Segulos for Warriors - בתחבולות תעשה לך מלחמה

Originally posted in 2017. 

UPDATED NOVEMBER 8 2023.

With the matzav in Eretz Yisrael, it has become very timely, so I am re-posting with updates. The concept is being taken very seriously - we hear of thousands of soldiers who have undertaken to wear tefillin and tzitzis.

This is an "as is" post - if I don't post this as is, I'll never get around to it, and I think it might be useful to someone.  This website has always been participatory and iterative, so if you have something useful to add or subtract, please write.

What hanhagos and segulos would you suggest to a soldier to improve his chances in battle? You could tell him to be a tzadik gamur, but I don't know if that really helps - everyone is a tzadik gamur when they're looking up the barrel of a gun. More realistically, are there particular hanhagos and segulos that Chazal associate with safety and victory in battle?

Number one, and it's not a "Segula." It's just a fundamental reality.  

כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים

But even there, it was in combination with Moshe Rabbeinu's hands. So in combination with bitachon and משעבדין את לבם לאביהם שבשמים, here are actions that confer a special Shemira.

1

הקובע מקום לתפלתו  

Daven in a Makom Kavu'ah. 

2

הקובע מקום לתורתו 

Learn in a Makom Kavu'ah. 

3

 העוסק בתורה ובגמילות חסדים 

Put serious effort into Chesed and Limud haTorah. 

4

שלא היה להן דילטורין  

Avoid at all costs divisiveness and harming others with speech. 

5

מפני קיום מצות תפילין  

Be vigilant in the dinim of Tefillin. 

6

אֲפִלּוּ אֵין בָּכֶם זְכוּת אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד  

Say Kri'as Shema

7

אומרים (ויהי נועם) ז״פ במלחמה  

Say Vihi Noam and Yosheiv B'seiser seven times.

8

ציצית 

Wear Daled Kanfos with Tzitzis

9

אמירת פרשת הקטורת

Say Pitum Haketores Twice

Makom kavu'ah for Torah and Limud HaTorah are similar, and they're both from Rav Shimon bar Yoachai, if you are goreis tefilla, you are not goreis Torah; so they should be counted as one.

(Question: In many places we have a rule of מכלל הן אתה שומע לאו. Maybe that applies here as well, i.e., that doing the converse of one of these positive segulos means you're likely to get yourself killed. Or maybe you could do 2X#1 to make up for -#2. I know this doesn't apply to mitzvos. What the rules are by segulos I have no idea.)

SOURCES

1. Brachos 6:, from Parshas Lech Lecha, kviyus makom for tefilla.

א"ר חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב (19:27) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל:

What does אלהי אברהם בעזרו mean? It means that he will be able to vanquish his enemies, as Avraham did when he saved Lot, and as the Iyun Yaakov says, with an excellent contrast to Bilaam's unsuccessful attempt to harm us - 

שכל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, היינו שקובע מקום לתפילתו ואינו הולך אחר הניחוש כמו בלעם הרשע שהלך לקראת נחשים והלך ממקום למקום, כדכתיב "לך אל מקום אחר וקבנו לי משם וכו' ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים", אלא הוא מתלמידיו של אברהם שהיה תמים עם הקב"ה כדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלוהיך" וכן מי שהוא נפש גבוה כבלעם הרשע אם כן כשעולה מעלה למעלה יותר ויותר הוא הולך גם כן למעלה לישב במקום חשוב יותר ויותר מקדם.

אבל מי שנפשו שפלה כאברהם (כדאיתא בפרק ה' באבות), נשאר עומד במקומו הראשון אף על פי שנתעלה כדכתיב "ואנכי עפר ואפר", על כן כשמת אומרים עליו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו. 

אויביו נופלים תחתיו, שכיון שאלהי אברהם בעזרו, וכמו שגבי אברהם נפלו ארבע מלכים לפניו על ידי עפר שנאמר יתן כעפר חרבו (כדאיתא בתענית דף כא, א) וזה בזכות ענוה בשביל שאמר "אנכי עפר ואפר", וזה שקובע מקום לתפילתו אוחז גם כן במדה זו כאברהם, לכך זוכה גם כן שאויביו נופלים תחתיו.

2. Brachos 7b, according to the girsa of the Rif and the Rosh, kviyus makom for Torah. 

וא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל הקובע מקום לתפלתו (גירסת הרי"ף לתורתו) אויביו נופלים תחתיו שנאמר (שמואל ב ז, י) ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה 

The Rif and Rabbeinu Yonah

רי״ף ברכות ז:

אמר ר' יוחנן משו' ר' שמעון בן יוחאי כל הקובע מקו' לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו וגו׳

רבינו יונה שם

כל הקובע מקו' לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל וגוי זה הפסוק נאמר על בה״מ שהקב"ה היה משרה שכינתו שם ובזכותו היו ישראל יושבי׳ לבטח ולא היו מפחדים מן האויבים ועכשיו שאין בה״מ קיים מקום התורה במקומו הפסוק נאמר על ביהמ''ק, שהקב''ה היה משרה שכינתו שם ובזכותו היו ישראל יושבין לבטח ולא היו מפחדים מאויביהם, ועכשיו שאין ביהמ''ק קיים מקום התורה במקומו, כדאמרינן מיום שחרב ביהמ''ק אין לו להקב''ה בעולמו אלא ד''א של הלכה בלבד, ולפיכך בזה ינצל מהאויבים, ואפי' מי שאינו יודע ללמוד אלא מעט, יש לו לקבוע באותו מקום וללמוד במה שיודע  כדי שיזכה לזה ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים ואם אינו יודע כלל יש לו ללכת לבהמ שלומדין ושכר הליכה בידו

This is brought l'halacha in OC 115,

אַחַר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ; וְיִקְבַּע עֵת לִלְמֹד, וְצָרִיךְ שֶׁאוֹתוֹ עֵת יִהְיֶה קָבוּעַ שֶׁלֹּא יַעֲבִירֶנּוּ אַף אִם הוּא סָבוּר לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה. 

הַגָּה: וְאַף מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִלְמֹד יֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּשְׂכַר הֲלִיכָה בְּיָדוֹ, אוֹ יִקְבַּע לוֹ מָקוֹם וְיִלְמֹד מְעַט בְּמַה שֶּׁיּוֹדֵעַ וְיַחֲשֹׁב בְּעִנְיָנָיו וְיִכָּנֵס בְּלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם (הר''י פ''ק דִּבְרָכוֹת).

(I admit that the Iyun Yaakov on 6b which I brought in #1, who says that Elokei Avraham b'ezro means victory in battle, is relying on our girsa on 7b. But what he says makes sense in the pashut pshat in the words "Elokei Avraham b'ezro," even without the Gemara on 7b,  and especially in light of his contrast of kviyus makom with Bilaam's jumping around.) 

(See notes for more mekoros.)


