Shoftim, Devarim 20:1. Spiritual Rehab

In Parshas Re'ey, by Ir Hanidachas, it says

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב יהוה מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך.  

Ohr Hachaim

ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן:

Wiping out an Ir Hanidachas naturally engenders achzarius. Hashem made a neis to prevent that, to ensure that the person will remain a rachaman.  By doing so, Hashem will be able to deal with him with middas harachamim, since bemida she'adam moded bo etc.  

The whole paragraph is interesting - while I would have demonstrated the horror of Ir Hanidachas by mentioning the killing of women and children, he mentions killing the animals. Then he talks about the Arabs who told him that they have great pleasure in killing people- it's an acquired taste but you really learn to enjoy it. But as far as our discussion, please note that the Or Hachaim is really making two Hashkafa points. 
First, that Hashem will miraculously ensure that the bloody task will not make you an achzar,. Second, that it is very important that a person be a rachaman, because if he were to become an achzar, Hashem would not deal with him with Rachamim, due to the hanhaga of "bemiddah she'adam moded bo." 

Rav Chaim Shmuelevitz infers an interesting thing from that second point, the last line of the Or HaChaim

ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן:

Apparently, he din of Hashem dealing with achzarius to an achzar is  not a "punishment" for the guy's being an achzar. If that were the case, then it wouldn't be fair to punish a man for the natural result of doing what Hashem told him to do.  It must be that it's a metzius of mida keneged mida.  

My dear wife, Malkie, was upset with this inference. How can it be that it's a metzius?  If Hashem told a man to do X, and the natural result of X is achzarius, how can it be that the inevitable consequence will be that Hashem deals with him with middas achzarius?  It's like telling someone "Go color yourself blue," and when he does, you say, "Ugh, I don't like blue people. Go away." 
I answered with a modification of what Reb Chaim says: since such a result would indeed be unfair. I said that there are two options: either that the person will become and remain an achzar, but Hashem will be moded with rachamim, or that Hashem will make a neis that he won't become an achzar.  We have a rule of "The Conservation of Teva," that Hashem always does the lesser shinui hateva. From this Or HaChaim we see that the lesser neis is to be meshaneh the teva and make the guy into a rachaman. To let him become an achzar and deal with him with Rachamim would be a greater neis, and therefore it is not what Hashem chooses to do.

The first point of the Or Hachaim was that Hashem promises a shinui hateva, a bracha that the person who destroys an Ir Hanidachas will not become an achzar.

Here, in Shoftim, the laws of war are interrupted by the parsha of Egla Arufa. The lesson seems to be a similar one - to remind us, especially during wartime, of how precious every single human life is.  

Rav Sternbuch in Taam vaDaas here in Shoftim brings from Rav Lopian that this need for a special emphasis, or bracha, of Rachamim is only necessary by Milchemes HaReshus, but not by Milchemes Mitzva. By Milchemes Mitzva, the kedusha and the zechus of the mitzva will wrap him up and protect him from spiritual degradation. 

כי תצא למלחמה על איבך (כ, א)

 הרבה פרשיות מעניני מלחמה נשנו כאן והפסיק ביניהם לענין עגלה ערופה, כי הכא מענין מלחמת הרשות דבר הכתוב וכמש״כ רש״י בריש פ׳ כי תצא ולכך שנה כאן פ׳ עגלה ערופה ללמדך עד כמה חביב להקב״ה כל יהודי מישראל, וגם דמו הנה נדרש מערים הקרובים אל החלל, ואף אם ידיהם לא שפכו את הדם, נחשב להם לחטא ועגלה ערופה מכפרתם, לידע שאין לצאת למלחמה אלא בסנהדרין ואורים ותומים שיודע לך כי מה׳ יצא הדבר. שלא תבוא לזלזל בנפשות רק כל נפש יהודי אחד מישראל חשוב הוא לפני הקב״ה כעולם מלא.

וראיתי בדברי הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ״ל שפ׳ דבמלחמת רשות דוקא יש מקום לחשוש שבמלחמתם ילמדו ידיהם אכזריות לזלזל בחיי נפשות ישראל שאינו כן במלחמת מצוה. שאור המצוה מלפפו ומשפיעו קדושה עד שיהפוך הדבר ומשרישו במדות טובות.

In my humble opinion, Rav Lopian is wrong. No, more than that. it seems to me that he is the opposite of right. He's just speculating on the basis of שומר מצוה לא ידע דבר רע (Koheles 8:5), and that's simply not a good enough raya. It could be that lo yeida because Hashem will fix him, not because it won't happen in the first place. When you're doing an achzariyus le'sheim shamayim, it will really make you a bigger achzar. There's no concern that your conscience will mute the effect - you'll say a shehechiyanu when you pull the trigger. Anyway, the Or HaChaim obviously disagrees as well.

I wrote about this in Behaaloscha, and I noticed that Rav Sternbuch says the same thing there, and that I disagreed there as well. Here is what I wrote in Behaaloscha.



A dear friend, Harav Shmuel Yeshaya Keller (Rosh Mechina Telshe Chicago,) shared a nice thought from his father, Harav Chaim Dov Keller..... and I'd like to share it with you.  The vort is his, the presentation mine.

We Jews understand intellectually and emotionally how very precious human life is.  I recently read a memoir written by a man with whom I am privileged to be very close, Avraham (Romi) Cohen, "The Youngest Partisan."  He describes his experience before, during and after WW II, during which he joined and fought with a group of non-Jewish partisans.  To this day, his courage and strength of character are preeminent.  He is a lion of a man, and it is wise to not stand in his way.  In his book, he describes the tortures he experienced and saw inflicted on others by the Nazis.  Once, his group caught a Nazi soldier, and after questioning him, tied him to a tree facing forwards, with his arms behind him.  Romi was handed a knife and granted the honor of executing the prisoner; he was told not to kill the prisoner quickly.  Standing there, visions of what this man and his friends had done ran through his mind.  But he couldn't do it.  Or, more correctly, he certainly could have done it, but he refused to do it.  He handed the knife to his superior and said that he wanted to be 'mechabeid' him.  As he walked away, he heard as his officer began his work.

But not everyone is like that.  For many, even for Jews, there are brutalizing experiences that diminish our respect for human life.  Three times in the Torah, we are forewarned about this problem and cautioned to balance what we have seen with kvod habriyos.

After the great mabul, in Parshas Noach, when so many lives were lost, what would murder mean?  Nothing.  Is there any difference at all between 5,555,555 and 5,555,556?  Specifically there (Breishis 9:10) the Torah teaches us שופך דם האדם באדם דמו יישפך  כי בצלם אלוקים עשה את האדם , one who spills the blood of a man deserves the ultimate punishment, for man was created in Hashem's image.  The great flood was Hashem's will, and even if we were told the reasons it happened, we can never understand why it was necessary and just.  Our job is to remind ourselves, even under the worst circumstances, that human life is precious.

In Parshas Shoftim, the Torah teaches us the laws of war (Devarim 20:10) and siege against our enemies (20:19).  Immediately afterwards, we are taught the dinim of Egla Arufa, the calf that must be brought for atonement for the residents of a city when some unknown criminal murdered someone near their city- perhaps if the residents of the city had been more welcoming and supportive, had they made the visitor feel honored and respected, he would not have felt so impelled to go elsewhere that he chose this dangerous route that resulted in his death.  This is a stark contrast!  Yes, there are times of war and of siege, there are times when slaughter and starvation are necessary.  But the touchstone, the baseline, is that we need to atone even for not anticipating the feelings of an itinerant beggar.

