Reb Leib Bakst's Beis Din

 The story is well know, and I've mentioned it before, here, as I verified it with Reb Yehuda Bakst. 

When Harav Bakst was a young man in Shanghai, he was stricken with severe appendicitis, and he hovered between life and death.  He dreamed that he was in front of the Beis Din shel Ma’alah, and the Mashgiach, R’ Yeruchem, was on the Beis Din.  The members of the Beis Din were arguing about who is more chashuv, Malachim or people. Some said that people are more chashuv, because Malachim can only do one thing, but people can do many things at one time. They then asked Rav Bakst, what does he say, does this mean that people are better than Malachim? He said he did not want to answer. They told him that he had no choice, and he had to answer. So he told them that this did not prove that people are better, because pshat that a Malach can do only one thing is that when he does his shlichus, he does it with his entire being, with all his kochos. But when people do more than one thing at a time, it is because they are not doing the things they are doing 100%, they are not being done perfectly. Even for people, if they need to do something perfectly, they can only do one thing at a time. R’ Yeruchem said that what he said was good, and the Beis Din paskened that he will live. And then he woke up. When the Mirrer oilam wanted to make a shinui hasheim, he refused, saying that Beis Din had already paskened that he will live, and he will live, and there is no reason to make a shinui hasheim. 

My son, Reb Shlomo, said this at a Sheva Brachos this week, and he added that the Choson had this quality of giving himself over b'leiv vonefesh to his hasmada in Torah. But he added that Rav Bakst really was saying (or, we can say with Rav Bakst's yesod,) that it is possible to have the maalos of both Ben Adam and Malach. Of course, single minded focus, doing something with all you kochos, is the ultimate. But when a person seeks the one goal of Shleimus, of being a true Eved Hashem, then many other things are just pratim in the great over-arching goal. Everything that he does is evaluated according to its effectiveness in achieving the tachlis of being an Eved Hashem. Such a person has the maalah of a Ben Adam who can do many things, but he also uses the quality of Malachim, to be focused entirely on the one tachlis of life and to shatz opp everything he does with that measure. So the biggest maalah is to have the ability to focus totally on one tachlis, not just one nekudah. 

We realized that with this in mind, we can imagine who the other two Dayanim on the Beis Din shel Maalah were (and we were able to connect it to the Parsha.) Rav Bakst said one of them was Reb Yerucham. I think the other two were the Rambam and the Ramban.

It is well known that the Rambam (and the Chinuch) holds that there is only the mitzva of building the Mishkan. All the keilim are not separate mitzvos from the Taryag. When you build the Shulchan, the מצוות צריכות כוונה is the Mitzva of ועשו לי מקדש, the general mitzva of Binyan Hamishkan, because the Shulchan is just a pratt in the mitzva of building the Mishkan. The Ramban says no, every kli is a mitzva bifnei atzmo. True, the fabrication of the Menorah and lighting the Menorah are one mitzvah, but that mitzva, and building the Aron and the Mizvbeiach and the Kiyor, are independent of the general mitzva of Binyan Hamishkan and are counted individually among the Taryag. When you build the Shulchan, you say asher kidshanu to build a Shulchan.

So the Rambam and the Ramban were arguing about this. The Rambam said that the ikkar was the tachlis, and once the person has the tachlis in mind, every pratt is just an element in accomplishing the tachlis. So, too, a person can do innumerable things, but it is possible to do these many things with total dedication and focus on the ultimate tachlis of being an eved Hashem, and it is called one thing. The Ramban said, no. When Hashem gives a tzivui, you do the pratt, you focus on doing what you are told, and it is not for you think about how your particular peula fits into the purpose of the universe. That is the maalah of a Malach; his focus is to do the peulah with which he was entrusted and nothing else matters. Ultimately, it was the Isaiah Berlin dialectic - "The fox knows many things, but the hedgehog knows one big thing" 

So they couldn't come to a conclusion, and they said to the third Dayan, Reb Yerucham, which is better. To have the general tachlis focus of a human being, or a Malach's tight and exclusive focus on a particular task. When Reb Yerucham saw Rav Bakst, he said, good, what do you say? Rav Bakst answered that if a person does many things separately, then it is a flaw, compared to Malachim. But if he can have a heavenly perspective, and see that Shleimus HaAdam is the ultimate goal of being an Eved Hashem, then he has the multitasking power of Man combined with the laser focus of a Malach, and that is really what the Ribono shel Olam expects from us.

Teruma, veyikchu li

(I don't nearly as much as Reb Chaim Brown's blog. He has, for example, forty seven divrei Torah on Parshas Toldos and twenty eight on Terumah. But by my standards, this is a lot - I have twenty one Torah thoughts on Teruma. So if you ever hear someone complaining, oy, I have to speak this week, what am I going to say on Parshas Teruma, that just means he's not paying attention.) 

I saw something nice from Harav Mordechai Eliahu, which I am sharing. Ashkenazi that I am, if I were asked, I would make some changes in the final paragraph that would make it more clear to me. 

מתוך 'קול צופייך' גיליון 394

ויקחו לי תרומה – נתינה שיש בה הנאה

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן - "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר תשס"ז

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן - "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב). 

ויש לשאול, מדוע נאמר "ויקחו" היה צריך לומר " ויתנו   לי תרומה", או " והביאו   לי תרומה" ?

ונראה לבאר זאת על פי דיני קידושין. אם האיש נותן לאשה טבעת ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" - היא מקודשת. אבל אם האשה היא זו שנתנה את הטבעת לאיש ואומרת לו: "הריני מקודשת לך בטבעת זו" - כל דבריה בטלים ומבוטלים. אבל אם נתנה האשה כסף לאדם נכבד וחשוב, ויש לה כבוד והנאה בעצם לקיחתו את הכסף ממנה, ואמר לה: באותה הנאה שקבלתי ממך את הכסף תהיה מקודשת לי - היא מקודשת.

כך הקב"ה אמר לעם ישראל: אתם מקודשים לי כמו שכלה מקודשת לבעלה. אבל הרי אין לנו את האפשרות לתת לקב"ה מאומה שהרי הוא אדון הכל, ואין דבר בעולם שאיננו מאיתו יתברך שמו ויתעלה ? אלא יש לנו הנאה מכך שהקב"ה קיבל את תרומתנו למשכן, ואנו גם מקבלים כבוד, ולכן נאמר "ויקחו".

I would modify it to explain that the RBSO is mekadeish Klal Yisrael; there is really no need for us to give anything. So the words 

 אבל הרי אין לנו את האפשרות לתת לקב"ה מאומה שהרי הוא אדון הכל, ואין דבר בעולם שאיננו מאיתו יתברך שמו ויתעלה

only make sense after inserting something else: The point is that the RBSO wanted, for His own reasons, that Klal Yisrael do the peulah that effected the Kiddushin, through the mechanism of מתנה לאדם חשוב. But giving something to the RBSO is impossible, because anything we give was already His. The chiddush here is that kiddushin by means of מתנה לאדם חשוב does not really require that the אדם חשוב be קונה a מתנה. As long as the אדם חשוב shows favor to the אשה המתקדשת, that's all that is necessary. So there is totally no נתינה here, but no נתינה is necessary here. All that is necessary is that the מתקדשת benefit from favor that is shown as a result of the RBSO accepting our Terumah. There was a לקיחה by Klal Yisrael of the favor Hashem gave us by accepting what we looks like a nesinah, which really wasn't a nesinah at all. 

On the topic, there are two famous ideas about the mercurial and commutative nature of money and charity, and one that I just saw a few days ago in the very thorough Chumash that gathers everything said by and in the name of the Gaon.    (I've written about the first two here as well.)

We all know that ונתנו of ונתנו איש כופר נפשו is a palindrome. This has been used both to mean that one who gives receives at least as much, and also in relation to the גלגל החוזר בעולם, as in Shabbos 151b, 

אמר לה רבי חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך אמרה ליה מילט קא לייטת להו אמר לה קרא קא כתיב כי בגלל הדבר הזה ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם

It is also well know that צדקה is a palindrome by using א"ת ב"ש. That works in both ways as well :)  .

The new thing is from the Gaon, who says that the letters that precede כסף are עני. (Backwards.) The Gaon uses this in connection with the Gemara in the end of Brachos (64a) 

אמר רבי אבין הלוי: כל הדוחק את השעה — שעה דוחקתו. וכל הנדחה מפני השעה — שעה נדחת מפניו

that the difference between the two is only a matter of being in the right place at exactly the right time, and that the two are intimately connected.

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment Three

Reb Moshe in the Darash derives important יסודות from the יתדות, a lesson from these alternative methods of keeping the יריעות, the fabric and leather panels that covered the Mishkan, in place.

וכל יסדות החצר נחשת (כז יט) 

רש"י מסתפק ביתדות אם כובדן עושה שלא יגביהם הרוח או תקועין בארץ, ונראה דילפינן מזה שצריך כל אדם להשתדל שבכח עצמו מצד ידיעתו והבנתו לא יגביהנו הרוח בכל מקום שיהיה. אבל מתחלה יהיה זה ע"י אחרים היינו ע"י התמדתו בישיבה בין מורים וחברים שישפיעו עליו להתחזק בדרך ה', עד שמזה יבא שיהיה חזק בעצמו שלא יגביהו אותו ויטלטלוהו הרוחות הרעות והכפירה אף כשיהיה לבדו.

In other words, when you create your own Mishkan, your wellspring of Kedusha and shelter from pernicious forces, you have to make sure that the wind will not blow it away, and that that its lines will remain straight, that it will neither sway nor slump. This requires that you do two things. One is that you you need to be anchored, thoroughly grounded in a community, amidst a cohort of good and wise עובדי השם, who by instruction and example help you to grow intellectually and spiritually.  The other is that you, through your personal work on ידיעת התורה and מדות תרומיות and זיכוי הרבים, achieve a personal gravitas that will give you the wisdom and strength to stand steadfast.   

To build a בית נאמן בישראל, you have to be both weighted and staked.

Yasher koach to Rabbi Avrohom Bukspan.

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment Two

 We brought Rashi's alternative explanations of what kept the Mishkan covers from being blown about by the wind and from sagging into the Mishkan. Either there were weights on the hanging edges, or ropes that attached them to stakes driven into the ground.

The Gemara in Shabbos 27b-28a

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים, אלא פשתן

Rashi

אינו מטמא טומאת אוהלים - אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן - שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא:

(It is not only Pishtan, it is anything that is called "ohel" by the Mishkan, including wool and leather.)

Tosfos holds that this susceptibility to tuma is even if the Ohel is actually attached to the ground.  Proof that Tosfos holds like that is because he asks, how can it be that the Ohel is tamei, but we have a rule that something that is mekabel tuma is not a barrier to Tuma, and the Mishna in Ohelos says that an ohel made of "sadinim" are a barrier to Tuma! They shouldn't be, if they are tamei themselves. Tosfos answers that the Mishna is talking about silk, not linen, sadinim that are attached to the ground.

