Yisro: Sinai, Seyir, and Paran

There are well-meaning Jews that feel that religion is not exclusive, that while Hashem commanded the Jews to behave in a specific manner, Hashem inspired other nations with alternative ways to serve Him. With all due respect, I believe this would be apikorsus - nebach an apikores, but nevertheless apikorsus. There is one revealed truth, and Hashem's people is Klal Yisrael, and all other religious belief systems are affronts to the Ribono shel Olam that range from false to depraved. Still, there are shomrei Torah uMitzvos, Yerei'ei shamayim, people who sincerely feel that they are ma'aminim, who do feel that way.

Describing Mattan Torah in Vezos HaBracha, Moshe Rabbeinu says (Devarim 33:2)

יאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת [אש] [דת] למו

Chazal tell us that Hashem offered the Torah to the nations, but they all declined. Rashi there says

מסיני בא. יָצָא לִקְרָאתָם כְּשֶׁבָּאוּ לְהִתְיַצֵּב בְּתַחְתִּית הָהָר כְּחָתָן הַיּוֹצֵא לְהַקְבִּיל פְּנֵי כַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים" (שמות י"ט), לִמְּדָנוּ שֶׁיָּצָא כְנֶגְדָם:

וזרח משעיר למו. שֶׁפָּתַח לִבְנֵי עֵשָׂו שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא רָצוּ:

הופיע מהר פארן. שֶׁהָלַךְ שָׁם וּפָתַח לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל שֶׁיְּקַבְּלוּהָ וְלֹא רָצוּ (ספרי):

Which is in Avoda Zara 2b

אומרים לפניו רבש"ע כלום נתת לנו ולא קיבלנוה ומי מצי למימר הכי והכתי' (דברים לג, ב) ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכתיב (חבקוק ג, ג) אלוה מתימן יבוא וגו' מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן  א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה

and the Medrash there in more detail.

אריב״ל, בתחלה כשבקש ה׳ ליתן תורה לישראל הלך אצל בני עשו הרשע ואמר להם רצונכם לקבל התודה? אמרו, מה כתיב בה? אמר, לא תרצח. אמרו, לא הבטיחו אביו אלא על החרב שנאמר על חרבך תהיה (בראשית כ״ז:כ״ה) ואיך נקבל התורה? (עי׳ מכילתא יתרו פ״ה). הלך אצל בני עמון ומואב, א״ל רצונכם לקבל התורה? אמרו, מה כתוב בה? אמר, לא תנאף. אמרו, איננו באים אלא מזימה, שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן (בראשית י״ט:ל״ו) ואיך נקבלה. הלך אצל בני ישמעאל, א״ל רצונכם וכו׳, אמר, לא תגנוב. אמרו, כל אותן האנשים אין חייהם אלא מגניבה וגזל, דכתיב והוא יהיה פרא אדם, ונקבל התורה?! הלך אצל בני ישראל, אמרו נעשה ונשמע. עלי עשור ועלי נבל (תהילים צ״ב:ד׳) - עלינו לקבל עשרת הדברות עלי נבל, עלינו לקבל אפילו בימי השמד. ובשעה שהקב״ה ירד על הר סיני ליתן תורה לישראל נדמה להם כזקן, שאין תורה נאה אלא א״כ זקן. ובשעה שעלה אלהים לעשות מלחמה נדמה להם כבחור, שאין מלחמה נאה אא"כ בחור, שנאמר ה׳ איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳).

I saw a interesting thing about this passuk. The ibn Ezra mentions that some חסרי אמונה, those that lack the true faith, claim that this passuk alludes to the historical process of revelation, the development of all three Abrahamic religions - Sinai, the first revelation, to the Jews, Seir to the Christians (Edom, Breishis 36:8, וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום), and Paran to the Muslims (Yishmael, Breishis 21:21, וישב במדבר פארן ותקח־לו אמו אשה מארץ מצרים).  Some see in writings from Rav Saadia Gaon, (found in the Geniza,) that he, too, had to address this claim and demonstrate its falsehood.

Here is the ibn Ezra in the passuk in Vezos HaBracha. 

אש דת למו. התורה שנתנה באש וברק ואמר כי טעם ה' מסיני בא דרך תפלה כאומר אתה שבאת בסיני והנחלת תורה יחי ראובן וזה רחוק כי היה ראוי להיות החיה ואל תמית. וחסרי אמונ' אמרו כי טעם משעיר על דת אדום. ופארן על דת ישמעאל ואלה תועים הלא ראו כי לא החל בתחלה כי אם לברך ישראל לבדם וכן כתוב אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל ואמר וזרח משעיר למו שפירושו להם כמו ואין למו מכשול. והנכון בעיני שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל ואח״‎כ פרט לכל שבט ושבט ואחר כן כללם במקום אין כאל ישורון. והנה מצאנו שאמרה דבורה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום והנה אין שדה אדום הר כאשר אמר הגאון כי שלשה הרים הם סמוכים או לנכח ובס' תהלות אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ואחריו כתוב ארץ רעשה ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה. כי אחר מדבר פארן באו בישימון ואמר חבקוק אלוה מתימן יבוא שהוא מבני אדום תימן אומר כטעם משדה אדום. והנה הכל במלחמות ידבר והעד יקום אלהים יפוצו אויביו וכאשר יושיע השם את עבדיו ידמה הכתוב רדת עזר מהשם והארץ תמוג וההרי' ימסו והשמים ירעשו והעד בשירו' דוד ותגעש ותרעש הארץ. וטעם זה סיני פירשתיו במקומו. וכן הוא הפירוש השם בא והטעם הכבוד שנכנס בישראל ותחלת הכנסו מסיני וזרח משעיר והטעם כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה השם גבורה בעמים עד בא ישראל אל שדה אדום וכן כתוב בהררם שעיר עד איל פארן והנה הם קרובים שעיר ופארן והטעם מפורש כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר אז זרח הכבוד לישראל והופיע מהר פארן והטעם כפול כי פה הראה יפעתו:

I saw this in a Bar Ilan article by Shimon Stober, who actually cites a Muslim theologian that made this assertion.

Ali ibn Rabban al-Tabari in Kital al-Din w-al-Dulah (The Book of Religion and Empire), wrote of Mount Paran, mentioned at the end of the verse at hand, as follows:
"In this book [Deuteronomy], Moses said:  “The Lord came from (Mount) Sinai and rose up from Seir, and appeared from Mount Paran, with tens of thousands of saints at His right hand.”  …Paran is the land which Ishmael—peace be with him—inhabited; for this reason the name of the Lord is on the Prophet [=Mohammed]."

The article does not mention an interesting fact - that His full name was Abu al-Hasan Ali Bin Sahl Rabban al-Tabari, and that his father, Sahl, came from a prominent Jewish family. (He was, of course, a famously successful physician.)  One might speculate that he had a personal motivation to view Islam as a rightful heir to the Gilui Shechina on Sinai.  In any case, al Tabari was born in 838, and Rav Saadia Gaon in 882, so he might have been familiar with al Tabari's writings.)

It's interesting that all the supplanters, mimics, and modifiers, ranging from Achav to Menashe to the Tzedokim to modern Reform and Reconstructionists, have to prove that theirs is the truest expression of Judaism, or, at least, that it stems from the same foundation as Judaism. Aaay, you might ask, what's wrong with Yiddishkait unmodified, as it has been practiced for thousands of years? Oh, we were expected to evolve past that, or the Jews were cast away, or any other self-serving  rationalization. So no, the Torah is not telling us that Christianity and Islam are chas mi'lihazkir divinely inspired alternatives.

