Friday, August 14, 2015

Parshas Re'ay and Tisha Ba'av. Lo Sa'asun Kein, and Why Minhagim of Aveilus are Lessened in the Afternoon

It would seem that Parshas Re'ey and Tisha Ba'av have little to do with each other.  As it turns out,  there is a very important connection between Tisha B'av and two dinim in our Parsha, both relating to the din of לא תעשון כן לה' אלקיכם.  The Re'ey part can be found toward the end of section 3.

The question is, if the Heichal was ignited and began burning in the afternoon of Tisha Ba'av, the aveilus should be greatest at that time.  Precisely contrary to that expectation, we are meikil in certain mihnagei aveilus in the afternoon.  Here are three explanations.  Explanations 1 and 2 expand the very brief words of the Mishna Berura.  Explanation 3 is new, but very, very good.  



תענית דף כט עמוד א
חרב הבית בראשונה...בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו...והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא



טור תקנ"ה  
כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפילת המנחה, כיון דקאמר, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפלות קאמר, ערבית שחרית ומנחה, כמו ראש חדש פורים ותענית



שולחן ארוך תקנ"ה
נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה. ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם.



משנה ברורה שם ס"ק ג'
 ובמנחה – שאז הציתו אש במקדש, ו"תם עוונֵך" במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א].
ויש אומרים, כדי להראות נחמה באבלינו בו ביום.
וכל זה הוא לכולי עלמא רק לעניין תפילין [וטלית], משום דהוא מילתא דתליא במנהגא בעלמא. אבל כל החמישה עינויים, אין מבטלין כל היום.



First, the kulos only apply to minhagim, not halachos.
As for the svora of being meikil in the afternoon, here are the three approaches I have.  The first is what the Mishna Berura says from the Gaon, the second is what he brings from the Seder HaYom, and the third is based on a tshuva from the Lomzher Rov.


1. ששפך חמתו בעצים ואבנים

משנה ברורה סימן תקנה/ג;
שאז הציתו אש במקדש ותם עונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א]


Same thing in Rashi and Tosfos Kiddushin 31b about Avimi and Kibbud Eim
אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטאי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף
יסתייעא מילתא. 
רשי
בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון

תוספות
איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו וי"מ שמקרא זה לבד דרש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' ליה ודרש שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה מישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון כך פירש בקונטרס אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח:

So according to Rashi, this explains why the word Mizmor is used, and this would also explains why we're meikil on the minhogei aveilus.  Rashi's pshat applies to the Bayis Sheini too.  Tosfos probably only applies to the Bayis Rishon.

Arizal in Shaar HaKavonos
ענין ט"ב מה שנהגו ביום ט"ב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יות' מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים ובראותם שהציתו' אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי



2.  By Bayis Rishon, בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה


שיחות מוסר מר' חיים שמואלביץ
מאמר פה
והנה נראה שלא רק כדי לקרב את הבריות לתורה צריך אדם למידת אהבת הבריות, אלא יותר צריך למידה זו בשינה שמוכרחים לרחק מי שהוא, וח"ו מלהרחיק אדם אם לא מתוך לב מלא אהבה אליו. וכמו שמצינו בפינחס, שקינא קנאת ד' ובה בשעה נאמר עליו “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן“, היינו “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות“, וכמו שנתבאר.

והנה אברהם אבינו כשנצטוה לגרש את ישמעאל מביתו, והיה אז ישמעאל
חולה מסוכן, נתן בידו לחם וחמת מים, וכתב רש"י ז"ל  "ולא נתן לו כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה“. ולהלן בפרשת הﬠקידה אמר הקב"ה לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת“, ואחז"ל סנהדרין פט ב “אמר אברהם שני בנים יש לי וכו', את שניהם אני אוהב“. ובתנחומא וירא אות כב איתא, כשאמר הקב" לאברהם: “אשר אהבת“, אמר לו אברהם: "וכי יש גבול במעי“, הרי שאהב את יצחק וישמﬠאל במידה שוה ממש, ולפני הקב"ה אמר כן. וא׳׳כ הרי סתירה גלויה יש כאן למה שנאמר לעיל מיניה שהיה שונאו.  ואין לומר שעשה ישמעאל תשובה בינתיים, שהרי לא מצאו חו"ל ב׳׳ב טז ב הוכחה שכבשה ישמעאל תשובה אלא בשעת קבורתו של אברהם.  

