Eikev Devarim 7:12. Escorting Departing Guests - מצות הלוית האורח

Our most interesting Halvayas Orchim experience was in the early seventies when we had to go to Philadelphia to see Doctor Ascovitz. We stopped by Rav Shmuel Kamenetzki's house to say hello - our grandfather and his father were contemporaries in Kelm and remained close after Reb Yaakov left the Talmud Torah. When we left Reb Shmuel's house, he walked us all the way to the train station. How can one forget an experience like that?

UPDATE May 24 2023:

Rabbi Doctor Dovid Greenblatt is a member of my Daf Yomi shiur. When I mentioned the above story, he told me his story about Reb Yaakov that shows that taking the mitzva os halvoyas orchim very seriously is a mesora in the Kemenestzki family.

Reb Dovid, his mother, and his older brother, had a shailah they needed to ask Reb Yaakov. Reb Elyah Lopian's son in law, Rabbi Yosef Vilenski,  got them an appointment. They all drove to Toronto and spoke to Reb Yaakov. When they left, Reb Yaakov insisted on walking out with them to the car, and even opened the car door for Rav Vilenski. Rav Vilenski was very embarrassed, and asked Reb Yaakov to let him open the door himself, but Reb Yaakov refused, saying that he is happy to be mechabed Reb Elyah's son in law. 

We find the mitzva of Halvayas Orchim in Parshas Vayigash, as explained by the Kli Yakar in his re-interpretation of the famous Chazal about the wagons Yosef sent to Yaakov. He explains that the wagons were indeed a reference to the din of Egla Arufa, but specifically because of the connection of Egla Arufa to Halvayas Orchim.

וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו'. פירש רש"י סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, לפיכך וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. ופירושו רחוק מאוד וכי דרכו של רש"י להוציא המקרא מפשוטו לגמרי, שהרי הכתוב אומר אשר שלח יוסף לשאת אותו, ועוד עגלות למה לי די בעגלה אחת. ע"כ אומר אני שגם רש"י הבין עגלות כפשוטו, אך מה שנאמר אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה, הבין רש"י מזה ששלח פירושו לויה, שיוסף עשה לויה לאותן עגלות אשר שלח, שכן נאמר וישלח את אחיו וילכו ואין שילוח זה אלא לויה, ויוסף למד דין הלויה מן יעקב, שכן נאמר (לז.יג) לכה ואשלחך אליהם, וכי אחר שילך ישלחו, ומה היה המקרא חסר אם היה אומר לכה אליהם, אלא שאמר ללותו, ויעקב למד דין הלויה מן אברהם, שנאמר (בראשית יח.טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, פירש"י ללותם, וז"ש וישלחהו מעמק חברון, ששלוח זה היינו לויה, ולמד דין הלויה מעמק אותו צדיק הקבור בחברון, כי אברהם התחיל בלויה ויטע אשל. נוטריקון אכילה שתיה לויה, וכשליוה יעקב את יוסף מסתמא הגיד לו מצות הלויה שמקורה מן פרשת עגלה ערופה, שיאמרו זקני העיר ידינו לא שפכה את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה (סוטה מה:) וכן עשה גם יוסף כשליוה את אחיו מסתמא היה נפטר מהם מתוך דברי הלכה הליכות עולם, להגיד להם דין הלויה אשר בה היה עסוק, וכתיב וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וכללו בזה כל הדברים, הן הדברים שדבר להם בביתו, הן הדברים אשר דבר אליהם כשליוה אותם, ושם דבר עמהם דין פרשת עגלה ערופה. 

The idea that when Yaakov sent Yosef to find his brothers he accompanied him till Chevron is also found in the Baal Haturim  (37:14), 

וישלחהו מעמק חברון. אע"פ שחברון הוא בהר כדכתיב ויעלו בהר ויבואו עד חברון ליווהו עד העמק ומשם שלחו 

The mitzva of לוית אורחים also relates to Parshas Eikev because it is a classic example of עקב תשמעון.  

Rabbeinu Bachay says in the beginning of the Parsha. 

ודרשו רז"ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז"ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהלים מט) עון עקבי יסובני. 

ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז"ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני.

In the second paragraph, Rabbeinu Bachay uses Levayas Meisim as an example of mitzvos that are done with one's feet, by walking, and says that the Torah is warning us that if one would fail to do these mitzvos, he will be punished. 

In the first paragraph, he says that eikev is a general reference to the type of Mitzvos that people are wont to ignore.
Had Rabbeinu Bachay been writing in our time, would have used Levayas Orchim in the first paragraph, because it is a classic example of a mitzva that people trample upon because it seems unimportant -  מצוה קלה שאדם דש בעקביו.  In our time, Levayas Orchim is done about as often as pidyon petter chamor, and with less enthusiasm.  Even though the Gemara in Sota 46b says that it is like Pikuach Nefesh, it is just not done any more.

But the fact is that in the Rishonim you see how important this mitzva is.    

Rambam Avel 14:1-3

1.

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים. ולנחם אבלים. ולהוציא המת. ולהכניס הכלה. וללוות האורחים. ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. לשאת על הכתף. ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן. ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים. עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות:

2.

שכר הלויה מרובה מן הכל. (!)  והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה. מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שנאמר וירא והנה שלשה אנשים. ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים:

3.

כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום. ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה. וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה. הרב לתלמיד עד עבורה של עיר. והאיש לחבירו עד תחום שבת. והתלמיד לרב עד פרסה. ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות:

The Daas Zkeinim on this in Vayishlach, Breishis 32:33, connects the malach's assault on Yaakov with the failure of his children to be me'laveh him.

