The Importance of Mesibas Preida, Tzeischem L'Shalom, Goodbye Party.

 Three parts.

Part One: Sources in Chazal for the idea of marking a person's departure from his home city with a סעודת או מסיבת פרידה, וצאתכם לשלום

Part Two: The story of the Beilis Trial, and how it relates to the idea of a Seudas Preida.

Part Three: An insight into the interconnectedness of all men, and even more so the people in the Jewish community, and the beauty that is hidden in so many people כפלח הרימון, and how important it is to try to understand, and appreciate, and admire our fellow Jews. 

 Part I

To some extent, you don't need a makor in Chazal for things that are obviously good and true. On the other hand, we do like to cite sources for everything, such as in Gittin 6a, 

והא בבל לצפונה דא"י קיימא דכתיב (ירמיהו א, יד) ויאמר ה' אלי מצפון תפתח הרעה

So, is there a source for gathering to wish a friend off when he leaves the community?  I have three. 

Two are from the stories of Eliahu and Elisha.

The first is in Malachim I 19:19-21.

וַיֵּ֣לֶךְ מִ֠שָּׁם וַיִּמְצָ֞א אֶת־אֱלִישָׁ֤ע בֶּן־שָׁפָט֙ וְה֣וּא חֹרֵ֔שׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר צְמָדִים֙ לְפָנָ֔יו וְה֖וּא בִּשְׁנֵ֣ים הֶעָשָׂ֑ר וַיַּעֲבֹ֤ר אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֵלָ֔יו וַיַּשְׁלֵ֥ךְ אַדַּרְתּ֖וֹ אֵלָֽיו׃

וַיַּעֲזֹ֣ב אֶת־הַבָּקָ֗ר וַיָּ֙רָץ֙ אַחֲרֵ֣י אֵֽלִיָּ֔הוּ וַיֹּ֗אמֶר אֶשְּׁקָה־נָּא֙ לְאָבִ֣י וּלְאִמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ שׁ֔וּב כִּ֥י מֶה־עָשִׂ֖יתִי לָֽךְ׃

וַיָּ֨שָׁב מֵאַחֲרָ֜יו וַיִּקַּ֣ח אֶת־צֶ֧מֶד הַבָּקָ֣ר וַיִּזְבָּחֵ֗הוּ וּבִכְלִ֤י הַבָּקָר֙ בִּשְּׁלָ֣ם הַבָּשָׂ֔ר וַיִּתֵּ֥ן לָעָ֖ם וַיֹּאכֵ֑לוּ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אַחֲרֵ֥י אֵלִיָּ֖הוּ וַיְשָׁרְתֵֽהוּ׃

The Radak in 21 says

וישב מאחריו. לנשק לאביו ולאמו אף על פי שלא ספר הכתוב ואחר כך שחט הבקר ועשה סעודה באותו השדה לחורשים ולעם אשר באו אחריו ללוותו וזהו שאמר ויתן לעם כי מהעם לא היו אתו בשדה כי אם אחד עשר החורשים אלא זהו פירושו כי הלך לקחת רשות מאביו ומאמו ובאו אחריו מאנשי עירו ללוותו כי הוא נפרד מהם:

The second is in Melachim II 2:9.

וַיְהִ֣י כְעָבְרָ֗ם וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ אָמַ֤ר אֶל־אֱלִישָׁע֙ שְׁאַל֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ בְּטֶ֖רֶם אֶלָּקַ֣ח מֵעִמָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע וִֽיהִי־נָ֛א פִּֽי־שְׁנַ֥יִם בְּרוּחֲךָ֖ אֵלָֽי׃

וַיֹּ֖אמֶר הִקְשִׁ֣יתָ לִשְׁא֑וֹל אִם־תִּרְאֶ֨ה אֹתִ֜י לֻקָּ֤ח מֵֽאִתָּךְ֙ יְהִֽי־לְךָ֣ כֵ֔ן וְאִם־אַ֖יִן לֹ֥א יִהְיֶֽה׃

It certainly was a hard request to fulfill!  What did Eliahu mean, that the only chance it will come true would be if Elisha saw him taken away? 

I believe the idea was that we don't truly understand and certainly do not fully appreciate what we have until the moment before it is taken away from us. 

Eliahu told Elisha that to be truly inspired by him, by Eliahu, to the degree that his heart and mind would open up to siyata dishmaya of such great ruach hakodesh and nevuah, he would need to witness Eliahu being taken away from him. 

We see that to understand and appreciate our fellows, we need to face the imminent reality of their going away, and that will give each side the opportunity to be inspired by the other's middos tovos.

The third is ... that you don't need a makor for a seudas preida because it is a kal vachomer from halvoyas orchim. As one small example of the importance of levoyas orchim, see Rambam Aveil 14:2

שכר הלויה מרובה מן הכל. (!)  והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה. מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שנאמר וירא והנה שלשה אנשים. ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים:

If being melaveh orchim is so vitally important, that its schar is "Merubah min hakol," that one who does it is keeping him alive, and one who fails to do so is like a rotzei'ach, then kal vachomer that applies to an individual that lived in your community and who is now leaving. If you do it for some tumbleweed orei'ach, how much more so must you do it for a member of the community that is moving away!

Part II

I just had the honor and privilege to make a Kiddush to mark a member of our community leaving Chicago. He was born and raised here, his parents came as infants, and his great grandparents came here in 1912. The Kiddush was on Parshas Tazri'a Metzora. We found a perfect connection of being melaveh our friend with the parsha of Tzaraas, as odd as that may sound.

The Alshich in Vayikra 12:1 asks, the appellation "Adam" for the Metzora seems inappropriate. Adam is the term used for an elevated human being, and here it is used for a hateful despicable person. 

ועל פי דרכנו נשית לב אל מלת אדם. כי הוא לפי האמת התואר המשובח שבתוארי המין האנושי כנודע מספר הזוהר ולמה נתייחד באשר שנא ה'.

Rav Galinski answered the question with the story of the Beilis trial in 1911. Harav Galinski says the story his way, but I will tell it as my father did, which is much better.

The prosecutor enlisted an alleged religious expert in Judaic rituals, a notoriously anti Semitic Catholic priest, Justinas Pranaitis. While the defense had emphasized that Judaism famously abhorred the taking of human life, Pranaitis said that this was a lie, and he could prove it from the Talmud. The Talmud says that the Jews consider the Gentiles as not human. True, a Jew would never kill a fellow human being, but the Jews consider Gentiles as animals, and no more care about their lives than they would about a cat, or a chicken. They would kill a Gentile for even the most trivial reason, or for no reason at all. After all, the Talmud says in Yevamos 60b

ניא, וכן היה רשב"י אומר: קברי גוים אינן מטמאין באהל שנאמר: 'ואתן צאני מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם

Clear. The Jews view the Gentiles as subhuman, and would kill them with absolutely no mercy or pang of conscience.

This accusation struck fear in the Jewish community. Pogroms were being prepared, priests were preaching against the deicide Jew, and a repeat of the Khmelnytsky massacres was imminent.

The defense desperately sent a message to Rav Meir Shapiro. What should we do? How can we answer this accusation??

Rav Shapiro told him exactly what to say, and this was the defense.

The Talmud means something entirely different.  The Jews have forever been pacifists who never shed blood.. Only the blindly antisemitic would misunderstand the Gemara, because its meaning is very clear.

When a Gentile looks at the newspaper, and he sees that thousands of people are starving in China, and if he reacts at all he will sigh, and shake his head, and then turn the page. But if a Jew finds out that there is a Jew in China that doesn't have Matza for Pesach, he will be at the Chinese embassy the next morning with a box of Matza. The Gentile may pity the distant stranger, but the Jew feels the pain of a fellow Jew as if it were his own, even though he never met him, and will never meet him. 

