Shemini. Nadav and Avihu and Leadership

Sanhedrin 52a

וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי 

Besides the harsh criticism intended by attributing such words to Nadav and Avihu, it is also clear that Chazal want us to see they were consumed by a desire (in a manner of speaking) to become the leaders of Klal Yisrael.  

I think that the Chafetz Chaim would have discouraged Nadav and Avihu from seeking leadership roles. The hagahos Maasai l'melech on the Chofetz Chaim al haTorah in Teruma:

וכן הי' מפרש את מאמרם ז"ל באבות פ"א אהב את המלאכה ושנא את הרבנות בכמה מקומות שבחו חז"ל את המלאכה וגנו את הרבנות ילמד אדם את בנו אומנות נקיי וקלה ברכות סג גדולה מלאכה שמכבדת בעלי' נדרים מ"ט כל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות קדושין כ"ט ועוד בכמה מקומות עומת זה הרבנות אחריות גדולה מטלת על בעליה וכל מילי דמתא עלי' רמיא ולא עוד אלא שעליו להוכיח לקהל עדתו ואם אינו מוכיחם יגלגלו הכל על הרב שלא הוכיחם וכמאמרם ז"ל סנהדרין צ"א על הגוף והנפש שיכולין לפטור עצמן מן הדין בשביל שהמה יחייבו איש את אחיו בכונה לפטור את עצמו מאימת הדיו וספר מאורע שקרה לפני חמשים שנה בערך כשעבר דרך עירה קטנה והנה קהל גדול מלא את השוק מקום שם עמד אסיר אהד מוקף שוטרים שצריך הי' להשתלח לסיביר עקב אשר זייף במרתף ביתו שטרי המלוכה והנה האסיר אשר רגליו לנחושתים הוגשו וידיו אסורות בקש רשות משוטרו לקרוא את הרב המקומי הנה כי דבר נחוץ לו אליו טרם יעזוב את עיר מושבי השוטר נאות לבקשתו ושלח אחד הנערים לבית הרב וכעבור רגעים אחדים והנה הרב בא ויתייצב אצל האסיר בלב קרוע ומורתח וישאלהו על אשר האיץ בו לבוא הנה ויען האסיר בקול מר צורח כי נפשו מרה לו על שבעוד רגעים אחדים ישולח לסיביר ויאמר אל הרב 

"ידוע להוי להרב כי עומד אני להגלות לסיביר ובאדוני הרב האשם כי הלא בטח ידע הרב מכל וכל ואם כן טענתי היא מדוע לא הוכיחני על פני מדוע לא התרה בי כי סו"ס יתפשוני וישלחוני מחוץ למחנה הלא חובת הרב היא להזהיר את קהל עדתו על החמס והעול אשר בכפיהם ומכיון שהרב לא הזהיר אותי לכן נפלתי בפח והקולר תלוי בצואר הרב ואם בני ביתי ירעבו מעתה לפסת לחם מהרב יתבעו עלבונם" 

והנה מעתה הגע בעצמך אם אדם שכזה הוכיח את הרב על פניו על אשר לא הזהירו ובאשמתו הוא גולה לסיביר למשך איזה שנים על אחת כו"כ בשעה שיבואו הבע"ב לעוה"ב ויתבעו מכל אחד ואחד עונו ופשעה שבעבורם עליהם להשתלח לא לסיביר לאיזו שנים אלא לשאול תחתית לעולמי עד אז יתלו את הקולר בצואר הרב שהי' בעירם כי בו האשם על אשר לא הוכיחם ולא הזהירם כמשל הגוף והנפש שדרו יחדיו כל ימיהם בשלוה ובנחת ואעפ"כ כשבאים לדין כל אחד משליך על חברו עד שהמשילו חז"ל את זה לחגר וסומא שצריכים להרכיב את החגר על גבי הסומא ולהענישם יחד וע"כ על כל בעל נפש לברוח מן הרבנות כמטחוי קשת כי מו"ס יתבעו אנשי העיר ממנו יותר טוב לבקש פרנסה נקי' וקלה המפרנסת בעלי' בכבוד 

Someone said in the name of the Chafetz Chaim that a Baalabos that comes before the Beis Din shel maalah and makes excuses, they'll laugh at him, בוז יבוזו לו.  There's only one excuse that works- "My rov never told me."

I just want to point out that it's ironic that the writer (most probably not the Chafetz Chaim,) chose to express that one should distance himself from Rabbanus with the words לברוח מן הרבנות כמטחוי קשת.  It's ironic because the first person to use that expression threw away her dying child so that she should not see him die.  She did not hold her child in her lap and comfort him as lay dying, because she just couldn't take the pain of watching him. The allusion to that story seems to show that if one special person has the power to help others and to teach them and to do good, then he needs to accept this as his duty even knowing that he might endure bitter hardship in order to prevent the suffering of others.  Reb Moshe says in his introduction to the Igros, leadership is not a choice, it is an obligation- as in AZ 19b, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה  You probably shouldn't be saying אימתי ימותו שני זקנים הללו, but you can't sidestep your chiyuv of arvus and tochacha.

This obligation is not limited to the Marah d'Asra.  It applies to all rabbeim and rabbanim.  If you have a shiur, and you have your people for hours every week, then what they don't know is your fault. They're coming, they're listening, you'd better tell them what they need to know.  It's like לא תוכל להתעלם after you've picked up the aveida times a million. I often think about this in relation to my daf yomi shiur.  I've been saying the shiur for close to thirty years, I have people there an hour a day, I see some of them more than their families do, and I have the latitude to talk about whatever I want to talk about, not limited to the daf.  So if someone doesn't know a basic halacha, whose fault is that? They're listening, they're waiting to hear, my job is to be marbitz Torah, why didn't I tell them what they needed to know? Anivus? Anivus is just an excuse.  And I don't mean this as a reverse humility thing, as if to say that I'm so choshuv that I have to live up to a higher standard. What I mean is that after 120, we will be judged, with middas hadin, on the basis of what we could have done, because when the Ribono shel Olam gives you the opportunity and the means, it is not a gift, it is a duty.