Reb Leib Bakst's Beis Din

 The story is well know, and I've mentioned it before, here, as I verified it with Reb Yehuda Bakst. 

When Harav Bakst was a young man in Shanghai, he was stricken with severe appendicitis, and he hovered between life and death.  He dreamed that he was in front of the Beis Din shel Ma’alah, and the Mashgiach, R’ Yeruchem, was on the Beis Din.  The members of the Beis Din were arguing about who is more chashuv, Malachim or people. Some said that people are more chashuv, because Malachim can only do one thing, but people can do many things at one time. They then asked Rav Bakst, what does he say, does this mean that people are better than Malachim? He said he did not want to answer. They told him that he had no choice, and he had to answer. So he told them that this did not prove that people are better, because pshat that a Malach can do only one thing is that when he does his shlichus, he does it with his entire being, with all his kochos. But when people do more than one thing at a time, it is because they are not doing the things they are doing 100%, they are not being done perfectly. Even for people, if they need to do something perfectly, they can only do one thing at a time. R’ Yeruchem said that what he said was good, and the Beis Din paskened that he will live. And then he woke up. When the Mirrer oilam wanted to make a shinui hasheim, he refused, saying that Beis Din had already paskened that he will live, and he will live, and there is no reason to make a shinui hasheim. 

My son, Reb Shlomo, said this at a Sheva Brachos this week, and he added that the Choson had this quality of giving himself over b'leiv vonefesh to his hasmada in Torah. But he added that Rav Bakst really was saying (or, we can say with Rav Bakst's yesod,) that it is possible to have the maalos of both Ben Adam and Malach. Of course, single minded focus, doing something with all you kochos, is the ultimate. But when a person seeks the one goal of Shleimus, of being a true Eved Hashem, then many other things are just pratim in the great over-arching goal. Everything that he does is evaluated according to its effectiveness in achieving the tachlis of being an Eved Hashem. Such a person has the maalah of a Ben Adam who can do many things, but he also uses the quality of Malachim, to be focused entirely on the one tachlis of life and to shatz opp everything he does with that measure. So the biggest maalah is to have the ability to focus totally on one tachlis, not just one nekudah. 

We realized that with this in mind, we can imagine who the other two Dayanim on the Beis Din shel Maalah were (and we were able to connect it to the Parsha.) Rav Bakst said one of them was Reb Yerucham. I think the other two were the Rambam and the Ramban.

It is well known that the Rambam (and the Chinuch) holds that there is only the mitzva of building the Mishkan. All the keilim are not separate mitzvos from the Taryag. When you build the Shulchan, the מצוות צריכות כוונה is the Mitzva of ועשו לי מקדש, the general mitzva of Binyan Hamishkan, because the Shulchan is just a pratt in the mitzva of building the Mishkan. The Ramban says no, every kli is a mitzva bifnei atzmo. True, the fabrication of the Menorah and lighting the Menorah are one mitzvah, but that mitzva, and building the Aron and the Mizvbeiach and the Kiyor, are independent of the general mitzva of Binyan Hamishkan and are counted individually among the Taryag. When you build the Shulchan, you say asher kidshanu to build a Shulchan.

So the Rambam and the Ramban were arguing about this. The Rambam said that the ikkar was the tachlis, and once the person has the tachlis in mind, every pratt is just an element in accomplishing the tachlis. So, too, a person can do innumerable things, but it is possible to do these many things with total dedication and focus on the ultimate tachlis of being an eved Hashem, and it is called one thing. The Ramban said, no. When Hashem gives a tzivui, you do the pratt, you focus on doing what you are told, and it is not for you think about how your particular peula fits into the purpose of the universe. That is the maalah of a Malach; his focus is to do the peulah with which he was entrusted and nothing else matters. Ultimately, it was the Isaiah Berlin dialectic - "The fox knows many things, but the hedgehog knows one big thing" 

So they couldn't come to a conclusion, and they said to the third Dayan, Reb Yerucham, which is better. To have the general tachlis focus of a human being, or a Malach's tight and exclusive focus on a particular task. When Reb Yerucham saw Rav Bakst, he said, good, what do you say? Rav Bakst answered that if a person does many things separately, then it is a flaw, compared to Malachim. But if he can have a heavenly perspective, and see that Shleimus HaAdam is the ultimate goal of being an Eved Hashem, then he has the multitasking power of Man combined with the laser focus of a Malach, and that is really what the Ribono shel Olam expects from us.

Titzaveh. רוֹמְמוֹת....וְחֶרֶב Prayer and Battle

This is a slightly modified version of something originally posted in 2016.. 

In our post on Parshas Mishpatim, inspired by a Levush (and a comment from "Avrohom,") we discussed the surprising association of Tefilla and battle.  We found this association in four disparate dinim of Tefilla: Keviyus makom, Machanecha kadosh, Lo yeira'eh becha, and the Gemara in Bava Basra's (123a) and Onkelos (Breishis 48:22) pshat in בחרבי ובקשתי.  

Regarding Onkelos' charbi v'kashti, see the Yerushalmi Brachos 4:4

זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו "בוא והתפלל" אלא בוא וְקֳרֵב... 
 - עשה קרבנינו 

 - עשה צרכינו 

 - עשה מלחמותינו 

 - פייס בעדינו 

and the Netziv (Vayikra 16:29)

והא שהודיענו הכתוב כאן כל זה בעבודת יום הכפורים מלמדנו דעת שיום הכפורים הוא יום מלחמה לישראל עם שרי מעלה שמקטרגים הרבה על ישראל כמבואר במדרש ויקרא רבה כא ד על הפסוק תהילים כז א לדוד ה' אורי וגו" מכאן ואילך (פסוק ג') אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח ומפרשי שם (ויקרא רבה כ'א ו') עוד על הפסוק בזאת יבא אהרן בזכות התורה דכתיב (דברים ד מד) וזאת התורה וכבר ביארנו שם בספר דברים שזה המקרא מדבר בפלפולה של תורה והודיענו הכתוב כאן שכוח אהל מועד משכין השכינה בישראל אפילו בתוך טומאותם להלחם מלחמתם וכמו שכתבתי כמה פעמים דכוח התורה הוא חרבם של ישראל ועוד עיין להלן פסוק כ"ט ד"ה האזרח

Today, I saw the Baal HaTurim in Tzav 6:3 that says that the word Mido - מדו is found in two places.  One is by the Bigdei Kehuna, and the other in a description of the outfit of Yoav during battle.  The Baal HaTurim explains that in the zechus of the bigdei kehuna they were victorious in battle.