In our parsha, we see the same thing.  The Tochecha speaks of the unspeakable, and horrifies all that hear it.  After the Tochecha, one might feel that life is just a great and dark abyss of futility, that tranquility and happiness are only a delusion, that human life is brutish and worthless and lasts just long enough to emphasize the delusion of hope.  So the Torah tells us the rules of Arachin.  Every human being is equally precious, no matter who, no matter when.  Never forget that your friend is worth exactly the same as you and as the Kohen Gadol and as the Melech Yisrael.  We are all created be'tzelem Elokim.

Reb Chaim B directs our attention to the Mei Hashiloach, from Rav Mordechai Leiner, the Ishbitzer Rov.  He suggests that Arachin focuses our attention on the redemption of pledges, and says the idea of redemption should be understood more generally.   The Parsha of Arachin following the Tochecha reminds us that there is always an opportunity to redeem onself.   Indeed, other than the introductory passuk of "Vayidaber Hashem el Moshe…" and the ending review passuk, there is an exact match between the thirty-three pesukim of Parshas Arachin and the thirty-three pesukim of the Tochecha.  Sometimes, Tochecha is the trauma that forces a person to realize that he must redeem himself through sincere Teshuva and Ma'asim Tovim.  Sometimes, the punishment itself is the means of attaining redemption.

I particularly like this vort because it is an anodyne for how I felt yesterday as I was being ma'avir sedra.  I noticed that the Eirech of a man between twenty and sixty is fifty (50) shekalim.  The eirech for a man past his sixtieth birthday is fifteen (15) shekalim.  It's not nogei'a to me for another year, but still....put that in your pipe and smoke it.  Which actually sounds like a very good idea.

UPDATE 5/13/14
I'm past my sixty first birthday, and I managed to survive the insult of my eirech dropping by seventy percent.

I saw two things over the last couple of days, and I am going to present them just as I saw them, without any comment, without any explanation of any reason I am putting them here.

From Harav Shternbuch Shlitah, at the end of Parshas Emor, in the story of the Megadeif, Vayikra 24:23.

ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה הורה בזה כי המצוה הזו תתחבב על בני ישראל ככל מצוות ה' ,ובאומות העולם שהורגים על חוקים שבדו מלבם , מלאכה בזויה היא וההורג בוש במלאכתו , אמנם בני ישראל מקיימים מצוות ה' בהריגה כמו שמקיימים מצוות תפילין ולא נחשבת להם כמעשה רציחה כלל   עיין ברמב"ן .

Before continuing, I want to point out that when Harav Shternbuch says  ולא נחשבת להם כמעשה רציחה כלל, he implies that if a Kohen would do this, it would not passel him under Reb Yochanan's din ( :ברכות לב) of  כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו.  It is important to know that this implication should not be taken at face value, as we have discussed elsewhere.

and now back to my update,

להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל

בין הקודש ובין המשוקץ המתועב והמגואל

להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל

(BBC News 5/9/14) Shekau has neither the charismatic streak nor the oratorical skills of his predecessor - but he has an intense ideological commitment and ruthlessness, say people who study the group.
"He is the leader of the more militant wing of the group as testified by his aping of Osama Bin Laden in his video appearances," says Abubakar Mu'azu from the University of Maiduguri.
Shekau issued a chilling message in one of those appearances - which provides a major insight into what his leadership of the group will bring.
"I enjoy killing anyone that God commands me to kill - the way I enjoy killing chickens and rams," he said in the video clip released just after Boko Haram had carried out one of its deadliest attacks, in January 2012, killing more than 180 people in Kano, northern Nigeria's largest city.
Shekau is also the group's spiritual leader - and, judging by video footage, he seems equally comfortable delivering sermons to his followers.
"He has a photographic memory and is well-versed in theology," Mr Salkida said.
His followers nickname him "Darul Tawheed", which translates as a specialist in Tawheed. This is an orthodox doctrine of the uniqueness and oneness of Allah, which is the very cornerstone of Islam. 

HaRav Shternbuch mentioned that one should look at the Ramban here.  Here's the Ramban, and I don't know how he means to use the Ramban.

: ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה - 

אף לסמיכה אף לדחייה אף לתלייה אף ללא תלין נבלתו על העץ, תורת כוהנים פרק כ י 

ור"א אמר: 

בפשוטו, כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל. ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד. 

ופשוטו, וירגמו אותו אבן כי עשו בני ישראל המצווה אשר ציווה ה' את משה, כי כן יכפול בכל השומרים מצוות השם, כמו שנאמר בפרשת הפסח (שמות יב כח), וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א נד): ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו, וכן במטות הנשיאים (שם יז כו): ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה. והנכון בעיני בכאן, מפני שפרט בתחילה הסקילה ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו, כי טעם הכתוב, לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו, ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר ציווה השם את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה 

עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם

If you ask me, I would say the Ramban is saying not like HaRav Shternbuch.  I would say that the Ramban is saying that killing someone is an ugly act that is only made not ugly if it is done to fulfill Hashem's will, and even then is is not at all like putting on Tefillin.

For example, like he says in Breishis 15:4.

 "כאשר תצא הגזירה על פי נביא יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותם ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא, אבל יש לו זכות בו.. אבל אם לא שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה היא לו

Tisha B'av. The Leniency of Hanhagos Aveilus in the Afternoon

The question is, if the Heichal was ignited and began burning in the afternoon of Tisha Ba'av, the aveilus should be greatest at that time.  Contrary to that expectation, we are meikil in certain mihnagei aveilus in the afternoon.  Here are four explanations.  Explanations 1 and 2 expand the very brief words of the Mishna Berura.  Explanation 3 is from the Chida. Explanation 4 is new, but very good.  

תענית דף כט עמוד א

חרב הבית בראשונה...בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו...והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא

טור תקנ"ה  (quoting the Rosh)
כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפילת המנחה, כיון דקאמר, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפלות קאמר, ערבית שחרית ומנחה, כמו ראש חדש פורים ותענית

שולחן ארוך תקנ"ה

נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה. ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם.

משנה ברורה שם ס"ק ג'

 ובמנחה – שאז הציתו אש במקדש, ו"תם עוונֵך" במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א].
ויש אומרים, כדי להראות נחמה באבלינו בו ביום.
וכל זה הוא לכולי עלמא רק לעניין תפילין [וטלית], משום דהוא מילתא דתליא במנהגא בעלמא. אבל כל החמישה עינויים, אין מבטלין כל היום.

To reiterate- the kulos only apply to minhagim, not halachos.

As for the svora of being meikil in the afternoon, here are the four approaches.  The first is what the Mishna Berura says from the Gaon, the second is what he brings from the Seder HaYom, the third I heard in the name of the Chida, and the fourth  is based on a tshuva from the Lomzher Rov. (Reb Meir Simcha on the Rambam in Tefilla says an answer on the Rosh'es question about nacheim which he call divrei emess, based on the morning's haftorah Asof asifeim.)

