Questions for Teruma

In 2025 I used 3, 4, 6, 7, and 8.  I actually had to use 5 too because Avremi Isenberg said the answer to 6 before the Kriah.

 1.          How do we know that besides the description of the Menorah and its accessories, Moshe was shown their image.

 

2.           Which two vessels were hammered out of a block of gold.

 

3.           One who seeks wealth should face north when he davens. For wisdom, south. Why?

 Alternatively: Where should the Rabbi's seat be, and where should the presidents of the shul's seat be.

 

4.           Itemize the living things that were needed to build the Mishkan.

 

5.           In one place, the torah describes things that were carefully lined up to face each other as “a man to his brother.” In two other places, other things are described as “a woman to her sister.”

 

6.           Where did they store the badim of the Aron when they were not traveling.

 Alternatively: There are many mitzvos asei in the Parsha. Name the one issur in the parsha.

 

7.           There is a machlokes in Menachos 88b whether the lamps that held the oil were a fixed part of the Menorah or removable. Bring a proof from the simple language of our parsha.

 

8. Of the four keilim, service vessels, commanded in the parsha, we are told what to do with three of them but we are not told what to do with the fourth.  Tell me what they are.

 

9. In Hebrew, a beginning Mem can be a mem hamakom; it means “the place of.” Example: Rashi in 25:8 says that says Mikdash means ועשו לי מקדש. וְעָשׂוּ לִשְׁמִי בֵּית קְדֻשָּׁה. Give me three other examples in the parsha.

 

 

 

1.  25:39, 40.  

כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כׇּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה׃ וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר׃

It also says אשר הראית בהר on the general construction in 26:30, וַהֲקֵמֹתָ אֶת־הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הׇרְאֵיתָ בָּהָר. Rashi there says שֶׁאֲנִי עָתִיד לְלַמֶּדְךָ וּלְהַרְאוֹתְךָ סֵדֶר הֲקָמָתוֹ. So what is different here? This is addressed in Menachos 29a and Tosfos there dh hacha. The Gur Aryeh is the best discussion that I know of, and he also addresses 25:9. Here is the Gur Aryeh.

מגיד שנתקשה וכו'. דאם לא כן למה הוצרך לומר "וראה ועשה בתבניתם". ואף על גב דבמשכן נמי כתיב (להלן כו, ל) "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר", אמרו בפרק הקומץ רבה (מנחות כט.) שם כתיב "כמשפטו", ו"משפטו" שייך לומר על שהיה מלמד אותו סדר הקמתו, ו"הראית" דכתיב שם כמו "אתה הראית לדעת" (דברים ד, לה), דשייך בענין הידיעה לשון ראיה. אבל כאן דכתיב "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה", לא שייך בענין ה"תבנית" לומר ראיה, אם לא הראה לו הקב"ה תבניתם ממש. וקשה, דהרי כתיב למעלה (פסוק ט) גם כן "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", והתוספות בפרק הקומץ (מנחות כט. ד"ה הכא) הקשו זה, ותרצו דהכא כתיב "אשר אתה מראה בהר", מה הוצרך לומר "בהר", רוצה לומר בודאי שבהר ירד מנורה של אש, אבל לעיל דכתיב (ר' פסוק ט) "כאשר אני מראה אותך", יש לפרש אותו כמשמעו, על ידי למוד והודעה. אלא דקשיא לי על פירוש התוספות, דאם כן מה שכתוב (ר' להלן כו, ל) "והקמות את המשכן אשר הראית בהר", ורוצה לומר שהיה מלמד לו סדר ההקמה, אם כן "בהר" למה לי, כיון דלא קאי על משכן האש שירד מן השמים:

ולי היה נראה לומר דלא דמי, דלעיל כתיב (פסוק ט) "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'", ורוצה לומר שהראה לו הקב"ה בלמוד את תבנית המשכן שיעשו בסוף, ו"תבנית" דכתיב בקרא קאי על המשכן שיהיה נעשה. אבל כאן דכתיב "וראה ועשה בתבניתם", אין לפרש שיהיה עושה אותם בתבניתם שיהיה להם בסוף, דאין לומר 'עשה כלי זה בתבניתו שיהיה לו בסוף', כי הבי"ת של "בתבניתם" לא יתכן לפרש כך, שהרי עושה תבניתם עצמו, לא "בתבניתם", ולפיכך צריך לפרש "וראה ועשה בתבניתם" שהיה מראה לו תבנית שלהם, ואמר לו "עשה בתבניתם", ופירוש ברור הוא מאוד:

אבל על דברי רש"י יש לדקדק, שאמר 'מלמד שנתקשה משה במעשה המנורה', ואם כן איך יאמר "בתבניתם" לשון רבים, אבל בגמרא (מנחות כט.) קאמר 'מלמד שמנורה של אש ושלחן של אש וארון של אש ירדו מן השמים', פירשו "בתבניתם" על שלשתן. ואין להקשות מהא דאמר שם 'ג' דברים נתקשה משה עד שהראה לו באצבע; מנורה, שרצים, חודש'. דמשמע שלא נתקשה משה רק במנורה, ופירש הרמב"ן דרבי יוסי דקאמר כי ארון של אש ומנורה ושלחן של אש ירדו מן השמים פליג אהא דקאמר רבי ישמעאל דג' דברים נתקשה משה. ואין צריך לומר דפליגי, דלא קשה, דשאני התם שהראה הקב"ה למשה באצבעו, וזהו כי נתקשה במנורה עד שהוצרך להראות לו באצבעו כך תעשה וכך תעשה, כי כאשר מראים לאדם הצורה והוא מבין מיד – אין זה נקרא שהיה קשה עליו, אבל זה שהוצרך להראות באצבעו בענין זה וזה תעשה – נקרא בודאי קשה. אבל לפירוש רש"י שאמר כי משה נתקשה במנורה, ומביא ראיה מהא דכתיב "וראה ועשה בתבניתם", דזה הכתוב מדבר במנורה ושלחן וארון, כדמשמע "בתבניתם" ולא 'בתבניתו', קשה:

ויראה כי דעת רש"י כי כל כלי המקדש הראה לו, ולא בשביל שהיה קשה על משה להבין את צורת שאר הכלים, רק בשביל שהוצרך להראות לו המנורה – הראה לו הכל, שכל כלי המשכן הם כמו כלי אחד, שהם צריכים זה לזה, ואין זה בלא זה, ולפיכך אילו היה מראה לו המנורה בלבד היה כאילו הראה לו חצי דבר, ואין זה [ראוי] כך לעשות להראות לו חצי דבר, שאין זה תבניתו שלימה, והכתוב אומר "ועשה בתבניתם" תבנית שלם, ולכך הראה לו כל הכלים. והשתא לא קשה גם כן מהא דלעיל, דג' דברים נתקשה – מנורה שרצים חודש, ואחר כך מביא שם (מנחות כט.) רבי יוסי אומר ארון של אש ומנורה של אש ושלחן של אש ירדו מן השמים, היינו דודאי שלא נתקשה רק במנורה, אך כי כאשר הראה לו המנורה היה מראה לו כל הכלים, כך דעת רש"י:

 

 

2,   The Kapores with the Keruvim, and the Menora.

25:18  וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת׃

25:36  כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר׃

3,  BB 25b  אמר רבי יצחק אהרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין בוסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום 

Worth knowing: הליכות שלמה תפילה פ"ח ס"א says it means davka when you daven for that thing, not the whole Shmoneh Esrei. But this is a daas yachid mamash and seems to be contradicted from an open Gemara.