מדו בד. ב' הכא ואידך ויואב חגור מדו לבושו שבגדי כהונה היו כעין בגדי מלחמה וכן המעיל כפי תחרא 

ובזכותם היו מתגברים במלחמה

This, of course, is reminiscent of Alexander the Great's description of his vision of Shimon HaTzadik.  Yoma 69a

בעשרים וחמשה יום הר גרזים, דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי

If we can relate the Avoda of Tefilla to Bigdei Kehuna, that makes five connections between tefilla and milchama.

(Beside Tefilla, we've discussed several other segulos for warriors in another post.)

The association is not one we would intuit. We might think that Tefilla is inherently un-warlike, in its focus on dveikus, shtika, adinus, and avdus, tefilla and war are as different as fire and water.

Maybe it does not mean that Tefilla gives us valor to kill our enemies, but instead that Tefilla and War are alternatives- if Yes X (tefilla,) then Not Y (milchama,) like the pshat in הקול קול יעקב והידים ידי עשו being 

 אם קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו שולטות בו 

or

  אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא 

(the way people use it, although that's not how it's used in Avodah Zarah 17b.)

But that doesn't ring true.  The mekoros we brought seem to see them as akin in some way, not as diametric alternatives.  

In Parshas Mishpatim, we suggested (as suggested by Harav SK Goldstein) that this might follow from the idea that tefilla is a battle against our own yetzer hara and against the kateigorya of the Sattan- as in  Bava Basra 16a, If we don't daven, if we don't fight the Yetzer Hara and the Sattan, our lives are hefker as a soldier's on the battlefield who just sits there smiling like a fool. You fight or you die.

 אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה 

This would fit in with the Netziv we brought above.

A battle it may be, but this reminds me of a story my father zatzal used to say. Someone sees a young man davening with tremendous kavana, red faced, shaking his fist, and shokling as hard as humanly possible.  He goes over to the bachur, taps him on the shoulder, and whispers פריער, פרובירט מיט גוטעס

I would think that as much as it is a battle with the Sotton, the reality that our lives and those of all we love are talui every second on Rachamei Hashem would tip the metaphoric scale toward the ritzui aspect.

UPDATE:

from Harav Yehuda Oppenheimer, who shows us the Michtav Mei'Eliahu 2:186. As I told Harav Oppenheimer, I think more needs to be said on this topic.  
Rav Dessler says that the only Tefilla that can be called Milchama is that of tzadikim gemurim, it is categorically limited to the tefilla of tzadikim who have no interest in anything but kiddush Hashem. This doesn't help to explain four of the five examples I began with, which apply to everyone.  But anything Rav Dessler said is worth reading. 

Rav Dessler comes to explain the מדרש רבה בראשית פרשה מט סימן ח -

 ויגש אברהם ויאמר וגו', ר"י ורבי נחמיה ורבנן רי"א הגשה למלחמה (ד"ה דברי הימים א יט) ויגש יואב והעם אשר עמו לפני ארם למלחמה

יש אופן אחד של תפילה הנקרא פיוס 

ויש הנקרא בקשת רחמים 

ויש אופן שלישי של תפילה שטוען הצדיק שסובל מהנהגת שמים שיש בה הסתר לחסדי ה', כי הכרתו בחסדיו ית' מופרעת עפי זה, ורואה בזה כעין חילול ה' בתוך עצמו, ומרגיש שעבודתו סובלת מזה. ועל כן מחלה את פני ה' לשנות את ההנהגה, כי זולת זה אינו יכול להמשיך בעבודתו על טהרתה. אז, אם הצדיק הוא מאותם שנאמר עליהם אבירי לב הרחוקים מצדקה, פירוש: שנוטלים בזרוע וזוכים במדת הדין, אפשר שיזכה במידת הדין במילוי בקשתו, כי יש הבטחה לצדיקים שלא יחסרו להם כלום לעבודתם, כמו שכתוב ולא ראיתי צדיק נעזב. ובמצב כזה אפשר שישנה הש"י את ההנהגה כדי לסייע לצדיק בעבודתו ולהסיר כל מכשול רוחני מדרכו. וזו היא בחינת תפילה של מלחמה, כי זוכה הוא בדין, בזכות עצמו. וכוונה זאת גם היא היתה כלולה בתפילתו של אברהם אבינו על סדום באמרו האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך - חולין הוא לך וכו'. הרי ודאי שאברהם אבינו היה סמוך ובטוח שאל אמונה ואין עול וכל דרכיו משפט, גם אם לא יבינם לעומקם, ולא בא לטעון ח"ו על צדקת הנהגתו יתברך. אלא בקשתו היתה כנ"ל, שלגבי השגתו את עוצם קדושת מידותיו יתברך יצא משהו לחולין ע"י איבוד סדום - חולין הוא לך. וכמו כן יפריע לעבודתו החילול שיעשה בעיני אחרים, לכן ביקש לסלק את ההסתר הזה.

...............

 והיינו כנ"ל שבלמדו זכות על ישראל נחשבת לו גם טענה זו עצמה למצוה גדולה כי הוכיח סופו על תחילתו שהוא כולו אמת וקדושה ואינו מבקש דבר אחר בעולם זולתי רוממות כבודו ימ' וקידוש שמו מסוף העולם ועד סופו כן הוא גדר מלחמתם של צדיקים בתפלתם אל הבורא יתברך 

.................

והנה לזכות בתפלה על פי הגדר השלישי באופן של דבור קשות ומלחמה אפשר רק כשהמתפלל עומד בדרגה עליונה של שלמות אמת כשאין בבקשתו שום שמץ טענה כלפי הנהגתו יתברך אלא רק שאיפה לראות בקידוש שמו יתברך נמצא איפוא שתפלה באופן זה לא רק שאין בה מן החילול כלל אלא הריהי גילוי גדול של קידוש ה' ובקשה כנה ועמוקה להסרת החילול אך מובן הדבר שסכנה גדולה כרוכה בתפלה מעין זה כי אם מחסר למתפלל אף בחינה דקה במדת האמת של התפלה יש כבר בזה חילול ה ועלול הוא להענש קשות 

Terumah: Always, Constant, Forever. Tamid in the Mishkan and on Purim

Several years ago, I posted the following on the word "Tamid."  That discussion actually relates very nicely to Rosh Chodesh Adar Rishon, as we will demonstrate.

