Moshe Rabbeinu's Proclamation that He Made a Mistake and that Aharon Corrected Him

Moshe Rabbeinu angrily criticized Aharon and his sons for burning the Chatas of Rosh Chodesh Nissan, which, he thought, Hashem had specifically commanded them, despite being Aveilim, to eat. Aharon replied that this exceptional halacha only allowed him to eat the unique Korbanos of the moment, the Korbanos of Miluim, but not to the Korban of Rosh Chodesh. Moshe, upon consideration of Aharon's argument, agreed that Aharon was right, and that he, Moshe, had erred. Not only did he admit his error, but, according to the Targum Yonasan, the Targum Yerushalmi, and the Medrash here, he made an official proclamation publicizing his error and that Aharon was right in correcting him.

The Targum Yonasan in Vayikra 11:20

וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר קֳדָמוֹי וְאַפֵּיק כְּרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימָר אֲנָא הוּא דְאִיתְעַלָמִית הִילְכָתָא מִנִי וְאַהֲרן אָחִי אִדְכַּר יָתָהּ לִי

Targum Yerushalmi

כֵּיוַן דִּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּאַפּוֹי וְאַפִּיק כְּרוֹז בְּכָל מַשְׁרִיתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל וַאֲמַר אֲנָא הוּא דְאִיתְעֲלָמִית הִילְכָתָא מִנִי וְאַהֲרן אָחִי אַלִּיף יָתָהּ לִי וְעַל דְּאַשְׁפַּל משֶׁה גַרְמֵיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ אַגָר סַגִי וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּאַפּוֹי:

Medrash 13:1

וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו, הוֹצִיא כָּרוֹז לְכָל הַמַּחֲנֶה וְאָמַר, אֲנִי טָעִיתִי אֶת הַהֲלָכָה וְאַהֲרֹן אָחִי בָּא וְלִמֵּד לִי.

Why did Moshe do this? I doubt that Moshe Rabbeinu publicly criticized Aharon. Why would he have done that? It's not as if it was a halacha that was relevant in other cases - it was a unique exception to the rule with no relevance to the usual halacha. If, for some reason, he did criticize him publicly, of course, it is only fair that the retraction should be done publicly as well. But here are several approaches I came across with answers I thought were interesting.

(I'm sure the sefer Na'ar Yonasan discusses this. I'm planning to get a hold of a copy next time I go to EY. It's at Geula Books and Vagshal.)


Yakra d'Oraysa from Rav Yechiel Tzik of Bnei Brak.
A lomdus - that Moshe wanted people to realize that Aharon's argument was not merely a Kal Vachomer, which only stands if no convincing counter argument is brought (as we know by the Boaz/Rus decision.) He remembered that Hashem had told him this din, and as a Halacha l'Moshe mi'Sinai, it could not be debated.

וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה׳ ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳: וישמע משה וייטב בעיניו(י' י״ט-ב׳)

וישמע משה, תירגם אונקלוס ושמע משה, דהיינו שמיעת האוזן, דהיינו שקיבל את דבריו.

והנה איתא בזבחים ק״א. דאהרן דן את דינו מק״ו ומה מעשר (שני) הקל אמרה תורה (דברים כ״ו, י״ד) לא אכלתי באוני ממנו, קודש חמור לא כל שכן. ואיתא שם ק״א: הודה ולא בוש משה לומר, לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי.

והנה נפק״מ גדולה אם אהרן דן דינו מק״ו ומשרע״ה הסכים לק״ו או שמעתי ושכחתי. דאם הדין נלמד מק״ו הרי שאם יהיה לק״ו פירכא אפילו באחד הדורות הבאים שוב לא יתקיים הק״ו כמבואר ברמב״ם פ״ב מהלכות ממרים הל״א (וראה עוד בחידושי מרן הגרי׳׳ז עה״ת במגילת רות, הובא ביקרא דאורייתא רות (די, כ״ב) בשם שלמי תודה).

אמנם מדאמר מרע״ה שמעתי ושכחתי, הרי שאין זה ק״ו בלבד, אלא זהו עצם הדין שקיבל משרע״ה מסיני ושוב אין הלכה זאת ניתנת לשינוי ולביטול ולא גרע מכל הלכה למשה מסיני, דכתב שם הגרי״ז שאי אפשר לחלוק על זה, לפיכך הודה משרע״ה ואמר שמעתי ושכחתי.

ולפי האמור יתבאר מה שפירש התרגום יונתן בן עוזיאל, ושמע משה ושפר קדמוי ואפיק כרוזא במשריתא למימר אנא הוא דאתעלמית הילכתא מני ואהרן אחי אדכר יתה לי. דיש להבין מה היה צריך משרע״ה להכריז במחנה, אלא קמ״ל דאין זה ק״ו בלבד, אלא שע״י הק״ו שדן אהרן, נזכר משרע״ה בעצם הדין ושוב לא ניתן לפרוך דין זה לעולם.