This is what the Gemara means. We, the Jewish People, are Adam, in the singular. We are not separate individuals with a common religion. We are all like one, all parts of one organism. That is what אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם means. We are all like one.

And if you deny this, I will prove that not only is it true, but that you yourselves know that it to be true. 

If you open the newspaper, and there is a story about Ivan, who murdered his neighbor, you will say, "Terrible! Ivan is a murderer." But if you open the paper, and you see a story about Yankel Kohen who murdered his neighbor, you won't say "Yankel Kohen is a murderer." You will say "Terrible! The Jews are murderers!" Why? What's the difference between Ivan the murderer and Yankel the murderer? The answer is that you yourselves know, you yourselves believe in your hearts, that all the Jews are Adam, one person, but the Gentiles, each one is separate from the other.

This response struck like a bolt of lightning. It hit at both the priest's misinterpretation of the Gemara, and also spoke directly to the tens of thousands of Russians that were sharpening their knives, waiting to kill the Jews because of one Menachem Mendel Beilis.

This answers the Alshich's question. A Jewish neshama is not separate from other Jews. We are all one, and we mourn each other's pain and celebrate each other's happiness. If a Jew does not act like that, if he is a ganov and a holeich rachil and az ponim, that means that he is like a limb that is cut off of a body. This spiritual disease manifests itself in Tzaraas, where the person loses his own limbs. Davka because we are Adam, because our neshamos are all interconnected, a man who behaves in the opposite manner has a deadly and mortal spiritual affliction.

When a person is a member of the community, he is not just one person by himself. He is an integral part of everyone else that lives there. When he has the opportunity to do good for others, he takes advantage of the moment. If he has a snow plow, all the neighbors have clear sidewalks. If he has left over from Shabbos, he makes sure it is delivered to someone that might not have enough to eat. When some people came to Chicago from South Africa, he made sure that they would become part of the community, and he shepherded them along until they found their land legs. These are only small chasadim that I happen to know about, but the point is that this person is a vital part of the entire community, or each and every one of us. The connection is mutual and indivisible. On the one hand, that means that with his leaving, we all are losing an important part of our lives, but on the other hand, wherever he goes, he remains part of what and who we are.

Part III

Robert Fulghum

The Barber

Hair grows at the rate of about half an inch a month.  I don't know where he got his facts, but Mr. Washington came up with that one when we were comparing barbers.  That means that about eight feet of hair had been cut off my head and face in the last sixteen years by my barber.

 I hadn't thought much about it until I called to make my usual appointment and found that my barber had left to go into building maintenance.  What?  How could he do this?  My barber.  It felt like a death in the family.  There was so much more to our relationship than sartorial statistics.

 We started out as categories to each other:  "barber" and "customer."  Then we became "redneck ignorant barber" and "pinko egghead minister."  Once a month we reviewed the world and our lives and explored our positions.  We sparred over civil rights and Vietnam and lots of elections.  We became mirrors, confidants, confessors, therapists, and companions in an odd sort of way.  We went through being thirty years old and then forty.  We discussed and argued and joked, but always with a certain thoughtful deference. 

After all, I was his customer.  And he was standing there with his razor in his hand.

 I found out that his dad was a country policeman, that he grew up poor in a tiny town and had prejudices about Indians.  He found out that I had the same small-town roots and grew up with prejudices about Blacks.  Our kids were the same ages, and we suffered through the same stages of parenthood together.  We shared wife stories and children stories and car troubles and lawn problems.  I found out he gave his day off to giving free haircuts to old men in nursing homes.  He found out a few good things about me, too, I suppose.

 I never saw him outside the barber shop, never met his wife or children, never sat in his home or ate a meal with him.  Yet he became a terribly important fixture in my life.  Perhaps a lot more important than if we had been next-door neighbors.  The quality of our relationship was partly created by a peculiar distance.  There's a real sense of loss in his leaving.  I feel like not having my hair cut anymore, though eight feet of hair may seem strange.

 Without realizing it, we fill important places in each other's lives.  It's that way with a minister and congregation.  Or with the guy at the corner grocery, the mechanic at the local garage, the family doctor, teachers, neighbors, co-workers.  Good people, who are always "there," who can be relied upon in small, important ways.  People who teach us, bless us, encourage us, support us, uplift us in the dailiness of life.  We never tell them.  I don't know why, but we don't.

 And, of course, we fill that role ourselves.  There are those who depend on us, watch us, learn from us, take from us.  And we never know.  Don't sell yourself short.  You may never have proof of your importance, but you are more important than you think.

 It reminds me of an old Sufi story of a good man who was granted one wish by God.  The man said he would like to go about doing good without knowing about it.  God granted his wish.  And then God decided that it was such a good idea, he would grant that wish to all human beings.  And so it has been to this day.

 Mr. Fulghum's story strikes me as a very good reminder of the real and true interconnectedness of every member of the Jewish community, of the preciousness of every Jewish soul and its drive to do tzedaka and chesed, and how important it is to remember that it is not the great and feted philanthropists and tzadikim that make us who we are, it is those quiet heroes with shining souls that live next door to us.

The Ancient and Tragic History of Racial Profiling

 Breishis 39:1

ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעאלים אשר הורדהו שמה

Medrash Rabba Vayeishev Breishis 86:3

וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר אִישׁ מִצְרִי, גְּבַר עָרוּם, וּמָה הֲוַת עֲרִימוּתֵיהּ, אֲמַר בְּכָל מָקוֹם גֶּרְמָנִי מוֹכֵר כּוּשִׁי, וְכָאן כּוּשִׁי מוֹכֵר גֶּרְמָנִי, אֵין זֶה עָבֶד

Clever man, that Potiphar. He knew that something was amiss.  

I found this somewhat puzzling, because even given the norms of this peculiar institution, it seems to me that you could kidnap or vanquish anyone and sell him in another country, no matter what color he might be. Evidently, people were categorized by color and commodified, and a person that did not fit into that schema was not thought of as a natural slave.

But let us assume that Potiphar, and the Medrash, were describing the reality of the slave trade. What do the words גרמני and כושי mean?

Vayikra 13:4

ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו

Mishna Negaim 1:1

מראות נגעים שנים שהן ארבעה.

בהרת עזה כשלג ...

How do we know that Baheres is bright white?

Abayei in Shavuos 6b

ומנלן דבהרת עזה היא אמר אביי אמר קרא (ויקרא יג, ד) ואם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין אחרת לבנה

So in Negaim 2:1, the Mishna says 

בהרת עזה נראית בגרמוני כהה, והכהה בכושי עזה.

and the Rambam there explains that Garmani is related to the Aramaic for "bone."  They are as white as bone.

גרמני שם הלבן ביותר מיוחס אל העצם אשר שמו גרמא

Rabbi Yishmael in the Mishna points out that we Jews are of an intermediate, woody color.

רבי ישמעאל אומר, בני ישראל, אני כפרתן, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים.

From the Medrash, though, it is clear that the Jew's hues are much closer to that of the Germanim than that of the Kushim.  Apparently the Yishmeailim that were selling Yosef were of a swarthier hue than Yosef, even before we were supplanted by the Khazars.

The Gaon in Eliahu Rabba (and Reb Elyah Bachur in his Tishbi) says that the word Garmani refers to the descendents of Gomer, who lived up North, while the Kushim lived in the South.

בגרמוני – זה איש מבני גומר כדאמרינן ביומא גומר זה גרממיא, וגרסינן גרמניא וכ"ה בילקוט. והוא שבני נח דרים בג' רוחות העולם, שם במזרח, יפת בצפון, חם בדרום, ומפני שהחמה בדרום נמוך הוא מאוד בני אדם הדרים שם שחורים וכוש הוא מבני חם ודר בסוף דרום, הלכך הם שחורים ביותר מחמת השמש, ובני יפת הם דרים בצפון ורחוקים הם מהשמש, הלכך הם לבנים. וגומר דר בסוף צפון הלכך הם לבנים ביותר וכו'.