וקשה לר"י דתנן באהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצין סדינין של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וי"ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינן מטמאים ורשב"א פירש במשניות בע"א:

Obviously, Tosfos holds that everything, even non-linen, is mekabel Tuma if it is merely draped over a frame to function as a shelter, because it would not lose its din keli. What distinguishes linen is that it is mekabel Tuma even if is fully attached to the earth, and it loses its din keli, but it is mekabel tuma as an ohel of pishtan. This opinion is shared by the Ramban, Tos Rid, and the Raavad Tu'M 5:12.

Other Rishonim hold that the din tuma of ohel pishtan is only if it is draped over a frame, but NOT if it is attached to the earth. This is the Tosfos HaRosh, and the Rosh in Keilim 27:1 and the Smag.  (and possibly the Rambam in Tu'M 5:12.) The Rashba goes even farther. The Rosh holds that the exclusion of tents from Tumah is only if they were originally manufactured to serve only as tents. The Rashba holds that even pishtan, if it was originally a regular garment or keli, draping it over a frame to serve as a tent would remove its susceptibility to Tumah - even תלוש ואחר כך חיברו. In any case, this group of Rishonim holds that if it is literally attached to the ground, it is never tamei, not even pishtan.

(The Rashba that Tosfos brings just says that the rule of כל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה does not apply to an ohel.)

It seems clear that this whole machlokes depends on whether the Mishkan itself was weighted or staked. Tosfos ודעמיה hold that the Mishkan was staked, mechubar mamash, and and the gzeira shava that teaches tuma by all such ohalim is that even mechubar mamash of pishtan is mekabel tumah.  The Rosh ודעמיה hold that the Mishkan was just weighted. The limud teaches that tents that were made of other materials, even if not attached to the ground, are not mekabeil tumah - they lose their din keli. But pishtan is still mekabel tumah even if it serves as a tent. This does not teach anything about mechubar mamash, and  mechubar mamash is never mekabel tumah.

I should have realized this would happen, but I found that the Cousin Rav Yechiel Michel Feinstein says this nekuda also.  I guess that even if I'm not the first to realize this, it's nice that the first was the Torah giant Reb Yechiel Michel.

In his Sefer on Chumash, end of Teruma:

 ובפירש"י ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורין וכובדן מכביד שיפולי היריעות שלא ינועו ברוח וכו' ונראה דבזה תליא פלוגתת הראשונים בדין טומאת אהלים דמבואר במשנה שבת דף כ"ז ב' דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ובגמ' שם דף כ"ח א' ילפינן לה ממשכן דקרוי אהל ונחלקו הראשונים אי מטמאין גם כשהן מחוברין וכן הוא דעת התום שם והראב"ד פ"ה מהלכ' טומאת מת הי"ב אכן דעת הרמב"ם שם נראה דס"ל דאין מטמאין מחוברין אלא דווקא כשעשויין אהלים עי"ש וי"ל דהרמב"ם ס"ל דבמשכן היו היתידות תלושין ולא מחוברין בארץ ומש"ה דווקא אהל שאינו מחובר מיטמא כמו משכן אבל הראב"ד והתוס' ס"ל דהיתידות היו תחובין בארץ ומש"ה איכא טומאת אהלים גם במחובר והארכתי בזה במקום אחר. 

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment One.

 What kept the roof of the Mishkan, the יריעות, from sagging in middle, or flapping in the desert wind? Fabric or leather of that great an unsupported span would not remain horizontal.  True, the material of the Yerios was quite heavy, but it was as heavy in middle as it was on the sides. Specifically, the middle was ten amos wide, and over the Kerashim and hanging down the sides were a total of eight or nine.  If you've ever had a sukkah cover that doesn't rest on the schach, you know that it's going to sag in middle, even without rain. The answer is, the Yerios had copper bars, or pegs, or stakes - יתדות - to keep them in place.

We are not talking about the קלעי החצר. Everyone knows that the curtains around the Chatzer had מיסרים ויסדות, ropes and stakes. We are talking about the יריעות המשכן.

 

Teruma, Shemos 27:19

לכל כלי המשכן בכל עבודתו וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחושת

Rashi in Teruma says he is not certain whether the copper pegs, or stakes, were attached directly to the ends of the material to weigh the Yerios down, or  were attached with rope to the יריעות and hammered into the ground, but he leans towards the latter.

. כְּמִין נִגְרֵי נְחֹשֶׁת עֲשׂוּיִין לִירִיעוֹת הָאֹהֶל וּלְקַלְעֵי הֶחָצֵר, קְשׁוּרִים בְּמֵיתָרִים סָבִיב סָבִיב בְּשִׁפּוּלֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא הָרוּחַ מַגְבִּיהָתָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם תְּחוּבִין בָּאָרֶץ אוֹ קְשׁוּרִין וּתְלוּיִין וְכָבְדָּן מַכְבִּיד שִׁפּוּלֵי הַיְרִיעוֹת שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָרוּחַ, וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁשְּׁמָן מוֹכִיחַ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם תְּקוּעִים בָּאָרֶץ, לְכָךְ נִקְרְאוּ יְתֵדוֹת, וּמִקְרָא זֶה מְסַיְּעֵנִי אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח (ישעיהו ל"ג):

Indeed, in Vayakhel Rashi says only that pshat.

Vayakhel, Shemos 35:18

את יתדת המשכן ואת יתדת החצר ואת מיתריהם

Rashi there

יתדת. לִתְקֹעַ וְלִקְשׁוֹר בָּהֶם סוֹפֵי הַיְרִיעוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָּרוּחַ:

(Rashi in Naso, Bamidbar 4:32 possibly could be read either way, but he equates the Yerios and the Kla'im, which again implies that he assumes the latter pshat.

וִיתֵדוֹת וּמֵיתָרִים הָיוּ לַיְרִיעוֹת וְלַקְּלָעִים מִלְּמַטָּה, שֶׁלֹּא תַגְבִּיהֵם הָרוּחַ)

I do not know know if these putative ropes and stakes pulled the Yerios directly downward and held the sides vertical, or tented outward, and I don't think it matters much. It seems to me that the Gemara in Shabbos 98b implies they were vertical  (לרבי יהודה מיגליא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מיגליא אמה דקרשים.), while the Chizkuni implies they were pulled to form an angle (ומושכין בכח המיתרים ונועצין היתדות בארץ והיריעות נמתחות יפה כדי שלא תהיינה שחות ונופלות בתוך המשכן מתוך כבדן וממעטת חללו).

What I do know is that that the character of these stakes explains a whole bunch of interesting machloksim of  Rishonim on several different topics, and I seem to be the first to point this out.  (לעניות דעתי)  (not really.)

When Nadav and Avihu died, why didn't their bodies cause the entire Mishkan and its contents to become Tamei? The Gemara in Shabbos learns from והזה על האהל in Chukas that a meis causes tumah to the ohel itself, if it is made of the materials used in the Mishkan. But we do not find anywhere that they had to take the whole Mishkan apart, and do טבילה והזאת מי חטאת on it.

This question was asked by the Rishonim, who, for some reason, primarily focus on the ohel itself and not on the keilim in the Mishkan. 

Rebbi Eliezer and Rabbi Akiva in Toras Kohanim argue whether they died outside the Mishkan, or in the Heichal mamash.

The Daas Zkeinim Shemini 10:2 asks, 

וימותו לפני ה'. פלוגתא איכא בתורת כהני' רא"א שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים ליכנס שנא' ויקרבו וישאום בכתנות' וא"כ מאי לפני ה' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ רע"א לא מתו אלא בפנים שנא' לפני ה' ומאי ויקרבו וישאום בכתנות' מלמד שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררום והוציאום לחוץ. ותימה לדברי ר' עקיבא א"כ נטמא המשכן דאיקרי אוהל מטומאת מת וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל וכן כתוב בפירוש ומפתח אהל מועד לא תצאו דבשלמא לר"א א"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם יציאת נשמה אלא לר' עקיבא קשיא וצ"ע:

The Baal HaTurim 10:4 there answers

קרבו. בתורת כהנים פליגי איכא מאן דאמר בחוץ מתו כיון שהלוים נכנסו לשם ומה דכתיב וימותו לפני ד' נגפם המלאך והוציאן לחוץ ואיכא מאן דאמר בפנים מדכתיב לפני ד' ומה דכתיב ויקרבו וישאום שהטילו בהם חנית וגררום והוציאם לחוץ ואע"פ שאין חלוק בין כהן ללוי בשלא צורך עבודה אפי' כהנים אינם נכנסים ולצורך כגון לפנות טומאה אפי' לוים נכנסים אם אין כהן והכא לא הי' כהן שלא היו רשאים לטמאות מ"מ כיון דאפשר לגוררם בחנית לא חשיב לצורך ואסור ליכנס. והשתא למ"ד בפנים מתו א"כ נטמא המשכן טומאת מת והיה צריך טבילה והזאת שלישי ושביעי שהרי אהל של פשתן מקבל טומאה ולא מצינו שנתפרק המשכן אחר כך שהרי לא פסקו מעבודתן. וי"ל כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע ולא מקבל טומאה:

The Minchas Chinuch in Kometz HaMincha 264 asks, what do you mean it was not mekabel tuma because it was mechubar? But the Gemara in Shabbos learns from the Mishkan that an ohel itself is mekabel Tumah even if it is mechubar!

מצוה רס"ד מבואר שם דלדברי המדרש מתו נדב ואביהו בהיכל. וראיתי בטור על התורה פ' שמיני הק' שהרי המשכן היה של פשתן ונטמא בטומאת מת וצריך הזאה וטבילה ולא מצינו שנתפרק המשכן. ותירץ כיון דכתיב על פי ה' יחנו וגו' חשוב קבוע ולא מקבל טומאה. וצ"ע היטב במס' שבת דף כ"ח ובתוס' ובהר"מ בפ"ה מה' טומאת מת במנ"ל שם ובהראב"ד דעיקר הלמוד שפשתן מטמא באוהל הוא רק בקבוע וצריך עיון גדול. ולא ראיתי לדעתי מקום לקושיא של הטור ולא תי' כלום וצ"ע רחב בדינים אלו:

It is my opinion that if the stakes were actually hammered into the ground, then it was mechubar mamash. If it was mechubar mamash, then the Gemara in Shabbos is saying that Mechubar Mamash is mekabel Tumah, and it doesn't make sense to say that כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע. Sure, al pi Hashem makes it super mechubar. But it's not more mechubar that mechubar mamash.

The Baal HaTurim must hold that the Yerios were not really mechubar. That's why they would be susceptible to Tumah if not for the unique status of מחובר מחמת דין "על פי השם"  The Gemara in Shabbos is assuming they were just weighted at the edges, and such an ohel is mekabel Tumah. It so happens, according to the Baal HaTurim, that this particular ohel was not mekabel tumah, but any such type of ohel would be mekabel tumah, so the drasha in Shabbos is valid. If the Baal HaTurim held that the Yerios were hammered into the ground, his teretz would not make sense.  Mechubar is mechubar.

