Questions for Bereishis 2026

 Our Parsha Questions are crafted to be challenging even to Talmidei Chachamim but answerable by anyone who pays careful attention to the Krias HaTorah. I  saw this practiced in Marlboro, NJ.  They are meant to be presented before Krias HaTorah and answered afterwards, giving everyone the chance to show the answer chapter and verse. I usually include some that are simple so that everyone can participate.   I find that it increases attention to Krias HaTorah and is mentally stimulating both for the audience and for me. 

1.  Regarding the word "Yam." If it is dry, if it has no water in it, is it still called a Yam?

Yes, as Rabbeinu Bachay demonstrates in 1:10

וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. אֵין שֵׁם הַיָּם נִקְרָא עַל הַמַּיִם כִּי אִם עַל הַחֲפִירָה, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס: ״וּלְבֵית כְּנֵישׁוּת מַיָּא״, כְּלוֹמַר הַחֲפִירָה, שֶׁהוּא בֵּית הַמִּקְוֶה שֶׁהַמַּיִם נִקְוִים שָׁם. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב (ישעיה י״א:ט׳): ״כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים״, כִּי הַמַּיִם מְכַסִּים אֶת הַחֲפִירָה הַנִּקְרֵאת יָם. וְכֵן בְּבִרְכַּת הַדָּגִים אוֹ הַתַּנִּינִים בְּיוֹם חֲמִישִׁי אָמַר: ״וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים״, בֵּאֵר כִּי הַמַּיִם עוֹמְדִים בַּיַּמִּים. וּרְאָיָה עוֹד הַיָּם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, הוּא שֶׁכָּתוּב (מ״ב י׳) ״וְאֶת הַיָּם הוֹרִיד מֵעַל הַבָּקָר״. וְאָמַר ״קָרָא יַמִּים״ וְלֹא יָם, לְפִי שֶׁהֵם רַבִּים, וְדָרְשׁוּ רז״ל: שִׁבְעָה יַמִּים הֵם:

This means that the word "Yam" means "Basin." 

Every proof Rabbeinu Bachay cites seems arguable.  Everyone knows that a pool comes from pooled, and so it means a container for water, and a mikveh is for gathered water, and בית כנישות מיא means water gathering place.  All you can prove is that you call an empty pool a pool, and an empty mikva a mikva, so you would call an empty ocean an ocean. But that is only because they are expected to contain water. If it didn't, you would have to modify it by saying it's empty, because stam ocean of course both connotes and denotes the presence of water, just like the word "pool." If it never contains water, even Rabbeinu Bachay might agree that you can't call it a "yam."

2.  Rashi in 2:5 says that Hashem did not make it rain until a sentient creature could ask for rain, and appreciate it when his prayer was answered.  Rashi:

כי לא המטיר. וּמַ"טַ לֹא הִמְטִיר? לְפִי שֶׁאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם שֶׁל גְּשָׁמִים, וּכְשֶׁבָּא אָדָם וְיָדַע שֶׁהֵם צֹרֶךְ לָעוֹלָם, הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיָרְדוּ וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהַדְּשָׁאִים:

Tefilla for geshem is the first tefilla in the Torah, and it is so important that if you skip Geshem in Shmoneh Esrei, you have to repeat it. 

What else was only given after Adam realized what he was missing, so that he could properly appreciate it.

2:20-22   A spouse, an עזר כנגדו. (Taama d'Kra.)

וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן  ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

3.  Fact:  Ashkenazi is a name far more common in Sefardic lands than in Ashkenazi communities. Only rarely do you find an Ashkenazi Jew living in Europe named Ashkenazi. How does this explain why Adam was given his name?

Because only in Sefardi lands does it make sense to call someone who migrated from Europe Ashkenazi. In Europe, there would be no point of calling someone Ashkenazi any more than Yehudi. So, too, all land creatures were made of earth, but Adam also had a Neshama from the Ribono shel Olam. So he was called Adam because of the incongruity of his origin.

4.  A word in the parsha that means both concealed and exposed.

ערום

2:25

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

3:1

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה 

Here are some thoughts on the two meanings:

---Radak in 3:1- They are different words, distinguished by cholam in naked and shuruk in cunning.    In other words, you can tell if it's naked by its nikkud.

---ibn Ezra in 3:1- The word has two meanings, and the choice of this dual-meaning word is a poetic device. 

ופי' ערום חכם שיעשה דבריו בערמה, ואל תתמה בעבור היות ערום אחר ערומים, והם שני טעמים, כי באלה הצחות בלשון, כמו "בלחי החמור חמור חמורתים (שופ', טו טז), וכן "על שלשים עיירים, ושלשים עיירים להם" (שם יו"ד ד),

---Targum "Yonasan" in 3:1 is the most surprising of all 

וַהֲווֹ תַּרְוֵויהוֹן חַכִּימִין אָדָם וְאִינְתְּתֵיהּ וְלָא אַמְתִּינוּ בִּיקָרֵיהוֹן

(Whoever wrote Targum Yonasan- and we know it was not the Tanna Yonasan ben Uziel, since the Gemara says he only wrote on Neviim, it is a respected source.) 

Here is what Rav Kook says about the Targum Yonasan, which he explains assumes a dual meaning in the term "Arum"- unclothed, and not "cunning," but instead "purely intellectual":

שו"ת משפט כהן 

 הרה"ג רב אברהם יצחק הכהן קוק

 וע"ד הת"י (בראש' ב, כח), נ"ל דה"פ דהוו חכימין שהיו גדולים בכבוד ובחכמה, אלא שהיתה גדולתם עד ארגיעה (משלי י"ב י"ט - ועד ארגיעה לשון שקר)  ולא האריכה להם שעת גדולתם ויקרם, והיינו ולא יתבוששו, דמפרש שלא התעכבו בכבודם. והוא ע"ד המד"ר פי"א דבראשית ע"פ אדם ביקר ולא ילין שלא לן כבודו עמו. וי"ל דהת"י מפרש, דערומים" כולל שני הפי' יחד, לשון חכמה וערמה וגם מלשון ערום בלא לבוש, והם תלויים זה בזה עפ"ד הרמב"ם במו"נ ח"א פ"ב, שמתוך גדולת החכמה בעניני האמת לא הכירו את המפורסמות, ע"כ מתוך שהי' ערומים בערמה העליונה, שהיא חכמת האמת, ע"כ היו ערומים שלא הרגישו כלל בגנות המפורסמות. ושפיר קאמר במנחת שי, שבחכמה שאין בה מובן של ערמות, שכונתה בלא לבוש, חכימין רפין", אבל כשיש בה ג"כ הכונה של ערום בלא לבוש אז מדגישין, ומתקיים הרמז ערטילאין דחיקין", ומתקימת הצחות ע"ד קצירי ומריעי רבנן, ע"כ חכימין רפין, והדחוקין בפרנסתם הם ההולכים ערטילאין, ובשם משותף ודאי הדגוש גובר ומתחבר כדי להבליט את שתי הכונות ביחד.

This is the theme of the Rambam in the beginning of the Moreh: that a purely intellectual being will not comprehend beauty and good or ugliness and bad outside of the dispassionate dichotomy of true/false. Adam before the chet had no sense of מפורסמות, of subjective beauty or good, only of emes and sheker. Because he was perfectly ערום in דעת he was indifferent to the 'shame' of being ערום, physically naked. Because he was ערום he was indifferent to being ערום. The Targum's translation of לא יתבוששו as לא אמתינו is like the Medrash that this state of emotionless perfection of intellect did not last long. 