But I think that derech drush one could say that the passuk is a foreshadowing of the positive effect that Mattan Torah to Klal Yisrael had on the rest of the world.

It's interesting that of the four verbs in the passuk - ,בא, וזרח, הופיע, ,ואתה , two clearly are past tense and two can be either past or present or future. בא and אתה are general, while זרח and הופיע are clearly past tense. One clear example of the word "Ba" having a range of meanings is the machlokes Rambam and Raavad and Ramban regarding the phrase "עולם הבא."  
Rambam and Raavad 8 Teshuva 8:

זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם. אין הדבר כן. אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך פעלת וגו' ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה: 

השגות הראבד   זה שקראו וכו'. א"א נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו והקב"ה מחדש עולמו ואמרו שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב ונמצא שהוא עולם חדש: 

Similarly, the Zohar Chadash page 265, 

(השמטות הזוהר דפו"  דף רס"ה ע"א) השמטות הזוהר סולם אות שלד: (ספר הבהיר שם עין לא ראתה וגו'. סימן לט) ישב רבי ברכיה ודרש מאי האי דקא אמרינן כל יומא העולם הבא ולא ידעינן מאי קאמר העולם הבא מתרגם עלמא דאתי מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור גדול להאיר. ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו צפה הקב"ה שאינן יכולין לסובלו לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים לעתיד לבוא אמר אם יזכו בזה השביעי וישמרוהו אתן להם זה לעולם אחרון והיינו דכתיב העולם הבא שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית הה"ד (תהילים פרק לא פסוק כ)  מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם:

הסולם אות שלד: ישב ר' ברכיה וכו: ישב ר' ברכיה ודרש, מהו זה שאנו אומרים כל יום עולם הבא שמשמע שבא מכבר, ולא יודעים מה שאומרים. והתרגום מתרגם על עולם הבא עלמא דאתי, ומשמע גם כן שבא מכבר [=מקודם].

The gilui Shechina of בא on Har Sinai is a  קול גדול ולא יסף  (Devarim 5:19), which means once and never again, and it also means once and never ending. 

The fundamental and primary Mattan Torah to Klal Yisrael is ongoing. That Mattanah created an ongoing relationship, a Bris, between the Ribono shel Olam and Klal Yisrael, to the extent that Lo bashamayim hee, it is our Torah and the Beis Din Shel Maalah listens to what we say, אמת מארץ תצמח.  

The other nations - Edom and Yishmael - could not cope with the Taryag, they did not accept the Torah as we did. But they did learn from us, and although they modified it to be palatable to their tastes and their prejudices, they did absorb the teachings of monotheism, of Schar v'Onesh, and of revealed ethical law. The Torah was Sinai, and only Sinai, without addition and without subtraction. But it did leave a tremendous impact, and a salutary roshem, on Seir and Paran. So despite Edom and Yishmael's rejection of the Torah in full, le'maiseh they did listen and accept some essential truths.  When we look at those religions, as flawed as they are, we see the benefit of Mattan Torah.

Reb Menachem Shafran reminds us that this is clear in the Rambam, Melachim 11:6-9. Yasher Koach!

6

אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא, יד). וכי יש מכשול גדול מזה, שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן, וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבד אלוה מבלעדי ה'.

7

אבל מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כלו לעבד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג, ט).

8

כיצד: כבר נתמלא העולם כלו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגלה נסתריהם.

9

וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא, מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.

There you have it. 

מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש

Yisro. Missing Mattan Torah

You might want to first decide whether you prefer to read this synopsis now or go step by step and leave it for the end.
1. According to some, Moshe Rabbeinu's sons were the only Jews that lived at the time of Mattan Torah that did not experience ma'amad Har Sinai.
2. This stemmed from Moshe Rabbeinu accepting Aharon's advice to leave his children in Midyan.
3. We speculate as to the lomdus of the shakla ve'tarya between Aharon and Moshe at that time.
4.  Some mefarshim say that their absence from Mattan Torah was a necessary concomitant of their absence from Yetzias Mitzrayim and Kriyas Yam Suf.
5. Their absence seems to have had profoundly negative consequences.
6. We have no idea why the Ribono shel Olam wanted such a bitter and unique irony to affect davka Moshe Rabbeinu and his sons.

When Yisro came to see Moshe in Midbar Sinai, he brought along Moshe Rabbeinu's family - Tzipora, Gershom, and Eliezer. Long before, when Moshe had first returned to begin the Geula, he brought his family with him, as we know from the story of the malach that almost killed them because of the delayed Bris Milah. But when Aharon saw them, he asked Moshe "There are plenty of Jews suffering in Mitzrayim. Do you need to bring more?" So Moshe sent his family back to Midyan, and it was only now that Yisro reunited them.

ויקח יתרו חתן משה את־צפרה אשת משה אחר שלוחיה

Rashi - 

"אחר שלוחיה" - כשאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו' ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלהים אמר לו מי הם הללו אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני אמר לו להיכן אתה מוליכן אמר לו למצרים אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם אמר לה לכי לבית אביך נטלה שני בניה והלכה לה (מכילתא)

The language of our Mechilta is slightly different - 

על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו

What was the machlokes between Moshe and Aharon? What was the shakla vetarya? Why did Moshe change his mind?

The achronim suggest several explanations for this episode. Reb Meir Simcha says that Hashem had not instructed Moshe to bring his family, but he decided that doing so would prove to the Jews that he was confident the Geula was going to happen. If not, what rational person would bring his family from the safety of far-off Midyan into the horrible conditions of Mitzrayim? Reb Meir Simcha does not talk about Aharon's reasoning. Perhaps Aharon held that the benefit did not outweigh the danger (after all, plenty of Jews died during Choshech,) or that Klal Yisrael would trust Moshe Rabbeinu without the extra proof.

Harav Moshe Bloch (Ra'm in YSI, retired,) in his Mechokeik Safun on Shkalim, says it's talui on the machlokes in Shekalim 6:3 when you have a havtacha that a neis will happen, whether you can be mosif on the neis, like marbeh be'shiurim on bishul. The issue there is whether you put the Lechem Hapanim on a silver table before it goes on the shulchan, because silver will increase the likelihood of spoiling. On the other hand, it's going on the Shulchan for a week, so you have to rely on nissim anyway. So he says that Moshe held that now that Hashem said that nissim would happen, bringing more people is not a problem of being "someich al haneis." Aharon held either that it does fall under ein somchin, or that to beyadayim bring new people would be worse than "ein somchin, it would be a peshi'ah, and so he could not rely on the neis bichlal, (or that for these individuals there was no havtacha of a neis, so it's worse than being mosif on a guaranteed neis.)

If you want to be a modern darshan, you could even say that Aharon knew that the Jews in Mitzrayim were resigned to their suffering. But to bring a woman and children from safety and comfort and suddenly immerse them in the misery of Mitzrayim would be too hard for them to bear.

(We know that Shevet Levi wasn't meshubad. That is irrelevant to this discussion. The Tanchuma says it would be tzaar for them.)

All these explanations are wonderful. But the story remains so perplexing, there are so many things that beg to be answered. What changed Moshe Rabbeinu's mind? Is this like the story of the Se'ir Rosh Chodesh, where Aharon actually convinced Moshe that he had made a mistake? That's not impossible. This was long before Mattan Torah, and long before וגם בך יאמינו לעולם.

Additionally, I want to point out a very disturbing fact. According to ר' אלעזר המודעי et al in Zvachim 116 that Yisro brought the family back after Mattan Torah, that means that of all the Jews in the world living at that moment, there were exactly three that were not standing at Har Sinai during Mattan Torah - Tziporah, and more importantly, Gershom and Eliezer.