As for Rabbi and President's seats; If you are setting the shul up to reflect the Mikdash, then the Rabbi should be where the Menora was, in the south, and the president where the shulchan was, in the north. If the Aron Kodesh is on the east, that means the rabbi would be your right and the president on your left. In the Mishkan and Mikdash it was the opposite, because the aron kodesh was on the west side.

However, the Pri Megadim in OC 94, brought in the MB 94 sk 11. says the Rov should sit to the north of the aron kodesh, because when he davens he will turn toward the aron kodesh, meaning he will turn southward, which is proper, because he ought to be davening for chochma.

I said that this is talui in the machlokes Louis Brandeis and his professor in Harvard law. 

In another incident, the (openly anti-semitic) professor continued his antagonism and asked Louis a question during a test. He asked, "If you found a bag of wisdom and a bag of money on the street, which one would you take?" Louis replied, "The one with the money, of course." Attempting to stereotype Louis as greedy, the professor said he would have chosen wisdom. Louis cleverly responded, "Each one takes what he doesn't have."

Accordingly, it seems to me that the Rov ought to daven for wealth, and the president for wisdom. But I guess according to the Pri Megadim the pshat is that each davens to be able to do their job better.

 4,   Sheep for wool. Goats for skin and also goat hair. The Tachash. Whatever the Tcheiles was extracted from. The worm that provided the dye for תולעת שני, according to the Yerushami Kilayim 9:1, and the ibn Ezra, the Kil Yakar Vayikra 14:4, the Noda BiYehuda OC II:3 and the Malbim in Yeshaya 1:18 learn learn like that. However, Rashi in Yeshaya, the Rambam in Parah Aduma 3:2, the Rashbam, and Rabbeinu Bachaya in 25:3 all say that the dye comes from a plant associated with that worm, not the worm itself.

5.   Ish el ochiv  The Kruvim.  

Isha el achosa, the covers, the hooks of the covers, and the pegs of the amudim.

Ish el ochiv, 25:20

וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶ֨ל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃

Ishal el achosa 26:3,5,6

חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֗ת תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃ 

וְעָשִׂ֜יתָ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וְכֵ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ 

חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֮ בַּיְרִיעָ֣ה הָאֶחָת֒ וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃ 

וְעָשִׂ֕יתָ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וְחִבַּרְתָּ֨ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד׃

and the pegs of the amudim in 26:17

שְׁתֵּ֣י יָד֗וֹת לַקֶּ֙רֶשׁ֙ הָאֶחָ֔ד מְשֻׁ֨לָּבֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ כֵּ֣ן תַּעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל קַרְשֵׁ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃

6.   25:15  בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ.

7.  See 25:36-7

כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ 

וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ׃

and Or HaChaim Bamidbar 8:2.

Yes, it’s a machlokes Tannaim in מנחות פ'ח:ת, but the Ohr HaChaim says it’s clear in the pesukim that they were separate, and he is sorry he wasn’t in Bavel to show how clear it is in the words.

8.  This is Reb Chatzkel Abramsky's diyuk.

We are told what to do with the Menorah, the Shulchan, and the Aron. We are not told what to do with the Mizbei'ach.

וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ (25:10)

וְ וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד (25:30)

וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת⁠־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ (25:37) .

Why? Reb Chaim Brown says because the Mizbei'ach is not a kli, it is part of the tzura of the Mikdash, and this is why it was so much larger in the Mikdash, as opposed to the other keilim. 

9.   Mizbei’ach; Menorah: Mishkan.

Reb Leib Bakst's Beis Din

 The story is well know, and I've mentioned it before, here, as I verified it with Reb Yehuda Bakst. 

When Harav Bakst was a young man in Shanghai, he was stricken with severe appendicitis, and he hovered between life and death.  He dreamed that he was in front of the Beis Din shel Ma’alah, and the Mashgiach, R’ Yeruchem, was on the Beis Din.  The members of the Beis Din were arguing about who is more chashuv, Malachim or people. Some said that people are more chashuv, because Malachim can only do one thing, but people can do many things at one time. They then asked Rav Bakst, what does he say, does this mean that people are better than Malachim? He said he did not want to answer. They told him that he had no choice, and he had to answer. So he told them that this did not prove that people are better, because pshat that a Malach can do only one thing is that when he does his shlichus, he does it with his entire being, with all his kochos. But when people do more than one thing at a time, it is because they are not doing the things they are doing 100%, they are not being done perfectly. Even for people, if they need to do something perfectly, they can only do one thing at a time. R’ Yeruchem said that what he said was good, and the Beis Din paskened that he will live. And then he woke up. When the Mirrer oilam wanted to make a shinui hasheim, he refused, saying that Beis Din had already paskened that he will live, and he will live, and there is no reason to make a shinui hasheim. 

My son, Reb Shlomo, said this at a Sheva Brachos this week, and he added that the Choson had this quality of giving himself over b'leiv vonefesh to his hasmada in Torah. But he added that Rav Bakst really was saying (or, we can say with Rav Bakst's yesod,) that it is possible to have the maalos of both Ben Adam and Malach. Of course, single minded focus, doing something with all you kochos, is the ultimate. But when a person seeks the one goal of Shleimus, of being a true Eved Hashem, then many other things are just pratim in the great over-arching goal. Everything that he does is evaluated according to its effectiveness in achieving the tachlis of being an Eved Hashem. Such a person has the maalah of a Ben Adam who can do many things, but he also uses the quality of Malachim, to be focused entirely on the one tachlis of life and to shatz opp everything he does with that measure. So the biggest maalah is to have the ability to focus totally on one tachlis, not just one nekudah. 

We realized that with this in mind, we can imagine who the other two Dayanim on the Beis Din shel Maalah were (and we were able to connect it to the Parsha.) Rav Bakst said one of them was Reb Yerucham. I think the other two were the Rambam and the Ramban.

It is well known that the Rambam (and the Chinuch) holds that there is only the mitzva of building the Mishkan. All the keilim are not separate mitzvos from the Taryag. When you build the Shulchan, the מצוות צריכות כוונה is the Mitzva of ועשו לי מקדש, the general mitzva of Binyan Hamishkan, because the Shulchan is just a pratt in the mitzva of building the Mishkan. The Ramban says no, every kli is a mitzva bifnei atzmo. True, the fabrication of the Menorah and lighting the Menorah are one mitzvah, but that mitzva, and building the Aron and the Mizvbeiach and the Kiyor, are independent of the general mitzva of Binyan Hamishkan and are counted individually among the Taryag. When you build the Shulchan, you say asher kidshanu to build a Shulchan.

So the Rambam and the Ramban were arguing about this. The Rambam said that the ikkar was the tachlis, and once the person has the tachlis in mind, every pratt is just an element in accomplishing the tachlis. So, too, a person can do innumerable things, but it is possible to do these many things with total dedication and focus on the ultimate tachlis of being an eved Hashem, and it is called one thing. The Ramban said, no. When Hashem gives a tzivui, you do the pratt, you focus on doing what you are told, and it is not for you think about how your particular peula fits into the purpose of the universe. That is the maalah of a Malach; his focus is to do the peulah with which he was entrusted and nothing else matters. Ultimately, it was the Isaiah Berlin dialectic - "The fox knows many things, but the hedgehog knows one big thing" 

So they couldn't come to a conclusion, and they said to the third Dayan, Reb Yerucham, which is better. To have the general tachlis focus of a human being, or a Malach's tight and exclusive focus on a particular task. When Reb Yerucham saw Rav Bakst, he said, good, what do you say? Rav Bakst answered that if a person does many things separately, then it is a flaw, compared to Malachim. But if he can have a heavenly perspective, and see that Shleimus HaAdam is the ultimate goal of being an Eved Hashem, then he has the multitasking power of Man combined with the laser focus of a Malach, and that is really what the Ribono shel Olam expects from us.