וכבר ביארנו במקום אחר שאין כאן סתירה כלל, כי אמנם אצל סתם אדם אהבה ושנאה הם סתירה, האוהב אינו יכול להיות בו בזמן גם שונא, וכן להיפך, ואין שתי המידות יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אצל אברהם אבינו שהיו מידותיו על מתכונתן, ןלא נתערבו בהן נגיעות משל ﬠצמו, לא היתה סתירה בין האהבה לבין השנאה, ושתיהן`כאחד היו בו, אהבו אהבת נפש כיצחק בנו מצד אחד, ומאידך היה שונאו על שיצא לתרבות רעה.

ונראה, שלא רק שאין בזה סתירה, אלא שלולא שאהבו אהבת נפש, לא היה
יכול לשלחו מביתו, וכמו שביארנו שבשענה שﬠונשין אדם ונוהגין בו במידת הדין
הקשה, באותה שינה מוכרחים להתלבש בחנינה ולהתמלא באהבה כלפיו. והטﬠם
בזה, כי רק אז נעשה הﬠונש כראוי, כיון שהוא נעשה מתוך אהבה. אבל אם הﬠונש נעשה גם מתוך שנאה כלפי הנידון, אין זה דין אמיתי כפי הצורך.

ומידה זו אנו למדים ממידותיו של הקב"ה, וכמו שאמרו בגמ' יומא נד ב  “בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה וכוי". ויע"ש בריטב"א שהקשה ממה דאמרינן בב"ב צט א שבשעה שהיו ישראל ﬠושין רצונו של מקום היו הכרובים "פניהם איש אל אחיו", ובשעה שלא היו יﬠושין רצונו של מקום היו "פניהם לבית", וא׳׳כ בשעת החורבן שלא ﬠשו רצונו של מקום איך היו מﬠורים זה בזה, 

ולאור האמור הדבר מובן היטב, שאﬠפ"י שבאותה שעה לא היו ישראל ﬠושין
רצונו של מקום, מ"מ כיון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את ﬠמו, באותה שעה היתה כביכול לפניו ית' חיבה גדולה ואהבה יתירה לישראל, ורק מתוך כך נהג ﬠמהם הקב"ה במידת הדין.

מאמר קג
וﬠנין ההתקרבות שהקב׳׳ה מתקרב אל האדם בימי המשפט, נראה שהוא מחמת
ﬠצם המשפט. ועל פי מה שנתבאר במקום אחר על מה שאמרו בגמרא יומא נד ב שבשעת חורבן בית המקדש היו הכרובים מעורים זה בזה, ותמה המהרש"א שם דהא אמרינן בגמ' בבא בתרא צט א שבשעה שישראל עושיו רצונו של מקום הכרובים "פניהם איש אל אחיו“ ובשעה שאין ﬠושין רצונו של מקום "פניהם לבית", וא"כ איך היו מעורים בזמן החורבן. ונתבאר שם, כי מידת הקב׳׳ה שאינו מעניש את הבריות אלא מתוך אהבה והתקרבות, ולכן בשעה שבא הקב׳׳ה להחריב את ביתו ולהגלות את בניו, באותה שעה היתה קיימת אהבה גדולה לישראל, ורק אז הניח הקב׳׳ה למידת הדין לשלוט בהם, שאין אב מלקה את בנו אלא א"כ הוא טובה גדולה בשבילו, וצריך לעורר את כל רגשות האהבה והרחמים טרם ילקהו כדין וכיאות לו. וכן הוא הביאור בפרקי דרבי אליﬠזר פכ"ה, הובא ברמב"ן בראשית יט יז בﬠנין ירידת הקב"ה לסדום.

ובמדרש שהש׳יר פײא עה"פ נגילה ונשמחה בך “תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה
עמח ﬠשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל. אמר ר' אידי מעשה באשה אחת
בצידון ששהתה עשר שנים ,עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמﬠון בר יוחאי,
בּעיין למשתבקא דין מדין, [באו לפני רשבייי ורצו להפרד זה מזן], אמר להון חייכון כשם שנזדװגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל יﬠו"ש שﬠשו כן ומתוך הסﬠודה בטלה כוונתם להתגרש, והתפלל עליהם ןנפקדו.