The Tiferes Yisrael brings the Gaon but he says that their color has nothing to do with their environment. They just are like that naturally. Germani and Kushi are just place names.

ולם לפע"ד הרי לפי"ז לא תלי כלל באיזה אקלימא הוא דר, שיש שנולד כך משונה בעורו, ונקרא בל"א אלבינוס, והוא מום באדם ונקרא בלשון המשנה לבקן [בכורות פ"ז מ"ו], ולמה לא קראו תנא גם הכא כן, ותו מסתבר דכמו כושי שהזכיר תנא, נקרא על שם ארצו, כך גרמני על שם ארצו נקרא].

The Tosfos Anshei Sheim there adds the sefer Beis Dovid who says that the Germans are not the whitest. They are not nearly as white as Hollanders.

מכאן תשובה למ"ש הרמ"ז, וז"ל, בגרמוני אנשי גרמניא הם לבנים ביותר, וכ"מ במוסף ערוך (ערך גרמן ב), ע"כ, וליתא דגרמוני אין פירושו איש מגרמניא דתנא בא"י קאי, ואילו היה המוסף הערוך בגרמניא היה רואה בעיניו שאינם לבנים כ"כ כמו אנשי הולנדיא שהיא ארץ מולדתו.

His complaint is not really valid, though, because in Megilla 6b it says 

גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו.

which says that Germamia is from Edom, the son of Shem, while in Yoma 10a it says they are from Yefes - 4

בני יפת גומר ומגוג ומדי, גומר זה גרמניא

and the Gaon says that the correct girsa in both places is Germanya, not Germamya. So are they from Sheim or Yefes? Evidently, they are both white, but there was some movement of populations such that the original Germamians ended up in Holland, while the current residents, who are slightly less white, are really of Italian origin.

Ayy, you're going to say that Sancherev mixed up all the nations?

בשנת תרנ"ח כשביקר וילהלם קיסר גרמניה בירושלים וכל בני העיר בראשות גדולי התורה יצאו לבקר את פניו, השתמט רבינו באומרו כי מה שאמרו חז"ל (ברכות ט ב) א"ר יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפי' לקראת מלכי עובדי כוכבים שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עובדי כוכבים, לא נאמר לגבי מלך מזרעו של עמלק.

עי' בס' אורחות רבינו מהגרי"י קנייבסקי זצ"ל שקיבל את דברי רבינו, ולא היה תמוה בעיניו על שהורה שלא לברך אף שהיה בידו סמכות של מלך, אלא דהקשה שהרי במסכת ידים (פ"ד מ"ד) מובא שכבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות א"כ מנין לנו שהגרמנים המה מזרע עמלק. ואמר הגריי"ק זצ"ל דאפשר שדעת הגרי"ח מקורה במגילה, דאמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אל תתן לעשיו הרשע תאות לבו, זממו אל תפק זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו. וכתב הגאון ר' יעקב עמדין בהגהותיו על מסכת מגילה שכוונת הגמ' על ארץ גרמניה, וכ"ה גירסת הגר"א, ולפי"ז מבוארת דעת הגמ' כאן דאומה זו לא בלבל סנחריב, וחולקת על המשנה דמס' ידים.

So the Germanic people, or at least the Nordic people, are not included in the bilbul of Sancherev.

As for Kush/כוש, that name appears in Breishis 2:13, וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. Later, Cham named his son Kush. Perhaps the names used in Breishis are al shem ha'asid. I think it is self evident that the Kush in Megillas Esther has nothing to do with the African Kush associated with the usual Kushim and the son of Cham. That Kush refers to the mountain range that runs from Afghanistan through Pakistan, north of today's India.

(Much of the above is derived from here.)

Tazria Metzora. Death and Life

This has two halves that make a whole.


Part one is from Rabbi Abraham Bukspan.

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". (ויקרא יג:מה-מו)

הדברים נראים ככפל הלשון. הפסוק משמיענו ש"כל ימי אשר הנגע בו יטמא", וחוזר ואומר "טמא הוא". מה ביאור הדבר?

ישנו הבדל מהותי בין טומאת צרעת לכל הטומאות; נגע הצרעת אינו 'טומאה' בעצמו, אלא הוא מורה שהאדם בכללותו הינו טמא. הצרעת היא טומאה רוחנית ביסודה, ובאה כתוצאה מהחטא (ערכין טז.). מראה הנגע הינו אך ביטוי חיצוני של נגע רוחני פנימי וטומאת הנפש הנמשכת מכך.

מסיבה זו חייבה התורה את המצורע להכריז על טומאתו, מה שלא מצינו בשאר הטומאות. כי כאשר יגע האדם בדבר טמא, אין הטומאה חלק מעצמותו - אלא היא חיצונית, שבאה עליו מהדבר הטמא. מגעו בגוף המת, לדוגמא, גורמת לטומאת המת להתפשט בכל גופו והוא זקוק לטבילה במקוה בכדי ליטהר.

לא כן הדבר בטומאת צרעת - אלא להיפך!

מקור הטומאה הוא בתוככי האדם עצמו. מטבע החטא שהוא מוליד טומאה בעצם גוף האדם, כטומאת המת והנבלה עצמם. מראה הנגע שבידו אינו אלא סימן חיצוני לטומאתו הפנימית ונגעו הרוחני. הטומאה אינה מתפשטת מהמראה שבידו לכל גופו; גופו טמא במהותו ומראה הנגע הוא רק סימן וביטוי חיצוני לכך.

משום כך חייבה התורה את המצורע לשבת בדד מחוץ למחנה; מוכרחים להגן על כולם מפני האיש הזה, מפאת היותו מקור הטומאה הממארת במהותו. ולכן גם ציוותה אותו התורה שיכריז המצורע על טומאתו (רש"י יג:מה).

וזה גם ביאור כפל הלשון "יטמא טמא הוא" - שאל תדמה בדעתך שהצרוע הינו טמא מפני שיש בגופו נגע, לא כן - אלא הוא טמא כי "טמא הוא"! הוא ועוונותיו הם סיבת הטומאה. טומאתו הינה שורשית ואישית. הוא גרם לה בעצמו, ורק בידו לתקנה.

ונראה שזוהי כוונת רבינו האבן עזרא (פסוק מו) במילותיו השקולות: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא - כי טמא הוא באמת".

כי טומאת המצורע - טומאת המהות היא.

*

Part two is from Rabbi Yisroel Raisman from Rav Pam.

Rav Pam would often describe his mother, someone who never spoke Lashon Hara, but not because she learned Hilchos Lashon Hara, not because she learned the Sefer Chofetz Chaim. It was because she looked at people with a good eye, she always looked to see a person in a positive way.

The trick to avoiding Lashon Hara is not to fight it every single time, but to battle the root cause of Lashon Hara. 

The root cause of Lashon Hara is the bad eye with which a person looks at others. When a person has complaints about others. That’s the problem, the problem is we don’t look at people with a happy enough eye, with a happy enough face. We don’t Fargin other people. 

*

Combining the two parts, one can discern that the living death of Tzaraas and the guarantee of life of Shemiras HaLashon are opposite ends of one spectrum.

Shemiras HaLashon per se, i.e., refraining from Lashon Hara, is not the opposite of Tzaraas. The Shemiras Halashon of Rav Pam's mother, the Ayin Tov that allows you to see the good in other people, to be happy at their success and to mourn their failings, that Ayin Tov that is the real essence of not saying Lashon Hara, because you respect the other person and wish him well. That is the opposite of the spiritual corruption of Tzaraas.