For what it's worth, and I know it's not worth much at all, I don't understand why the Rambam says that. If a perfect intellect would disdain emotion, Hashem would have given the adam harishon a chavrusa, not a wife. We are created with the capacity for pain and for pleasure, and the ability to perceive and celebrate esthetic beauty and to abhor ugliness, and these faculties must have an essential purpose that is not at odds with or even superfluous to the perfect human.

UPDATE: Thank you to the great talmid chacham whom I am privileged to call a friend, Harav Avraham Wagner, who directed my attention to one of his brilliant sefarim, Naar Yonasan, in which he defends the possibility that Yonasan ben Uziel was indeed the author of our Targum Yonasan, and, to the point here, says the following: which is a much more elegant and succinct way of saying what I said from the Moreh.

כה. חכימין. דרש ערום כמו חכם כדבסמוך וכן (משלי כ"ב ג') ערום ראה רעה.ואולי בא להורות כמש"כ הספורנו וכ"ה במדרה"ג שמחמת גבהות מחשבתן לכן לא הקפידו בגילוי ערותן. 

Here is the Seforno Rabbi Wagner brings. Note that the Seforno does not use the idea to explain ערומים, only to explain ולא יתבוששו. Thק connection to ערומים was made by Rav Kook and להבחל"ח Rabbi Wagner.

עֲרוּמִּים וְלֹא יִתְבּוֹשָׁשׁוּ. כִּי אָז הָיוּ כָּל פְּעֻלּוֹתֵיהֶם וְכָל אֵיבְרֵיהֶם לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם בִּלְבַד, לֹא לְהַשִּׂיג תַּעֲנוּגוֹת נִפְסָדוֹת כְּלָל, בְּאֹפֶן שֶׁהָיְתָה פְּעֻלַּת הַזִּוּוּג אֶצְלָם כִּפְעֻלַּת הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה הַמַּסְפֶּקֶת, וּבְכֵן הָיָה עִנְיַן אֵיבָרִים הָהֵם אֶצְלָם כְּמוֹ עִנְיַן הַפֶּה וְהַפָּנִים וְהַיָּדַיִם אֶצְלֵנוּ.

---Others:  The same Hebrew root signifies both 'naked' and 'subtle, clever, mischievous'. Seeming simplicity is often the most dangerous weapon of cunning. 

(For a lengthy discussion of Hebrew words with two opposite meanings, see this post- 

Contronyms: מילים שיש להם מובנים הפכיים )

5.  Did Chava have a mitzva of Pirya v'Rivya?

Yes, she did. The Mitzva of Pru uRevu was said in the plural. Even though we pasken that women are not obligated to have children, (Yevamos 65:b), Chava was. See Reb Meir Simcha in Meshech Chochma in Noach 9:7 who says that only after childbirth entailed danger and pain were women no longer obligated to bear children and were left to make the personal decision whether to do so. When Chava was created, that was not the case, and so she was obligated no less than Adam.

6.  When does the Torah stop referring to Adam as Ha'adam and begin just calling him Adam, and why.

Only after he had children, in 4:25, is he call Adam, not HaAdam. Until then, he was all of Mankind. After that, he was a man named Adam.  (Taama d'Kra.)

7.  On Hoshana Rabba, was say Hoshana. Most people would say that means "Save us now" or "Save us please." But we also say Hoshana v'Hoshia na. Hoshiah definitely means save us, so הושענא והושיע נא is redundant. Can you suggest another meaning for the word Hoshana based on a word that appears twice in our parsha.

Yes, you can.

4:4-5

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה 

Here, שעה means "pay attention" or "take heed." I think that הושענא comes from שעה and means "hear us, listen to us, take notice of us please."

But not according to Artscroll and Rabbi Avraham Isenberg, who say that both Hosha and Hoshiah mean "save." Rabbi Isenberg brings proof from the Metzudos Tzion in Iyov 30:24 

אַ֣ךְ לֹֽא בְ֭עִי יִשְׁלַח יָ֑ד אִם־בְּ֝פִיד֗וֹ לָהֶ֥ן שֽׁוּעַ׃

who says 

בעי. בקבר העשוי כתל ודגור והוא מל׳ לעי השדה (מיכה א): 

בפידו. ענין שבר כמו ופיד שניהם (משלי כד): 

שוע. מלשון ישועה ונפלה היו״ד וכאשר יאמר בול הרים (לקמן מ) מן יבול: 

But I don't give up. I feel certain that whoever wrote the piyutim had both meanings in mind. It would be a pity to think that a word can only mean one thing at a time.

8.  The Gemara in Bava Metzia 35a says that a person who is entrusted with something has an enforceable legal obligation to know where it is at all times- כל לא ידענא פשיעותא הוא. What is a raya to this from our parsha.

4:9

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי

9.  Who was the first man who we know married two women.

Lamech. 4;19

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה

10.  Who named Sheis, Adam or Chava?

4:25

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

5:3

וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.

Chizkuni-

ותקרא את שמו שת. אבל למטה הואיל ובא לו הכתוב לסדר סדר תולדות הדורות נכון לכתוב קריאת השם על אדם.

I think the Chizkuni means that really Chava named him, but in the 'formal list of names," it describes him as being given the name by his father.

11.  Who are the four women named in the Parsha.

Chava;

Adda and Tzila, Lamech's two wives;

Naama, Lemech's daughter from Tzila, who might have been Noach's wife, and if so, the only descendant of the Kayin side of the family that we know of who lived through the mabul.  

Also, if she was Noach's wife, then they weren't makpid on Reb Yehuda HaChasid's warning that mechutanim should not have the same name  ( שני בני אדם ששמותיהם שוים לא יזדווגו יחד בילדיהם). Noach's father was also called Lamech, so a Kayin-ite Lamech was the mechutan of a Sheis-ite Lamech.

Let Us Make Man

 I enjoy reading divrei Torah from רבי מרדכי מלכא, Rav of Elad, and I want to share and expand upon something he said on Parshas Breishis. 

He discusses the use of the plural in the creation of Adam. 1:26,  נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. Rashi brings that it is a lesson about honoring the powerless - Hashem spoke as if He consulted and included the Malachim in the creation of Man. 

Why, then, does this plural appear only by the creation of Adam? Bishlema according to Rebbi Chanina that the Malachim were created on Thursday, of course Hashem consulted with them only on Friday when He created Man. But according to Rav Yochanan that they were created on Monday, why is it only on Friday that the Torah teaches this lesson of humility by saying Hashem consulted with them? 

(A large part of my restatement of Rav Malka's answer is based on Pico Della Mirandola's  words in Oration on the Dignity of Man. This is a personal quirk and in no way reflects upon Rav Malka.)

Rav Malka answers that the nature of all other creatures is defined and restricted within laws which Hashem laid down;  but Adam was given no specific and authentic visage, nor endowment properly his own, in order that whatever place, whatever form, whatever gifts he may, with premeditation, select, these same he may have and possess through his own judgement and decision. Adam is impeded by no such definitive restrictions as the "beast machine," and may, by his own free will, trace for himself the lineaments of his own nature. Adam was placed at the very center of the world, so that from that vantage point he may with greater ease glance round about on all that the world contains. Adam, Man, is a creature neither of heaven nor of earth, neither mortal nor immortal, in order that he may, as the free shaper of his own being, fashion himself in the form he may choose. It is in his power to descend to the lower, brutish forms of life; he will be able, through his own decision, to rise again to the superior orders whose life is divine.

Hashem made men partners in their own creation. As Hashem began to form Adam, He said, We - I, God, and you, Baal Bechira I am about to form - together we shall create a man.

