Lech Lecha. Eilu v......

Rabbi Chaim Brown revealed to me the following. I have nothing to say other than to just record it here.
This is from the Chidushei HaRim al haTorah in Lech Lecha.

בארות בארות חמר כו' פרש"י ז"ל שהי' אנשים שלא האמינו בהצלת אברהם מאור כשדים ועתה האמינו למפרע ע"ש והרמב"ן תמה כי אדרבה להיפוך כיון שראו שגם למלך סדום נעשה נס בזה א"כ נחלש אמונה של הצלת ד' באברהם ע"ש ובאמת פי' כי קודם הצלת מלך סדום לא הי' נקרא אמונה כלל אף מי שהאמין מאחר שהי' נס נגלה ומפורסים ומי יכחיש הנראה ואין זה אמונה רק אחר הצלת מלך סדום שהי' מקום לומר שלא הי' מהשי"ת עבור מס"נ כיון שגם למלך סדום הי' זה הנס וכיון שהי' הבחירה מי שהאמין נקרא אמונה כנ"ל וזה שכ' האמינו באברהם למפרע ואומרים העולם שכשירד הבעש"ט לעולם הי' רעש גדול שיהי' נגלה יותר מדאי עבודת השי"ת וירד למדן אחד כנגדו והבוחר יבחר:

Lech Lecha and Vayeira

We're all familiar with Chazal's dictum that Hachnassas Orchim is bigger than receiving the Shechina. Rashi brings it down, of course, in the beginning of Vayeira, where Avram asked Hashem's leave to run after the passing travelers.

Rav Shach points out that we find exactly this concept earlier, in Parchas Lech Lecha. Rashi says (13:14) that only after Lot left did Hashem once again speak to Avram. Avram must have realized why his level of Ruach Hakodesh diminished when he took Lot in, but this did not stop him from doing that chesed, from finding someone else, such as Nachor, to take him in. Why? Because taking care of a person that needs your help is bigger than hakbalas Pnei haShechina.

The lesson is that while nevuah and kabalas pnei Shechina is unimaginably great, it is even greater to behave as the Ribono shel Olam behaves, vehalachta bidrachav, mah Hu Rachum.... It is greater to incorporate into yourself Hashem's middos than to speak to the Ribono shel Olam.

I found this in the Tallelei Oros in Lech Lecha. I'm copying it verbatim because it's not his, it's from Rav Shach, so there is no intellectual property issue.

יג יד  וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו 

רש"י - כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו

כמה נפלא הדבר למתבונן היטב שהנה אברהם הרי בודאי היה יודע דעת התורה שהמתחבר לרשע הקב"ה פורש ממנו ואפילו הכי היה הולך עם לוט ולא אמר כלום אף שבכך מנע מעצמו השראת השכינה עליו והרחיק מעצמו את המעלה הזו שכן בשעה שהקב"ה מדבר עם האדם מה גדולה ונעלית היא אז מדרגתו של האדם ואעפי"כ לא חש אברהם על זה ודבק עם לוט ועשה חסד אתו 

וזהו מה שאמרו חז"ל (שבת קכ ע"א) גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה ולמדו זאת ממש"כ בריש וירא שאמר הקב"ה לאברהם אל נא תעבור מעל עבדך שאף שעל ידי דיבורו עם הקב"ה הרי עולה למדרגה גבוהה גבוהה מכל משוס לא חש לזה כלל שגדולה הכנסת אורחים 

וזהו הטעם שלא חש על מה שפרש ממנו הקדוש ברוך הוא בדבר שדבק בלוט בן אחיו 

אמנם אח"כ כשנעשתה מריבה בין רועי לוט לרועי אברהם ויוכל להיות שיגרם היזק ופגיעה על ידי איזה אופן שיהיה אז אמר אברהם הפרד נא מעלי 

וזהו מה שאמרו חז"ל (סוטה י ע"א)  תורה תחילתה גמילות חסדים, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם ויש להשתדל ולחוש לאהבת אחים ורעים ואנשים אורחים אף שהיה נדמה לו כערביים יעו"ש בפרש"י ריש וירא מה נפלא הדבר 

מרשימות מרן הגרא"מ שך שליט"א מכו"מ ד' ש"פ 

Vayishlach. What Does a Bracha or a Promise from the Ribono shel Olam Mean? Reb Doniel, Reb Moshe, and Reb Chaim Kamil.

Here are three very very different ideas about what a Bracha from the Ribono shel Olam means. The first is from Reb Doniel Movshovitz, head of the Talmud Torah in Kelm. The second is from Reb Moshe. The third is from Reb Chaim Kamil, Rosh Yeshiva of Ofakim. I believe that Reb Moshe's approach is the strongest, and incorporates both of the others.
The sentences stating the essential ideas are highlighted, but this is not a sound-bite kind of dvar torah.


I originally found the quote from Reb Doniel in Pninim Mishulchan Gavoah on Vayishlach.  I didn't believe it when I saw it in the Pninim, but it's true.

The sefer, Daas Mikra, is from a R Shmuel Shechter, a talmid of R Yeruchem and Reb Doniel.  (There are only two volumes by this name, on Lech lecha and Vayeishev.  I don't know what the relationship is between the two volumes by R Shechter and the full Tanach with the same name by R Kill/Chill put out by Mosad HaRav Kook.)  In the haskama from Reb Noson Vachtfogel he talks of the time the two of them spent by Reb Yeruchem in the Mir and by Reb Doniel in the Talmud Torah in Kelm. So we can accept the sefer's veracity.  He introduces the sefer with the words

רוב הדברים רובם ככולם קבלתי מרבותי הגדולים מרן רבינו ירוחם הלוי זצ"ל ממיר ומרן רבי דניאל זצוק"ל הי"ד מקלם

What I first found is in the introduction in the volume on Vayeishev. Please note his use of the passuk from Koheles "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"

ואל תאמר מי אני ומה לי ולחידושים בתורה. לפי שאם קטן אתה בעיניך הלא עליך לדעת כי ״ראשית״ אתה ועליך נאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה ירמיה ב הלא אתה זכית לעמוד במעמד הנורא והנכבד כהגלות עלינו מלכנו בהר סיני ונתן לנו את תורתו וזכינו כל אחד מאתנו לקבל שם את חלקו המיוחד בתורה 

וכך שאל פעם מרן רבי דניאל זצול"ל על הפסוק ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וכו' הקטנים עם הגדלים מהו הבאור של הקטנים עם הגדולים הלא אין ערבוביה בישראל ולעולם יש סדר וקטנים לחוד וגדולים לחוד ולכל אחד מחיצה לעצמו וכך ענה ראש וראשית הבאור הפשוט שזאת היתה דרכו בקודש להקדים תמיד את הבאור הפשוט לפי שאין שום דבר יוצא מידי פשוטו שכאן הוא היסוד שלא כמידת כשר ודם מידתו של הקב"ה במתן שכר הברכה והשכר מן השמים לא באים לאדם כהשוואה בינו לבין רעהו אלא מידת הקב"ה היא שכל אחד מקבל שכרו וברכתו לפי הכוחות שלו ולפי מה שהוא בן אדם ובן עליה ולכן הקטנים אם מקיימים הם כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה קהלת ט אז הברכה והשכר שלהם הם כמו אצל הגדולים ואח"כ הוסיף את הבאור שלו שכאן הוא הענין של כי לא יטש ה' עמו וגדולתו לא יעזב תהלים צד שלעולם לא ישארו בני ישראל בלי בני תורה גדולים יהיה מה שיהיה ואפילו כשיבואו זמנים או תקופות שלא יהיו מצויים בני תורה גדולים בישראל אז הקטנים יזכו ויהפכו לגדולים והביא על זה מאמרם של חז"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש אבות ב ה ושאל אם אינו איש מה מועיל השתדלות והשיב שמלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא ובמלכותא דארעא כשזבובים למי שהוא אז אפילו אם הוא עומד כבר על הגרדום מורידים אותו מן התליה ואז על ידי השתדלות נעשה הבטן ממש לגדול וזהו הבאור כפסוק ה' זכרנו יברך יברך וכו׳ הקטנים עם הגדולים עד כאן באורו של מרן רבי דניאל זצוק"ל 

(Coincidentally, the Mosad Harav volume of the set with the same name, Daas Mikra, on Vayishlach, brings Tos Yev 50a dh Teida that havtochos to neviim is "what will happen if you don't sin."  Unfortunately, that's the opposite of what Tosfos means.

His words:

באשר להבטחות שהבטיח לו ה' כבר אמרו חז"ל שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה [בר"ר עו ב] ועי׳ תוס׳ יבמות נ ע"א ד"ה תדע אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא  ופירש הרמב״ן כי צדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה

Here is the Tosfos.

תדע שהרי נביא עומד - וא"ת והלא אם לא התפלל חזקיהו על עצמו היה מת והיתה נבואה בטלה אלא ע"כ אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא א"כ היכי מוכח מכאן דמשלו הוסיפו לו אפי' לא הוסיפו לו משלו וחיה כבר כל שנותיו שנגזרו לו מה שלא נתקיימה הנבואה לפי שחטא ואילו לא חטא ונשא אשה בשנים הראשונים היה מוליד ואר"י דשמא הדורות נגזרו להוולד באותו הזמן ובאותו הפרק שהם נולדים ובשני התוספת נגזר לו להוליד מנשה

(I'm sorry to say that he doesn't understand the Tosfos. Tosfos means exactly the opposite. Tosfos is saying that this seems to be the case, but that it would contradict the whole point of the Gemara, so it's obviously not true. Again, proof that some things aren't sound-bites.)

Then  he says this:

ואמר ר"י אליצור י"מ עמנואלי ״ספר בראשית הסברים והארות״ ת"א תשל"ז עמ' 427 הבטחת ה' היא רק אתגר לפעולה, היא קריאה לאדם להחלץ למעשים ולצפות שה' יברך את מעשיו 

but I have no idea who it is that he's quoting.)

Then I found it.  It is not in Vayishlach. It is in the volume on Lech Lecha.
Page tes zayin, 25 on Otzar.