על כן לא יאכלו בני ישראל. ע"כ לזכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו משל לאדם שהוא חש בראשו תמיד או בלבו ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש או מן הלב כדי שיהיה לו רפואה. ד"א ע"כ שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה לכך אסר להם הקב"ה גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו:

The Moshav Zkeinim in Vayeira (18:16) also says that it is greater than hakbalas pnei Shechina (like the Rambam said) and therefore it is docheh other mitzvos.

(י"ז) וי"י אמר המכסה וסמך וי"י ללמד כשהמלוה מדבר עם הנלוה בדברי תורה מיד שכינה שורה עליו וכן הוא אומר (מ"ב ב' י"א) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וגו' ודורש (תענית י' ב') הולך לשון הלכה היה מדבר 

ד"א לכך סמך וי"י שאברהם הניח שכינה לעשות לוייה מכאן אמרי׳ פטורין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות לעשות לוייה ומכאן פסק דמבטלין תלמוד תורה ותפלה כדי לעשות לויה שהוא פקוח נפש

(Although it's interesting that in the first pshat, he says that when the melaveh talks to the nilveh in learning, the Shechina rests upon him, and then he says that levaya outweighs hashra'as haShechina. Lechoira, according to the first teretz, there's no raya that it's docheh kabalas pnei Shechina, because adderaba, it is gorem kabalas pnei Shechina. So it's not just two pshatim, it's two mutually exclusive pshatim.)

And Rashi in Vayeira, 18:16

ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם 

רש"י

"לשלחם"  ללוותם, כסבור אורחים הם.

I was recently menachem aveil the Gottesman family for the petirah of the Adam Chashuv v'yakar Me'od, Rabbi Moshe Gottesman, a dear friend of the Feinsteins. The sons told me that they once visited Reb Moshe on the Lower East Side, and when they left he walked them to the elevator over their protests - and watched them through the glass as the elevator went down. But Reb Moshe was the exception in this, as in so many other things.

Saying that we don't give it the attention it seems to deserve is not meant as criticism. Even the poskim seem to give it less weight than it seems to deserve.  For example, the Tur and the Mechaber don't bring it down at all!  That needs explanation. Now that we see how important this mitzva is, why did the Tur/Mechaber not mention it? (Even Reb Yeshaya Pick Berlin, in his list of Halachos that the Poskim do not bring down - his "אומר השכחה" - does not mention this, either. Maybe that's because at least the Rambam and the Darkei Moshe do bring it, and he's doing halachos nobody brings down.) It seems from the Tur and Mechaber's omission that this halacha is not considered important any more. 

Why? How can this be?

Before beginning, and with the reality of the diminished observance of this mitzvah in our times in mind, still and all this halacha does not have to be limited to the dead.  You can and should do it with the living, too. As you will see, the Chafetz Chaim strongly encourages people to do this. I advise that you do like Rav Shmuel Kamenetsky, and go the extra mile, or at least walk people a little away from your house when they leave. 

First, we have the Darkei Moshe.  The Darkei Moshe (CM 426:1) says that now people don't expect to be accompanied, so they are mochel. Still, he says, despite that mechila, one ought to do at least daled amos. (I don't know who the Yalkut Mahar'rash is.)

ובילקוט מהרר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות

The Be'er Sheva in Sota 46b has a very different approach:

כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור כו' 

כל דיני לויה כתבן הרמב"ם ז"ל בריש פרק בתרא דהלכות אבל פרק י"ד ה"ב וכן כתבן הסמ"ג בהלכות אבל עשה דרבנן ב' והסמ"ק בסימן מ"ו 
אבל הטור ושאר המחברים האחרונים השמיטן ולא ידענא למה 
ואפשר משום דבזמן הזה אין נוהגין דיני לויה מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה טפי ממה שהיו בימי חכמי הגמרא כמו שכתבו התוס' בפרק בתרא דכתובות קי ב ד"ה הוא אומר גבי הוא אמר לעלות לארץ ישראל כו' שאינו נוהג בזמן הזה שאיכא סכנת דרכים שאין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לויה משום דחייך קודמין כן נ"ל 

This is obviously a docheik, and the Be'er Sheva is alone in this explanation. Besides the Darkei Moshe who says it's just a matter of mechila, here are the Aruch HaShulchan, the Chafetz Chaim, and the Chazon Ish, who all take the opposite position - the Be'er Sheva says we don't do it because it's too dangerous, and everyone else says we don't do it because it's not as dangerous as it used to be. 

The  Aruch Hashulchan is in CM 426:2, where he says 

אם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים ועכשיו לא נהגו בזה מפני שאין הולכין ברגל אלא נוסעים בקרון ואינו נוסע לבדו

and then he brings the Darkei Moshe.

Very similar is the shitta of the Chazon Ish as brought in the עמק ברכה from  Rav Pomeranchik in גמ"ח שבגופו אות ד, that since now there are many travelers on the roads, each one is being melaveh the other, which patters you from being melaveh.  The Chazon Ish is also brought in Rav Sternbuch's Taam Vadaas in Vayeira, Breishis 18:16-17, where he says

 ולדעת רבינו החזון איש זצ"ל שבזמן הזה אין חובת לויה כל כך כיון שברחוב או ברכב מצויים אנשים והם כמלוים לאדם

He also brings it in Parshas Shoftim by Egla Arufa. 

ידינו לא שפכו את הדם הזה (כא, ז).

פירש״י וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דם הם אלא ל א ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.