In (Teruma and Titzaveh) we come across the word Tamid many times.  Once you're on the lookout, you will realize that it is found here at a frequency far greater than anywhere else in Tanach.   What you may not realize is this:
The word תמיד appears in the Torah exactly 24 times, either as תמיד  or as התמיד. How many of those times are in dinim of Kodshim?
Twenty three.
Of the twenty four in Chumash, twenty three are in dinim of Kodshim.  "HaTamid" appears seven times, every single one in kodshim.  Of the seventeen 'Tamids' in the Torah, sixteen are Kodshim and one is not.  The single, the solitary, the sole exception is in Devarim 11:12.

אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃

A land the Lord, your God, looks after; the eyes of Lord your God are upon it constantly from the beginning of the year to the end of the year.

In a case like this, it is obvious that the exception proves the rule: that the one ostensible anomaly actually teaches us something important about the other iterations.  I intend to speak about this at greater length in Vayikra, but I will put it briefly here:  תמיד is a state of being.  In an ephemeral, time-bound world, תמיד can truly apply only at its nexus with the eternal, where the physical and the spiritual are kneaded together.  Hashgacha Pratis is another manifestation of this integration.  The physical cannot be permanent; solidity is a symptom of impermanence.  It is that which appears to our senses to be insubstantial, the spiritual, that can be permanent.
The main focus of this post is to discuss the various meanings the word has, and also to analyze its place in the structure of certain sentences.
In these two parshios, the word תמיד is found regarding:
the Lechem Hapanim/Shulchan,
the Menorah,
the Choshen Hamishpat (twice),
the Tzitz,
the Korban Tamid (twice),
and the Ketores.
But 'Constant' is inconstant.  The meaning of the word varies with almost every application.  Sometimes it means constant/every night, sometimes it means constant/every twelve hours, and sometimes it means constant/every second of every day.  Sometimes תמיד means that the object itself should be constantly present, sometimes it refers to the object's effect, and sometimes constancy means there should be no lapse of attention.  In our parsha, Rashi mentions this twice: in 27:20 by the Menora and in 29:42 by the Olas Tamid.  Rashi in Chagiga 26b also discusses this, saying that תמיד in the Menora is like by the Olas Tamid and the Chavitin, that 24 hours shouldn't go by without them, but by the Shulchan, it means (according to the Rabanan in Shabbos 133b) constant without a moment's lapse.  In English, the words "continuous" and "continual"  and "constant" distinguish among various sorts of tamid, but in Lashon Hakodesh we often have single words comprising numerous variations, and we are expected to determine the specific meaning from drashos or context.
The Mizrachi and the Gur Aryeh in this parsha speak briefly about the variation.  Nothing I've seen is completely satisfying, and I wouldn't even bother trying to find the principle myself.  (In fact, the Mizrachi, Gur Aryeh, Malbim and others here assume that Tosfos in Chagia 26 argues with Rashi regarding the Menorah, that Rashi holds it means every night, and Tosfos holds it refers to the Ner Maaravi, but I don't see that is what Tosfos means.  Not only is Tosfos not arguing on Rashi at all, I think that Tosfos is reinforcing Rashi's pshat.)

Now let's talk about sentence structure.  Reb Shimon (Yoma 7b) says that regarding the Tzitz, in the passuk of והיה על מצחו ,תמיד לרצון להם the word תמיד is tied to the following words-- Tamid Le'Ratzon; Reb Yehuda holds it finishes the first phrase-- Ahl Mitzcho Tamid. ;Reb Shimon says a similar thing in another context in Menachos 23. The Shaagas Aryeh in Teshuvos OC 38 writes one of his oft cited pieces on the Rambam's psak regarding the machlokes on the Tamid of the Tzitz, as it applies to Tefillin

טומאה דחויה בציבור כרב שמעון, אפילו אינו על מצחו מרצה כרב שמעון, לא יסיח דעתו מן הציץ ומן התפילין כרב יהודה.)

It's interesting that in the passuk in Devarim 11:12, the word תמיד can be read either way, too, and the Trop shows that it is read as the first word of the second phrase. There's an esnachta under the preceding word. 

(אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ) תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃

In Maariv, both at the end of the first bracha and at the end of the last bracha (Baruch Hashem Le'olam, which is not said in Israel, but is said in most places in the US,) there is a word that is called אין לה הכרע.  This means that we do not know whether it belongs at the end of the first half of the sentence or the beginning of the second.  This word is, of course, תמיד.  In the last bracha, it goes המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד.  Tamid might mean בכבודו תמיד, or it might be intended to mean  תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד.  Before saying "Ha, it can't mean the latter, because then it would be repetitive!" please note that the Magen Avraham in  OC 236 favors that way of saying it, without offering any explanation.  The Abudraham says like the Magen Avraham.  On the other hand, the Prisha there, and the Eliahu Rabba brought in the Machtzis Hashekel there, disagree and say it ends the first phrase.   Also, as I mentioned before, the word תמיד in the passuk in Devarim 11:12 seems redundant exactly as our sentence does- תמיד/mei'reishis hashana ve'ahd achris hashana is just likeתמיד/le'olam va'ed.
great Unknown said"we have a parallel construct in "la'ad ul'e olmai olamim [or olmai olmaya"," where no rephrasing is possible. Similarly, "l'olam ul'e olmai olamim."It is possible that we are dealing here with olam hazeh and olam haba."
The Magen Avraham is particularly interesting to me because around eleven years ago, my father Ztz'l davenned on his father's yahrtzeit and said it like the Magen Avraham.  I heard it from him so the same a year later, but even without hearing it again, my father, who could finish any passuk in Tanach if you read him the first half, simply did not make mistakes.  I found it interesting that the Magen Avraham's opinion has survived in a world of homogenized nusach and "right way" "wrong way" attitudes.
So, coincidentally, the word תמיד in Maariv and in the passuk of the Tzitz is ein lah hechra.  This really doesn't mean that Reb Shimon and Reb Yehuda's approaches would yield different meanings to the sentence in Maariv, because it obviously depends on the context.  But certainly, the Magen Avraham's opinion echoes Reb Shimon's pshat in the passuk by the Tzitz, and also the passuk in Devarim, where it would make perfect sense as the end of the first phrase but is given the Trop as the first word of the second phrase.

********************************************************

The reason I re-posted this is because of the marvelous Rema in Orach Chaim that pertains specifically to today's date, February 5, 2019, Rosh Chodesh Adar I (תשע"ט.) 