ז ״וירא ה' אל אברם״ זכה א"א לגלוי של נבואה בקנין הארץ ״ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת״ לפי שראויה היא אך ורק לבעלי אמנה ותיכף כשקבל את ההבטחה מאת הקב"ה התחיל אברהם אבינו מיד בעבודה להגשים ולבצע את ההבטחה הזאת על ידי מעשיו הוא ולכן ״ויבן שם״ בבינה יתרה ״מזבח לה׳״ להקריב קרבנות שהסוד של קרבנות הוא בדבקות בהשם (מפי ר׳ אהרן קוטלר) ״הנראה אליו״ הודיה על נבואת ד ד הבטחת האדץ והבטחת בנים שיהיו ראויים לה דש"י וב"ד ה ויעתק משם ההרה מפדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי

In the notes there #41

כאן אנחנו מגיעים ליסוד הגדול במעשה האבות שקבלתי מפי מרן ר׳ דניאל זצוק״ל המקיף כל פרשיות מעשה אבות ביצירת עם ישראל 

והוא שלמרות כל ההבטחות שהאבות קבלו מאת הקב"ה לא היו סומכים על ההבטחה אלא היו עושים כל מאמץ לבצע ולהגשים את ההבטחה להוציאה אל הפועל במעשיהם הם הרי אמרו חז״ל [בר"ר עו ב] שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה ועוד אמרו על ויירא יעקב מאד רבי יעקב בר אידי רמי כתוב הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך [כח טו] וכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו [לב ח] אלא מתיירא שמא יגרום החטא [סנהדרין צח] 

וכך אמר מרן רבי דניאל זצוק"ל שאין הבאור כמו שרגילים ״שאין הבטחה לצדיק רק בגלל שמא יגרום החטא.״ הבטחה לאדם מאת ה' הבאור הוא, ראשית, גלוי מאתו ית' שיש בכוחו של האדם הזה להשיג את הדבר הזה. ושנית, שאם יעשה האדם בזה כל מה שביכלתו להשיגו בדרך ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״ [קהלת ט י] ולא יתרשל בשום פנים אז יזכה לסיעתא דשמיא מיוחדת באותו דבר. 

אל יעלה על הדעת שעל ידי הבטחה לבד הרי הדבר כמו מונח בקופסה 

לכן מה שאנו מוצאים שהאבות פחדו כל כך שמא יגרום החטא קרוב הדבר שהכוונה בעיקר לחטא הזה שאולי לא עשו כל מה שהיה ביכלתם לעשות לפי מדרגתם הם לקיים כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה זהו הבאור הפשוט והאמיתי במאמרם שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. 

וכך המשיך מרן זצוק"ל את דבריו היות שיסוד הבריאה הוא עולם חסד יבנה [תהלים פט] שרצה הקב"ה להטיב עם ברואיו ומצד שלמותו ית' הטבה שלמה שלא יקבל האדם את שכרו כנהמא דכיסופא בתור מתנת חנם לכן יסוד היסודות הוא מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג לח] אלא הכל נמסר לבחירתו של האדם ותלוי במעשיו ובמחשבותיו לטוב ולמוטב - לטוב, כמו שנאמר תנו עז לאלהים [תהלים סח] ולמוטב, כמו שנאמר צור ילדך תשי דברים [לב יח] מתישין כחו מלהיטיב לכם [רש"י וספרי שם] את עולמו ברא הקב"ה במצב של בכח כמו שנ' אשר ברא אלהים לעשות ועל האדם להוציא את הכל מן הכח אל הפועל זהו באור הבטוי בהרבה מקומות שהאדם נעשה שותף להקב"ה ולא סתם שותף אלא כמו שאמרו [זוהר פרשת בא] על הפסוק "תנו עז לאלהים" כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן, כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא, וכד עבדין עובדין דכשרן, יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא. 

ולכן תיכף אחרי הבטחה מאת הבורא לצדיק אנו מוצאים מאמץ של פעולות ומעשים מצדו להגשים את ההבטחה ולהוציאה אל הפועל 

וגדול כלל זה במיוחד במעשי אבות לפי שהאבות הם היוצרים והיסוד של כלל ישראל (ראה הקדמה כללית לפרשה זו והערה באות ב שם) כל מה שהאדם יותר יסודי הוא יוצר יותר גדול לכן רואים יסוד זה בעליל במיוחד בפרשיות אברהם אבינו כמו שיבואר בהמשך הפרשיות לפי שא"א הוא יסוד היסודות של כלל ישראל כמו שאומר הנביא שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה חחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וכו' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה [ישעיה נא] 

וא"ת במה נקרא א"א אחד הלא האבות הם שלשה [ברכות טז]  לפי שא"א הוא יסוד היסודות ולכן בזכותו נזכה כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה 

ע"כ תוכן דבריו המופלאים זצוק"ל וכדאי להזכיר כאן שהיסוד הגדול הזה נזכר בספרים הק' בשם התערותא דלעילא והתערותא דלתתאה השמים שמם לה' זוהי התערותא דלעילא והארץ נתן לבני אדם זוהי התערותא דלתתאה אחרי שבא משה והורידה למטה שנאמר עלית למרום שבית שבי [תהלים סח] והתורה לא בשמים היא [דברים ל יב ב"מ נט] ההתחלה כמו ההכרעה כבר נתנו לבני אדם ולכן כתוב ראשונה ״תנו עז לאלהים״ [תהלים סח לה] ואחר כך ״אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים״ [שם בפסוק לו]

(The weakness in R Doniel's pshat is that the Medrash says אין הבטחה לצדיק בעולם הזה and according to him it applies universally, not only to a tzadik.)

Contrast this with the Dibros Moshe in Parshas Eikev. Before quoting Reb Moshe, it's important to see the Medrash he is talking about: The Medrash about the four kings is also in Medrash Eicha 4 13

 ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא, יהושפט וחזקיהו. 

דוד אמר (תהלים י"ח) ארדפה אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן. הדא הוא דכתיב: (שמואל א' ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם מהו למחרתם? רבי יהושע בן לוי אמר: לשתי לילות ויום אחד. והיה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים. כמה דתנינן תמן: על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים. הדא הוא דכתיב: (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו'. 

עמד אסא ואמר: אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה. שנאמר: (ד"ה ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד. "לפני אסא" אין כתיב כאן, אלא, "לפני ה' ולפני מחנהו". 

עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (שם כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. 

עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'.

Here is what Reb Moshe says.

ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי וגו׳ וזכרת את ה׳ וגו׳ (ח׳ י׳ז) חזינן מהד׳ מלכים דוד ואסא ויהושפט וחזקיה בילקוט רמז קסג על פסוק ארדוף אויבי בשמואל שצריך לידע כי האדם בכל מעשיו צריך רק שהשי"ת יצליח  מעשיו ועבודתו הוא רק משום שאינו זוכה שיתן לו השי"ת בנקל  וכדאמר רשב"א סוף קידושין מימי לא ראיתי צבי קייץ אלא שהרעותי מעשי.  ולכן והקרא בפ' עקב מגנה מאד מחשבה דכחי ועצם ידי עשה את החיל הזה וכ"ש במלחמה.  ולכן בדורו של דוד שכלל ישראל היו צדיקים גדולים ובעלי בטחון ידעו זה,ולכן התפלל שירדוף וילחם עמהם בנשק וכל עניני המלחמה וישיגם וינצחם וידעו כל ישראל כי השי"ת עשה הישועה אבל אסא בדורו שלא היו כל כך בעלי בטחון היה ירא שאם יעשה מלחמה דהיינו שירדוף וישיגם וינצחם יאמרו ח"ו שכחם עשה זא לכי בקש מהשי"ת שהוא רק ירדוף ויעשה נס שיפלו חללים אף קודם שהשיגם ויהושפט שהיה חושש מדורו שנתקטן באמונה אמר שגם לרדוף הוא ירא שמא יאמרו שהם נצחו מעצמם לכן התפלל שהקב"ה יכם והוא רק יאמר שירה וחזקיה ירא גם לומר שירה שמא ח"ו יאמרו שזה עזר מעין סגולה ולכן אמר שאין בו כח אף לומר שירה וכ"ש בדורינו שקטני אמנה נתרבו שהיינו צריכים רק לנסים אולי יבינו שהשי"ת עשה זה וכן ב"ה נתקיים שעשה הנצחון על הערביים המרובים ללא ערך וגם נעזרו ממלוכה גדולה להרבה עניני נשק כבזמן הזה יותר הרבה ממדינתנו בא"י ורק בד' ימים נצחו את כל עמי הערבים ומצרים מיום ב' עד יום ה' ומקוים אנו שישלח מלך המשיח בקרוב ויכירו כל ישראל כי ה' איש מלחמה 

And finally, from Rav Kamil. He takes the starts out on the same path as Reb Doniel, but turns to the side and says that the requisite effort is Tefilla, not strategy and physical effort.  Which turns the whole thing upside down.

מספר ״אמרי חיים״ מר׳ חיים הכהן קמיל, ראש ישיבת אופקים. כתב וערך ירמיהו ורון

א כתיב בריש פרשת וישלח [על אותה השעה שיעקב אבינו עמד להפגש עם עשו שהלך לקראתו וארבע מאות איש עמו] ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו׳ ]ל״ב ח] 

ואיתא במדרש חז ל הובא בילקוט שמעוני וישלח רמז קל א וכעין זה איתא במדרש רבה ע ו א שני בני אדם הבטיחן הקב ה ונתייראו הבחור שבאבות המובחר שבאבות רש י והבחור שבנביאים הבחור שבאבות זה יעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה תהילים קל ח ואמר לו הקב ה הנה אנכי עמך וסוף נתיירא ויירא יעקב הבחור שבנביאים זה משה שנאמר לולי משה בחירותהילים ק ו ואמר לו הקב ה כי אהיה עמך ונתיירא ויאמר ה אל תירא את עוג מלך הבשן במדבר כ א מכלל שנתיירא וכו ויירא יעקב מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה עכ ל 

כלומר שיעקב אבינו נתיירא למרות שהקב"ה הבטיחו שיהא עמו וישמרהו משום שלא מובטח לצדיקים שיתקיים בעולם הזה מה שהובטח להם ועל כן יעקב אבינו התפלל ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי וגו הצילני נא וגו ל ב י י ב וכתב הספורנו וז ל הזכיר בסדר שבחי המקום וחסדיו ובהזכיר זכות אבות כסדר אנשי כנסת הגדולה בתחילת י ח ברכות עכ ל כלומר שיעקב אבינו סידר תפילה כסדר גודל תפילת העמידה הגם שכבר הובטחויצא כ ח ט ו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו והטעם בכל גודל התפילה הזו משום שאין ודאות לקיום ההבטחות לצדיקים בעוה ז ועל כן נתיירא יעקב מאוד ועמד בתפילה לפני הקב ה 

