference between personal appearance and filling out a sheet and sending it in. What does my Neshama look like? Am I from the kitos the Ribono shel Olam does not allow in? This is a time when you have to get a grip on yourself. If you want the chance to plead before the Ribono shel Olam, you have to let the scales fall away, reach deep inside to be your best self, and you will be able to appear before Hashem, kivnei maron, and Hashem will hear your tefillos for a Gut gebencht yor.

 

Shabbos Shuva Pei Vov 2025

Two short drashos.

Before Musaf:

First, I said that I was not going to do questions on the parsha, because today, only one question really matters- Why did God give us life, and what are we doing with it. I talked a little about the idea of a tafkid, and the Gaon in Mishlei about Neviim being called הרואה, and the disparate ideas about how to tell what you were born to do, which I discuss here:  Tafkid: Every Person is Born With a Specific Mission תפקיד ויעוד

Then the main topic: A discussion of the Minhag Sefarad brought by R Natronai Gaon to fast and say Selichos on Shabbos Shuva.

I got many mareh mekomos from R Yerucham Olshin's Yareiach Lemoadim.

The Rosh in RH 4:14

 להרי״ץ הגיאות ז״ל ואנן מנהגינו מהנך דקיימי מר״ח אלול. ולהתענות בשני ימים טובים של ר״ה ובשבת שבין ר״ה ליום הכפורים הכי אמר מר רב נטרונאי גאון ביו״ט ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל ביו״ט שני ובשבת לית בהו קושיא משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה. לפיכך נוהגין רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול בין בשבת. ע״כ.

The Tur in 602 brings the minhag to say slichos on Shabbos and disagrees.

ונוהגין בספרד שגם בשבת מרבין לומר סליחות ותחנונים ואני תמיה על מנהגם שהרי אין מריעין בשבת ואיכא מ"ד הרעה בפה פי' לומר העניות והם אומרים עניות ותחנונים ובאשכנז אין נוהגין כן:

Beis Yosef defends the minhag

נראה ליתן טעם למנהגם שהם סוברים דהלכה כמ"ד מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים או שטפוה נהר לפי שהא דבר נחוץ וכמו שפסק הרמב"ם וכתבו רבינו בסי' תקע"ז וכיון דבעשרת ימי תשובה התפלה נשמעת יותר מבימים אחרים וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו בי"ה אין לך דבר נחוץ יותר מזה ומ"מ עכשיו אין העולם נהוג לומר סליחות ותחנונים בשבת זה כלל:

Rav Olshin says the Beis Yosef is not sufficient, because by a siege, the danger is imminent, but during Aseres Yemei Teshuva, there are ten days, you don't have to fast davka on Shabbos.

He offers two explanations. 

One, from the Yaaros Dvash, that the ten days are not a span of which you can choose your moment; every moment is necessary, and one lost moment is irretrievable.

ישעיה הנביא פתח ואמר (ישעי' נה ו) דרשו ה' בהמצאו ואמרו חז"ל (ר"ה יח) אימת בין ר"ה ליוה"כ כי יו"ד ימים אלו מסוגלים לתשובה ובזה יכיר אדם רב טוב מהמקום לברואיו וחפץ חסד וטובת ברואיו כי ימים אלו מיוחדים לתשובה ואשרי אנוש לא יעבור רגע אחד מהן בלי עסק בעבודת ה' והרהור בתשובה

Along the same lines, he brings from the Mishna Berura in 603:sk2 that the seven days after RH before YK correspond with and that day throughout the year, and the Noda BeYehuda that each day rectifies the sins of  that day, and from the Drashos HaTzlach citing the Ari zal that relates this to mafrishin KG seven days before YK. 

Two, he brings from Rav Refoel Hamburger from the Zohar a reification concept- that it's not just that he rectifies the aveiros he did on that day; he actually repairs the damage he did to "the day" itself.

(If this were a real shiur and not just divrei hisorrerus,, I would have said that it is צריך עיון גדול to say you can "repair" a damaged Shabbos by doing farkert from kavod ve'oneg.)

I suggested a different mehalach. I quoted the Gemara in Yoma 87a, 

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא - לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא; אמר ליה - להיכא קא אזיל מר? - אמר ליה לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא, דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך! בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא, ומחייה בקועיה, וקטליה.

to show that בהמצאו is an opportunity, but it is also a danger. That being the case, not using the opportunity increases the danger, and that is why they had a minhag to fast on Shabbos.

Main Drasha, before Mincha:

Asking Hashem to turn someone else's heart to Teshuva.

I brought the story of R Meir and Bruria in Brachos 10a, and the story of Abba Chilkiyah and his wife in Taanis 23b. (The צ"ע is that R Meir accepted his wife's advice, but Abba Chilkiyah apparently did not, because he told the shluchim that this is what he does and this is what his wife does.)

Kasha of the Maharsha. 

מה יועיל בקשתו, הא אמרינן (לקמן לג, ב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ושאנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלימה כו' לא קשה כל כך, כיון שהוא כולל את עצמו.  ויש לישב. וק"ל

(Important side observation:

In both cases, it was the wife who made the suggestion. Why? Because they benched licht. Every woman who bentches licht davens that Hashem should help her husband/children/whoever to be shomrei Torah uMitzvos and Yerei'ei shamayim. The kasha and lomdus of הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים is totally irrelevant to women. Their mesora goes back to Sara Imeinu, and it is at least as ancient and important as that of the Yeshiva world, whose mesora only goes back to Moshe Rabbeinu. Reb Meir and Abba Chilkiyah never benched licht, so how would they know of such a tefilla?)