The contrast is between the teva of jealousy and not fargining, on the one hand, and true joy at another's happiness on the other. That v'ahavta is the reason for the bracha of oheiv yomim and lir'os tov, or arichus yomim and a pleasant life, precisely the opposite of the spiritual corruption of the metzora that brings removal from society and death of the body piece by piece. It brings me'urav im habriyos/daas habriyos nocheh and chiyus to the entire body.



We often see righteous fulminations against extravagant weddings and vacations and homes, all expressed as distaste with such crass exhibitionism, such boorish vulgarity, such heartless selfishness. The vast majority of such diatribes are based not in mussar or even in "good taste," but just green eyed jealousy or a sense of inferiority.  Oh, that's disgusting, look at his private jet, oh, look at the Olympic pool in his basement, of, look at his Saville Row suits and million dollar jewelry.... why doesn't he give his money to the poor, or pay the rabbeim, or......

If, lu yetzuyor, a Rothschild would say that he is opposed to such extravagance and will henceforth not wear million dollar jewelry or buy a hotel in the Alps for a pied a terre for the occasional yomtov or fly in the Philharmonic for a Bar Mitzvah, it might mean something. If it's just you or me burchering, it's most probably just jealousy. If the interest on the cash in your CD were ten million dollars a year, and if you were giving the right amount of tzedaka of your money and your time, if when you made that wedding you paid for the weddings of three poor yesomim, you would be entirely right in making a fantastic extravaganza for your simchos. There would be absolutely nothing wrong with it. That's how you celebrate.  You're happy! You want to go overboard! You want to express your excitement and joy!  If you, the complainer, want to be rich, and you are not, that's not the fault of the rich. It is because you are not smart enough, or not disciplined enough, or not driven enough, or too timid to commit, or, of course, you don't have the siyata dishmaya. Or, as Reb Moshe once said to someone, maybe you had a tzadik ancestor that prayed that you should not have the nisyonos of wealth.

Instead of working on other people's middos, work on your own. If you see someone doing an aveira, then give him mussar.  If you see someone and it looks like they're having too good a time, they're being so self indulgent - just try to not be a metzora. Be a Tov Ayin hu yevorach and be happy for him.

Coincidentally, this point was limned by Rabbi Dr. Nachum Stone of Maalei Adumim in his shul bulletin, which I reproduce in entirety.

Parashot Acharei –Mot and Kedoshim   

Nachum J Stone

.ויקרא 18:3

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ׃

In our parsha we read"  and their customs do not follow”

When a passuk is written with an abstract clause, it can't be interpreted literally. One cannot “walk” in a set of laws or behaviors. This invites a wide range of interpretations. Some interpret, not to follow the laws of the gentiles. Some interpretations are hairstyle, behavior, architecture, dress, fashion. Rambam following a number of Talmudic citations rules “all the above”.

[11 avoda zara 1-3]

Rashi quoting the medrash halacha explains

ובחקתיהם לא תלכו. מַה הִנִּיחַ הַכָּתוּב שֶׁלֹּא אָמַר? אֶלָּא אֵלּוּ נִימוֹסוֹת שֶׁלָּהֶן — דְּבָרִים הַחֲקוּקִין לָהֶם — כְּגוֹן טַרְטִיָּאוֹת וְאִצְטַדִיָּאוֹת,:

 “their theaters and circuses” in other words, their leisure activities. Rambam did not bring this at all in his longer list of forbidden activities.

As we (hopefully) enter the last stages of our CoronaVirus isolation, I think that we can better appreciate Rashi’s interpretation, which seems to be more metaphoric or abstract than Rambam. 

 To a large degree, many of us have been forced into almost full-time leisure mode. What did we do with our time? A lot of everything, of course. The mix of activities are on a continuum of spiritual, intellectual, mundane, mindless and perhaps even embarrassing. The choices we made to a large degree indicate our values. 

Rashi is instructing us to avoid the entertainments that do not promote or perhaps are even in conflict with our ideals and mores. As we emerge from our isolation, we can use the opportunity to evaluate how we used our time.

*******

In today's (Wednesday) Daf, Shabbat 54b, the discussion surrounds a certain cow who walked about on Shabbat improperly adorned with a decorative ribbon. (It is forbidden to have one’s animal carry an unnecessary burden in the public domain on Shabbat.) The cow is identified as belonging to Ribi Elazar ben Azariya, even though it was not his. The gemara explains that Ribi Elazar ben Azariya is assigned responsibility for the cow, which belonged to a neighbor, because he didn't protest the inappropriate decoration. The leaders of a community are responsible for the behavior of the collective.

Each of us has a leadership role to play within our families, communities, employment. And that is leading by example. Certainly, no one should stick their noses into anyone else's affairs. We must all get our own priorities in order. Have we taken steps to welcome God into our lives? Does our behavior properly express the purpose of our being?

As we strive to make our day-to-day lives reflect the ideals of Judaism, we help each other and all of Am Yisrael. When we accept Rashi’s advice to limit our adoption of entertainments of the gentiles, we can start walking in the Godly path. 

Emor. A Halacha Riddle

קטן שנולד בששי ומילתו דוחה שבת.

Give me a case where a child is born on Friday and his Bris Milah is docheh Shabbos.  


I am NOT looking for Kav Hata'arich or Shkiyah Shniyah or Pikuach Nefesh answers.

When I say "born on Friday," I mean Friday before Shkiyah, not secular Friday that ends at midnight. He was born on Yom HaShishi. He was born כחצות היום בעצם היום הזה on Friday.

The answer is simple, and despite that, I'm pretty confident that n o b o d y will figure it out. I would offer a prize, but I'm not quite confident enough to risk postage to the other side of the world.

Here is the only hint you're getting:
The answer is derived from, or at least closely related to, something in this week's parsha, Emor.



This is the kind of question my son, Rav Mordechai, asks on his bechinos at the Kollel in Marlboro, Kollel Hora'ah of America. The particular question, however, was invented by Harav Shimon Kalman Goldstein of Chicago. Rabbi Goldstein learned for many years with Reb Boruch Sorotzkin, and is a mechaber of more than fifty sefarim, none of which has been printed.

I'm enjoying this. This is my wife, Malkie, who has a real Gemara kop, after saying that it can't be, giving me a look of frustrated annoyance, and repeating that it just can not be.
But it can. To her credit, she refuses to give up.

WE HAVE A WINNER!!

From the comments - Rabbi Yehuda Oppenheimer of Toronto.

Anonymous  
May 12, 2017 at 8:17 AM

If on the Friday which is the 8th day the father was mekabel shabbos early and then wants to do the bris it would seem from the taz that he can still do the bris despite the fact that he is being doche (tosfos) shabbos. YO

Eliezer Eisenberg   
May 12, 2017 at 8:45 AM

WE HAVE A WINNER!!!!!!

I was not expecting anyone to get it, at least not till they were on their way to early mincha today! 

The connection to the Parsha is the makor for Tosfos Shabbos, in Yuma 81b, is in 23:32, ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש.

Why do you say "the father" davka? What if the Mohel was in Shul for the early kabbalas Shabbos, and they rushed in and said the doctor cleared the baby for a bris right now?

It doesn't matter if you hold Tosfos Shabbos is derabanan except for Yom Kippur, because there are plenty of Rishonim that hold it's deoraysa even by Shabbos, like the Rif and Bahag, and anyway everyone would agree that the teretz applies by Yom Kippur, which, as rj pointed out, is called Shabbos as well.

I told my wife that Rabbi Oppenheimer got the answer, and she still doesn't want to hear it - she wants to figure it out herself!  Amazing. I'll bet she wakes me up at three a.m. and tells me the answer.