3. Bava Kamma 17a, Torah and Gemilus Chasadim, 

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנאמר אשריכם זורעי ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים וזוכה לנחלת שני שבטים זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם אית דאמרי אויביו נופלין לפניו כיוסף דכתיב בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:

4.  The Yerushalmi in Pei'ah 1:1, extreme avoidance of the parsha of Lashon Hara and abizrayhu, even involving people you hate, e.g., the mamzeirim from the Neturei Karta:

אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים הוא שדבר דוד (תהילים נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לשון הרע בני אדם שניהם חנית וחצים אלו בעלי קעילה דכתיב (שמואל א כב) היסגרוני בעלי קעילה בידו הירד שאול ולשונם חרב חדה אלו הזיפים דכתיב (תהילים נד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול וגו' באותה שעה אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים מה שכינתך לירד בארץ סליק שכינתך מבינהון הה"ד (תהילים נז) רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין הוא שעבדיהו אמר לאליהו (מלכים א יח) הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' וגו' ואכלכלם לחם ומים אם לחם למה מים אם מים למה לחם אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם ואליהו מכריז בהר הכרמל (שם) אני נותרתי נביא לבדי לה' וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא

5. The Rosh in הלכות קטנות – הל' תפילין סט"ו in Menachos, vigilant care to put the shel yad on before the shel rosh and not interrupt between them. 
The Rosh there says 

סימן טו

תניא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא (בידו) וחוזר עליה מעורכי המלחמה שעל שם קיום מצות תפילין שתקנו יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד ואף ליהא שמיה רבה ולקדושה ולענות אמן אין להפסיק. ובהל' תפילין עתיקתא כתב סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש אם סח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה. ואם בקדושה ויהא שמיה רבה סח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה אלא חוזר ומברך על של ראש שתים מפני שכל תפילין טעונות שתי ברכות. ואם ברכן כאחת עולות זו לזו. ואם הפסיקן בקדושה בטלה הראשונה וצריך לברך ב' על של ראש.

Similarly, Rabbeinu Bachaya at the end of Parshas Mattos, 

וטרף זרוע – בזכות תפילין שבזרוע אף קדקד – בזכות תפילין שבראש

All relating to the Gemara in Menachos 36a:

תנא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו (ג) וחוזר עליה מערכי המלחמה תנא כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ מניח של ראש דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך אלא כשהוא חולץ חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד מנלן אמר רבה רב הונא אסברא לי אמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהו שתים 

and the Medrash in Shir Hashirim.

 כמגדל דוד גבי מלחמת מדין, שאלמלי היה אחד מהם מקדים תפילין של ראש לתפילין של יד, לא היה משה משבחן, ולא היו חוזרין בשלום

Interestingly, Harav Greenblatt in VII Siman 261 brings from the Kanievskies a discussion of whether our soldiers davka wore their tefillin during battle. because "v'yar'u mimeka."  It's really worth looking at that teshuva! 

And Sefer Chasidim (Parma,)

תרמב. אפילו סח בין תפילין לתפילין חוזר עליו מערכי המלחמה לפי שכתוב (דברים לנ כ) וטרף זרוע אף קדקד בזכות שהיה לזה תפילין של יד ושל ראש מצינו פאר בזרוע (ישעיה סנ יב) זרוע תפארתו ועל ראש פאר (יחזקאל כד יז) פארך חבוש עליך וכתי׳ (דה׳א כט ינ) לשם תפארתך ואדם בזרוע מנן ואדם מכה על הראש או על הזרוע לכן סח בין תפילין לתפילין חוזר מערכי המלחמה כיון שחטא בביטול שם וכתיב (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך וכתיב (תהלים פט כה) ובשמי תרום קרנו וכתיב (הושע יא נ) קחם על זרועותיו כך היא המידה שמזכירים עונותיו כשצריך לנס כגון במלחמה להגן על ראשו ועל זרועו ושמאל נגד ימין שכנגדו וכציב סכות לראשי ביום נשק

and Menachos 35a, 

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך תניא רבי אלעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש

and Tosfos there on 34b d'h לטטפת, 

לטוטפת. נראה דלשון טוטפת הוא הראש אצל המצח כמו טוטפת וסרביטים דפרק במה אשה (שבת ד' נז.) דהיינו כלילא שמקפת כל המצח א"נ נקראו טוטפות על שם שהם בראש בין העינים לשון הבטה כמו (מגילה דף יד:) שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין וכן ציץ לשון הבטה על שם שהוא למעלה מבין שתי ריסי עיניו ותפילין נראה לשון ויכוח כמו (סנהדרין דף מד.) ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כגון דאמרינן לקמן (מנחות דף לה:) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש. מ"ר:

Brachos 6a, 

אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין שנאמר: ״נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו״. ״בימינו״ — זו תורה, שנאמר: ״מימינו אש דת למו״, ״ובזרוע עזו״ — אלו תפילין, שנאמר: ״ה׳ עז לעמו יתן״. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל — דכתיב: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״. ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש

and Yerushalmi Brachos 5:1,

תנא רבי שמעון בן יוחאי, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, כל – אפילו רוחות ואפילו שדים 

6. Kri'as Shema
Devarim 20

 והיה, כקרבכם אל המלחמה  ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם  אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם.  כי ה' אלהיכם, ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם  להושיע אתכם.

Rashi - 

שמע ישראל. אֲפִילּוּ אֵין בָּכֶם זְכוּת אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד, כְּדַאי אַתֶּם שֶׁיּוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:

Rav Sternbuch here - first he says (like the Sifsei Chachamim) that Shema means full Bitachon. When you trust in Hashem and you know that Hashem is the only one to decide your fate, then your enemies will have no power over you. But then he says that the pashtus is that saying Krias Shema is simply a Segula.  

אמנם פשוטן של דברים שהקורא קריאת שמע בכוונה ובזמנה סגולה היא לו להינצל ממלחמה, וזכות ק"ש משמרתו ומצילתו, ומזה הטעם פתח הש"ס ברכות (דף ב.) במצוות ק"ש, כי בקבלת עול מלכות שמים בתחילת היום וכן בסופו, תצלח דרכו וייטב עליו יומו בעניני פרנסה וכדו'. [וגם יש בזה סוד, דמקרי הזמן ופגעיו, לפעמים תלויים בקריאתו של שמע באותו היום]. 

7. Say Vihi Noam seven times. I found it in the Kaf Hachaim OC 295, as follows:

הגה. ואומרים ויהי נועם. לפי שהוא מזמור של ברכה שבו בירך משה לישראל בשעה שסיימו מלאכת המשכן. ונוהגין לכפול פסוק אורך ימים אשביעהו שע״י כן נשלם השם היוצא ממנו. טור. ועיין מ״א. ובתשב״ץ כתב שיש בו ק״ל תיבות כמנין הכהני״ם שכהני חשמונאי אומרים אותו ז״פ במלחמה ונוצחין ולכך נעלם זי״ן בויהי נועם שכל האומרו ז״פ ניצול מכלי זי״ן. א״ר או׳ ב׳.

The seven times is the passuk vihi noam and the kapitel Yosheiv Bseiser together, because he says it has 130 words. 

Kli Yakar Breishis 24:60 on Chesed and success in battle.