Note: important Shelah:

של"ה מסכת יומא, פרק דרך חיים תוכחת מוסר אות רד

כשם שחייב האדם להתפלל על עצמו כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (יד, א) 'ולפשעים יפגיע' (ישעיה נג, יב), מלמד, שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה, ושבו. וכן במסכת תענית (כג, ב) אמרו על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענתה היא תחילה לשתי סיבות: אחת, לפי מה שהיתה נותנת היא לעני מקרבא הנאתיה; והסיבה השנית, לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכנותה שישובו בתשובה, ושבו...

Igros OC IV:40:13

צריך לומר שהתפילה היתה שלא יהא להם ניסיונות וממילא ישובו, שלא היו חוטאים אלא מחוסר פרנסה וכדומה. וגם שייך להתפלל שהשי"ת יזמין להם שישמעו דברי מוסר מאנשים צדיקים וישובו על ידי זה בתשובה 

Chazon Ish OC p.516

דברים ה' כ"ו מי יתן וגו'. המקום ב"ה מניח את הבחירה ביד האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו ית' בין בכפיה בין בפיתוי,  ולא הוי ביטול הבחירה כיון דהמעשה עושה בבחירה, וכל ישראל כאיש אחד. והיינו מי יתן שיהיה בין צדיקי הדור משתדלים לקרב לב כל העם לעבודתו ית', אבל המקום ב"ה אינו נותן בלבם את הקירוב דא"כ לא יתיחס הדבר לברואיו. אמנם אם יש מתפלל לפניו ית' על הקירוב ותפלתו נשמעת, מתייחס הקירוב שעושה הקב"ה לברואיו כיון שנעשה ע"י תפלת נברא. והיינו דאמרו ע"ז ה' א' היה להם לומר אתה תן, ור"ל ועי"ז היה אפשר לו להקב"ה לעשות הקירוב כיון שהוא ע"פ תפלתם.

Rav Dessler 4:271 and elsewhere

הבחירה שאותה אדם צריך לעשות, היא תמיד בין כלל הכוחות המושכים אותו לרע לבין כלל הכוחות המושכים אותו לטוב. הכוחות המושכים לכאן ולכאן, מורכבים משלל גורמים, וביניהם תכונות מולדות, השפעות סביבתיות, כוחות פנימיים וכו', שלבסוף האדם צריך לבחור ביניהם, והבחירה נתונה בידו.

הכוחות המעורבים, שביניהם צריך האדם לבחור, משתנים מאדם לאדם, שהרי אנשים נולדים עם תכונות נפש שונות (קמצן או נדיב, אכזר או רחמן, יכולות לימודית גבוהה או נמוכה וכד'), וכן גדלים במשפחות שונות וסביבות שונות וכו'. ובהתאם לכך, גם נקודת הבחירה אינה שווה אצל כל אדם. כך, למשל, מי שנולד עם אופי אכזרי, ייאלץ להתמודד עם נטיותיו להכאיב או להציק, וזו תהא בחירתו. לעומת זאת, מי שנולד עם אופי רחמני במיוחד, אינו נאלץ להתמודד עם שאלות כאלה, והבחירה שלו תהיה ברמות גבוהות ודקות יותר – כמה להקריב לטובת אדם אחר וכד'. וכך גם במצוות לימוד תורה, למשל, אצל מי שנולד עם יכולת ריכוז נמוכה במיוחד ונטייה לבטלה, ההתמודדות תהיה אם ללמוד בכלל, וייתכן שכל חצי שעת לימוד תיחשב להקרבה; ולעומתו, אצל מי שנולד עם תאוות ידע ויכולות לימודיות גבוהות, הלימוד יהיה מובן מאליו, אך בחירתו תהיה בנקודה דקה יותר – רמת ההקרבה ללימוד וכד'.

so all they asked was that their nekudas habechira be moved up the field, and causing Reb Meir such pain would not be on their agenda.

I suggest a different answer based on a shiur from Rav Rudderman in the Sichos Avodas Levi by Harav Reuven Askowitz זצ"ל.

In Maamar 79 Rav Rudderman talks about how teshuva requires awareness of both the fact that he transgressed Hashem's command, and that what he did was devastating to himself and to the world. If a person does not recognize the harm he caused, his teshuva will be lacking. Obviously, teshuva has an infinite range, as Rabbeinu Yona says. But this is a very important element. A person has to recognize that it's not only bad because Hashem said not to do it, but also Hashem said not to do it because it is terribly bad. It is a tremendous chiddush that teshuva not only is only the transgression, but also on the tuma/pegam/destruction caused by the sin. Our portraits of Dorian Grey are our neshamos, and beyond that, as Reb Chaim says in the Nefesh HaChaim, there is endless harm in the brutalization of the entire briah. 

I said over Rav Rudderman's piece, from Reuven's אתה פתחת בתשובה, to אתה חונן before השיבנו in Shmoneh Esrei, to the Rosh about Asham Talui, to Nachum ish Gamzu, to illustrate what it means to recognize the harm caused by any aveira or midda ra'ah.

Back to the question. If a person sees the damage he caused, it is not hard to be chozer b'tshuva. The tefilla is not that they should have yiras shamayim. The tefilla was that they should take their blinders off, they should have a moment of clear vision, and see what they've done to themselves and to the world. Some people, who are להכעיס, will not care. But most reshoim will see the truth and be chozer b'teshuva.