ושמעתי בשם רבנו החזון איש זצ״ל ביסוד מצות לויה שאינו אלא מפני הסכנה כשהולך יחידי, וכהיום שהדרך שמתלוים עוד אנשים בנסיעה באוטו אין בזה משום חובת לויה, אמנם אצל כמה מגדולי ישראל ראינו שקיימו בעצמם מצות לויה והיו מקפידים מאד על כך, ודעתם שיש בז ה משום כבוד ומטעם הזה נצטוינו בלויה.

The Chofetz Chaim in Ahavas Chesed says that the laxity is based on the fact that it's safer now - but then emphasizes that you better do it anyway.

והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים. 

אך יש לומר, דשם קאי על עקר לויה, דהינו, שלא ילוו אותו כלל, מה שאין כן לשעורין הללו. וסמך לדבר זה ממה דאיתא שם בגמרא, דרבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ועל כרחך משום דמחל לו על היתר. ועוד היה נראה לי לומר, דמה שכתב הרמב''ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו'. הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסמנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים; אבל במקומותינו, שהדרכים מישבים וגם הם מסמנים, אין בכלל זה. ועקר סברא זו למדתי מספר 'עיון יעקב', עין שם. אבל כל זה הוא רק ללמד זכות על העולם, במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת; אבל חלילה לפטר עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מגמרא משמע, שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות, כי אש''ל ראשי תבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. [ושמעתי, שהיה מעשה במכניס אורח אחד, ששלט אש בנכסיו. ותמהו העולם עליו, על מה לא הגנה עליו זכות מצותו ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל; ואכילה ושתיה ראשי תבות 'אש'. ורצה לומר, שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם 'אשל' אינו מנח, אלא אם כן השלימה כראוי]. ובפרט אם הלויה היא לתועלת, להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה. וכמו שכתב במהרש''א (בסוטה שם), דאף דמצוה ללוותו בכל גוני, מכל מקום עקר לויה היא להראות להמתלוה את הדרך, שלא יכשל בה, עין שם. וזהו מה שסימתי בפנים. 

My עשה לך רב וקנה לך חבר Harav Shimon Kalman Goldstein, (who should get a mazal tov, because he's probably finishing his fifty first sefer, which, like the other fifty, he will not publish,) told me something he heard from the Satmerer Rov at Shalosh Seudos of this week's parsha many years ago in Williamsburg. The Rov brought the passuk (Tehillim 49:6)

למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני 

He said in the name of his grandfather that Dovid HaMelech was worried that when he comes to the Olam Ha'emes he will find out that he will be punished for עון עקבי. What is עון עקבי? He explained that it refers to the mitzva of Levayas Orchim, a mitzva done by walking. Dovid Hamelech certainly was mekayeim that mitzva. But the problem is that being melaveh someone benefits them because your mitzvos go along with him and protect him, you are sending malachei rachamim along with the traveler to protect  him.  BUT, he said, that's only true IF the melaveh is a tzadik and sends zechusim. If the melaveh is a rasha, he's not doing the traveler any favors, he's not sending malachei rachamim, he is sending malachei chavalah, which the traveler does not need. Dovid HaMelech was afraidi that he would be punished for his levayas orchim if it turned out to hurt the people he was trying to help.

The Satmerer then said that this is the reason we do not do Levayas Orchim in our time - because we are risking harming the traveler instead of helping him. Who knows what kind of malachim you're sending with him! So it is better to just let him go on his own. This is why we don't do levaya bizman hazeh.


The idea that levaya means you're sending malachim with the traveler is actually in the Maharsha in Sota, who says that besides the importance of levaya on a lonely and dangerous road, there is a segula benefit from levaya even in the city streets, because the melaveh's malachim go with the traveler.

 ומיהו ודאי גם בעיר שייך לוי' אפי' בד' אמות גם אם לאו יחיד הוא והוא ודאי דבר סגוליי שהמתלוה ניצל מהזיקא דמטא לידי' כיון שהתחיל ללוותו ד"א גם בעיר הרי כוונתו ודעתו להצילו בדרך ומחשבתו ורצונו מהני לי' לחבירו בכל הדרך להצילו ע"ד רצון יראיו יעשה או שמלאכיו של המלוה גומרים מחשבתו ורצונו לילך במקומו עם המתלוה ולהצילו מהיזוק 

This is the pshat in the Gemara there that 

אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק

Aaay, you're going to ask, but what do the Mahrsha do with the Gemara in Sotah that says that בשביל ד' פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ד' מאות שנה ?  Pharaoh was not a tzadik gamur, but still  we see that his levaya of Avraham was a great zechus? 

On this Harav Goldstein showed me the Keren Orah that explains what the pshat is with Pharaoh's halvayah.

בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו וכו' והענין כי המלוה את חבירו מגביר כחו על המתלוה והמתלוה ניתן תחת רשות המלוה ובשביל זה ניתן הכח לפרעה להשתעבד בבניו של אברהם מפני שליוהו לאברהם והמשיך כחו ורשותו לשלוט בזרעו ויש לפרש בזה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה כו' כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה כי ביציאת ישראל ממצרים שילחם פרעה וליוה אותם וזה היה קצת צרה כי תכלית צאתם היה להפרד מתחת יד מצרים והוא בשלחם ולוותם חזר והגביר עליהם כחו ורשותו ולזה לא נחם כו' כי אמר כו' פן ינחם כו' ויסב כו' דרך המדבר ים סוף כו' וכאשר ראו בני ישראל כי מצרים נוסע אחריהם נתייראו אולי יעמוד לו כח הלויה לשלוט בם ח"ו ואמר להם משה מפי הגבורה התיצבו כו' כי אשר ראיתם את מצרים עד הנה לא תוסיפו לראותם כו' כי על הים נשבר כח פרעה לשברי שברים ונתפרדו זמ"ז עד עולם 

So despite the absence from the Tur and the Mechaber, and even from the Omer HaShikcha, you really should be careful to do Levayas Orchim. 