1. ששפך חמתו בעצים ואבנים

משנה ברורה סימן תקנה/ג;

שאז הציתו אש במקדש ותם עונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א]

Same thing in Rashi and Tosfos Kiddushin 31b about Avimi and Kibbud Eim

אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטאי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף

רש"י

בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו. וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון

תוספות

איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו וי"מ שמקרא זה לבד דרש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' ליה ודרש שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה מישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון כך פירש בקונטרס 
אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח:

So according to Rashi, this explains why the word Mizmor is used. This also explains why we're meikil on the minhogei aveilus.  Rashi's pshat applies to the Bayis Sheini too.  Tosfos probably only applies to the Bayis Rishon.

Arizal in Shaar HaKavonos

ענין ט"ב מה שנהגו ביום ט"ב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יות' מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי

2.  בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה

שיחות מוסר מר' חיים שמואלביץ

מאמר פה

והנה נראה שלא רק כדי לקרב את הבריות לתורה צריך אדם למידת אהבת הבריות, אלא יותר צריך למידה זו בשינה שמוכרחים לרחק מי שהוא, וח"ו מלהרחיק אדם אם לא מתוך לב מלא אהבה אליו. וכמו שמצינו בפינחס, שקינא קנאת ד' ובה בשעה נאמר עליו “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן“, היינו “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות“, וכמו שנתבאר.

והנה אברהם אבינו כשנצטוה לגרש את ישמעאל מביתו, והיה אז ישמעאל חולה מסוכן, נתן בידו לחם וחמת מים, וכתב רש"י ז"ל  "ולא נתן לו כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה“. ולהלן בפרשת הﬠקידה אמר הקב"ה לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת“, ואחז"ל סנהדרין פט ב “אמר אברהם שני בנים יש לי וכו', את שניהם אני אוהב“. ובתנחומא וירא אות כב איתא, כשאמר הקב" לאברהם: “אשר אהבת“, אמר לו אברהם: "וכי יש גבול במעי“, הרי שאהב את יצחק וישמﬠאל במידה שוה ממש, ולפני הקב"ה אמר כן. וא׳׳כ הרי סתירה גלויה יש כאן למה שנאמר לעיל מיניה שהיה שונאו.  ואין לומר שעשה ישמעאל תשובה בינתיים, שהרי לא מצאו חו"ל ב׳׳ב טז ב הוכחה שכבשה ישמעאל תשובה אלא בשעת קבורתו של אברהם.  

וכבר ביארנו במקום אחר שאין כאן סתירה כלל, כי אמנם אצל סתם אדם אהבה ושנאה הם סתירה, האוהב אינו יכול להיות בו בזמן גם שונא, וכן להיפך, ואין שתי המידות יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אצל אברהם אבינו שהיו מידותיו על מתכונתן, ןלא נתערבו בהן נגיעות משל ﬠצמו, לא היתה סתירה בין האהבה לבין השנאה, ושתיהן`כאחד היו בו, אהבו אהבת נפש כיצחק בנו מצד אחד, ומאידך היה שונאו על שיצא לתרבות רעה.

ונראה, שלא רק שאין בזה סתירה, אלא שלולא שאהבו אהבת נפש, לא היה יכול לשלחו מביתו, וכמו שביארנו שבשענה שﬠונשין אדם ונוהגין בו במידת הדין הקשה, באותה שינה מוכרחים להתלבש בחנינה ולהתמלא באהבה כלפיו. והטﬠם בזה, כי רק אז נעשה הﬠונש כראוי, כיון שהוא נעשה מתוך אהבה. אבל אם הﬠונש נעשה גם מתוך שנאה כלפי הנידון, אין זה דין אמיתי כפי הצורך.

ומידה זו אנו למדים ממידותיו של הקב"ה, וכמו שאמרו בגמ' יומא נד ב  “בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה וכוי". ויע"ש בריטב"א שהקשה ממה דאמרינן בב"ב צט א שבשעה שהיו ישראל ﬠושין רצונו של מקום היו הכרובים "פניהם איש אל אחיו", ובשעה שלא היו יﬠושין רצונו של מקום היו "פניהם לבית", וא׳׳כ בשעת החורבן שלא ﬠשו רצונו של מקום איך היו מﬠורים זה בזה, 

ולאור האמור הדבר מובן היטב, שאﬠפ"י שבאותה שעה לא היו ישראל ﬠושין רצונו של מקום, מ"מ כיון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את ﬠמו, באותה שעה היתה כביכול לפניו ית' חיבה גדולה ואהבה יתירה לישראל, ורק מתוך כך נהג ﬠמהם הקב"ה במידת הדין.

מאמר קג

וﬠנין ההתקרבות שהקב׳׳ה מתקרב אל האדם בימי המשפט, נראה שהוא מחמת ﬠצם המשפט. ועל פי מה שנתבאר במקום אחר על מה שאמרו בגמרא יומא נד ב שבשעת חורבן בית המקדש היו הכרובים מעורים זה בזה, ותמה המהרש"א שם דהא אמרינן בגמ' בבא בתרא צט א שבשעה שישראל עושיו רצונו של מקום הכרובים "פניהם איש אל אחיו“ ובשעה שאין ﬠושין רצונו של מקום "פניהם לבית", וא"כ איך היו מעורים בזמן החורבן. ונתבאר שם, כי מידת הקב׳׳ה שאינו מעניש את הבריות אלא מתוך אהבה והתקרבות, ולכן בשעה שבא הקב׳׳ה להחריב את ביתו ולהגלות את בניו, באותה שעה היתה קיימת אהבה גדולה לישראל, ורק אז הניח הקב׳׳ה למידת הדין לשלוט בהם, שאין אב מלקה את בנו אלא א"כ הוא טובה גדולה בשבילו, וצריך לעורר את כל רגשות האהבה והרחמים טרם ילקהו כדין וכיאות לו. וכן הוא הביאור בפרקי דרבי אליﬠזר פכ"ה, הובא ברמב"ן בראשית יט יז בﬠנין ירידת הקב"ה לסדום.

ובמדרש שהש׳יר פײא עה"פ נגילה ונשמחה בך “תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה עמח ﬠשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל. אמר ר' אידי מעשה באשה אחת בצידון ששהתה עשר שנים ,עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמﬠון בר יוחאי, בּעיין למשתבקא דין מדין, [באו לפני רשבייי ורצו להפרד זה מזן], אמר להון חייכון כשם שנזדװגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל יﬠו"ש שﬠשו כן ומתוך הסﬠודה בטלה כוונתם להתגרש, והתפלל עליהם ןנפקדו.

פרשת דרכים דרוש כב

"דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנז', דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'... והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה.) שאמרו 'ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום', וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן, והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו וכו'. ותראה, דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו"ם שהקב"ה מחל לישראל עונם, ואמרינן במדרש (איכ"ר ד, כה) 'תם עונך בת ציון' (איכה ד, כב), 'אותו היום נטלו ישראל איפוכא גדולה על עונותיהם', ואפשר שכדי שידעו העכו"ם שהקב"ה נתרצה להם, הוצרך להראות לעכו"ם שהשכינה עמנו, ודו"ק"

פרי צדיק' (פר' דברים אות יג) 
לתרץ קושיית הראשונים הנז', וז"ל: "... אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה, רק שכבר נגזרה גזירה, וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח. ואיתא כן במדרש רבה (שם): 'טובה היתה מגילת קינות על ישראל ממ' שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה, שבה נטלו ישראל איפכו שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש', שבאמת אז קבלו ועשו תשובה, ואם היו מתקנים הכל היו ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי על ידי משיח שנולד, ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה".