Before Tekiyos RH day 1 pei hei 2024

 Adapted from Reb Yessochor Frand

 

We just read the story of Chana in the Haftorah.  Chana was childless. She came to the Mishkan every year to cry her heart out.  Chana suffered the humiliation of her husband having a second wife who was blessed with children, and who taunted Chana over her inability to have children. Chazal tell us that Penina had a noble reason for doing that; she wanted to inspire Chana to pray more. But Chana was miserable.  Chana’s tefillos were finally answered on Rosh Hashana. She eventually gave birth to a son who grew up to become the great navi Shmuel, a man so central to the development of Klal Yisrael that Dovid HaMelech compares him to Moshe and Aharon –

משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו.

The story of Chana  is so central to Yiddishkeit that it forms the matrix for Shmoneh Esrei every day;

: 'וחנה מדברת על לבה' –  מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו. 'וקולה לא ישמע' –  מכאן שאסור שיגביה קולו בתפלתו

and specifically the story of Chana contains a lesson that is so vital and central to the message of Rosh Hashana that not only do we read this Haftorah on the first day of Rosh Hashana, but the whole Tefillas Musaf on Rosh Hashana was structured around the nine mentions of G-d’s name in Chana’s prayer.

In Brochos (29a), the Gemara says that on Rosh Hashana, we daven a Shmoneh Esrei  of nine brachos; the standard opening three, the standard closing three, and the middle three special brachos of Malchiyos, Zichronos, & Shofros — the middle portions of the Rosh Hashana Musaf service dealing with the coronation of Hashem over ourselves and over all of creation, commemoration of Hashem’s relationship with the world, and the importance throughout history of the sound of the Shofar. The Gemara says that the source for the number of these blessings, nine, comes from the nine Azkoros — the nine times that G-d’s Name is mentioned in the prayer of Chana [Samuel 2:1-10].

What is so important about this episode that causes us to base the central tefillah of Rosh Hashana on tefillas Chana?

Chana’s Shira, her Tefilla, emphasizes that life is full of changing fortunes. Chana speaks of Hashem’s control of national security, of the economy, and of every individual’s private life and fate: her message is that G-d makes some people poor and he makes some people rich. He makes the haughty low and the humble high. Fortunes keep changing.

קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃

The bows of the mighty are broken, And the faltering are girded with strength.

שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ  

Men once sated must hire out for bread; Men once hungry hunger no more.

עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃

While the barren woman bears seven, The mother of many is forlorn.

Then Chana asks,  Who it is that stands behind all these changes? She explains

יְהֹוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃

Hashem deals death and gives life, Casts down into Sheol and raises up.

יְהֹוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃

The LORD makes poor and makes rich; He casts down, He also lifts high.

And why does Hashem do this?

Because

רַגְלֵ֤י חֲסִידָו֙ יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃

He guards the steps of His faithful, But the wicked perish in darkness— For not by strength shall man prevail.

 

This is Chana’s message to the Jewish People on Rosh Hashana: Life is so fickle. Fortunes are so fragile. Rosh Hashana is an unbelievably scary day!

Emotionally, Rosh Hashana is one of the most difficult days of the year. We can deal with Yom Kippur. We do not eat. It is a day of Mercy. We separate ourselves from the rest of the world and we pour our hearts out. But what are we supposed to do on Rosh Hashana? Rosh Hashana is the Yom HaDin (Day of Judgment). Everything is riding on this day. And yet there is an obligation to observe this day as a Festival — looking and acting and eating like a Yom Tov. How do we cope with this dichotomy?

Rav Tzadok HaCohen points out that the Shevarim and Teruahs, which are the broken sounds of the shofar representing the crying out of a broken spirit, must always be sandwiched between two Tekiahs. The firm, unbroken, Tekiah sound represents Simcha. This, Rav Tzadok says, captures the theme of the day.

On the exterior, we must act and feel like it is a Yom Tov. But on the interior — between the Tekios — we must have a terrible, terrible, fear: a fear that anything can happen.

Some years, in tranquil times, we might hear this and think that this is a mussar shmuess, but we’re doing pretty well, and all we need is for the Ribono shel Olam to sign off on extending last year’s contract. Not this year, we’re not. Not one Jew in the world, from the billionaires in Panama to the bnei Torah living off Kollel checks, is thinking that we are doing just fine.

This is what Chana is trying to tell us. For some people this year will be one of “the barren woman turning into a mother of seven”. But hanging over our heads is the terrible fear of fate of Penina.

Chazal say that the 100 Shofar sounds of Rosh Hashana correspond to the 100 cries that Sisra’s mother cried on the day of battle). Rav Schwab asked, what is the significance of associating our holy Shofar sounds to the wailings of that savage? Rav Schwab explained that the wailings of Sisro’s mother represented the uncertainty of the future. If Sisra would come back victorious, this would represent the greatest triumph of his military career. On the other hand, he might come back in a coffin. Sisro’s mother did not know which scenario would occur, so she wailed out of uncertainty and fear.

Life and Death. Success and Failure. On Rosh Hashana, everything lies in the balance of Judgment — nothing less than totally changing out fates. And yet, we as Jews, have to surround these emotions with the Tekiah — the firm blast of confidence.

We cannot wear our emotions on our sleeve. But we must realize that what will be determined on this day is nothing less than the fate of our lives, of our family’s lives, of our community’s lives, and indeed the life of the entire world. Anything can happen. This is the message of Chana. There are no givens, there are no “Chazakas, nothing can be taken for granted. All we can control is how we behave, how we daven, how thoughtfully we lead our lives to be good servants of the RBSO that He can be proud of.