The Minchas Chinuch assumed that they were hammered into the ground, and if the Gemara in Shabbos says that an ohel like the Mishkan is mekabel Tumah, then the Mishkan itself must have been mekabel Tumah despite being mechubar.  Apparently, the idea that they became Tamei does not bother the Minchas Chinuch.

As I said, this seemingly trivial issue actually is pivotal in several other machloksim among the Rishonim. I'm planning on at least three more installments, but each should be independently understandable.

Noach: Rainbows and Unicorns

In short: The Rainbow was a sign of Rachamim despite what mankind might deserve under Middas HaDin.  In that it represents the covenant between God and Man that despite our failings, God will not erase mankind, it would seem that the rainbow should be ominous and frightening,. But in fact, God endowed us with an aesthetic sense that sees a wonderful beauty in rainbows. Why is that? Shouldn't the sign of our failings be disquieting, repel the eye? My son, Harav Mordechai Eisenberg of Kollel Horaah of America, explained that the beauty of the rainbow alludes to the ability of Mankind to redeem itself and find Hashem's grace because of MIddas Rachamim. True, in the generation of Rav Shimon bar Yochai no rainbow appeared, because they could exist with Middas HaDin. We can not. So pointing out the rainbow is like saying, "Look how much Rachamim they need to exist." That's embarrassing. But the fact is that for us, the gestalt of the rainbow shows that there is Middas HaRachamim, that al pi Middas HaDin, we couldn't exist, and af al pi kein, we do exist, because of Hashem's Rachamim.  

(In the comments at Beisvaad, Menachem said, perhaps Middas Hadin is beautiful, despite how frightening it is, despite the rainbow's appearance to tell us we have failed and only survive because of the covenant. I wonder if it would be like "a terrible beauty," like a tornado, or a nuclear explosion. Since the rainbow represents something that is so elemental, so powerful and terrible and wonderful, it has to be beautiful.)

Speaking of rainbows, a common legend tells of the Unicorn, a one-horned animal. Over the last fifty years, it has become popular to imagine that Unicorn skin has all the colors of the rainbow. In a remarkable coincidence, the Torah tells us that the Mishkan was covered with the skins of the Tachash, and that this Tachash had indeed one horn and was rainbow colored. It is not unlikely that the beauty of the rainbow skins of the Tachash allude to the Bris of Ritzui and Kappara between the Ribono shel Olam and Klal Yisrael.

Additionally, the Unicorn is imagined as being proud of its brilliant hues. Indeed, Chazal do say exactly that: Onkelos translates Tachash as Sasgona. The Gemara explains that Sasgona is not the Aramaic word for the Tachash. As my father zatzal said, it can't be the Aramaic word for the Tachash, because the Gemara says it only existed for that moment when it was needed for the Mishkan, so there can't be an Aramaic word for the animal. It must be a description. That is why the Gemara says that Sasgona means Sas umispa'er be'gavnim shelo, it celebrates and prides itself in its beautiful colors.

I know that the Ramban at the end of Bo (13:17) says that

 אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, 

but af al pi kein, this has got to be a coincidence.  (My rebbitzen believes that mankind has a collective spiritual mind that intuits eternal truths, and these truths are often given voice by the great novelists and lyricists. She uses this to explain why Adams came up with 42, and many more examples. A structural mythologist would call it a mytheme.)

Below is a likut of sources and interesting discussions about the Tachash and the Unicorn.
Shabbos 28a:

גופא בעי רבי אלעזר עור בהמה טמאה מהו שיטמא טומאת אהלין

 מאי קמיבעיא ליה אמר רב אדא בר אהבה תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה טמא היה או טהור היה

 אמר רב יוסף מאי תיבעי ליה תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד 

מתיב רבי אבא רבי יהודה אומר שני מכסאות היו אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים רבי נחמיה אומר מכסה אחד היה ודומה כמין תלא אילן והא תלא אילן טמא הוא 

ה"ק כמין תלא אילן הוא שיש בו גוונין הרבה ולא תלא אילן דאילו התם טמא והכא טהור 

א"ר יוסף א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה

(Rabbi Elazar’s dilemma was mentioned above, and now the Gemara discusses the matter itself.) Rabbi Elazar raised a dilemma: With regard to the hide of a non-kosher animal over a corpse, what is the ruling? Can it become ritually impure as a tent over a corpse? 
The Gemara clarifies: What is the essence of his dilemma? Rav Adda bar Ahava said: The taḥash that existed in the time of Moses is at the crux of Rabbi Elazar’s dilemma. Was it non-kosher or was it kosher? 
Rav Yosef said: What is his dilemma? Didn’t we learn explicitly: Only the hide of a kosher animal was deemed suitable for heavenly service? (Certainly, the taḥash was a kosher species)
Rabbi Abba raised an objection. Rabbi Yehuda says: There were two coverings for the Tabernacle, one made of the reddened hides of rams and one of the hides of teḥashim. Rabbi Neḥemya says: There was only one covering for the Tabernacle, half of which was made of rams’ hides and half from the hides of teḥashim. And teḥashim were similar to the species of undomesticated animals called tela ilan. The Gemara asks: But isn’t a tela ilan a non-kosher creature? 
(The Gemara emends this statement:) This is what Rabbi Neḥemya intended to say: It was like a tela ilan in that it was multicolored; however, it was not an actual tela ilan. There, the tela ilan is non-kosher, and here, the covering of the tent was made from kosher animals. 
Rav Yosef said: If so, that is the reason that we translate the word taḥash as sasgona, which means that it rejoices [sas] in many colors [gevanim].

28b:

מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה 

אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא 

וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז

(The Gemara asks:) What is the halakhic conclusion reached about this matter of the taḥash that existed in the days of Moses?
Rabbi Ela'a said that Rabbi Shimon ben Lakish said that Rabbi Meir used to say: The taḥash that existed in the days of Moses was a creature unto itself, and the Sages did not determine whether it was a type of undomesticated animal or a type of domesticated animal. 
And it had a single horn on its forehead, and this taḥash was made available to Moses for the moment while the Tabernacle was being built, and he made the covering for the Tabernacle from it. And from then on the taḥash was hidden away.

מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו שמע מינה טהור היה דאמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס 

מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב 

וליפשוט מיניה דמין בהמה הוא כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא חדא קרן איכא למימר מין חיה הוא:

The Gemara comments: From the fact that it is said that the taḥash had a single horn on its forehead, conclude from this that it was kosher, as Rav Yehuda said in a similar vein: The ox that Adam, the first man, sacrificed as a thanks-offering for his life being spared, had a single horn on its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a horned [makrin] and hooved ox” (Psalms 69:32). The word makrin means one with a horn. 
(The Gemara asks:) On the contrary, makrin indicates that it has two horns. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Despite the fact that it is vocalized in the plural, it is written mikeren without the letter yod (to indicate that it had only a single horn.)
The Gemara asks: If so, let us resolve from the same baraita that just as it was derived from the ox of Adam, the first man, that an animal with one horn is kosher, derive that an animal with one horn is a type of domesticated animal. The Gemara answers: Since there is the keresh which is a type of undomesticated animal, and it has only a single horn, it is also possible to say that the taḥash is a type of undomesticated animal. 

Chulin 59b:

אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים רבי דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר א] כללא הוא והרי עז דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור כרוכות בעינן והרי שור דכרוכות וחלבו אסור חרוקות בעינן והרי עז דחרוקות וחלבו אסור מפוצלות בעינן והרי צבי דאין מפוצלות וחלבו מותר חדורות בעינן הלכך היכא דמיפצלא לא דינא ולא דיינא היכא דלא מיפצלא בעינן כרוכות חדורות וחרוקות והוא דמיבלע חירקייהו והיינו ספיקא דעיזא כרכוז ההיא עיזא כרכוז דהואי בי ריש גלותא דעקור מלא צנא דתרבא מינה רב אחאי אסר רב שמואל בריה דרבי אבהו אכל מיניה קרי אנפשיה מפרי פי איש תשבע בטנו שלחו מתם הלכתא כוותיה דשמואל בריה דרבי אבהו והזהרו ברבינו אחאי שמאיר עיני גולה הוא: וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר: אמר רב יהודה קרש טביא דבי עילאי טגרס אריא דבי עילאי

Tosfos in Chulin:

וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר. וא"ת בפרק במה מדליקין (שבת דף כח:) אמר תחש קרן אחת היה לו במצחו וטהור היה מדאמר רב יהודה דאמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו והיכי דייק מדרב יהודה שהיה תחש טהור והלא כל אותן שיש להן קרן אחת אינן שוין דהא איכא קרש שהוא חיה ושור שהוא בהמה וי"ל דסמיך אמתניתין דבא סימן (נדה דף נא:) דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים ומסתמא אפילו בקרן אחת איירי מדאשכחן שור שהקריב אדם הראשון שקרן אחת היתה במצחו וטהור ומיהו כמו כן היה ו] לדקדק מקרש דהא חזינן שאין לו אלא קרן אחת והוא מעלה גרה ומפריס פרסה:

So, it appears that there were two one-horned animals: the Tachash, that was used for the Mishkan, and the Keresh. The Gemara positively identifies the Keresh as a Chaya, while it leaves open the question of whether the Tachash is a Chaya or a be'heima.

Both were kosher. 

The Tachash had a multi colored skin. The Gemara in Shabbos says that the reason Onkelos translates Tachash as Sasgona is because Sas b'Gavnin shelah, it rejoices in its multiple colors. As Rashi puts it,

 "תחשים" - (שבת כח) מין חיה ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו, 

that it rejoices and prides itself in its colors.

I found a very nice discussion about the Tachash on the Otzar HaChochma forum, as follows:

מיהו התחש, ומה יחודו

הודעהעל ידי אריה הכהן » ד' פברואר 06, 2019 4:26 pm

אחד מן הדברים שהביאו למשכן היה 'וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וגו' (פ' תרומה פרק כה'), שבזה עשו עוד כיסוי למשכן כפי שיבואר בהמשך: וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה: (שם פרק כו').

מיהו הבעל חי הנקרא 'תחש', ומה היה מיוחד בעורו? על כך בעז"ה במאמר שלפנינו.

הגמ' במסכת שבת (כח' ע"א) שואלת, אודות הבעל חי הנקרא תחש שהיה בימי משה רבינו שמעורו עשו כיסוי למשכן, האם היה בעל חי טהור או טמא. [ובע"ב] אמרינן: אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן (כיסוי) ונגנז (ולאחמ"כ נגנז). ובגמ' שם נפשט, שתחש היה בעל חי טהור, כיון דלא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך. מן המותר בפיך – גמ' שם, אך לא הוכרע אם היה מן בהמה או מין חיה. אם כי שרש"י כאן כתב להדיא שתחש מין חיה הוא, ואפשר כמו שפירש רש"י בויקרא (יא' ב') עה"פ: 'זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ וגו'. מלמד שהבהמה בכלל חיה. (ע"ש באור החיים מה שביאר בזה).