כלי יקר

"ויירש זרעך את שער שנאיו". גם לאברהם נאמר לשון זה ויירש זרעך את שער אויביו כי כך המדה בכל גומלי חסד שיש להם אוהבים רבים כמ"ש (משלי יט.ו) רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן. ואברהם היה גומל חסד לכל לקרובים ולרחוקים וכן רבקה על כן בדרך טבע יירשו שער אויביהם, כי יש להם ריעים רבים העומדים להם בעת צרתם, וכאמרו רז"ל (ב"ק יז.) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת ב' שבטים כו'. ומסיק שם איכא דאמרי אויביו נופלים לפניו חללים כיוסף, שנאמר (דברים לג.יז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגו'. כי גם יוסף היה גומל חסד עם כל בית אביו ועם הרחוקים בשני רעבון, וכן אמר דוד (תהלים קיב.ה) טוב איש חונן ומלוה וגו' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו פזר נתן לאביונים קרנו תרום בכבוד. כי בקרנו ינגח עמים כיוסף. לפיכך אמרו לה היי לאלפי רבבה וכי נתנו קצבה לברכתה ומאי רבותא כל אדם שיש לו בנים ברבות הימים יצא ממנו מספר זה ויותר מהמה. אלא ודאי שלא דברו ביוצאי חלציה כי היו בטוחים על כחו של זקן זה אברהם שנתברך כבר שיהיה זרעו כחול הים ומהו שאמרו לאלפי רבבה למ"ד של לאלפי מה טיבה, אלא שאמרו יהי רצון שתזכה להטיב ולגמול חסד לאלפי רבבה כי יהיה רב חילך, ועי"ז יהיו לך אוהבים רבים ובסיבה זו יירש זרעך את שער אויביו, כי רבים יעמדו בעזרתך כי תצא למלחמה. ויכול להיות שדרך עצה אמרו לה כן, ובזה מדוקדק הלשון היי לאלפי רבבה. ומדנקט לשון ויירש ש"מ שאמרו לה אל תדאגי על ההוצאה, אלא שלח לחמך על פני המים לאלפי רבבה אנשים, וסוף תקבל ירושה בשער שונאיך פי שנים כפלים, כי יש מפזר ולסוף ונוסף עוד.

and 38:29 where he focuses on the root of tzedaka, and why rich people get bone spur deferments. 

והנה מקום אתי, לפרש ד' ידות אלו שיש בהם רמז על איש חומד ממון ואינו נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים כו', והנה כל אדם יש לו שתי ידים אשר בהם עמל וטרח להשיג מלא חפנים בכחו ועוצם ידו כפי אשר תשיג ידו, וא״כ כל אשר בכוחו מושג משתי ידיו, ואם אינו מסתפק במה שחננו אלהים מלא חפנים הרי הוא חומד עוד מלא חפנים דהיינו כדי מלאכת ד' ידים, כפל מן המושג בשתי ידיו, והוא בעצם השיעור של בעל המנה החומד מאתים, דהיינו כפל מכדי המושג לו כבר משתי ידיו וכל חומד ממון אינו בעל צדקה ע״כ לא יצלח למלוכה, לפי שארז״ל (סנהדרין מט) שבזכות שעשה דוד משפט לזה וצדקה לזה היה יואב מנצח במלחמה, ע״כ נאמר אצל יהודה (דברים לג ג) ידיו רב לו, ירבו לו מבעי ליה, כי ידיו שתים במשמע ורב לשון יחיד, אלא שהורה שלא היה חומד ממון של שתי ידים הנוספים, כי שתי ידיו רב לו די לו, כי רב הוא משמש לשון די, כמו רב לך אל תוסף, ורמז שהיה די לו בעמל שתי ידיו, כי לא בקש עוד על שנים לפיכך עזר מצריו תהיה, כי הסתפקות זה סבה אל הצדקה אשר בזכותה אויבים נופלים לפניו, וראיה מיואב, וכמ״ש (תהלים קיב ה) טוב איש חונן ומלוה וגו' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו וכן מסיק בב״ק (יז.) שהעוסק בג״ח אויביו נופלים לפניו חללים, לכך נאמר שבזכות שידיו רב לו, עמל המושג משתי ידיו רב לו ואינו מבקש מותרות ואז הוא בעל צדקה, ע״כ עזר מצריו תהיה, וזה נאמר על יהודה הבא מפרץ. אבל זרח לא היה ידיו רב לו, אלא בקש עמל ד' ידות וחמד ממון שאיננו ראוי לו כמו שנאמר אצל עכן (יהושע ז כא) ואחמדם ואקחם. ע״כ הושב אחור ימינו כמשיב ידו, כי לא לו יהיה משפט הבכורה והמלוכה כי כל מלך צריך לנצחון האויבים והוא לאו בר הכי כאמור.

Sanhedrin 49a that refers to Torah in general as a vital aspect of victory in war:

דאמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו 

Rashi - 

אילמלא דוד. שהיה עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד: 

and Makos 10a

א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה 

Medrash Rabba Breishis 65:20 on the zechus of Limud Hatorah

• וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק וגו' הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כז, כב), הָא קוֹל דְּקָל חַכִּים וְיָדַיָּה דְּמַשְׁלַחִין מִיתִין. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אֵין יַעֲקֹב שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּקוֹלוֹ, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין עֵשָׂו שׁוֹלֵט אֶלָּא בַּיָּדָיִם. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס קוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מַכְנִיס, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, מְרַמֵּז לֵיהּ וְהוּא אָתֵי. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲקֹב מַרְכִּין בְּקוֹלוֹ, יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת, דִּכְתִיב (שמות טו, כד): וַיִּנוּ כָּל הָעֵדָה, (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא מְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין בָּעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי, נִתְכַּנְסוּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֹּאמַר שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמַר לְכוּ וְחִזְּרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, שֶׁכָּךְ הִבְטִיחָן אֲבִיהֶן וְאָמַר לָהֶם, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּזְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מָצוּי בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְאִם לָאו, הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם.

From the other post:

The Levush says that Kevi'as Makom is a segula for winning wars.  The Gemara in Brachos 7b does say אויביו נופלים תחתיו as an outcome of kvius makom, but only the Levush says that the sources for the din, both by Avrohom Avinu and by Dovid Hamelech, are specifically related to that quality.  I haven't seen anyone that either says this or brings it down.  These are his words

 וכיון שהוא עושה מעשה אבינו אשר עזרו יי׳ במלחמותיו גם אותו יעזרנו .... וכן מצינו ג"כ בדוד המלך ע'ה שעשה כן ועזרו יי' בכל מלחמותיו דכתיב (שמואל ב טו) ויהי דוד בא עד הראש אשר השתחוה שם לאלהים אין כתיב כאן אלא אשר ישתחוה שם לאלהים

In a conversation in the comments, Avrohom brought out the interesting coincidence that with this Levush, we find that three basic rules of Tefilla are derived specifically from the context of battle:  Avoidance of erva (ולא יראה בך ערות דבר, in Ki Seitzei, Devarim 23:15,) avoidance of filth (there, והיה מחניך קדוש), and now, kvi'us makom from the Tefillos of Avraham Avinu and Dovid Hamelech, whose success in battle is being associated with/attributed to their minhag of kvi'us makom.  An interesting puzzle.

This morning after davening, when I mentioned this discussion to my friends, they immediately reminded me of the Gemara in Bava Basra 123a which translates the words (said by Yaakov Avinu, describing his victory over the Emorites) whose literal meaning is "sword and arrow" as meaning "prayer and supplication":

ואומר (בראשית מח) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר (תהילים מד) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני אלא חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה 

And the Onkelos there that translates  בחרבי ובקשתי as  בצלותי ובבעותי, exactly like the Gemara.