True, according to the Satmerer, there is a risk involved - maybe you're sending malachei chavala!  If you're worried about that, I recommend that you say a dvar Torah as you walk with the traveler. Torah is meigin. (Sota there on 46b- 

אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.)

Rav Sternbuch in Parshas Shoftim 21:7, which we mentioned above, also mentions this idea, without citing the Maharsha.

ונראה בזה שמכבדו ומלוה אותו מגלה שחפץ ביקרו, וזה גופא סגולה שלא ינזק בהלכו בדרך, כי נמצא המלוה אותו קשור עמו ומיצר הוא בצערו. ואין הקב״ה מביא עליו נזק אם לא נגזר גם על מלווהו שיצטער, כי משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו, ונמצא במה שמלוה אות ו ומראה לו חיבה מצילו מן העונש.

Rav Betzalel Stern, in his B'tzeil HaChochma (4:34) brings the Maharsha and brings many rayos to the yesod. He also brings an interesting explanation for the segula of levayas orchim from the Shlah Hakadosh.

עיי׳ בשלה״ק (מס׳ חולין דף קי״ז מדפי הספר) שכ׳, סוד לוי׳, אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם וכו׳ והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה כל הדרכים בחזקת סכנה וכו׳ לכך באה מצות לוי׳, ולוי׳ לוית חן והכוונה שנשארים בעיר מלוים אח היוצא ומעוררים החיבור כלומר עדיין אנחנו מחוברים כשם שאנחנו בני העיר כך אחה כמונו ומעוררים בזה החיבור שלמעלה דהיינו מצד נשמות, שאף שהגופות נפרדות מ״מ בשרשם מחוברים ואז וכו׳ לא ניזוק היוצא חוצה וכו׳ עכ״ל. 

The Maharal in Nesivos and Agados says something similar, that by accompanying the traveler you are being mechazek his Tzelem Elokim, and a person with a Tzelem Elokim is safe from mazikim.


Here's a slight kulah, even though I don't see how the lomdus works. Rav Ephraim Greenblatt in the Rivevos 6:414 says that you can do Halvayah with a shaliach, and his proof is from Pharaoh's levaya of Avraham. 

 מצות הלוית האורח 

בסוטה יף מ״ו ע"ב מבואר הפסוק הזה ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו א"ר יהושע בן לוי בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד כבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וגו' ארבע מאות שנה וביאר הדברים בחומש תורה תמימה בלשון זה אין הכוונה דעיקר השעבוד ר מאות שנה הי׳ בשביל ההלויה דהא אברהם לא חטא בזה מאומה ועוד דעיקר הסבה מהשעבוד מבואר לקמן בפרשה (י"ד י"ד) אלא ר"ל שזכה פרעה ונשתעבדו לו ולא למלך אחר וע' בחא"ג ומה שתפס המספר ד' פסיעות הוא משום דעיקר מצות הלויה היא ד' פסיעות ד' אמות 

והנה מבואר מכאן דהלויה ע"י שליח הוי כמלוה בעצמו שהרי פרעה לוהו לאברהם ע"י אנשים וקרי לי' הלויה וכן יש להביא ראי׳ לזה מאגדה דב"מ פ"ו ב' כל מה שעשה אברהם להמלאכים בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו וחשיב שם בשכר שאברהם הולך עמם לשלחם וה' הולך לפניהם ואי ס"ד דמדינא מחויב בעצמו א"כ מאי רבותי' אלא דמדינא רשאי ע"י שליח והוא לגודל חביבותי' לאורחים הלך בעצמו ולכן קיבל שכר ולא ראיתי להפוסקים שיעירו בזה והנה הערתו גדולה מדוע לא הובא הדין דבשליח אפשר לקחם מצות לויה ועוד קשה דהעולם לא נוהגים ולא נזהרים במצות הלוית אורחים וככר העיר כזה בעמק ברכה עמוד קל"ה וכתב וז"ל והגאון בעל חזון איש אמר לי שאפשר דחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי אבל כהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד נעשה כל אחד לויה לחברו עכ"ל 

I want to add that even according to Harav Greenblatt that you can do levayas orchim with a shaliach, you're not mekayeim halevayas hameis with a shaliach, because the shaliach has the same chiyuv as you do, and his kiyum can't be misyacheis to two people. I was wondering why that would not apply to Orchim, but I guess that if it's not the shaliach's orei'ach, he has no chiyuv, so I can send him to do my mitzvah.

NOTE - 

Above I brought the Maharsha that says that besides the natural logic that accompanying a man on the road enhances his safety, there is also a segula component, that walking with him as he begins his travel helps him in some supernatural way. I wonder if this explains the difficult Gaon (Aderes Eliahu Devarim 1:12) that says that 
ילכו זה ביקור חולים מפני שבכל המצוות ההליכה אינה תכלית המצוה אבל כאן ההליכה עצמה היא המצוה
In several posts (2013 and 2008) I speculated about the basis for the Gaon's words, and how it relates to the general issue and application of Schar Psiyos. Many achronim say that the Gaon is based on the idea that the Shechina is above the head of a choleh, so walking to visit the choleh is akin to walking to Shul, which puts it into the category of schar psiyos mei'almanah (Sotah 22a.)
But with the Maharsha in mind, I think we can say that the Gaon is telling us that based on the passuk (in Shemos 18:20,  את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ,)  that contrasts ma'aseh with halicha, we see that the Maharsha's idea that the halicha itself is what's helping, then the same is true by bikkur cholim.  ילכו בה is referring to the halicha itself, because the halicha itself is beneficial.  Just like the Maharsha says that by levayas orchim, the act of walking daled amos with the guest, even in the city, provides protection, so too we can say that by bikkur cholim, the act of walking towards the house of the choleh provides a refuah segulis. So the walking by bikkur cholim is not merely a hechsher, it is the mitzva itself, ההליכה עצמה היא המצוה, the walking itself is effective באופן סגוליי.  So the passuk עקב תשמעון teaches us that there are mitzvos where although the walking seems to be no more than a הכשר, that's not really true. 