פרשת דרכים דרוש כב
"דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנז', דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'... והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה.) שאמרו 'ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום', וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן, והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו וכו'. ותראה, דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו"ם שהקב"ה מחל לישראל עונם, ואמרינן במדרש (איכ"ר ד, כה) 'תם עונך בת ציון' (איכה ד, כב), 'אותו היום נטלו ישראל איפוכא גדולה על עונותיהם', ואפשר שכדי שידעו העכו"ם שהקב"ה נתרצה להם, הוצרך להראות לעכו"ם שהשכינה עמנו, ודו"ק"





פרי צדיק' (פר' דברים אות יג) לתרץ קושיית הראשונים הנז', וז"ל: "... אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה, רק שכבר נגזרה גזירה, וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח. ואיתא כן במדרש רבה (שם): 'טובה היתה מגילת קינות על ישראל ממ' שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה, שבה נטלו ישראל איפכו שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש', שבאמת אז קבלו ועשו תשובה, ואם היו מתקנים הכל היו ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי על ידי משיח שנולד, ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה".


  החיד"א זי"ע בספרו 'מראית עין' ובפירושו נחל אשכול על מגילת איכה
הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ״ע ז״ל דבעת ההרבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת ההורבן היו יהוד וזיווג עליון וקדוש כדי שיהיה הכנה וכה לישראל שלא יאבדו בגלות, וזה כתת הכתוב ויקרא ה׳ אלקים לבכי וכו׳, ויקרא לשון זיווג ה׳ אלקים קב״ה ושכינתיה, והיינו טעמא שהדבר נתוץ לבכי וכו׳, ולהיות תקוה בגלות היה זיווג עד כאן דברי הרמ״ע ז״ל.

Also, like the Gaon, that only after falling to the deepest point is the ground prepared for revival.  Gaon is in Aderes Eliahu Devarim 32:36
 כי יראה כי אזלת יד וגו׳. ג׳ מעלות כלולות באדם חכמה גבורה עושר וכמ״ש מלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ושואל מה תהא עליה חכם או טפש גבור כו' עשיר כו' וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו והם נגד נפש גוף ממון. חכמה בנפש. גבור בגוף. עשיר בממון. ואמרו בגמ׳ נגד העשירות אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה. ונגד הגבורה אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה כו׳ ונגד החכמה אין בן דוד כו' עד שיתמעטו התלמידים. ונגד ג׳ אלו שאין בן דוד בא עד שיכלו הם מישרא׳ וזהו מ״ש נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל שלכאורה אין לו פי' כיון שלא קמו מנפילה הראשונה היאך שייך לומר לא תוסיף לנפול אלא פי׳ נפלה לא תוסיף לנפול עוד שהנפילה תהיה עד מדריגה התחתונה שאין יכולה להיות עוד נפילה אחר זה ואז קום בתולת ישראל וכמ״ש התנערי מעפר קומי וגו׳ ודרשו עד שיגיעו לעפר ומשם עתידין להגאל וז״ש כי יראה כי אזלת יד היא הגבורה ואפס עצור הוא התורה כמ״ש ושם נעצר מעבדי שאול שהיה עוסק בתורה. ועזוב זה ממון שיכלה מהם כמ״ש עזוב תעזוב וגו׳:



3. עיקר הצער על גמר ההחלטה, לא על היוצא לפועל
or
 עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת

Tshuvos Divrei Malkiel, from Harav Malkiel Tannenbaum, Lomzher Rov.


 ועפ״ז אפשר ליישב הא דאיתא במגילה דף ה׳ אר״א א״ר חנינא רבי ביקש לעקור ט״ב ולא הודו לו א״ל ר״א בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא ט״ב שחל בשבת הוי ודחינוהו לאחר השבת וא״ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים קרי עליה טובים השנים מן האחד. והקשו התו׳ היכי ס״ד דר״א שיחפוץ רבי לעקור ט״ב הא אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. ותירצו בתירוץ השני שרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי וכדאיתא בתענית כ״ט שאז נשרף רוב של היכל.  והקשה בטורי אבן איך אפשר שהס"ד והמסקנא יהיו מחולקים מן הקצה אל הקצה דבס״ד רצה רבי לקבעו בתשיעי ולמסקנא כשחל בשבת רצה לבטלו לגמרי שלא יתענו אף בעשירי. והנראה דהנה לשון הש״ס ודחינוהו לאחר השבת צריך ביאור דהא זה ידוע ממשנה מפורשת במגילה שם שט״ב מאחרין. והול״ל עיקר חדושו שרבי אמר שידחה לגמרי וגם לשון שאמר רבי הואיל ונדחה ידחה צריך ביאור דלשון זה שנמצא בסנהדרין מ"ז ע״א ובכ״ד שייך רק היכא שאותו הדבר או האיש עומד לפנינו ורק מקודם נדחה מענין זה שאנו מדברים בו אמרינן הואיל ונדחה ידחה . אבל הכא שיום ט״ב כבר עבר. אין שייך לשון זה. והול״ל ואמר רבי ידחה לגמרי. או לא יתענו כלל. ועו״ק דאיך רצה רבי לעקור ט״ב שנדחה הא אין בי"ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. דמשמע שהיתה תקנה קבועה להתענות אחר שבת וכדתנן במגילה ה׳. וכן איתא בעירובין מ' שאמר ראב״צ שהיה ט״ב שחל בשבת ונדחה על יום א׳ ע״ש