May we be zocheh to what Chana said in the end of her shira:

יְהֹוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מְרִיבָ֗ו עָלָו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהֹוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ.

The foes of Hashem shall be shattered; He will thunder against them in the heavens. Hashem will judge the ends of the earth. He will give power to His king, And triumph to His anointed one,

We should all be zocheh to see what Chana saw be’ruach hakodesh, the bi’as hamashiach and the geula shleima bimheira b’yameinu .

Hischadshus on Rosh Hashannah Without Teshuva pei hei 2024

➤➤Important Beis Yosef in 584: He says you should not say חטאנו לפניך and החזירנו בתשובה שלימה לפניך in Avinu Malkeinu on Rosh Hashana. The rest of Avinu Malkeinu is fine, but take out those two sentences.

ואין אומרים הלל בר"ה ויה"כ דא"ר אבהו אמרו מ"ה לפני הקב"ה וכו' בפרק בתרא דר"ה (לב:): נוהגין בקצת מקומות לומר בר"ה אחר התפלה אבינו מלכנו חטאנו לפניך וכתב הכלבו שהטעם משום דגרסי' בפ"ג דתעניות (כה.) שפעם אחת גזרו תענית ולא נענו וירד ר"ע לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך ומיד נענה וכשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים וקבעוה לעשי"ת עכ"ל ונ"ל דשאר בקשות שאומרים באבינו מלכנו אומרים בר"ה אבל חטאנו לפניך וכל כיוצא בו דבר שיש בו הודאת חטא אין אומרים מהטעם שאין אומרים וידוי בר"ה

➤➤This is brought in the Magen Avraham there,

א"מ. כ' הרב"י בשם כל בו שלא לומר א"מ חטאנו לפניך שא"א וידוי בר"ה וכ"כ הזוהר אבל לומר פסוקים שיש בהן הזכרת חטא אין קפידא כיון שאינו דרך וידוי (כ"ה סי' רל"ח /רל"ז/) ובשל"ה כ' דשלא בשעת התפל' או כשמפרש חטאיו שרי ולכן נכון להתודות בשע' התקיעות בלחש בין סדר לסדר ובפי' המחזור ראיתי שמפרש א"מ חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"א ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ע"כ ובזה נתיישב מנהגינו שאומרים אותו בר"ה: אין לו' השבעות למלאכים אלא בל' תחינה (לבוש):

 where you see that we are noheig to say it, but only because we interpret it differently.

Significant parts of the following are from Rav Chaim Sabato, an enviable איש אשר רוח בו. I don't remember what parts are mine.

   המזמור הידוע שנוהגים לומר בחודש אלול, פותח בפסוק

לְדָוִ֨ד ׀ יְהֹוָ֤ה ׀ אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א יְהֹוָ֥ה מָעוֹז־חַ֝יַּ֗י מִמִּ֥י אֶפְחָֽד" , ובהמשך הפרק נאמר "כי יִצְפְּנֵ֨נִי ׀ בְּסֻכֹּה֮ בְּי֢וֹם רָ֫עָ֥ה יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אׇהֳל֑וֹ בְּ֝צ֗וּר יְרוֹמְמֵֽנִי" . 

דרשו רבותינו - אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. כי יצפנני בסכה - בסוכות .

מובן מדוע יום הכיפורים מכונה ישעי "כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ"  . ביום הכיפורים יש סוג של ישועה רוחנית. אך מדוע נמשל ראש השנה לאור?

ניתן לומר שראש השנה הוא יום הבריאה (בריאת האדם או בריאת העולם) הבריאה מתוארת כאור . אור הוא הדבר הקרוב ביותר למעבר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. אך יש להעמיק יותר בהבנת הקשר של האור לראש השנה .

ראש השנה הוא מצד אחד יום טוב, וחלים עליו כל דיני יום טוב, אך מצד שני הוא כלול בעשרת ימי תשובה ופותח אותם - וזהו אופי סותר ! מצד אחד יש חגיגיות - המלכת המלך, ומצד שני - יום דין. "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון".

סתירה זו באופיו של היום משפיעה על דברים רבים. בספרות פוסקים ענפה מופיע המנהג להתענות בראש השנה - אך האם דבר זה מותר בכלל? ויכוח זה ניטש בכל הספרות ההלכתית - האם יש מצווה להתענות או שאסור להתענות . שאלה נוספת היא האם יש מצוות שמחה בראש השנה . הרמב"ם [חנוכה ג ]ו, מנה את הימים שקוראים בהם את ההלל, וכתב שביום הכיפורים וראש השנה אין אומרים הלל "לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה". גם בתפילות החג חשים בסתירה זו - התפילות נעות בין מנגינה חגיגית למנגינה חרדה .

האם ראש השנה הוא יום חג ומנוחה או יום דין ותשובה ? שאלה זו עמוקה וחשובה להבנת אופיו של יום. גם מצוות היום, השופר , מבטא זאת - מצד אחד הוא כלי נגינה הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר": , ומצד שני " ִ אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". השופר מחריד אך מצד שני יש בו חגיגיות של המלכה .

 

דוקא כפילות זו מלמדת אותנו יסוד גדול - מהי הדרך להמליך את ה .' התורה מלמדת אותנו שהמלכת הקב"ה על העולם נעשית באמצעות התשובה. התיקון העצמי של האדם - הוא החצוצרה של העולם שמודיעה על המלכת ה .' מה שנותן את החגיגיות של ההמלכה הם התשובה והתיקון ולא הצהרות .