Rabbi Oppenheimer later wrote that his reference to the father is lav davka. I don't think that you need a Taz, though.  I think it's pashut. The child has a chiyuv milah, it's the eighth day for him. Milah on the eighth day is docheh Shabbos. So who cares if the Mohel was mekabel Shabbos? He has an eighth day child that needs a bris.  To say that the specific Gzeiras Hakasuv that says that Milah is docheh never did and can not apply to a Friday baby, is, I think, false. Milah bizmano is docheh, I don't care if it's a Friday baby or a Shabbos baby. The maaseh Milah bizmano is docheh Shabbos. 

True, there was an אפשר לקיים שניהם option earlier in the day, but I don't think that is relevant by the Dechiyah of Milah, and certainly not now when there no longer is an alternative. 

Would I have to try to find a mohel that wasn't mekabel Shabbos? This would be a machlokes Mechaber and the Gaon who say that Milah is dechuya on Shabbos, not hutra, and the Ran (128b) and the Rema there who say it is hutra.

Should a Mohel that knows that he might have to do a bris refrain from being Mekabel Shabbos early (according to the rishonim that asser by ishtapuch chamimei)? I'm arguing about this with a friend now, but probably yes, he should refrain from being mekabel Shabbos early.


UPDATE:
I've learned that answering this question involves a specific type of problem solving skill, which is not simply a matter of IQ power. Twice this Shabbos I saw gifted talmidei chachamim unable to figure it out, and the answer comes sailing in from a corner you did not expect to hear from.

UPDATE:
My son Harav Avrohom Shlomo, Shoel uMeishiv in Rav Jofen's Novarodok in Flatbush, said he has a problem with the Gemara in Pesachim 72a-b, by ta'ah bidvar mitzvah, where a Friday baby is called "לא ניתנה שבת לידחות אצלו" This is not shver at all. It means that come Saturday, the Friday baby is not in the parsha of dichui.

Tazria, Vayikra 13:37. Error in Psak

Vayikra 13:37

 ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן

Chasam Sofer on Tazria page samach vov

ואם בעיניו עמד הנתק טהור הוא וטהרו הכהן פירש"י אבל טמא שטיהרו הכהן אינו טהור לכאורה זה משנה שאינה צריכה אלא רצה לומר בענין שטעה כעין שיקול הדעת ומלתא דתליא בסברא וטיהרו הכהן ושוב חזר בו או החזירו הגדול ממנו אפ"ה טמא למפרע וממילא מוכח בהיפוך טהור שטימא הכהן בשיקול הדעת ושוב החזירוהו הרי הוא טמא דקם דינא ומכאן הוציאו חז"ל הך דסנהדרין ל"ג ע"א ומס' ע"ז ז' ע'א אמנם מקרא (שמות כ"ג ז') ונקי וצדיק אל תהרוג שאין מחזירים בדיני נפשות הא בדיני ממונות מחזירין מוכח דלא אמרינן דקם דינא וקשיא קראי אהדדי וצריך לתרץ קראי כדמתרץ ש"ס סנהדרין הנ"ל רומיא דמתניתין אהדדי 

I don't understand this at all.  Rashi's bringing down the Sifra.  Fine, the Sifra only says that declaring tahara when it's tamei does not end the problem.  But the Rambam says it's true by a mistake that declared it tamei, too, and the Rambam's source is a Tosefta in Negaim at the end of the first perek, and it's not an orphan Tosefta because the Rash brings that tosefta.  Why would the Chasam Sofer make this a machlokes Rashi/Sifra and the Rambam/Tosefta?  And what would be the svara? And what does that mean, that if was metzamei with shikul hadaas, and he realizes he was wrong, that it's tamei anyway because Kam dina?  "טהור שטימא הכהן בשיקול הדעת ושוב החזירוהו הרי הוא טמא דקם דינא"  Is this true by Nidda also? Shavya ah'nafshei makes him a metzora? By nig'ei adam, he will bring a korban?

I'm posting this in the hope that some day, someone who has a handle on this issue will come to the rescue.

Rashi

טהור הוא וטהרו הכהן: הא טמא שטהרו הכהן, לא טהור:

Sifra

"טהור הוא"-- יכול יפטר וילך לו? ת"ל "וטהרו הכהן". אי "וטהרו הכהן" יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהא טהור? ת"ל "טהור..וטהרו הכהן". על הדבר הזה עלה הלל מבבל

Rambam Tzaraas 9:3

כהן שטימא את הטהור או טיהר את הטמא לא עשה כלום שנאמר טמא הוא וטמאו הכהן טהור הוא וטהרו הכהן. ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר בין מתוך החלט אפילו אחר כמה שנים הרי זה בטומאתו עד שיאמר לו כהן טהור אתה:

Tosefta Nega'im 1:12

א,יב  ראהו בסוף ראשון נזקק לו בסוף שבוע שני.  נזקק לו בסוף שבוע שני נזקק לו בסוף שבוע שלישי.  מת או שחלה.  כהן אחר נזקק לו ולא יאמר לו לך ושוב אלא נזקק לו מיד.  כהן שטימא את הטהור וטיהר את הטמא ונזקק לו בסוף שבוע אע"פ שטימא את הטמא וטיהר את הטהור לא עשה כלום.  לענין טומאה הוא אומר טמא הוא וטמאו הכהן.  לענין טהרה הוא אומר טהור הוא וטהרו הכהן.  וזה אחד מן הדברים שעליהן עלה הלל מבבל. 

It's not in Pe'sachim in our story of Hillel, but it's interesting that both the Sifra and the Tosefta end with that statement.

IN THE CHIDDUSHIM ON SANHEDRIN 33a   page 373/samach daled DH Mihu

http://www.otzar.org.spertus.idm.oclc.org/wotzar/Book.aspx?53109&$201604051808324&lang=eng&lang=eng 

דיני ממונות מחזירין בין לזכות בון לחובה יל"ד מאי טעמא לא תנן נמי לטמא ולטהר כמו לקמן בסיפא דיני ממונות הטמאות והטהורות מתחילין מן הגדול הכי נמי הו"ל למתני הכא וכדתנן במתניתין דבכורית (כ"ח ע"ב) דן את הדין כו' טימא את הטהור כו'

מיהו לרב חסדא דמתני' בשיקול הדעת אלא של נטל ונתן ביד משו"ה מחזירון ודעת הראב"ד בר"ן במסכת ע"ז ז' ע"א דבלאו הכי אפילו לא נשא ונתן ביד אין מחזירין משום דשויא חתיכא דאיסורא אתי שפיר דלא מתני במתניתין דהכא. ובחי' תורה אמרתי דנפקא לן מקרא פרשת תזריע (י"ג ל"ז טהור הוא) וטיהרו הכהן (טהור) פירש רש"י עפ"י תורת כהנים דוקא טהור הוא אבל טמא שטיהרו הכהן אינו טהור והאי על כרחך בטועה בשיקול הדעת במראית הנגע איירי דבדטעה בדבר משנה פשיטא אלא על כרחך בדבר שיקול הדעת מיירי ומינה דטימא את הטהור טמא דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא דכבר חל עליו שם מצורע טמא. יהי' איך שיהי' לאוקימתא דרב חסדא ניחא, אבל לרב ששת דמיירי משנתינו בטועה בדבר משנה והתם לא שויא חתיכה דאיסורא א"כ הוה לי' למיתני נמי הטומאות והטהרות וצריך להתיישב בזה