 ונראה דהני תרי לישני אליבא דרבי תלו אי פסח נאכל כל הלילה או עד חצות . דמצינו שיש סתם משנה הכי והכי כמ"ש התוס' בפסחים ק"כ ע״ב ד"ה אמר רבא עי"ש. וידוע דהיכי דאיכא תרי סתמי חזינן דרבי סתם מקודם כחד ואח״כ חזר בו וסתם כאידך . ורק בחד מסכת' אין סדר למשנה ולא ידעינן הי קדם כדאיתא בב"ק ק״ב וע' ת' שבת פ"א ע"ב . והתו׳ במגילה כ״א וזבחים נ״ז החליטו שהעיקר שנאכל עד חצות משום דאיכא סתמי טובא דס״ל הכי וגם מיתני גבי הלכתא פסיקתא ע״ש. והנה בברכות דף ט׳ איתא שהתחילה גאולת ישראל בלילה שנתנו המצריים להם תיכף אחר חצות רשות לצאת. ורק הם יצאו ביום. ומ"ד עד חצות ס״ל שהעיקר הוא חפזון דמצרים שאז התחילה הגאולה. ומ״ד כל הלילה ס״ל חפזון דשראל והיינו בבוקר שאז יצאו ממצרים ע״ש. וא״כ י״ל דבס״ד ס״ל כהאי סתמא דמגילה כ' דס״ל שנאכל כל הלילה. וא״כ מבואר דס״ל שהעיקר הוא גמר הגאולה. ולזה ה״נ רצה רבי לקבוע התענית בעשירי שאז נשרף רובו של היכל ועיקרי וסופו של פורענות. ולמסקנא תופס לעיקר בדעת רבי דפסח נאכל עד חצות כמ״ש התו׳ במגילה כ״א. וא״כ ס״ל דאזלינן בתר אתחלתא דגאולה חפזון דמצרים כמש״ל. וה״נ ס״ל אתחלתא דפורענותא עדיפא ולזה נקבע בט״ב כדאיתא בתענית כ״ט ע״א. ולזה אמר כיון שנדחה ידחה. והענין נראה שהיה אז איזה טעם שהיה קשה עליהם להתענות תיכף אחר השבת. ובכ״ז דחוהו על תיכף אחר השבת. ורבי אמר הואיל ונדחה ידחה. פירוש שיוכלו לדחותו על יום אחר. וכמש״ל שכיון שנדחה יוכלו לדחותו על איזה ימים . וסברא דעשירי עדיף לא ס״ל לרבי משום דס״ל דהעיקר הוא ההתחלה כנ״ל. וחכמים לא הודו לו וס״ל דאף דאתחלתא עדיפא. מ"מ היכא דלא אפשר משום שבת. צריך לקבוע ביום שהיה עיקר הפורענות: ובירושלמי פ"ק דמגילה הלשון ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה א״ל ידחה למחר. מבואר כמ״ש שמחלוקתם היתה אם ידחה דוקא למחר או על יום אחר . ומיושב קושיית הטו"א הנ״ל :



With the Divrei Malkiel, we can say that the main aveilus is on the chalos of the Gzeira.  The actual b'poel of the churban requires less of a zikoron.  If so, it is possible that the final hetter for the Goyim to do the churban was at Chatzos.  The actual churban, which began later, is not the main reason for the zikoron of aveilus.

It could be that this also explains the Ritva.
 ריטב"א תשובה סג מהדורת קאפח


לענין נחם בט"ב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה, על פי הירושלמי, לאומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם, ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו, ומ"מ ש"ץ אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו


The truth is, this is not such a great chiddush. This really is clear in the Gemara in Sanhedrin 96a that says that when Nevuzaradan breached the Beis HaMikdash and lit it, he felt proud, and a Bas Kol came out and said "you are grinding flour."  You think you are destroying the Beis HaMikdash?  It was like dust before you touched it, and anyone could knock down an edifice made of loose sand.  It was a house of cards.