It was also pointed out that in Kiddushin 29b, the Gemara relates the story of Reb Acha, whose every bowing down in tefilla severed one of the heads of a demon that was menacing the community, again Tefilla as a sword.

And finally, there is the Gemara in Brachos 5a that says that one who says Krias Shma when going to bed is like one who holds a double edged sword against the forces that would hurt him:

א"ר יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר (תהילים קמט:ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם מאי משמע אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי מרישא דענינא דכתיב (תהילים קמט) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וכתיב בתריה רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם

8. Tzitzis: Obvious, lechora. The Gemara says there is a punishment בעידן ריתחאfor not seeking to wear daled kanfos. That means that a soldier in battle who doesn't bother to wear daled kanfos/tzitzis is in danger. So it's definitely good to wear in order to avoid trouble. But I think that logic dictates that if not-wearing brings danger, there is a positive shemira from yes-wearing. I saw a Rashi in Chumash that uses מכלל לאו אתה שומע הן like that, that if there's an onesh for lahv, there's is positive schar, not just avoidance-of-onesh, for hein, but I can not remember where. (There are plenty of "if yes, then X, so in not, then no X.  But I can't find that case of "if yes, then X, if no, then Y," where X is punishment and Y is reward.)  This is really an application of the Gemara in Kiddushin 39b, that by a issur lahv, ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה. But first of all, that is just general schar, not any particular shemira. Second, the Gemara says it's only where  כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה. It also relates to the Machlokes Reb Meir and Reb Chanina ben Gamliel in Kiddushin 61a-b on תנאי כפול and מכלל הן אתה שומע לאו, where even according to Rav Chanina ben Gamliel the converse is לא שכר ולא עונש. Anyway, it's definitely a good idea to be wearing Tzitzis when you go out to fight.  

Menachos 41:

מלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, היינו דמחייב דלא קא רמי, אלא אי אמרת חובת טלית הוא, הא לא מיחייבא. אלא מאי? חובת גברא הוא, נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא? אלא הכי קאמר ליה: טצדקי למיפטר נפשך מציצית.

9. Parshas HaKetores

The Chidah in Birkei Yosef 132: We say Ketores before Shachris for neshalmah parim. We say it after Shachris because it is a segula for Shemira. That's why I wrote "Say Pitum Haketores Twice." I don't know how these things work, but it seems to me that the first recitation ought to do double duty, as ונשלמה פרים  and שמירה. Evidently, it doesn't work that way. You have to say it after you've already done the ונשלמה פרים for Shemira.

כי אחר פ' התמיד בבוקר ובערב מכוונים לקטורת ממש על דרך ונשלמה פרים שפתנו.אך אחר תפלת השחר אמירת פיטום הקטורת הוא משום שמירה ולכן אין אומרים הקדמת אתה הוא ה' וכו' דעתה אינה בשביל מצות הקטרת קטורת.

The Mishna Berura in 132 sk 14 kind of alludes to this idea-

(יד) ובוקר אחר התפלה - וצ"ע למה אנו אומרין אותה בשבת ויו"ט אחר מוסף והלא הקטורת קודמת למוספין לכו"ע והיא שייכא לקרבן תמיד ואפשר דכונתנו ליפטר מתוך ד"ת ובכתבים איתא שהטעם להבריח הקליפות ובשל"ה כתב לאמרו קודם תפלה ואחריה:

UPDATE 2/17/16.

We came across a Baal HaTurim in Tzav 6:3 that says that the word Mido-מדו is found in two places.  One by the Bigdei Kehuna, and the other in describing the outfit of a soldier in battle.  He explains that in the zechus of the bigdei kehuna they were victorious in battle.

מדו בד. ב' הכא ואידך ויואב חגור מדו לבושו שבגד. כהונה היו כעין בגדי מלחמה וכן המעיל כפי תחרא ובזכותם היו מתגברים במלחמה

UPDATE 11/7/23

Avi sent a comment as follows:

November 7, 2023 at 11:35 AM

כי אשמרה שבת אל ישמרני 

Thank you, Avi. 

First, it's important to get one thing out of the way. There is an expression 

"יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם"   

This was made up by Achad Ha'am. Like him or hate him, it is not citation to authority.  Lehavdil elef alfei havdalos,           Avi is quoting the Zemer written by the ibn Ezra. That is certainly citation to authority.

The ibn Ezra's source is the Medrash mentioned in the Tur in 267 about how to finish Hashkiveinu on Shabbos. 

ומשנין בחתימה שחותם ופרוס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים עירך בא"י הפורס סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלים. וכן המנהג באשכנז ובצרפת. ואין חותמין שומר עמו ישראל לעד כדאיתא במדרש שבשבת אין צריכין שמירה שהשבת שומר.  ונוהגין לומר פסוק ושמרו בני ישראל וגו' לומר שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה והוא ג"כ מעין גאולה כדכתיבנא לעיל שאם ישמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין

We do not have any such Medrash. All we have are Medrashim that imply a difference in the nusach from weekdays to Shabbos, like  מדרש תהלים (בובר, מזמור ו), ולפי שאין מצות ציצית בערבית, מוסיפין פורס סכת שלום בשבת ויום טוב, ובחול שומר עמו ישראל

But we do have such a Zohar.  

פרשת בראשית (דף מח עמוד א),

ת"ח כד אתקדש יומא במעלי שבתא סוכת שלום שריא ואתפריסת בעלמא, מאן סוכת שלום דא שבתא וכל רוחין ועלעולין ושדין וכל סטרא דמסאבא כלהו טמירין ועאלין בעינא דריחייא דנוקבא דתהומא רבא, דהא כיון דאתער קדושתא על עלמא רוח מסאבא לא אתער בהדיה, ודא עריק מקמיה דדא, וכדין עלמא בנטירו עלאה ולא בעינן לצלאה על נטירו כגון שומר את עמו ישראל לעד אמן, דהא דא ביומא דחול אתתקן דעלמא בעיא נטירו, אבל בשבת סוכת שלום אתפריסא על עלמא ואתנטיר בכל סטרין ואפילו חייבי גיהנם נטירין אינון וכלא בשלמא אשתכחו עלאין ותתאין וכו'.

Also, there is the Gemara in Shabbos 118b, 

אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר: ״ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט״, וכתיב בתריה: ״ויבא עמלק״. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן — מיד נגאלים, שנאמר: ״כה אמר ה׳ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי״, וכתיב בתריה: ״והביאותים אל הר קדשי וגו׳״

There is an enormous difference between the Tur's Medrash, and the Medrashim we have, and the Zohar, on the one hand, and the Gemara in Shabbos on the other hand, and because of this difference, it really does not belong in the list of special segulos, to wit:

The Medrashim only say that on Shabbos there is a special shemira, but it only effects that Shabbos, like ליל שימורים הוא. The Gemara in Shabbos indicates that Shabbos has a special power to prevent the harsh decrees of nations. Obviously, that is true not only on Shabbos. But this special power is not pertinent to any individual Jew, it pertains only to the the behavior of nation as a whole. 

 

UPDATE NOVEMBER 2023

From Harav Avraham Bukspan, From his outstanding sefer Classics and Beyond / Parsha Pearls.