ולא הייתה אלא לשעה

רש"י (שמות כה' ה') פירש: תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, ע"ש. בספר גור אריה הוכיח זה, דאל"כ כיון דלא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך. מן המותר בפיך. וא"כ חיה טהורה היתה, ולמה לא מנה אותה הכתוב בהדי בהמות וחיות טהורות? אלא ע"כ כיון דלפי שעה היתה ולהכי לא מנה.

בספר אילת השחר מבאר, אודות מה שכתב רש"י שתחש זה נברא עכשיו לצורך מלאכת המשכן. ולכאו' כיון שאין כל חדש 

תחת השמש, על כרחך דנברא תחש בבריאת העולם, אלא שלא ידעו ממנה ונזדמנה להם במדבר לצורך המשכן (כדמשמע לקמן לה' כג' שהיו אנשים שהי' בידם תחשים). אמנם במדרש תנחומא (אות ט') איתא, ר' נחמיה אומר, מעשה ניסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה. משמע שנברא אז, וצ"ב הרי אין כל חדש תחת השמש? ואולי הותנה במעשה בראשית על בע"ח זה שיהיה אח"כ, ע"ש.

ובאמת ראיתי שכבר עמד בזה החתם סופר במסכת נדה (נא' ע"ב) וז"ל: ולשעה היה ונגנז מה"ת נאמר כן, הלא אין כל חדש תחת השמש ולא נמנה במס' אבות, תחש בדברים שנבראו בע"ש בין השמשות? ועוד מה צורך לקבלה זו? ולכאורה י"ל לא' מב' פנים דודאי יש מיני תחשים עדיין בעולם והם ידועים. ואו נאמר שהמה טמאים ורק אותו שבימי מרע"ה נשתנה לשעה והיה טהור בסימנים, וככה קבלנו, ע"ש.

אמנם באבן עזרא פי' תחשים - מן חיה היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב ואנעלך תחש (יחז' טז' י'). והנה כבר היה נודע. 

ובאמת הרא"ם הקשה (עי' בשפתי חכמים) על דברי רש"י שכתב, תחשים מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, כדאיתא בשבת (כח' ב'). ואף על פי שכתוב ביחזקאל (יחזקאל טז' י'): 'ואנעלֵךְ תחש', דמשמע שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים? לא קשיא, דשני מיני תחש היו: האחד טמא וקלא אילן שמו. ומפני שיש לו גונים רבים כמו התחש, נקרא בשמו, וזה נמצא תמיד. ואחד טהור, כדתניא (שבת כח' ב'): "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד" ושמו תחש, ואותו תחש לא היה אלא לפי שעה. ובזה נתבטלה טענת רבי אברהם בן עזרא, שטען ברמז ואמר: "תחשים מין חיה, היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב: 'ואנעלך תחש'. אי נמי, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר "לפי שעה" קרי להו, והכי משמע נמי מלישנא דתלמודא דקאמר: "תחש שהיה בימי משה", שפירושו כל זמן שמשה קיים, ומהם היו עושין מנעלים בימים ההם (עי' במצודת ציון שם). אבל מדברי ר' תנחומא (תנחומא אות ו) שאמר משם ר' נחמיא: "מעשה נסים היתה, ולשעה נבראת ובשעה נגנזה", קשיא, הלכך מחוורתא כדשניין מעיקרא. (עי' בתוס' יבמות קב' ע"ב בד"ה ואנעלך. ובגליון הש"ס שם).

מה מיוחד בעור התחש

וכך איתא במדרש תנחומא: ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים, ר' יהודה ורבי נחמיה, ר' יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות, ורבי נחמיה אומר מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה, ועורות תחשים למה דכתיב: אורך היריעה האחת שלשים באמה. מי מביא לך יריעה של שלשים אמה? אלא מעשה נס לשעה שנבראת נגנזה. ובתרגום פי' תחשים, 'ססגונא', ששש ומתפאר בגוונים שלה.

כתב רבינו בחיי (באה"ד): ועורות תחשים. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד, ולכבודו של הקב"ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואחר כך נתעלמו.

דבר מעניין אנו מוצאים בספר רזא דשבתא, שהביא בשם ר' יוחנן אלמאנו (חכם איטלקי מהמאה ה-15) מספרו 'חי עולמים' (בחלק עולם המוחש – חיבורו לא הודפס והוא נמצא בכת"י), כי השור הימי (הוא חית הים הנודעה בשם פרת הים, והיא היא התחש הנזכר בתורה במלאכת המשכן 'ועורות תחשים וגו' (שמות כה' ה'). ועורה יקר עוד היום [וצ"ע, מה דאמרינן לעיל ממס' שבת כח' ע"ב], והערבים צדים אותה בים סוף סמוך להר סיני ומשם לקחוה למשכן. אשר מעורו עושים רצועות יקרות בעלת שער צהוב. כל ימי השבוע היה הולך ושב כייתר בעלי החיים אשר בים, וביום השבת ינוח על שפת הים, ומשם לא יזוז כל היום ההוא וכל הלילה. ובנוחו יצודו אותו כמפורסם אצל יורדי הים. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

So it may be that the Tachash was created only for the moment of the Mishkan and no longer exists, or it was just hidden before and after, or possibly it lacked simanei kashrus before and after, or there are two kinds of Tachash.

Terumah: Always, Constant, Forever. Tamid in the Mishkan and on Purim

Several years ago, I posted the following on the word "Tamid."  That discussion actually relates very nicely to Rosh Chodesh Adar Rishon, as we will demonstrate.

In (Teruma and Titzaveh) we come across the word Tamid many times.  Once you're on the lookout, you will realize that it is found here at a frequency far greater than anywhere else in Tanach.   What you may not realize is this:
The word תמיד appears in the Torah exactly 24 times, either as תמיד  or as התמיד. How many of those times are in dinim of Kodshim?
Twenty three.
Of the twenty four in Chumash, twenty three are in dinim of Kodshim.  "HaTamid" appears seven times, every single one in kodshim.  Of the seventeen 'Tamids' in the Torah, sixteen are Kodshim and one is not.  The single, the solitary, the sole exception is in Devarim 11:12.

אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃

A land the Lord, your God, looks after; the eyes of Lord your God are upon it constantly from the beginning of the year to the end of the year.

In a case like this, it is obvious that the exception proves the rule: that the one ostensible anomaly actually teaches us something important about the other iterations.  I intend to speak about this at greater length in Vayikra, but I will put it briefly here:  תמיד is a state of being.  In an ephemeral, time-bound world, תמיד can truly apply only at its nexus with the eternal, where the physical and the spiritual are kneaded together.  Hashgacha Pratis is another manifestation of this integration.  The physical cannot be permanent; solidity is a symptom of impermanence.  It is that which appears to our senses to be insubstantial, the spiritual, that can be permanent.
The main focus of this post is to discuss the various meanings the word has, and also to analyze its place in the structure of certain sentences.
In these two parshios, the word תמיד is found regarding:
the Lechem Hapanim/Shulchan,
the Menorah,
the Choshen Hamishpat (twice),
the Tzitz,
the Korban Tamid (twice),
and the Ketores.
But 'Constant' is inconstant.  The meaning of the word varies with almost every application.  Sometimes it means constant/every night, sometimes it means constant/every twelve hours, and sometimes it means constant/every second of every day.  Sometimes תמיד means that the object itself should be constantly present, sometimes it refers to the object's effect, and sometimes constancy means there should be no lapse of attention.  In our parsha, Rashi mentions this twice: in 27:20 by the Menora and in 29:42 by the Olas Tamid.  Rashi in Chagiga 26b also discusses this, saying that תמיד in the Menora is like by the Olas Tamid and the Chavitin, that 24 hours shouldn't go by without them, but by the Shulchan, it means (according to the Rabanan in Shabbos 133b) constant without a moment's lapse.  In English, the words "continuous" and "continual"  and "constant" distinguish among various sorts of tamid, but in Lashon Hakodesh we often have single words comprising numerous variations, and we are expected to determine the specific meaning from drashos or context.
The Mizrachi and the Gur Aryeh in this parsha speak briefly about the variation.  Nothing I've seen is completely satisfying, and I wouldn't even bother trying to find the principle myself.  (In fact, the Mizrachi, Gur Aryeh, Malbim and others here assume that Tosfos in Chagia 26 argues with Rashi regarding the Menorah, that Rashi holds it means every night, and Tosfos holds it refers to the Ner Maaravi, but I don't see that is what Tosfos means.  Not only is Tosfos not arguing on Rashi at all, I think that Tosfos is reinforcing Rashi's pshat.)

Now let's talk about sentence structure.  Reb Shimon (Yoma 7b) says that regarding the Tzitz, in the passuk of והיה על מצחו ,תמיד לרצון להם the word תמיד is tied to the following words-- Tamid Le'Ratzon; Reb Yehuda holds it finishes the first phrase-- Ahl Mitzcho Tamid. ;Reb Shimon says a similar thing in another context in Menachos 23. The Shaagas Aryeh in Teshuvos OC 38 writes one of his oft cited pieces on the Rambam's psak regarding the machlokes on the Tamid of the Tzitz, as it applies to Tefillin

טומאה דחויה בציבור כרב שמעון, אפילו אינו על מצחו מרצה כרב שמעון, לא יסיח דעתו מן הציץ ומן התפילין כרב יהודה.)

It's interesting that in the passuk in Devarim 11:12, the word תמיד can be read either way, too, and the Trop shows that it is read as the first word of the second phrase. There's an esnachta under the preceding word. 

(אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ) תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃

In Maariv, both at the end of the first bracha and at the end of the last bracha (Baruch Hashem Le'olam, which is not said in Israel, but is said in most places in the US,) there is a word that is called אין לה הכרע.  This means that we do not know whether it belongs at the end of the first half of the sentence or the beginning of the second.  This word is, of course, תמיד.  In the last bracha, it goes המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד.  Tamid might mean בכבודו תמיד, or it might be intended to mean  תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד.  Before saying "Ha, it can't mean the latter, because then it would be repetitive!" please note that the Magen Avraham in  OC 236 favors that way of saying it, without offering any explanation.  The Abudraham says like the Magen Avraham.  On the other hand, the Prisha there, and the Eliahu Rabba brought in the Machtzis Hashekel there, disagree and say it ends the first phrase.   Also, as I mentioned before, the word תמיד in the passuk in Devarim 11:12 seems redundant exactly as our sentence does- תמיד/mei'reishis hashana ve'ahd achris hashana is just likeתמיד/le'olam va'ed.
great Unknown said"we have a parallel construct in "la'ad ul'e olmai olamim [or olmai olmaya"," where no rephrasing is possible. Similarly, "l'olam ul'e olmai olamim."It is possible that we are dealing here with olam hazeh and olam haba."
The Magen Avraham is particularly interesting to me because around eleven years ago, my father Ztz'l davenned on his father's yahrtzeit and said it like the Magen Avraham.  I heard it from him so the same a year later, but even without hearing it again, my father, who could finish any passuk in Tanach if you read him the first half, simply did not make mistakes.  I found it interesting that the Magen Avraham's opinion has survived in a world of homogenized nusach and "right way" "wrong way" attitudes.
So, coincidentally, the word תמיד in Maariv and in the passuk of the Tzitz is ein lah hechra.  This really doesn't mean that Reb Shimon and Reb Yehuda's approaches would yield different meanings to the sentence in Maariv, because it obviously depends on the context.  But certainly, the Magen Avraham's opinion echoes Reb Shimon's pshat in the passuk by the Tzitz, and also the passuk in Devarim, where it would make perfect sense as the end of the first phrase but is given the Trop as the first word of the second phrase.