החיד"א זי"ע בספרו 'מראית עין' ובפירושו נחל אשכול על מגילת איכה

הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ״ע ז״ל דבעת החרבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היו יחוד וזיווג עליון וקדוש כדי שיהיה הכנה וכה לישראל שלא יאבדו בגלות, וזה כתת הכתוב ויקרא ה׳ אלקים לבכי וכו׳, ויקרא לשון זיווג ה׳ אלקים קב״ה ושכינתיה, והיינו טעמא שהדבר נתוץ לבכי וכו׳, ולהיות תקוה בגלות היה זיווג עד כאן דברי הרמ״ע ז״ל.

Also, like the Gaon, that only after falling to the deepest point is the ground prepared for revival.  Gaon is in Aderes Eliahu Devarim 32:36

 כי יראה כי אזלת יד וגו׳. ג׳ מעלות כלולות באדם חכמה גבורה עושר וכמ״ש מלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ושואל מה תהא עליה חכם או טפש גבור כו' עשיר כו' וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו והם נגד נפש גוף ממון. חכמה בנפש. גבור בגוף. עשיר בממון. ואמרו בגמ׳ נגד העשירות אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה. ונגד הגבורה אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה כו׳ ונגד החכמה אין בן דוד כו' עד שיתמעטו התלמידים. ונגד ג׳ אלו שאין בן דוד בא עד שיכלו הם מישרא׳ וזהו מ״ש נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל שלכאורה אין לו פי' כיון שלא קמו מנפילה הראשונה היאך שייך לומר לא תוסיף לנפול אלא פי׳ נפלה לא תוסיף לנפול עוד שהנפילה תהיה עד מדריגה התחתונה שאין יכולה להיות עוד נפילה אחר זה ואז קום בתולת ישראל וכמ״ש התנערי מעפר קומי וגו׳ ודרשו עד שיגיעו לעפר ומשם עתידין להגאל וז״ש כי יראה כי אזלת יד היא הגבורה ואפס עצור הוא התורה כמ״ש ושם נעצר מעבדי שאול שהיה עוסק בתורה. ועזוב זה ממון שיכלה מהם כמ״ש עזוב תעזוב וגו׳:

 3.בשם החיד״א: 

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

I heard a nice explanation in the name of the Chida. He brings the Gemara (Tainis 30b) that

  (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

Only after spending the day in deep aveilus can a person and the tzibbur, hope to see tanchumin. Aveilus for the loss of a relative involves facing the bitter reality that he will never see his relative again in this life. Tanchumin for that aveilus means that time will lessen the pain and life will go on. Aveilus for the Churban is the means by which that which was lost will be returned.The aveilus is the key to Nechama, so in the afternoon, we begin to think about the promise of geula.

4. עיקר הצער על גמר ההחלטה, לא על היוצא לפועל

or

 עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת

Tshuvos Divrei Malkiel, from Harav Malkiel Tannenbaum, Lomzher Rov.

 ועפ״ז אפשר ליישב הא דאיתא במגילה דף ה׳ אר״א א״ר חנינא רבי ביקש לעקור ט״ב ולא הודו לו א״ל ר״א בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא ט״ב שחל בשבת הוי ודחינוהו לאחר השבת וא״ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים קרי עליה טובים השנים מן האחד. והקשו התו׳ היכי ס״ד דר״א שיחפוץ רבי לעקור ט״ב הא אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. ותירצו בתירוץ השני שרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי וכדאיתא בתענית כ״ט שאז נשרף רוב של היכל.  והקשה בטורי אבן איך אפשר שהס"ד והמסקנא יהיו מחולקים מן הקצה אל הקצה דבס״ד רצה רבי לקבעו בעשיר ולמסקנא כשחל בשבת רצה לבטלו לגמרי שלא יתענו אף בעשירי. והנראה דהנה לשון הש״ס ודחינוהו לאחר השבת צריך ביאור דהא זה ידוע ממשנה מפורשת במגילה שם שט״ב מאחרין. והול״ל עיקר חדושו שרבי אמר שידחה לגמרי וגם לשון שאמר רבי הואיל ונדחה ידחה צריך ביאור דלשון זה שנמצא בסנהדרין מ"ז ע״א ובכ״ד שייך רק היכא שאותו הדבר או האיש עומד לפנינו ורק מקודם נדחה מענין זה שאנו מדברים בו אמרינן הואיל ונדחה ידחה . אבל הכא שיום ט״ב כבר עבר. אין שייך לשון זה. והול״ל ואמר רבי ידחה לגמרי. או לא יתענו כלל. ועו״ק דאיך רצה רבי לעקור ט״ב שנדחה הא אין בי"ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. דמשמע שהיתה תקנה קבועה להתענות אחר שבת וכדתנן במגילה ה׳. וכן איתא בעירובין מ' שאמר ראב״צ שהיה ט״ב שחל בשבת ונדחה על יום א׳ ע״ש

 ונראה דהני תרי לישני אליבא דרבי תלו אי פסח נאכל כל הלילה או עד חצות . דמצינו שיש סתם משנה הכי והכי כמ"ש התוס' בפסחים ק"כ ע״ב ד"ה אמר רבא עי"ש. וידוע דהיכי דאיכא תרי סתמי חזינן דרבי סתם מקודם כחד ואח״כ חזר בו וסתם כאידך . ורק בחד מסכת' אין סדר למשנה ולא ידעינן הי קדם כדאיתא בב"ק ק״ב וע' ת' שבת פ"א ע"ב . והתו׳ במגילה כ״א וזבחים נ״ז החליטו שהעיקר שנאכל עד חצות משום דאיכא סתמי טובא דס״ל הכי וגם מיתני גבי הלכתא פסיקתא ע״ש. והנה בברכות דף ט׳ איתא שהתחילה גאולת ישראל בלילה שנתנו המצריים להם תיכף אחר חצות רשות לצאת. ורק הם יצאו ביום. ומ"ד עד חצות ס״ל שהעיקר הוא חפזון דמצרים שאז התחילה הגאולה. ומ״ד כל הלילה ס״ל חפזון דשראל והיינו בבוקר שאז יצאו ממצרים ע״ש. וא״כ י״ל דבס״ד ס״ל כהאי סתמא דמגילה כ' דס״ל שנאכל כל הלילה. וא״כ מבואר דס״ל שהעיקר הוא גמר הגאולה. ולזה ה״נ רצה רבי לקבוע התענית בעשירי שאז נשרף רובו של היכל ועיקרו וסופו של פורענות. ולמסקנא תופס לעיקר בדעת רבי דפסח נאכל עד חצות כמ״ש התו׳ במגילה כ״א. וא״כ ס״ל דאזלינן בתר אתחלתא דגאולה חפזון דמצרים כמש״ל. וה״נ ס״ל אתחלתא דפורענותא עדיפא ולזה נקבע בט״ב כדאיתא בתענית כ״ט ע״א. ולזה אמר כיון שנדחה ידחה. והענין נראה שהיה אז איזה טעם שהיה קשה עליהם להתענות תיכף אחר השבת. ובכ״ז דחוהו על תיכף אחר השבת. ורבי אמר הואיל ונדחה ידחה. פירוש שיוכלו לדחותו על יום אחר. וכמש״ל שכיון שנדחה יוכלו לדחותו על איזה ימים . וסברא דעשירי עדיף לא ס״ל לרבי משום דס״ל דהעיקר הוא ההתחלה כנ״ל. וחכמים לא הודו לו וס״ל דאף דאתחלתא עדיפא. מ"מ היכא דלא אפשר משום שבת. צריך לקבוע ביום שהיה עיקר הפורענות: ובירושלמי פ"ק דמגילה הלשון ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה א״ל ידחה למחר. מבואר כמ״ש שמחלוקתם היתה אם ידחה דוקא למחר או על יום אחר . ומיושב קושיית הטו"א הנ״ל :