The last Rema in Orach Chaim is on the topic of Purim and Adar Rishon. OC 697:

אין אומרים תחנה בי"ד וט"ו שבאדר ראשון ודין תענית והספד בהן ובו סעיף אחד:

יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלין על פניהם ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה ואסורים בהספד ותענית אבל שאר דברים אין נוהגים בהם וי"א דאף בהספד ותענית מותרים: הגה והמנהג כסברא ראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (הג"מ בשם סמ"ק) וטוב לב משתה תמיד:

The Shaarei Teshuva brings the Chida's observation that the Rema chose these closing words very carefully to echo his first words on Orach Chaim, where he said

הגה שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' כ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור): 

He explains 

.......................................מסיים רמ"א וטוב לב משתה תמיד ועיין ברכי יוסף שכת' מור"מ ז"ל בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן הוא פתח בריש הגהותיו שויתי ה' לנגדי תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד כו' ע"ש

And most interesting in the connection to Purim, are the words of the Imrei Emes. He brings the Girsa of the Ein Yaakov (Gittin 57b) that Rav Shmuel bar Shilas was the descendant of Haman who learned in Bnei Brak. He brings from the Ari Za"l that the letters of the name bar Shilas are the first letters of shivisi Hashem l'negdi samid. He adds that the appellation of Mordechai HaTzadik, "Yehudi," are the last letters of that phrase. Thus, Rav Shmuel bar Shilas epitomized the lesson of שויתי ה' לנגדי תמיד, and absolutely contradicted the middah ra'ah of Haman by embodying the middah tova of Mordechai Hatzadik, the Ish Yehudi. The holiday of Purim, the high point of a month of מרבים בשמחה, a month which epitomizes טוב לב משתה תמיד, is  best understood by looking at those individuals, Mordechai HaTzadik and Rav Shmuel bar Shilas, whose very names expressed their lives of שויתי ה' לנגדי תמיד.

אמרי אמת - שושן פורים

ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, הם הוציאו כל ניצוצות הקדושה מקליפת המן.

איתא מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ואיתא בעין יעקב, ומנו רב שמואל בר שילת. 

איתא מהאר"י ז"ל דשיל"ת הוא ר"ת שויתי ה' לנגדי תמיד, רב שמואל בר שילת היה מייחד יחודים חדשים בכל יום, וזהו שאיתא בגמרא הטיילין בכל יום וכו' כגון רב שמואל בר שילת, כשנמצאים תמיד במלכות שמים אין לנו שעבודים אחרים, וזהו שויתי וגו' כי מימיני בל אמוט. 

שויתי ה' לנגדי תמיד ס"ת יהודי, איתא בגמרא בבא בתרא שרב שמואל בר שילת היה מלמד תינוקות ולימד לו רב כי מחית לינוקא לא תימחי אלא  בערקתא דמסנא. דקארי קארי דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה. וברש"י וסופו לתת לב. 

ערקתא דמסנא זהו רמז למה שאיתא שבשעת השמד צריך למסור נפש אפילו על ערקתא דמסנא, וזה קיים מרדכי דכתיב ולא קם ולא זע ממנו היינו משום דאיתא שהמן עשה עצמו עבודה זרה, ורב שמואל בר שילת הכניס זאת בכל בני ישראל שימסרו עצמם. ואף שכבר הלך מאתנו, דעתו עלינו. וזה שאיתא עוד בגמרא  דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא א" ל שבקתיה להימנותך! א"ל הא תליסר שנין  דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי עלויהו. 

דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה היינו כדאיתא כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ועל ידי זה מתעלים הכל, וזהו וסופו לתת לב. 

וכן מרדכי הכניע את כל היהודים אליו כדאיתא בשפת אמת שזהו שכתוב ושאר היהודים שנעשו שיריים אליו, פורים נותן כח על כל השנה וזהו כי מימיני בל אמוט

In light of what I had written about the word תמיד, that the word whose literal meaning is  "constant" is ironically inconstant, one can say that the different types of תמידיות also apply to the uses of the word in Shivisi tamid and Mishteh tamid - there's tamid, and then there's tamid. The Rema says that it is כדי לצאת ידי המחמירים that one should make the decision to be marbeh ktzas b'simcha. ותן לחכם ויחכם עוד. 

Titzaveh: 28:30. Leiv Aharon and Psak Halacha

Harav Shimon Kalman Goldstein told us of an interesting shailah and and interesting and revealing discussion he had with a poseik. As it turns out, it has a direct connection to our parsha.

Some years ago, we posted the following.  Here is the part that is relevant, with a few minor changes, such as "Zatzal" for my father.

28:30:

 ונתת אל חשן המשפט  את האורים ואת התמים  והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד

 The Urim Vetumim were on the heart of Aharon. This phrase, “ahl leiv Aharon,” does not merely describe the placement of the Urim Vetumim. As we will explain, it describes the condition necessary for the Urim Vetumim to function.
The Yalkut here: R’ Shimon Ben Yochai says, the heart that rejoiced when Moshe was elevated to greatness will wear the Urim Vetumim. Rav Chaim Shmuelevitz here in the ma’amar “Sheves Achim Gam Yochad” says that this means that a heart that feels such empathy for others is fit to wear the Urim Vetumim. To understand the messages that come through it, one has to have complete sensitivity and sympathy for Klal Yisroel. 
The Choshen only serves to amplify and augment that intrinsic empathy, which enables the wearer to correctly understand its messages. He connects this to the story in Brochos 31b with Eli Hakohen. When Eli told Chana that she was a drunk— shikora— she answered “no, Master...” And the Gemora there explains

ותען חנה ותאמר לא אדני אמר עולא ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא אמרה ליה לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה איכא דאמרי הכי אמרה ליה לא אדון אתה לאו איכא שכינה ורוח הקודש גבך שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי 

You are not a master in this matter, you have revealed that the divine spirit is not resting on you, for then you would know that I am not drunk, but rather I am overwhelmed with emotion and I am praying with total concentration. The pshat is that if Eli did not have the necessary sympathy to discern that she acted as she did because she was davening with great kavono because of her emotional desolation, he could not correctly interpret the message of the Urim Vetumim. He thought it said "shikora," drunk, when it actually said "kesarah," like Sarah, who also prayed to have a child.

The lesson is that you need the “leiv Aharon” in order for the Urim V’tumim to work. I once heard a nice story about empathy from my father Zatzal. The Baal Shem Tov once said that he learned ahavas Yisroel from a drunken peasant. Two drunken peasants were staggering through the street, holding on to each other, saying "John, you are my best friend!" "Ivan, you are my best friend!" Suddently, John pushes Ivan away and kicks him. Ivan, shocked, said, "John, why did you kick me? I am your best friend!" And John said, "I was sick last week, why didn’t you visit me!" Ivan answered, "But John, my best friend, how was I supposed to know you were sick? I didn’t know you were sick, I don’t see you every day!" John yelled at him, "You call yourself my friend? Why didn’t it hurt you when I was sick?" 