ההליכה עצמה היא המצוה

Vayishlach. What Does a Bracha or a Promise from the Ribono shel Olam Mean? Reb Doniel, Reb Moshe, and Reb Chaim Kamil.

Here are three very very different ideas about what a Bracha from the Ribono shel Olam means. The first is from Reb Doniel Movshovitz, head of the Talmud Torah in Kelm. The second is from Reb Moshe. The third is from Reb Chaim Kamil, Rosh Yeshiva of Ofakim. I believe that Reb Moshe's approach is the strongest, and incorporates both of the others.
The sentences stating the essential ideas are highlighted, but this is not a sound-bite kind of dvar torah.


I originally found the quote from Reb Doniel in Pninim Mishulchan Gavoah on Vayishlach.  I didn't believe it when I saw it in the Pninim, but it's true.

The sefer, Daas Mikra, is from a R Shmuel Shechter, a talmid of R Yeruchem and Reb Doniel.  (There are only two volumes by this name, on Lech lecha and Vayeishev.  I don't know what the relationship is between the two volumes by R Shechter and the full Tanach with the same name by R Kill/Chill put out by Mosad HaRav Kook.)  In the haskama from Reb Noson Vachtfogel he talks of the time the two of them spent by Reb Yeruchem in the Mir and by Reb Doniel in the Talmud Torah in Kelm. So we can accept the sefer's veracity.  He introduces the sefer with the words

רוב הדברים רובם ככולם קבלתי מרבותי הגדולים מרן רבינו ירוחם הלוי זצ"ל ממיר ומרן רבי דניאל זצוק"ל הי"ד מקלם

What I first found is in the introduction in the volume on Vayeishev. Please note his use of the passuk from Koheles "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"

ואל תאמר מי אני ומה לי ולחידושים בתורה. לפי שאם קטן אתה בעיניך הלא עליך לדעת כי ״ראשית״ אתה ועליך נאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה ירמיה ב הלא אתה זכית לעמוד במעמד הנורא והנכבד כהגלות עלינו מלכנו בהר סיני ונתן לנו את תורתו וזכינו כל אחד מאתנו לקבל שם את חלקו המיוחד בתורה 

וכך שאל פעם מרן רבי דניאל זצול"ל על הפסוק ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וכו' הקטנים עם הגדלים מהו הבאור של הקטנים עם הגדולים הלא אין ערבוביה בישראל ולעולם יש סדר וקטנים לחוד וגדולים לחוד ולכל אחד מחיצה לעצמו וכך ענה ראש וראשית הבאור הפשוט שזאת היתה דרכו בקודש להקדים תמיד את הבאור הפשוט לפי שאין שום דבר יוצא מידי פשוטו שכאן הוא היסוד שלא כמידת כשר ודם מידתו של הקב"ה במתן שכר הברכה והשכר מן השמים לא באים לאדם כהשוואה בינו לבין רעהו אלא מידת הקב"ה היא שכל אחד מקבל שכרו וברכתו לפי הכוחות שלו ולפי מה שהוא בן אדם ובן עליה ולכן הקטנים אם מקיימים הם כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה קהלת ט אז הברכה והשכר שלהם הם כמו אצל הגדולים ואח"כ הוסיף את הבאור שלו שכאן הוא הענין של כי לא יטש ה' עמו וגדולתו לא יעזב תהלים צד שלעולם לא ישארו בני ישראל בלי בני תורה גדולים יהיה מה שיהיה ואפילו כשיבואו זמנים או תקופות שלא יהיו מצויים בני תורה גדולים בישראל אז הקטנים יזכו ויהפכו לגדולים והביא על זה מאמרם של חז"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש אבות ב ה ושאל אם אינו איש מה מועיל השתדלות והשיב שמלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא ובמלכותא דארעא כשזבובים למי שהוא אז אפילו אם הוא עומד כבר על הגרדום מורידים אותו מן התליה ואז על ידי השתדלות נעשה הבטן ממש לגדול וזהו הבאור כפסוק ה' זכרנו יברך יברך וכו׳ הקטנים עם הגדולים עד כאן באורו של מרן רבי דניאל זצוק"ל 

(Coincidentally, the Mosad Harav volume of the set with the same name, Daas Mikra, on Vayishlach, brings Tos Yev 50a dh Teida that havtochos to neviim is "what will happen if you don't sin."  Unfortunately, that's the opposite of what Tosfos means.

His words:

באשר להבטחות שהבטיח לו ה' כבר אמרו חז"ל שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה [בר"ר עו ב] ועי׳ תוס׳ יבמות נ ע"א ד"ה תדע אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא  ופירש הרמב״ן כי צדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה

Here is the Tosfos.