********************************************************

The reason I re-posted this is because of the marvelous Rema in Orach Chaim that pertains specifically to today's date, February 5, 2019, Rosh Chodesh Adar I (תשע"ט.) 

The last Rema in Orach Chaim is on the topic of Purim and Adar Rishon. OC 697:

אין אומרים תחנה בי"ד וט"ו שבאדר ראשון ודין תענית והספד בהן ובו סעיף אחד:

יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלין על פניהם ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה ואסורים בהספד ותענית אבל שאר דברים אין נוהגים בהם וי"א דאף בהספד ותענית מותרים: הגה והמנהג כסברא ראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (הג"מ בשם סמ"ק) וטוב לב משתה תמיד:

The Shaarei Teshuva brings the Chida's observation that the Rema chose these closing words very carefully to echo his first words on Orach Chaim, where he said

הגה שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' כ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור): 

He explains 

.......................................מסיים רמ"א וטוב לב משתה תמיד ועיין ברכי יוסף שכת' מור"מ ז"ל בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן הוא פתח בריש הגהותיו שויתי ה' לנגדי תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד כו' ע"ש

And most interesting in the connection to Purim, are the words of the Imrei Emes. He brings the Girsa of the Ein Yaakov (Gittin 57b) that Rav Shmuel bar Shilas was the descendant of Haman who learned in Bnei Brak. He brings from the Ari Za"l that the letters of the name bar Shilas are the first letters of shivisi Hashem l'negdi samid. He adds that the appellation of Mordechai HaTzadik, "Yehudi," are the last letters of that phrase. Thus, Rav Shmuel bar Shilas epitomized the lesson of שויתי ה' לנגדי תמיד, and absolutely contradicted the middah ra'ah of Haman by embodying the middah tova of Mordechai Hatzadik, the Ish Yehudi. The holiday of Purim, the high point of a month of מרבים בשמחה, a month which epitomizes טוב לב משתה תמיד, is  best understood by looking at those individuals, Mordechai HaTzadik and Rav Shmuel bar Shilas, whose very names expressed their lives of שויתי ה' לנגדי תמיד.

אמרי אמת - שושן פורים

ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, הם הוציאו כל ניצוצות הקדושה מקליפת המן.

איתא מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ואיתא בעין יעקב, ומנו רב שמואל בר שילת. 

איתא מהאר"י ז"ל דשיל"ת הוא ר"ת שויתי ה' לנגדי תמיד, רב שמואל בר שילת היה מייחד יחודים חדשים בכל יום, וזהו שאיתא בגמרא הטיילין בכל יום וכו' כגון רב שמואל בר שילת, כשנמצאים תמיד במלכות שמים אין לנו שעבודים אחרים, וזהו שויתי וגו' כי מימיני בל אמוט. 

שויתי ה' לנגדי תמיד ס"ת יהודי, איתא בגמרא בבא בתרא שרב שמואל בר שילת היה מלמד תינוקות ולימד לו רב כי מחית לינוקא לא תימחי אלא  בערקתא דמסנא. דקארי קארי דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה. וברש"י וסופו לתת לב. 

ערקתא דמסנא זהו רמז למה שאיתא שבשעת השמד צריך למסור נפש אפילו על ערקתא דמסנא, וזה קיים מרדכי דכתיב ולא קם ולא זע ממנו היינו משום דאיתא שהמן עשה עצמו עבודה זרה, ורב שמואל בר שילת הכניס זאת בכל בני ישראל שימסרו עצמם. ואף שכבר הלך מאתנו, דעתו עלינו. וזה שאיתא עוד בגמרא  דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא א"ל שבקתיה להימנותך! א"ל הא תליסר שנין  דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי עלויהו. 

דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה היינו כדאיתא כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ועל ידי זה מתעלים הכל, וזהו וסופו לתת לב. 

וכן מרדכי הכניע את כל היהודים אליו כדאיתא בשפת אמת שזהו שכתוב ושאר היהודים שנעשו שיריים אליו, פורים נותן כח על כל השנה וזהו כי מימיני בל אמוט

In light of what I had written about the word תמיד, that the word whose literal meaning is  "constant" is ironically inconstant, one can say that the different types of תמידיות also apply to the uses of the word in Shivisi tamid and Mishteh tamid - there's tamid, and then there's tamid. The Rema says that it is כדי לצאת ידי המחמירים that one should make the decision to be marbeh ktzas b'simcha. ותן לחכם ויחכם עוד. 

Teruma, 26:16, Omdim: As They Grow- Doing Mitzvos Derech G'deilasam.

The Amudim that comprise the walls of the Heichal are referred to as Omdim- עצי שטים עמדים. The Gemara (Sukkah 45b) interprets this to be a rule for all mitzvos- that when we use an object for a mitzva it should be erect, meaning in the direction it grows. 

אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: עצי שטים עמדים. תניא נמי הכי: עצי שטים עמדים שעומדים דרך גדילתן. 

This does not mean it should be held as it actually grew. Esrogim, for example, grow in all directions, and only rarely do they grow with the pittum upwards. דרך גדילתן means that we hold it or place it with the direction of its growth upwards.

(The Magen Avraham in 651 brings from the Maharitz Geios and the Elya Rabba in the name of the Sefer HaManhig that it's called derech gdeilasan even if the esrog grew pittum down, and they give the reason because the Esrog begins growth with the pittum upwards and only afterwards bends down because of its weight. I've grown hundreds of esrogim, and that's just not true, so I prefer my pshat. As you'll see, it shtims with Reb Moshe's derech also.)

Reb Moshe, brought in the Kol Rom II, gives a beautiful interpretation of this mitzvah. 

יש ליתן קצת טעם לזה הלימוד, משום שהמצוה צריכה להועיל שהאדם יתגדל על ידה והיינו שיתגדל מצד מצוה גוררת מצוה אבל לא שיעשה המצוה ליפטר מחיובו, שזה אינו לרצון.

We do mitzvos not to free ourselves from the obligation mitzvos create, but instead so that we will thereby create more and more obligations, more opportunities to do mitzvos- מצוה גוררת מצוה. Mitzvos are not static, they are dynamic. One does them in the hope that they will stimulate growth.

My son Harav Moshe showed me the Rabbeinu Chananel in Sukkah 45b, who says as we are saying.

כל המצות אין יוצא בהן אלא דרך גדילתן העיקר למטה (והצמר) [והצמח] למעלה שנאמר עצי שטים עומדים. כלומר כמו שעומדין בגדילתן. 

(By the way, you should know that the elided word in Rabbeinu Chananel, (והצמר) [והצמח] , is not necessarily incorrect. In Yechezkel, the word צמר is used to describe the crown of a tree.

The Four Crowns in the Mishkan

In Teruma and Tetzaveh, Rashi points out that three keilim had gold crowns: the Shulchan, the Golden Mizbei'ach, and the Aron haKodesh.  Rashi says that these three zeirim/crowns correspond to the three crowns mentioned by Rav Shimon in Avos 4:13 the crowns of Royalty, of Kehunah, and of Torah. (Aron, see Rashi 25:11; Shulchan, 25:24; Mizbei'ach, 30:3.)

שמות רבה לד ב

 א"ר שמעון בן יוחאי: ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השלחן דכתיב בו "זר זהב סביב". כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו "זר זהב סביב". וכתר תורה זה הארון דכתיב בו "זר זהב". 

and

במדבר רבה ד סוף סימנים יג יד 

רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר  שם טוב עולה על גביהן. מעשה הארון כנגד בעלי תורה ... מעשה השולחן כנגד מלכות בית דוד ... מזבח הזהב כנגד כתר כהונה ... מעשה מנורה כנגד בעלי שם טוב , שנאמר: טוב שם משמן טוב, ולכך היו כל כליה עמה בבגד תכלת שכתר שם טוב על גביהם

 אבות פרק ד משנה יג 

רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן.   

(Reb Shimon=Reb Shimon bar Yochai.)

Yoma 72b

אמר רבי יוחנן שלשה זירים הן, של מזבח, ושל ארון ושל שולחן

Rashi says in Yoma there,

שלשה זירין נעשו בכלי הקודש. של מזבח סימן לכתר כהונה ושל ארון סימן לכתר תורה ושל שולחן סימן לכתר מלכות, שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים

Many mefarshim ask, where is the fourth crown?  If, as the Mishna in Avos says, the greatest crown is that of Shem Tov, why is that crown not found in the Mishkan?  And now that the Medrash in Bamidbar says that the Menora represents that crown, why did the Menorah not have any crown? If the symbolic crown appeared on the Shulchan, the Mizbei'ach, and the Aron, why did the Menorah have no crown at all?

There are many teirutzim to this question, beginning with the Maharal in Derech Chaim in Avos.  But the ellipsis is obvious and clearly intentional, and so I think it deserves a simple and satisfying answer. (H. L. Mencken once wrote that "For every complex problem there is an answer that is clear, simple, and wrong."  Unlike most such answers, I think this one is good.)

A כתר-זיר-crown is a symbol of greatness.  By placing a crown on top of a person or a thing, you express its glory. But it is only a symbol.  What a crown expresses is splendor, a shine.  In fact, the idea of a crown is most fundamentally expressed in Iyov 29:2-3, 

מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני.  בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך

There, we see the crown as a halo, a ring of light.  That is a true crown, symbolically expressed by placing a gold crown on one's head.  In fact, the words   זהב  and זיב , gold and shine, are basically the same.  We use gold to represent and produce a zohar/ziv.  In the same way, the words זר  and  זוהר are essentially the same- a crown, and a shine.  The purpose of the זר is to represent and embody a זוהר.

But the Menorah did not need a symbolic crown.  The purpose of the Menorah was to cast light, and that light is an inherent crown.  The Menorah, which represented the Keser Shem Tov, did not need a golden crown.  It did not need  זהב, because it had  זיב , and it did not need a זר because it had a  זוהר , and it did not need a קרן של זהב because it had  קרני אור.  It did not need a crown, because it had a Corona. When you have a halo, it doesn't make any sense to wear a crown.

