Every Bullet Has Its Address

This is not a deep discussion. I just post it because sometimes, devarim peshutim can be confusing.

The expression "Every bullet has its address" has been attributed to the Kotzker Rov, to Reb Meir Simcha, and to Reb Chaim Brisker. 

Here is a page from Eilat Gordon's description of Litteh and Litvishe Gedolim. 

In Dvinsk, Reb Meir Simcha wrote his remarkable Torah chiddushim and devoted himself to leading his flock. He was beloved by all members of Dvinsk's society, and many approached him for advice and brachos. His home was open to everyone, and he was attentive to the needs of all his constituents. Although he was offered rabbinical positions in many prestigious cites such as Kovno, Pinsk and even New York, he refused to leave Dvinsk.

His devotion to his flock reached its height during World War I when Dvinsk, which contained a large fortress, was the target of frequent German bombardments.

At that time, many people asked Reb Meir Simcha if they should leave the city, and he would invariably reply, "Every bullet and bomb has an address. If Heaven hasn't decreed that a person be hit, no harm will befall him."

When the danger increased, most of Dvinsk's residents left the city. Only those who lacked the financial means to escape remained behind, along with Reb Meir Simcha, who refused to abandon them.

When his close followers pleaded with him to leave Dvinsk, he replied, "I won't leave my destitute brothers at such a time. I will suffer with them. As long as there are nine other Jews in the city, I will remain and be its tenth man."

During that period, Rav Meir Simcha did his utmost to ease the suffering of his fellow townspeople, encouraging and inspiring them. He took a particular interest in the lot of local women whose husbands were on the battlefront, and would personally help them compose letters to their husbands. He and his wife also addressed their material needs, preparing firewood for them and providing them with money.

eb Meir Simcha's conduct during that period became a guideline for posterity. In one of his letters, Rav Yaakov Yisroel Kaneivsky discusses the futile attempts of people to elude their destinies and to flee to more "secure" places, where they imagine that their chances of being saved are greater. He writes, "It is known that during the war, the gaon Rav Meir Simcha would advise people not to leave [Dvinsk], saying that every bullet has an address."

[The author (Eilat Gordon) is grateful to Rav Asher Bergman, author of "Ha'Or Someach," for his help in preparing this article.    http://www.tzemachdovid.org/gedolim/orsomeach.html  ]

That there are different attributions is not surprising, because the concept is universal. 

 The phrase "Every bullet has its billet" was popularized by King William III of England (1650-1702, a friend of the Jews,) who often used the saying to give courage to himself and his troops during battle, believing that no one would die before their time. John Wesley (also a friend of the Jews,) referenced the King's saying in his journals in 1765. The idiom evolved into the modern colloquial idea of a "bullet with your name on it."

The ibn Ezra in Shoftim clearly does not believe this is true. Devarim 20:7

ארש אשה ולא לקחה. בנשואין והנה זה הכתוב לאות כי יש מי שימות בבא יומו רק המת במלחמה מת בלא יומו על כן אמר דוד או במלחמה ירד ונספה:

Here's the Ralbag in Shmuel I 26:10

חי ה' כי אם ה' יגפנו. ר"ל להמיתו בלא עתו על צד העונש:  

או יומו יבא ומת. ר"ל הקץ המוגבל לו לחיות כי זה הקץ מתחלף לפי עת הליד':  

או במלחמה ירד ונספה. ר"ל שהוא בעצמו מצד בחירתו יסבב שימות בלא עתו וזה כי מי שלא בא עתו עדין הנה יתכן בבאו במקום הסכנה שימות בלא עתו וכבר זכרו זה בעלי חכמת משפטי הכוכבים בספריהם והוא עוד דעת תורתנו השלמה ולזה צותה לעשות מעקה לגגים למלט הבאים שם מהנפילה:

Here is the Sefer Ha'Ikkarim 4:21

וכן אמרו רבותינו ז״ל בספרי, אתה החלות להראות את עבדך נסים וגבורות שנאמר אסורה נא ואראה, הנה בארו שאתה החלות נאמר על התחלת נבואתו של משה, וכאלו אמר, רבונו של עולם אל יקשה בעיניך לעשות עמי חסד אף על פי שאיני ראוי אליו ולתת לי מתנת חנם, שכן דרכך עמי שאתה מעצמך החלות בסנה להראות את עבדך וגו׳, ואחר שכך דרכך עמי עשה גם עתה עמי החסד הזה שאני שואל, אעברה נא ואראה וגו׳, והתפלה הזאת היא על דרך הושיענו אלהי ישענו, ומה הוא המונע שלא תעשה עמי החסד הזה, שהמיתה הזאת הנגזרת עלי אי אפשר שתהיה אלא מאחד מג׳ פנים, אם מצד העונש המגיע מאתך על חטאי, או מצד הוראת המערכת, או שהגיע זמני להפטר, ואלו השלשה הם הקצים הקבועים לחיי האדם, אמר דוד על שאול כי אם ה׳ יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה, רמז בזה שהמיתות הן שלש אם כרתית או טבעית או מקרית, כי ה׳ יגפנו ירמוז על המיתה הכרתית, והיא מיתת העונש על חטא, או יומו יבא ומת ירמוז על המיתה הטבעית, והוא שהגיע זמנו להפטר כפי מזגו, או במלחמה ירד ונספה ירמוז על המיתה המקרית המגעת לאדם בלא עתו ובלא חטא קודם אלא מצד הוראת המערכת או הגזירה הכוללת שכל מי שיכנס במלחמה פלונית ימות, ואם לא היה יוצא למלחמה לא היה מת, ואם יצא ימות מצד ההוראה הכוללת אף על פי שאין בידו עון אשר חטא. ולא הזכיר המיתה הבחיריית לפי שאין אדם שיבחר מות מחיים, ולא הסכים בזה אל האמת, שהרי מיתת שאול בחיריית היתה, שנאמר ויקח שאול את החרב ויפול עליה, וכן משה לא הזכיר אותה שהוא לא היה בוחר מות מחיים, ולזה לא הזכיר אלא אלו השלש מיתות בלבד.

To me, the pashtus is like the Netziv in Harcheiv Davar Breishis 37:12, that human intent can shorten an allotted lifespan unless the target has unusually great zechusim.

ולהסביר יותר יש להקדים הא דאיתא בזוהר הק׳ בפ׳ זו דראובן אמר להשליך את יוסף בבור מלא נחשים ועקרבים ולא ירא שיהרגוהו שהיה בטוח על זכותו. והא שהי׳ ירא מן האחים היינו משום דבחירה שבאדם הוא למעלה מהשגחה העליונה. ויש לי ראי׳ מפורשת לזה מדכתיב בדניאל ו׳ בשעה שהשליכו כורש בגוב אריות וחתמא מלכא בעזקתי׳ כדי דלא תשני צבו בדניאל פי׳ הי׳ בטוח שלא יגעו בו אריות שאינם בעלי בחירה. אבל ירא דלא תשני רצון בדניאל. ואמנם חלילה לומר שאין ביד ההשגחה העליונה לשמור גם מבחירת האדם. אלא כך יש לנו לומר דלזה בעינן זכות יותר. והיינו שיהא טוב גם בין אדם לחבירו ויהי׳ צדיק וטוב לו בשביל שהוא צדיק גמור כמש״כ לעיל ריש פ׳ נח בהר״ד. 

There is also the yesoidesdikkeh Gaon in Mishlei 22:3  (or here.)

(ג) כי (לעיל יג כג) ׳יש נספה בלא משפט׳ הגזירה עליו, אלא שנספה עם אותו שעליהן נגזר, ולכן הערום מסתיר את עצמו. ופתיים עברו ונענשו ואף שלא נגזר עליהם, אלא מאשר לא סתרו את עצמם, יספו עמהם! וכן בדרך ה׳, צריך האדם להיות רץ כצבי מפח יקוש! כמו: מחבורת הרעים, וממושב הלצים. והערום, כשרואה הרעה, יסתיר את עצמו! אבל הפתיים, עברו שם, ונענשו:

which is, I think, entirely incompatible with Reb Chaim Shmuelevitz's mahalach in משפטי השם אמת צדקו יחדיו and הצור תמים פעלו in Drush 98 on page 414.

Also, see טעמא דקרא Taama d'kra pages 370-371 where he brings this idea as something "עפמש"כ בשם הגר"א" and then in parentheses (כמדומה) that people say in the name of the Gaon

שבדיני שמים עין מענישין את האדם אא"כ כל קרוביו ומכיריו ויודעיו נתחייבו בצער הזה שיצטערו על עונשו. 

I am familiar with the Ohr Hachaim in Breishis 37:21 about bechira. and the Zohar thought to be his source, which in my opinion is not relevant at all, but I prefer not to discuss it.  I remember Reb Dovid Kronglass saying that what the Ohr HaChaim says is not right, and even if it is right, he was wrong to write it in his sefer.  For an excellent discussion of this topic see here.

UPDATE Erev Rosh Hashanah 2026

I found all the mekoros to the הצור תמים פעלו idea from one of the very learned contributors on the Torah Forum, as follows:

פלא יועץ - ערך בכיה:          "וגם האחים והאחיות ראוי להם לבכות ולהתאבל כתיקון חכמים ז"ל בתת לב שאם הם היו זכאים לא אירע להם צער זה, דכתיב הצור תמים פעלו, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו אם אדם חייב מיתה אעפ"י שאביו ואמו ואחיו ואחיותיו וקרוביו זכאים אין חסים עליהם ועל צערם, אלא נפש החוטאת היא תמות. אבל הקב"ה אינו כן, אינו מצער אדם חנם, אלא אין אדם מת עד שיהיה הוא חייב ואביו ואמו חייבים בכדי הצער שיצטערו, ואשתו בכדי הצער שתצטער, ואחיו ואחיותיו וקרוביו ומיועדיו בכדי הצער שיצטערו, ואז ה' ממית את החייב מיתה ונטל כל אחד את שלו כפי הראוי לו במדה במשקל ובמשורה, ומטעם זה ראוי לבכות ולהתאבל על כל מתיו, מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו".