The question that came up was as follows: Babysitting is in high demand in Lakewood. Often, a babysitter agrees to do a job, and turns down other offers, and an hour before gets a call that they are cancelling - "My husband is too tired to go out," "We forgot," and so forth. Do they have to pay the babysitter? The posek immediately answered the obvious answer, which is that in CM 333:2 it says that if the employee turned down other work and cannot get a replacement job, the baalhabayis has to pay him or her like a poeil battel. In this case, poel battel would probably be the same as the going rate for babysitters. In fact, this is common knowledge in Lakewood. For example, if you agree to send your child to a playgroup, and later back out, and they can't find a replacement child, you have to pay the full 100% fee for the playgroup. Pashut.

So Rabbi Goldstein asked, why is this simple halacha not done by anyone in Lakewood when it comes to babysitters? He answered that in his family, the girls really don't want to babysit, but they do it because of social pressure, and they try to push it off on each other. When someone cancels, they're relieved! So that's why people don't pay for cancellation.

The problem is that this may be his experience with his own daughters, but there are plenty of girls that use every penny they earn to pay for seminary, to pay for their expenses after they get married, to pay for their education, and every penny matters to them.

The bigger problem is that a posek cannot try to justify an avlah because of his prejudice, because of his experience in his own family. Instead of rationalizing a bad hanhaga based on is private circumstances, he should ask about the expectations of this particular babysitter.

If the rule in 333 were based on "common practice" and "expectations," one could say that unless the babysitter had made it clear that she was relying on the job offer, the baalhabayis could say that he had no obligation to assume that the babysitter was one of those for whom it mattered, that she was makpid.  But the obligation is not based on "common practice." It is based on the din of Mazik. It is a mazik under Dinah d'Garmi. Just because others say "kra ksusi v'hipater" does not mean that you can go around being a mazik and relying on the kra ksusi people. You're a mazik, and you're chayav, unless you have demonstrable proof that you were told that you would not have to pay.

This is another example of the importance of the Leiv Aharon in psak. You can have the Choshen, and the Urim v'Tumim, you can be the biggest lamdan in the world. If you are missing the Leiv Aharon, you won't have the siyata dishmaya of asukei shmaita aliba d'hilchesa.

Aharon's Kehuna was Only Possible Because of Elisheva.

The She'iltos in this week's parsha begins with a reminder of the great potential of a good shidduch.  He says that one benefit is the access to an additional source of Zechus Avos, and another is a mother's predominant role in her child's middos and spirituality. 

This is particularly relevant to our parsha because of 6:23, "Aharon married Elisheva bas Aminadav the sister of Nachshon," Rashi brings the Gemara (BB 110a) that derives from this passuk that the mother is the source of a person's middos.

בבא בתרא ק"י. 

אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: 'ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון', ממשמע שנאמר 'בת עמינדב' איני יודע שאחות נחשון היא? מה תלמוד לומר 'אחות נחשון'. מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא: רוב בנים דומין לאחי האם

Based on the ibn Ezra, briefly here and at length in Tetzaveh, Rav Shternbuch says that the fact that Aharon was zocheh to Kehuna was in large part because of who he married - and that the negative is true as well: The reason Moshe was not zocheh to any kind of gadlus that goes over with yerusha is because he married someone that was not like Elisheva. 

He brings the ibn Ezra in Teztavah, Shemos 28:1.

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי (כ"ח , א)

כתב הראב"ע : וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם, בעבור כבוד משפחת נחשון שיהיו הבנים מכפרים על בני ישראל.

Rav Sternbuch expands on the ibn Ezra, and says

טעם זה של הראב"ע יש לפרש כי מרומז הוא בפסוק עצמו. כי לכאורה יתמה הרואה, מה ענין אשתו של אהרן לכאן , וכי מפני שאשתו של אהרן היא אחות נחשון , עדיף אהרן על פני משה רבנו שאשתו היא בת יתרו ברם, הכהונה זכה בה אהרן לדורותיו אחריו , וכל זרעו לעולם כהנים מכהנים בהיכל ה', ומכפרים על בני ישראל. והנה הממלאים את ידם לכהן משפיעים רב טוב וברכה לבית ישראל, כי הכהונה יסודה ממדת החסד, ולכן צריכים הכהנים להיות מצויינים במדה זו. 

אדם יורש את מדותיו מאמו, וכמו שאמרו חז"ל שרוב בנים דומים לאחי האם לכן הכהונה תלויה לא רק באהרן הכהן. אלא גם באשתו, שמעלתה משלימה למעלתו של אהרן הכהן, שיהיו כל זרעם אחריהם ראויים לכבוד הגדול הזה.

זה מה שנרמז בפסוק . "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו", כי לפיכך נבחר אהרן דוקא ולא משה, מפני שגם בניו אתו בכלל בחירת הכהונה, ולכן צריכים הם להיות ראויים גם מצד אמם

When R Sternbuch said that this is alluded to in the passuk itself (מרומז הוא בפסוק עצמו), he's got to be referring to our passuk in 6:23, because that's the only place where it mentions Elisheva and her brother

ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר    

and the Ibn Ezra here says

[ו, כג]

ויקח - הזכיר אשת אהרן בעבור כבוד אלעזר והזכיר אחות נחשון בעבור כבוד הכהונה. 

Also, Medrash

ג. 

ד"א "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר" מה ראה להזכיר כאן חור אלא בשעה שביקשו ישראל לעבוד עבודת כוכבים נתן נפשו על הקב"ה ולא הניחן עמדו והרגוהו אמר לו הקב"ה חייך שאני פורע לך משל למלך שמרדו עליו לגיונותיו עמד שר הצבא שלו ונלחם עמהם אמר להם על המלך אתם מורדים עמדו והרגו אותו אמר המלך אילו ממון נתן לא הייתי צריך לפרוע לו עאכ"ו שנפשו נתן עלי מה אני עושה לו אלא כל בנים שיצאו ממנו אני מעמידם דוכסים ואפרכים כך בשעה שעשו ישראל העגל עמד חור ונתן נפשו על הקב"ה אמר לו חייך כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם שנאמר "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל [וגו'] וַיְמַלֵּא אוֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים" ולא זה בלבד אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת שנאמר (שמות לו, ח): "ויעשו כל חכם לב" ולא בבני אדם אלא אפי' בבהמה ובחיה שנאמר (שם, א) "חכמה ותבונה בָּהֵמָּה" בְּהֵמָה כתיב שנתנה חכמה באדם ובבהמה ולא נתפרסם מכלם אלא בצלאל הוי "קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל":

ד. 