After Mattan Torah, the members of Klal Yisrael had עדיים, crowns of glory, which they had to give back after the Eigel.  But Moshe, as far as I know, did not have any עדי.  He had Karnei Ohr, and he didn't need any עדיים.

One last thing. An answer as simple as this will often evoke the reaction that it is so obvious that everyone knows it without being told.  If,you feel that way, why don't you ask someone the question.  "If" they don't give this answer immediately, tell them to think about it for a while and come back to you with an answer.  Then you'll see how obvious it is.  The only criticism I accept on this answer is that it doesn't offer anything meaningful from a hashkafa or chochma standpoint.  It's just a simple fact.

But one question does remain.  Assuming that the light of the menora is the crown that corresponds to the Keser Shem Tov, why is the menorah and its light the best metaphor for that Keser?  The shulchan, the mizbei'ach, the Aron, are obviously appropriate.  But what is it about the Menorah that corresponds davka with Keser Shem Tov?

My initial response is that without the light of the Menorah/Shem Tov, the other kesarim remain in the dark and lose their significance. What good is a Talmid Chacham without Da'as? Or a Kohen that is unpleasant and unsympathetic? Or a King that walls himself off in his Versailles?  Only when they have a shem tov can their other qualities become an additional crown.

I'm open to suggestions.

Teruma: Kiyum Through Limud. Does the Study of Mitzvos Fulfill the Obligation to Do those Mitzvos.

Parshas Teruma begins the discussion of the building of the Mishkan.  The Tanchuma says that although the construction of the Mishkan was a singular event that took place thousands of years ago, and we will never need Kerashim or Yeriyos or Amudim or a Paroches ever again, the Mitzva to build it continues forever.  We fulfill the Mitzva by thoroughly learning and deeply understanding the dinim of this mitzvah.  This applies even more so to the Mitzvah to build a Beis HaMikdash.

The Tanchuma (Tzav 14)

למה אמר זאת תורת העולה? ירצה לומר, קריאת תורה. ראו כמה חביבה קריאת תורה לפני הקדוש ברוך הוא, כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמד תורה לעצמו ולבניו, שנאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר. כלומר, שיאמרו לבני ישראל ויתעסקו בקריאת העולה. שאף על פי שמקריבין עולה, עוסקין היו בקריאתה כדי שיזכו בקרבן עולה ובקריאתה. וכן אמר [רב] שמואל בר אבא: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שבית המקדש עתיד ליחרב והקורבנות בטלין, לא תשכחו עצמכם לסדר הקורבנות, אלא היזהרו לקרות בהן ולשנות בהן. ואם תעסקו בהן, אני מעלה עליכם כאלו בקורבנות אתם עוסקים. ואם רצונך לידע, בא וראה, כשהקדוש ברוך הוא מראה ליחזקאל את צורת הבית, מה הוא אומר? הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית (יחז' מג י). אמר יחזקאל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית, וכתוב (אותה) לעיניהם, וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו (יחז' מג יא). וכי יכולין הן לעשות?! הניח להם עד שיעלו מן הגולה, ואחר כך אני הולך ואומר להם. אמר לו הקדוש ברוך ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה, יהא בנין ביתי בטל?! אמר לו הקדוש ברוך הוא, גדול קרייתה בתורה כבנינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה. ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבניין הבית. ואשרי האיש העוסק בתורה, והנותן ממונו ללמד תורה לבנו. כי בשביל הממון שהוא נותן ללמוד, זוכה לחיי העולם הבא, שנאמר: כי הוא חייך ואורך ימיך (דב' ל כ). חייך, לעולם הבא. ואורך ימיך, לעולם שהוא ארוך. ודע שכן הוא.

The Tanchuma began by referring to the rule in the Gemara at the end of Menachos- when there is no Beis HaMikdash, the study of a parsha of a Korban is viewed, to some extent, as if one had brought that korban. This is brought le'halacha in OC 1. So we see this rule applied by the Mitzvos of building the Beis HaMikdash, and bringing Korbanos.

The question is whether this is true for mitzvos outside the parsha of Kodshim.

If this would be the case, there would be two interesting applications.  If being oseik in the parsha of a mitzvah is something of a kiyum, we should learn the dinim of all the mitzvos in order to fulfil all the taryag, just for the Shleimus ha'adam.  Besides the obligation to know kol haTorah kullah, we should learn the Chinuch or Smag or SHM be'iyun for the kiyum hamitzvos value.  

But there is a more practical relevance. If you have no Lulav on Sukkos, is there any reason for you davka to be oseik in the parsha of daled minim?  If you don't have tefillin, should you be oseik in the parsha of tefillin?  When Rosh Hashanna falls on Shabbos, is there any special benefit from the perspective of the mitzva of Shofar for you to learn the dinim of Tekiyah? 

I think it is fair to assume that most people would say No, because the only makor in the Gemara is by Korbanos and binyan hamishkan,

(This is different than the Gemara in Kiddushin 40a

מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו מאי ולחושבי שמו אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה

The Gemara in Kiddushin only applies where chashav and ne'enas, where you intended and planned to do the actual pe'ula, not where you have no expectation of doing it in this lifetime.  It applies to cases like Akeidas Yitzchak, where the Ribono shel Olam sees the ashes on the Mizbei'ach. It has nothing at all to do with learning and being oseik in the parsha of that din. The Gemara in Menachos deals with being osek in the learning, the Gemara in Kiddushin is talking about preparing and intending and being prevented by an oneis.  They are completely different.)

But the Mabit surprises us in his hakdama and says that the inyan we find by korbanos applies to all other mitzvos as well.  (We will see that the Shlah, the Abarbanel, the Or HaChaim, and the Chasam Sofer also say this.)

Here's what the Mabit has to say.
He brings the Tanchuma in Ki Seitzei 2 that implies that each of us is obligated to fulfil every one of the 613 mitzvos.  This is impossible, because there is no individual to whom all can possibly apply, and there are mitzvos that never occurred.  Do we do the Mitzvah of Zaken Mamrei? Do we do the Mitzvah of Ir Hanidachas?  His first answer is the well known Areivus approach. His second answer is as follows.

הדרך ב' הוא כשיקבל האדם לעשות כל מה שנצטווה מפי הגבורה הרי הוא כאילו עשאן עשאו והקבלה על ידי הקריאה תחשב כמעשה כמו שנאמר בישראל כשצום משה רבינו בפסח כתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בראשון וכו' נראה שעשיה הראשונה קראה הכתוב עשייה על ידי קבלה ושמיעה וכן אמרו בספרי פר' שלח פיס' קטו וזכרתם תזכרו ועשיתם את כל מצות ה' במדבר טו לט מכאן שהזכירה כמעשה
אם כן על דרך זה יוכל כל אדם לקיים כל המצות שיעשה אותם שאיפשר לו לעשותם ויקבל על עצמו לעשות אותם שלא הגיעו עדין לידו והמצות שאי איפשר לו לעשותם שאינו מצווה בהם כמצות כהנים וזולתם בקריאה בהם ובקבלתם אילו נצטווה נחשב לו כאילו עשאה עשאם
וזה הדרך כולל כל המצות אף בזמן שאין בית המקדש קיים וכמו שאמרו עיין מנחות קי א זאת התורה לעולה למנחה וגו' ויקרא ז לז כי בקריאת תורת עולה ומנחה נחשב כאילו עשאם ואפילו הוא ישראל וכן אותם המצות שלא היו ולא עתידים להיות בקריאה בהם נחשב כעשייה
ויש שבקריאתם שכר יותר מעוסק בתורה אלא כעוסק באותה המצוה עצמה כמו שאמרו לא ניתנו אלא לידרש ואם הוא מפני היותו עוסק בתורה בלבד הרי התורה רחבה מני ים ויכול לדרוש בה כל הימים אלא נראה שיש בהן שכר כעוסק באותה מצוה וזה רצה לומר בדרוש וקבל שכר סנהדרין עא א כלומר בדרישה תקבל שכר כעשייה וזהו כל אבר ואבר אומר עשה בי מצוה כי לכולם יגיע מנה יפה במה שיעשה בפועל ובמה שיקבל על עצמו בקריאה וכן בימים כל יום יזהר שלא לעבור שום עבירה והעבירות שאינם תלויות בו בקריאתו בכל יום וקבלתו נחשב לו כאילו באה לידו ולא עשאה ואם כן נתקיים באלו השני דרכים אמר מה שאמרו נצטוו ישראל תרי"ג מצות וכן תורה צוה לנו משה מורשה שהיא מורשה לנו אפילו בזמן הזה בקריאתנו ועסקנו בה יומם ולילה

There's one thing I want to get in here before I forget.  And it's important that I do so, because I'm pretty sure nobody else ever did, or ever will, say it.

We all know the Gemara in Ksuvos 31 about  קים לה בדרבה מיניה.  The bottom line is that if A is mechayeiv peulah X, then peulah X is considered part of A.  If so, one might say that every mitzvah obligates one to learn the dinim of the mitzva.  Not like the Beis HaLevi's teshuva about birkas hatorah for women, I'm talking about limud that is a self standing requirement.  This requirement is created by the mitzva.  Therefore, it is reasonable to apply the formula of KLBM- that the mitzva is mechayeiv peulah X.  Here, the Mitzva is mechayeiv limud.  Therefore, limud is part of A. Not just a necessary precursor, it is a cheilek of the maaseh mitzvah.



Back to the sugya:
I saw a sefer "Or Avraham" from Avrohom Gurewitz, and he says two worthy things relating to the Mabit.

1. Rashi in Bava Metzia 114a seems to contradict the Mabit. Gemara- Rabbah bar Avuha met Eliahu Hanavi, and told him that he only knows four out of the six sedarim on Shas, because he was poor and didn't have yishuva hadaas. Rashi explains, he knew what he needed to know; Nashim, Nezikin, Moed, and Kodshim, but he didn't know Zeraim or Taharos because they are not relevant in our time.  The reason Kodshim is relevant is because 

בארבעה לא מצינא. בגירס' דארבעה סדרין כגון מועד ישועות נשים שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ואמרי' (מנחות דף קי.) אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש

So it is clear in Rashi that the idea of Ke'ilu pertains exclusively to Kodshim, not mitzvos in general.  If it would, then Zeraim and Taharos would have been part of his machzor no less than Kodshim.