With the Divrei Malkiel, we can say that the main aveilus is on the finality of the Gzeira.  The true disaster was the moment when the gzeira went from b'koach to b'poeil, the moment when there was no hope that the gzeira would be overturned The actual b'poel of the churban requires less of a zikaron.  If so, it is possible that the final hetter for the Goyim to do the churban was at Chatzos.  The actual churban, which began later, is not the main reason for the zikaron of aveilus.

It could be that this also explains the Ritva.

 ריטב"א תשובה סג מהדורת קאפח

לענין נחם בט"ב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה, על פי הירושלמי, לאומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם, ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו, ומ"מ ש"ץ אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו

The truth is, this is not such a great chiddush. This really is clear in the Gemara in Sanhedrin 96a that says that when Nevuzaradan breached the Beis HaMikdash and lit it, he felt proud, and a Bas Kol came out and said "you are grinding flour."  You think you are destroying the Beis HaMikdash?  It was like dust before you touched it, and anyone could knock down an edifice made of loose sand.  It was a house of cards.

אתא מחייה בקופא ואיפתח שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא דרכו ביה מן שמיא שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות חטים לא נאמר אלא קמח

and שה״ש רבה ג

אלא כך אמרה ירושלים לבת בבל, אילולי ממרום עשו מלחמה עמי, את היית יכולה לי. אילולי שלח אש בעצמותי, את היית יכולה לי, הוי קמחא טחינא טחנת ואריא קטילא קטילת ודרא יקידא יקדת

So the burning and destruction was only a siman of a Churban that had taken place earlier, not the actuality of a Churban.  It had been destroyed before it began to burn.

I was reminded of a conversation I had many years ago with a friend.  We were both young, and I had never experienced the death of a close relative.  His father had acute dementia and was completely bedridden.  As his father deteriorated, I asked him how he could face the inevitability of his father's death.  He said that he had sat shiva for his father a long time ago.  It was a shocking answer, but I've learned that it was a simple truth.  The tragedy had taken place a long time before, and he was just waiting for it all to end.

In Parshas Re'ey, pessukim in 12:4-5 say 

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה אלקיכם.  

Hashem tells Klal Yisrael to destroy the idolatrous temples and pillars which they will find in the land of Israel.  Then, the Torah warns against doing the same to Hashem. Rashi questions why a Jew would consider destroying the Temple. Rashi brings from Rebbi Yishmael in the Sifri that the Torah means to prohibit copying the immoral actions of the indigenes of Eretz Yisrael, which will cause the Beis HaMikdash to be destroyed.

The problem is that the Gemara in Shabbos (120b) derives from our verse that although it is forbidden to erase Hashem’s name, it is not prohibited Mid'Oraysa to cause it to be erased in an indirect manner.  (Do not take this literally- see our post on this topic.)
It seems that the the Sifri and the Gemara in Shabbos are mutually exclusive.  How can our verse, which the Gemara understands as prohibiting only direct action and permitting indirect causality, also be interpreted as forbidding actions which will only indirectly bring about the Temple’s destruction?
Rav Aharon Kotler answers that the Medrash we brought above in #3 (Shir HaShirim Rabbah 3:6) refers to the destruction of the Beis HaMikdash as the grinding of already ground flour. In other words, although our enemies carried out the actual destruction of the Temple’s physical edifice, in reality it had already been destroyed due to the sinful paths that the Jews followed. Had this not been the case, the non-Jewish army would have had no control or power over the place where Hashem’s presence dwelled.
Rashi's Sifri that interprets the verse as an admonition against following non-Jewish practices and causing the destruction of the Beis HaMikdash, isn’t referring to indirect causality, which is permitted according to the Gemora in Shabbos. Rather, just as the Gemara forbids directly erasing Hashem’s name, it teaches us that our sins and immorality destroy Hashem's Temple directly, not indirectly.

Reb Meir Don Plotzki in Parshas R'ei says that being sho'eil on Teruma goes into the issur of mishmeres.  Just as destroying Teruma is assur, so too it is assur to remove the din Teruma from peiros.  You didn't touch the Teruma, but by being shoeil on the din Teruma you destroyed the Teruma.  Also, if you have a way to remove the Kedusha of a Sheim Hashem, you are over on the issur of Mechika, again from the passuk of Lo Sa'asun Kein.  Here is the Kli Chemda, Re'ey page 131.  He brings that his friend, another Sochetchover, Reb Yosef Engel, writes the same in the Asvon De'Oraysa 15.  As you see, this directly relates to Reb Aharon's pshat in Rashi and to the idea of קימחא טחינא טחינת.  You can't be over on lo sa'asun twice on one cheftza.  If you're over on lo sa'asun by removing its kedusha, then destroying the kedusha in a davar kadosh is called ונתצתם and it is called ושברתם and it is called תשרפון באש, and it is called תגדעון!  

So, with the help of the Lomzher Rov, Reb Aharon, and the Sochetchovers, we have a very good explanation for the lessened degree of aveilus on Tisha Ba'av in the afternoon.   The ikkar aveilus for the zikaron of the churban was for the moment when the matzav of עמא קטילא והיכלא קליא וקימחא טחינא was chal.  The oisfihr, afterwards, was not the ikkar churban.

When we said this over to someone, he asked, but then, what is the pshat in the shittah that the Churban should be commemorated on the tenth, because that's when it burned?  If it was as if it were already destroyed, why make the taanis on the tenth?  That's the problem with an excellent teretz.  It makes everything that's not like it shver.  But I guess the answer is that until the actual churban, there was a chance of the Ribono shel Olam reversing the Gzeira.  Once it was actually burned, and it would require shinui hateva, then the churban became ten times harder to reverse.  A Refuah, no matter how hard, is easier than Techiyas HaMeisim.

Benefiting From a Friendly Ganav

Section I

I am not making this up. This question was brought to me this morning.

My friend runs a business that requires the services of an all-around handyman. This person can be relied upon to fix things that need fixing, or drive him when he needs to get somewhere, and in general to do that sort of thing.

Recently, he was asked to see if he could fix a broken vacuum cleaner. A few days later, he brought it back as good as new. He explained that he bought another one from Walmart, exchanged its new motor with the burned out motor in the shmatteh, and returned the new one, with the broken, to Walmart, for a refund.

He explained that he did this as a favor to his employer. He likes and respects his employer, and he wanted to do him a favor by going above and beyond the call of duty, saving him the expense of a new machine. (I just had an enormous outdoor vacuum- a Billy Goat - at a building repaired, and it cost me $375. I don't have a guy working for me like my friend has.)