Rav Malka's words: (excerpt)

בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק כו

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ

שואלים חז"ל מה השתנה בריאת האדם מכל הבריאה שבכל הבריאה נאמר ויאמר אלוקים יהיה וכו' בלשון יחיד וכאן בבריאת האדם נאמר בלשון רבים נעשה אדם?

ופרש"י על בראשית פרק א פסוק כו וז"ל נעשה אדם אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו. ותשובתו כתובה בצדו ויברא את האדם ולא כתיב ויבראו: בצלמנו בדפוס שלנו: כדמותינו להבין ולהשכיל: וירדו בדגת הים יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה זכה רודה בחיות ובהמות לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה

מושלת בו עכ"ל: וכ"כ בבראשית רבה פרשה ח.

תכלית האדם לעשות את עצמו:

והנלע"ד כונת התורה ללמדנו יסוד גדול מהו התכלית בבריאת האדם, והוא שמצד אחד האדם נברא בשיא השלימות כעדות הקב"ה שגופו מלא חכמה, אך מאידך נאמר אדם עיר פרא יולד, והיינו שהחלק הרוחני שבאדם קרי מידות ודרך ארץ תורה ומצות אין בו כלום והכל תלוי במעשיו של האדם, ולכן אפילו שמבחינת הגשמיות של הגוף אין יותר מושלם ממעשיו של הקב"ה, אך אם ח"ו לא יעבוד האדם על מידותיו ויאמץ לעצמו קיום התורה והמצות הרי שאותו גוף יכול להיות חורבן לעולם כמו היטלר ימש"ו, ומאידך כאשר יאמץ לעצמו תורה ומצות ומעש"ט ומידות ודרך ארץ יכול להיות שותף לבנין העולם ולהיות נזר הבריאה.  

ובזה יובן היטב שהתורה מתיחסת לשלימות הבריאה ובאמת והנה טוב מאוד, אך ב"ה וב"ש התיחסו לחלק הרוחני שזה תפקידו ותכליתו אשר מוטל על האדם לרכוש במשך חיו, וכיון שהנסיונות קשים הרי שיש יותר סיכוי לכישלון יותר מהצלחה מפני התאות הגופניות, לכן הגיעו למסקנה לאחר שנתיים ומחצה שיותר טוב אילו לא נברא אך עכשיו שנברא יפשפש או ימשמש במעשיו. 

ובזה יובן היטב שכל זה נרמז בבריאת האדם שנאמר בלשון נעשה שהוא לשון רבים, הכונה שהקב"ה פונה לכל אדם ואדם או מצוה לכל אדם בו ביחד נעשה את האדם אני יוצר את הגוף אך אתה תייצר את התוכן הרוחני ורק אז מגיע האדם לתכליתו, ועי"ז זוכה וירדו בדגת הים ועוף השמים וכו' כיון שהופך להיות נזר הבריאה, וכמ"ש רש"י וירדו יש למילה משמעות כפולה זכה האדם יהיה מלשון רדיה שלטון על הבריאה, ואם לא זכה הוא מלשון ירידה והבריאה והבהמה שולטת עליו כפרש"י.

Using Pico's words to explain R Malka's thought and his pshat in the passuk is not, chas veshalom, intended to imply any parity. R Malka is a talmid chacham and yrei shamayim, and Pico, lehavdil, was a Catholic, albeit very independent. He was a brilliant and serious scholar who was variously famous and notorious for his independent thinking - "Pico was also remarkably original—indeed, idiosyncratic. ... deliberately esoteric and aggressively recondite..." . His writings are full of apikorsus and minus, but after all that is subtracted, there are some things worth reading.

Avrohom wrote a comment informing me that I am not the first frum Jew in this century to quote this very paragraph from Mirandola.  Rabbi Sachs does exactly this, with exactly this paragraph, and also quotes Rav Yosef Ber as saying essentially the same thing (in Halakhic Man: “The most fundamental principle of all is that man must create himself. It is this idea that Judaism introduced into the world.”)  The only thing none of them does, and I can not imagine why they did not make that last step, is to use it to explain that passuk נעשה אדם as Rav Malka does!

Is It Good To Be Nolad Mahul?

UPDATED NOVEMBER 21 2020

UPDATED JUNE 22 2022

Final synopsis:

It is implicit in ma'amarei Chazal that being a  נולד מהול is a sign of great kedusha.

I thought that even though it is a sign of great kedusha, the person missed a מעשה מצוה and could not be said to embody any קיום מצוה at all, even according to the Or Zarua and the Mishkenos Yaakov and Reb Chaim (למ"ד a nolad mahul needs no hatafas dam.) Obviously he's not an ערל, but he can not be said to be a חפצא של מצוה, because THERE WAS NO מעשה מצוה.  

I was wrong. There are two inescapable proofs that even a נולד מהול embodies an אות ברית קודש and he is a חפצא של מצוה. 

I don't like this at all at all, but it looks like I am going to have to readjust my thinking. 

UPDATE 622/22

I just found that this is a machlokes Tanaim brought by Reb Meir Simcha in Parshas Shlach:

וזהו שאמר ר' עקיבא במדרש (תמורה) תנחומא (תזריע ה) על מצות מילה, מעשי הקב"ה נאים או מעשי בו"ד, והשיב מעשי בו"ד, כמו גלוסקה יפה יותר או חיטים, ולכן גם מצות מילה רצה הקב"ה להניח לאדם שיהיה לו במה להתגדר גם בגופו, ולכן ברא מותרות בבריאה, והאדם יבוא וימול בשר ערלתו, ובזה יחתום להיות עבד לה'. ולכן מצאנו בירושלמית ובמד"ר (בר"ר מז ט) על הא דדריש ר' לוי "מל אברהם" אין כתיב כאן, אלא נימול אברהם (בראשית יז כו) בדק את עצמו ומצא עצמו נימול שצעק עליו ככרוכיא ר' זעירא כזבנא שקרנא, מפני כי כל ענין מצות מילה הוא מה שכוון הבורא יתברך שהניח מותרות בבריאה, כדי לזכות האדם שיזדכך נפשו בקיום מצותה, ויהא מקיים בזה חפץ ורצון הבורא יתברך, א"כ מה אתה אומר שגם זה עשה ע"י פעולת הקב"ה, א"כ שוב בטלה הכוונה האמיתית בברוא הבורא יתברך דבר טפל ומותר בבריאה, לכן צעק עליו כזבנא שקרנא .שזהו שקר נראה, ומאמר שסותרו מעצמו  

*****************************************

I would have thought that being nolad mahul is a missed opportunity. A person has a mitzva to make a milah, to remove the orlah. If one has no orla, then he can not do the mitzva. Additionally, the bris, the covenant with the RBSO, is the act of doing the milah, besides being a mahul. If you're born mahul, you didn't have the opportunity to re-enact the making of that covenant with the RBSO. 

On the other hand, it could be that the Bris is, as the Kli Yakar in his עוללות אפרים emphasizes, is a form of a korban, and it seems that this is the kind of Korban you bring when you have to rectify a problem. Not having the problem is not a chisaron, just like the sifrei haneviim are only there to give us mussar - to remove our Orlas HaLeiv- because we were sinful and needed mussar. If not for that, we would have been perfectly happy without all the sifrei nevi'im, and nobody is sorry they couldn't bring korbanos because they didn't do aveiros.  Nobody is sorry they missed the mitzvos of Nig'ei Battim.  

BUT- even in Korbanos we find that there were those that dearly desired the opportunity to bring every kind of korban possible, even when they had no aveiros. We see this in the Mishna in Krisos (25a), in the shitah of בבא בן בוטא.

  ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה הוא היה נקרא אשם חסידים אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יום כיפורים יום אחד אמר המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא אלא אומרים לי המתין עד שתכנס [לבית] הספק וחכ"א אין מביא אשם תלוי אלא על שזדונו כרת ושגגתו חטאת 

Something to think about:

מנחות מ"ג:

ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר (תהלים יב, א) למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני 

Below we bring from the Shocher Tov that Dovid was nolad mahul. If that is the case, it's hard to know what mitzva he was happy about. True, he had no orlah, but he never had a mitzva of milah.  He was happy with nahama d'kisufa? He was happy that he resisted the desire to be mosheich orlaso?  I was confident that the Gemara and the Shocher Tov are not in agreement.

Speculation aside, you have to admit that Chazal associate being nolad mahul with tremendous kedusha, with one notable ringer.

שוחר טוב   13	אבות דרבי נתן  12	תנחומא  7
אדם	אדם	אדם
שת	שת	שת
חנוך	X	X
נח	נח	נח
שם	שם	X
תרח	X	X
יעקב	יעקב	יעקב
יוסף	יוסף	יוסף
משה	משה	משה
X	איוב	איוב
שמואל	שמואל	X
דוד	X	X
X	כלאב	X
ישעיה	X	X
ירמיה	ירמיה	X
X	זרובבל	X

 

 Tanchuma Noach 5:3 lists seven.

 תמים זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם 

אדה"ר נברא מהול 

ושת בנו נולד מהול דכתיב (שם ה) ויולד בדמותו כצלמו, 

נח נולד מהול דכתיב תמים היה בדורותיו, 

יעקב נולד מהול דכתיב (שם כה) ויעקב איש תם, 

ויוסף נולד מהול דכתיב (שם לז) אלה תולדות יעקב יוסף, שהיה דומה לאביו, 

משה נולד מהול שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, 

ואיוב נולד מהול דכתיב (איוב א) איש תם וישר.

Sheis is mentioned in Rashi in Breishis 5:32-

את שם את חם ואת יפת. וַהֲלֹא יֶפֶת הַגָּדוֹל הוּא? אֶלָּא בַתְּחִלָּה אַתָּה דוֹרֵשׁ אֶת שֶׁהוּא צַדִּיק וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל וְשֶׁאַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ וְכו' בבראשית רבה:

Avos D'Rabbi Nassan Hosafos 2 lists twelve. It drops Noach and Iyov, and adds Sheim, Kil'av, Yirmiah, and Zerubavel.

אבות דרבי נתן הוספות פרק ב:

אלא מלמד כשיצא איוב ממעי אמו יצא מהול. 

ולא איוב בלבד יצא מהול אלא אף 

אדה"ר נברא מהול שנ' ויברא אלהים את האדם בצלמו. אף 

שת נולד מהול שנ' ויולד בדמותו כצלמו. ואף 

נח יצא מהול שנ' נח איש צדיק תמים. ואף 

שם יצא מהול שנ' ומלכי צדק מלך שלם. ואף 

יעקב יצא מהול שנ' ויעקב איש תם. ואף 

יוסף יצא מהול שנ' ואלה תולדות יעקב יוסף והלא אינו ראוי לומר אלא תולדות יעקב ראובן. אלא שכשם שיעקב יצא מהול כך יוסף יצא מהול. אף 

משה יצא מהול שנ' ותרא אותו כי טוב הוא. אלא מה ראת אמו של משה שהוא נאה ומשובח מכל בני אדם אלא מלמד שראת אמו יצא כשהוא מהול. אף בלעם יצא מהול שנ' נאם שומע אמרי אל. אף 

שמואל יצא מהול שנ' והנער שמואל הולך וגדול. אף דוד יצא מהול שנ' מכתם לדוד. אף 

כלאב בן דוד יצא מהול שנ' חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר. אף 

ירמיה יצא מהול שנ' בטרם אצרך וגו'. אף 

זרובבל יצא מהול שנ' ביום ההוא נאם יוי צבאות אקחך זרובבל וגו' כל המהולים ט"ו.

Medrash Shocher Tov/Tehillim 9:8 lists thirteen - as I said above, the inclusion of Dovid HaMelech seems to be inconsistent with the Gemara in Menachos, and hello Terach.

Kil'av, Yeshaya, and Zerubavel are dropped, Noach is put back in, and the newcomers are Chanoch, Terach, Dovid, and Yeshaya.

ממעיך יפרדו. מכאן אנו לומדים שנולד יעקב מהול חד גזור וחד לא גזור. זה אחד מי"ג שנולדו מהולים. 

אדם הראשון. 

שת. 

חנוך. 

נח. 

שם. 

תרח. 

יעקב. 

יוסף. 

משה. 

שמואל. 

דוד. 

ישעיה. 

ירמיה. 

אדם תחלת בריאתו של הקב"ה. שת שנאמר (שם ה ג) ויולד בדמותו כצלמו. חנוך שנאמר (שם ה כב) ויתהלך חנוך. ונאמר (שם ו ט) התהלך נח לגזירה שוה. נח שנאמר (שם) צדיק תמים. שם שנאמר (שם יא יא) אלה תולדות שם. שכל מי שנכפל שמו נולד מהול. שם שם נח נח תרח תרח. יעקב שנאמר (שם כה כז) ויעקב איש תם. ואומר (שם מו ב) יעקב יעקב. יוסף שנאמר (שם לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף. מלמד שנולד מהול כמוהו. משה שנאמר (שמות ג ד) משה משה. ונאמר (שם ב ב) ותרא אותו כי טוב הוא. שנולד מהול. (שמואל-א ג י). (צ"ל שמואל דכתיב) שמואל שמואל. ישעיה שנאמר (ישעיה מט א) ה' מבטן קראני. ירמיה שנאמר (ירמיה א ה) בטרם אצרך בבטן. דוד שנאמר (תהלים טז א) מכתם לדוד מך תם. ורב יעבוד צעיר. אמר רב הונא אם זכה יעבד ואם לאו יעבוד. וכיון שראה דוד היאך עשו משעבד לישראל אמר לפני הקב"ה גערת גוים אבדת רשע:

Terach?? 

Perhaps it was so that Avraham Avinu could be born from a non-oreil, just as Yitzchak was only conceived after Avraham Avinu's milah.  This was suggested by the Munkatcher in his sefer Chaim v'Shalom at the end of Noach.

 אבל תרח מה בעי הכא ולמה זכה לזה. 

וי"ל על פי המבואר במדרש הראשונים ז"ל (עיין קדושת לוי פרשת וירא ד"ה ויעש אברהם) כי לכך לא נתעברה שרה מקודם עם יצחק עד שנצטוה אברהם על המילה ומל את עצמו (כאשר היה זמנו נגזר מהיודע תעלומות יתברך שמו) כדי שיולד יצחק מאבר הנמול. וז"ש בפיוט קודם קדושת שחרית ליום ב' דראש השנה ששאל אברהם אבינו להקב"ה לאיזה בן (יעשה העקידה), לבן הערלה (ישמעאל שנולד מאבר בהיות עליה ערלה), או לבן המילה היינו יצחק כנודע. על כן חשב יתברך שמו שאברהם יולד מתרח מאבר הנמול, ובהיות תרח לא זכה לכך על כן נולד מהול, ואתי שפיר. 

Shelah, that it allows you perfection without any physical diminishment:

של"ה עשרת הדברות, מסכת שבועות, תורה אור ד׳ כ"א

אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול, דהיא שלימות כח הגוף בלי התבטל כוחתיו ויחלשו. וכן מצינו דוגמא לזה באברהם, קודם שנימול כתיב ויפול אברהם על פניו, אבל אחר שנימול לא. ומשה רבינו עליו השלום שנולד מהול, לא נתבטל לגמרי ממנו שום כח והרגש:

I saw the following on the Otzar Hachochma forum, which often has great Talmidei Chachamim participating, but I can't vouch for the story, especially since all the great mohalim say that they have never seen a nolad mahul except for hypospadias, which, they say, is not really nolad mahul.