 בימי התשובה חוזרים בתשובה על עוונות ומתוודים, אך בראש השנה אסור להתוודות! כיצד תיתכן תשובה ללא וידוי? !

ספר מנורת המאור: 

רבנו יונה:

סדר התשובה

שלח לנו הב"ה ביד עבדו יחזקאל הנביא ע"ה ואמר שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם ועשו לכם לב חדשה ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. אדם אשר פשע וחטא עד כי עונו עלה לשמים שיאו, ובא בקרבו רוח טהרה, ושת לבו לשוב, ובא לחסות תחת כנפי השכינה ולהכנס בדרכי התשובה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. ביום ההוא ישליך מעליו כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו אותו היום נולד, ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחלת מעשיו. וישים דרכיו, ויפלס אורחותיו, ואל ינועו מעגלותיו מדרך הטוב. ומדה זו תשיבנו בתשובה שלימה, כי אם לא יעשה עצמו כמשליך גילוליו וכובד העונות ועוצם החטאים אשר עשה, יבהילוהו, ולא יניחוהו לשוב בתשובה שלימה, כי אם יבוש מחטאיו, ולא יוכל להעיז פניו לשוב, כי אם יאמר בלבו, הן חטאתי ועויתי ופשעתי, וכזאת עברתי ושניתי ועשיתי ושלשתי עד אין ספורות, ואיך אבוא עוד לפניו, כבשת גנב כי ימצא כן בושתי לעמוד לפניו ומלכת בדרכיו ולדבקה בו, ואיך ארמוס חציריו ואיך אספר חוקיו. והמסית היושב בפתחי הלב, המתחדש בכל יום וצופה ומבקש תמיד להכשילו, משיא לבו לעצה הרעה הזאת, ומניא אותו הדרך הישר והטוב. ולכן טוב לו להשליך כל פשעיו ולעשות לב חדש.

 

נראה לי חידוש גדול. הכל יודעים סדר תשובה, וכו', 

הכרת החטא ועזיבתו, חרטה, וידוי, קבלה וודאית על העתיד.....

אבל לי נראה שלא שיעשה תשובה ואח"כ הרי הוא כאילו נולד מחדש, רק שתחילה צריך להסכים בליבו לחדש עצמו. וזה כוונת המנורת המאור. רבינו יונה

כי רק אם ירגיש שמתחיל הכל מחדש אז בכחו להיות בעל תשובה. ובאמת רואים כן מכמה פסוקים שענין התשובה תלוי בזה, כמו שכתוב "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" )תהלים נא, יב( וכן "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם" (יחזקאל לו, כו(.

ולפי זה מבואר מה שאין אומרים וידוי בראש השנה, כי תפקיד היום הוא להתחיל הכל מחדש ואין לו להתבונן בחטאיו, אלא אדרבה להסיח דעתו מכל זה ולהיות מלא בשאיפה להתחיל מחדש על ידי לב חדש ורוח חדשה.

ולכן בר"ה שאפשר לו לאדם להגיע לידי הכרה והרגש של התחדשות כאילו בו ביום נולד, ועי"ז נעשה חפשי משעבוד היצר, מסוגל לקבל עליו מלכות שמים בהכרה שאפס זולתו, ולקיים "שתמליכוני עליכם" דהיינו שימליך הקב"ה על עצמו. 

(מה שאמר רב חיים שטיין  לפני בני החבורה בראש השנה 1942. וכשמתפללים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" אין זה רק תפילה שכל יושבי תבל יכירו וידעו כי לך תכרע כל ברך וכו', אלא שהוא יהיה חדור וממולא בידיעה והכרה זו בעצמו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו)

אין בראש השנה ירידה לכל פרטי החטא כמו ביום הכיפורים, אלא מתוך קבלת מלכות ה' בעולם האדם מתקן את מעשיו. זהו סוג אחר של תשובה. ביום הכיפורים יש חזרה בתשובה מתוך פרטי החטא. בראש השנה לא נכנסים כלל לחטא, ישר ממליכים את ה' כמלך - וממילא אין מקום לחטאים ועוונות . ביום הכיפורים יש וידויים, סליחות וכפרות, אך ראש השנה הוא יום חג, שמתוכו יש אור גדול  - וממילא באה תשובה בעקבותיו. לא מתוך התבוננות אלא מגדולת ה' והמלכתו .

עבודת התשובה מתחילה מראש השנה. קודם מדליקים אור - ואז רואים את הכל בסקירה אחת ואפשר לרדת לפרטים ולתקן את החטאים והכשלונות .

ויתן את קולו בבכי וגו' ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי [ולא יכלו אחיו לענות אותו ' ר' שמעון בן אלעזר מש ' ר' אלעזר בן עזריה שהיה אומר דבר מש' אבא כהן בן דלייה אוי לנו מיום דין, אוי לנו מיום תוכחה [בראשית רבה, ויגש צג ]

 יוסף אמר לאחיו: "אֲנִי יוסף" והתגובה של האחים היא: " ַ וְא יָכְלו אֶחָיו לעֲנות אותו כי נִבְהֲלו מָפנָיו". לא היה צורך בתוכחה ומוסר - הספיקו המילים "אני יוסף". ר' שמעון בן אלעזר אומר " : אוי לנו מיום דין, אוי לנו מיום תוכחה". ר' שמעון בן אלעזר רצה ללמד אותנו מהו יום הדין - לא שהקב"ה יבוא ויאמר עשית כך ועשית כך, אלא יבוא ה' ויתגלה - אני ה ! ' וזה יספיק ! 