]ודברי המדרש הללו דלא כדברי חז"ל בגמ' ברכות דף ד דדרשה הגפ שם ויירא יעקב מאד אמר יעקב אבינו שמא יגרום החטא דלדברי המדרש יעקב אבינו נתיירא משום שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה ולא מחמת גרם החטא 

ב ונראה לבאר את ענין זה דהרי איתא במדרש הובא בילקוט שמעוני נשא רמז תשי"ד בברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים עכ"ל ופירוש ענין השותפות שהקב ה נתאוה שיהא לו עם ברואיו מתפרש לכמה ענינים אחד מהם הוא כח תפילת האדם שכביכול הקב"ה מתאוה שתהא לו שותפות בהנהגת העולם על ידי תפילת האדם דהיינו שהעולם יתנהל על פי התפילה ועל כן למרות שניתנו הבטחות לצדיקים מאת הקב"ה בכל זאת יש חובה וצורך בתפילה ולולא כך אין ודאות שיתקיימו ההבטחות ועל כן הצדיקים מתייראים ומתפללים לפני ה למרות ההבטחות שניתנו להם 

ג וכיסוד זה מצינו בכמה דוכתין 

דאיתא בגפ בבא קמאדף נ תנו רבנן מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונהשעדיין היא ראויה לחיות בתוך המים רש י אמר להם שלוםתעלהרש י שניה אמר להם שלום שלישיתשהיה ראוי שתצא נפשה בשהיה במיםרש י אמר להם עלתה וכו אמרו לו נביא אתהבתמיה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בולחפור בורות לעולי רגלים רש י יכשלו בו זרעובתמיה אמר רבי אף על פי כן מת בנו בצמא 

והקשה תוס' ד"ה דבר מנין היה לחז ל ודאות בסברא זו שדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשלבו זרעו הרי לבסוף חזינן שאכן מת בנו של נחוניא בצמא ותירץ תום דמכל מקום באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל עכ ל דהיינו שענין נפילה לבור הוא אותו דבר בו נצטער נחוניא שהרי חופר השיחין היה ועל כן בודאי לא יכשל בו זרעו אך על דבר הצמא למים אין זה ממש אותו דבר שנצטער בו אותו צדיק ועל כן אין את אותה ודאות

 אמנם בשיטה מקובצתשם ד ה יכול כתב לישב את שאלת תום באופן אחר שכתב השיטמ"ק לבאר את דברי הגג אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו בתמיה וז ל השיטמ"ק כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב ה והוא דבר שנצטער וכו והסכים הקב ה לדברי וכו וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא עכ ל 

ומבואר בדברי השיטה מקובצת שגם באופן שנפלה בתו של נחוניא לבור וגם באופן שבנו של נחוניא צמא למים היה קיים אותו החשבון שבדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו לגזרות שאין דבר צמאון בנו של נחוניא כאותו דבר ממש בו נצטער אותו צדיק ובכל זאת הוצרכה תפילה לפני ה להצלה ומכיון שבזמן שבנו של נחוניא צמא לגזים לא נאמרה תפילה בענין הצלתו על כן לא הועילה הטענה דבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו דהגם שעצם החשבון קיים גם ללא שיאמרוהו אך יש צורך בתפילת האדם בה תאמר הטענה הזו לפני הקב ה ורק כך תצמח הישועה 

וכך היא המידה שהנהגת העולם תלויה בתפילת האדם ולמרות שקיימות הבטחות לשמירה ולמרות שיש חשבון אמת להצלה כדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו אך בכדי שיהא קיום להבטחה ולהצלה צריכים וזקוקים לכחה של התפילה שהרי כל המעשים בעולם נפעלים רק דרך תפילת האדם 

ד וכן מצינו בראשית הבריאה שאחרי שהקב ה ברא את עולמו עדין המתין לתפילת האדם כדכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה ב ה ופירש רש י ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו עכ ל 

הא קמן שלמרות שהגשמים הם צורך קיום העולם בכל זאת לא ירדו הגשמים כל עוד לא היה מי שיתפלל על ביאתם דרק דרך מבוא התפילה מונהג העולם 

ה וכענין זה מצעו בגג ברכותדף ז דדורשים חז ל שהקב ה מתפלל ומאי תפילתו אמר רב זוטרא בר טוביה יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מידותי ואתנהג עם בני במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדיף ואח כ הביאה הגט ברייתא ובה מעשה ברבי ישמעאל בן אלישע שנכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת ואמר לו הקב ה ישמעאל בני ברכני ואמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו ופירש רש י שהנענוע בראשו הוא כעין סימן על הודאה שהקב"ה מודה לדברי רבי ישמעאל בן אלישע וכעונה אמן על ברכתו 

ומביאור המהרש"א משמע שענין בקשת הקב ה מרבי ישמעאל ברכני הוא ענין תפילה שהקב ה מבקש מרבי ישמעאל שיתפלל לפניו ית והיתה זו אותה תפילה שהקב ה מתפלל כדהביאה הגנו לעיל עכת ד המהרש"א וחזינן מהכא שלמרות שתפילת רבי ישמעאל בן אלישע נאמרה באותה מטבע לשון בו הקב ה בכבודו מתפלל בכל זאת הקב ה מתאוה כביכול לתפילת האדם כדאיתא בגנו שם ישמעאל בני ברכני דהינו תתפלל לפני וההבנה בזה כדנתבאר לעיל שכך היא הנהגת העולם שיהא קיום לכל הבריאה רק אחרי דרך ומבוא התפילה 

ו והנה ענין זה שהנהגת העולם תלויה בתפילת האדם נותן לאדם נשיאות ראש שעל ידי כך הוא מבין עד כמה גדול כח השפעת תפילתו על כל הבריאה אך מאידך גיסא ענין זה הוא מחייב גדול כלפי האדם לדעת עד כמה עצום ערך התפילה שהרי תפילת האדם משפיעה על כל העולם ולפיכך גודל חיוב הכוונה בתפילה שהרי העולם כולו תלוי בצורת התפילה וכאשר נאמרת תפילה בכוונה היא צורה אחרת של תפילה ולא רק מצד מימרת חז ל תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה אלא שתפילה בכוונה היא סדר גודל אחר לגמרי של תפילה שיש בכיחה לשנות את כל סדרי הנהגת העולם ולמרות שכבר כתב הגר ח מבריסק פרק ד מהל תפילה הל א שהכוונה שאדם מכוון בתפילה שהוא עומד לפני ה היא זו שנחשבת לעצם מעשה התפילה ועל כן כוונה זו מעכבת בכל התפילה ואילו כוונת פירוש המילים אינה מעכבת בתפילהחוץ מברכה ראשונה דאבות עכ ד אך גם לדבריו ודאי הוא שכוונת פירוש המילים בתפילה משנה את כל צורתה ומחמת הידיעה הזו עולה גודל חיוב הכוונה 

ז איתא בתנא דבי אליהו רבה סוף פרק ח שאלקנה זכה להחזיר מצוה שנשתכחה מכלל ישראל היא מצות עליה לרגל שבכל עת שעלה לרגל היה מחזר ממקום למקום לקחת עמו יותר משפחות מישראל בכדי לזכות אותם במצוה זו וכך חזרה וניעורה בהם הידיעה על חיוב המצוה הזו עד כדי שבמשך הזמן כל ישראל חזרו ועלו לרגל וכתוב בתנדבאשם הקב ה שהוא בוחן לבות וכליות אמר לו לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכת אותם במצוות וזכו רבים על ידך חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות ויזכו רבים על ידו 

וסיים התנדב א הא למדת בשכר מעשה אלקנה שמואל 

ומבואר שבזכות שאלקנה עמל להחזיר מצוה זו דעליה לרגל זכה שיצא ממנו שמואל הנביא 

אמנם יש לעיין שהרי כתוב בנביא שתפילת חנה הנביאה היא זו שבקעה את הרקיעים וגרמה ללידת שמואל הנביא כדמובא בספר שמואל א א את מעלת תפילת חנה הנביאה על ענין הזכות בבן כשמואל הנביא ומעלת תפילתה היתה גדולה עד מאוד וחז״ל בגפ נזם ברכות דף ל א למדו מתפילת חנה הרבה הלכות בהלכות תפילה וז ל הגפ שם אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה 

ואם כן צריך ביאור כיצד משתלבים שני דברים אלו זה עם זה דמצד אחד ביארו חז ל בתנא דבי אליהו ש בשכר מעשה אלקנה שמואל דהיינו שבזכות הטורח של אלקנה בענין מצות העליה לרגל נולד שמואל הנביא ומאידך גיסא משמע בנביא שבזכות תפילת חנה נולד שמואל 

ונראה לישב שבזכות המעשה העצום שאלקנה פעל התעוררה האפשרות לקבלת התפילה בענין הולדת שמואל הנביא והוי כעין פתיחת שערי השמים אבל עדין היה צורך בתפילת חנה בתחנונים ובבקשת רחמים לפני ה' בכדי שבפועל שמואל יוולד דההנהגה בעולם נפעלת רק דרך התפילה דלמרות שיש זכות עצומה שנתעוררה בזכות מעשהו של אלקנה זכות כזו שמבטיחה שכר כשמואל הנביא אך עדיין לכלל מעשה בעינן לתפילת חנה הנביאה 

ח ועל פי ישוב זה יתבארו גם דברי חז ל דלעיל שדרשו חז ל דלמרות שהצדיקים קיבלו הבטחות מאת המקום בכל זאת נתייראו והתפללו לפני ה משום ש אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה 

ויש לעורר לכאורה שאלה מתבקשת דאם אין ברור הדבר שההבטחות שניתנו לצדיקים יתקיימו אם כן מה התועלת בכך שנאמרו להם אותן הבטחות 