The bitter irony, the idea that the man that received the Torah as a gift from the Ribono shel Olam, the man that brought it down and gave it as a gift to Klal Yisrael, that his own children were the only Jews in the world that were not present at maimad Har Sinai, is so disturbing that some mefarshim say that this cannot be pshuto shel mikra. For example, the Moshav Zkeinim in Yisro:

 הקשה ר"י דאורליניש למ"ד יתרו לאחר מתן תורה כדאיתא במס' זבחים, א"כ מ"ל שפי' משה מהאשה דאמרי' בפר' ר' עקיבא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה לדעתו וחד מינייהו פירש מן האשא ותי' מה פירש והלא עדיין היתה במדין ואומר ר' לאו דווקא פירש אלא הסכים בדעתו לפרוש ממנה ולקבוע לה אהל בפני עצמו למ"ד לאחר מתן תורה בא וכי בניו של משה לא קבלו התורה אותן שכתוב דברי הימים א' כ"ג י"ז ובני רחביה רבו עד למעלה והרף ממני ואעשך לגוי גדול לכן נראה דודאי יתרו קודם מתן תורה בא 

First of all, that does not help us understand the shittah that they came after Mattan Torah. Second, there are plenty of Rishonim that do come down on the side of ר' אלעזר המודעי, including the ibn Ezra. Among the more mainstream Rishonim, you have this Tosfos in Avoda Zara.

תוס' ע"ז כד: 

יתרו לאחר מתן תורה הוה - וא"ת א"כ צפורה אשת משה לא באה אלא לאחר מתן תורה ותיקשי על הא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וקחשיב פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו וי"ל שהקב"ה נתן לב לפרוש מן האשה

There are other Rishonim that face the problem, and instead of taking the Moshav Zkeinim path of pushing aside the shita of R' Elozor HaModa'i, they invent a backstory: Here is something from the Maharash, the Rebbi of the Maharil. He says they came back for Mattan Torah, then Moshe sent them back to Midyan, and now they were coming back a second time!

ותימה לאותו מ"ד יתרו אחר מתן-תורה בא אם כן בני משה לא היו בשעת מתן-תורה?... ותירץ הרב ר' שלום, שבוודאי... אשת משה ובניו היו בשעת מתן-תורה, ומיד שלחה למדין כדי שיהיו לשם ולא יהיה להם טורח במדבר, [ו]מיד כשירד משה מן ההר ויתקן כל צרכי ישראל וכשיתחילו הדגלים לנסוע אז ישלח אחריהם ויבואו, 

The Maharil Diskin says this as well. His proof is that if they hadn't been by Sinai, then they would have to be misgayeir later, and they wouldn't have a din of Leviim, so it must be that they came back for Mattan Torah and they Yisro took them to Midyan, and only now brought them back permanently.

ויקח יתרו וגו' אחר שלוחיה עיין בהראב"ע ז"ל. ואדמו"ר ז"ל אמר דפי' הוא כך דאם נאמר ייתרו אחר מתן תורה בא היתכן דלא היו בניו של מרע"ה אצל מ"ת, הלא היו ג"כ לוים, ואם לא היו אצל מתן תורה לא היו יכולים להיות לוים כלל. אע"כ צ"ל דבעת מ"ת שלח מרע"ה לקרוא אותם ובאו עם אמם. ומסתמא לא הי' רוצה יתרו לשלח אותם, עד שהבטיח לו מרע"ה שיחזירם א"כ הפי' מלוחיה ששלחה הרבה פעמים היינו ב' פעמים א' כמו שפירש"י ועוד הפעם כמו שפירשנו ודו"ק 

This seems like a pshat you say only when you have no choice. Also, it is contrary to the Mechilta, which says clearly that אחר שילוחיה refers to the time he met Aharon when he first was returning to Mitzrayim.

"ויקח יתרו את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה" (שמות יח,ב)... ר' אלעזר המודעי אומר, מאחר שנפטרה ממנו במאמר – שבשעה שאמר הקב"ה למשה: לך הוצא את עמי בני-ישראל ממצרים... באותה שעה נטל אשתו ושני בניו והיה מוליכם למצרים – שנאמר (שם ד,כ) "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים", באותה שעה אמר לאהרן - "לך לקראת משה" (שם ה,כז), יצא לקראת משה וחבקו ונשקו, אמר לו: משה, היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין, אמר לו: מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו: אשתי ובני, ולאן אתה מוליכם? למצרים, אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו? באותה שעה אמר לציפורה: לכי לבית אביך, ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה. לכך נאמר "אחר שילוחיה",

On the other hand, you have the Chizkuni. The Chizkuni accepts Chazal's words at face value, and he says that their absence from Sinai at Mattan Torah had unfortunate consequences. (besides the life led by Moshe's grandson, Yonasan the son of Gershom.)

חזקוני 18:27

וישלח משה לשון לויה, כמו ואברהם הולך עמם לשלחם. י״‎מ כל הפרשה מוישמע יתרו עד וילך לו אל ארצו לאחר מתן תורה, וכן הפי׳‎ ויבא יתרו בעשרה בתשרי שבו ירד משה מן ההר ויצא משה לקראת חותנו, באותו יום עצמו ויספר משה לחותנו וגו׳‎ על הסדר עד ויבא אהרן וכל זקני ישראל, באותו יום עצמו שירד מן ההר היה, ויהי ממחרת יום הסעודה שבו ירד משה מן ההר ללמד תורה לישראל כמו שפרש״‎י בסוף פר׳‎ תשא וישב משה לשפוט את העם וגו׳‎ על הסדר עד ויעש כל אשר אמר, היינו דכתיב בפרשת דברים לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם וגו׳‎ עד ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי חמשים ושרי עשרות. י״‎מ יתרו עמד שם עם ישראל עד שנה שניה שאמר לו משה לכה אתנו וגו'. ואגב גררא דיציאת מצרים דעסיק בה נקטה לפרשת יתרו הכא משום דאף היא קא מתחלא ועסקא ביציאת מצרים וע״‎י שהיא גומרת והולכת בעניני התורה ודינין כדי לחברנה לפרשת מתן תורה הפסיק הענין של יתרו בכך, ונקיט ליה למסקנא דמילתיה דיתרו דהיינו וישלח משה לחותנו וגו', ולפי שטה זו צ״‎ל גרשום ואליעזר לא עמדו על הר סיני ואעפ״‎י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שלא הוזכרו מכאן ואליך בשום מקום בתורה

Assuming the Chizkuni's approach, that they were not at Sinai, the question remains. How can it be that of all of Klal Yisrael, these two boys were not at Sinai?!

I can only suggest a Brisker style answer - the what, not the why, the "vos," not the "far vos."

The Medrashim, and the Maharal, and Reb Tzadok all say that in order to be zocheh to Mattan Torah, you had to be part of Yetzias Mitzrayim.  After all, the Aseres HaDibros begins with  אשר הוצאתיך מארץ מצרים, and those words were addressed to every individual that was present.  (While they mention only Yisro, what they say applies equally to the sons.)  This doesn't explain why Hashem arranged that such a thing should happen, and it doesn't explain the shakla vetarya between Aharon and Moshe, and it doesn't tell us who ended up being right - Moshe or Aharon.

מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת יתרו פרק יח 

"וישלח משה את חתנו. מכאן שכל המצטער בצער צבור זוכה ורואה בנחמת ציבור, ויתרו לא היה בצער ציבור, לא זכה בנחמתן, ואיזו נחמה, זו מתן תורה, ולכך משה שלח את חותנו" 

ילקוט שמעוני פרשת יתרו רמז רעא 

"וישלח משה את חותנו [י"ח, כ"ז] ואחר כך בחדש השלישי... אמר הקדוש ברוך הוא בני היו משועבדין בטיט ולבנים ויתרו היה יושב בתוך ביתו בבטח והשקט ובא לראות בשמחת התורה עם בני? לפיכך וישלח משה את חתנו ואחר כך בחדש השלישי

and the Drashos Maharal in the Hakdama. The Maharal only directly addresses Yisro, but the logic applies equally to Moshe Rabbeinu's children.

דרשות מהר"ל, הקדמה

א

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים (שמות י״ט:א׳). יש לשאול למה נסמכה פרשה זאת אל וישלח משה את חותנו שקדם לה, ואף למאן דאמר (זבחים קט"ו) יתרו קודם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה עד אחר מתן תורה עד שנה שנייה, שהרי מצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י׳:כ״ט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו, ואם כן למה הקדימה תורה קרא דוישלח משה לבחדש השלישי. וכל שכן לדברי האומר (זבחים שם) יתרו אחר מתן תורה בא, ונסמכה פרשת יתרו לפרשת בשלח על ידי שבשביל ששמע קריעת ים סוף או מלחמת עמלק בא, מאי א"כ ענין וישלח משה את חותנו לפרשה הקודמת. דאין לומר שרצה הכ' לסמוך כל ספורי ענין יתרו יחד, שהרי בפ' בהעלותך היה עדיין יתרו עם ישראל ונכתב עוד ממנו שם בדגלים כאשר זכרנו: 

ב

ונראה לומר כי פרשה זאת היא פרשת מתן תורה נסמכה אל וישלח משה את חותנו וגו' (שמות י״ח:כ״ז), להורות לנו כי לישראל בפרט ובעצם נתייחסה נתינת התורה בהחלט ולא לזולתן מהעמים. וכאשר יובן מאמרו (שם כ') אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, תלה הדבר בהוציאו אותם ממצרים ולא אמר אשר בראתי את כל או זולת זה מהמעלות היותר כוללות ועליונות מההוצאה. אלא שרצה לומר אחר שהוצאתי אתכם ממצרים מבית עבדים, היא היא סבה מכרחת אתכם לעבדים לי ושמוכרחים אתם לקבל גזירתי ותורתי בעל כרחכם. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך לא עלה לרצון לפניו ית' שיאמרו מרצון נפשנו הטוב נעשה זאת רק יהיו עבדים קנוים לו בהכרח, ולכך כפה עליהם ההר כגיגית כאשר דרשו מבתחתית ההר לומר אם אין אתם מקבלים התורה שם תהא קבורתכם. מפני כי היו ביד מצרים שעשו בהם כרצונם, ואלולא שהקב"ה בעצמו וכבודו גאלם והוציאם משם כבר היו מאבדים אותם ועושים אותם כליה ח"ו. ואם לא קבלו תורתו אשר בשביל זה הוציאם, הרי היו כאלו עודם במצרים אבודים ונדחים שם בידי המצריים, לכך כפה עליהם ההר כגיגית שאם לא יקבלוה שם תהא קבורתם הרי הם עבדים מוכרחים לו בעל כרחם, והיה בידו לכופו עליהם בשביל כך. ובזה יסולק מהדרש הזה מה שהשיבו עליו התוספות שבת (דף פ"ח) היאך יאמר שכפה עליהם ההר כגיגית הרי כבר אמרו בנפש חפצה נעשה ונשמע. דלא קשיא כלל, מפני כי הש"י גזר עליהם התורה והמצות כמלך שגוזר על עבדיו הקנוים לו אשר על כרחם צריכים לקבל גזירת רבן. כי במה שאמרו מרצונם נעשה ונשמע בזה לא היו עבדים לו, כאשר בחינה זאת אפשרית ומצויה גם בזולת מהעבדים. אמנם במה שכפה עליהם ההר המה עבדים מוכרחים קנויים ומיוחסים אליו. גם בזולת זה היו כמי שאינו מצווה ועושה ואמרו גדול המצווה ועושה וכו' ב"ק (דף ל"ח). הגם כי אמרם נעשה ונשמע גם הוא היה אחרי ציווי ובקשת השם ית', סוף סוף היה עוד מקום להם לומר שאם לא היו חפצים בתורתו לא היו צריכים לקבלה, וכאשר כמעט נמצא באומות שחזר עליהם השם לשיקבלו התורה ועדיין היו א"כ ישראל כאינם מצווים ועושים, לכן כפה עליהם ההר לעשותם מצווים ומוכרחים ועושים. ומ"מ אחרי הכרח קבלת גזירת המלך, מה טוב ומה נעים ומעולה ביותר כאשר העבד מקבל גזירה הכרחית ההיא מרצונו הטוב גם כן ועושה אותה מאהבה, כאשר אז לא יכול להחזיק טובה לעצמו במה שעשה זה מרצונו, ולכך שלח אליהם הש"י (שמות י״ט:ה׳) ועתה אם שמוע תשמעו שיקבלו התורה מעצמם גם כן. נתבאר לך ג"כ כי יתרו לא היה שייך בבחינה זאת שלא הוציאו ממצרים ולא תהיה לו קבלת התורה כי אם מרצון עצמו מה שאין דעתו יתברך נוחה בו כנזכר. גם אין ראוי שתהיה קבלת התורה לחצאין לישראל בחיוב ורצון וליתרו ברצון לבד שאין לכפות עליו הר ההכרח. לכך וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו ואחר כך בחדש השלישי וגו': 

ג 

ובמדרש נראה שבאו ליישב דבר זה באופן אחר. אמרו שם אמר שלמה (משלי י״ד:י׳) לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר אמר הקב"ה בני היו משועבדים בטיט ולבני' ויתרו היה יושב בביתו בבטח ובהשקט ובא לראות בשמחת התורה עם בני לפיכך וישלח משה את חותנו ואח"כ בחדש השלישי וגו' ע"כ. הנה במדר' הזה יש להתעורר, שאם אמר הכתוב במי שהי' מטריח בשביל איזה דבר להשיגו, שבהגיעו לו אותו דבר שהיה משתדל בו ושמח בו אין ראוי כלל שיתערב בשמחתו זר, בעבור כי כשם שהוא בלבד היה מצטער עליו ככה אין ראוי זר להתערב עמו בשמחתו שתשיגנו בהשיגו דבר השתדלותו, מהו א"כ דמיון הנמשל למשל דלמה יהיה השתעבדותם לעבודת מצרים גורם קבלת התורה להם לבדם, דמה ענין קבלת התורה לשעבוד והא בהא לא תליא: 

ד 

אבל המדרש הזה בא לבאר כי לא היתה ראויה התורה להנתן לישראל כי אם בשביל שהיו בשעבוד וביסורין, כי היסורין הם הכנה עצמית לקבלת התורה ביותר.

Reb Tzadok in the Pri Tzadik (Yisro p 124) says that you needed to experience the kedusha of the zikuch of the ten makkos before receiving the Dibros. (עשרה מאמרות, מכות, דברות). 