Teruma, veyikchu li

(I don't post nearly as much as Reb Chaim Brown's blog. He has, for example, forty seven divrei Torah on Parshas Toldos and twenty eight on Terumah. But by my standards, this is a lot - I have twenty one Torah thoughts on Teruma. So if you ever hear someone complaining, oy, I have to speak this week, what am I going to say on Parshas Teruma, that just means he's not paying attention.) 

I saw something nice from Harav Mordechai Eliahu, which I am sharing. Ashkenazi that I am, if I were asked, I would make some changes in the final paragraph that would make it more clear to me. 

מתוך 'קול צופייך' גיליון 394

ויקחו לי תרומה – נתינה שיש בה הנאה

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן - "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר תשס"ז

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן - "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב). 

ויש לשאול, מדוע נאמר "ויקחו" היה צריך לומר " ויתנו   לי תרומה", או " והביאו   לי תרומה" ?

ונראה לבאר זאת על פי דיני קידושין. אם האיש נותן לאשה טבעת ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" - היא מקודשת. אבל אם האשה היא זו שנתנה את הטבעת לאיש ואומרת לו: "הריני מקודשת לך בטבעת זו" - כל דבריה בטלים ומבוטלים. אבל אם נתנה האשה כסף לאדם נכבד וחשוב, ויש לה כבוד והנאה בעצם לקיחתו את הכסף ממנה, ואמר לה: באותה הנאה שקבלתי ממך את הכסף תהיה מקודשת לי - היא מקודשת.

כך הקב"ה אמר לעם ישראל: אתם מקודשים לי כמו שכלה מקודשת לבעלה. אבל הרי אין לנו את האפשרות לתת לקב"ה מאומה שהרי הוא אדון הכל, ואין דבר בעולם שאיננו מאיתו יתברך שמו ויתעלה ? אלא יש לנו הנאה מכך שהקב"ה קיבל את תרומתנו למשכן, ואנו גם מקבלים כבוד, ולכן נאמר "ויקחו".

I would modify it to explain that the RBSO is mekadeish Klal Yisrael; there is really no need for us to give anything. So the words 

 אבל הרי אין לנו את האפשרות לתת לקב"ה מאומה שהרי הוא אדון הכל, ואין דבר בעולם שאיננו מאיתו יתברך שמו ויתעלה

only make sense after inserting something else: The point is that the RBSO wanted, for His own reasons, that Klal Yisrael do the peulah that effected the Kiddushin, through the mechanism of מתנה לאדם חשוב. But giving something to the RBSO is impossible, because anything we give was already His. The chiddush here is that kiddushin by means of מתנה לאדם חשוב does not really require that the אדם חשוב be קונה a מתנה. As long as the אדם חשוב shows favor to the אשה המתקדשת, that's all that is necessary. So there is totally no נתינה here, but no נתינה is necessary here. All that is necessary is that the מתקדשת benefit from favor that is shown as a result of the RBSO accepting our Terumah. There was a לקיחה by Klal Yisrael of the favor Hashem gave us by accepting what we looks like a nesinah, which really wasn't a nesinah at all. 

On the topic, there are two famous ideas about the mercurial and commutative nature of money and charity, and one that I just saw a few days ago in the very thorough Chumash that gathers everything said by and in the name of the Gaon.    (I've written about the first two here as well.)

We all know that ונתנו of ונתנו איש כופר נפשו is a palindrome. This has been used both to mean that one who gives receives at least as much, and also in relation to the גלגל החוזר בעולם, as in Shabbos 151b, 

אמר לה רבי חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך אמרה ליה מילט קא לייטת להו אמר לה קרא קא כתיב כי בגלל הדבר הזה ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם

It is also well know that צדקה is a palindrome by using א"ת ב"ש. That works in both ways as well :)  .

The new thing is from the Gaon, who says that the letters that precede כסף are עני. (Backwards.) The Gaon uses this in connection with the Gemara in the end of Brachos (64a) 

אמר רבי אבין הלוי: כל הדוחק את השעה — שעה דוחקתו. וכל הנדחה מפני השעה — שעה נדחת מפניו

that the difference between the two is only a matter of being in the right place at exactly the right time, and that the two are intimately connected.

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment Three

Reb Moshe in the Darash derives important יסודות from the יתדות, a lesson from these alternative methods of keeping the יריעות, the fabric and leather panels that covered the Mishkan, in place.

וכל יסדות החצר נחשת (כז יט) 

רש"י מסתפק ביתדות אם כובדן עושה שלא יגביהם הרוח או תקועין בארץ, ונראה דילפינן מזה שצריך כל אדם להשתדל שבכח עצמו מצד ידיעתו והבנתו לא יגביהנו הרוח בכל מקום שיהיה. אבל מתחלה יהיה זה ע"י אחרים היינו ע"י התמדתו בישיבה בין מורים וחברים שישפיעו עליו להתחזק בדרך ה', עד שמזה יבא שיהיה חזק בעצמו שלא יגביהו אותו ויטלטלוהו הרוחות הרעות והכפירה אף כשיהיה לבדו.

In other words, when you create your own Mishkan, your wellspring of Kedusha and shelter from pernicious forces, you have to make sure that the wind will not blow it away, and that that its lines will remain straight, that it will neither sway nor slump. This requires that you do two things. One is that you you need to be anchored, thoroughly grounded in a community, amidst a cohort of good and wise עובדי השם, who by instruction and example help you to grow intellectually and spiritually.  The other is that you, through your personal work on ידיעת התורה and מדות תרומיות and זיכוי הרבים, achieve a personal gravitas that will give you the wisdom and strength to stand steadfast.   

To build a בית נאמן בישראל, you have to be both weighted and staked.

Yasher koach to Rabbi Avrohom Bukspan.

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment Two

 We brought Rashi's alternative explanations of what kept the Mishkan covers from being blown about by the wind and from sagging into the Mishkan. Either there were weights on the hanging edges, or ropes that attached them to stakes driven into the ground.

The Gemara in Shabbos 27b-28a

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים, אלא פשתן

Rashi

אינו מטמא טומאת אוהלים - אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן - שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא:

(It is not only Pishtan, it is anything that is called "ohel" by the Mishkan, including wool and leather.)

Tosfos holds that this susceptibility to tuma is even if the Ohel is actually attached to the ground.  Proof that Tosfos holds like that is because he asks, how can it be that the Ohel is tamei, but we have a rule that something that is mekabel tuma is not a barrier to Tuma, and the Mishna in Ohelos says that an ohel made of "sadinim" are a barrier to Tuma! They shouldn't be, if they are tamei themselves. Tosfos answers that the Mishna is talking about silk, not linen, sadinim that are attached to the ground.

וקשה לר"י דתנן באהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצין סדינין של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וי"ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינן מטמאים ורשב"א פירש במשניות בע"א:

Obviously, Tosfos holds that everything, even non-linen, is mekabel Tuma if it is merely draped over a frame to function as a shelter, because it would not lose its din keli. What distinguishes linen is that it is mekabel Tuma even if is fully attached to the earth, and it loses its din keli, but it is mekabel tuma as an ohel of pishtan. This opinion is shared by the Ramban, Tos Rid, and the Raavad Tu'M 5:12.