First, Sukkah 30a-b:

אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מעכו"ם לא תגזזו אתון אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו מאי טעמא סתם עובדי כוכבים גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הלכך לגזזוה אינהו כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו ושינוי הרשות בידייכו

Second, Bava Metzia 90a-b:

תא שמע דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא סברי לה כר' חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקא עברי משום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול

רש״י

ומנגחין יתהון - ומסרסין אותם ואח"כ מחזירין לבעלים ומאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה:

ויזדבנון - ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור דלאו נמי אסורה אמירה לנכרי:

Note that in BM 90, although the Gemara starts with amira l'nachri, it extends to a nachri that does something for you without asking because he likes you.

Based on that Gemara, the Rama in EH 5:14 says exactly that. He adds the words 

וַאֲפִלּוּ לֹא הֶעֱרִים, וְהָגּוֹי מַכִּירוֹ וּמְכַוֵּן לְטוֹבָתוֹ.

אָסוּר לוֹמַר לְכּוּתִי לְסָרֵס בְּהֵמָה שֶׁלָּנוּ. וְאִם לְקָחָהּ הוּא מֵעַצְמוֹ וְסֵרְסָהּ, מֻתָּר. וְאִם הֶעֱרִים יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר זֶה, קוֹנְסִין אוֹתוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא הֶעֱרִים, וְהָגּוֹי מַכִּירוֹ וּמְכַוֵּן לְטוֹבָתוֹ, וּמוֹכְרָן לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר,

which sounds like a problem here. I assume that Avankeri is not really any proof, because nobody even knows who the land belonged to, and it's just an assumption that it was stolen. The owners, if there were any, have been long forgotten.

However, the Beis Shmuel and thePrisha say that this issur only applies where what he did is open and seen by the public. Otherwise, there is no knas and it's not a problem, although you should definitely tell your handyman not to do it in the future.

The Taz does not agree. He says the determining factors are definite and immediate benefit, which would be a problem. But I think most people are meikil, like the Beis Shmuel, which also explains avankeri.)



Section II

There is a problem, however, according to the Machaneh Ephraim and the Gemara in Gittin.

Machaneh Ephraim in Shluchin v'Shutfin 11: 

מחנה אפרים

שלוחין ושותפין סימן י

שאלה מי שרוצה לתקן המעקה ע"י אומן עובד כוכבים אי יברך עליו תשובה ברפ"ק דמציעא סבירא ליה לרב נחמן דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואותביה ליה ממתני' דהשוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה היום מציאתו לב"ה אלמא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומשני שאני פועל דכידו של ב"ה דמי ע"כ ואיכא למידק בה דמ"ש פועל משליח בעלמא בעלמא אי משום דיד פועל כיד ב"ה שליח נמי קי"ל שלוחו של אדם כמותו וכב"ה דמי ואפ"ה ס"ל דלא קנה חבירו אבל פי' דמילתא הכי הוא דשליח שאני משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים מה שאין כן בפועל דכיון דפועל גופו קנוי לב"ה לגמרי חשיב ידו כיד ב"ה ממש ונמצא שאין דין הפועל והשליח שוים דשליח שרוצה לזכות לחבירו היינו היכא דקא מכוין לזכות לחבירו אבל אי לא כיון לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בע"ה ואפילו למציאה אפילו אי בשעה שהגביה המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו הרי היא של ב"ה כל כמה דלא הדר ביה בהדיא וכן ראיתי זה ימי' בתשובות החדשות להרשב"א ז"ל וה"ט משום דידו כיד ב"ה דמי דשכירות ליומיה ממכר הוא וכמ"ש הריטב"א שם בחי' ודמי לעבד כנעני דאמרינן בפרק השואל אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למ"ד שלוחו של אדם אינו כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמיא ומסיק מסתברא יד עבד כיד רבו דמי 

ואגב אורחין איכא למילף דאי א"ל לשכירו צא והשאל עם פרתי ה"ז חשיב שאלה בבעלים דיד פועל כיד ב"ה דמי ודכוותה כתב הרב מהרש"ך ז"ל דאפטרופוס של יתומים שתפס בשביל היתומים ה"ז זכה משום דידו כידם כמ"ש ר"ח ז"ל ה"ה נמי לענין שאלה בבעלים דפטור מהאי טעמא ובפ"א מהלכות תרומות הביא הרב בכ"מ בשם א"ח שכתב בשם הראב"ד דאם קנה מהכותי שבלים לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו ע"כ והרב ז"ל תמה ע"ז דהא קי"ל דאין שליחות לכותי ולכאורה היה נראה דהראב"ד ז"ל איירי כשמרחן על ידי פועלים כותים דנהי דאין כותי נעשה שליח לישראל מ"מ פועל שאני דידו כיד ב"ה וכאלו מרחן ב"ה דמי והכי משמע מהירושלמי דמסכת פאה אמתני' דקצרוה עובדי כוכבים ה"ז פטורה משום דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותים אמרו עלה דאם קצרוה פועלים כותים ה"ז חייבת ולפ"ז יש לומר דאם שכר פועל לתקן המעקה ה"ז מברך עליו דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו 

In short, that although ein shlichus l'akum, the hand of a hired worker is viewed as the hand of the employer. If so, something done in pursuit of his employment is not viewed as an independent act whose benefit accrues to the employer. It is viewed as the act of the employer himself. If so, we might be dealing with unintentional gneiva on the part of the employer.

The Machaneh Ephraim continues and his second approach compounds our problem.

ועוד היה נראה טעם אחר לומר דיכול לברך עליו ואע"פ שהעובד כוכבים עשהו ואין שליחות לעובד כוכבים ה"ד במידי דבעי שליחות כגון תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות ובלאו הכי יכול חבירו לעשותו ומה שעשה עשוי כגון נ"ד דאי תיקן מעקה של חבירו שלא מדעתו ה"ז שפיר כי נמי עשהו עובד כוכבים חשיב כאלו עשהו ישראל וכיוצא לזה כתב הרשב"א ז"ל דטבילת כלים כיון דאי הטבילו ישראל שלא מדעתו מה שעשה עשוי טבילת עובד כוכבים נמי מהני ואפשר לומר שזהו טעמו של הראב"ד ז"ל שכתב דשלוחו של אדם כמותו איברא דהאי טעמא לחודיה לא סגי אלא לומר שיועיל טבילת כלים ע"י עובדי כוכבים כיון דלא בעינן שליחות וכמו שכתב הרשב"א ז"ל אבל שיהא חשיב מה שעשה העובד כוכבים כאלו עשהו הוא בעצמו כדי שיברך עליו דהא אפילו אם עשהו חבירו לא חשיב כאלו עשהו הוא בעצמו כדי שיתחייב הוא לברך עליו כמ"ש הרב בכנסת הגדולה משם רבותיו ז"ל דעשיית מעקה וכיוצא דלא בעינן שליחות אין ב"ה מברך עליו אלא האומן המתקן אותו מברך דכיון דלא בעינן שליחות בכה"ג אינו חשיב עושה המצוה אלא המתקן אותו יע"ש בה' שופר ור"ה ודלא כבפ"ח שכתב דאם הטביל ע"י עובד כוכבים שיברך עליו אבל בנ"ד נראה לי שיברך הב"ה אם עשהו ע"י אומן פועל יום מהטעם הראשון ולפי מ"ש הבפ"ח נראה דכי אימעיט עובד כוכבים משליחות ה"ד במידי דצריך שליח דא"א לעשותו שלא מדעת ב"ה אבל מידי דיכול לעשותו שלא מדעת ב"ה והרי הוא עשוי כסוכה ומעקה הרי זה נעשה שלוחו 

According to this, the exclusion of akum from shlichus is only where you need an identity, that to make a chalos the agent has to acquire the legal identity of the principal. But by Tevilas Keilim, of in our case, Gneiva, where you don't need a chalos, there is a din of shlichus. 