אלא שבהכרח רואים שההבטחות שנאמרו לאדם נותנות לו רק את האפשרות לקבל את אותן ברכות וכעין פתיחת שערי שמים לצורך ענין זה אך עדיין זקוקים לעומק התפילה כדי לקיים את אותן הבטחות דרק תפילה מעומקא דליבא היא זו שמביאה את ההבטחה לכלל מעשה 

ט וכענין זה מצינו בגמ' נדה דף ע מה יעשה אדם ויחכם וכו ירבה בישיבה וימעט בסחורה אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ה יתן חכמה מפיו דעת ותבונה משלי ב ושאלה הגפ' מאי קמשמע לן ופירש רש"י לכזה נאמר בתחילה שירבה האדם בישיבה הואיל ותלוי הדבר בבקשת הרחמים שבתפילה ותירצה הגג דהא בלא הא לא סגיא דהיינו שודאי צריך את העמל בתורה ובלי זה התפילה לא תעזור לאדם להחכים אך מאידך אחרי שהאדם הרבה בישיבה עמל התורה הדרך היחידה לזכות לחכמה היא רק מתוך ריבוי בבקשת רחמים על ענין זה 

והן הן הדברים שלמרות כל המעלות שיש ביד האדם ולפעמים גם נאמרו לו הבטחות לביאת הברכות אך בכדי לבא לכלל מעשה עדין זקוק הוא להרבות בתפילה לפני ה' ית' שכל מה שיש בידינו זה רק על ידי התפילה וכל הנהגת הבריאה תלויה בענין זה שהתפילה היא הדבקות שיש ביננו לבין דרכי הקב ה ודרך שער התפילה צומחת הישועה 

Lech Lecha. Segulos for Warriors - בתחבולות תעשה לך מלחמה

This is an "as is" post - if I don't post this as is, I'll never get around to it, and I think it might be useful to someone.  This website has always been participatory and iterative, so if you have something useful to add or subtract, please write.

What hanhagos and segulos would you suggest to a soldier to improve his chances in battle? You could tell him to be a tzadik gamur, but I don't know if that really helps - everyone is a tzadik gamur when they're looking up the barrel of a gun. More realistically, are there particular hanhagos and segulos that Chazal associate with safety and victory in battle?

Here are the ones that I know. 

1

הקובע מקום לתפלתו  

Daven in a Makom Kavu'ah. 

2

הקובע מקום לתורתו 

Learn in a Makom Kavu'ah. 

3

 העוסק בתורה ובגמילות חסדים 

Put serious effort into Chesed and Limud haTorah. 

4

שלא היה להן דילטורין  

Avoid at all costs harming others with your speech. 

5

מפני קיום מצות תפילין  

Be vigilant in the dinim of Tefillin. 

6

אֲפִלּוּ אֵין בָּכֶם זְכוּת אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד  

Say Kri'as Shema

7

אומרים (ויהי נועם) ז״פ במלחמה  

Say Vihi Noam and Yosheiv Beseiser seven times.

8

לבישת תפילין כתיקונם 

Wear Tefillin properly.

9

ציצית 

Wear Daled Kanfos with Tzitzis

Makom kavu'ah for Torah and Limud HaTorah are similar, and they're both from Rav Shimon bar Yoachai, if you are goreis tefilla, you are not goreis Torah; so they should be counted as one.

(Question: In many places we have a rule of מכלל הן אתה שומע לאו. Maybe that applies here as well, i.e., that doing the converse of one of these positive segulos means you're likely to get yourself killed. Or maybe you could do 2X#1 to make up for -#2. I know this doesn't apply to mitzvos. What the rules are by segulos I have no idea.)

SOURCES

1. Brachos 6:, from our parsha, kviyus makom for tefilla.

א"ר חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב (19:27) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל:

What does אלהי אברהם בעזרו mean? It means that he will be able to vanquish his enemies, as Avraham did when he saved Lot, and as the Iyun Yaakov says, with an excellent contrast to Bilaam's unsuccessful attempt to harm us - 

שכל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, היינו שקובע מקום לתפילתו ואינו הולך אחר הניחוש כמו בלעם הרשע שהלך לקראת נחשים והלך ממקום למקום, כדכתיב "לך אל מקום אחר וקבנו לי משם וכו' ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים", אלא הוא מתלמידיו של אברהם שהיה תמים עם הקב"ה כדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלוהיך" וכן מי שהוא נפש גבוה כבלעם הרשע אם כן כשעולה מעלה למעלה יותר ויותר הוא הולך גם כן למעלה לישב במקום חשוב יותר ויותר מקדם.

אבל מי שנפשו שפלה כאברהם (כדאיתא בפרק ה' באבות), נשאר עומד במקומו הראשון אף על פי שנתעלה כדכתיב "ואנכי עפר ואפר", על כן כשמת אומרים עליו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו. 

אויביו נופלים תחתיו, שכיון שאלהי אברהם בעזרו, וכמו שגבי אברהם נפלו ארבע מלכים לפניו על ידי עפר שנאמר יתן כעפר חרבו (כדאיתא בתענית דף כא, א) וזה בזכות ענוה בשביל שאמר "אנכי עפר ואפר", וזה שקובע מקום לתפילתו אוחז גם כן במדה זו כאברהם, לכך זוכה גם כן שאויביו נופלים תחתיו.

2. Brachos 7b, according to the girsa of the Rif and the Rosh, kviyus makom for Torah. 

וא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל הקובע מקום לתפלתו (גירסת הרי"ף לתורתו) אויביו נופלים תחתיו שנאמר (שמואל ב ז, י) ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה 

The Rif and Rabbeinu Yonah

רי״ף ברכות ז:

אמר ר' יוחנן משו' ר' שמעון בן יוחאי כל הקובע מקו' לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו וגו׳

רבינו יונה שם

כל הקובע מקו' לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל וגוי זה הפסוק נאמר על בה״מ שהקב"ה היה משרה שכינתו שם ובזכותו היו ישראל יושבי׳ לבטח ולא היו מפחדים מן האויבים ועכשיו שאין בה״מ קיים מקום התורה במקומו הפסוק נאמר על ביהמ''ק, שהקב''ה היה משרה שכינתו שם ובזכותו היו ישראל יושבין לבטח ולא היו מפחדים מאויביהם, ועכשיו שאין ביהמ''ק קיים מקום התורה במקומו, כדאמרינן מיום שחרב ביהמ''ק אין לו להקב''ה בעולמו אלא ד''א של הלכה בלבד, ולפיכך בזה ינצל מהאויבים, ואפי' מי שאינו יודע ללמוד אלא מעט, יש לו לקבוע באותו מקום וללמוד במה שיודע  כדי שיזכה לזה ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים ואם אינו יודע כלל יש לו ללכת לבהמ שלומדין ושכר הליכה בידו

This is brought l'halacha in OC 115,

אַחַר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ; וְיִקְבַּע עֵת לִלְמֹד, וְצָרִיךְ שֶׁאוֹתוֹ עֵת יִהְיֶה קָבוּעַ שֶׁלֹּא יַעֲבִירֶנּוּ אַף אִם הוּא סָבוּר לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה. 

הַגָּה: וְאַף מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִלְמֹד יֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּשְׂכַר הֲלִיכָה בְּיָדוֹ, אוֹ יִקְבַּע לוֹ מָקוֹם וְיִלְמֹד מְעַט בְּמַה שֶּׁיּוֹדֵעַ וְיַחֲשֹׁב בְּעִנְיָנָיו וְיִכָּנֵס בְּלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם (הר''י פ''ק דִּבְרָכוֹת).

(I admit that the Iyun Yaakov on 6b which I brought in #1, who says that Elokei Avraham b'ezro means victory in battle, is relying on our girsa on 7b. But what he says makes sense in the pashut pshat in the words "Elokei Avraham b'ezro," even without the Gemara on 7b,  and especially in light of his contrast of kviyus makom with Bilaam's jumping around.) 

(See notes for more mekoros.)


3. Bava Kamma 17a, Torah and Gemilus Chasadim, 

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנאמר אשריכם זורעי ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים וזוכה לנחלת שני שבטים זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם אית דאמרי אויביו נופלין לפניו כיוסף דכתיב בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:

4.  The Yerushalmi in Pei'ah 1:1, extreme avoidance of the parsha of Lashon Hara and abizrayhu:

אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים הוא שדבר דוד (תהילים נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לשון הרע בני אדם שניהם חנית וחצים אלו בעלי קעילה דכתיב (שמואל א כב) היסגרוני בעלי קעילה בידו הירד שאול ולשונם חרב חדה אלו הזיפים דכתיב (תהילים נד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול וגו' באותה שעה אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים מה שכינתך לירד בארץ סליק שכינתך מבינהון הה"ד (תהילים נז) רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין הוא שעבדיהו אמר לאליהו (מלכים א יח) הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' וגו' ואכלכלם לחם ומים אם לחם למה מים אם מים למה לחם אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם ואליהו מכריז בהר הכרמל (שם) אני נותרתי נביא לבדי לה' וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא

5. The Rosh in הלכות קטנות – הל' תפילין סט"ו in Menachos, vigilant care to put the shel yad on before the shel rosh and not interrupt between them. 
The Rosh there says 

סימן טו

תניא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא (בידו) וחוזר עליה מעורכי המלחמה שעל שם קיום מצות תפילין שתקנו יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד ואף ליהא שמיה רבה ולקדושה ולענות אמן אין להפסיק. ובהל' תפילין עתיקתא כתב סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש אם סח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה. ואם בקדושה ויהא שמיה רבה סח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה אלא חוזר ומברך על של ראש שתים מפני שכל תפילין טעונות שתי ברכות. ואם ברכן כאחת עולות זו לזו. ואם הפסיקן בקדושה בטלה הראשונה וצריך לברך ב' על של ראש.

Similarly, Rabbeinu Bachaya at the end of Parshas Mattos, 

וטרף זרוע – בזכות תפילין שבזרוע אף קדקד – בזכות תפילין שבראש

All relating to the Gemara in Menachos 36a:

תנא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו (ג) וחוזר עליה מערכי המלחמה תנא כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ מניח של ראש דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך אלא כשהוא חולץ חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד מנלן אמר רבה רב ב] הונא אסברא לי אמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהו שתים 

and the Medrash in Shir Hashirim.