Wed, Nov 1 at 10:14 PM

Mattos 3— The Mind-Body Connection

 ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש

They said to Moshe, “Your servants took a census of the men of the war under our command, and not a man of us is missing” (Bamidbar 31:49). 

The Midrash (Shir HaShirim Rabbah 4:5) notes the reason not one soldier was lost: Because they donned tefillin in the proper sequence, first the shel yad and then the shel rosh. If even one of them had placed the shel rosh before the shel yad, they would not have come back in peace. 

While this is proper adherence to halachah, what is it about the sequence that is so significant?

Rav Yosef Shaul Nathanson (Divrei Shaul, fourth edition ad loc.) explains the symbolism and message behind the order. The halachah is that we place the tefillin shel yad on our yad keihah, the weaker hand (Menachos 37a). This symbolizes the recognition of our inherent weakness, that the human hand by itself is unable to accomplish without Hashem’s help and assistance. Once we acknowledge this fact in our minds, after having first demonstrated this by donning the tefillin shel yad on our weakened hand, we are then primed to wear the shel rosh, the symbol that Hashem is the One Who gives us strength, as it says in Parashas Ki Savo (Devarim 28:10), “Ve’ra’u kol amei ha’aretz ki Shem Hashem nikra alecha ve’yaru mimeka — Then all the peoples of the earth will see that the Name of Hashem is proclaimed over you, and they will revere you.” The Gemara (Berachos 6a) explains that this is referring to tefillin shel rosh, which, Rav Nathanson explains, represent the Hashgachah of Hashem, and how He is always at our side. 

When fighting against Midian, Bnei Yisrael did not trust in themselves; they fully realized that all victory comes from Him. They realized that their own hands were weak, symbolized by their donning first their tefillin shel yad. Accordingly, Hashem was at their head and He fought their battle for them. Only when we understand the message of the yad keihah, the weak hand of man without His help, are we able to experience the true greatness and impact of the tefillin shel rosh. Only when we recognize the weakness of our arm, the weakness of our own efforts, will we then inspire fear over the other nations.

A related thought is said by the Tolna Rebbe in Parashas Shoftim (Heimah Yenachamuni Devarim pp.118-121). One of the soldiers sent home from the battlefield is the one who is fearful and fainthearted (Devarim 20:8). According to the Gemara (Sotah 44b), this is referring to someone who sinned by speaking between the time that he put on the tefillin shel yad and the tefillin shel rosh. 

What is it about this interruption between the two that is so substantial that someone who does this must return from the battlefield? 

The Tolna Rebbe explains that it is specifically during war that the dangerous attitude of: “Kochi ve'otzem yadi asah li es hachayil hazeh — My strength and the might of my hand made me all this wealth” (Devarim 8:17) can rear its ugly head. In war, we must not to be deluded by the illusion of our own power.

The tefillin shel yad represent action and using our power and strength. The shel rosh represent our mind and thoughts, the power of the intellect over emotion. We are supposed to bind and connect both to Hashem. It is easy to have our thoughts in the right place and be committed intellectually to Hashem. Harder is divorcing ourselves from the illusion of power and connecting our actions to Hashem. 

A person who speaks between placement of the tefillin shel yad and tefillin shel rosh is a person whose hand and mind, whose body and spirit, are not acting in consort. The interruption between the two indicates that the actions of his hand are not as fully connected as the thoughts of his mind. Such a person is excused specifically from war, because he thinks it is he who is doing the fighting. 

One who dons tefillin, either out of sequence or with an interruption, loses sight of the fact that we do not have the power, that it all comes from Hashem.

The Yerushalmi (Taanis 4:5) teaches us that when Bar Kochva would go to war, he would declare, “Ribbono shel Olam, I do not need Your help; just don’t hinder me!” In the end, he and his armies were punished for their lack of belief in Hashem’s greatness. The Gemara (Gittin 57b-58a) speaks about the defeat of Bar Kochva in Beitar. First, it tells us that one box of forty sa’ah of tefillin was found on the heads of those who were killed in Beitar, and then it says that three boxes, each of which contained forty sa’ah of tefillin, were found. So which was it? Forty sa’ah, or three times forty sa’ah? The Gemara concludes that one count refers to tefillin shel yad and the other refers to tefillin shel rosh. 

 The Vilna Gaon (Kol Eliyahu #222) understands that there were forty of the tefillin shel rosh, while there were three times forty of the tefillin shel yad.  (See Rashi for an alternative pshat.) The Gaon then calculates why they found three times more baskets of tefillin shel yad than shel rosh. The enemy attacked during davening, while one group was in the process of removing their tefillin, another group was putting them on, and a third group was wearing them both. Since we put on the shel yad first, but first remove the shel rosh, it makes sense that when they were caught, they were wearing three times as many shel yad as shel rosh. They all had on the shel yad, but only one group had on the shel rosh.

Rav Mordechai Kornfield suggests that perhaps the timing in which the Jews were murdered reveals the nature of the very sin that caused their deaths. It is only through keeping the mitzvah of tefillin properly, and without interrupting between donning the shel yad and shel rosh, that Hashem grants the Jewish armies the blessing of Moshe Rabbeinu: “He will tear off arm and even head” (Devarim 33:20). As the Vilna Gaon (Kol Eliyahu #132) explains, Hashem smites the arms and heads of the enemy in one blow as a middah k’neged middah for putting on the shel yad and shel rosh without interruption.  

Perhaps we can say that this is because, as we have discussed, in so doing we are showing that our body and spirit are connected in our service of Hashem and that we fully realize that all of our might comes from Him.

 The defeat of Bar Kochva's army, and the fact that many were killed while wearing the tefillin shel yad without the shel rosh, may have derived from the fact that they did not put their faith in Hashem, but in their own physical ability and strength.

Now we can explain the Gemara in Chullin (88b-89a), which says that in the merit of Avraham saying to the King of Sodom, “I lift up my hand to Hashem, G-d, the Most High, Maker of heaven and earth, if so much as a thread to a shoestrap; or if I shall take anything of yours” (Bereishis 14:22-23), his children were rewarded with the blue string of techeiles and the leather strap of tefillin.

The Meshech Chochmah (ad loc.) explains that when Avraham lifted his hands Above, he was expressing his earnest belief that the military victory was not “kochi ve’otzem yadi — my strength and the might of my hand,” but from the Al-mighty Above. He therefore refused to take any of the spoils for himself, as he truly felt unentitled to them. It is as if he were saying, “What did I do to deserve any of this?”

With this in mind, perhaps we can explain why his children received the mitzvos of techeiles and tefillin as reward. The color of techeiles is light blue, which reminds and connects us to Hashem’s Heavenly Throne (Chullin ibid.). Tefillin remind a person that as strong as he is, he has at best been dealt a weak hand, with victory only coming with the help of Hashem, which inspires fear in the hearts of our enemies (ibid.). 

How appropriate that tefillin and techeiles were given as a reward and legacy to the children of the person who took nothing for himself, ever mindful that everything came, not from his weak hand, but from the Hand of Hashem, as He sits on His Heavenly blue Throne.

Losing Kehuna

Heard from Rabbi Avraham Bukspan in the name of Rabbi Chaim Gibber.