וכל השבח הזה מנין לו? משבט יהודה. ומהיכן זכה לכל החכמה הזאת? בזכות מרים שנאמר (שמות א, כא): "ויעש להם בתים" ומה היו הבתים בית הכהונה ובית המלכות יוכבד נטלה כהונה ומלכות אהרן כ"ג משה מלך שנאמר (דברים לג, ה): "ויהי בישורון מלך" ומרים נטלה חכמה שהעמידה בצלאל ויצא ממנו דוד שהיה מלך שנאמר (דה"א ב, יט): "ותלד לו (אפרת) את חור" וכתיב (ש"א יז, יב): "ודוד בן איש אפרתי" שבא מן מרים שנקראת אפרת.

The Medrash seems to be saying that the zechus to have malchus or kehuna was achieved by the family's matriarchs.  Malchus and Kehuna express themselves patrilineally, but they were achieved, they were earned, by women.


For what it's worth, here's my opinion. All the above, even "מהיכן זכה," and even "רוב בנים דומין לאחי האם", does not necessarily mean that Elisheva or Miriam were the source of their descendants' particular type of gadlus. There are too many places that Chazal say that it was Aharon's or Yehuda's qualities that made them who they were. But while the men embodied the qualities that entitled them to be the great progenitors of Kehuna and Malchus, their wives brought the ability to engender in their descendants middos and spirituality that would naturally echo those sublime qualities. The point is that some people have a natural predilection for certain behaviors. Yaakov and Eisav were born different. Some people naturally take to a spiritual and empathetic life, while others do not. The mother alone ensured that the child would have a natural propensity for a matarah elokis.

But I can see that one might disagree with me on this.


The inimitable Ibn Ezra (28:21) says that Moshe Rabbeinu's choice of a woman who was unfit to be the progenitor of malchus or kehuna was sad, but one may not criticize him for doing so. "He was a refugee, who was going to give him a nice Jewish girl?" 
He adds that another reason Moshe Rabbeinu's descendants were not granted gadlus as a yerusha was that Moshe Rabbeinu had to teach Torah to all of Klal Yisrael, and he was too busy to be a father to his own children.

ואתה. בעבור היות משה כהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך. וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם בעבור כבוד משפחת נחשון. שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית. ועוד כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצות ולדון כל דבר קשה.

All of this seems very harsh and seems to denigrate Tziporah. But in fact, Tziporah was an unimaginably great woman. She was referred to as Kushis (Bamidbar 12:1) because of her extraordinary righteousness (MK 16b.) Although the Ibn Ezra famously explains Kushis very differently, there is no reason to say he disagrees with Chazal's presentation of her as a tzadeikes. She willingly took her children and left the safety of her father's house to go with Moshe to Mitzrayim, the Beis Avadim, where he was a wanted man. She was mal Eliezer, or had the milah done, to save him and Moshe Rabbeinu.  I think the ibn Ezra just means to point out that she was not an equal of Elisheva. Elisheva was among the greatest, on the level of Yocheved and Miriam. according to Shmuel in Sotah 11b.

Titzaveh, Shemos 28:38. The Tzitz and Tefillin.

The Kohen Gadol wears the Tzitz, the gold band embossed with Hashem's name, on his forehead, always, for their appeasement before Hashem.

והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'

It is difficult to know exactly what the "tamid/always" means in this passuk.  This is a machlokes Reb Shimon and Reb Yehuda in Yoma 7b, as Rashi says-

והיה על מצחו תמיד – אי איפשר לומר שיהא עליו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה, אלא תמיד לרצון להם אפילו אינו על מצחו שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה ולדברי האומר (בבלי יומא ז':) עודהו על מצחו מרצה, ואם לאו אינו מרצה נדרש על מצחו תמיד ללמד שימשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו.

Reb Yehuda holds Tamid means that while he wears it he must constantly be cognizant of its presence and its kedusha. Reb Shimon holds it means that the Tzitz brings Ratzon - appeasement of the Ribono shel Olam" -constantly, even if it is not being worn at that moment.

The Gemara at the end of the daf says that if we learn like Reb Yehuda, then if the Tzitz, which has the written name of Hashem only once, mandates constant respectful awareness, how much more so this is true for Tefillin which have Hashems name written twenty one times.

Tosfos says that this kal vachomer has got to be derabanan, because it's obviously not technically correct. True, the Tzitz only has Hashem's name once, but it's exposed, while those in the Tefillin are covered. (Tosfos is consistent with Rabbeinu Tam's shittah brought in Menachos 32b that there's no din of hiddur when the cheftza is covered.)

Other Rishonim disagree with Tosfos and hold that the kal vachomer is Deoraisa. Rav Sternbuch in his Taam Vadaas here explains the machlokes Rishonim and why those that hold it's deoraysa aren't bothered by Tosfos' question.

He says that those that hold that it's deoraysa say that the reason for the issur hesech hadaas by the tzitz is because when it's worn correctly such that the wearer fulfills the mitzvah, then the person himself becomes spiritually elevated - holy - and that elevated spiritual status which derives from the Tzitz mandates issur hesech hadaas. When wearing something has the effect of making you holy, you can't be meisi'ach daas from that object. (The Kal vachomer assumes that it is the sheim on the Tzitz that makes you holy, and since Tefillin has more sheimos, it must make you even more holy.)  If so, it doesn't matter whether the sheimos that cause that aliyah are exposed or covered.

The other Rishonim hold that the issur hesech hadaas is because of the Kavod of the Kedusha of the Sheim, not the Kedusha it engenders in you. If so, you can say that there's not as much chiyuv kavod for a covered Sheim than an exposed Sheim. Chazal made a din derabanan that assers hesech hadaas by tefillin. Maybe that made this din derabanan because tefillin is similar to the Tzitz, and even though there's no kal vachomer, there remains a good svara to show kavod to the sheimos even though they are covered.

The machlokes is whether the reason you can't be meisi'ach daas is because of the kedusha it creates in you, or because of kavod of the sheim itself.  (As I hinted above, an alternative pshat would be they're arguing whether there's a din of hiddur on something that is covered, i.e., Rabbeinu Tam in Menachos 32b and the Mordcheh in Tefillin 969, brought in the Rama OC 32:4. Or, they all hold like R"T and they're arguing whether the issur hesech hadaas has the gedarim of hiddur. The way Reb Berel explained it was the machlokes is whether the issur is because of the Sheim, or because of the chalos kedusha on the Tzitz that results from the Sheim, which is veryclose to Rav Sternbuch, but not helpful to where I'm going with this.)