 כמגדל דוד גבי מלחמת מדין, שאלמלי היה אחד מהם מקדים תפילין של ראש לתפילין של יד, לא היה משה משבחן, ולא היו חוזרין בשלום

Interestingly, Harav Greenblatt in VII Siman 261 brings from the Kanievskies a discussion of whether our soldiers davka wore their tefillin during battle. because "v'yar'u mimeka."  It's really worth looking at that teshuva! 

And Sefer Chasidim (Parma,)

תרמב. אפילו סח בין תפילין לתפילין חוזר עליו מערכי המלחמה לפי שכתוב (דברים לנ כ) וטרף זרוע אף קדקד בזכות שהיה לזה תפילין של יד ושל ראש מצינו פאר בזרוע (ישעיה סנ יב) זרוע תפארתו ועל ראש פאר (יחזקאל כד יז) פארך חבוש עליך וכתי׳ (דה׳א כט ינ) לשם תפארתך ואדם בזרוע מנן ואדם מכה על הראש או על הזרוע לכן סח בין תפילין לתפילין חוזר מערכי המלחמה כיון שחטא בביטול שם וכתיב (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך וכתיב (תהלים פט כה) ובשמי תרום קרנו וכתיב (הושע יא נ) קחם על זרועותיו כך היא המידה שמזכירים עונותיו כשצריך לנס כגון במלחמה להגן על ראשו ועל זרועו ושמאל נגד ימין שכנגדו וכציב סכות לראשי ביום נשק

6. Kri'as Shema
Devarim 20

 ב והיה, כקרבכם אל-המלחמה; ונגש הכהן, ודבר אל-העם.  ג ואמר אלהם שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על-איביכם; אל-ירך לבבכם, אל-תיראו ואל-תחפזו ואל-תערצו--מפניהם.  ד כי יהוה אלהיכם, ההלך עמכם--להלחם לכם עם-איביכם, להושיע אתכם.

Rashi - 

שמע ישראל. אֲפִלּוּ אֵין בָּכֶם זְכוּת אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד, כְּדַאי אַתֶּם שֶׁיּוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:

Rav Sternbuch here - first he says (like the Sifsei Chachamim) that Shema means full Bitachon. When you trust in Hashem and you know that Hashem is the only one to decide your fate, then your enemies will have no power over you. But then he says that the pashtus is that saying Krias Shema is simply a Segula.  I'm sorry, but you have to read the words from left to right. That's how the copy and paste worked on this one.  It's supposed to be  
אמנם פשוטן של דברים  etc.

לו היא סגולה ובזמנה בכונה שמע שהקורא דברים של פשוטן אמנם 

הש״ס פתח הטעם ומזה ומצילתו, משמרתו ק״ש וזכות ממלחמה, לינצל

 וכן היום בתחלת שמים מלכות עול בקבלת כי ק״ש, במצוות ברכות

 סוד, בזה יש וכדו׳(וגם פרנסה בעניני יומו עליו ויטב דרכו תצלח בסופו,

היום). באותו שמע בקריאתו תלויים לפעמים ופגעיו הזמן דמ

7. Say Vihi Noam seven times. I found it in the Kaf Hachaim OC 295, as follows:

הגה. ואומרים ויהי נועם. לפי שהוא מזמור של ברכה שבו בירך משה לישראל בשעה שסיימו מלאכת המשכן. ונוהגין לכפול פסוק אורך ימים אשביעהו שע״י כן נשלם השם היוצא ממנו. טור. ועיין מ״א. ובתשב״ץ כתב שיש בו ק״ל תיבות כמנין הכהני״ם שכהני חשמונאי אומרים אותו ז״פ במלחמה ונוצחין ולכך נעלם זי״ן בויהי נועם שכל האומרו ז״פ ניצול מכלי זי״ן. א״ר או׳ ב׳.

The seven times is the passuk vihi noam and the kapitel Yosheiv Bseiser together, because he says it has 130 words. 

Kli Yakar Breishis 24:60 on Chesed and success in battle.

כלי יקר

"ויירש זרעך את שער שנאיו". גם לאברהם נאמר לשון זה ויירש זרעך את שער אויביו כי כך המדה בכל גומלי חסד שיש להם אוהבים רבים כמ"ש (משלי יט.ו) רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן. ואברהם היה גומל חסד לכל לקרובים ולרחוקים וכן רבקה על כן בדרך טבע יירשו שער אויביהם, כי יש להם ריעים רבים העומדים להם בעת צרתם, וכאמרו רז"ל (ב"ק יז.) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת ב' שבטים כו'. ומסיק שם איכא דאמרי אויביו נופלים לפניו חללים כיוסף, שנאמר (דברים לג.יז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגו'. כי גם יוסף היה גומל חסד עם כל בית אביו ועם הרחוקים בשני רעבון, וכן אמר דוד (תהלים קיב.ה) טוב איש חונן ומלוה וגו' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו פזר נתן לאביונים קרנו תרום בכבוד. כי בקרנו ינגח עמים כיוסף. לפיכך אמרו לה היי לאלפי רבבה וכי נתנו קצבה לברכתה ומאי רבותא כל אדם שיש לו בנים ברבות הימים יצא ממנו מספר זה ויותר מהמה. אלא ודאי שלא דברו ביוצאי חלציה כי היו בטוחים על כחו של זקן זה אברהם שנתברך כבר שיהיה זרעו כחול הים ומהו שאמרו לאלפי רבבה למ"ד של לאלפי מה טיבה, אלא שאמרו יהי רצון שתזכה להטיב ולגמול חסד לאלפי רבבה כי יהיה רב חילך, ועי"ז יהיו לך אוהבים רבים ובסיבה זו יירש זרעך את שער אויביו, כי רבים יעמדו בעזרתך כי תצא למלחמה. ויכול להיות שדרך עצה אמרו לה כן, ובזה מדוקדק הלשון היי לאלפי רבבה. ומדנקט לשון ויירש ש"מ שאמרו לה אל תדאגי על ההוצאה, אלא שלח לחמך על פני המים לאלפי רבבה אנשים, וסוף תקבל ירושה בשער שונאיך פי שנים כפלים, כי יש מפזר ולסוף ונוסף עוד.

and 38:29 where he focuses on the root of tzedaka, and why rich people get bone spur deferments. 

והנה מקום אתי, לפרש ד' ידות אלו שיש בהם רמז על איש חומד ממון ואינו נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים כו', והנה כל אדם יש לו שתי ידים אשר בהם עמל וטרח להשיג מלא חפנים בכחו ועוצם ידו כפי אשר תשיג ידו, וא״כ כל אשר בכוחו מושג משתי ידיו, ואם אינו מסתפק במה שחננו אלהים מלא חפנים הרי הוא חומד עוד מלא חפנים דהיינו כדי מלאכת ד' ידים, כפל מן המושג בשתי ידיו, והוא בעצם השיעור של בעל המנה החומד מאתים, דהיינו כפל מכדי המושג לו כבר משתי ידיו וכל חומד ממון אינו בעל צדקה ע״כ לא יצלח למלוכה, לפי שארז״ל (סנהדרין מט) שבזכות שעשה דוד משפט לזה וצדקה לזה היה יואב מנצח במלחמה, ע״כ נאמר אצל יהודה (דברים לג ג) ידיו רב לו, ירבו לו מבעי ליה, כי ידיו שתים במשמע ורב לשון יחיד, אלא שהורה שלא היה חומד ממון של שתי ידים הנוספים, כי שתי ידיו רב לו די לו, כי רב הוא משמש לשון די, כמו רב לך אל תוסף, ורמז שהיה די לו בעמל שתי ידיו, כי לא בקש עוד על שנים לפיכך עזר מצריו תהיה, כי הסתפקות זה סבה אל הצדקה אשר בזכותה אויבים נופלים לפניו, וראיה מיואב, וכמ״ש (תהלים קיב ה) טוב איש חונן ומלוה וגו' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו וכן מסיק בב״ק (יז.) שהעוסק בג״ח אויביו נופלים לפניו חללים, לכך נאמר שבזכות שידיו רב לו, עמל המושג משתי ידיו רב לו ואינו מבקש מותרות ואז הוא בעל צדקה, ע״כ עזר מצריו תהיה, וזה נאמר על יהודה הבא מפרץ. אבל זרח לא היה ידיו רב לו, אלא בקש עמל ד' ידות וחמד ממון שאיננו ראוי לו כמו שנאמר אצל עכן (יהושע ז כא) ואחמדם ואקחם. ע״כ הושב אחור ימינו כמשיב ידו, כי לא לו יהיה משפט הבכורה והמלוכה כי כל מלך צריך לנצחון האויבים והוא לאו בר הכי כאמור.

Sanhedrin 49a that refers to Torah in general as a vital aspect of victory in war:

דאמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו 

Rashi - 

אילמלא דוד. שהיה עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד: 

and Makos 10a

א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה 

Medrash Rabba Breishis 65:20 on the zechus of Limud Hatorah

• וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק וגו' הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כז, כב), הָא קוֹל דְּקָל חַכִּים וְיָדַיָּה דְּמַשְׁלַחִין מִיתִין. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אֵין יַעֲקֹב שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּקוֹלוֹ, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין עֵשָׂו שׁוֹלֵט אֶלָּא בַּיָּדָיִם. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס קוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מַכְנִיס, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, מְרַמֵּז לֵיהּ וְהוּא אָתֵי. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲקֹב מַרְכִּין בְּקוֹלוֹ, יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת, דִּכְתִיב (שמות טו, כד): וַיִּנוּ כָּל הָעֵדָה, (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא מְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין בָּעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי, נִתְכַּנְסוּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֹּאמַר שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמַר לְכוּ וְחִזְּרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, שֶׁכָּךְ הִבְטִיחָן אֲבִיהֶן וְאָמַר לָהֶם, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּזְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מָצוּי בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְאִם לָאו, הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם.