וזהו פשט בפסוק, וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃

Out of inertia, or frustration, or pride, he is unable to or unwilling to change. But the whole point is that on Rosh Hashannah, you don’t have to admit that you have failed in the past. All you have to do is recognize that the way you lived when you were a teenager is no longer relevant to who you are now. For the moment, tell yourself that you had every excuse in the world for what you did. All that is irrelevant. Right now, you look at what you are and where you are and assess if you should be doing things differently. It is a statement of re-creation without admitting sin or guilt, just a prospect of a bright future.

The truth is that come Tzom Gedaliah, you had better realize that there are some other steps you have to take. You can't just leave your past behind like an old pair of shoes. The process of Teshuva will have to be faced. But right now, on Rosh Hashannah, that is not your focus. Today, we take a day off from the formal teshuva process of tears and shame. Today, your focus is to be mamlich the RBSO and think about how  you can best serve him as if you had been created right now, with no past, with no debts, with no anchors holding you down.

You can't deny the reality of the moment, though. As Reb Yisrael Salanter said, when he was a child and they announced Ellul on Shabbos mevorchim, women fainted in the ezras nashim, and he bemoaned the diminished yira of his later years. And the Gemara in Erchin says we don't say Hallel because Sifrei .... Still and all, it is a moment of respite in a tumultuous time; it is the eye of the hurricane. As Nechemiah said, 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.  וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.

That is the lesson of Ledovid: Hashem Ori, that is Rosh Hashannah. Today you decide you want to be a true eved Hashem, and you think about what you can do for that to happen. Step one is to be mamlich the RBSO over the entire world and over yourself.

 כל המועדים מכילים סגולה ואפשרות יחודית

בניסן נגאלו בניסן עתידים ליגאל: התחדשות בתורה בשבועות: צילה דהימנותא בסוכות:

סגולת היום של ראש השנה הוא היום הרת עולם, התחדשות.

Being an eved Hashem includes reexamining who you are now every Rosh Hashannah with the unique light we are given. It's a bedikas chametz with a flashlight. Don’t leave Rosh Hashannah the same as you came in.

 Someone once said, "If in the last few years you haven't discarded a major opinion or acquired a new one, check your pulse. You may be dead."

ולכן כשנקרא קריאת שמע בליל ר"ה ונקבל עלינו עול מלכות שמים, לא יהיה זה דומה לקבלת עול מלכות שמים שקבלנו אתמול, אלא ענין חדש של קבל מלכותו והכרת מלכותו יתברך, לקיים ה"תמליכוני עליכם" כמו שאפשר להגיע בסגולת היום.

IMPORTANT BUT CAN NOT BE SAID AS WRITTEN:

Beis Haleivi in Hakdama to Chumash, that all the above is futile unless he does teshuva afterwards.

https://www.sefaria.org/Beit_HaLevi_on_Torah%2C_Introduction.2-3?lang=he

ויען כי ימי התשובה ממשמשים ובאים אי"ה. אמרתי להדפיס כאן ביאור הילקוט בהושע, כל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה, יחליפה במע"ט ויעשה תשובה ויתקבל. משל לאדם שיש לו צרורות דינרים רעים הולך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים, אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומע"ט. ודברי הילקוט אינם מובנים לגמרי הכוונה בזה. וגם המשל שאומר אינו מובן לכאורה, רק הענין דסדרה של תשובה הוא דמקודם יעשה תשובה על העבר ואח"כ יוסיף אומץ בתורה ומעשים טובים, וכמו שאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב, דבתחילה צריך להיות סור מרע ואח"כ עושה טוב. וכידוע מה דאיתא בספרי מוסר דבעל עבירה גם צדקתו ומצותיו שעושה אינו מתקבל לרצון קודם שנתחרט על מעשים רעים הקודמים, על דרך מה שאמר הכתוב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי. ועוד יותר מזה כתבו שהוא עוד כמוסיף כח לסט"א במצות שעושה. וז"ל הרמב"ם בפרק ז' מה' תשובה כמה מעולה היא מעלת תשובה, אמש היה זה מובדל מה' כו' צועק ואינו נענה כו' עושה מצות וטורפין אותם בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגור דלתים, והיום הוא מודבק בשכינה כו' צועק ונענה כו' ועושה מצוה ומקבלין אותה בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה אלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. ולפי"ז לכאורה היה עולה על דעת האדם החוטא דכל זמן שלא עלה בידו ולא הספיק לו לעשות תשובה על העבר יהיה יושב וחובק ידו ובטל מן המצות, אחר שלא לרצון יהיה ומה לו להיות עמל לרוח ועוד להוסיף כח לסט"א. וזהו שחידש הילקוט דאין האמת כן, רק גם קודם שהספיק לעשות תשובה יזדרז להרבות מעשים טובים, והגם דאינו מתקבל עתה מ"מ ירויח בזה דאח"כ כשיעשה תשובה וימחול לו על העבירות שעברו והרי הוא דומה כאלו לא חטא כלל, הלא אז יתקבלו למפרע המצות ומע"ט שעשאם מכבר. וזהו שאמר הילקוט מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה. [פירוש דעדיין אינו בידו לשוב] יחליפם במעשים טובים ויעשה תשובה ויתקבל, פי' דגם קודם התשובה יעשה מע"ט וכשיעשה תשובה אח"כ יתקבלו המצות שעשה קודם התשובה. ונתן משל על זה דהלא מי שיש בידו זוזים רעים יכול לילך אצל שולחני ונותן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים, אבל מי שאין בידו גם זוזים רעים הלא אין לו מה לילך אצל שולחני מה להחליף אחרי שמאומה אין בידו. וכמו כן המעשים טובים שעושה קודם התשובה הם כמו זוזים רעים, אבל עכ"פ הא יש לו זוזים וע"י התוספת שיתן דהיינו התשובה שיעשה אח"כ יתקבלו ושוב יהיו לו זוזים טובים, לאפוקי אם עכשיו יהיה יושב ובטל. הלא גם אח"כ מאומה אין בידו. וזהו שאמר הכתוב (הושע י״ד:ג׳) שובה ישראל עד ה' גו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. פי' דאחר שתשא ותמחול לנו על העון שוב תקבל הטוב שעשינו מקודם ולא נתקבלו אז:

וזהו שאנחנו אומרים בסליחות לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך, ולכאורה ה"ל לומר לא בחסד ולא במעשים טובים באנו לפניך ואמאי אמר מעשים סתמא דכולל כל מיני מעשים הן טובים והן רעים, וגם מהו חסד ומהו מעשים. רק הכוונה כמו שנתבאר, דלא מבעי דאין לנו מעשים טובים וזוזים המתקבלים רק גם סתם מעשים אין לנו, דגם זוזים רעים אין בידינו ובידים ריקנים באנו לפניך וכדלים וכרשים דפקנו דלתיך, דהרי זה הבא לשולחני להחליף זוזים רעים בטובים לא כדל ועני המבקש צדקה יחשב כיון שיש בידו זוזים יהיו גם רעים הלא החילוף הוא בגדר מסחר והרי יש בידו סחורה ולא בכלל צדקה יחשב. אבל אנחנו דאין בידינו גם זוזים רעים ובאין לפניך כדלים לבקש צדקה, וכמי שאנחנו אומרים בכלל יום חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו:

From Reb Sholom Shvadron and Rav Shlomo Zalman Auerbach in Parshas Toldos:

Also very useful for Sheva Brachos.

וכי נשיאת אשה תהיה יותר מתשובה, יוה”כ וייסורין מכולם כאחד?!

וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל (כ”ח ט) – הנושא אשה מוחלים עוונותיו – ‘מחלת’ – שמחל לו הקב”ה על כל עוונותיו (מד”ר סז יג), וכן אמרו בירושלמי (ביכורים פ”ג). והנה ידוע מכאן, שכל הנושא אשה מוחלים לו עוונותיו, וכמו”כ דרשו: כל העולה לגדולה מוחלים לו כל עוונותיו. תמה רבי שלום שבדרון זצ”ל: יש להבין, מדוע נמחלים כל עוונותיו עד הנה, ומה פתאום שיתנקה כך מעוונותיו? וכי רוחניות זה ‘מפעל הפיס’, שע”י נתינת טבעת על יד האשה – מרוויח החתן מחילת חטאים רבים ואשמות גדולות? הגע עצמך, על חטא חילול ה’ לא סגי בתשובה ביוה”כ ובייסורין, שהכל תולין ורק מיתה מכפרת, ואנו תמהים, וכי נשיאת אשה תהיה יותר מתשובה, יוה”כ וייסורין מכולם כאחד?! וביאר: שמעתי מגיסי, הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שהאדם זוכה למחילת כל עוונותיו לשעה אחת, כלומר: מכיון שמשנה האדם עתה את מעמדו ומצבו, ונכנס מעתה לאפשרויות אחרות ודרכים אחרות, הרי יש לו כח ההתחדשות, שעל ידו יוכל באמת להשתנות כולו, אך כיון שחטא קודם, ועבירה מטמטמת את לבו של אדם, נמצא לבו אטום ולא ירגיש בהזדמנות החדשה לשנות את דרכיו, ולכן עושים מהשמים חסד עם הבריות, שבשינוי מצב כזה, לוקחים מהאדם את משא וכובד עוונותיו, ומחזיקים אותם בפיקדון, וכאילו מרימים ממנו את משא עוונותיו ליום אחד, כדי שייפתח לו פתח של תשובה. והיה, אם תפס את החבל, ניצל את השעה, שב בתשובה ונטהר – הרוויח שהוקל לו להתנער בבת אחת מאשמותיו בלא שיפריע לו כובד המשא מהם. אך אם נשאר בתרדמתו ולא עשה דבר, מלבד ששינן בלשונו ש’כל הנושא אשה…’ – תיכף כשיעבור יום חופתו ויום עלייתו לגדולה, מחזירים לו את כל חבילתו… (לב שלום)

Avoda of Rosh Hashannah 2024 pei hei

 Based on Mishnas R Aharon in Shmini.

ויקרא ט ו

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה.

Pashtus it’s talking about building the Mishkan for hashraas hashechina. But there is much more in the passuk. It does not say זה הדבר תעשו. It says asher tzivo hashem.

When a person feels that he is doing is because of tzivui Hashem, with cheshek and mesirus, as if he heard it from God Himself, he will feel enormous joy and pride in doing the mitzvah, that his whole life is wrapped up in it. Like someone you love and respect asked you to do something very important, every movement will be imbued with love.