Reb Berel Povarsky also says this in his Bahd Kodesh on Moadim, page 32:

ועל פי הנ"ל נראה לומר עוד דהנה מצינו דגרים אין להם חלק בארץ ומהאי טעמא תנן בריש ביכורים הגר מביא ואינו קורא מפני שאינו יכול לומר לאבותינו. ועי' בתוס' בב"ב דף פא ד"ה למעוטי דר"ח לא היה מניח לגר לברך ברהמ"ז ולומר אשר הנחלת לאבותינו יעו"ש. ונראה לבאר בטעמא דמילתא דגרים אין להם חלק בארץ דהנה ביארנו ענין זה בכמה דוכתי דשיעבוד מצרים היה תנאי הכרחי ומעכב לקבלת התורה. וכדי שכלל ישראל יזכו לקבל את התורה היו צריכים לעבור את שיעבוד מצרים, והיה זה תנאי מעכב. [ובמקו"א ביארנו בזה מה שמבואר בדברי חז"ל דאליעזר וגרשום בני משה לא היו בשעת מעמד הר סיני שהרי באו עם יתרו לאחר מתן תורה לשיטה אחת. וצ"ב הענין מדוע לא זכו לכך. ונראה עפ"י הנ"ל דהנה מפורש ג"כ בדברי חז"ל דבני משה לא היו בשיעבוד מצרים שלאחר שפגש משה את אהרן במדבר בדרך למצרים שלח משה את אשתו ובניו למדין וא"כ נמצא דגרשום ואליעזר לא היו שייכים לשעבוד מצרים ומעתה זהו הטעם נמי שלא זכו להיות בשעת קבלת התורה, שלזה היה תנאי מעכב שהיו צריכים לעבור את שיעבוד מצרים. ואמנם זכו בתורה ככל הגרים שנתגיירו לאחר מתן תורה, אבל זכיית קבלת התורה בשעת מעמד הר סיני הוא רק ליוצאי שיעבוד מצרים ודו"ק.] ויסוד דבר זה הוא מה שאמרו חז"ל בברכות דף ה שלשה דברים אינם נקנים אלא ע"י יסורים תורה ארץ ישראל ועוה"ב ונראה דהיסורים אשר בזכותם זכו כלל ישראל לתורה וא"י זהו שיעבוד מצרים ומעתה נראה דגרים שלא היו בשיעבוד מצרים שוב לא זכו בחלק בארץ וזהו הטעם דגרים אין להם חלק בארץ 

In his B'K on Chumash, in Parshas Shemos, page 40, he says differently, and also addresses the shakla ve'tarya of Moshe and Aharon. L'aniyus daati, it's not at all convincing.

והנה משה כשיצא כעת ממדין למצרים ידע שהולך להוציא את ישראל משם ואמר לו הקב"ה [לעיל ג' י'ב] בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שידע שהולכים לקראת מתן תורה. ואם כן איך הניח את בניו ולא עמד שיבואו עמו למצרים כדי שיזכו להיות ממקבלי התורה? ובאמת הי' שייך להקשות עוד דאף אם שלחם למדין מדוע כשבאו לסיני לקראת קבלת התורה לא שלח להביאם והרי מדין קרוב לשם הי' כמבואר בחז"ל ר"פ יתרו שמו"ר כזא שהי' נקרא שכן טוב של ישראל אמנם בזה הביאור דכל שלא היו בשעבוד מצרים והגאולה משם לא שייך לזכות לקבלת התורה ונתבאר כבר בפר' יתרו אבל אכתי תקשי מדוע לא הביאם למצרים כדי שיזכו לזה ואמנם יש גם סכנה וקושי שם אבל סוף כל סוף הרי ידע שהולך כעת להוציא את ישראל משם וצריך לומר בזה דכיון שמצרים הי' מקום סכנה וצער לישראל ששעבדום באופן נורא ויש להוסיף דאף שבט לוי שלא היו בשעבוד מצרים כפי הנראה הי' נקרא מקום סכנה אצלם והי' להם שייכות לצער ישראל במצרים אם כן אף שעל ידי שיביא בניו לשם יזכו לבסוף לקבלת התורה אסור הי' לו להביאם למקום סכנה בשביל שיקולים שירויחו על ידי זה קבלת התורה וזה אמר לו אהרן וקיבל משה את דבריו 

So we have something of an explanation for the necessity of their absence. With that in mind, we can speculate that Moshe Rabbeinu knew that if his children were not present for the geula and krias yam suf, they would not be able to personally experience the Gilui Shechina of Mattan Torah. That is why he wanted to bring them along, despite the great danger. Why he didn't, what changed his mind, whether he was right to change his mind, I do not know. Even after explaining how it came to happen, we do not - we can not - know why Hashem wanted such a thing to happen, and we remain, as with most of Hashem's plans and cheshbonos, כסומא בארובה. Maybe the Ribono shel Olam wanted some Jews that were not tainted with the chet ha'eigel. Maybe the Ribono shel Olam wanted to ensure that the children would not be ra'ui to inherit their father's malchus. Maybe, as Reb Micha says, Hashem wanted Moshe to to demonstrate והגדת, to show how he is mechaneich children that did not personally experience Yetzias Mitzrayim and Mattan Torah. Maybe, maybe, maybe, maybe.  As Reb Micha says, this is in Drush Gamur territory.


Review

1. According to some Tannaim, Moshe Rabbeinu's sons were the only Jews that lived at the time of Mattan Torah that did not experience ma'amad Har Sinai.
2. This stemmed from Moshe Rabbeinu accepting Aharon's advice to leave his children in Midyan.
3. We speculate as to the lomdus of the shakla ve'tarya between Aharon and Moshe at that time.
4.  Some mefarshim say that their absence from Mattan Torah was a necessary concomitant of their absence from Yetzias Mitzrayim and Kriyas Yam Suf.
5. Their absence seems to have had profoundly negative consequences.
6. We have no idea why the Ribono shel Olam wanted such a bitter and unique irony to affect davka Moshe Rabbeinu and his sons.
7. If this were a YU handout or featured Community Shiur, it would have been titled "Didn't see YOU at Sinai."

Rabbi Micha Berger's New Book! Widen Your Tent

We are honored to share Torah thoughts with that disseminator of Torah and Mussar and Hashkafa, Rabbi Micha Berger. All those who read his posts and comments immediately discern the unique analytical and pedagogical skills he dedicates to Harbatzas Torah, all founded upon a deep and broad humanism.  Aish Das online.

We congratulate Rabbi Berger on the publication of his newest Sefer,  "Widen Your Tent."

This sefer is a scholarly and musserdikkeh analysis and application of Rav Shimon Shkop's hashkafos, especially as expressed in his introduction to Shaarei Yosher.

This exciting new offering is available wherever Feldheim or Mosaica books are sold, and online from Mosaica Press.  It is currently in transit to the US and will soon be available at  your local Mocher Sefarim.

Hatzlacha rabba to Rabbi Berger!

Beshalach, Haftara, Shiras Devora.

Attention to the intended dikduk can add a layer to the experience of reading Tanach, such as the beat of mi'le'els in the passuk in Barchi Nafshi, תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה.