2. He says a yishuv; I was mechavein to half of it, but he says it far better than I did, and his way is meyasheiv the Mabit with Rashi as well.  He says that doing every mitzvah has two aspects: Kiyum and Toeles.  (Even the Rambam agrees there's a Toeles, albeit an intellectual one.) In all Mitzvos, learning the dinim is somewhat of a kiyum as far as Kiyum.  But only by Kodshim does Limud also generate something of the Toeles of the Mitzvah.
Here's how he says it:

על כן היה נראה לומר בזה דבר חדש והיינו דבאמת שונה הוא ענין דקדשים בדבר זה משאר מצות התורה ומשום דבקיום כל מצוה הרי יש בו ב' דברים הא' שכר המצוד מחמת קיום רצונו של הקב"ה שציוה עליה אלא דעוד יש במצוה התועלת מכח עשיית המצוה עצמה ולכל מצוה יש בה התועלת כפי מה שהיא בפרט וממילא נראה דמה דאמרינן לגבי כל המצות כולן דכל שלומד ועוסק בהלכות המצוה הרי זה נחשב לו מעין קיום המצוה הרי דבר זה נאמר רק לגבי שכר המצוד בלבד והיינו דיש לו לעוסק בתורת המצוה מעין הקיום לענין זה שראוי הוא לקבל שכר כאילו קיים המצוה ממש וכלשון דגמ' בסנהדרין הנ"ל לענין בן סורר ומורה במה דקאמר התם דרוש וקבל שכר וכפי מה שנתבאר היינו שכר על קיום המצוד ואולם הרי אין בזה אלא שכר קיום המצוה בלבד אבל לא יהיה בזה התועלת שיש בקיום מעשה המצוד ממש ונראה להוסיף הביאור בזה דהנה איתא בקידושין דף מ דקאמר התם מאי ולחושבי שמו אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ע"כ יעו"ש הרי מבואר דאפילו מחשבה טובה בלבד לעשות את המצוה הרי זה נחשב לו כאילו עשה אלא דיש לעיין בזה דהרי לפי מה שכתבנו כאן והיינו דע"י הלימוד בהלכות ותורת המצוה הוא דנחשב לו כאילו קיים אותה והרי לפי דגמ' קידושין הנ"ל נראה מבואר דאף בלא זה אלא רק במחשבה בעלמא שפיר נחשב לו כאילו עשאה ומקבל עליה שכר אלא ע"כ נראה דיש מעלה יתירה היכא דלומד ועמל בתורת המצוד יותר מהיכא דהוי רק מחשבה ורצון לעשות את המצוה 
ובביאור דבר זה נראה דהנה עי' בקידושין דף פא דקאמר התם דתניא אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכו' מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה וכו' יעו"ש ויש לעיין בזה מדא דאיתא בקידושין דף מ דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה והרי שם דעלה בידו בשר טלה ולא עשה עבירה ממש הרי לכאורה לא הוי אלא כמחשבה רעה בעלמא אלא ע"כ צריך לומר דכל היכא דהמחשבה רעה הביאו לעשות שום מעשה אע"פ דבעצם הרי מעשה זה אין בו צד עבירה ממש דהא למעשה אכל רק בשר  טלה וכדומה הרי אין זה נחשב רק רעה בלבד ועי' לקמן בפנים הספר בעמוד רפ"ט מה שביארנו דבר זד ואם כן נראה דה"ה להיפך דאף דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל הרי בזה אין שכר אלא רק על המחשבה טובה בלבד ואולם היכא שיצא מזה שום מעשה אע"פ דאין זה מעשה המצוה ממש הרי בזה שפיר יש לו שכר כאילו קיים המצוה ממש במעשה וממילא 

וממילא היה נראה דבשאר כל המצות כולן הרי הלימוד בתורת המצוה שפיר נחשב לו כעשיית מעשה המצוה ושוב יש לו בזה שכר כאילו עשה ממש ואולי יהיה לו המעלה דעשיית אותו מעשה המצוה ואולם הרי יש מצות אשר חוץ מהשכר והמעלה שיש בעשייתה הרי כמו"כ יש בו פועל יוצא מההוא מעשה וכגון מצות בנין בית המקדש או מצות מחיית עמלק וכדומה הרי חוץ ממה שהן מצות ככל המצות ויש בה שכר ומעלה בעשייתן הרי כמו"כ יש בזה פועל יוצא במה שיש לנו מקדש ונמחה זרעו של עמלק אבל הרי ודאי דדבר זה לא יהיה לנו ע"י לימוד תורת המצות הללו דהרי אף דשפיר נחשב לנו כאילו נבנה המקדש ונמחה זרעו של עמלק מצד השכר יש בזה והמעלה בקיום ועשיית המצות אבל הרי למעשה המקדש לא נבנה ועמלק עדיין קיים ועומד ואולם נראה דזהו מה שנתחדש לעניין לימוד תורת הקרבנות והיינו דע"י הלימוד והעסק והעמלות בהן הרי לא רק שיש לנו שכר קיום מצות הקרבנות וכן המעלה בקיום מצות אלו אלא דגם התוצאה למעשה שיש בקרבנות דהיינו במה שהם מכפרים על העונות הרי גם זה יש בלימוד תורת הקרבנות וכלשון דהני מדרשים הנ"ל במה דקאמרי דכשלומדים הלכות הקרבנות הרי הקב"ה מוחל על כל עונותיהם הרי דגם התוצאה למעשה יש ע"י לימוד מעשה הקרבנות וזה הרי לא מצינו בשאר המצות כולן

(There is one small complaint on his pshat: The Tanchuma in Tzav says that the idea of Eisek=Peulah applies not only to korbanos but also to the mitzva of binyan hamikdash.  This only makes sense according to the Ramban on the Taam HaMitzva of Binyan Beis HaMikdash- Ramban, to be mashreh the Shechina, which would work with R Gurewitz's pshat, maybe, and Rambam, to enable hakrava, which would not.

Ramban at the beginning of Teruma-

והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה,… וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר

Rambam at the beginning of BhB and many other places- the Mitzvah is a hechsher for doing the avodah-

מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה 

so I suppose we would have to limit this pshat to the Ramban's mehalach.  And even according to the Ramban, if the to'eles of Binayn Hamikdash is being mashreh the shechina on the Bayis, that might require an actual bayis.  No bayis, no hashra'ah.
I later spoke to my son Rav Mordechai, and he said an excellent pshat.  Veshachanti means two things.  It means besocham, which requires an actual bayis, but it also means, as the Alshich says, besoch libo shel kol echod v'echod.  That doesn't require a bayis.  Farkert, even when there is a bayis, it requires that yechidim are misbonein in what their own house should look like so there will be hashraas hashechina- a menora of torah, a mizbei'ach of kashrus, a shulchan of hachnassas orchim.  He told me that R Chaim Kanievsky was mekabeil, four years ago, that when he sits at the table Shabbos he visualizes the Mishkan, davka in order that there should be hashra'as hashechina in his house.
He told me to look at something that I myself had written, from Rabbeinu Bachaya, that is the makor for what R Kanievsky does.)

The Shlah in the introduction to his Torah She'biksav says the same as the Mabit.  I don't have a link, but it's easy to find.  The relevant words are

ועל זה שנה ר' מאיר (אבות ו, א), כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא פירש מה הם הדברים הרבים. כי מה שפירש אחר כן שנקרא ריע כו', זה קאי על ולא עוד. אלא הענין הוא כשעוסק לשמה וכבר כתבתי פירוש לשמה הוא שעוסק בתורה ללמוד ולקיים כל ציווי שימצא בתורה שיוכל לקיים יקיים, אזי הוא כאלו קיים אף מה שאי אפשר לו לקיים מאחר שהכין עצמו לכל אשר ימצא כתוב ואין המניעה מצידו. זהו שאמר זוכה לדברים הרבה, כלומר זוכה לדברים הרבה שלא עשאם שהיו כאלו עשאם, 

and
 וענין ההכנה הוא, שיקיים כל מה שאפשר לו לקיים, רצוני לומר במה שנמנע לו לקיים מכל מקום יעשה מה שאפשר לו לעשות בזו המצוה, ילמוד זו המצוה והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כז, ב) כל העוסק בפרשת קרבנות כאלו הקריב הקרבנות. גם אם נתן לו הקב"ה חכמה וחננו בבינה, ידע וישכיל סוד המצוה, כי אע"פ שלא יוכל לקיים המצוה בפועל, יקיימנה בשכל להשכיל ולהבין אותה. גם אם אירע מצוה זו לחבירו, יעזור הוא את חבירו ויזרזנו ויגרום שיקיימה, בזה נשלם מעלת ההכנה ועולה לו כאלו קיימה בפועל:

ועל זה רומזים הפסוקים (דברים ל, יא-יד) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא וגו'. ולא מעבר לים היא וגו'. כי קרוב הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. הנה הפסוקים מגלים כל מה שכתבתי, כי מחויב כל אחד לקיים כל התרי"ג, ואף מה שאי אפשר לו לקיים יש המצאות שיהיה נחשב כאלו קיימם:

and 

על זה אמר לא תאמר מעבר לים היא כי כל המניעות אינם מניעות כי יש תקנה לדבר, וזהו שסיים ואמר, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, הם הם הדברים שזכרתי לעיל כל מה שאפשר לו לעשות יעשה, וזה נכלל בתיבת לעשותו. ומה שאי אפשר לו לעשות בעצמו, יש תקנה בפיך, היינו לימוד המצוה והעוסק בלימודה כאלו קיימה מאחר שעושה במצוה זו כל מה דאפשר לו לעשות בה. גם נכלל בתיבת בפיך ללמוד את המצוה לאחרים שיכולים לקיימה ויזרזם ויעזרם. גם בלבבך היא הכנת המצוה, לידע סודה איש איש לפי שכלו כמו שכתבתי, אז כשתעשה כך, לא נפלאת ולא רחוקה וכו' והוא כאלו קיים בפועל כל התרי"ג:

Harav Yehuda Oppenheimer of Toronto pointed out the similarity between the Mabit and Rabbeinu Yona in Shaarei Teshuva 2:10, where he says

הדרך הג' כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה. ויקבל בלבו כל דברי התוכחות ושלא יגרע דבר מדבריהם. והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול. כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח. וקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה להזהר כאשר יזהירוהו יודעי בינה לעתים. עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר. ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים ואשרי כי צדק נפשו בשעה קלה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות יב) וילכו ויעשו בני ישראל וכי מיד עשו והלא לא עשו עד י"ד לחדש. אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם [הכתוב] כאלו עשו מיד. ואמר באבות של רבי נתן כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר (שמות כד) נעשה ונשמע. ביאור הדבר כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט. יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם. ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם עדנה. וצדק לבש וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו. ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו וישכיל מכל מלמדיו. ונמצא האיש הזה מעשיו מרובין מחכמתו כי לא ידע את הדבר והנה שכרו אתו (עליו) וכענין מה שאמרו ישראל בסיני נעשה ונשמע שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה. ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובין ממה שהוא יודע:

Rabbeinu Yona is focusing on the kabalas hamitzvah, not the limud, which is really not so different than the Mabit's words 

 כשיקבל האדם לעשות כל מה שנצטווה מפי הגבורה הרי הוא כאילו עשאן

Along the same lines we have Rabbeinu Bachay in Shemos 38:9  and in Vayikra 7:37 where he says that it just means that it will bring you to do teshuva.