Other Rishonim hold that the din tuma of ohel pishtan is only if it is draped over a frame, but NOT if it is attached to the earth. This is the Tosfos HaRosh, and the Rosh in Keilim 27:1 and the Smag.  (and possibly the Rambam in Tu'M 5:12.) The Rashba goes even farther. The Rosh holds that the exclusion of tents from Tumah is only if they were originally manufactured to serve only as tents. The Rashba holds that even pishtan, if it was originally a regular garment or keli, draping it over a frame to serve as a tent would remove its susceptibility to Tumah - even תלוש ואחר כך חיברו. In any case, this group of Rishonim holds that if it is literally attached to the ground, it is never tamei, not even pishtan.

(The Rashba that Tosfos brings just says that the rule of כל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה does not apply to an ohel.)

It seems clear that this whole machlokes depends on whether the Mishkan itself was weighted or staked. Tosfos ודעמיה hold that the Mishkan was staked, mechubar mamash, and and the gzeira shava that teaches tuma by all such ohalim is that even mechubar mamash of pishtan is mekabel tumah.  The Rosh ודעמיה hold that the Mishkan was just weighted. The limud teaches that tents that were made of other materials, even if not attached to the ground, are not mekabeil tumah - they lose their din keli. But pishtan is still mekabel tumah even if it serves as a tent. This does not teach anything about mechubar mamash, and  mechubar mamash is never mekabel tumah.

I should have realized this would happen, but I found that the Cousin Rav Yechiel Michel Feinstein says this nekuda also.  I guess that even if I'm not the first to realize this, it's nice that the first was the Torah giant Reb Yechiel Michel.

In his Sefer on Chumash, end of Teruma:

 ובפירש"י ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורין וכובדן מכביד שיפולי היריעות שלא ינועו ברוח וכו' ונראה דבזה תליא פלוגתת הראשונים בדין טומאת אהלים דמבואר במשנה שבת דף כ"ז ב' דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ובגמ' שם דף כ"ח א' ילפינן לה ממשכן דקרוי אהל ונחלקו הראשונים אי מטמאין גם כשהן מחוברין וכן הוא דעת התום שם והראב"ד פ"ה מהלכ' טומאת מת הי"ב אכן דעת הרמב"ם שם נראה דס"ל דאין מטמאין מחוברין אלא דווקא כשעשויין אהלים עי"ש וי"ל דהרמב"ם ס"ל דבמשכן היו היתידות תלושין ולא מחוברין בארץ ומש"ה דווקא אהל שאינו מחובר מיטמא כמו משכן אבל הראב"ד והתוס' ס"ל דהיתידות היו תחובין בארץ ומש"ה איכא טומאת אהלים גם במחובר והארכתי בזה במקום אחר. 

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment One.

 What kept the roof of the Mishkan, the יריעות, from sagging in middle, or flapping in the desert wind? Fabric or leather of that great an unsupported span would not remain horizontal.  True, the material of the Yerios was quite heavy, but it was as heavy in middle as it was on the sides. Specifically, the middle was ten amos wide, and over the Kerashim and hanging down the sides were a total of eight or nine.  If you've ever had a sukkah cover that doesn't rest on the schach, you know that it's going to sag in middle, even without rain. The answer is, the Yerios had copper bars, or pegs, or stakes - יתדות - to keep them in place.

We are not talking about the קלעי החצר. Everyone knows that the curtains around the Chatzer had מיסרים ויסדות, ropes and stakes. We are talking about the יריעות המשכן.

 

Teruma, Shemos 27:19

לכל כלי המשכן בכל עבודתו וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחושת

Rashi in Teruma says he is not certain whether the copper pegs, or stakes, were attached directly to the ends of the material to weigh the Yerios down, or  were attached with rope to the יריעות and hammered into the ground, but he leans towards the latter.

. כְּמִין נִגְרֵי נְחֹשֶׁת עֲשׂוּיִין לִירִיעוֹת הָאֹהֶל וּלְקַלְעֵי הֶחָצֵר, קְשׁוּרִים בְּמֵיתָרִים סָבִיב סָבִיב בְּשִׁפּוּלֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא הָרוּחַ מַגְבִּיהָתָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם תְּחוּבִין בָּאָרֶץ אוֹ קְשׁוּרִין וּתְלוּיִין וְכָבְדָּן מַכְבִּיד שִׁפּוּלֵי הַיְרִיעוֹת שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָרוּחַ, וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁשְּׁמָן מוֹכִיחַ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם תְּקוּעִים בָּאָרֶץ, לְכָךְ נִקְרְאוּ יְתֵדוֹת, וּמִקְרָא זֶה מְסַיְּעֵנִי אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח (ישעיהו ל"ג):

Indeed, in Vayakhel Rashi says only that pshat.

Vayakhel, Shemos 35:18

את יתדת המשכן ואת יתדת החצר ואת מיתריהם

Rashi there

יתדת. לִתְקֹעַ וְלִקְשׁוֹר בָּהֶם סוֹפֵי הַיְרִיעוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָּרוּחַ:

(Rashi in Naso, Bamidbar 4:32 possibly could be read either way, but he equates the Yerios and the Kla'im, which again implies that he assumes the latter pshat.

וִיתֵדוֹת וּמֵיתָרִים הָיוּ לַיְרִיעוֹת וְלַקְּלָעִים מִלְּמַטָּה, שֶׁלֹּא תַגְבִּיהֵם הָרוּחַ)

I do not know know if these putative ropes and stakes pulled the Yerios directly downward and held the sides vertical, or tented outward, and I don't think it matters much. It seems to me that the Gemara in Shabbos 98b implies they were vertical  (לרבי יהודה מיגליא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מיגליא אמה דקרשים.), while the Chizkuni implies they were pulled to form an angle (ומושכין בכח המיתרים ונועצין היתדות בארץ והיריעות נמתחות יפה כדי שלא תהיינה שחות ונופלות בתוך המשכן מתוך כבדן וממעטת חללו).

What I do know is that that the character of these stakes explains a whole bunch of interesting machloksim of  Rishonim on several different topics, and I seem to be the first to point this out.  (לעניות דעתי)  (not really.)

When Nadav and Avihu died, why didn't their bodies cause the entire Mishkan and its contents to become Tamei? The Gemara in Shabbos learns from והזה על האהל in Chukas that a meis causes tumah to the ohel itself, if it is made of the materials used in the Mishkan. But we do not find anywhere that they had to take the whole Mishkan apart, and do טבילה והזאת מי חטאת on it.

This question was asked by the Rishonim, who, for some reason, primarily focus on the ohel itself and not on the keilim in the Mishkan. 

Rebbi Eliezer and Rabbi Akiva in Toras Kohanim argue whether they died outside the Mishkan, or in the Heichal mamash.