תדע שהרי נביא עומד - וא"ת והלא אם לא התפלל חזקיהו על עצמו היה מת והיתה נבואה בטלה אלא ע"כ אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא א"כ היכי מוכח מכאן דמשלו הוסיפו לו אפי' לא הוסיפו לו משלו וחיה כבר כל שנותיו שנגזרו לו מה שלא נתקיימה הנבואה לפי שחטא ואילו לא חטא ונשא אשה בשנים הראשונים היה מוליד ואר"י דשמא הדורות נגזרו להוולד באותו הזמן ובאותו הפרק שהם נולדים ובשני התוספת נגזר לו להוליד מנשה

(I'm sorry to say that he doesn't understand the Tosfos. Tosfos means exactly the opposite. Tosfos is saying that this seems to be the case, but that it would contradict the whole point of the Gemara, so it's obviously not true. Again, proof that some things aren't sound-bites.)

Then  he says this:

ואמר ר"י אליצור י"מ עמנואלי ״ספר בראשית הסברים והארות״ ת"א תשל"ז עמ' 427 הבטחת ה' היא רק אתגר לפעולה, היא קריאה לאדם להחלץ למעשים ולצפות שה' יברך את מעשיו 

but I have no idea who it is that he's quoting.)

Then I found it.  It is not in Vayishlach. It is in the volume on Lech Lecha.
Page tes zayin, 25 on Otzar.

ז ״וירא ה' אל אברם״ זכה א"א לגלוי של נבואה בקנין הארץ ״ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת״ לפי שראויה היא אך ורק לבעלי אמנה ותיכף כשקבל את ההבטחה מאת הקב"ה התחיל אברהם אבינו מיד בעבודה להגשים ולבצע את ההבטחה הזאת על ידי מעשיו הוא ולכן ״ויבן שם״ בבינה יתרה ״מזבח לה׳״ להקריב קרבנות שהסוד של קרבנות הוא בדבקות בהשם (מפי ר׳ אהרן קוטלר) ״הנראה אליו״ הודיה על נבואת ד ד הבטחת האדץ והבטחת בנים שיהיו ראויים לה דש"י וב"ד ה ויעתק משם ההרה מפדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי

In the notes there #41

כאן אנחנו מגיעים ליסוד הגדול במעשה האבות שקבלתי מפי מרן ר׳ דניאל זצוק״ל המקיף כל פרשיות מעשה אבות ביצירת עם ישראל 

והוא שלמרות כל ההבטחות שהאבות קבלו מאת הקב"ה לא היו סומכים על ההבטחה אלא היו עושים כל מאמץ לבצע ולהגשים את ההבטחה להוציאה אל הפועל במעשיהם הם הרי אמרו חז״ל [בר"ר עו ב] שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה ועוד אמרו על ויירא יעקב מאד רבי יעקב בר אידי רמי כתוב הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך [כח טו] וכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו [לב ח] אלא מתיירא שמא יגרום החטא [סנהדרין צח] 

וכך אמר מרן רבי דניאל זצוק"ל שאין הבאור כמו שרגילים ״שאין הבטחה לצדיק רק בגלל שמא יגרום החטא.״ הבטחה לאדם מאת ה' הבאור הוא, ראשית, גלוי מאתו ית' שיש בכוחו של האדם הזה להשיג את הדבר הזה. ושנית, שאם יעשה האדם בזה כל מה שביכלתו להשיגו בדרך ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״ [קהלת ט י] ולא יתרשל בשום פנים אז יזכה לסיעתא דשמיא מיוחדת באותו דבר. 

אל יעלה על הדעת שעל ידי הבטחה לבד הרי הדבר כמו מונח בקופסה 

לכן מה שאנו מוצאים שהאבות פחדו כל כך שמא יגרום החטא קרוב הדבר שהכוונה בעיקר לחטא הזה שאולי לא עשו כל מה שהיה ביכלתם לעשות לפי מדרגתם הם לקיים כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה זהו הבאור הפשוט והאמיתי במאמרם שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. 

וכך המשיך מרן זצוק"ל את דבריו היות שיסוד הבריאה הוא עולם חסד יבנה [תהלים פט] שרצה הקב"ה להטיב עם ברואיו ומצד שלמותו ית' הטבה שלמה שלא יקבל האדם את שכרו כנהמא דכיסופא בתור מתנת חנם לכן יסוד היסודות הוא מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג לח] אלא הכל נמסר לבחירתו של האדם ותלוי במעשיו ובמחשבותיו לטוב ולמוטב - לטוב, כמו שנאמר תנו עז לאלהים [תהלים סח] ולמוטב, כמו שנאמר צור ילדך תשי דברים [לב יח] מתישין כחו מלהיטיב לכם [רש"י וספרי שם] את עולמו ברא הקב"ה במצב של בכח כמו שנ' אשר ברא אלהים לעשות ועל האדם להוציא את הכל מן הכח אל הפועל זהו באור הבטוי בהרבה מקומות שהאדם נעשה שותף להקב"ה ולא סתם שותף אלא כמו שאמרו [זוהר פרשת בא] על הפסוק "תנו עז לאלהים" כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן, כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא, וכד עבדין עובדין דכשרן, יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא. 

ולכן תיכף אחרי הבטחה מאת הבורא לצדיק אנו מוצאים מאמץ של פעולות ומעשים מצדו להגשים את ההבטחה ולהוציאה אל הפועל 

וגדול כלל זה במיוחד במעשי אבות לפי שהאבות הם היוצרים והיסוד של כלל ישראל (ראה הקדמה כללית לפרשה זו והערה באות ב שם) כל מה שהאדם יותר יסודי הוא יוצר יותר גדול לכן רואים יסוד זה בעליל במיוחד בפרשיות אברהם אבינו כמו שיבואר בהמשך הפרשיות לפי שא"א הוא יסוד היסודות של כלל ישראל כמו שאומר הנביא שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה חחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וכו' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה [ישעיה נא] 