ודרשו רז"ל זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם וגו', כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת מנחה כאלו הקריב מנחה, בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת. והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם. וכיוצא בזה אמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, הכוונה כי מתוך שיתבונן במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו, אז יכיר ויבחין נפלאות תמים דעים ויתחזק לבו באמונת הש"י ועבודתו, ובזה יירש חיי העולם הבא. ומטעם זה תקנו ז"ל בסדר תפלתנו משנת איזהו מקומן לאומרה בכל בוקר ובוקר, ואמרו על זה אמר הקב"ה בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני

But as I said above regarding the Gemara in Kiddushin 40, I don't think that's the pashut pshat in the Gemara in Menachos, nor do I find his rationalistic perspective helpful.


(One final thing relating to the Tanchuma in Tzav that says that learning about binyan habayis is like binyan:  The Satmarer says a nice thing in Vayakhel.  The issur to build on Shabbos is only mentioned in Vayakhel, but not in Teruma, where the original tzivui was given.  Why?  Because Teruma was taught, according to the Zohar, before the Eigel, and the plan was they would learn the dinim and it would come from Heaven ready-built. Learning  you can do on Shabbos.  Only after the Eigel did the plan change, so that they would have to build it themselves, and so they were told not to build on Shabbos.)

This morning, (Feb 22 2016) Harav Shimon Kalman G brought two more marei mokom to Shachris- Reb Chaim Palagi in his Nefesh Kol Choi and, as he brings down, Reb Dovid Pardo.in Chasdei David.

Nefesh Kol Chai

תורה; מעלת הלימוד בתורה דהוי כמעשה וכמ"ש בענין הקרבנות בסוף מנחות כל העוסק.בתורת עולה כאילו הקריב עולה ואפי׳ כי בלילה לאו זמן הקרבת הקרבנות מעלת התורה הוא דמהני.לימוד הקרבנות כאילו הוה ביום וכ"כ הרב תבואות שור ומז"ה הגדול ז"ל......... והה"נ בשאר מצות דאינן מתקיימות בלילה כגון ציצית תפילין וכדומה להם אם קורא בפרשיות שלהם ובדינם מעלה עליו הלימוד כמעשה וכ"כ ה"ה מוהרר״ף ז"ל בס׳ חסדי דוד פ"ק דברכות ד"א ע"ד וז"ל וע"י קריאתנו אף כי לילה לאו זמן ציצית סוף סוף ונשלמה פרים שפתינו עכ"ל 

Chasdei David

 וזוהי כוונתו של ר' אלעזר בן עזריה להיות כי בו היו כלולים חסדים וגבורות כהן ולוי לזה היה משתדל שיקראו פרשת ציצית בלילה בזמן תגבורת הגבורות בעולם וע"י קריאתנו אף כי לילה לאו זמן ציצית סוף סוף ונשלמה פרים שפתינו וע"י האמירה תחשב לעשיה כאילו היינו ממתיקים את תוקף הגבורות ולזה אמר לא זכיתי 

Harav C Brown (of the excellent website Divrei Chaim) sent me two superb Mareh Mekomos on this topic.  One is the Abrabanel at the end of Teruma, who says that all mitzvos have an intellectual component, that learning about them will change you for the better, and that this is what Reish Lakish etc mean at the end of Menachos.  The Abrabanel is thus applying that dictum to all mitzvos, not exclusively to Kodshim.  As I also said before, this is like Rabbeinu Bachay, and I prefer a more chasidishe approach, but there you have it.  The second Mareh Makom was to Reb Elchonon in KSh II on Kiddushin 31, where he explains the Ramban's Sifri that the ikkar kiyum of Mitzvos is in Eretz Yisrael by saying that every mitzvah has a din kiyum and a toeles of kiyum, which I brought from R Avraham Gurewitz above.  Reb Elchonon doesn't apply it to our discussion, but what we said follows naturally from what he says.


Here's the Abravanel at the end of Teruma:

ולא יעלה בלבבך שהסיפורים האלה ממעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו ומשאו והקרבנות וענייני הנשיאים ובגדי הכהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם, עתה שאנחנו בגלות אין לנו תועלת בידיעתם. וכן המצוות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת הכוהנים וטומאתם מה התועלת שיש לנו עתה בידיעתם. כי הנה התשובה בזה היא שכל העניינים שבאו בתורה, מאי זה מין שיהיו, הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה עליונה ולימוד אלהי בה יעיינו כל בעלי דת, עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות ההם. וכמו שאמר ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את אשר תעשון. ואמרו חז“ל: ושמרתם - זו משנה, ועשיתם – כמשמעו. ובזאת המדרגה מהמעשה שיש בו לימוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים בשלמות. ואין להם הבדל משעת המעשה לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בענייני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו היום הזה כיום המעשה עצמו. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקורבנות ודיני טומאה וטהרה, אף שהמעשה בפועל בהם בטל, כי השכלתם לא בטלה, וכבר יקנה האדם בזיכרונם תמיד ההכנעה לפניו יתברך. וכמו שכתוב זבחי אלהים רוח נשברה. והוא עצמו מה שאמרו חז"ל: זאת תורת העולה למנחה ולזבח השלמים, מלמד שכל העוסק בפרשת קורבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבה. וזה כי כמו שיועיל המעשה ההוא כשנעשה, להעמיד נגד רעיוניך יראת האלהים ורוממותו, ככה יכונו מחשבותיך להשכיל גדולתו וחכמתו, ולהידבק בו בהשכיל העניין הנכבד אשר אליו התיישרו מצוותיו. והמקרא והעיון ללמוד ולעיין באמיתת המצוות ההן, הוא יביאהו באמת אל ההצלחה האמיתית. וכן הוא בכל המעשים התורניים, עד שהייתה מפני זה התורה אשר בידינו כלי אומנות להכין לפנינו את הדרך אשר נלך להיות כאלהים יודעי טוב, לחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים.

And here's Reb Elchonon.

קידושין דף לא. ברמב"ן ס"פ אחרי הביא לשון הספרי (עקב מג) ואברתם מהרה דברים יא יז אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים רמב"ן ויקרא פי"ח כ"ח קאי במצוות שהן חובת הגוף הנוהגות בחו"ל כי עיקר המצוות ליושבים בארץ ה' וע"כ האבות שקיימו כל התורה לא קיימוה אלא בארץ ולא בחו"ל ונראה ביאורו לפי מ"ש בקובץ הערות בדוגמאות לביאורי אגדות על דרך הפשט בשם בעל מסילת ישרים דבכל מצוה יש שני דברים א' הטעם שבשבילו נצטוינו לעשותה ומפני הטעם הזה ראוי היה לקיים המצוות גם קודם הציווי כמו שעשו האבות ב' אחרי שנצטוינו צריך לקיים ציווי ה' וכ"ז בארץ אבל בחו"ל אינו רק ציווי גרידא לנהוג בחובת הגוף כי טעמי המצוות אינן שייכין רק בארץ וע"כ לא קיימו האבות את התורה בחוץ לארץ

The Mabit and the Shlah and the Abarbanel and the Nefesh Kol Chai are interesting.  But I would say that they intended their words to fall under the rubric of Hashkafa, not Halacha.  If you don't have a lulav, you will not mitigate the loss a ki hu zeh by reading the parsha of the Daled Minim. Even if they mean it le'halacha, it is not brought down anywhere, and nobody does it, other than in the case of Kodshim.

Having said all this, I have to mention what Rav Chaim Kanievsky says in his introduction to Nachal Eisan, quoting the Chafetz Chaim who brings the Be'er Sheva.  It's interesting that Rav Chaim uses the expression יושלמו ע"י לימוד , which, to me, is very different than kiyum.

  
 והח"ח זצ"ל כתב במאמר תורה אור שנדפס בתחלת אסיפת זקנים פ"ד בשם הספרים שכל אדם חייב לקיים כל הרמ"ח מ"ע ושסה ל"ת ועי"ז נשלם כל נפשו לעייל והמצות שא"א לקיימן יושלמו ע"י לימוד הענינים ההם כאילו קיימם וגם הביא שם בשם באר שבע שהמצות שא"א לקיימן בזה ז החיוב יותר גדול ללמדן מהמצות שאפשר לקיימן מטעם הנ"ל 

Other mekoros: The Smak in his hakdama, which I didn't see inside yet, and 

Ohr HaChaim in Vayikra:

או ירצה ע״ד אומרו זאת התורה לעולה ולמנחה ודרשו ז״ל אדם עוסק בפ' עולה מעלה עליו כאלו הקריב עולה וכו׳ ע״ד אומר ונשלמה פרים שפתינו  לא זה בלבד אלא כל מצוה ומצוה שאינה בפרק השג יד כשאדם לומד מצותה בתורה כאלו עשאה והוא מאמר הכתוב ואם בחוקותי תלכו ואת מצותי וגו׳ אותם שאין מציאות לעשותם תשמרו פי׳ תהיו מחכים אותם מתי יבואו לידכם לעשותם מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם ג״כ והוא או׳ ועשיתם אותם לומר לא שכר מחשבה לבד אני נותן והגם שכתבנו בסמוך ות״ת כנגד כולן יש מצות שמבתלין ת״ת בשבילן כגון מעשה הקרבנות וכדומה ולבחינה זו צריך שילמוד מצות׳ ויקו לעשותם: 

חתם סופר, תורת משה, פרשת נצבים, ל:י"ד

לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים וגו' בפיך ובלבבך לעשותו. כי לעיל אמר ושבת עד ה' וגו בכל לבבך ובכל נפשך, פי' כי בתחלת התשובה ואנחנו בחו"ל ואין לאל ידינו לקיים המצות ע"כ ככל לבבך ובכל נפשך, היינו שמשתוקק ומתאוה לקיים ונשלמה פרים שפתותינו, ושוב אח"כ אחר שכבר והביאך ה' אל הארן אשר ירשי אבותיך אז ואתה תשוב ותשמע בקול ה' אלקיך לעשות בפועל ממש. והכי קאמר לא בשמים שתאמר (בגלות האחרון) אין לנו בהמ"ק כי הוא (בנין לעתיד) בנוי ומשוכלל בשמיס ואיך אקריב קרבנות, ולא מעבר לים שתאמר אנחנו בחול מדינת היםס ואיך אקיים מצוות התליות בארץ, לא תאמר כן, כי קרוב הדבר בפיך בלימוד הדינים ינשלמה פרים, ובלבבך להשתוקק לעשיתם, ואז לעשותו תזכה לעשותם בפועל. 

חתם סופר דרשות חנוכה  סז: 

על הניסם וכו' להשכיחם מתורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך. פי' כי א"א להעביר על חוקי רצונך היינו מצות עשה, בשלמה ל"ת יכול לאנס לאכול נבלות וכדומה, אבל שלא לקיים מ"ע הרי הישראל יעסוק בתורת עולה כאלו הקריב ובתורת תפילין וציצית, כאלו הניח תפילין וציצית אך הם רצו להשכיחם תורתיך וממילא להעבירם על חוקי רצונך