מעשה שבא לשאול את מרן הקה"י איך לנהוג בקשר לתינוק שנולד מהול, ואחרי שלמד את ההלכה עם אבי הבן יחד בשו"ע ונו"כ יצא מגדרו וביקש להיות סנדק כי יש בו בתינוק קדושה מיוחדת או סגולה מיוחדת אינני יודע הביטוי שהשתמש בו, רק שלמעשה היה הקה"י הסנדק מטעם זה.

מסתמא אותו תינוק [כיום אברך אב למשפחה ברוכה כ"י] לא יודע מהענין...

Apparently, although you lose out on the mitzvah, the inability to do a physical act that echoes the unique relationship between the RBSO and Klal Yisrael, that loss is balanced by the inherent kedusha. It's like being born a Kohen, as opposed to being born a regular Yisrael.

After the Tzivui to make a bris, then the Orlah is a gnai, like the Brisker Rov says on Breishis 17:2-3, on 

ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד   ויפל אברם על־פניו

If so, not having an orlah in the first place might be a maalah, at least after the tzivui.  You were born with no gnai.

On the other hand, if the din hatafa is really required because there is definitely an ערלה כבושה, then it's not a maaleh or a chisaron. If Hatafa is just because of a chashash OK, then maybe it's a maaleh. 

שבת קלה.

ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת, שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א א"צ. אר"ש בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו ד"ב מפני שערלה כבושה היא על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך להטיף ממנו ד"ב ובה"א א"צ להטיף ממנו ד"ב וכו'. איתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כרשב"א וכו'. רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא רב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא. אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו ד"ב על מה נחלקו לחלל עליו את השבת בש"א מחללין עליו את השבת ובה"א אין מחללין עליו את השבת, 

One has to assume that while this may be true for a modern nolad mahul, the people listed in the maamarei Chazal as being nolad mahul definitely did not have an ערלה כבושה, even according to Rav Yosef.

It is important to address the opinion that being a mahul is a constant state of Kiyum Mitzvah. Reb Chaim says in the Rambam that if a nolad mahul needs hatafas dam bris even without an ערלה כבושה, he gets the maalah of milah even though he definitely does not have an orlah.

הגר"ח (סי' פז-פח) והמשכנ"י (יו"ד סי' סג) כתבו דלהרמב"ם הטפת דם ברית אינה משום ערלה כבושה אלא מצוה בפני עצמה השייכת בכל מילה בעלמא

וכתב המשכנ"י דצ"ל לפ"ז דהסוגי' בשבת דנתנה הטעם דערלה כבושה רק אתיא כדעה המחלקת בין נולד מהול לבין גר שנתגייר כשהוא נמול, אבל להלכה דקיי"ל דבעינן הטפת דם ברית בשניהם אין הטפת דם ברית משום ערלה כבושה, דאין ערלה כבושה בגר שנתגייר

Brought here.

Reb Chaim is in the stencil pg 50.

And Chazon Yechezkel 16:7 in the name of Reb Chaim,

 בכל מילה יש ב'  דינים - להסיר ערלתו, מימול בשר ערלתו, והטפת דם ברית, מואתה את בריתי תשמור.

Which is somewhat reminiscent of the Beis HaLevi in the beginning of Lech Lecha, that there are two dinim in Milah, one to remove pegam, and one to create kedusha.

HOWEVER: 

I'm sure there are achronim that say not like this, but I am was certain that Reb Chaim, and the Mishkenos Yaakov, and the Or Zarua, none of them would say that a real nolad mahul has any "kiyum hamitzva" in that he has no orla. Bishlema it there was a maaseh milah, a maaseh mitzva, bishlema if hatafas dam bris is required even without arla kevusha, then yes, his state of being a mahul is an kiyum hamitzva, ongoing according to the Rogotchover or "in a state of" according to the O'Z and R'Ch. But who in his right mind would say that according to those that hold that by a nolad mahul no hatafa is required, but that he is being mekayeim,or is in a state of kiyum of, any mitzva? What mitzva? Not to be mosheich es ho'orla? Please. (In retrospect, maybe I should have been less sure of myself...)

בשלמא to say that they have a special דרגא of kedusha, fine. Just like Kohanim and maybe Levi'im have an innate, inherent, higher level of kedusha, maybe a nolad mahul does, too. But that's in his מהות as a whole. If Avraham Avinu were nolad mahul, which he wasn't, Eliezer would have had to take a sefer Torah.

Reb Chaim Brown showed me that the Ramban says this idea, too, that milah is a mitzva that lasts forever.  (The Ramban and the Or Zarua were contemporaries, but I don't think they knew of each other.)  The Ramban is in his האמונה והבטחון chapter 21.

לאיסור ענין אחר מילה דותה את השבת מפני שהיא קבועה בגופו של אדם ואין הפסק לקיומה והשבת יש לה הפסק במוצאי שבת והשבת דותה את התפילין שכבר 

UPDATE:

I forgot a passuk in Vayechi. In Breishis 47:29 it says that when Yaakov was mashbia Yosef, he said, just like Avraham Avinu, שים נא ידך תחת ירכי, and the Mizrachi says

שים נא ידך והשבע לי. לא ששימת היד היא שבועה, שהרי באליעזר הוא אומ' שים נא ידך ואשביעך, אלמא שימ' היד לאו שבועה היא. אלא כדרך כל הנשבעים שנשבעין וחפץ בידם. ואע"פ שהטעם של המילה היתה חביבה לו אינה אלא לאברהם לבדו מפני שהיתה המצוה הראשונה שנצטוה עליה, ובאה לו ע"י צער, אבל לא ליעקב, מ"מ כבר נמשך המנהג גם לבניו אחריו:

Rav Chaim Kanievsky in Taama d'Kra reads the רא"ם as a kashe, not just a he'ara, on Rashi, and he says a different answer on that kashe.

שים נא ידך תחת ירכי, הק׳ רא״ם דהא  רש׳׳י פי׳ גבי אברהם משום שזה מצוה ראשונה שלו ובעי לאנקוטי חפצא דמצוה בידו א״כ יעק״א שנולד מהול כדאי׳ באדר״נ פ״ב ולמ״ד א״צ הטפת דם ברית שאין כאן ערלה כבושה למה נתן ידו תחת ירכו, וי״ל דגם נולד מהול נקרא שמל, שהקב״ה הסיר ממנו את הערלה, והוי כמהול.

I have to say that I was thinking about this, that being a nolad mahul is like the RBSO made the bris, and I put it out of my mind. Too far out.  But there you have it from Reb Chaim Kanievsky. So: what do you see from RCh? You see, as I said, that if there is no maaseh milah, it's not a cheftza shel mitzva. But if you accept his mehalach that there was a maaseh milah by a nolad mahul, it changes everything, and it answers the kashe from Dovid HaMelech as well.

One thing is clear.

You can't argue with the raya. Even though Yaakov was nolad mahul according to every one of the maamarei Chazal, it was called a cheftza shel mitzva.  

It's hard to understand why this is true. It reminds us of the question of whether שמן של נס is called shemen zayis kassis lamaor. Reb Chaim HaLevi says that שמן נס  is not called שמן זית and is passul for the menora, and the neis of Chanuka was in איכות, not in כמות. Wouldn't Reb Chaim HaLevi say that the non-growth of an orla is not the same as a maaseh milah? 