In this week's Haftara of Beshalach, we read Shiras Devora, from Shoftim 5:12. Devora said

עורי' עורי' דבורה עו'רי עו'רי דברי שיר

The first two Uris are mi'le'ra and the last two are mi'le'el.
ooREE ooREE Devorah, OOree OOree dabri shir.
Minchas Shai

עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר. שנים הראשונים מלרע והאחרונים מלעיל וכן במכלול דף קל"ז:

Radak

עורי עורי. שנים הראשונים מלרע והאחרונים מלעיל:

There are certainly good and valid interpretations of this change; for example, that the first is אתערותא דלתתא and the second is אתערותא דלעילא, especially (HaRav Bergman in his new שערי אורה) in the context of Chazal's statement that Devora lost Ruach Hakodesh for a moment after she contrasted herself with the Shoftim of the past (in passuk 7, where she said חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל)

But the truth is that no explanation is necessary.  This type of change is seen in many places in Shira and Tze'aka. Where a word is repeated after a separation, the first time it is mi'le'ra and the second time it is mi'le'el.  I think the best explanation is that when your heart is full, one way or another, you use all your kochos and kavanos.  As Rav Kook says,

ולפעמים באים כל הכוחות יחד ומעירים עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר 

- שמונה קבצים קובץ ו סימן יט באורות הקודש ג סימן מא עמוד שג

As always, you need an expert to explain Rav Kook; the magi'ah there explains

וברד"ק כאן, השניים הראשונים מלרע דגש על הרי"ש ושניים אחרונים מלעיל דגש בהתחלת המילה על העי"ן. ואכן ההרגשה הפנימית והרוח הצפונית באים מלמעלה. וקול התרנגול והשעון המעורר מהטבע וכוחותיו. והכל יחד נקרא להתחדש ולצאת לפועל ענינו האלקי לחזרת הנבואה והשראת השכינה בישראל.
 בשמונה קבצים קובץ ח אות סט התעוררי נפשי התעוררי בגדולה האלקית שלך אל תתבטלי ולא

In Hallel, we say

אנא' השם הושי'עה נא

אנא' השם הצליחה' נא

Hoshi'ah is mi'le'el, but Hatzlicha is mi'le'ra. I think that one is complicated by the repetition of anna/na/anna/na.

And with Uri in that powerful passuk in Yeshaya 51 9

 עורי' עורי' לבשי־עז זרוע יהוה עו'רי כימי קדם דרות עולמים הלוא את־היא המחצבת רהב מחוללת תנין

Awake, awake, clothe yourself with splendor. O arm of the LORD! Awake as in days of old, As in former ages! It was you that hacked Rahab in pieces, That obliterated the Dragon.
Minchas Shai there

עורי עורי. שניהם מלרע וכן במכלול דף קל"ז והשלישי שבפסוק מלעיל:

Tehillim 57:9

עוּ'רָה כְבוֹדִי עוּרָה' הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר׃

Minchas Shai

. כתוב במכלול דף קל"ז וכבר באו מהם מלרע עורה הנבל וכנור שובה ה' וגו' עכ"ל וכן בס"ס הוא בשני טעמים טעם הראשון הוא ימנית בראש תיבה כמנהג שאינו עושה מלעיל בתהלים והטעם השני עורה שהוא מלרע.

Tehillim 42:10

אומרה לאל סלעי ל'מה שכחתני למה' קדר אלך בלחץ אויב

Minchas Shai there

למה שכחתני. למה הראשון רפה ומלרע והשני דגוש ומלעיל מסורת ורד"ק בפי' ומכלול דף רס"ו

Reb Yaakov Kaminetzky (also in some mefarshim there in Tehillim) has a rule that if Lamah is immediately followed by aho'y then it's mi'le'ra, and otherwise mi'le'el. This is no doubt true, but it's not necessary in that particular passuk. It's a cry from the soul, like a shir, and when the word is repeated after a separation it changes from mi'le'ra to mi'le'el.

There are some words that remain a mystery, like קוּמָה, which varies from one place to another in Tanach, so when you end Birkas Krias Shma with קומה בּעזרת ישׂראל there's no right or wrong way to say it.  As the ibn Ezra says (Sefer Moznayim page 125)

יש מלות שתהיינה לעולם מלעיל ויש שתהיינה מלעיל פעם וימצאו מלדע כמו קומה ה (במדבד י לה) קומה ונשבה אל עמנו' (ירמיה מו טז)

But at least here, you have an approach that makes sense.

Beshalach. Shabbos is the Mekor HaBracha

In Lecha Dodi we say that Shabbos is the source of Bracha.

לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה

What does that mean, that Shabbos is the Mekor, the source, of bracha?  As we may surmise from its appearance in Lecha Dodi, this idea stems from Toras HaNistar. Indeed, it is found in the Zohar in this week's parsha and in Parshas Yisro, as well as the Ramban and Rabbeinu Bachaya in Parshas Breishis.  (Sources appear following the post.)

Although I am not conversant in Toras HaNistar, this idea does appear in many places.  For example, the Lechem HaPanim on the Shulchan in the Mikdash was the conduit of parnassa, and the Kohanim ate that Lechem HaPanim davka on Shabbos.   It is implicit in the words of Rashi in Breishis that Hashem blessed Shabbos with the Man - which makes one wonder, on the contrary, there was no Man on Shabbos.  Obviously, the source of the Bracha of the Man was the Kedusha of Shabbos, as we will see from the Ramban.

Another example - the Gemara in Beitza about the costs of making Shabbos and the minhagim of Shammai and Hillel. The Gemara says that although our budget is determined on Rosh HaShannah, we have an open expense account for kavod and oneg Shabbos, and that is not part of the budget- precisely like the Man, and davka because Oneg Shabbos is the source of Parnassa, not a draw on our Parnassa.

And finally, the Gemara in Shabbos 118, that one who is "me'aneig" Shabbos is granted endless blessings -

 אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר  אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד גלויות וכו'.

אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו'. לפיכך צריך האדם לזרז את עצמו כדי לכבד את השבת.

We are lucky to have Baalei Machshava that make the concept accessible to us. I found two, and both are fascinating.  The first is from Rav Sternbuch, and the second is from Rav Tzvi Pesach Frank.  Both imply a very interesting application of this concept.

Rav Sternbuch on passuk 16:26

ששת ימים תלקטהו (ט״ז, כ״ו) 

בזוה״ק מפו׳ ״אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההדא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומיה מההיא ברכה דמתברכאן דיומא שביעאה״ ונראה הביאור ששבת משפיע שפע פרנסה לכל ימות השבוע, כי בשעה ששובת מכל מלאכתו ואינו דואג להמציא טרף לביתו ומשליך על ה׳ יהבו שהוא יספק לו צרכיו, מתברך ביום זה בשפע ברכה להצליח במעשיו כל ימות השבוע, ולכן לא ירד מן ביום השביעי, כי אין זה זמן לדאוג לפרנסתו אלא להיפך בשביתה לגמרי ממלאכתו הוא מתברך בפרנסה בשפע, וזהו הוראה לדורות דהשביתה לגמרי בשבת מכל מלאכה דאפילו דבור בעניני חפציו אסור, זוכה לברכת ה׳ להצלחה כל ימי השבוע בפרנסתו.

Rav Sternbuch's point is that davka the total reliance on Hashem's provenance is the source of success in our worldly endeavors.   The blessing that ensures the success of our efforts comes on a day when we make no effort at all, on a day when we declare that we are totally reliant on the Ribono shel Olam. The one day when we could not go out and find Man is the day that ensures there will be Man to be found the other six days of the week.

Rav Kook, in "Peninei Rabbeinu Tzvi Pesach" (from Rav Kook) recorded in his private journal an amazing and instructive story he saw from the Beis HaLeivi.

"זכור את יום השבת לקדשו“ (שמות ב, ז)

באחד מפּנקסיו, מביא רבינו סיפור לא ידוﬠ על הגאון בﬠל "בית הלוי" מבריסק:

פﬠם, ביום שבח קודש, נכנס אצלו אחד מבﬠלי הבתים של בריסק, כשﬠל פניו

נסוך צﬠר גדול. הוא סיפר לרב כי בתו מקשה ללדת מזה שלושה ימים, ולדברי הרופאים היא בסכנה גדולה. הוא ביקש מהרב שיתפלל עבורה. 

להפתﬠתו, שאלו הבית הלוי: האם כבר קידשת על היין? השיב האיש, ״מרוב צﬠרי לא הייתי מסוגל".