From the other post:

The Levush says that Kevi'as Makom is a segula for winning wars.  The Gemara in Brachos 7b does say אויביו נופלים תחתיו as an outcome of kvius makom, but only the Levush says that the sources for the din, both by Avrohom Avinu and by Dovid Hamelech, are specifically related to that quality.  I haven't seen anyone that either says this or brings it down.  These are his words

 וכיון שהוא עושה מעשה אבינו אשר עזרו יי׳ במלחמותיו גם אותו יעזרנו .... וכן מצינו ג"כ בדוד המלך ע'ה שעשה כן ועזרו יי' בכל מלחמותיו דכתיב (שמואל ב טו) ויהי דוד בא עד הראש אשר השתחוה שם לאלהים אין כתיב כאן אלא אשר ישתחוה שם לאלהים

In a conversation in the comments, Avrohom brought out the interesting coincidence that with this Levush, we find that three basic rules of Tefilla are derived specifically from the context of battle:  Avoidance of erva (ולא יראה בך ערות דבר, in Ki Seitzei, Devarim 23:15,) avoidance of filth (there, והיה מחניך קדוש), and now, kvi'us makom from the Tefillos of Avraham Avinu and Dovid Hamelech, whose success in battle is being associated with/attributed to their minhag of kvi'us makom.  An interesting puzzle.

This morning after davening, when I mentioned this discussion to my friends, they immediately reminded me of the Gemara in Bava Basra 123a which translates the words (said by Yaakov Avinu, describing his victory over the Emorites) whose literal meaning is "sword and arrow" as meaning "prayer and supplication":

ואומר (בראשית מח) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר (תהילים מד) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני אלא חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה 

And the Onkelos there that translates  בחרבי ובקשתי as  בצלותי ובבעותי, exactly like the Gemara.

It was also pointed out that in Kiddushin 29b, the Gemara relates the story of Reb Acha, whose every bowing down in tefilla severed one of the heads of a demon that was menacing the community, again Tefilla as a sword.

And finally, there is the Gemara in Brachos 5a that says that one who says Krias Shma when going to bed is like one who holds a double edged sword against the forces that would hurt him:

א"ר יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר (תהילים קמט:ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם מאי משמע אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי מרישא דענינא דכתיב (תהילים קמט) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וכתיב בתריה רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם

9. Tzitzis: Obvious. The Gemara says there is a punishment בעידן ריתחאfor not seeking to wear daled kanfos. That means that a soldier in battle who doesn't bother to wear daled kanfos/tzitzis is in danger. 

Menachos 41:

מלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, היינו דמחייב דלא קא רמי, אלא אי אמרת חובת טלית הוא, הא לא מיחייבא. אלא מאי? חובת גברא הוא, נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא? אלא הכי קאמר ליה: טצדקי למיפטר נפשך מציצית.

 

UPDATE 2/17/16.

We came across a Baal HaTurim in Tzav 6:3 that says that the word Mido-מדו is found in two places.  One by the Bigdei Kehuna, and the other in describing the outfit of a soldier in battle.  He explains that in the zechus of the bigdei kehuna they were victorious in battle.

מדו בד. ב' הכא ואידך ויואב חגור מדו לבושו שבגד. כהונה היו כעין בגדי מלחמה וכן המעיל כפי תחרא ובזכותם היו מתגברים במלחמה

Lech Lecha. The Avos Fulfilled All the Mitzvos, and Lot's Matza

Synopsis: The Avos fulfilled all the mitzvos. But there are mitzvos that made no sense until after events that had not yet occurred, so (A,) how could they have anticipated them and (B,) why would they have fulfilled those mitzvos. There are two answers. each of which addresses both parts of the question.  (1 A) Mitzvos have innumerable reasons, and the reasons stated in the Torah are merely the ones that are dominant in our historical experience. Without those reasons, the mitzvos would have meaning and have a spiritual dynamic for other reasons. (1 B) The Avos fulfilled those mitzvos for reasons we are unaware of. Or that indeed some mitzvos were bereft of meaning at that point, and (2 A) they only knew of them through prophecy.  (2 B) They fulfilled them in order to establish a foundation for behavior of their descendants and a bond between themselves and their descendants.

Chazal tell us that the Avos fulfilled all the mitzvos of the Torah.  This idea is found in the Bavli (Kiddushin 82a, Yoma 28b,) the Yerushalmi (Kiddushin 2:12,) and numerous medrashim (Bereshis 11:7 in Bereishis, 79:6  on the passuk ויחן את פני העיר, in Vayishlach, 95:3 in Vayigash, Vayikra Rabba 2:9 and 50:10, Tanchuma Lech Lecha.)  Rashi in Bereishis 26:5 expands Rav's memra on the passuk, saying

וישמר משמרתי: גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת

מצותי: דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים

חקותי: דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו

ותורתי: להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני

I visited Staten Island, Sukkos 5777, and I argued with my brother in law, Harav Yosaif Asher Weiss, (cousin of the more famous Rav Usher Weiss, named after the same person, and, in my humble opinion, a bigger lamdan,) about whether the Avos uncovered the mitzvos through independent philosophical inquiry or that the mitzvos were revealed to them - either prophetically, or they were taught the mitzvos when they came in contact with Shem and Ever. 

We argued about it in the context of those mitzvos that made no sense until later events, such as Matza or Sukkos before Mitzrayim. For example, the Medrash says that when Og came to tell Avraham about Lot's capture, he found Avraham baking Matza, because it was Pesach. Obviously, before Mitzrayim, Matza was not because of avdus or cheirus. I said that even though the Torah tells us to do certain mitzvos for a specific reason, other parallel but unrelated reasons exist for those mitzvos, and those other reasons were the basis for the Avos.  He said, emphasizing the Chasiddishe approach of seeking meaning in Mitzvos as opposed to the Litvishe mesora of "Because Hashem told me to do it," that an essential part of the mitzva is the Taam HaMitzva, and to say that Avraham Avinu did it for a completely different reason takes away from the whole point of Chazal. They did it to participate in the future of Klal Yisrael, both for their own benefit and for the benefit of Klal Yisrael.

My nephew, Harav Gilan Grant, said that the two opinions are presented in the Medrash Breishis 95 in Vayigash.

ואת יהודה שלח לפניו 

ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא: חד אמר: להתקין לו בית דירה. 

וחד אמר: להתקין לו בית ועד, שיהא מורה בו דברי תורה, ושיהיו השבטים לומדים בו. 

תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו, היה יודע באיזה פרק פירש ממנו, שהיה משנה אותו, כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו: עוד יוסף חי! ויפג לבו, נזכר באיזה פרק פירש הימנו, ואמר בלבו: יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף. 

אמר להם: אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני, אני מאמין לכם. 

אף יוסף היה יודע באיזה פרק פירש הימנו. 

מה עשה יוסף? 

נתן להם עגלות, שנא' (בראשית מה): ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, ללמדך, שבכל מקום שהיה יעקב יושב, היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו, ועד עכשיו לא נתנה תורה, וכתיב באברהם (שם כז): וישמור משמרתי. 

ומהיכן למד אברהם את התורה? 

רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים, והיו נובעות תורה. 

ומנין שכן הוא? שנאמר (תהלים טז): אף לילות יסרוני וגו'. 

רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר(משלי יד יד): מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב'

If you want to argue that כליות means his own seichel, please see the Medrash in Breishis 61 has a slightly different girsa, but it also indicates that כליות means ruach hakodesh, not his own understanding:

כי אם בתורת ה' חפצו, כי ידעתיו למען אשר יצוה. ובתורתו יהגה אמר ר' שמעון: אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, הה"ד (תהלים טז): אברך את ה', אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי. (שם א) 

I think that my argument is supported by the fact that Lot, of all people, also was eating Matza on Pesach. Rashi says this, not me.

Bereishis 19:3-

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

Rashi-

ומצות אפה: פסח היה.

and he baked unleavened cakes: It was Passover.

Why on Earth would Lot eat Matza? Was he such a tzadik that he fulfilled the mitzvos before they were given because his descendants, through Rus, would be in Klal Yisrael? I do not find that credible. The obvious answer is that Lot learned from Avraham Avinu that on Pesach, you eat Matza, and Avraham Avinu no doubt explained to him why this was a wonderful and worthy thing to do - maybe its associated with the beginning of the harvest, or the moon at the equinox, or the advent of the dry season, or some other reason - and that's why Lot did it.

He said that there the Chinuch in Shiluach Hakein, following the Rambam, says that there is nothing wrong with seeking to understand the reason, but one should realize that there are innumerable and unknowable reasons beyond what we perceive.  So I think I won that argument. Avraham could have kept matza and sukka and pidyon haben for reasons other than the ones that we are familiar with, reasons that have nothing to do with Mitzrayim or the Midbar or the Eigel.

Here's part of the Chinuch, Mitzva 545, where he brings the Ramban and Rambam who say that all mitzvos have a reason, and benefit man and the whole world.