 עלי ציון עה״ת מהדורא תליתאה (בכ״י)

Sorosi Bamidinos from Rav Henoche Levine of Flatbush.
By agreeing with Aharon, he realized that Aharon's silence at the moment of the tragedy was evidence of absolute bitachon and Ahavas Hashem, not shock - because his mind was clear enough to present a clear and convincing argument le'halacha immediately afterwards. Aharon's self control and bitachon was a priceless lesson for Klal Yisrael.

 בספר אהבת יונתן כאן מפרש: וכן אי׳ בתו״ב סי׳ ס ובש״ס זבחים קא.: הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי ושכחתי, כי השמיעה תבא לפעמים על קבלת הדברים, כמו: ״כי שמעת לקול אשתך״, שקיבל דברי אהרן והודה לו מיד, כי עתה הבין ברוח קדשו שהדין עם אהרן, ושעל כן לא ציוהו ה׳ שיצוה לאהרן לאכול בשר חטאת במקום הקודש. ״וייטב בעיניו״ מעשה אהרן ששרף החטאת, מישרת לבו, ע״כ.

 ובספר חתם סופד (שטרן) כאן, מסביר דהא ד״וייטב בעיניו״ באופן מיוחד, וז״ל: נראה דמרע״ה היה  מצטער כי סבור, אגב מדירותיהם באבלם, אירע מכשול, וכמ״ש חז״ל (זבחים קא.) דלמא אגב  מרירותיה נגע ביה טומאה, ואם היה (באמת) כן, א״כ האי ״וידום אהרן״ לא היה מחמת סבלנות וקבלת דין שמים באהבה, אלא שהתמרמר בחמת רוחו, על כן היה מרע״ה מצטער על זה. אך כששמע מרע״ה טענתו של אהרן: אם שמעת בקדשי שעה, לא שמעת בקדשי דורות, נמצא היה שכלו של אהרן יותר צלול וברור משל מרע״ה, שהרי מרע״ה טעה בסברא זו. ע״כ התברר שלא התמרמר כלל, וקבל דין שמים באהבה ושמחה, ע״כ ״וייטב בעיניו״, עכ״ל.

 ואולי אפשר להעמיס זה הכוונה בדברי המתרגם, שכתב שמרע״ה העביר כרוז שממנו נתעלמה ההלכה ואהרן הזכירו, כי באמת נתפעל מרע״ה ממדרגת אהרן כשראה גודל הסבלנות של אחיו ובהירות שכלו בזמן כזה, וסבור שמצוה לפרסם הנהגתו כדי שילמדו ממנו ישראל, והבן.

 והוסיף התרגום ירושלמי על דברי המתרגם לומר שעל שהשפיל משה עצמו להודות לאהרן קיבל עליו שכר רב, וישמע משה השכר שניתן לו וייטב בעיניו, ומהו השכר, שנתייחד לו הדיבור תיכף בפי: ״זאת החיה אשר וגו׳״, עכ״ד

Nesivei Chaim from Harav Chaim Elazari of Canton OH, a talmid of the Alter
Mussar, of course, a nusach of mussar I can imagine my father zatzal saying. Even if you are convinced that someone darshened wrongly, that is no reason to get angry at him. Respectful disagreement, even if voiced vehemently, is a far better choice than righteous anger, when the other is a talmid chacham and a yarei shamayim.

 וישמע משה וייטב בעיניו (י, נ).

 עיין ב״מסלות חיים״ (חלק שני, עמוד לב) מה שבארנו בזה בע״ה. כעת ראיתי ״ת״י בן עוזיאל״ וגם ב״תרגום ירושלמי״ וז״ל: ״כיון דשמע משה ושפר פתגמא באפוי ואפיק כרוז בכל משריתהון דישראל ואמר אנא הוא דאיתעלמית הילכתא מני ואהרן אחי אליף יתה לי ועל דאשפל משה גרמיה קביל עליה אגר סגי ושמע משה ושפר פתגמא באפוי.״ לכאורה, האם היה צורך שמשה יכריז במחנה על זה ששכח הלכה ואהרן הזכירו, ואם הוא טעה ורצה להודות שטעה, היה יכול לעשות זאת לאלה שפסק להם בטעות, וגם זה לאו מילתא זוטרתא.

לענ״ד, יכול להיות שמשה רצה ללמד את בני ישראל, שגם אדון הנביאים אשר אליו דבר ה׳ פא״פ, גם הוא עלול לטעות, ועוד למדנו מכאן, שלכעוס על זה שמדמים שהוא טעה בדבר הלכה מתוך וכוח בד״ת, גם זה נקרא כעס שלא לצורך, אשר גרם שנתעלמה ממנו הלכה, כאן הכועס הי׳ רבן של כל ישראל וכעסו היה לש״ש, והוא נענש בזה, שנטלה גדולתו ממנו בזה שנעלמה הלכה ממנו. ודו״ק.