 "אם כך“, פסק הרב, "קודם כל קדש ﬠל היין, ולאחר מכן טול את ידיך. הנך מוזמן לסﬠוד ﬠל שולחני את סﬠודת השבת". 

ישב האיש לסעודה. הגאון מבריסק האריך ﬠמו הרבה, ולבסוף שאלו אם נהנה מהסﬠודה. האורח השיב בחיוב. "אם כך", אמר הרב, "לך ﬠתה לשאול מה שלום בתך". לאחר שﬠה קלה שב האיש ופניו קורנות מאושר: “בתי ילדה בן במזל טוב״, בישר לרב, "אך מוכרח אני להבין: מדוﬠ הכריח אותי רבינו לקדש ולסעוד?" 

השיב לו ה״בית הלוי": "הלא מקרא מלא הוא (תהלים לז, ד): "והתﬠנג ﬠל ה' ־ ויתן לך משאלות לבך", ולכן גרמתי לך להתﬠנג, כדי שיתמלאו משאלות לבך לטובה."

The fascinating thing, to me, is that this reflects the words Hashem said to Moshe Rabbeinu before Kriyas Yam Suf -

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו 

The point is this: Shabbos is the Mekor of Bracha. Now that we're privy to this information, it would make sense to spend Shabbos in prayer and supplication, as we do on Rosh Hashanna. True, to the extent that tearful prayer would negate Oneg Shabbos, it would be disallowed, but at least a little bit! It's the time of bracha, seize the opportunity!
But that is false. The Beis HaLevi did not tell his guest to grab a Tehillim, and Klal Yisrael in the Midbar did not spend Shabbos praying that they should be zocheh that the Man would fall reliably the next week. The job we have to to be mechabeid Shabbos through Oneg. That is the only job. On Shabbos, Tefilla is irrelevant. (please see note below before the Mekoros section.)  Mah titz'ak eilai!  Set the table with shining tableware, sit down, sing Zemiros, gladden the hearts of the lonely, have a beautiful seuda, say beautiful and inspiring Divrei Torah, and don't worry about davenning.


Note:

I thank the person who wrote in to clarify the words "Tefilla is irrelevant." This is the comment, followed by my response.

Anonymous January 17, 2019 at 10:33 AM
..... your statement that "On Shabbos, tefilla is irrelevant... forget about davenning" hardly seems like a proper conclusion, since after all, we still have tefillos on Shabbos, don't we? The difference is only that on Shabbos we don't do שאילת צרכיו as we do the rest of the week. So on Shabbos, the davenning is not for the purpose of petitioning for our needs, but rather focuses instead on connecting to Hashem and tapping into the kedusha of Shabbos. But the fact that the focus of the Shabbos davening is different to the focus of the weekday davening does not mean that on Shabbos, davening is irrelevant. On the contrary, the Shabbos davening is elevated to a higher plane than the weekday davening, and that's why we traditionally spend more time davening during Shabbos than we spend during any other day of the week.


Eliezer Eisenberg January 17, 2019 at 11:12 AM
That is exactly what I meant. I got caught up in the idea and wrote too fast. I was thinking of the Or Zorua in the Hagohos Ashri in Brachos 9b that says that we don't really have to be masmich ge'ula to tefilla on Shabbos, because it's not a tefilla of yom tzara, i.e., as the Shagas Aryeh says in 16, that it's hoda'ah, not bakasha. It's a completely different concept, it's not tefilla as it is generally thought of.
Thanks for pointing that out. I'll fix it.

I think that clarifies what I meant. Tefilla on Shabbos is not Tefilla as it is normally thought of. It is not Bakasha, it is Shevach v'Hodaya. True, the word "Tefilla" is sometimes (Tefillas Chana), albeit rarely, used in Tanach for the latter, but it is predominantly used for the former. In Chazal Tefilla certainly includes bakasha.  In this post, I wanted to use the word "Tefilla" as synonymous with צעקה, as in "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"

Since I have the Mekoros for everything else here, here's the Shaagas Aryeh on the Or Zarua.

תשובה בהגהות אשר"י בפ"ק דברכות (סי' י ד"ה בשבת) כתב בשם אור זרוע בשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה הואיל ונפקא לן מ"יענך ה' ביום צרה" דכתיב בתריה "יהיו לרצון אמרי פי" ושבת לאו יום צרה הוא ע"כ  ..........................  

אבל עיקר דבר זה יש ללמוד מפירש"י רפ"ק דברכות ד ב גבי הא דאמר רבי יוחנן איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ופירש"י ד"ה זה הסומך וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ואמר בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהא אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים ומתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"כ הרי עיקר הטעם של סמיכת גאולה לתפלה כדי לקרב להקב"ה אליו על ידי קילוסין של יצ"מ ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו כדי שתקובל תפלתו וזה לא שייך אלא בימי צרה שהן ימי החול שאדם מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו וצרותיו של אדם אבל לא בשבת שאין מתפלל בהן אלא שבע שאין בהן שאלת צרכיו ומהאי טעמא כתבו מקצת רבוותא שאין להתפלל בשבת תפלת נדבה הואיל ואין בתפלת שבת שאלת צרכיו אלא דברי שבח בלבד ולהאי טעמא ביו"ט נמי א"צ לסמוך גאולה לתפלה דהא אינו מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו זהו מה שנ"ל בטעמו של האו"ז 

**************************************************************
MEKOROS

The zohar in Yisro by the dibros that Shabbos is the source of Bracha:
Zohar 2:88a:4 

זכור את יום השבת

"זכור את יום השבת לקדשו".    רבי יצחק אמר, כתיב (שם ב ג) "ויברך אלהי"ם את יום השביעי", וכתיב במן (שמות טז כו) "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" - כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה? אלא הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.    ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא, ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא, בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין, דהא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא, ועל כך בעי לסדרא פתוריה בליליא דשבתא בנהמי ובמזוני.

רבי יצחק אמר, אפילו ביומא דשבתא נמי. רבי יהודה אמר, בעי לאתענגא בהאי יומא, ולמיכל תלת סעודתי בשבתא, בגין דישתכח שבעא וענוגא בהאי יומא בעלמא. רבי אבא אמר, לאזדמנא ברכתא באינון יומין דלעילא, דמתברכאן מהאי יומא, והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין, מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכלא, ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין, תלת זמני מכד עייל שבתא, בגין דיתברכון כלהו כחדא.

ועל דא בעי בר נש לאתענגא תלת זמנין אלין, דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא, בעתיקא קדישא, ובזעיר אנפין, ובחקלא דתפוחין. ובעי בר נש לאתענגא בהו ולמחדי בהו, ומאן דגרע סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא, ועונשיה דההוא בר נש סגי, בגיני כך בעי לסדרא פתוריה תלת זמני מכד עייל שבתא, ולא ישתכח פתוריה ריקניא, ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא, ובהאי מלה אחזי ותלי מהימנותא לעילא.

and similar here on 63b:5-8

ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר. אמר רבי יהודה, בכל יומא ויומא, מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דיליה. 

ו 

ועל דא משה אמר, איש אל יותר ממנו עד בקר. מאי טעמא. בגין דלא יהיב, ולא יוזיף יומא דא לחבריה, אלא כל חד וחד שליט בלחודוי, בההוא יומא דיליה. דהא לא שליט יומא ביומא דחבריה. 