והרמב"ן זלה כתב בטעם מצוה זו ובטעם אותו ואת בנו לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן כמו לבני אדם כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל אבל הוא מפעולות כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואמר הרמב"ם ז"ל בענין זה ואל תשיב מילין ממאמר החכמים האומרים על קן צפור וכו' כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצוות אלא חפץ הבורא ואנו מחזיקים בסברא השנית שהיא שיש בכל המצוות טעם והוקשה עליו מה שמצא בבראשית רבה פרשה מ"ר פיסקא א' וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא ניתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות שנאמר משלי ל' ב' כל אמרת אלוה צרופה והרמב"ן ז"ל תירץ הקושיות ובירר הענין בירור שלם ונחמד וזה לשונו שכתב בפירוש התורה שלו זה הענין שכתב הרמב"ם ז"ל במצוות שיש להם טעם דבר מבואר הוא מאד כי בכל אחת טעם ותועלת ותיקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה עליהם יתברך וכבר אמרו זכרונם לברכה סנהדרין כ"א ע"ב מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו זכרונם לברכה פסחים קי"ט ע"א רלמכסה עתיק ישעיה כ"ג י"ח זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומיא ומאי ניהג טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה במדבר רבה פרשה י"ס פיסקא ג' ו' שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אתכמה והיא רחוקה ממני קהלת ז' כ"ג ראמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה דכתיב זכריה י"ר ו' והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון קפאון דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידין להיות צופין לעולם הבא כהדין סמיא רצפי דכתיב ישעיה מ"ב ט"ז  והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב שם אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לרבי עקיבא כלומר שרבי עקיבא ידעם בעולם הזה הנה ביארו שאין מניעת טעמי תורה ממנו אלא עיורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים והרמב"ם ז"ל הזכיר מהם אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתו ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצוות להקדוש ברוך הוא כעצמו יתברך אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור נסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את ה' וזהו לצרוף בהם שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצוות להוציא ממנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד ולשון זה ההגדה עצמה בילמדנו בפרשה זאת החיה תנחומא שמיני פיסקא ח' וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהרות או טומאות אם חכמת חכמת לך הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות שנאמר תהלים י"ב ז' אמרות ה' אמרות טהורות אמרת ה' צרופה שם י"ח ל"א למה שיהיה מגין עליך הנה מפורש בכאן שבאו לומר שאין התועלות אליו יתכרך שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ויצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטורת כנראה מפשוטיהן ואפילו הזכר לנפלאותיו שצוה לעשות לזכור יציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויין להיות מגין עלינו כי כבודנו וסיפורנו בתהלותיו מאפס ותהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולן לנו ולא להקדוש ברוך הוא לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביא ראיה אחרת תנחומא שם או מה איכפת לו בין אוכל טהרות והם המאכלים המותרין לאוכל טמאים והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה ויקוא כ"א לכם להיותנו כיח טמאים הם לכם רק שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצוות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצוות הגזורותו במינים לזקק את נפשותינו וכמו שאמרה תורה שם כ' כ"ה ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא אם כן כולם הם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא איוב ל"ה ו' אם צדקת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר שם ז' או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים פ"ט ה"א אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקים והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני נושא והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח וחטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה ביארו שאפילוז הסוכה והלולב ותפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד השם יתברך אבל לרחם על נוגשותינו וכבר סידרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה דברים י' י"ג לטוב לך וכן שם ו' כ"ד ריצונו ה' אלהינו לעשות את החקים האלה לטוב לנו כל הימים והכוונה בכולם לטוב לנו ולא לו יתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו נפשותינו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו לפי שעושה גזרותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכינו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמודימח שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאד ומפני זה אמרו קידושין פ"ב ע"א מרב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות עד כאן בפירושי הרמב"ן ז"ל לכתוב לך להעיד 

והנה הארכתי לכתוב לך בני כל זה להעיד על כל שרשי ספרי עדים נאמנים שני עמודי עולם חכמים גדולים ונבונים בעלי שכל מזוקק ובסתרי התורה מקובלים כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם כי יש במצוות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעולותיהם ושאין התועלת בעשייתן חלילה לבורא ברוך הוא ואם אמנם כי יש מן המצוות שלא השגנו בטעמן במיעוט שכלנו מרוב עומקן ותכלית גודלן לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצוא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה שיש במצוות תועלת מצוי לנו אך לא אל המצוה בהן ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכוונה בכולן והרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרוב התועלות שבהן וכתבתיו על כל אחת וזה חלקי מכל עמלי לברכה 

But even given that Mitzvos all have a "ta'am," I always quote Rav Schwab's aphorism about Ta'amei HaMitzvos:

המצווה סיבה לטעם, לא הטעם סיבה להמצווה

The Mitzvah caused the events we call the reasons for the mitzvah to occur, not the other way around. Because we needed a rationale for Matzah, Matzah played a part in the shibud and geula of Mitzrayim. If there weren't a Mitzrayim, something else would have happened that lent meaning to the Mitzvah of Matzah.

This is stated at length in the Beis Haleivi in Parshas Bo. (I assume that Rav Schwab  had this in mind.) He says

ועל דבריו אלו באה התשובה ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ויש כדברים אלו תשובה וסתירה גדולה לכל דברי האפיקורסות שלו והוא דאע"ג דטעם זה אמת הפסח שעשו ישראל במצרים בשעת מעשה היתה הוראה לביטול ע"ז שלהם מ"מ עוד חידש להרשע חידוש דברים שלא ידע מהם והוא דגם בהמצות שאנו יודעין בהם הטעם וכמו במצה שאמרו בה טעם על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם וכן מרור שבא לזכר שמררו המצריים חייהם ופסח על שפסח על בתי אבותינו מ"מ בודאי ראין זה עיקר יסודה של המצוה ולא מטעם זה נתחדשה המצוה והטעם אינו רק דבשביל זה מוטל עלינו החוב לקיים ולעשות מצוה זו ולא נהיה כפויי טובה  וכן דקדקו רבותינו ואמרו מצה זו שאנו אוכלין כו' על שום שלא הספיק בצקם כו' דהוא רק טעם דמש"ה אנחנו מקיימים מצוה זו 

אבל עיקר יסודה של המצוה למה כך היא המצוה איננו בשביל זה מה שהיה במצרים דהרי התורה קדמה לעולם וגם קודם העולם היתה התורה והיה כתיב בה מצות מצה וגם אברהם אבינו וכל האבות קיימו התורה כולה עד שלא ניתנה וא"כ הוא בליל ט"ו בניסן אכל אברהם מצה ומרור אע"ג דאז היה קודם גלות מצרים 

ועל כרחך מצות אלו לא נצמחו מגאולת מצרים רק הוא להיפוך דמזכות מצות פסח ומצה ומרור שיש בלילה הזאת נצמחה גאולתן ממצרים בלילה זו 

וזהו דמשיב להרשע על חקירותיו והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לא אמר לו בעבור שיצאתי ממצרים אני עושה המצוה רק להיפוך בעבור מצות אלו נתחדש לנו יצ"מ 

וזהו בכלל בכל טעמי המצות דלא בשביל הטעם נעשה המצוה רק להיפוך דבעבור המצוה בא הטעם 

וכמו דראינו דבזכות פסח ומצה ומרור שיש בלילה זו זכו להגאל ושלא הספיק בצקם להחמיץ וכן זכינו לבטל ע"ז של המצריים בפומבי לעין כל ולא יחרץ כלב לשונו וכן הוא בכל המצות ובזה נסתרו כל חקירותיו של הרשע דאין לו מקום לערער לומר דבהבטל הטעם בטל המצוה חלילה ונמצא דהמצוה בעצמה בעצם יסודה היא חוקה לא נודע לנו עיקר טעמה והיא קיימת לעולמים בלא הפסק 

This is closely related to the Medrash/Zohar that Hashem created the world after looking into the Torah - for example, the Zohar in Truma 161 that 

אסתכל בה באורייתא, וברא עלמא

and 

באורייתא, כתיב בה, (בראשית א׳:א׳) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אסתכל בהאי מלה, וברא את השמים. באורייתא כתיב בה, ויאמר אלהים יהי אור, אסתכל בהאי מלה, וברא את האור. וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא, אסתכל קודשא בריך הוא, ועביד ההיא מלה,

And then Harav Gilan showed me the Mabit in Beis Elokim chapter 48 who opines that their knowledge of the Mitzvos was prophetic.  Here it is.

וראוי לבאר כמה כח זכותם גדול וכמה יכלו לזכות את ישראל בכל הדורות ונאמר כי שלימותם וזכותם היה גדול בתלמוד ובמעשה לעצמם ולזולתם אם בתלמוד מה שהשיג אברהם מדעתו מקטנותו עד שהיה גדול בחכמת הטבע בדברים השפלים בעולם השפל ובדברים העליונים בעולם העליון בעולם השפל בגלגלים ובמזלות ובכוכבים ובעולם העליון עולם המלאכים עד שהשיג מציאות האל ית' ממטה למעלה וידע איכות השתלשלות עולם התחתון מעולם הגלגלים ועולם הגלגלים מעולם המלאכים והם מהאל ית' ועל ידי כך השיג בנבואה כל התורה כולה מצות ואזהרות וידע כי יצטוו ישראל בלמידת התורה ולמדה הוא מתחלתה עד סופה וידע תוכן עשיית המצות ואזהרת העבירות כפי מה שהן נלמדות מן התורה כפי קבלת משה רבע"ה וידע כל סתרי התורה הנרמזים באותיותיה ותיבותיה כל זה השיג בנבואה שהיה במדרגת שאר הנביאים העתידים ומשה רבינו שהסתכל באספקלריא שהיא מאירה כי לא קם נביא כמוהו השיג סבות כל סתרי התורה וסודותיה בדרך יותר עמוק כפי מעלת נבואתו על שאר הנביאים וכן שלמה המלך ע"ה השיג בחכמתו אשר היה חכם מכל האדם סבות כל סודות סתרי הדברים הטבעיים והאלהיים בדרך יותר עמוק מאברהם אבינו כפי מעלת חכמתו על שאר החכמים הקודמים לו והמאוחרים אליו וכל מה שהשיג אברהם אבינו השיג יצחק בשכלו ובקבלתו מאביו וכן יעקב מיצחק אביו ומפני ענין מכירת הבכורה הוצרך להיות נטמן בבית שם ועבר מפני שעשו היה מצוי אצל אביו בכל יום לא ללמוד ממנו כי אם לשמשו שיברך אותו וככיר 

 וכמו כן היה אברהם אבינו שלם וגדול במעשה המצות וכמו שאמר הכתוב עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' והם כל חלקי מצות התורה ואזהרותיה את הכל עשה יפה בעתו מצות התדירות בכל יום כתפילין וציצית ומצות הזמניות כמו שופר סוכה ולולב וחמץ ומצה ודברי סופרים כולם ואפילו עירובי תבשילין כמו שאמרו חז"ל כי אינו רחוק שיקיימו הם מה שאנחנו מקיימים וכמו שנודע להם בנבואה מה שנודע להם מהעתידות כירושת הארץ וברכת זרעם נודע להם כל מה שיצטוו ונזהרו בו והיה להם שכר צפון לזרעם כמצווים ועושים כי לא לחנם נתגלה להם כל מה שיצטוו זרעם כי אם בשביל שיזהרו גם הם בכל מעשה המצות ראפשר ג"כ שנאמר לו בפירוש לאברהם שיזהר בכל התורה כולה וכמו שאה"כ עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' ובכל מה שנזהר אברהם נזהרו יצחק ויעקב שנצטוו מפיו על כך וכמו שנאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא וגו' על אברהם את אשר דבר עליו

Among the Achronim, it is a machlokes between the Nefesh Hachaim and the Ohr HaChaim.

Nefesh Hachaim

 ואמרו (יומא כ''ח ב') קיים א''א את כל התורה (וכ''א בב''ר פצ''ב ובבמדבר רבה פי''ד. ובתנחומא בהר ובמדרש תהלים מזמור א'). 

לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין. דא''כ לא היו מעמידים ח''ו על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשמתם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחת מכל מצות ה'. ולא היה יעקב אע''ה נושא ב' אחיות ולא היה עמרם נושא דודתו ח''ו. רק מצד השגתם בטהר שכלם התקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכחות העליונים ותחתונים. והפגמים הגדולים והחורבן והריסה ח''ו שיגרמו בהם אם לא יקיימום. וכן נח הקריב דוקא מן הבהמה הטהורה כי ראה והשיג הכח והשרש העליון של כל בהמה וחיה. איזה מהם כח שרשו מצד הקדושה והקריבה. ואיזה מהם כח נפשה מצד הטומאה והס''א ולא בחר בה להקריבה לפניו ית' כי לא ירצה. וזהו ויתהלך חנוך את האלקים. את האלקים התהלך נח. האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו. שפי' אלקים בעל הכחות כולם. היינו שהשיגו ענייני הכחות העליונים ותחתונים וחקות שמים וארץ ומשטרם. וסדרי הנהגתם והתקשרותם והרכבתם ע''י כל ענייני מעשי האדם. וע''פ סדר וענין זה היה כל א' מהם מתהלך ומתנהג בכל עניניו. כפי שראה והשיג התקונים העליונים לפי שורש נשמתו:

לכן כשהשיג יעקב אבינו ע''ה. שלפי שורש נשמתו יגרום תקונים גדולים בכחות ועולמות העליונים אם ישא השתי אחיות אלו רחל ולאה. והמה יבנו שתיהן את בית ישראל. יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו. וכן הענין בעמרם שנשא יוכבד דודתו שיצאו ממנה משה אהרן ומרים:

וזה ג''כ א' מהטעמים. שלא ניתנה התורה לנח והאבות הקדושים. שאם היתה ניתנת להם לא היה יעקב רשאי לישא ב' אחיות. ולא עמרם דודתו. אף אם היו משיגים שכן ראוי להם לפי שרש נשמתם. ובאמת זה היה כל בניית בית ישראל עם סגולה. ותיקון כל העולמות עליונים ותחתונים. כענין מאמרם ז''ל וא''ת קין נשא אחותו. עולם חסד יבנה:

Ohr HaChaim Bereishis 49:3

ראובן בכורי - ...ובכלל איך עבר יעקב על הצווי לא יוכל לבכר את בן האהובה+ ודעת הרמב"ן שהאבות קיימו התורה רק בארץ ישראל, מי גילה לו זאת+ והנכון שקבל התורה משם, שקבלה בקבלה עד אדם הראשון, והוא למדה מפי הגבורה, אך בצווי היו רק ז' מצוות שעליהם נהרגים, ועל השאר אם עשאום מקבלים שכר, והאבות לרוב חביבותם קיימום, חוץ מבמקום שהיו רואים ההצלחה הבאה להם חוץ מריוח המצוה, כגון יעקב בנשאו שתי האחיות. ומה גם אם עשו הכל על פי הדבור, וכהרמב"ם בהלכות דעות, שאם אמר נביא לעבור על דברי תורה בהוראת שעה שומעין לו. 

I also saw in Reb Elchonon in Bava Basra that he says it was through nevuah. Kovetz Shiurim BB number 54.

ואף דקיי"ל כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ועיין בשטמ"ק פ' החובל פ"ז בשם המאירי היינו היכא שגם לאחר מתן תורה אינה מצווה כגון היושב בסוכה בשעה שהגשמים יורדים אבל אם המעשה היא מעשה מצוה אלא שהאדם הזה לא נצטוה אין זה נקרא הדיוט אלא מקבל שכר כאינו מצווה ועושה כמו נשים במ"ע שהזמ"ג שמברכות עליהן ואין בזה משום ברכה לבטלה לדעת ר"ת וכן האבות קודם מ"ת שידעו בנבואה שעתידין ישראל להצטוות בהן ומה"ט לא תיקשי מצטער היושב בסוכה למה אינו עובר בבל תוסיף כמו הישן בשמיני בסוכה אלא דכיון דמצות סוכה תשבו כעין תדורו וישיבת מצטער אינה כעין תדורו אין זו מעשה מצוה כלל ולא שייך בל תוסיף אלא היכא שעושה מעשה המצוד כהלכתה רק שאינו מצווה וכך כתב ריא"ז פ"ד דר"ה דמשו"ה אשה המניחה תפילין אינה עוברת בבל תוסיף דהוי כמו איש המניח תפילין ברגלו ולסברא זו נראה דליכא מעשה מצוה כלל כשמנחת תפילין וא"כ אסור לה לברך כדעת הרמב"ם ולא כדעת ר"ת וגם שייך בזה לומר נקרא הדיוט כמו במצטער היושב בסוכה אבל דעת רש"י עירובין צ"ו דעוברת בב"ת וכן היא דעת מז"ה שהביא בשלטי גבורים בפ"ד דר"ה אבל דוקא במכונת למצוד דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה ואשה כיון דלא מיחייבא הוי כשלא בזמנו כמ"ש תוס' עירובין צ"ו אמנם מדתנן מפרנסין עניי עכו"ם מפני דרכי שלום משמע דאי לאו דרכי שלום ליכא שום מצוה וצ"ל דהוא דוקא בישראל אינו מצווה לתת לעכו"ם דקראי דכתיבי בישראל איירי לתת לאחיך אבל מצות ב"נ על הצדקה היא לתת גם לעכו"ם 

So: the bottom line is that this is a machlokes tanaim between R Shimon and R Levi, and among the achronim between the Ohr HaChaim/Reb Elchonon and the Nefesh HaChaim, and the Ohr HaChaim is like the Mabit. It could be that the Rambam/Ramban/Chinuch would say like the Nefesh HaChaim, because if the reasons of mitzvos are evident to one whose yetzer hara does not mislead him, the Avos, who had purified themselves completely, could very well have discovered all the mitzvos on their own.

UPDATE, 2018
I just heard from Rav Harvey Zupnik about the Kedushas Levi's pshat. He says that when a person is sufficiently purified and sheds the limiting bonds of the physical world, his limbs' correspondenve to their mitzvos becomes evident. Avraham Avinu and Klal Yisrael by Sinai were so purified that the mitzvos became as evident to them as the form and function of our limbs are to us.
He says that the Alshich says something similar. I haven't looked for the Alshich yet.

Kedushas Levi, Megilla 12, Kedusha Rishona.

ונראה כי צריכין להבין מה שקדמו ישראל עשיה לשמיעה האיך עושין קודם ששומעין אפס נ"ל כי צריכין להבין על מאמר הגדה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דהנו וצריכין להבין מה טובה היה בקרבנו הר סיני בלתי קבלת התורה ונראה שאמרו חז"ל (יומא כח:) קיים היה אברהם אבינו ע"ה כל התורה אפי' ע"ת עד שלא נתנה והנה צריכין להבין מאין ידע אברהם אבינו ע"ה התורה עד שלא ניתנה אפס הנה ידוע כי הרמ"ח מצות עשה כנגד הרמ"ח אברים הרוהני' והשס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידים הרוחניים והמסתכל ברוחניות אברים שלו וברוחניות הגידין שלו הוא משיג הרמ"ה מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה וכמו שאברי הגוף צריכין למזון הגשמיות שלו ולדברים הגשמיים הצריכין לכל אבר ואבר כן האברים הרוהנים צריכין לכל אבר ואבר למצות שלו וכשם שאברים הגשמים א"צ ללמוד אותם הגשמיות שלהם כן כל אבר ואבר הרוחנים א"צ ללמוד אותם כי מעצמם משיגים להמצות שלהם וגם כי האברים הרוחנים ההיות שלהם הם בעצממ המצות עשה והשסאה גידין ההיות שלהם בעצמם שס"ה ל"ת כי הרוחניות הוא דקות השכל ודקות המחשבה והזדככות המהשבות הוא רק המצות נמצא מי שיש לו התפשטות הגשמיות כמעמד הר סיני הוא מדובק באור השכל שלו במ"ע ובמל"ת כי האור השכל אינו רק לקיים מצות עשה ולהזהר מל"ת והפונה ממ"ע ומל"ת הוא נקרא כסיל בפי אדון כל החכמים שלמה המלך ע"ה כי אור השכל אינו רק בקיום מ"ע ול"ת והשכל בעצמו אינו רק להזהר מל"ת ולקיים מצות עשה ולכן קודם שניתנה התורה הקדושה היו יכולים להשיג כל התורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת אפס מה שאנחנו אין משיגיו התורה מעצמנו ומשכלנו הוא מהמת החומריות אשר הוא מסך המבדיל להשיג אור הרוהניות אמנם מי שיש לו התפשטות הגשמיות והתגברות הרוהניות הוא יכול להשיג בעין שכלו מעצמו התורה כי הרמ"ה אברים הרוהנים הם בעצמם מ"ע ושסאה גידים בעצמם מל"ת ולכן אברהם אבינו ע"ה אשר נזדכך החומר שלו השיג מרמ"ה איבריו ושס"ה גידיו שלו הרוחניות של כל התורה כולי עד שלא ניתנ' וזה אשר יסד בעל הגדה אלו קרבנו לפני הר סיני כו' כי הנה נודע שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן כלומר שבהכנת מתן הורה דהיינו בהגבלת שלשה ימים מנשותיהן אשר היו דומין למלאכים ובקרבנות של נערי בני ישראל נזדכך החומר שלהם והשיגו התורה עד שלא ניתנה ולכן אמרו (שבת קמו) במעמד הר סיני פסקו זוהמתן ולא אמרו במתן תורה פסקו זוהמתן שבמעמד הר סיני בעצמו והכנתן למתן תורה נפסקה זוהמתן וכיון שפסקו זוהמתן השיגו התורה שהתורה היא הרמ"ח אברים הרוחנים ושס"ה גידים הרוחנים ונדבק האור השכל באור מצות כי הוא הכל אחד וזה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו כלומר כיון שקרבנו לפני הר סיני אז פסקה זוהמתן והשיגו את התורה עד שלא ניתנה כמו שהשיג אברהם אבינו ע"ה ולכן אפילו לא נתן לנו את התורה דיינו ועיין באלשיך הקדוש על שיר השירים אשר הוא כתב כדברים האלה.