Chazal tell us of three individuals who were Kohanim, or at least had within themselves the attributes of Kehuna and could have been the source of Kehuna forever, the Bris Kehunas Olam. (When Kohanim make a bracha on a mitzvas kehuna, they say ....אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו because the mitzvos of Kehuna stem from Hashem's gift davka to Aharon.)  But each one lost the zechus of being the progenitor of Kehuna.  These were MalkiTzedek, Reuven, and Moshe.  

MalkiTzedek lost eternal kehuna because he gave a bracha to Avraham before his bracha to Hashem. Reuven because of what he did with Yaakov's bed after Rachel died. Moshe because of his reluctance and argument when told to lead the Bnei Yisrael out of Mitzrayim. The sources are laid out below.

It stands to reason that there is a common denominator in these three cases. 

Rabbi Gibber said that each of these three had a true obligation to show honor and gratitude to a person, but showed that honor in a way that took away from Kiddush Hashem. MalkiTzedek had been saved by Avraham Avinu, but he should have given thanks to the Ribono shel Olam before expressing his gratitude to Avraham, as Avraham told him.  Reuven was distraught at the abasement of his mother, but to remove that shame he moved the bed that the Shechina rested on.  Hashem told Moshe that he was to be assigned the role of leader of Klal Yisrael as they left Mitrayim, and because he was upset that his great elder brother Aharon would become his inferior, he resisted Hashem's instruction excessively.

The common denominator is that Kehuna is a life of kavod shamayim over all else, and one who gives primacy to any human's honor over obedience to Hashem can not be the source of the Avodas Hashem of Kehuna.  

MalkiTzedek (Shem ben Noach):

Breishis 14:18-20\

ומלכי־צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון

ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ

וברוך אל עליון אשר־מגן צריך בידך ויתן־לו מעשר מכל

Nedarim 32b

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל: ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם, שנאמר: ״והוא כהן לאל עליון״. כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום — הוציאה מאברהם. זשנאמר: ״ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ וברוך אל עליון״. אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה לאברהם, שנאמר: ״נאם ה׳ לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך״, ובתריה כתיב: ״נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק״. על דיבורו של מלכי צדק. חוהיינו דכתיב ״והוא כהן לאל עליון״: הוא כהן, ואין זרעו כהן.

Reuven, regarding the story in Breishis 35:22

ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את־בלהה פילגש אביו וישמע ישרא͏ל {פ}

ויהיו בני־יעקב שנים עשר

Breishis 49:3-4

ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז

פחז כמים אל־תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה

Shabbos 54b

 אֲחֵרִים אוֹמְרִים: שְׁתֵּי מַצָּעוֹת בִּלְבֵּל, אַחַת שֶׁל שְׁכִינָה וְאַחַת שֶׁל אָבִיו. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה״ — אַל תִּקְרֵי ״יְצוּעִי״ אֶלָּא ״יְצוּעַיי״.

Rashi there:

אחת של שכינה - כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה:

Rashi in Vayechi, 49:3 and 4

יתר שאת. רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת יֶתֶר עַל אַחֶיךָ בִכְהֻנָּה, לְשׁוֹן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם:

אז חללת. אוֹתוֹ שֶׁעָלָה עַל יְצוּעִי – וְהִיא שְׁכִינָה שֶׁהָיָה דַרְכָּהּ לִהְיוֹת עוֹלָה עַל יְצוּעִי:

Moshe Rabbeinu:

Shemos 4:14

ויחר־אף יהוה במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי־דבר ידבר הוא וגם הנה־הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו

Rashi there from Zevachim 102a

ויחר אף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ עַ"יְ אוֹתוֹ חָרוֹן; אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם – הלא אהרן אחיך הלוי – שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דהי"א כ"ג) (זבחים ק"ב):

Rabbi Gibber's explanation is excellent beyond any need for my or anyone else's haskama.  

I would be very grateful if someone could offer another pshat, or at least some nuance to make it more simple to me. There is just something about it that bothers me. To say that honoring any man over the Ribono shel Olam is incompatible with Kehuna is just too broad. A Kohen hedyot can be mitamei for the seven krovim, and even a Kohen gadol can for a meis mitzvah. Why aren't the cases of Reuven and Moshe like meis mitzva?

Chazal tell us that Moshe mistake, or sin, at Mei Meriva stemmed from his gratitude for Miriam. Without Miriam, he would never have been born. The result of this hakaras hatov to Miriam was Moshe's early death and his inability to enter Eretz Yisrael. Why did he not learn his lesson from the experience of the Sneh? 

UPDATE 2/10 23

1. I saw a great he'ara from HaRav Moshe Leib Shachor. In Tefillas Geshem, it says "רוחק מעם פחז כמים." Meaning, the Kohen Gadol had to keep his distance from the rest of Klal Yisrael. Many ask that when we look for zechusim, calling Klal Yisrael a nation that is Pachaz Kamayim is out of place. Also, where do we find that we are called Pachaz Kamayim anyway? So Harav Tzvi Pesach Frank in מקראי קודש Sukkah III p. 172 says pshat that in Shabbos 88 and Keshuvos 112 we are called Pochazim/Pezizim as a shvach. But in the Harerei Kodesh there, at the end, he brings from Harav Shachor that it's not supposed to say "Mei'Am pachaz." It's supposed to be "Mei'im Pachaz," meaning, that Reuven lost it because of pachaz and the Kohen exemplifies the opposite.

(By the way, there's an error in the Harrerei Kodesh. He brings from Reb Chaim Shmuelevitz in Va'eira, but it's really in Shemos on page 122.)

2. Menachem wrote in an excellent comment: 

"I think an obvious "proof" to Rabbi Gibber's yesod would be Pinchas' being zoche to the kehuna for doing the exact opposite- putting kevod shamayim before everything else."

He's so right. Instead of looking for the common denominator in the three that lost the Kehuna, I should have looked at the one that gained the Kehuna, Pinchas, and what it was that gave him that reward. The answer is his absolute refusal to allow the honor of Zimri to interfere with what he knew was kiddush Hashem.  (In a sense, it was Reuven's Pezizus applied l'to'eles, but that does not help me here.)

Mitzvos Out Of Habit

The gist of what follows is that it is a serious offense to the Torah if one's life is spent fulfilling mitzvos out of habit, or in imitation of one's ancestors or of respected predecessors. 

I know from experience that some people are offended by several aspects of what follows. 

1. Doing mitzvos only out of veneration of your ancestors and teachers.

A.

ספורנו דברים כ"ח י"ד

ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל – שלא ישנו את מצות האל יתברך, בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה, כל שכן כשיעשו זה לכבוד קדמונים, שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו, כי בזה האופן אין לך ״ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם״ גדול מזה, בחדוש דת לכבוד קדמונים, אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ (ע״פ תהלים נ״ח:י״ב).

הרב שמחה זיסל ברוידא: 

ולא תסור מכל־הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאול ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם

 יש להבין דכי קאמר "לא תסור וכו' ימין ושמאל" הרי משמע שאפילו זיז כלשהו מצווה שלא יסור, ואח"כ גומר " ללכת אחרי אלהים אחרים", שזה כבר הסרה גמורה ומוחלטת.