אתא מחייה בקופא ואיפתח שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא דרכו ביה מן שמיא שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות חטים לא נאמר אלא קמח

and שה״ש רבה ג
אלא כך אמרה ירושלים לבת בבל, אילולי ממרום עשו מלחמה עמי, את היית יכולה לי. אילולי שלח אש בעצמותי, את היית יכולה לי, הוי קמחא טחינא טחנת ואריא קטילא קטילת ודרא יקידא יקדת


So the burning and destruction was only a siman of a Churban that had taken place earlier, not the actuality of a Churban.  It had been destroyed before it began to burn.

I was reminded of a conversation I had many years ago with a friend.  We were both young, and I had never experienced the death of a close relative.  His father had acute dementia and was completely bedridden.  As his father deteriorated, I asked him how he could face the inevitability of his father's death.  He said that he had sat shiva for his father a long time ago.  It was a shocking answer, but I've learned that it was a simple truth.  The tragedy had taken place a long time before, and he was just waiting for it all to end.


Back to our Parsha, Parshas Re'ey.  The pessukim in 12:4-5 say 

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה אלקיכם.  
Hashem tells Klal Yisrael to destroy the idolatrous temples and pillars which they will find in the land of Israel.  Then, the Torah warns against doing the same to Hashem. Rashi questions why a Jew would consider destroying the Temple. Rashi brings from Rebbi Yishmael in the Sifri that the Torah means to prohibit copying the immoral actions of the indigenes of Eretz Yisrael, which will cause the Beis HaMikdash to be destroyed.
The problem is that the Gemara in Shabbos (120b) derives from our verse that although it is forbidden to erase Hashem’s name, it is not prohibited Mid'Oraysa to cause it to be erased in an indirect manner.  (Do not take this literally- see our post on this topic.)
It seems that the the Sifri and the Gemara in Shabbos are mutually exclusive.  How can our verse, which the Gemara understands as prohibiting only direct action and permitting indirect causality, also be interpreted as forbidding actions which will only indirectly bring about the Temple’s destruction?
Rav Aharon Kotler answers that the Medrash we brought above in #3 (Shir HaShirim Rabbah 3:6) refers to the destruction of the Beis HaMikdash as the grinding of already ground flour. In other words, although our enemies carried out the actual destruction of the Temple’s physical edifice, in reality it had already been destroyed due to the sinful paths that the Jews followed. Had this not been the case, the non-Jewish army would have had no control or power over the place where Hashem’s presence dwelled.
Rashi's Sifri that interprets the verse as an admonition against following non-Jewish practices and causing the destruction of the Beis HaMikdash, isn’t referring to indirect causality, which is permitted according to the Gemora in Shabbos. Rather, just as the Gemara forbids directly erasing Hashem’s name, it teaches us that our sins and immorality destroy Hashem's Temple directly, not indirectly.


Coincidentally, Reb Meir Don Plotzki in our parsha says that being sho'eil on Teruma goes into the issur of mishmeres.  Just as destroying Teruma is assur, so too it is assur to remove the din Teruma from peiros.  You didn't touch the Teruma, but by being shoeil on the din Teruma you destroyed the Teruma.  Also, if you have a way to remove the Kedusha of a Sheim Hashem, you are over on the issur of Mechika, again from the passuk of Lo Sa'asun Kein.  Here is the Kli Chemda, Re'ey page 131.  He brings that his friend, another Sochetchover, Reb Yosef Engel, writes the same in the Asvon De'Oraysa 15.  As you see, this directly relates to Reb Aharon's pshat in Rashi and to the idea of קימחא טחינא טחינת.  You can't be over on lo sa'asun twice on one cheftza.  If you're over on lo sa'asun by removing its kedusha, then destroying the kedusha in a davar kadosh is called ונתצתם and it is called ושברתם and it is called תשרפון באש, and it is called תגדעון!  

So, with the help of the Lomzher Rov, Reb Aharon, and the Sochetchovers, we have a very good explanation for the lessened degree of aveilus on Tisha Ba'av in the afternoon.   The ikkar aveilus for the zikaron of the churban was for the moment when the matzav of עמא קטילא והיכלא קליא וקימחא טחינא was chal.  The oisfihr, afterwards, was not the ikkar churban.



When we said this over to someone, he asked, but then, what is the pshat in the shittah that the Churban should be commemorated on the tenth, because that's when it burned?  If it was as if it were already destroyed, why make the taanis on the tenth?  That's the problem with an excellent teretz.  It makes everything that's not like it shver.  But I guess the answer is that until the actual churban, there was a chance of the Ribono shel Olam reversing the Gzeira.  Once it was actually burned, and it would require shinui hateva, then the churban became ten times harder to reverse.  A Refuah, no matter how hard, is easier than Techiyas HaMeisim.

No comments:

Post a Comment