The Daas Zkeinim Shemini 10:2 asks, 

וימותו לפני ה'. פלוגתא איכא בתורת כהני' רא"א שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים ליכנס שנא' ויקרבו וישאום בכתנות' וא"כ מאי לפני ה' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ רע"א לא מתו אלא בפנים שנא' לפני ה' ומאי ויקרבו וישאום בכתנות' מלמד שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררום והוציאום לחוץ. ותימה לדברי ר' עקיבא א"כ נטמא המשכן דאיקרי אוהל מטומאת מת וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל וכן כתוב בפירוש ומפתח אהל מועד לא תצאו דבשלמא לר"א א"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם יציאת נשמה אלא לר' עקיבא קשיא וצ"ע:

The Baal HaTurim 10:4 there answers

קרבו. בתורת כהנים פליגי איכא מאן דאמר בחוץ מתו כיון שהלוים נכנסו לשם ומה דכתיב וימותו לפני ד' נגפם המלאך והוציאן לחוץ ואיכא מאן דאמר בפנים מדכתיב לפני ד' ומה דכתיב ויקרבו וישאום שהטילו בהם חנית וגררום והוציאם לחוץ ואע"פ שאין חלוק בין כהן ללוי בשלא צורך עבודה אפי' כהנים אינם נכנסים ולצורך כגון לפנות טומאה אפי' לוים נכנסים אם אין כהן והכא לא הי' כהן שלא היו רשאים לטמאות מ"מ כיון דאפשר לגוררם בחנית לא חשיב לצורך ואסור ליכנס. והשתא למ"ד בפנים מתו א"כ נטמא המשכן טומאת מת והיה צריך טבילה והזאת שלישי ושביעי שהרי אהל של פשתן מקבל טומאה ולא מצינו שנתפרק המשכן אחר כך שהרי לא פסקו מעבודתן. וי"ל כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע ולא מקבל טומאה:

The Minchas Chinuch in Kometz HaMincha 264 asks, what do you mean it was not mekabel tuma because it was mechubar? But the Gemara in Shabbos learns from the Mishkan that an ohel itself is mekabel Tumah even if it is mechubar!

מצוה רס"ד מבואר שם דלדברי המדרש מתו נדב ואביהו בהיכל. וראיתי בטור על התורה פ' שמיני הק' שהרי המשכן היה של פשתן ונטמא בטומאת מת וצריך הזאה וטבילה ולא מצינו שנתפרק המשכן. ותירץ כיון דכתיב על פי ה' יחנו וגו' חשוב קבוע ולא מקבל טומאה. וצ"ע היטב במס' שבת דף כ"ח ובתוס' ובהר"מ בפ"ה מה' טומאת מת במנ"ל שם ובהראב"ד דעיקר הלמוד שפשתן מטמא באוהל הוא רק בקבוע וצריך עיון גדול. ולא ראיתי לדעתי מקום לקושיא של הטור ולא תי' כלום וצ"ע רחב בדינים אלו:

It is my opinion that if the stakes were actually hammered into the ground, then it was mechubar mamash. If it was mechubar mamash, then the Gemara in Shabbos is saying that Mechubar Mamash is mekabel Tumah, and it doesn't make sense to say that כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע. Sure, al pi Hashem makes it super mechubar. But it's not more mechubar that mechubar mamash.

The Baal HaTurim must hold that the Yerios were not really mechubar. That's why they would be susceptible to Tumah if not for the unique status of מחובר מחמת דין "על פי השם"  The Gemara in Shabbos is assuming they were just weighted at the edges, and such an ohel is mekabel Tumah. It so happens, according to the Baal HaTurim, that this particular ohel was not mekabel tumah, but any such type of ohel would be mekabel tumah, so the drasha in Shabbos is valid. If the Baal HaTurim held that the Yerios were hammered into the ground, his teretz would not make sense.  Mechubar is mechubar.

The Minchas Chinuch assumed that they were hammered into the ground, and if the Gemara in Shabbos says that an ohel like the Mishkan is mekabel Tumah, then the Mishkan itself must have been mekabel Tumah despite being mechubar.  Apparently, the idea that they became Tamei does not bother the Minchas Chinuch.

As I said, this seemingly trivial issue actually is pivotal in several other machloksim among the Rishonim. I'm planning on at least three more installments, but each should be independently understandable.

Noach: Rainbows and Unicorns

In short: The Rainbow was a sign of Rachamim despite what mankind might deserve under Middas HaDin.  In that it represents the covenant between God and Man that despite our failings, God will not erase mankind, it would seem that the rainbow should be ominous and frightening,. But in fact, God endowed us with an aesthetic sense that sees a wonderful beauty in rainbows. Why is that? Shouldn't the sign of our failings be disquieting, repel the eye? My son, Harav Mordechai Eisenberg of Kollel Horaah of America, explained that the beauty of the rainbow alludes to the ability of Mankind to redeem itself and find Hashem's grace because of MIddas Rachamim. True, in the generation of Rav Shimon bar Yochai no rainbow appeared, because they could exist with Middas HaDin. We can not. So pointing out the rainbow is like saying, "Look how much Rachamim they need to exist." That's embarrassing. But the fact is that for us, the gestalt of the rainbow shows that there is Middas HaRachamim, that al pi Middas HaDin, we couldn't exist, and af al pi kein, we do exist, because of Hashem's Rachamim.  

(In the comments at Beisvaad, Menachem said, perhaps Middas Hadin is beautiful, despite how frightening it is, despite the rainbow's appearance to tell us we have failed and only survive because of the covenant. I wonder if it would be like "a terrible beauty," like a tornado, or a nuclear explosion. Since the rainbow represents something that is so elemental, so powerful and terrible and wonderful, it has to be beautiful.)

Speaking of rainbows, a common legend tells of the Unicorn, a one-horned animal. Over the last fifty years, it has become popular to imagine that Unicorn skin has all the colors of the rainbow. In a remarkable coincidence, the Torah tells us that the Mishkan was covered with the skins of the Tachash, and that this Tachash had indeed one horn and was rainbow colored. It is not unlikely that the beauty of the rainbow skins of the Tachash allude to the Bris of Ritzui and Kappara between the Ribono shel Olam and Klal Yisrael.

Additionally, the Unicorn is imagined as being proud of its brilliant hues. Indeed, Chazal do say exactly that: Onkelos translates Tachash as Sasgona. The Gemara explains that Sasgona is not the Aramaic word for the Tachash. As my father zatzal said, it can't be the Aramaic word for the Tachash, because the Gemara says it only existed for that moment when it was needed for the Mishkan, so there can't be an Aramaic word for the animal. It must be a description. That is why the Gemara says that Sasgona means Sas umispa'er be'gavnim shelo, it celebrates and prides itself in its beautiful colors.

I know that the Ramban at the end of Bo (13:17) says that

 אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, 

but af al pi kein, this has got to be a coincidence.  (My rebbitzen believes that mankind has a collective spiritual mind that intuits eternal truths, and these truths are often given voice by the great novelists and lyricists. She uses this to explain why Adams came up with 42, and many more examples. A structural mythologist would call it a mytheme.)

Below is a likut of sources and interesting discussions about the Tachash and the Unicorn.
Shabbos 28a:

גופא בעי רבי אלעזר עור בהמה טמאה מהו שיטמא טומאת אהלין

 מאי קמיבעיא ליה אמר רב אדא בר אהבה תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה טמא היה או טהור היה

 אמר רב יוסף מאי תיבעי ליה תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד 

מתיב רבי אבא רבי יהודה אומר שני מכסאות היו אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים רבי נחמיה אומר מכסה אחד היה ודומה כמין תלא אילן והא תלא אילן טמא הוא 

ה"ק כמין תלא אילן הוא שיש בו גוונין הרבה ולא תלא אילן דאילו התם טמא והכא טהור 

א"ר יוסף א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה

(Rabbi Elazar’s dilemma was mentioned above, and now the Gemara discusses the matter itself.) Rabbi Elazar raised a dilemma: With regard to the hide of a non-kosher animal over a corpse, what is the ruling? Can it become ritually impure as a tent over a corpse? 
The Gemara clarifies: What is the essence of his dilemma? Rav Adda bar Ahava said: The taḥash that existed in the time of Moses is at the crux of Rabbi Elazar’s dilemma. Was it non-kosher or was it kosher? 
Rav Yosef said: What is his dilemma? Didn’t we learn explicitly: Only the hide of a kosher animal was deemed suitable for heavenly service? (Certainly, the taḥash was a kosher species)
Rabbi Abba raised an objection. Rabbi Yehuda says: There were two coverings for the Tabernacle, one made of the reddened hides of rams and one of the hides of teḥashim. Rabbi Neḥemya says: There was only one covering for the Tabernacle, half of which was made of rams’ hides and half from the hides of teḥashim. And teḥashim were similar to the species of undomesticated animals called tela ilan. The Gemara asks: But isn’t a tela ilan a non-kosher creature? 
(The Gemara emends this statement:) This is what Rabbi Neḥemya intended to say: It was like a tela ilan in that it was multicolored; however, it was not an actual tela ilan. There, the tela ilan is non-kosher, and here, the covering of the tent was made from kosher animals. 
Rav Yosef said: If so, that is the reason that we translate the word taḥash as sasgona, which means that it rejoices [sas] in many colors [gevanim].