If so, again, although certainly you didn't send him to do this, he might be your shliach anyway, at least to the extent that you share culpablity.  I have to admit that this second issue is smaller, because for tvilas keilim it would work, but not where you would have opposed his act.

Another problem here is the Gemara in Gittin 45, the Gemara that says that where a person does a sinful act and then profits by selling what he acquired through the act, the purchaser is no less liable than the seller. In English, that means that the fence is no less guilty than the thief.

The Gemara there talks about a man that owns an Eved Knaani in Eretz YIsrael, selling him to an owner that will take him out of the country. The Gemara punishes the purchaser more than the seller.

אמר ליה אביי לרב יוסף מאי חזית דקנסינן ללוקח נקנסיה למוכר א"ל לאו עכברא גנב אלא חורא גנב א"ל אי לאו עכברא חורא מנא ליה במסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן:

Rashi

מאי חזית - במכירת העבד דקנסת ללוקח:

חורא - חור הכותל שהעכבר נכנס לתוכו וניצול מפני רודפיו:

חורא מנא ליה - הגניבה:

היכא דאיכא איסורא - והנה העבד ביד הלוקח:

If so, in our case we cannot wash our hands and say, as by Avankeri, that it was laundered by the time it came to our hands. Taking it abets the original gneiva. Still, I believe that this would only be a problem if the employer did not make it clear that he never wants him to do it again.  

Massei. The Disregarded Halacha of the Greenbelt

Again, here's the conclusion before the discussion. 

Our Parsha mentions that the cities given to the Leviim must include a greenbelt, an inviolate open area, certainly free of buildings, and even of orchards and gardens. 

We're all familiar with the concept when it comes to houses - there's a setback, or sideyard requirement, that mandates that nothing be built too close to the property line. The rationale is obvious. A healthy environment requires light and air. If there were no rules limiting development, the result would be cities that were endless, dismal, and noisome, a sprawling blight that would suffocate body and soul.

It seems that many poskim hold that this halacha ought to apply now, in Eretz Yisrael, at least in some form. From what I see, untouched and contiguous parkland around cities is not high on the agenda in modern Israel. But frankly, in Frum neighborhoods around the world zoning laws are "more honor’d in the breach than the observance."  

I am in no position to criticize, and I certainly don't mean to, chas veshalom. When Eretz Yisrael was being rebuilt, those heroic pioneers were busy trying to survive and make a life, and niceties were not on the agenda. But still, moving forward, one dreams of a time when the Torah's lesson of the value of fresh air and green grass surrounding Jewish cities are taken seriously.



Massei 35 2-8

ב צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבתיהם תתנו ללוים ג והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם ד ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ה ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה והעיר בתוך זה יהיה להם מגרשי הערים ו ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר ז כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר אתהן ואת מגרשיהן

Behar 25 32-34

לב וערי הלוים בתי ערי אחזתם גאלת עולם תהיה ללוים לג ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחזתו ביבל כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם בתוך בני ישראל לד ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחזת עולם הוא להם

Rashi here explains that this was for beauty. Open parkland, even free of orchards.

  ומגרש. ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית, ולא לנטוע כרם, ולא לזרוע זריעה

Similarly, Rash in Sotah 27b

מגרש. רחבה פנויה מזריעה ומבתים ומאילנות לנוי העיר להיות לה לאויר 

Beyond this belt of inviolate parkland (the Migrash) was an additional area (Sados; Rashi, 1000 amos, Rambam 2000 amos,) of planted fields and orchards. The point is that it is a park, not a field and not an orchard.) The apportionment and size were not subject to mechila or exchange. (In BB24 it seems clear that you can plant trees for beauty in the Migrash, but, again, that is because it enhances the beauty, as it does in a park.)

The Chinuch says that this requirement was specific to the cities of the Leviim, because they were the cynosure of Eretz Yisrael.  (Cynosure - a person or thing that is the center of attention or admiration; something serving for guidance or direction.)

ספר החינוך  בהר מצוה שמב

שלא לשנות מגרשי ערי הלוים ושדותיהן. כלומר, שלא יחזירו העיר מגרש, ולא מגרש עיר, ולא השדה מגרש, ולא המגרש שדה, והוא הדין מגרש (נ''א שדה) עיר או עיר מגרש, (נ''א שדה) שאין לשנות בענינם דבר. והענין הזה ידוע, כי התורה צותה (במדבר לה ב ז) שיתנו שאר השבטים ערים ידועים לשבט לוי, והם ארבעים ושמנה עיד עם שש ערי מקלט שהיו בהן, וצותה גם כן להיות באותן ערים אלף אמה מגרש. כלומר מקום פנוי לרוחה ונוי לעיר, ואלפים אמה חוץ לה לצרך שדות וכרמים, וזה גם מנויי העיר וממה שצריך לה כמו שמפרש בסוטה (כז, ב), ובאה המניעה בזה שלא לשנות ענינים אלה לעולם, ועל זה נאמר ושדה מגרש עריהם לא ימכר, שכן בא הפרוש על לשון מכירה זו. כלומר, לא ישנה, דאלו במכירה ממש, לא קאמר, שהרי בפרוש כתוב גאלת עולם תהיה ללוים, מכלל שרשות יש להם למכר. 

משרשי המצוה. לפי שערי הלוים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחכמה שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר (ויקרא לג י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ומתוך כך שהחכמה בתוכם, היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם, ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם כן היו עיני כל ישראל על עריהם, כי לא ידע האדם מה ילד יום ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהן, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצואה עליהם שלא לשנות בענינם דבר, כי אדון החכמה יסדן ותקנן והגביל גבולם, וירא כי כן טוב וכל חלוף אחר דברו אינו אלא גרוע וגנאי. 

(With the Chinuch in mind, you have to ask, was the beauty to please outsiders or insiders? It would appear from the way he puts it that it was for the appearance from the outside. However, I think that answer has to be that it was primarily for people in the city; if it were for outsiders, then the parkland would be on the outside and the orchards and fields would be on the inside. The fact that the parkland was on the inside proves, to me, that the beauty was for the benefit of the people in the city - resident, guest, or internee.)

Does this apply to non-Levy cities? From the Mishna in BB 24b it seems that it does.

Mishna

מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים: 

The Gemara says that the reason is to enhance the beauty of the cities, and applies our pesukim to this rule.

מאי טעמא אמר עולא משום נויי העיר ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה לא צריכא לר"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה הכא משום נויי העיר לא עבדינן ולרבנן נמי דאמרי אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ה"מ זרעים אבל אילנות עבדינן והכא משום נויי העיר לא 

Now, one might get the feeling that our passuk is being applied to non-Levy cities, perhaps even outside of Eretz Yisrael. The Yad Ramah points this out.