Maybe you can't compare shemen shel neis to milah shel neis. It's possible that the neis by the RBSO that prevented the growth of the orla is not less of a covenant between the RBSO and the child than the act of mila by a mohel. The purpose is to show the relationship, the אות ביני ובין בני ישראל. You achieve that by having a person do it, and you certainly achieve it no less when the RBSO arranges the os bris, and it doesn't matter if it's be removal or by preventing growth.

AND in the end of Reb Chaim's Taama deKra, he has a section called "הערות מנכדי" where on page 406 he brings that one of his grandchildren brought a solid gold raya to his idea that a nolad mahul is called a mahul. Everyone agrees that Yaakov was a nolad mahul, and Tosfos in Shabbos and in Menachos says it's at least called "חתם באות ברית קודש".  

 ויחי ד"ה שים נא ידך   וי״ל דגם נולד מהול כו' ולכ' כ"מ מתו' שבת קל"ז ב' ד"ה ידיד דמה שאומרים וצאצאיו חתם באות ברית קודש קאי איעקב, חזי' דחשיב כנימול.

So I don't see any escape. From the passuk by Yaakov and from Tosfos you see that a nolad mahul is called a nimol to the extent that it is called nekitas cheifetz.  If so, Dovid haMelech certainly could say that he was carrying an Os Bris, a metziyus of a mitzva.

Rav Avraham Bukspan showed me the Medrash in 47:9 that has Rav Abba bar Kahana reviling Levi for saying that Avraham Avinu's bris was done miraculously and painlessly. No! says Rav Abba, that's absurd. Avraham made his own bris, and it hurt, and he was rewarded for unquestioningly causing himself such pain to fulfill the mitzva.  I don't know what Rav Abba would say about this discussion.

נמול אברהם, 

אמר רבי אבא בר כהנא הרגיש ונצטער כדי שיכפל לו הקדוש ברוך הוא שכרו.

אמר רבי לוי מל אברהם אין כתיב כאן אלא נמול, בדק את עצמו ומצא עצמו מהול. 

אמר רבי ברכיה בההיא עתא אקיל רבי אבא בר כהנא לרבי לוי, אמר ליה שקרנא כזבנא את, אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפל הקדוש ברוך הוא שכרו.

UPDATE 11/21/20

I was reading the אמרי ישראל from the writings of Reb Yisrael Meir Karno, a great talmid chacham and very close friend of my family. On page 147 he brings a Baal Ha'ittur I was not aware of. The Tur YD 268 brings the Baal HaIttur  that says that says that a gentile that had been a nolad mahul can be megayer with tevilla alone, but one that had a bris done on him as a gentile needs hatafas dam.  Rabbi Karno learns that if he was nolad mahul, he never ad a chalos din "areil" on himself, so he is no different than a woman giyores. But if he was an areil and had removed the arla, he had a chalos din areil and so he needs some kind of real bris, namely, hatafas dam.

With Reb Chaim's mehalach, we can say a tremendous pshat - that a nolad mahul is viewed as if the Ribono shel Olam already made a bris. True, it wasn't l'sheim geirus, but it could be that it satisfies the milah requirement of geirus. I don't know if it a comparison, but I wonder what the Baal HaIttur would say about a gentile that had a bris done by a Jewish mohel when he was a baby, long before any kavana of geirus. Acnotcording to Rabbi Karno, of course he would need hatafa. If you use Reb Chaim's approach, and say that a milah by the Ribono shel Olam counts towards milas geirus, maybe a milah by a Jew is the same.

Beshalach. Shabbos is the Mekor HaBracha

In Lecha Dodi we say that Shabbos is the source of Bracha.

לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה

What does that mean, that Shabbos is the Mekor, the source, of bracha?  As we may surmise from its appearance in Lecha Dodi, this idea stems from Toras HaNistar. Indeed, it is found in the Zohar in this week's parsha and in Parshas Yisro, as well as the Ramban and Rabbeinu Bachaya in Parshas Breishis.  (Sources appear following the post.)

Although I am not conversant in Toras HaNistar, this idea does appear in many places.  For example, the Lechem HaPanim on the Shulchan in the Mikdash was the conduit of parnassa, and the Kohanim ate that Lechem HaPanim davka on Shabbos.   It is implicit in the words of Rashi in Breishis that Hashem blessed Shabbos with the Man - which makes one wonder, on the contrary, there was no Man on Shabbos.  Obviously, the source of the Bracha of the Man was the Kedusha of Shabbos, as we will see from the Ramban.

Another example - the Gemara in Beitza about the costs of making Shabbos and the minhagim of Shammai and Hillel. The Gemara says that although our budget is determined on Rosh HaShannah, we have an open expense account for kavod and oneg Shabbos, and that is not part of the budget- precisely like the Man, and davka because Oneg Shabbos is the source of Parnassa, not a draw on our Parnassa.

And finally, the Gemara in Shabbos 118, that one who is "me'aneig" Shabbos is granted endless blessings -

 אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר  אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד גלויות וכו'.

אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו'. לפיכך צריך האדם לזרז את עצמו כדי לכבד את השבת.

We are lucky to have Baalei Machshava that make the concept accessible to us. I found two, and both are fascinating.  The first is from Rav Sternbuch, and the second is from Rav Tzvi Pesach Frank.  Both imply a very interesting application of this concept.

Rav Sternbuch on passuk 16:26

ששת ימים תלקטהו (ט״ז, כ״ו) 

בזוה״ק מפו׳ ״אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההדא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומיה מההיא ברכה דמתברכאן דיומא שביעאה״ ונראה הביאור ששבת משפיע שפע פרנסה לכל ימות השבוע, כי בשעה ששובת מכל מלאכתו ואינו דואג להמציא טרף לביתו ומשליך על ה׳ יהבו שהוא יספק לו צרכיו, מתברך ביום זה בשפע ברכה להצליח במעשיו כל ימות השבוע, ולכן לא ירד מן ביום השביעי, כי אין זה זמן לדאוג לפרנסתו אלא להיפך בשביתה לגמרי ממלאכתו הוא מתברך בפרנסה בשפע, וזהו הוראה לדורות דהשביתה לגמרי בשבת מכל מלאכה דאפילו דבור בעניני חפציו אסור, זוכה לברכת ה׳ להצלחה כל ימי השבוע בפרנסתו.

Rav Sternbuch's point is that davka the total reliance on Hashem's provenance is the source of success in our worldly endeavors.   The blessing that ensures the success of our efforts comes on a day when we make no effort at all, on a day when we declare that we are totally reliant on the Ribono shel Olam. The one day when we could not go out and find Man is the day that ensures there will be Man to be found the other six days of the week.

Rav Kook, in "Peninei Rabbeinu Tzvi Pesach" (from Rav Kook) recorded in his private journal an amazing and instructive story he saw from the Beis HaLeivi.

"זכור את יום השבת לקדשו“ (שמות ב, ז)

באחד מפּנקסיו, מביא רבינו סיפור לא ידוﬠ על הגאון בﬠל "בית הלוי" מבריסק:

פﬠם, ביום שבח קודש, נכנס אצלו אחד מבﬠלי הבתים של בריסק, כשﬠל פניו

נסוך צﬠר גדול. הוא סיפר לרב כי בתו מקשה ללדת מזה שלושה ימים, ולדברי הרופאים היא בסכנה גדולה. הוא ביקש מהרב שיתפלל עבורה. 

להפתﬠתו, שאלו הבית הלוי: האם כבר קידשת על היין? השיב האיש, ״מרוב צﬠרי לא הייתי מסוגל".