וא"ת במה נקרא א"א אחד הלא האבות הם שלשה [ברכות טז]  לפי שא"א הוא יסוד היסודות ולכן בזכותו נזכה כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה 

ע"כ תוכן דבריו המופלאים זצוק"ל וכדאי להזכיר כאן שהיסוד הגדול הזה נזכר בספרים הק' בשם התערותא דלעילא והתערותא דלתתאה השמים שמם לה' זוהי התערותא דלעילא והארץ נתן לבני אדם זוהי התערותא דלתתאה אחרי שבא משה והורידה למטה שנאמר עלית למרום שבית שבי [תהלים סח] והתורה לא בשמים היא [דברים ל יב ב"מ נט] ההתחלה כמו ההכרעה כבר נתנו לבני אדם ולכן כתוב ראשונה ״תנו עז לאלהים״ [תהלים סח לה] ואחר כך ״אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים״ [שם בפסוק לו]

(The weakness in R Doniel's pshat is that the Medrash says אין הבטחה לצדיק בעולם הזה and according to him it applies universally, not only to a tzadik.)

Contrast this with the Dibros Moshe in Parshas Eikev. Before quoting Reb Moshe, it's important to see the Medrash he is talking about: The Medrash about the four kings is also in Medrash Eicha 4 13

 ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא, יהושפט וחזקיהו. 

דוד אמר (תהלים י"ח) ארדפה אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן. הדא הוא דכתיב: (שמואל א' ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם מהו למחרתם? רבי יהושע בן לוי אמר: לשתי לילות ויום אחד. והיה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים. כמה דתנינן תמן: על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים. הדא הוא דכתיב: (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו'. 

עמד אסא ואמר: אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה. שנאמר: (ד"ה ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד. "לפני אסא" אין כתיב כאן, אלא, "לפני ה' ולפני מחנהו". 

עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (שם כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. 

עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'.

Here is what Reb Moshe says.

ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי וגו׳ וזכרת את ה׳ וגו׳ (ח׳ י׳ז) חזינן מהד׳ מלכים דוד ואסא ויהושפט וחזקיה בילקוט רמז קסג על פסוק ארדוף אויבי בשמואל שצריך לידע כי האדם בכל מעשיו צריך רק שהשי"ת יצליח  מעשיו ועבודתו הוא רק משום שאינו זוכה שיתן לו השי"ת בנקל  וכדאמר רשב"א סוף קידושין מימי לא ראיתי צבי קייץ אלא שהרעותי מעשי.  ולכן והקרא בפ' עקב מגנה מאד מחשבה דכחי ועצם ידי עשה את החיל הזה וכ"ש במלחמה.  ולכן בדורו של דוד שכלל ישראל היו צדיקים גדולים ובעלי בטחון ידעו זה,ולכן התפלל שירדוף וילחם עמהם בנשק וכל עניני המלחמה וישיגם וינצחם וידעו כל ישראל כי השי"ת עשה הישועה אבל אסא בדורו שלא היו כל כך בעלי בטחון היה ירא שאם יעשה מלחמה דהיינו שירדוף וישיגם וינצחם יאמרו ח"ו שכחם עשה זא לכי בקש מהשי"ת שהוא רק ירדוף ויעשה נס שיפלו חללים אף קודם שהשיגם ויהושפט שהיה חושש מדורו שנתקטן באמונה אמר שגם לרדוף הוא ירא שמא יאמרו שהם נצחו מעצמם לכן התפלל שהקב"ה יכם והוא רק יאמר שירה וחזקיה ירא גם לומר שירה שמא ח"ו יאמרו שזה עזר מעין סגולה ולכן אמר שאין בו כח אף לומר שירה וכ"ש בדורינו שקטני אמנה נתרבו שהיינו צריכים רק לנסים אולי יבינו שהשי"ת עשה זה וכן ב"ה נתקיים שעשה הנצחון על הערביים המרובים ללא ערך וגם נעזרו ממלוכה גדולה להרבה עניני נשק כבזמן הזה יותר הרבה ממדינתנו בא"י ורק בד' ימים נצחו את כל עמי הערבים ומצרים מיום ב' עד יום ה' ומקוים אנו שישלח מלך המשיח בקרוב ויכירו כל ישראל כי ה' איש מלחמה 

And finally, from Rav Kamil. He takes the starts out on the same path as Reb Doniel, but turns to the side and says that the requisite effort is Tefilla, not strategy and physical effort.  Which turns the whole thing upside down.

מספר ״אמרי חיים״ מר׳ חיים הכהן קמיל, ראש ישיבת אופקים. כתב וערך ירמיהו ורון

א כתיב בריש פרשת וישלח [על אותה השעה שיעקב אבינו עמד להפגש עם עשו שהלך לקראתו וארבע מאות איש עמו] ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו׳ ]ל״ב ח] 

ואיתא במדרש חז ל הובא בילקוט שמעוני וישלח רמז קל א וכעין זה איתא במדרש רבה ע ו א שני בני אדם הבטיחן הקב ה ונתייראו הבחור שבאבות המובחר שבאבות רש י והבחור שבנביאים הבחור שבאבות זה יעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה תהילים קל ח ואמר לו הקב ה הנה אנכי עמך וסוף נתיירא ויירא יעקב הבחור שבנביאים זה משה שנאמר לולי משה בחירותהילים ק ו ואמר לו הקב ה כי אהיה עמך ונתיירא ויאמר ה אל תירא את עוג מלך הבשן במדבר כ א מכלל שנתיירא וכו ויירא יעקב מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה עכ ל 