28b:

מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה 

אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא 

וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז

(The Gemara asks:) What is the halakhic conclusion reached about this matter of the taḥash that existed in the days of Moses?
Rabbi Ela'a said that Rabbi Shimon ben Lakish said that Rabbi Meir used to say: The taḥash that existed in the days of Moses was a creature unto itself, and the Sages did not determine whether it was a type of undomesticated animal or a type of domesticated animal. 
And it had a single horn on its forehead, and this taḥash was made available to Moses for the moment while the Tabernacle was being built, and he made the covering for the Tabernacle from it. And from then on the taḥash was hidden away.

מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו שמע מינה טהור היה דאמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס 

מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב 

וליפשוט מיניה דמין בהמה הוא כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא חדא קרן איכא למימר מין חיה הוא:

The Gemara comments: From the fact that it is said that the taḥash had a single horn on its forehead, conclude from this that it was kosher, as Rav Yehuda said in a similar vein: The ox that Adam, the first man, sacrificed as a thanks-offering for his life being spared, had a single horn on its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a horned [makrin] and hooved ox” (Psalms 69:32). The word makrin means one with a horn. 
(The Gemara asks:) On the contrary, makrin indicates that it has two horns. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Despite the fact that it is vocalized in the plural, it is written mikeren without the letter yod (to indicate that it had only a single horn.)
The Gemara asks: If so, let us resolve from the same baraita that just as it was derived from the ox of Adam, the first man, that an animal with one horn is kosher, derive that an animal with one horn is a type of domesticated animal. The Gemara answers: Since there is the keresh which is a type of undomesticated animal, and it has only a single horn, it is also possible to say that the taḥash is a type of undomesticated animal. 

Chulin 59b:

אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים רבי דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר א] כללא הוא והרי עז דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור כרוכות בעינן והרי שור דכרוכות וחלבו אסור חרוקות בעינן והרי עז דחרוקות וחלבו אסור מפוצלות בעינן והרי צבי דאין מפוצלות וחלבו מותר חדורות בעינן הלכך היכא דמיפצלא לא דינא ולא דיינא היכא דלא מיפצלא בעינן כרוכות חדורות וחרוקות והוא דמיבלע חירקייהו והיינו ספיקא דעיזא כרכוז ההיא עיזא כרכוז דהואי בי ריש גלותא דעקור מלא צנא דתרבא מינה רב אחאי אסר רב שמואל בריה דרבי אבהו אכל מיניה קרי אנפשיה מפרי פי איש תשבע בטנו שלחו מתם הלכתא כוותיה דשמואל בריה דרבי אבהו והזהרו ברבינו אחאי שמאיר עיני גולה הוא: וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר: אמר רב יהודה קרש טביא דבי עילאי טגרס אריא דבי עילאי

Tosfos in Chulin:

וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר. וא"ת בפרק במה מדליקין (שבת דף כח:) אמר תחש קרן אחת היה לו במצחו וטהור היה מדאמר רב יהודה דאמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו והיכי דייק מדרב יהודה שהיה תחש טהור והלא כל אותן שיש להן קרן אחת אינן שוין דהא איכא קרש שהוא חיה ושור שהוא בהמה וי"ל דסמיך אמתניתין דבא סימן (נדה דף נא:) דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים ומסתמא אפילו בקרן אחת איירי מדאשכחן שור שהקריב אדם הראשון שקרן אחת היתה במצחו וטהור ומיהו כמו כן היה ו] לדקדק מקרש דהא חזינן שאין לו אלא קרן אחת והוא מעלה גרה ומפריס פרסה:

So, it appears that there were two one-horned animals: the Tachash, that was used for the Mishkan, and the Keresh. The Gemara positively identifies the Keresh as a Chaya, while it leaves open the question of whether the Tachash is a Chaya or a be'heima.

Both were kosher. 

The Tachash had a multi colored skin. The Gemara in Shabbos says that the reason Onkelos translates Tachash as Sasgona is because Sas b'Gavnin shelah, it rejoices in its multiple colors. As Rashi puts it,

 "תחשים" - (שבת כח) מין חיה ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו, 

that it rejoices and prides itself in its colors.

I found a very nice discussion about the Tachash on the Otzar HaChochma forum, as follows:

מיהו התחש, ומה יחודו

הודעהעל ידי אריה הכהן » ד' פברואר 06, 2019 4:26 pm

אחד מן הדברים שהביאו למשכן היה 'וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וגו' (פ' תרומה פרק כה'), שבזה עשו עוד כיסוי למשכן כפי שיבואר בהמשך: וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה: (שם פרק כו').

מיהו הבעל חי הנקרא 'תחש', ומה היה מיוחד בעורו? על כך בעז"ה במאמר שלפנינו.

הגמ' במסכת שבת (כח' ע"א) שואלת, אודות הבעל חי הנקרא תחש שהיה בימי משה רבינו שמעורו עשו כיסוי למשכן, האם היה בעל חי טהור או טמא. [ובע"ב] אמרינן: אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן (כיסוי) ונגנז (ולאחמ"כ נגנז). ובגמ' שם נפשט, שתחש היה בעל חי טהור, כיון דלא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך. מן המותר בפיך – גמ' שם, אך לא הוכרע אם היה מן בהמה או מין חיה. אם כי שרש"י כאן כתב להדיא שתחש מין חיה הוא, ואפשר כמו שפירש רש"י בויקרא (יא' ב') עה"פ: 'זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ וגו'. מלמד שהבהמה בכלל חיה. (ע"ש באור החיים מה שביאר בזה).

ולא הייתה אלא לשעה

רש"י (שמות כה' ה') פירש: תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, ע"ש. בספר גור אריה הוכיח זה, דאל"כ כיון דלא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך. מן המותר בפיך. וא"כ חיה טהורה היתה, ולמה לא מנה אותה הכתוב בהדי בהמות וחיות טהורות? אלא ע"כ כיון דלפי שעה היתה ולהכי לא מנה.

בספר אילת השחר מבאר, אודות מה שכתב רש"י שתחש זה נברא עכשיו לצורך מלאכת המשכן. ולכאו' כיון שאין כל חדש 

תחת השמש, על כרחך דנברא תחש בבריאת העולם, אלא שלא ידעו ממנה ונזדמנה להם במדבר לצורך המשכן (כדמשמע לקמן לה' כג' שהיו אנשים שהי' בידם תחשים). אמנם במדרש תנחומא (אות ט') איתא, ר' נחמיה אומר, מעשה ניסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה. משמע שנברא אז, וצ"ב הרי אין כל חדש תחת השמש? ואולי הותנה במעשה בראשית על בע"ח זה שיהיה אח"כ, ע"ש.