 "אם כך“, פסק הרב, "קודם כל קדש ﬠל היין, ולאחר מכן טול את ידיך. הנך מוזמן לסﬠוד ﬠל שולחני את סﬠודת השבת". 

ישב האיש לסעודה. הגאון מבריסק האריך ﬠמו הרבה, ולבסוף שאלו אם נהנה מהסﬠודה. האורח השיב בחיוב. "אם כך", אמר הרב, "לך ﬠתה לשאול מה שלום בתך". לאחר שﬠה קלה שב האיש ופניו קורנות מאושר: “בתי ילדה בן במזל טוב״, בישר לרב, "אך מוכרח אני להבין: מדוﬠ הכריח אותי רבינו לקדש ולסעוד?" 

השיב לו ה״בית הלוי": "הלא מקרא מלא הוא (תהלים לז, ד): "והתﬠנג ﬠל ה' ־ ויתן לך משאלות לבך", ולכן גרמתי לך להתﬠנג, כדי שיתמלאו משאלות לבך לטובה."

The fascinating thing, to me, is that this reflects the words Hashem said to Moshe Rabbeinu before Kriyas Yam Suf -

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו 

The point is this: Shabbos is the Mekor of Bracha. Now that we're privy to this information, it would make sense to spend Shabbos in prayer and supplication, as we do on Rosh Hashanna. True, to the extent that tearful prayer would negate Oneg Shabbos, it would be disallowed, but at least a little bit! It's the time of bracha, seize the opportunity!
But that is false. The Beis HaLevi did not tell his guest to grab a Tehillim, and Klal Yisrael in the Midbar did not spend Shabbos praying that they should be zocheh that the Man would fall reliably the next week. The job we have to to be mechabeid Shabbos through Oneg. That is the only job. On Shabbos, Tefilla is irrelevant. (please see note below before the Mekoros section.)  Mah titz'ak eilai!  Set the table with shining tableware, sit down, sing Zemiros, gladden the hearts of the lonely, have a beautiful seuda, say beautiful and inspiring Divrei Torah, and don't worry about davenning.


Note:

I thank the person who wrote in to clarify the words "Tefilla is irrelevant." This is the comment, followed by my response.

Anonymous January 17, 2019 at 10:33 AM
..... your statement that "On Shabbos, tefilla is irrelevant... forget about davenning" hardly seems like a proper conclusion, since after all, we still have tefillos on Shabbos, don't we? The difference is only that on Shabbos we don't do שאילת צרכיו as we do the rest of the week. So on Shabbos, the davenning is not for the purpose of petitioning for our needs, but rather focuses instead on connecting to Hashem and tapping into the kedusha of Shabbos. But the fact that the focus of the Shabbos davening is different to the focus of the weekday davening does not mean that on Shabbos, davening is irrelevant. On the contrary, the Shabbos davening is elevated to a higher plane than the weekday davening, and that's why we traditionally spend more time davening during Shabbos than we spend during any other day of the week.


Eliezer Eisenberg January 17, 2019 at 11:12 AM
That is exactly what I meant. I got caught up in the idea and wrote too fast. I was thinking of the Or Zorua in the Hagohos Ashri in Brachos 9b that says that we don't really have to be masmich ge'ula to tefilla on Shabbos, because it's not a tefilla of yom tzara, i.e., as the Shagas Aryeh says in 16, that it's hoda'ah, not bakasha. It's a completely different concept, it's not tefilla as it is generally thought of.
Thanks for pointing that out. I'll fix it.

I think that clarifies what I meant. Tefilla on Shabbos is not Tefilla as it is normally thought of. It is not Bakasha, it is Shevach v'Hodaya. True, the word "Tefilla" is sometimes (Tefillas Chana), albeit rarely, used in Tanach for the latter, but it is predominantly used for the former. In Chazal Tefilla certainly includes bakasha.  In this post, I wanted to use the word "Tefilla" as synonymous with צעקה, as in "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"

Since I have the Mekoros for everything else here, here's the Shaagas Aryeh on the Or Zarua.

תשובה בהגהות אשר"י בפ"ק דברכות (סי' י ד"ה בשבת) כתב בשם אור זרוע בשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה הואיל ונפקא לן מ"יענך ה' ביום צרה" דכתיב בתריה "יהיו לרצון אמרי פי" ושבת לאו יום צרה הוא ע"כ  ..........................  

אבל עיקר דבר זה יש ללמוד מפירש"י רפ"ק דברכות ד ב גבי הא דאמר רבי יוחנן איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ופירש"י ד"ה זה הסומך וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ואמר בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהא אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים ומתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"כ הרי עיקר הטעם של סמיכת גאולה לתפלה כדי לקרב להקב"ה אליו על ידי קילוסין של יצ"מ ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו כדי שתקובל תפלתו וזה לא שייך אלא בימי צרה שהן ימי החול שאדם מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו וצרותיו של אדם אבל לא בשבת שאין מתפלל בהן אלא שבע שאין בהן שאלת צרכיו ומהאי טעמא כתבו מקצת רבוותא שאין להתפלל בשבת תפלת נדבה הואיל ואין בתפלת שבת שאלת צרכיו אלא דברי שבח בלבד ולהאי טעמא ביו"ט נמי א"צ לסמוך גאולה לתפלה דהא אינו מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו זהו מה שנ"ל בטעמו של האו"ז 

**************************************************************
MEKOROS

The zohar in Yisro by the dibros that Shabbos is the source of Bracha:
Zohar 2:88a:4 

זכור את יום השבת

"זכור את יום השבת לקדשו".    רבי יצחק אמר, כתיב (שם ב ג) "ויברך אלהי"ם את יום השביעי", וכתיב במן (שמות טז כו) "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" - כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה? אלא הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.    ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא, ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא, בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין, דהא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא, ועל כך בעי לסדרא פתוריה בליליא דשבתא בנהמי ובמזוני.

רבי יצחק אמר, אפילו ביומא דשבתא נמי. רבי יהודה אמר, בעי לאתענגא בהאי יומא, ולמיכל תלת סעודתי בשבתא, בגין דישתכח שבעא וענוגא בהאי יומא בעלמא. רבי אבא אמר, לאזדמנא ברכתא באינון יומין דלעילא, דמתברכאן מהאי יומא, והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין, מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכלא, ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין, תלת זמני מכד עייל שבתא, בגין דיתברכון כלהו כחדא.

ועל דא בעי בר נש לאתענגא תלת זמנין אלין, דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא, בעתיקא קדישא, ובזעיר אנפין, ובחקלא דתפוחין. ובעי בר נש לאתענגא בהו ולמחדי בהו, ומאן דגרע סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא, ועונשיה דההוא בר נש סגי, בגיני כך בעי לסדרא פתוריה תלת זמני מכד עייל שבתא, ולא ישתכח פתוריה ריקניא, ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא, ובהאי מלה אחזי ותלי מהימנותא לעילא.

and similar here on 63b:5-8

ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר. אמר רבי יהודה, בכל יומא ויומא, מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דיליה. 

ו 

ועל דא משה אמר, איש אל יותר ממנו עד בקר. מאי טעמא. בגין דלא יהיב, ולא יוזיף יומא דא לחבריה, אלא כל חד וחד שליט בלחודוי, בההוא יומא דיליה. דהא לא שליט יומא ביומא דחבריה. 