Here are his words.

והיה על מצחו תמיד כ"ח ל"ח 

במסכת יומא ז' ע"ב למדו מפסוק זה כי הכהן הלובש את הצפן אסור לו להסיח דעתו ממנו והוסיפו עוד ללמוד בק"ו מצען לתפילין מה צקו שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בהן אזכרות הרבה שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד רמב"ם על אחת כמה וכמה ובתוס' שם הקשו דהא הק"ו הוא ק"ו פריכא דמה לציץ שכן השם בגלוי מה שאין כן תפלין שהאזכרות מתופין בעור ומכח קושיא זו הסיקו התוספות שאין הק"ו ק"ו גמור מדאורייתא אלא סברא היא לחכמים לתקן שאסור להסיח דעת מתפלין מכח ק"ו זה.

ולדעת הראשונים הסוברים שאיסור היסח הדעת בתפלין הוא מדאורייתא , נראה לבאר דפליגי על התוס' בסברת איסור היסח הדעת , ומשום הכי לא קשיא להו קושית התוס ' . דמהתוס' מוכח דפירשו דאיסור היסח הדעת הוא שמסיח את דעתו ממה שהוא כעת נושא עליו את האזכרות , דמי שנושא עליו אזכרה , מחמת קדושתה של האזכרה חייב הוא שלא להסיח דעתו ממנה . ולכן הקשו התוס' שפיר , דיש לחלק בין אזכרה מגולה לאזכרה מחופה . אולם הראשונים דפליגי יש לפרש בדעתם שאין האיסור מחמת נשיאת הציץ , אלא דע"י שלבוש בציץ חלה בו בעצמו קדושה , והאיסור הוא שלא להסיח דעתו מקדושתו שלו עצמו . ולהכי לא קשיא לדידהו כלל קושיית התוס' , דאיזה סברא היא לחלק בין אזכרה מגולה לאזכרה מחופה , דגם כשהאזכרות מחופות שפיר מקדשות את האדם הלובשן.

ויש להביא ראיה לדעת הראשונים דפליגי על התוס' , דהא איסור היסח הדעת בציץ ובתפלין אינו אלא כשלובשם כדינם , הציץ על מצחו והתפלין בזרועו ובראשו , אבל אם אוחזם בידו , בודאי אין איסור היסח הדעת כלל . ואי יסוד איסור היסח הדעת הוא מחמת נשיאת האזכרות , וכמו שביארנו דהכי מוכח מקושיית התוס' , מאי נפ"מ איכא בין נושאן כמצותן או כידו . אמנם כדעת הראשונים החולקים על התוס' , יתבאר היטב , וכנ"ל.

והנה דעת רבנו יונה (עי' בשאג" א סי ' ל"ט) שאיסור היסח הדעת מתפלין הוא בשחוק וקלות ראש דוקא , אבל אם אינו עוסק בשחוק וקלות ראש , אע "פ שאין בתפלין בדעתו ומחשבתו , אינו עוכר כאיסור . וצ "ל שדעת רבנו יונה הוא כדעת התוס' דהק"ו אינו אלא מדרבנן , והם לא החמירו לאסור רק בשחוק וקלות ראש . אבל לשטות הראשונים רס "ל דהק "ו הוא מדאורייתא , אסור לו להסיח דעתו מהתפלין כלל (עיי"ש בשאג" א שהביא שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן) .

One thing all the Rishonim agree on is that the issur hesech hadaas only applies when he's wearing them as required by the mitzvah, but not if he's just holding them or wearing them in a way or during a time that he does not fulfill the mitzvah. 

(I think it's interesting to think about this in the context of the Beis Halevi about wearing and carrying Tefillin. Obviously, this is a din in the Tzitz, not a wristwatch or a hat, but the idea is that there's a difference between a hat-wearing man and a man carrying a hat, who could not be described as a hat-carrying man. Or it's like the din of tznu'im by shatnez in Kesuvos and Shabbos, which applies even when it's on their body. I'm not sure where this will go, but that's where I'm holding now.)

Reb Avrohom Wagner, in a comment, was me'oreir that according to Rav Sternbuch's svara, even those Rishonim that hold the Kal Vachomer is deoraysa, and who require constant awareness, would agree that one may take a nap in tefillin. This is based on the Keren Orah (Menachos 36b) who says there is no mitzva or kiyum of tefillin or tzitzis when one sleeps. Since the issur hessech hadaas only applies when one fulfills the mitzvah, when one sleeps there would be no issur hessech hadaas.

I responded that this would be an excellent answer to the Shaagas Aryeh's question on the Tur in the beginning of his teshuva 39. He asks on the Tur that he paskens like the Ramban in OC, that one must be constantly aware of his tefillin, but in YD he says that sheinas ara'i is allowed. We can now answer that while sleeping there is no issur of hessech hadaas.

Here's the Shaagas Aryeh.

אחר שנתברר בסימן הקדום שתפילין אסוריו בהיסח הדעת ראוי לברר מה נקרא היסח הדעת הנה הרא"ש כתב בפרק מי שמתו (ס' כ'ח) אהא דאמר בפ"ב דסוכה כ"ו ע"ב הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח וא"ת היאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתה והיה אומר ה"ר יונה מתוך דברי ר' משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח דעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק לצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח דיעת דאי לא תימא הכי היאך יכול אדם להניח תפילין כל היום וכן נמי כשנתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי עולם ואין כאן קלות ראש ע"כ 

ונראה לי דהא דר"י פליג אההיא שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם ומביאו הטור י"ד סימו שפ"ח ומיבעי ליה לאבל לאותובי דעתו ולכוין לבו לתפילין שלא יסיח דעתו מהם הילכד מנה להן בישוב דעתו אבל בשעת בכי והספד לא מנח להו ע"כ והרי בשעת בכי והספד של האבל אין כאז שחוק וקלות ראש אדרבה באותו שעה הוא עומד בכובד ראש ובהכנעה ואפילו הכי אוסרו להניח תפילין משום היסח הדעת ובוודאי אין שום טעם לחלק בין היכא שכבר מונחים עליז לבא להניחו באותו שעה לענין היסח הדעת ומה שאסורים משום היסח הדעת בבא להניחן בתחלה הוא הדין אם הניחן כבר גמי אסורים משים היסח הדעת ועוד דבשעת הנחה לא שייך היסח הדעת שהרי עוסק בהנחתן וממשמש בהן והדבר ברור שמה שמסיים הרמב הילכך מנח להו כו' היינו אפילו במונחים עליו עבר חולץ להו והאי לא מנח להו דקאמר היינו שאיו מניחן להיות עליו אלא חולץ להו וזה פשוט 