ובאמת ראיתי שכבר עמד בזה החתם סופר במסכת נדה (נא' ע"ב) וז"ל: ולשעה היה ונגנז מה"ת נאמר כן, הלא אין כל חדש תחת השמש ולא נמנה במס' אבות, תחש בדברים שנבראו בע"ש בין השמשות? ועוד מה צורך לקבלה זו? ולכאורה י"ל לא' מב' פנים דודאי יש מיני תחשים עדיין בעולם והם ידועים. ואו נאמר שהמה טמאים ורק אותו שבימי מרע"ה נשתנה לשעה והיה טהור בסימנים, וככה קבלנו, ע"ש.

אמנם באבן עזרא פי' תחשים - מן חיה היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב ואנעלך תחש (יחז' טז' י'). והנה כבר היה נודע. 

ובאמת הרא"ם הקשה (עי' בשפתי חכמים) על דברי רש"י שכתב, תחשים מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, כדאיתא בשבת (כח' ב'). ואף על פי שכתוב ביחזקאל (יחזקאל טז' י'): 'ואנעלֵךְ תחש', דמשמע שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים? לא קשיא, דשני מיני תחש היו: האחד טמא וקלא אילן שמו. ומפני שיש לו גונים רבים כמו התחש, נקרא בשמו, וזה נמצא תמיד. ואחד טהור, כדתניא (שבת כח' ב'): "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד" ושמו תחש, ואותו תחש לא היה אלא לפי שעה. ובזה נתבטלה טענת רבי אברהם בן עזרא, שטען ברמז ואמר: "תחשים מין חיה, היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב: 'ואנעלך תחש'. אי נמי, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר "לפי שעה" קרי להו, והכי משמע נמי מלישנא דתלמודא דקאמר: "תחש שהיה בימי משה", שפירושו כל זמן שמשה קיים, ומהם היו עושין מנעלים בימים ההם (עי' במצודת ציון שם). אבל מדברי ר' תנחומא (תנחומא אות ו) שאמר משם ר' נחמיא: "מעשה נסים היתה, ולשעה נבראת ובשעה נגנזה", קשיא, הלכך מחוורתא כדשניין מעיקרא. (עי' בתוס' יבמות קב' ע"ב בד"ה ואנעלך. ובגליון הש"ס שם).

מה מיוחד בעור התחש

וכך איתא במדרש תנחומא: ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים, ר' יהודה ורבי נחמיה, ר' יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות, ורבי נחמיה אומר מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה, ועורות תחשים למה דכתיב: אורך היריעה האחת שלשים באמה. מי מביא לך יריעה של שלשים אמה? אלא מעשה נס לשעה שנבראת נגנזה. ובתרגום פי' תחשים, 'ססגונא', ששש ומתפאר בגוונים שלה.

כתב רבינו בחיי (באה"ד): ועורות תחשים. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד, ולכבודו של הקב"ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואחר כך נתעלמו.

דבר מעניין אנו מוצאים בספר רזא דשבתא, שהביא בשם ר' יוחנן אלמאנו (חכם איטלקי מהמאה ה-15) מספרו 'חי עולמים' (בחלק עולם המוחש – חיבורו לא הודפס והוא נמצא בכת"י), כי השור הימי (הוא חית הים הנודעה בשם פרת הים, והיא היא התחש הנזכר בתורה במלאכת המשכן 'ועורות תחשים וגו' (שמות כה' ה'). ועורה יקר עוד היום [וצ"ע, מה דאמרינן לעיל ממס' שבת כח' ע"ב], והערבים צדים אותה בים סוף סמוך להר סיני ומשם לקחוה למשכן. אשר מעורו עושים רצועות יקרות בעלת שער צהוב. כל ימי השבוע היה הולך ושב כייתר בעלי החיים אשר בים, וביום השבת ינוח על שפת הים, ומשם לא יזוז כל היום ההוא וכל הלילה. ובנוחו יצודו אותו כמפורסם אצל יורדי הים. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

So it may be that the Tachash was created only for the moment of the Mishkan and no longer exists, or it was just hidden before and after, or possibly it lacked simanei kashrus before and after, or there are two kinds of Tachash.

Terumah: Always, Constant, Forever. Tamid in the Mishkan and on Purim

Several years ago, I posted the following on the word "Tamid."  That discussion actually relates very nicely to Rosh Chodesh Adar Rishon, as we will demonstrate.

In (Teruma and Titzaveh) we come across the word Tamid many times.  Once you're on the lookout, you will realize that it is found here at a frequency far greater than anywhere else in Tanach.   What you may not realize is this:
The word תמיד appears in the Torah exactly 24 times, either as תמיד  or as התמיד. How many of those times are in dinim of Kodshim?
Twenty three.
Of the twenty four in Chumash, twenty three are in dinim of Kodshim.  "HaTamid" appears seven times, every single one in kodshim.  Of the seventeen 'Tamids' in the Torah, sixteen are Kodshim and one is not.  The single, the solitary, the sole exception is in Devarim 11:12.

אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃

A land the Lord, your God, looks after; the eyes of Lord your God are upon it constantly from the beginning of the year to the end of the year.

In a case like this, it is obvious that the exception proves the rule: that the one ostensible anomaly actually teaches us something important about the other iterations.  I intend to speak about this at greater length in Vayikra, but I will put it briefly here:  תמיד is a state of being.  In an ephemeral, time-bound world, תמיד can truly apply only at its nexus with the eternal, where the physical and the spiritual are kneaded together.  Hashgacha Pratis is another manifestation of this integration.  The physical cannot be permanent; solidity is a symptom of impermanence.  It is that which appears to our senses to be insubstantial, the spiritual, that can be permanent.
The main focus of this post is to discuss the various meanings the word has, and also to analyze its place in the structure of certain sentences.
In these two parshios, the word תמיד is found regarding:
the Lechem Hapanim/Shulchan,
the Menorah,
the Choshen Hamishpat (twice),
the Tzitz,
the Korban Tamid (twice),
and the Ketores.
But 'Constant' is inconstant.  The meaning of the word varies with almost every application.  Sometimes it means constant/every night, sometimes it means constant/every twelve hours, and sometimes it means constant/every second of every day.  Sometimes תמיד means that the object itself should be constantly present, sometimes it refers to the object's effect, and sometimes constancy means there should be no lapse of attention.  In our parsha, Rashi mentions this twice: in 27:20 by the Menora and in 29:42 by the Olas Tamid.  Rashi in Chagiga 26b also discusses this, saying that תמיד in the Menora is like by the Olas Tamid and the Chavitin, that 24 hours shouldn't go by without them, but by the Shulchan, it means (according to the Rabanan in Shabbos 133b) constant without a moment's lapse.  In English, the words "continuous" and "continual"  and "constant" distinguish among various sorts of tamid, but in Lashon Hakodesh we often have single words comprising numerous variations, and we are expected to determine the specific meaning from drashos or context.
The Mizrachi and the Gur Aryeh in this parsha speak briefly about the variation.  Nothing I've seen is completely satisfying, and I wouldn't even bother trying to find the principle myself.  (In fact, the Mizrachi, Gur Aryeh, Malbim and others here assume that Tosfos in Chagia 26 argues with Rashi regarding the Menorah, that Rashi holds it means every night, and Tosfos holds it refers to the Ner Maaravi, but I don't see that is what Tosfos means.  Not only is Tosfos not arguing on Rashi at all, I think that Tosfos is reinforcing Rashi's pshat.)