והא דאמרינן בדן את הדין מה שעשה עשוי ולא מהדרינן עובדא נ"ל דנפקי לן מדאיצטרך בדיני נפשות ונקי וצדיק אל תהרוג שמחזירין לזכות (ל"ג ע"ב) ועל כרחך לטעות שיקול הדעת איצטריך ושמע מינה בדיני ממונות כי האי גווני אין מחזירין וקם דינא אלא התינח לרב ששת ואפילו לרב חסדא נמי לדעת הרי"ף דלר' חסדא נמי מעיקר הדין אמרינן בטעה בשיקול הדעת קם דינא אלא רבנן תיקנו משום פסידא דלהדר דינא אלא אם כן נשא ונתן ביד אם כן אתי שפיר כנ"ל. אך להסוברים דר' חסדא מעיקר הדין ס"ל דלא חל ההוראה אלא אם כן נשא ונתן ביד קשיא בדיני נפשות היכי משכחת לי' נשא ונתן ביד וכיון דבלא נשא ונתן ביד אפילו בדיני ממונות לא חל דינא ולא קם אם כן למה לי קרא בדיני נפשות שמחזירין לזכות. מיהו לרמב"ן במלחמות ד' דפירש נשא ונתן ביד היינו שהבעלים נשאו ונתנו ביד ולא הדיין וזהו מסקנת תירוץ ב' דהתוס' ב"ק ק' ע"א ע"ש (סוד"ה טיהר) אם כן בדיני נפשות נמי משכחת לי' במחייבי גלות שכבר נכנס לעיר מקלטו וכבר חל חיובו וקמ"ל דמחזירין לזכות מה שאין כן בממון כי האי גוונא וא"ש

אבל להסוברים דלא חל דינא אלא אם כן הדיין נושא ונותן ביד עצמו קשי' בדיני נפשות היכי משכחת לי' דאפילו במחייבי מלקות שכבר הכהו שליח בית דין איזה מכות אין סברא לומר דסלקא דעתך אמינא דכבר חל הדין ולא יחזירוהו לזכות זהו דוחק

ובני הרב מו"ה אברהם שמואל וואלף נ"י אמר לי דבמחייבי גלות כיון שאמרו הסנהדרין חייב גלות אתה הרי הפקירו דמו לגואל הדם ורשות ביד כל אדם ועל כרחו (עליו) למלט נפשו לנוס לעיר מקלטו וה"ל כאלו הדיין נשא ונתן ביד ונכון הוא

ודע דיש לעיין לרב ששת דמשנתינו מחזירין בטעה בדבר משנה ובדיני נפשות אין מחזירין לחובה וקשה הכי נמי ה"ל למיתני בטעה בשיקול הדעת אין מחזירין בדיני ממונות ובדיני נפשות מחזירין לזכות אפילו בשיקול הדעת וצ"ע לכאורה ולהרמ"ה שבטור חו"מ סימן כ"ה דס"ל דטעה בשיקול הדעת לא קם דינא אלא להחזיק אבל לא להוציא מהמוחזק י"ל אהנ"ל דלא פסיקא לי' למיתני אין מחזירין אבל להטור דפליג וס"ל אפילו להוציא אמרינן וכשיטתו מוכרח לרמב"ן דר' חסדא נשא ונתן ביד הבעלים עצמם קאמר ולא הדיין אם כן ע"כ לרב ששת אפילו נתנוהו הבעלים אין מחזירין א"כ קשיא וראיתי בס' מהרשש"ך למ"ה ז"ל אהא דמלמד זכות חוזר ומלמד חובה דשור הנסקל הוה בכלל דינו ממונות לענין זה ואם כן י"ל קצת דלא הו"מ למימר דיני ממונות אין מחזירין בטעה בשיקול הדעת דזה אונו דשור הנסקל מחזירין לחובה דמהיכי תיתי להתירו בהנאה דהו"ל כמו טיהר את הטמא שהקשה תוס' ד"ה מה מהיכי תיתי לומר מה שעשה עשוי והי' מה"ת וה"נ מהיכי תיתי להתיר בהנאה השור שחייב סקילה ומצוה לבערו מן העולם ואם כן לא פסיקא לי' למיתני' בדיני ממונות אין מחזירין בשיקול הדעת ונקיט משנתי' בטעה בדבר משנה דבדיני ממונות מחזירין

 ובחידושי תורה אמרתי סוף פרשת בחוקותי (כ"ז כ"ט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת פירש"י מי שנגמר דונו וווצא ליהרג ואמר אחד ערכו או דמו עלי לא יפדה אינו חייב ליתן ערכו או דמיו שהרי הולך למות ע"ש ויל"ד תיבת האדם"' מיותר וה"ל למכתב כל חרם אשר יחרם לא יפדה וי"ל דקרא מיירי במי שנגמר דינו למיתה ויוצא ליהרג ואמר זה דמיו עלי ושוב מצאו לו זכות ופטרוהו קא משמע לן דאפילו הכי לא יפדה ואין לו דמים שהרי עכ"פ בשעה שאמר זה דמיו עלי לא הי' לו דמים שהרי בשארי הוראות כיוצא בו לא הדר דינא משום שכבר עשאו חתיכה דאיסור ונהי בדיני נפשות מחזירין לזכות מגזירת הכתוב מ"מ אין זה חייב בדייו וזה צריך לאשמועינן באדם אבל שור הנסקל שיוצא ליהרג ואמר אחד דמיו עלי אין צריך להשמיענו שאין לו דמים דפשיטא דהרי גם אם ימצאו לו זכות לא מהדרינן לי' שכבר קם דינא ונעשה חתיכה דאיסורא ונסקל ואסור בהנאה

FROM THE TESHUVOS, NEW EDITION, VOL 7 27

דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה יל"ד מאי טעמא לא תנן נמי לטמא ולטהר כמו לקמן בסיפא דיני ממונות הטמאות והטהורות מתחילין מן הגדול הכי נמי הו"ל למתני הכא וכדתנן במתניתין דבכורות כ"ח ע"ב דן את הדין כו' טימא את הטהור כו'

מיהו לרב חסדא דמתני' בשיקול הדעת אלא שלא נטל ונתן ביד משו"ה מחזירין ודעת הראב"ד בר"ן במסכת ע"ז ז' ע"א דבלאו הכי אפילו לא נשא ונתן ביד אין מחזירין משום דשויא חתיכא דאיסורא אתי שפיר דלא מתני במתניתין דהכא ובחי' תורה אמרתי דנפקא לן מקרא פרשת תזריע י"ג ל"ז טהור הוא וטיהרו הכהן טהור פירש רש"י עפ"י תורת כהנים דוקא טהור הוא אבל טמא שטיהרו הכהן אינו טהור והאי על כרחך בטועה בשיקול הדעת במראית הנגע איירי דבדטעה בדבר משנה פשיטא אלא על כרחך בדבר שיקול הדעת איירי ומינה דטימא את הטהור טמא דשויא אנפשי' חתיכה חל עליו שם מצורע טמא יהי' איך שיהי' לאוקימתא דרב חסדא ניחא אבל לרב ששת דמיירי משנתינו בטועה בדבר משנה והתם לא שויא חתיכה דאיסורא א"כ הוה לי' למיתני נמי הטומאות והטהרות וצריך להתיישב בזה

רהא דאמרינן בדן את הדין מה שעשה עשוי ולא מהדרינן עובדא נ"ל דנפקא לן מדאיצטרך בדיני נפשות ונקי וצדיק אל תהרוג שמחזירין לזכות ל"ג ע"ב ועל כרחך לטעות שיקול הדעת איצטריך ושמע מינה בדיני ממונות כי האי גווני אין מחזירין וקם דינא אלא התינח לרב ששת ואפילו לרב חסדא נמי לדעת הרי"ף ד לר' חסדא נמי מעיקר הדין אמרינן בטעה בשיקול הדעת קם דינא אלא רבנן תיקנו משום פסידא דלהדר דינא אלא אם כן נשא ונתן ביד אם כן אתי שפיר כנ"ל אך להסוברים דר' חסדא מעיקר הדין ס"ל דלא חל ההוראה אלא אם כן נשא ונתן ביד קשיא בדיני נפשות היכי משכחת לי' נשא ונתן ביד וכיון דבלא נשא ונתן ביד אפילו בדיני ממונות לא חל דינא ולא קם אם כן למה לי קרא בדיני נפשות שמחזירין לזכות מיהו לרמב"ן במלחמות ד' דפירש נשא ונתן ביד היינו שהבעלים נשאו ונתנו ביד ולא הדיין וזהו מסקנת תירוץ ב' דהתוס' ב"ק ק' ע"א סוד"ה טיהר ע"ש אם כן בדיני נפשות נמי משכחת לי' במחייבי גלות שכבר נכנס לעיר מקלטו וכבר חל חיובו וקמ"ל דמחזירין לזכות מה שאין כן בממון כי האי גוונא וא"ש