If he does it from mitzvas odom milumadah, or because not doing it would distance him from the society he’s used to, he will totally lack the dveikus and joy and pride in what he is doing.

Not only will he be missing fundamental aspects of basic avodas hashem, of Yira and Ahava, the mitzvos temidios,  the mitzva itself will be shrunken and shriveled.

Ramchal in Daas Tevunos:

הנה האדם עושה מעשיו, ולמעשים האלה יש תולדות, כי מפני הכונניות שזכרנו נמצא שכל תנועה קטנה שבאדם מנועעת דברים רבים וגדולים - כלל כל הנבראים העליונים והתחתונים, הגשמים והרוחנים, וכל הכחות הנבדלים, והשפעותיו ית' בהם, וכמו שביארנו. ועם כל זה, לא כל בני האדם שוים, ולא כל המעשים שוים, כי גבולות גדולים שם האדון ב"ה לכל נבראיו בשיעור מדוקדק עד אין תכלית. וימצאו שני בני אדם, על שלחן אחד ידברו, יאכלו וישתו, ותולדות מעשי האחד יתעלו עד רום שמי השמים, ותולדות מעשי האחר לא יתעלו, ולא קרוב להם. ואביא לך ראיה ברורה, יונתן בן עוזיאל יושב ולומד - כל עוף הפורח עליו נשרף (סוכה כח ע"א), ואחרים לאלפים ולרבבות יושבים ולומדים, ולא יהיה להם כן; וזה מצד הפועל. ומצד הנפעל, קדשים יוכיחו, שאכילתם מצוה רבה, ואכילת חולין - לא כן, וזה וזה אוכלים אותם בדרך אחד; ולא עוד, אלא כהן האוכלם עושה מצוה, וזר האוכלם חייב מיתה. וגדולה מזו - המצוות עצמם, אמרו חז"ל (עבודה זרה, ג ע"א) "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", והמצווה ועושה נמצא מתקן כל הבריאה כולה, ושאינו מצווה לא תשיג ידו לעשות כן; והרי שניהם עושים מעשה אחד ולכונה אחת.

 

אך הענין הוא, שתנאי הפועל והנפעל בכל המתלוים להם הם הם המשנים ומחליפים תולדות המעשים. יונתן בן עוזיאל לפי שהוא איש קדוש ונורא מאד, ונשמתו מעוטרת בעטרי קדושה והארה רבה, על כן כל מעשה אשר יעשה יעלה ויגיע לרומו של עולם, וינועע כל אופני הקודש; ואדם אחר שאינו כל כך קדוש, ואינו מעוטר באלה העטרות, לא יתעלו מעשיו לעילוי זה. וכאן ההדרגה רבה, לפי הכנת האדם, ולפי הכנת המעשים עצמם, והזמן, וכל שאר המתלוים. הלא זאת ההכנה הכללית שנתן הקב"ה לעמו ישראל בתחלה, להיותם מקיימים ועושים כל התורה והמצוה, כי זולת זה לא היו יכולים לעשות במעשיהם מעשה התיקון הגדול שהם עושים לכלל כל הבריאה, כמו שנבאר. ועם כל זה, בהם עצמם יש ההדרגה שזכרנו, כי לא ידמה מעשה אחד מעמי הארץ למעשה אחד מן בעלי התורה; ולא מעשה בעל התורה עצמו שאינו כל כך מקודש במעשיו למעשה המקודש ממנו; ולא מעשה המקודש למעשה המקודש יותר, מן השרידים אשר ה' קורא; וכן על דרך זה עד משה רבנו ע"ה

 

Example:

Matza at the seder. Can be with awareness and total faith of swift geula that happened and that will happen again, it could be a reenactment and faithful anticipation of a glorious future, or it could be just so.

Tefillin. Leshabeid. That’s a fine thought, but it’s not just a side mitzvah. It changes the entire mitzva of tefillin to be not a man wearing tefillin, but instead a combination of man and tefillin.

Gemara in Brachos 30b:

״עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה״. מאי ״וגילו ברעדה״? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא. אמר ״וגילו ברעדה״ כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה: ״בכל עצב יהיה מותר״ כתיב? אמר ליה: אנא תפילין מנחנא.

Rashi:

דהוה קא בדח טובא – יותר מדאי ונראה כפורק עול:

תפילין מנחנא – והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי:

 

Why is this particularly relevant to Rosh HaShannah? Because of the words of the navi in Nechemiah. They cried because they thought they were not worthy, that Hashem still rejected them.

וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן ׀ הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכׇל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כׇּל־הָעָ֔ם כְּשׇׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה׃ חיוַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת יְהֹוָ֖ה הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם׃ 

There are two ways to read חדות ה' היא מעוזכם. One is, Hashem's gets nachas from the Jews, and that joy gives you strength. But others learn it means Your joy in doing the mitzvos, in the mitzvos of Rosh Hashanna and all year, that is where your strength comes from.

Metzudos:

כי חדות ה׳. ר״ל שמחת י״ט שהיא שמחה של מצוה היא תתן לכם עוז ותעצומות:

The mussar haskeil is that on Rosh HaShanah we accept God’s malchus. That means not only that we do His will, but that we do it with pride and joy and a full awareness of the infinite gravity of each mitzva and dvar torah, that we break away from mitzvas anashim milumada and renew our bris with the Ribono shel Olam as if we are hearing His words at Har Sinai.

Note: Reb Chaim in Nefesh Hachaim stresses the primacy of act over dveikus, but he certainly says that done with dveikus it is much more potent.