והרב וונדרבר בפורום אוצה"ח הביא שמפורסם בשם הג"ר ישראל מסלאנט מה שאמר על הפסוק "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", עיין ספר "חכמה ומוסר" להג"ר שמחה זיסל זיו (הסבא מקלם), חלק א' מאמר י"ח עמ' ל"ח, שהביא בשם רבו הגר"י מסלאנט כי מדת בית דין של בשר ודם דאדם שנתחייב מיתה ממיתים אותו אף אם בני ביתו וקרוביו לא נתחייבו בצער הזה, משא"כ מדת הקב"ה שמעכב את העונש על האדם כדי שקרוביו לא יסבלו צער שלא נתחייבו בו. ראה כאן.

והועתק גם בס' אור רש"ז במדבר (מסעי) מאמר תשפ"ב (עמ' קפ"ב).

וכן כתב בס' חפץ חיים עה"ת עמ' רפ"ה (במהדורה ישנה עמ' ר"ו) בהגהות מעשי למלך בשם הגר"י סלאנטר (פ' האזינו) על הפסוק "הצור תמים פעלו". ראה כאן.

ענין זה הובא בשם רבי ישראל סלאנטר בהרבה ספרים. עיין לב אליהו (להגר"א לופיאן), חלק ד' (תחילת שביבי לב) עמ' שנ"א, על הפסוק א' אמונה ואין עול, (במהדורה חדשה תשס"ה, שביבי לב מס' ראש השנה, ח"א עמ' רפ"א), [וע"ע בסוף לב אליהו קונט' מערכות התשובה (סי' ה') "למען תלמד ליראה" עמ' רצ"ו (במהדו"ח ח"ג עמ' שנ"ח) שמביא דברי הסבא מקלם שאמר עפ"ז שכדאי להרבות באוהבים כדי לזכות בדין], ועיי' ס' ילקוט לקח טוב פ' האזינו (עמ' ריב-ריג). והאריך בזה הג"ר חנוך קרלינשטיין זצ"ל בספרו קונטרס עצות לזכות בדין בימים הנוראים סי' ה' ס"ק ה', (עמ' מ"ג והלאה).

והנה מצאנו שגדולים אחרים כיוונו מעצמם ליסוד זה, גם מגדולי גאוני הספרדים וגם מגדולי האדמורים החסידיים, שכנראה לא הכירו ולא שמעו על רבי ישראל סלאנטר.

היסוד הזה הובא בשם הג"ר אברהם יצחקי (ראש רבני ירושלים, בעל זרע אברהם, נכד החסד לאברהם), ע"י שאר בשרו הג"ר חיד"א בספרו צוארי שלל (בסוף פני דוד) הפטרת בהר (אות א'), על הפסוק גדול העצה ורוב העליליה, עיי"ש, והדמיון בין הדברים מפליא ביותר. ראה כאן.

וכן הובא היסוד הזה בשם האדמו"ר רבי בונם מפשיסחא, בתוך ס' שמחת ישראל (לר"י ברגר), תורת שמחה אות מ"א, על הפסוק משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, עיי"ש, שהדברים ממש דומים. ראה כאן.

ועיין בס' מבשר טוב - יסודות עבודת השם (לאדמו"ר מביאלא שליט"א) עמ' קפה-קפו שכתב כן בשם ספרי זקנו אדמו"ר בעל דברי בינה, וכן כתב בשם אדמו"ר רבי מאיר מפרימישלאן (כנראה מסורת בעל פה), עיי"ש. וכן כתב בעוד כמה מספריו.

הצג קובץ מצורף לב אליהו.pdf הצג קובץ מצורף ספר הזכרון הגר''ח שמולביץ.PDF הצג קובץ מצורף צמח דוד - דינוב.PDF

Bottom line: The idea is from the Peleh Yoetz, of the Sefardi Mussar tradition, and Reb Yisroel Salanter, his Ashkenazi counterpart, the great Baalei Mussar of the 1800s.  Putting aside my personal opinion as irrelevant, as we see above יש מקום לבעל דין לחלוק .

However, it is possible that even given that yesod, the whole point is that the decision of a baal bechira can cause harm even when it is not deserved, not by the target and not by the secondary victims. Again, I believe that accepting that idea is not compatible with the whole foundation of צדקה יחדיו or תמים פעלו. Those ideas would not allow anything, including the decision of a בעל בחירה, to harm someone who does not deserve harm, direct or indirect. But I can see that a superficial or purely technical reading might lead one to think that the ideas are compatible.