ויעויין בספורנו מש"כ לבאר ד"אחרי אלוהים אחרים" קאי על העובדים "מצוות אנשים מלומדה" דזה עובד מחמת שכן עשו אבותיו, וכן נהגו כולם וכך התרגל.  ונמצא דאינו עובד את השם אלא את האנשים שהנהיגו כן ו"אלהים אחרים מיקרי".

ודבר זה נורא למעיין, ומשמע דכל הברית הזה בא שנעבוד את ה' מבלי הסרה כלשהו  ימין ושמאל,  דכל שסר ימין ושמאל והיינו קצת "מלומדה" מקרי כעובד אלהים אחרים.

I am not convinced that the Sforno means exactly what R' Broide says, especially since the end of the sentence beginning with כי בזה האופן is not in many prints of the Sforno. But it really doesn't matter whether the Sforno meant it - if Reb Simcha Zissel Broide says it, it is important enough.

B.

The dictum of חייב אדם לומר בלשון רבו has to be applied with seichel.

 עדויות פ"א מ"ג -

הלל אומר, מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, [ אלא ] שאדם חייב לומר בלשון רבו

רע"ב

שחייב אדם לומר בלשון רבו - כלומר, הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה, אלא כך שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון. ורמב"ם קבל מאביו ז"ל שמפני שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק לא היו יכולין להוציא מפיהן מלת הין, והיו אומרים אין במקום הין, כדרך בני אדם עד היום שאינם יכולים לחתוך באותיות [אחה"ע], והיה הלל גם הוא אומר אין, כמו שהיו רבותיו שמעיה ואבטליון גרי צדק אומרים

However, the Gaon and his Talmid the Chidushei Maharich in Ediyos 1:3 rejects the idea that Hillel was echoing his Rebbi's speech impediment.

והקשה הרב הגאון זצ״ל, אם הם אמרו מחמת שלא היו יכולין לחתוך אותיות - יאמר גם הלל שיכול לחתוך אותיות, מאי לשון רבו שייך בזה.

בלשון רבו  makes sense when it is a style of speech, a choice of words, something the Rebbi chose. It does not make sense if it is an accent or just a personal habit. (Instead, the Gaon says the pshat is that his rebbi had to say מלא הין because he couldn't pronounce the hei and it would sound like ein, which seems to mean that 'EIN poslim," so he had to say malei hin, which can not be misunderstood. All Hillel did was use the additional word malei.)

The point is, even if it's your Rebbe, or your Rebbi Muvhak, don't imitate his chisronos, only his maalos, the aspects of his behavior that can enhance your avodas Hashem, and be astute enough to know the difference.

C.

The following is taken from the HTC Likutei Pshatim from 2022 Parshas Lech Lecha.

THE REAL THING

From Rabbi Yitzchak Sender, author of numerous sefarim, as well as "The Commentator" series.

אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך

"Please say that you are my sister, so that it may be well with me for your sake, and so that my soul may live because of you." Bereshis 12:13

Rav Aaron Kotler comments on the statement of Chazal that Lot was saved from death in the merit of keeping silent when Avraham told Elimelech that he was Sarah's brother and not revealing that Avraham was really her husband. Why, asks Rav Kotler, did Lot need to rely on this merit to be saved? Wasn't his practice of הכנסת אורחים welcoming guests, even at the risk of his own life in Sodom, enough to save him? After all, this was a great mitzvah. He answers that when Lot was hospitable to guests, he was not doing this from inner conviction, as a mitzvah of chesed, but only in imitation of his uncle Avraham, for he had grown so used to this practice that he did it as a matter of course. But when he refused to reveal Avraham's true relationship with Sarah, at this point he was acting out of conviction, from a wish to save his uncle. This was the "true Lot" and therefore he was rewarded for this action.

Another illustration of the distinction between imitation and real conviction concerns Rav Shlomo Zalman Auerbach. He used to attend an elite minyan at the Kosel. The Sh'liach Tzibbur of this special minyan was none other than the famous Rav Zerach Braverman. When this great sage passed away, the minyan continued, with someone else acting as Sh'liach Tzibbur. Soon afterwards, Rav Shlomo Zalman stopped attending this minyan. When asked why, he replied that when Rav Braverman, as Sh'liach Tzibbur, reached a particular point in the prayer of "אהבת עולם"ַ he would make a certain characteristic movement. He had noticed that the new Sh'liach Tzibbur also made this same movement, and this made him realize that the man was simply copying Rav Braverman. Since this minyan was only an imitation of truly heartfelt prayer, he preferred to look for another minyan.

(see note 1 at end.)

D. 

I've used this idea in many speeches, often to the annoyance of Bnei Torah who dislike the idea entirely, and even more dislike quoting a goy.  I quote either Basho or Jaurès:

Matsuo Basho, a very well known Japanese poet/philosopher.
"Do not seek to follow in the footsteps of the wise. Seek what they sought."
or
"Seek not to follow in the footsteps of men of old; seek what they sought."

Then, similar, from Jean Jaurès, a French socialist politician and a defender of Dreyfus:
"Être fidèle à la tradition, c'est être fidèle à la flamme et non à la cendre"
To be faithful to tradition is to be faithful to the flame and not to the ashes.

Jaurès' words were paraphrased by Mahler as
"Tradition ist die Weitergabe des Feuers und nicht die Anbetung der Asche."
Tradition is the handing down of the flame and not the worshipping of ashes.

We are commanded to bury the dead, and it is assur to preserve their bodies. The past needs to return to dust and earth from which the future can grow. Unlike Christians, we would never dream of putting a cemetery next to a shul. (see note 2 at end.)

(Rav Lau talks about this combination of fidelity to the past and adapting to new circumstances in his biography, quoting his father in law about the dual meaning of Ya'azov. I posted it in a drasha for a Sheva Brachos.)

*******************************************************************************

2. Pining for the past instead of marching toward the future.

(the following is taken from a post from 2017.)

Why did Lot's wife turn into a pillar of salt? Chazal talk about her unwillingness to share her valuable salt with guests, a stinginess unmitigated by seeing her husband's highly developed trait of hachnasas orchim.  Rav Alfie Cherrick told me something he said, something he thought of while learning Melicha (from Reb Ahron Soloveitchik זכר צדיק לברכה, his Rebbi Muvhak,) many years ago.

He said that salt is a preservative, and it preserves the past. Lot's wife turned around, she turned wistfully to her past in Sedom when she should have been focused on the gift she was given, the opportunity of spiritual growth. That was the worst thing she could have done at that moment. Don't try to rebuild the past, find a way to build a future.

I think his idea is excellent. It's obviously true in the case of Lot's wife, who was leaving the depraved lifestyle of Sedom. But to some extent, it is true for everyone, even those that have a glorious past and live a Torah life. Our past informs and gives direction to our lives, but like all living things, we have to adapt to new circumstances. We have to think about what we can do in the future. The Ribono shel Olam has put you in a new place, do not stagnate, move forward.  Even Avraham Avinu was told Lech Lecha, and Rav Ahron Kotler, in his sefer, talks about life being l'maala l'maskil.  Move forward and move upward, or fall - retain what is good of your past, and use it as a stepping stone to the future.