ותימה לי על הטור שבי"ד העתיק דברי הרמב"ן ובא"ח סימן מ"ר כתב אסור לישן בהו אפילו שינת עראי כשאוחזן בידו אבל כשהן בראשו פורס עליהן סודר וישן בהן שינת עראי ולא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק ובקלות ראש ע"כ והם דברי ה"ר יונה והמה תרתי דסתרי אהדדי 

Please be aware that Rav Sternbuch's svara is really implicit in a rishon - Rabbeinu Elchanan brought in the Tosfos Yeshanim in Yoma 8a (ואומר הר"ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת  לא שייך אלא כשהוא ניעור). And even without the svara, Rabbeinu Elchanan serves to answer the  Shaagas Aryeh's kashe. Reb Avrohom very helpfully added the Keren Orah, which follows from Rav Sternbuch's svara and helps to explain Rabbeinu Elchanan.  (It is, admittedly, not like the Magen Avraham that holds that there is a kiyum hamitzva - at least of tzitzis - when you're sleeping.) With all this in hand, it's very reasonable to say that this, namely Rav Sternbuch's svara and the Keren Orah, is the poshut pshat in Rabbeinu Elchanan. (It is certainly a better pshat than the achronim say - such as the Kedushas Yomtov #33 who wants to read the Rosh's Rabbeinu Yonah into it.)


 - Note: Rav Sternbuch's idea that the Tzitz has a special influence of kedusha on its wearer echoes something the Aruch Hashulchan says.  Although every mitzva elevates a person's kedusha, and that's why we say "אשר קדשנו במצוותיו," but some mitzvos have a greater effect, and this special quality requires awareness and gratitude. The Aruch Hashulchan is in 25:12-13.

 יא

וכתב רבינו הרמ"א שכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שני ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה שניה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". עד כאן לשונו. משום חשש ספק ברכה לבטלה, כמו שכתבתי בסימן ר"ו דכשהוציא שם שמים לבטלה יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", עיין שם.

ואינו מובן כלל, דממה נפשך: אם הדבר מרופה בידינו, דלכן יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", למה לנו לברך שתים? נברך אחת כדין כל ספק ברכות. ואם הדין ברור בידינו, אם כן למה לנו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? ובאמת הלבוש השמיט זה.

(וגם הב"ח פקפק בזה, והמעדני יום טוב כתב שהוא לרווחא דמילתא. וצריך עיון.)

ובפשוטו נוכל לומר דבני אשכנז פסיקא להו דצריך שני ברכות, ורק רבינו הרמ"א רפיא בידו. ולשנות המנהג אי אפשר, ולכן פסק כן. ולפי זה מי שלבו נוקפו יכול לברך ברכה אחת. ושמענו שאיזה גדולים היו מהדרים לענות "אמן" בין של יד לשל ראש, והיו חושבים זה להפסק לענין לברך על של ראש לכל הדעות.

(ובבית יוסף באמת תמה על מהר"י בן חביב שנהג כן, דמי מכריחו ליכנס בספק ברכה לבטלה, ולהציל עצמו באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? עיין שם.)

יב

ולעניות דעתי נראה דאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו מטעם ספק ברכה אלא מטעם אחר. ואף שהפוסקים כתבו שהוא מטעם זה, מכל מקום המנהג נראה לי מטעם אחר: דהנה כבר דקדקנו דאיך אפשר לברך שתי ברכות על דבר אחד?

וגם יש מי שהקשה על עיקר שיטת רבינו תם, שהרי שנינו בתוספתא דברכות פרק ששי, וכן כתב הרמב"ם בפרק ראשון ממעשרות, דאם מפריש תרומה ותרומת מעשר ומעשר שני כאחת – מברך ברכה אחת לכולן. ואם כן איך יתקנו שני ברכות על שני התפילין?

(הגר"א סעיף קטן י"ז. ותירוצו של הארצות החיים תמוה, עיין שם.)

יג

ולכן נראה לי דברכת "על מצות תפילין" היא ברכת הודאה כמו שכתבתי מקודם, בהיות מצוה זו הקשר הגדול שמקשר את ישראל לאביהם שבשמים. לזה אנו מברכים ברכת הודאה, להודות להשם יתברך על הטוב הזה. ובהיות שעיקר הקשר הוא בפסוק "שמע ישראל", ולכן אנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כמו שיעקב אבינו ענה כן בעת שהשבטים אמרו "שמע ישראל", כדאיתא בפסחים (נו א).

וראיה לזה מלשון "תפילין" עצמה, שכתב הטור לשון "פלילה", שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו... עד כאן לשונו. וזהו פירושו: דעל מצות תפילין, כלומר על מה שהשם יתברך התחבר אלינו – אנו נותנים לו יתברך שבח והודיה על זה.

(עיין בית יוסף שהביא מזוהר "פנחס": אמר רבי שמעון: תפילין... ברכה אחת לתרווייהו... עד כאן לשונו. וכתב שיש לומר דכוונתו דברכת "להניח" קאי אתרווייהו, ולעולם צריך שתים, עיין שם. ולעניות דעתי וודאי כן הוא. שהרי בתיקוני זוהר חדש (דפוס ווילנא דף מו ע"ב) אומר על קרא ד"אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי" וזה לשונו: ובגין דמסיטרא דימינא ושמאלא "שתים זו שמעתי" (כן צריך לומר) – צריך לברכא עלייהו תרין ברכאין, חד "להניח" על של יד וחד "על מצות" על של ראש. ואם סח בנתיים – מברך על של ראש שתים. אבל מסיטרא דעמודא דאמצעיתא איתמר "אחת דיבר אלהים" (כן צריך לומר), ולא צריך אלא ברכתא חדא... עד כאן לשונו. ונראה דהכי פירושו: דמצד עצם הברכה על המצוה – די באחת. וזהו "עמודא דאמצעיתא", תפארת זו התורה כדאמרינן בברכות נח א, והתפארת זו מתן תורה. ורק מימינא ושמאלא, שהם חסד וגבורה, צריך שני ברכות: האחת גזירת מלך והוא "גבורה", והשנית הודאה על ההתקשרות והוא ימינא "חסד". ודייק ותמצא קל.)