ז 

בגיני כך, כל אינון (נ''א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חמשא יומין שליטין ביומייהו, ואשתכח ביה, מה דקבילו, ויומא שתיתאה אשתכח ביה יתיר. ואזלא הא, כהא דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב יום הששי, ולא אתמר הכי בכל שאר יומין. אלא הכי אוקמוה, הששי. דאזדווגא (דאזדמנא) ביה מטרוניתא. לאתקנא פתורא למלכא, ובגין כך, אשתכחו ביה תרין חולקין, חד ליומיה, וחד לתקונא, בחדוותא דמלכא במטרוניתא. 

ח 

וההוא ליליא, חדוותא דמטרוניתא במלכא, וזווגא דלהון, ומתברכאן כל שיתא יומין, כל חד וחד בלחודוי. בגין כך, בעי בר נש לסדרא פתוריה בליליא דשבתא, בגין דשארי עליה ברכאן מלעילא, וברכתא לא אשתכח על פתורא ריקניא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בגין כך, תלמידי חכמים דידעין רזא דא, זווגא דלהון מערב שבת לערב שבת. 

And the Rishonim in Breishis 2:3.
Ramban

וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (יא ב) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת

and Rabbeinu Bachaya there in a very similar vein.


The Lechem HaPanim is the source of Bracha for Parnass:

רמב"ן:

זר זהב - ...וכן הדבר שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין. אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אבל כאשר יהי שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית, וחלה הברכה על אסוך שמן, וכן השולחן בלחם הפנים בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל, לכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע. (שמות כה כד)

לחם פנים - רש"י, ולשון המשנה בן זומא אומר לחם פנים, בעבור שיהיה לו פנים, אבל כל זה יהיה לדברי האומר כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר כמין ספינה רוקדת, אינו כן... ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך, וכבר רמזתי בו... (שם כה ל)

ספר החינוך:

להשים בבית המקדש לפני ה' לחם תמיד, שנאמר ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. משרשי המצוה, שצונה הא-ל ב"ה מצוה תמידית בלחם, לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השי"ת,יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השי"ת, בו הוא מתברך, ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעין הברכה נובע עליו... ועל הלחם הזה בעצמו אמרו, כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון הא-ל, היתה הברכה דבקה בו ביותר, וכל אחד מן הכהנים שהגיע לו ממנו כפול היה שבע... ואמרו המפרשים שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה, וקיום מצות הא-ל בלחם ובלבונה אחד הוא... אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו, אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל, אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כולו לה'... והרמב"ם כתב אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא ידעתי לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום... (תרומה מצוה צז)

שם משמואל:

ועל פי זה יש ליתן טעם על לחם הפנים הבא מצה ולא חמץ. ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות, ששבת היא יומא דנשמתא מעין עולם הבא, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ, אדרבא מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ. אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת ב' בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה, והיא כדמיון עולם הבא שאחר עולם הזה, ובחינה שניה שהיא ראשית לימי המעשה הבאים, ומניה שיתא יומין מתברכין. והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השולחן עד השבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמו שכתב הרמב"ן, ואיננו יכולין לומר שהוא מצד הבחינה הראשונה שבשבת, שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננה נגמרת מצותו עד השבת הבאה, ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייכים לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת הבחינה השניה שבשבת, שהיא התחלה וראשית לימי המעשה הבאים, וכל התחלה וראשית צריכה להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יום טוב של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה, על כן בא חמץ. (שמות תצוה תרע"ב)

פרי צדיק:

...ויש גם כן ב' המדרגות בהמשכת הקדושה, ועל זה אמר והיתה לאהרן ולבניו, שהקדושה להכניס בלחם הפנים יהיה לאהרן ולבניו, וכדאמרינן שם (יומא ל"ט) מ' שנה ששימש שמעון הצדיק וכו' ונשתלחה ברכה וכו' ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר וכו'... והוא על ידי הקדושה שנתן שמעון הצדיק הכהן הגדול בלחם הפנים. וקדושה היא ברכה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שם. וכן כל הכהנים נתנו אז קדושה וברכה בלחם הפנים, ולפי הכנת הכהן האוכלו כן שרה הברכה במעיין, יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר... ומכל מקום אחר כך מקבלים הם קדושה מאכילת לחם הפנים, כמו שכתוב בזוהר הקדש בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטו כהני אתברכו כל מזונא וכו', מזונא דקא נפיק מגו שלחן מברך מזונא דכהני, היינו שהועיל לכהנים אכילת לחם הפנים לכל האכילות שאכלו תמיד שיהיו בקדושה, ומשום הכי כתיב אחר כך ואכלוהו לשון זכר, שאז נעשה לחם הפנים המשפיע קדושה לכהנים... (ויקרא אמור י)

Shammai and Hillel and the introductory words in Beitzah 15b-16a

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו

א"ר אבהו מאי קראה (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מז, כב) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל, ח) הטריפני לחם חקי

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום

Rashi

כל מזונותיו של אדם - כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר

 מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:

חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו - כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת:

מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

יום יום - יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

An excellent synopsis from sefer Dan Yadin on Brachos (from a contemporary named Nissan Dayan, Bnei Brak,) page 135 on Brachos 29a

ובזה ביארנו בס"ד בסה"ק מעין גנים עה"ת בפ' אמור מש"כ בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו"' דיש לדקדק כפל אומרו ביום השבת ביום השבת ולמה שנתבאר י"ל בהקדים

מש"כ הרמב"ן בפ תרומה דע"י השלחן שהיה במקדש יבא השובע לכל ישראל כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין אבל עולם כמנהגו נוהג אבל כאשר יהיה שם שורש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו כאשר היה עם כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא הסר בימי אליהו וכן האסוך שמן בימי אלישע בן הדבר בשלחן דע"י לחם הפנים תחול הברכה ולכך אמרו כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע עוד כתב הרמב"ן שם דנקרא לחם הפנים ע"ד שנאמר תמיד שהיה מונח בצפון כי ברכת ה' היא תעשיר וכו' יעויי"ש ואיתא בזוה"ק דבעי בר נש לסדרא פתוריה תלת זמני דלא ישתכח פתוריה ריקנא ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא משום דמההוא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין וכו' וכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו וא"כ מה ברכתא אשתכח ביה כיון דלא משתכחי ביה מזוני אלא דההוא יומא מתברכן מיניה כל מזוני וכו' יעויי"ש זוהר פ' יתרו הכלל העולה מכל האמור דע"י השבת באה הברכה על ששת ימי המעשה ולא ש ע י ההכנות שבימי החול יש מזון וברכה דלולי השבת היינו שמירתה אין נפש וקיום לעולם כנז' באוה"ח הנ"ל וע"י שמירת חשבת באה הנפש וקיום וברכת השפע לעולם הה י"ל רומז הפסוק ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו דע"י עריכת לחם הפנים לפני ה' ביום השבת עי"ז באה הברכה לעולם ובזה אפשר עוד הפעם לערוך לחם לשבת הבאה וכן לעולם ונמצא דלא העבודה שבימות החול שעל ידם מכינים הלחם עי"ז עורכים הלחם בשלחן

ביום השבת אלא דווקא ע י העריכת לחם ביום השבת זה הנותן הברכה שיהיה בחול לחם ושיהיה אפשר שוב בשבת הבאה לעורכו ונמצא דשבת עורכת לשבת וכאילו כתי' ביום השבת יערכנו ביום השבת יערכנו ואם לא יערכנו בידם השבת והשלחן יהיה ריק לא תחול הברכה ולא יהיה מה לערוך ביום השבת הבאה ונכון הוא בס"ד והנה בגט' יומא פה נאמרו כמה טעמים במה שפקוח נפש דוחה את השבת ובסה"ק הרי בשמים הבאתי בס"ד טעם נוסף