Yad Ramah in BB 24b

ושמעינן מיהא דאפילו בחוצה לארץ נמי הכין דינא דאי ס"ד דוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא מאי דוחקיה לאוקומי מימריה דעולא אליבא דרבי אלעזר לחודיה לוקמה בח"ל ודברי הכל ולימא הכי הני מילי בא"י אבל בחוצה לארץ עושין והכא משום נויי העיר לא אלא מדאיצטריך לאוקומה אליבא דר' אלעזר ש"מ דבין בארץ ישראל בין בח"ל חד דינא הוא דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה 

However, I think it is clear that this is not to be taken at face value. From the fact that the Gemara asks מאי טעמא it is clear that we're assuming that our pesukim are not a basis for the din of the Mishna. The fact that the Gemara relates out din to the pesukim must be based on a conceptual relationship, not a halacha. In other words, now that we see that Chazal mandated some open space around a city, they must have done so to reflect the Din Torah that mandates this for Arei HaLeviim. If so, it stands to reason that the derabannan should be similar to the deoraysa.

This is not just my pshat. This is how many meforshim learn the sugya, Example, Rav Gershon Edelstein:

 והנה ילפותא זו היא לעניז ערי הלויים ולמ"ד דזה גם בערי ישראל היינו מתקנ"ח וטעם התקנה כנ"ל פי' רש"י וגם בערי הלויים יש לפרש שזהו טעמא דקרא

This is also evident in the Minchas Chinuch in 342, in Behar.

שלא לשנות כו'. הנה דינים אלו מה שנותנים ללוים וכמה מגרש כו'. יתבאר בעזה"י בפרשת מסעי וכאן עיקר המצוה היא לאו שלא לשנות ממגרש לשדה ומשדה למגרש וממגרש לעיר שנאמר כו' ודיני מצוה זו מבואר כאן בר"מ פי"ג. ולשון הר"מ אין עושים בערי הלוים עיר מגרש כו' ומפי השמועה למדו כו' לא ימכר לא ישונה כו'. וכן בשאר ערי ישראל. והנה במשנה דערכין הוא פלוגתא ת"ק סובר דאין עושין אפילו בערי ישראל ור"א סובר דוקא בערי הלוים ואמרינן דבערי הלוים כ"ע מודים מה"מ ואמרינן דא"ק ושדה כו' לא ימכר לא ישונה כו' והנראה שם דבערי הלוים הוא לאו בתורה אבל בערי ישראל לדעת ת"ק אינו לאו כי לא מצינו בזה לאו בתורה רק הוא מדרבנן משום חורבן א"י או מפני נוי ע"ש וכ"נ מדברי הר"מ והרב המחבר דכתבו ערי הלוים והביאו בזה הפסוק דאסור ונכתב רק בערי הלוים ובערי ישראל רק איסור יש כי אינו מבואר לאו בתורה. והנה בערי ישראל א"י השיעור איזהו מגרש איזה שדה דגבי ערי הלוים נתנה תורה שיעור אלף אמה ובערי ישראל לא נתברר לי השיעור וצ"ל כמו שהי' בעת ירושת הארץ אסור לשנות לעולם וזה אין סברא כ"כ וצ"ע ומהש"ס דב"ב נראה דהשיעור הוא קצוב ע"ש. 

As the Minchas Chinuch says, the extent of the extrapolation is the subject of a machlokes in the following Mishna in Erchin 33b.

מתני' אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש אמר רבי אלעזר במה דברים אמורים בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש (ולא) מגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש שלא יחריבו את ערי ישראל הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם שנאמר (ויקרא כה, לב) גאולת עולם תהיה ללוים:

Rashi there

מתני' שדה מגרש - מגרש הוי אלף אמה סביב לעיר מדכתיב (במדבר לה) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וחוץ לאותו אלף היה להם ללוים אלף אמה לשדות וכרמים כדכתיב (שם) ומדותם מחוץ לעיר וגו' צא מהם אלף אמה מגרש והשאר שדות וכרמים מגרש פנוי מכלום ואין בו בית ואין זורעין אותן אלא נוי הוא לעיר:

אין עושין שדה מגרש - משום יישוב ארץ ישראל והיינו חורבן שממעט את הזריעה:

ולא מגרש שדה - שמחריב את נוי העיר:

מגרש אין עושין עיר - שיעשו בו בתים שאין עיר נאה בלא מגרש וכ"ש שאין עושין עיר מגרש שאין מחריבין את יישוב העיר:

What about the cities in Eretz Yisrael now?

The Tur in 155

מרחיקין האילן מן העיר כ"ה אמה וחרוב ושקה נ' אמה ואם נמצא קרוב לעיר בפחות מזה השיעור אם העיר קדמה קוצץ בלא דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק איזה קודם קוצץ בלא דמים וטעמא דהא מלתא משום נוי העיר לפיכך אין דין זה נוהג בחוץ לארץ:

Tosfos Yomtov in Mishnayos

מרחיקין את האילן מן העיר. כתב הר"ב לפי שנוי הוא לעיר וכו' גמ'. וסיים הטור סימן קנ"ה לפיכך אין דין זה נוהג בחוצה לארץ ע"כ. ונראה דאף בארץ ישראל אינו נוהג אלא בזמן שהיא ביד ישראל. וכ"כ נ"י שהוא הלכתא למשיחא ע"כ. ומפני כן הוא שהשמיט הש"ע להעתיק המשנה לא כמ"ש מהר"ר ואלק משום שאינו נוהג בחוצה לארץ שהרי המחבר הש"ע בארץ ישראל היה:

Beis Yosef there on the Tur, 

מרחיקין האילן מן העיר וכו' משנה פרק לא יחפור (כה:) וטעם חרוב ושקמה פרש"י שענפיהם מרובים. וכתב ה"ה פ"י מהל' שכנים ודין זה והרחקה זו אינן אלא בא"י לפי שאין אנו חוששין לנוי העיר ואפילו רובה ישראל אלא בא"י וכ"כ הרשב"א וכן נראה מפרש"י וכן מוכח בגמרא: (ב"ה) ונ"ל דאף בא"י אינו נוהג בזמן הזה שהיא בידי עכו"ם בעונותינו עד שנזכה לזכות בה:

Even the most rabid anti-zionist will have to admit that Eretz Yisrael is in the hands of Jews. According to all I have here, this should mean that the din of Migrash, albeit not necessarily the dimensions given in our Parsha, applies now.

Also, although the Din Deoraysa only applies to Arei HaLeviim, the idea applies just as well to other cities in Eretz Yisrael. It is a lesson we are supposed to derive from the Dinei Torah, like a Tolda from an Av, or the issur of melacha on Chol HaMoed.

Daniel Burnham overcame the fiery enmity of land developers, and insisted on the Chicago lakefront remaining public and open, and drew up a network of parks. He is still remembered gratefully here Chicago, and for good reason.  Just imagine if urban planners in Eretz Yisrael would have the foresight and courage that he had,.and would have taken the Torah ideals of Aesthetics and zoning into consideration. 

I have to add that the Gaon, as brought in Haksav v'hakabbala, says that the empty area was for markets and trade. And the Netziv says that it was for storing things, even animals, and the Malbim says it was for doing laundry. But I have to deal with the pashut pshat in the Gemara and Rishonim that say that it was for beauty נוי, כפשוטו.