*********************************************************************************

3. Doing mitzvos thoughtlessly knowingly.

Ritva in Rosh Hashanna 16b

וא"ר יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, אלו הן .. ועיון תפלה .. :    

תימא דהכא משמע דעיון תפלה מגונה והתם אמרינן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב וחד מניהו עיון תפלה ובבבא בתרא אמרו (שני) [שלשה] דברים אין אדם נצול מהן בכל יום [הרהור עבירה] ועיון תפלה ואבק לשון הרע וא"כ אין לך אדם שאין מזכירין עונותיו בכל יום ומאי אתא ר' יצחק לאזהורינן ותירצו בתוס' דעיון תפלה לשון א' המתחלק לשלשה ענינים 

כי יש עיון תפלה שהיא מדה רעה והוא המעיין בתפלתו וסומך עליה שתהא מקובלת ומצפה עליה שתתקיים ועליה אמרו כאן שמזכירין עונותיו לפי שמחשבין עליו אם הוא ראוי לכך לקבל תפלתו כמו שהוא סבור וע"ז אמרו בהרואה כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב 

ויש עיון תפלה טוב מאד והוא המעיין ומכוין בתפלתו לאומרה בכונת הלב אבל אינו מצפה שתתקיים וזה שאמר שאוכל פירותיו בעוה"ז והשי"ת משלם לו שאלת צרכיו ששואל באמצעיות והקרן קיימת לו לעוה"ב על מה ששבח בראשונות והודה באחרונות 

ויש אחר והוא שאינו מכוין ומעיין בתפלתו שמהרהר בדברי העולם ונקרא עיון תפלה ליפוי השם כדרך שקורין למי שאינו רואה סגי נהור וז"ש בב"ב שאין אדם נצול ממנו בכל יום שא"א לאדם שלא יהרהר בדברים בטלים בעת תפלה כמ"ש בירושלמי מיומי לא כוונית יומא חד בעינא לכווני ומנית אפרוחייא ואידך אמר יומא חד בעינא לאכווני ואמינא מאן עייל קומי מלכא אלקפתא או ריש גלותא אמר שמואל אנא מחזיקנא טיבותא לרישאי כד מטי למודים כרע מגרמוי:

Rambam in Krias Shma 4:7

ז כָּל מִי שֶׁהוּא פָּטוּר מִלִּקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִקְרוֹת קוֹרֵא. וְהוּא שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה זֶה הַפָּטוּר מִלִּקְרוֹת מְבֹהָל אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו:

ראב"ד   עד שתתיישב דעתו עליו. ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן מחזיקנא טיבותא לרישאי כי מטינא למודים כרע מנפשיה ואידך אמר דהוה מני דיומסין בגו צלותא ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ''ל: 

I think the Rambam's אינו רשאי is because it is excusable if it happens - we are obviously not malochim, and אין אדם נצול ממנו בכל יום.  It is another thing to uncaringly invite it to happen. 

************************************************************

note 1:

R Anonymous sent this from the Maor VaShemesh - how interesting!

"והנה יקשה לדרשת הגמ' על מלת דמשק שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים א"כ לאיזה ענין הזכיר אברהם אבינו בהתנצלותו לפני הש"י ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר כי לפי דרשת הגמרא הוא דברי שבח לאליעזר והי' די באמרו מה תתן לי ובן משק ביתי הוא יורש אותי ע"כ נראה שדברי חכמז"ל בגמרא הנ"ל רמזו לנו על ענין אחר שצריך לידע ולהודיע לבני אדם המחברים את עצמם לצדיקים שלא ילמדו את עצמם לעשות כתנועותיהם והנהגותיהם כמצות אנשים מלומדה היינו מפני שהצדיק הוא עושה כך יעשה הוא ג"כ כמוהו כי זה הוא לא טוב מאוד רק שילמד לעשות כפי שכלו באמת לאמתו לעבוד את הש"י בלב נכון. וזה הוא שאמר א"א ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים פי' שדולה ומשקה שלומד אותם לעשות מצות אנשים מלומדה לעשות מה שרבו עושה וזה לא טוב והשיב לו הש"י לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך כו'"

The next part there demonstrates how the stars were an sign that each of Avraham Avinu's descendants would be disparate, would be their own men, and not only reflections of their Avos.

note 2:

Harav Dr Nachum Stone sent me this perfect Torah Temima on Friday's Tov Me'od.

ובמ"ר כאן (ב"ר ט , ה) איתא והנה טוב מאד זה המות, ותמהו רבים איך שייך לכנות את המות בשם טוב, ולי קשה עוד מאי שייכות דבר זה בגמר מעשה בראשית.

ונראה בכונת הענין, דאין הכונה על מיתת האדם לבד אלא גם בכלל על הפסד ואבדן כל דבר מהנמצא בעולם, הן בעלי חיים והן דומם וצומח, יען דכל מין כליה כלול בשם מיתה וכמו שאמרו בבבא קמא נד ע"א בשבירת כלים "שבירתן זו היא מיתתן".

והביאור הוא, כי לולא היה כל דבר נפסד וכלה בעולם אזי לא הגיעו בני האדם לתכלית השלמות, יען כי מכיון שכל דבר היה מתקיים לנצח לא היו משתדלים להמציא הדבר מחדש ולמצוא בו את השלמות הנמצא, ובהיות כן הנה כל דבר חדוש שאנו רואים בעולם נובע מסבת אבדן והפסד הדבר הקודם לו, ולכן כל דור ודור משלים כחות הבריאה ויסודי הטבע שקבע והטביע הקדוש ברוך הוא בששת ימי הבריאה.

וזה הוא שאמר בסוף גמר הבריאה וירא אלהים כי טוב מאד זה המות, כלומר, האבדן וההפסד שבא לעולם הוא גורם עוד להתחדשות והשתלמות הבריאה היסודית, וזה באמת טוב מאד, וגם שייך הענין בגמר הבריאה בששת ימי בראשית, ודו"ק.

note 3:

I do not understand what Rebbi Eliezer means to say with his unique quality of ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם in Sukkah 28b. Why would that be praiseworthy? Does this contradict what we are saying here? Passing over the coincidence that Rebbi Eliezer had the same name as Eved Avraham, it deserves mention that, as the Chidah in his Simchas Haregeal points out, the Ramban by Tanur Achnai in BM 59b says that they did not pasken like Rebbi Eliezer because they said מפי השמועה and he always said כך נראה בעיני!!! The Achronim ask, how could it be that this very Rebbi Eliezer could say these diametrically opposite things? The Chavos Yair says that he never paskened something that he didn't hear, but this was shakla v'taria. Very difficult, because on shakla v'taria you don't become a zaken mamrei.  See Ben Yehoyada in Sukkah.

Here is the Ramban in BM 59b.

שכיון שלא רצה לחזור ואמר חרוב זה ואמת המים וכותלי בית המדרש ומן השמים יוכיחו מחזי להו כאפקרותא שהיה מחזיק במחלוקת יותר מדאי לפיכך ברכוהו שהם היו אומרים מפי השמועה והוא אומר כך היא בעיני לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא לפיכך החמירו עליו וברכוהו:

My guess is that he did not pasken against them. He just said that they are wrong, so it would be a safek, so they could not burn truma. I am not sure that would qualify for being put in cherem or being a zaken mamrei.

note stam:

I said in the beginning that some people strongly disagree with much that appears here. "Some people" includes my father in law, Harav Reuven Feinstein, and one of my sons in law, Harav Avram Lawrence.