אבל להסוברים דלא חל דינא אלא אם כן הדיין נושא ונותן ביד עצמו קשי' בדיני נפשות היכי משכחת לי' דאפילו במחייבי מלקות שכבר הכהו שליח בית דין איזה מכות אין סברא לומר דסלקא דעתך אמינא דכבר חל הדין ולא יחזירוהו לזכות זהו דוחק

ובני הרב מו"ה אברהם שמואל וואלף נ"י אמר לי דבמחייבי גלות כיון שאמרו הסנהדרין חייב גלות אתה הרי הפקירו דמו לגואל הדם ורשות ביד כל אדם ועל כרחו עליו למלט נפשו לנוס לעיר מקלטו וה"ל כאלו הדיין נשא ונתן ביד ונכון הוא 

ודע דיש לעיין לרב ששת דמשנתינו מחזירין בטעה בדבר משנה ובדיני נפשות אין מחזירין לחובה וקשה הכי נמי ה"ל למיתני בטעה בשיקול הדעת אין מחזירין בדיני ממונות ובדיני נפשות מחזירין לזכות אפילו בשיקול הדעת וצ"ע לכאורה ולהרמ"ה שבטור חו"מ סימן כ"ה רס"ל דטעה בשיקול הדעת לא קם דינא אלא להחזיק אבל לא להוציא מהמוחזק י"ל אהנ"ל דלא פסיקא לי' למיתני אין מחזירין אבל להטור דפליג וס"ל אפילו להוציא אמרינן וכשיטתו מוכרח לרמב"ן דר' חסדא נשא ונתן ביד הבעלים עצמם קאמר ולא הדיין אם כן ע"כ לרב ששת אפילו נתנוהו הבעלים אין מחזירין א"כ קשיא וראיתי בס' מהרשש"ך למוז"ה ז"ל אהא דמלמד זכות חוזר ומלמד חובה דשור הנסקל הוה בכלל דיני ממונות לענין זה ואם כן י"ל קצת דלא הו"מ למימר דיני ממונות אין מחזירין בטעה בשיקול הדעת רזה אינו דשור הנסקל מחזירין לחובה דמהיכי חיתי להתירו בהנאה דהו"ל כמו טיהר את הטמא שהקשה תוס' ד"ה מה מהיכי חיתי לומר מה שעשה עשוי והי' סה"ת וה"נ מהיכי חיתי להתיר בהנאה השור שחייב סקילה ומצוה לבערו מן העולם ואם כן לא פסיקא לי' למיתני' בדיני ממונות אין מחזירין בשיקול הדעת ונקיט משנתי' בטעה בדבר משנה דבדיני ממונות מחזירין 

Tazria. Wine and Fragrance

Shavuos 18b:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים דכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר רבי יהושע בן לוי אמר בנים ראוין להוראה דכתיב להבדיל ולהורות

Rav Yochanan says, anyone who makes Havdalah on wine on Motzei Shabbos will have “Banim Zecharim”, male children. This is based on the the last Pasuk in Shmini להבדיל בין הטמא ובין הטהר being immediately followed by the first Pasuk in Sazria,  אשה כי תזריע וילדה זכר.

Rav Schwab says that בנים זכרים means children with sharp minds and discerning intellects, and זכרים hints to זכירה, awareness and memory.  One who teaches his household, by word and example, to demarcate the holy and the secular, to remember that some things that we pursue are inherently valuable and others only necessary, to cleave to truth and eschew falsehood, that man will have  בנים זכרים, whatever gender they are.

But why, then, does Rav Yochanan say that he makes Havdalah on wine?  Litvaks make Havdala on tea. Motzei Pesach many people make havdala on beer (Rama 296:2, Torah Temima in the name of the Gaon in Parshas Bo 12:168.)  So what distinguishes wine?  Rav Schwab answers by pointing to the Gemara  (Yoma 76b, BB 12b) that says that wine, judiciously used, can open the mind and heart.  (Just like humor can.)

The Gemara he brings in Yoma says, inter alia,  in the name of Rava,  חמרא וריחני פקחין, wine and fragrance open the heart/mind.  What's pshat in that statement?  Whatever the real pshat is, I always found it interesting that so many mefarshim said exactly the same drush, unaware of the long, long, history of those that said it before them.  It's not a criticism, because they didn't need to know what others said, especially in drush.  All I'm saying is that some things that are so true that they are endlessly rediscovered by talmidei chachamim in every generation.

The vort is as follows:  The Gemara (Menachos 87a) says that wine is damaged by people talking around it, while incense is enhanced when the people talk while making it.  אמר רבי יוחנן כשם שהדיבור יפה לבשמים כך דיבור רע ליין.  They use that Gemara to explain ours.  Wine symbolizes the benefit of silence, and spices symbolize the benefits of talk.  The lesson is that sometimes talk is necessary, and sometimes it is dangerous.  Sometimes, silence is necessary, but sometimes silence is a crime.  It is not enough to indiscriminately adopt one way or the other.  חמרא וריחני פקחין; one should be wise and think carefully and when to take the approach of wine, and when to take the approach of besamim, when to be silent and when to talk.

The four that I have access to are: the Yeshuas Yaakov's father; the Chida; Reb Menachem Ziemba; and Reb Shlomo Zalman Auerbach.  I liked Reb Menachem Ziemba's tzushtell to the vort from the Kotzker about Shlomo HaMelech's two takkanos of Eiruvin and Netilla.  (Coincidentally, both the Yeshuas Yaakov's family and Kotzker Rov were born in Lublin.)  Please remember that OCR is imperfect, so there are many incorrect letters; but the sense of the vort is pretty clear anyway.

From הרב מרדכי זאב אורנשטיין, quoted by his son, הרב יעקב אורנשטיין, בעל הישועות יעקב

 שמעתי בשם אא״ז הגאון החסיד מאור הגולה מוהר״ר מרדכי זאב ד״ע האבד"ק לבוב בהא דאמר ר׳ חנינא (?) חמרא וריחני פקחין. ופירש הוא זצ״ל ע״ס מאמרם ז״ל במנחות דף פ"ז ע״א כשם שהדיבור יפה לבשמים כך דבור רע ליין. הרי דהבשמים והיין הם שני הפכים דהטוב לזה הוא רע לזה וכן להיפוך דדיבור יפה לבשמים ושתיקה יפה ליין . וכענין מכורח ד׳ והחנהגות האדם מצינו נ״כ שני עניני׳ הפכיים דפעמים הדבר טוב מאד כמו בתורה ותפלה ובחוכחו' סל איש חבירו להשיכו מעון. ולפעמים השתיקה טובה מאד כמו שאמרו חז״ל בשומעין חרפתן ואינם משיבין ומונע עצמו מלשה״ר חנופה וליצנות וכדומה . ולזה אמר ר״ח שהוא הי׳ בידו שתי המדות גס יחד דהי׳ סובר את ד׳ וגס מתנהנ בין אנשים במרת השתיקה ומרח הדיבור בבל אחד לעת הצורך ולזה אמר חמרא דהיינו יין דהשתיקה טובה לו וריחני דהיינו בשמים אשר הדיבור יפה להם סקחין דעי׳י השתמשותו למת המצטרך בשני הדרבים לכן נעשה פיקח ודפח״ח:

Quoted from the Chida

 אכתוב בכאן מה ששמעתי מהמחבר דבר נחמד בשם הרב חיד״א ז״ל שאמר בשם חכם אשכנזי על מאמר מז״ל חמרא וריחני פקחין , ר״ל כי חכמתם טמון ברמ׳ז אס כי אמרו חז״ל סייג לחכמה שתיקה ומלה בסלע כוי והחכם אמר עת לחשות , אמגם לעומת זה אמר עת לדבר ואמנם האדם הישר החכם צריך להבין ולשקול היעכ כמאזגי שכלו אם הזמן הוא לחשות או טוב לדבר : וזה רמזו כי ידוע מאמר חז״ל במנחות דף פ׳׳ז שהדבור רע ליין ונהפוך הוא אצל ריחני היינו הקטרת שהקול יפה לבשמיס א״כ שני דירים אלו ר״ל חמרא וריחני הם שני הפכים , והם סקחין ר״ל שצריך האדם להיות פקח כעיניו וכשכלו להבדיל הזמנים וכשם שמקכל שכר על השתיקה כך יקכל שכר על הפרישה לפרש הרבר באר היטב והדן איתי לכ׳׳ז ידונו אותו מה״ש לכ״ז :

Written by the Chida,

ושמעתי משם הרב מהר״ר יוסף דיין דקק'א אשר באמשטרדם שהיה אומר דרך דרש במ״ש חמרא וריחני פקחין דביין אמרו זרק הגיד והקיש הקנה דהדיבוד קשה ליין. כל קבל דנא בריחני אמדו שהקול יפה לבשמים. והוו תרתי דסתרן ומזה יש ללמוד בינה לעתים עת לחשות ועת לדבר דיש זמן שהדיבור טוב ויש זמן שהשתיקה טובה. וז״ש חמרא וריחני שרחוקים בטבעם זה מזה בענין הדבור פקחין האירו עיני לדקדק בדיבור ולהיות נזהר בזמן שיפה הדיבור וזמן שיפה השתיקה

Said from R Menachem Zemba

בחומש שמות פר׳ כי תשא ל. ל״ד. ויאמר ה׳ אל משה קח לך סמים וגו׳ ובבעל הטורים כחב ״קח לך סמים״ ס״ת חכם. חמרא וריחני פקחין עכ״ל. וקשה למה הביא כאן חמרא כיון דאירי כאן רק בריחני וכו'. ובאופן אחר י״ל עפ״י מה ששמעחי מידידי הרה״ג רבי מנחס זעמבא שליט״א (זצ״ל) מו״צ בווארשא. לפרש הא דחמרא וריחני פקחין. דידוע בשם הגה״ק ר״מ מקוצק זצ״ל שהקשה מה החכמה של שלמה דתיקן ערובין ונטילח ידים. ותירץ דהפירוש של עירובין שיהיה מעורב עם הכל. ונעילה הפרוש מופרש מן הכל. כמו נעולה אני מן היהודים וא״כ זה שני הפכים בנושא אחד. ומי שיש לו שתי המילות האלו ביחד צריך להיוח חכם גדול. ועל דרך זה אמר החדושי הרי״מ זצ״ל דהעולס אומרים שמי שמדבר הרבה הוא שוטה. ומי שמדבר מעט הוא חכם. ובאמת מי שמדבר הרבה יש מעלה שמדבר נמי מה שנצרך מאוד. וכן גם להיפוך מי שמדבר מעט אינו מדבר נמי מה שנצרך. ולכן מי שיש לו ב׳ מידות האלו ביחד הוא נחשב לחכם. וכן ענין זה בחמרא וריחני ביחד. דהדיבור קשה ליין והקול יפה לבשמים ומי שיש לו ב׳ הדבריס ביחד הוא פקח עכת״ל. נשמע מזה דחמרא וריחני ביחד אז הוא חכם. ומשו״ה כאן בם״ת קח לך סמים דמרומז לתיבת חכם. זה דוקא בחמרא וריחני ביחד. אז פקחין. ולכך הביא בעל הטורים חמרא וריחני פקחין וא״ש

from R Shlomo Zalman Auerbach quoted in Yeshurun journal

על החובה לשקול בפלס כל היוצא מפיו של האדם, הוה מרגליה בפומיה דברי הגמ' ביומא ע״ו ע״ב דאמר רבא חמרא וריחני פקחין (״פקחין־ פקחוני עשאוני פיקח. רש״י), וביאר מרן זצ״ל: היין משתמר ומשתבח כאשר הוא מונח במרתף, בסתר, במקום שקט ללא קול ־ שהדיבור קשה ליין, לאידך גיסא, על הבשמים אמרו בגמרא ״שהקול יפה לבשמים״ (כריתות ו׳ ע״ב). חמרא וריחני פקחין ־ מי שיודע מתי לדבר ומתי לשתוק הוא נקרא פיקח.

The Living Dead: Four Kinds of People with Moribund Souls

Avoda Zara 5a, and Nedarim 64b:  Four are considered as if dead: the poor; the blind; the leprous; and the childless.

ארבעה חשובים כמתים אלו הן עני סומא ומצורע ומי שאין לו בנים

I saw a very striking pshat from Reb Chaim Shmuelevitz that I want to share.  He says that Chazal's expression, as if dead, means that the person lacks something that in a healthy human being would be a natural pathway to empathy and assistance to others.  This is not to say they are incapable, it means that it is not as simple for them.

The poor refers to one who is so burdened with his need to make a living, to find what he needs, (whether because of actual or only perceived poverty- איזהו עשיר השמח בחלקו and vice versa, as Shlomo HaMelech says in Koheles 6:4, איש אשר יתן לו האלקים עשר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו-) that he doesn't have the time to think about the needs of other people, and certainly doesn't have the means of helping others.  This is reminiscent of Maslow's hierarchy of needs.

The blind, because we all have experienced the effect of the powerful image.  We were all fully aware, intellectually, of starvation in Biafra, but it was a terrible photograph in Life magazine that shocked millions into a full emotional awareness and sympathy.  

A leper, or more accurately, a Metzora, because both the cause and the effect of Tzara'as is being outside the community.  The causes of Tzaraas are all manifestations of a basic indifference to the suffering of others, and the punishment of Tzaraas is to be driven out of the community.

One who has no children, we know, may not sit on the Sanhedrin (Sanhedrin 36b, and Rambam 2 Sanhedrin 3 -
 אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים. ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות. ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן
Rashi explains זקן. ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני וכן סריס, A person who has not experienced, or who has forgotten, what it means to raise a difficult child and to love him despite the pain he causes, is missing something that teaches a person to be merciful.  Having children enhances the ability to sympathize, and one who has no children has a challenge in achieving that degree of sympathy.

I want to stress that there are poor people, and blind people, and people who have no children, that are gedolim and saints of kindness.  What Chazal mean is that while a normal and emotionally healthy Ben Yisrael has a natural rachmanus, and has to be a rasha to choose to harden his heart and ignore those that need his help, these four people might have not that natural and automatic reaction of rachamim.

It is also possible that Chazal are speaking metaphorically.  There are people who can see, but they are blind when it comes to to the needs of others.  There are some that are so busy accumulating things that they are totally uninterested in helping others to make it.  There are those that simply never experienced what it means to have a child, which means that your heart is walking around outside of your body.  And there is the Metzora, who exhibits every one of these traits.  Such people may be healthy, and wealthy, and happy, but they are dead men walking.