ז 

בגיני כך, כל אינון (נ''א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חמשא יומין שליטין ביומייהו, ואשתכח ביה, מה דקבילו, ויומא שתיתאה אשתכח ביה יתיר. ואזלא הא, כהא דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב יום הששי, ולא אתמר הכי בכל שאר יומין. אלא הכי אוקמוה, הששי. דאזדווגא (דאזדמנא) ביה מטרוניתא. לאתקנא פתורא למלכא, ובגין כך, אשתכחו ביה תרין חולקין, חד ליומיה, וחד לתקונא, בחדוותא דמלכא במטרוניתא. 

ח 

וההוא ליליא, חדוותא דמטרוניתא במלכא, וזווגא דלהון, ומתברכאן כל שיתא יומין, כל חד וחד בלחודוי. בגין כך, בעי בר נש לסדרא פתוריה בליליא דשבתא, בגין דשארי עליה ברכאן מלעילא, וברכתא לא אשתכח על פתורא ריקניא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בגין כך, תלמידי חכמים דידעין רזא דא, זווגא דלהון מערב שבת לערב שבת. 

And the Rishonim in Breishis 2:3.
Ramban

וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (יא ב) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת

and Rabbeinu Bachaya there in a very similar vein.


The Lechem HaPanim is the source of Bracha for Parnass:

רמב"ן:

זר זהב - ...וכן הדבר שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין. אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אבל כאשר יהי שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית, וחלה הברכה על אסוך שמן, וכן השולחן בלחם הפנים בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל, לכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע. (שמות כה כד)

לחם פנים - רש"י, ולשון המשנה בן זומא אומר לחם פנים, בעבור שיהיה לו פנים, אבל כל זה יהיה לדברי האומר כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר כמין ספינה רוקדת, אינו כן... ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך, וכבר רמזתי בו... (שם כה ל)

ספר החינוך:

להשים בבית המקדש לפני ה' לחם תמיד, שנאמר ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. משרשי המצוה, שצונה הא-ל ב"ה מצוה תמידית בלחם, לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השי"ת,יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השי"ת, בו הוא מתברך, ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעין הברכה נובע עליו... ועל הלחם הזה בעצמו אמרו, כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון הא-ל, היתה הברכה דבקה בו ביותר, וכל אחד מן הכהנים שהגיע לו ממנו כפול היה שבע... ואמרו המפרשים שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה, וקיום מצות הא-ל בלחם ובלבונה אחד הוא... אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו, אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל, אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כולו לה'... והרמב"ם כתב אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא ידעתי לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום... (תרומה מצוה צז)

שם משמואל:

ועל פי זה יש ליתן טעם על לחם הפנים הבא מצה ולא חמץ. ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות, ששבת היא יומא דנשמתא מעין עולם הבא, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ, אדרבא מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ. אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת ב' בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה, והיא כדמיון עולם הבא שאחר עולם הזה, ובחינה שניה שהיא ראשית לימי המעשה הבאים, ומניה שיתא יומין מתברכין. והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השולחן עד השבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמו שכתב הרמב"ן, ואיננו יכולין לומר שהוא מצד הבחינה הראשונה שבשבת, שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננה נגמרת מצותו עד השבת הבאה, ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייכים לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת הבחינה השניה שבשבת, שהיא התחלה וראשית לימי המעשה הבאים, וכל התחלה וראשית צריכה להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יום טוב של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה, על כן בא חמץ. (שמות תצוה תרע"ב)

פרי צדיק:

...ויש גם כן ב' המדרגות בהמשכת הקדושה, ועל זה אמר והיתה לאהרן ולבניו, שהקדושה להכניס בלחם הפנים יהיה לאהרן ולבניו, וכדאמרינן שם (יומא ל"ט) מ' שנה ששימש שמעון הצדיק וכו' ונשתלחה ברכה וכו' ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר וכו'... והוא על ידי הקדושה שנתן שמעון הצדיק הכהן הגדול בלחם הפנים. וקדושה היא ברכה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שם. וכן כל הכהנים נתנו אז קדושה וברכה בלחם הפנים, ולפי הכנת הכהן האוכלו כן שרה הברכה במעיין, יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר... ומכל מקום אחר כך מקבלים הם קדושה מאכילת לחם הפנים, כמו שכתוב בזוהר הקדש בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטו כהני אתברכו כל מזונא וכו', מזונא דקא נפיק מגו שלחן מברך מזונא דכהני, היינו שהועיל לכהנים אכילת לחם הפנים לכל האכילות שאכלו תמיד שיהיו בקדושה, ומשום הכי כתיב אחר כך ואכלוהו לשון זכר, שאז נעשה לחם הפנים המשפיע קדושה לכהנים... (ויקרא אמור י)

Shammai and Hillel and the introductory words in Beitzah 15b-16a

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו

א"ר אבהו מאי קראה (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מז, כב) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל, ח) הטריפני לחם חקי

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום

Rashi

כל מזונותיו של אדם - כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר

 מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:

חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו - כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת:

מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

יום יום - יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

An excellent synopsis from sefer Dan Yadin on Brachos (from a contemporary named Nissan Dayan, Bnei Brak,) page 135 on Brachos 29a

ובזה ביארנו בס"ד בסה"ק מעין גנים עה"ת בפ' אמור מש"כ בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו"' דיש לדקדק כפל אומרו ביום השבת ביום השבת ולמה שנתבאר י"ל בהקדים

מש"כ הרמב"ן בפ תרומה דע"י השלחן שהיה במקדש יבא השובע לכל ישראל כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין אבל עולם כמנהגו נוהג אבל כאשר יהיה שם שורש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו כאשר היה עם כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא הסר בימי אליהו וכן האסוך שמן בימי אלישע בן הדבר בשלחן דע"י לחם הפנים תחול הברכה ולכך אמרו כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע עוד כתב הרמב"ן שם דנקרא לחם הפנים ע"ד שנאמר תמיד שהיה מונח בצפון כי ברכת ה' היא תעשיר וכו' יעויי"ש ואיתא בזוה"ק דבעי בר נש לסדרא פתוריה תלת זמני דלא ישתכח פתוריה ריקנא ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא משום דמההוא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין וכו' וכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו וא"כ מה ברכתא אשתכח ביה כיון דלא משתכחי ביה מזוני אלא דההוא יומא מתברכן מיניה כל מזוני וכו' יעויי"ש זוהר פ' יתרו הכלל העולה מכל האמור דע"י השבת באה הברכה על ששת ימי המעשה ולא ש ע י ההכנות שבימי החול יש מזון וברכה דלולי השבת היינו שמירתה אין נפש וקיום לעולם כנז' באוה"ח הנ"ל וע"י שמירת חשבת באה הנפש וקיום וברכת השפע לעולם הה י"ל רומז הפסוק ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו דע"י עריכת לחם הפנים לפני ה' ביום השבת עי"ז באה הברכה לעולם ובזה אפשר עוד הפעם לערוך לחם לשבת הבאה וכן לעולם ונמצא דלא העבודה שבימות החול שעל ידם מכינים הלחם עי"ז עורכים הלחם בשלחן

ביום השבת אלא דווקא ע י העריכת לחם ביום השבת זה הנותן הברכה שיהיה בחול לחם ושיהיה אפשר שוב בשבת הבאה לעורכו ונמצא דשבת עורכת לשבת וכאילו כתי' ביום השבת יערכנו ביום השבת יערכנו ואם לא יערכנו בידם השבת והשלחן יהיה ריק לא תחול הברכה ולא יהיה מה לערוך ביום השבת הבאה ונכון הוא בס"ד והנה בגט' יומא פה נאמרו כמה טעמים במה שפקוח נפש דוחה את השבת ובסה"ק הרי בשמים הבאתי בס"ד טעם נוסף