Now let's talk about sentence structure.  Reb Shimon (Yoma 7b) says that regarding the Tzitz, in the passuk of והיה על מצחו ,תמיד לרצון להם the word תמיד is tied to the following words-- Tamid Le'Ratzon; Reb Yehuda holds it finishes the first phrase-- Ahl Mitzcho Tamid. ;Reb Shimon says a similar thing in another context in Menachos 23. The Shaagas Aryeh in Teshuvos OC 38 writes one of his oft cited pieces on the Rambam's psak regarding the machlokes on the Tamid of the Tzitz, as it applies to Tefillin

טומאה דחויה בציבור כרב שמעון, אפילו אינו על מצחו מרצה כרב שמעון, לא יסיח דעתו מן הציץ ומן התפילין כרב יהודה.)

It's interesting that in the passuk in Devarim 11:12, the word תמיד can be read either way, too, and the Trop shows that it is read as the first word of the second phrase. There's an esnachta under the preceding word. 

(אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ) תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃

In Maariv, both at the end of the first bracha and at the end of the last bracha (Baruch Hashem Le'olam, which is not said in Israel, but is said in most places in the US,) there is a word that is called אין לה הכרע.  This means that we do not know whether it belongs at the end of the first half of the sentence or the beginning of the second.  This word is, of course, תמיד.  In the last bracha, it goes המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד.  Tamid might mean בכבודו תמיד, or it might be intended to mean  תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד.  Before saying "Ha, it can't mean the latter, because then it would be repetitive!" please note that the Magen Avraham in  OC 236 favors that way of saying it, without offering any explanation.  The Abudraham says like the Magen Avraham.  On the other hand, the Prisha there, and the Eliahu Rabba brought in the Machtzis Hashekel there, disagree and say it ends the first phrase.   Also, as I mentioned before, the word תמיד in the passuk in Devarim 11:12 seems redundant exactly as our sentence does- תמיד/mei'reishis hashana ve'ahd achris hashana is just likeתמיד/le'olam va'ed.
great Unknown said"we have a parallel construct in "la'ad ul'e olmai olamim [or olmai olmaya"," where no rephrasing is possible. Similarly, "l'olam ul'e olmai olamim."It is possible that we are dealing here with olam hazeh and olam haba."
The Magen Avraham is particularly interesting to me because around eleven years ago, my father Ztz'l davenned on his father's yahrtzeit and said it like the Magen Avraham.  I heard it from him so the same a year later, but even without hearing it again, my father, who could finish any passuk in Tanach if you read him the first half, simply did not make mistakes.  I found it interesting that the Magen Avraham's opinion has survived in a world of homogenized nusach and "right way" "wrong way" attitudes.
So, coincidentally, the word תמיד in Maariv and in the passuk of the Tzitz is ein lah hechra.  This really doesn't mean that Reb Shimon and Reb Yehuda's approaches would yield different meanings to the sentence in Maariv, because it obviously depends on the context.  But certainly, the Magen Avraham's opinion echoes Reb Shimon's pshat in the passuk by the Tzitz, and also the passuk in Devarim, where it would make perfect sense as the end of the first phrase but is given the Trop as the first word of the second phrase.

********************************************************

The reason I re-posted this is because of the marvelous Rema in Orach Chaim that pertains specifically to today's date, February 5, 2019, Rosh Chodesh Adar I (תשע"ט.) 

The last Rema in Orach Chaim is on the topic of Purim and Adar Rishon. OC 697:

אין אומרים תחנה בי"ד וט"ו שבאדר ראשון ודין תענית והספד בהן ובו סעיף אחד:

יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלין על פניהם ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה ואסורים בהספד ותענית אבל שאר דברים אין נוהגים בהם וי"א דאף בהספד ותענית מותרים: הגה והמנהג כסברא ראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (הג"מ בשם סמ"ק) וטוב לב משתה תמיד:

The Shaarei Teshuva brings the Chida's observation that the Rema chose these closing words very carefully to echo his first words on Orach Chaim, where he said

הגה שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' כ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור): 

He explains 

.......................................מסיים רמ"א וטוב לב משתה תמיד ועיין ברכי יוסף שכת' מור"מ ז"ל בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן הוא פתח בריש הגהותיו שויתי ה' לנגדי תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד כו' ע"ש

And most interesting in the connection to Purim, are the words of the Imrei Emes. He brings the Girsa of the Ein Yaakov (Gittin 57b) that Rav Shmuel bar Shilas was the descendant of Haman who learned in Bnei Brak. He brings from the Ari Za"l that the letters of the name bar Shilas are the first letters of shivisi Hashem l'negdi samid. He adds that the appellation of Mordechai HaTzadik, "Yehudi," are the last letters of that phrase. Thus, Rav Shmuel bar Shilas epitomized the lesson of שויתי ה' לנגדי תמיד, and absolutely contradicted the middah ra'ah of Haman by embodying the middah tova of Mordechai Hatzadik, the Ish Yehudi. The holiday of Purim, the high point of a month of מרבים בשמחה, a month which epitomizes טוב לב משתה תמיד, is  best understood by looking at those individuals, Mordechai HaTzadik and Rav Shmuel bar Shilas, whose very names expressed their lives of שויתי ה' לנגדי תמיד.

אמרי אמת - שושן פורים

ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, הם הוציאו כל ניצוצות הקדושה מקליפת המן.

איתא מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ואיתא בעין יעקב, ומנו רב שמואל בר שילת. 

איתא מהאר"י ז"ל דשיל"ת הוא ר"ת שויתי ה' לנגדי תמיד, רב שמואל בר שילת היה מייחד יחודים חדשים בכל יום, וזהו שאיתא בגמרא הטיילין בכל יום וכו' כגון רב שמואל בר שילת, כשנמצאים תמיד במלכות שמים אין לנו שעבודים אחרים, וזהו שויתי וגו' כי מימיני בל אמוט. 

שויתי ה' לנגדי תמיד ס"ת יהודי, איתא בגמרא בבא בתרא שרב שמואל בר שילת היה מלמד תינוקות ולימד לו רב כי מחית לינוקא לא תימחי אלא  בערקתא דמסנא. דקארי קארי דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה. וברש"י וסופו לתת לב. 

ערקתא דמסנא זהו רמז למה שאיתא שבשעת השמד צריך למסור נפש אפילו על ערקתא דמסנא, וזה קיים מרדכי דכתיב ולא קם ולא זע ממנו היינו משום דאיתא שהמן עשה עצמו עבודה זרה, ורב שמואל בר שילת הכניס זאת בכל בני ישראל שימסרו עצמם. ואף שכבר הלך מאתנו, דעתו עלינו. וזה שאיתא עוד בגמרא  דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא א"ל שבקתיה להימנותך! א"ל הא תליסר שנין  דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי עלויהו. 

דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה היינו כדאיתא כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ועל ידי זה מתעלים הכל, וזהו וסופו לתת לב. 

וכן מרדכי הכניע את כל היהודים אליו כדאיתא בשפת אמת שזהו שכתוב ושאר היהודים שנעשו שיריים אליו, פורים נותן כח על כל השנה וזהו כי מימיני בל אמוט

In light of what I had written about the word תמיד, that the word whose literal meaning is  "constant" is ironically inconstant, one can say that the different types of תמידיות also apply to the uses of the word in Shivisi tamid and Mishteh tamid - there's tamid, and then there's tamid. The Rema says that it is כדי לצאת ידי המחמירים that one should make the decision to be marbeh ktzas b'simcha. ותן לחכם ויחכם עוד.