כלומר שיעקב אבינו נתיירא למרות שהקב"ה הבטיחו שיהא עמו וישמרהו משום שלא מובטח לצדיקים שיתקיים בעולם הזה מה שהובטח להם ועל כן יעקב אבינו התפלל ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי וגו הצילני נא וגו ל ב י י ב וכתב הספורנו וז ל הזכיר בסדר שבחי המקום וחסדיו ובהזכיר זכות אבות כסדר אנשי כנסת הגדולה בתחילת י ח ברכות עכ ל כלומר שיעקב אבינו סידר תפילה כסדר גודל תפילת העמידה הגם שכבר הובטחויצא כ ח ט ו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו והטעם בכל גודל התפילה הזו משום שאין ודאות לקיום ההבטחות לצדיקים בעוה ז ועל כן נתיירא יעקב מאוד ועמד בתפילה לפני הקב ה 

]ודברי המדרש הללו דלא כדברי חז"ל בגמ' ברכות דף ד דדרשה הגפ שם ויירא יעקב מאד אמר יעקב אבינו שמא יגרום החטא דלדברי המדרש יעקב אבינו נתיירא משום שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה ולא מחמת גרם החטא 

ב ונראה לבאר את ענין זה דהרי איתא במדרש הובא בילקוט שמעוני נשא רמז תשי"ד בברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים עכ"ל ופירוש ענין השותפות שהקב ה נתאוה שיהא לו עם ברואיו מתפרש לכמה ענינים אחד מהם הוא כח תפילת האדם שכביכול הקב"ה מתאוה שתהא לו שותפות בהנהגת העולם על ידי תפילת האדם דהיינו שהעולם יתנהל על פי התפילה ועל כן למרות שניתנו הבטחות לצדיקים מאת הקב"ה בכל זאת יש חובה וצורך בתפילה ולולא כך אין ודאות שיתקיימו ההבטחות ועל כן הצדיקים מתייראים ומתפללים לפני ה למרות ההבטחות שניתנו להם 

ג וכיסוד זה מצינו בכמה דוכתין 

דאיתא בגפ בבא קמאדף נ תנו רבנן מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונהשעדיין היא ראויה לחיות בתוך המים רש י אמר להם שלוםתעלהרש י שניה אמר להם שלום שלישיתשהיה ראוי שתצא נפשה בשהיה במיםרש י אמר להם עלתה וכו אמרו לו נביא אתהבתמיה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בולחפור בורות לעולי רגלים רש י יכשלו בו זרעובתמיה אמר רבי אף על פי כן מת בנו בצמא 

והקשה תוס' ד"ה דבר מנין היה לחז ל ודאות בסברא זו שדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשלבו זרעו הרי לבסוף חזינן שאכן מת בנו של נחוניא בצמא ותירץ תום דמכל מקום באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל עכ ל דהיינו שענין נפילה לבור הוא אותו דבר בו נצטער נחוניא שהרי חופר השיחין היה ועל כן בודאי לא יכשל בו זרעו אך על דבר הצמא למים אין זה ממש אותו דבר שנצטער בו אותו צדיק ועל כן אין את אותה ודאות

 אמנם בשיטה מקובצתשם ד ה יכול כתב לישב את שאלת תום באופן אחר שכתב השיטמ"ק לבאר את דברי הגג אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו בתמיה וז ל השיטמ"ק כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב ה והוא דבר שנצטער וכו והסכים הקב ה לדברי וכו וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא עכ ל 

ומבואר בדברי השיטה מקובצת שגם באופן שנפלה בתו של נחוניא לבור וגם באופן שבנו של נחוניא צמא למים היה קיים אותו החשבון שבדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו לגזרות שאין דבר צמאון בנו של נחוניא כאותו דבר ממש בו נצטער אותו צדיק ובכל זאת הוצרכה תפילה לפני ה להצלה ומכיון שבזמן שבנו של נחוניא צמא לגזים לא נאמרה תפילה בענין הצלתו על כן לא הועילה הטענה דבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו דהגם שעצם החשבון קיים גם ללא שיאמרוהו אך יש צורך בתפילת האדם בה תאמר הטענה הזו לפני הקב ה ורק כך תצמח הישועה 

וכך היא המידה שהנהגת העולם תלויה בתפילת האדם ולמרות שקיימות הבטחות לשמירה ולמרות שיש חשבון אמת להצלה כדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו אך בכדי שיהא קיום להבטחה ולהצלה צריכים וזקוקים לכחה של התפילה שהרי כל המעשים בעולם נפעלים רק דרך תפילת האדם 

ד וכן מצינו בראשית הבריאה שאחרי שהקב ה ברא את עולמו עדין המתין לתפילת האדם כדכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה ב ה ופירש רש י ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו עכ ל 

הא קמן שלמרות שהגשמים הם צורך קיום העולם בכל זאת לא ירדו הגשמים כל עוד לא היה מי שיתפלל על ביאתם דרק דרך מבוא התפילה מונהג העולם 

ה וכענין זה מצעו בגג ברכותדף ז דדורשים חז ל שהקב ה מתפלל ומאי תפילתו אמר רב זוטרא בר טוביה יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מידותי ואתנהג עם בני במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדיף ואח כ הביאה הגט ברייתא ובה מעשה ברבי ישמעאל בן אלישע שנכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת ואמר לו הקב ה ישמעאל בני ברכני ואמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו ופירש רש י שהנענוע בראשו הוא כעין סימן על הודאה שהקב"ה מודה לדברי רבי ישמעאל בן אלישע וכעונה אמן על ברכתו 

ומביאור המהרש"א משמע שענין בקשת הקב ה מרבי ישמעאל ברכני הוא ענין תפילה שהקב ה מבקש מרבי ישמעאל שיתפלל לפניו ית והיתה זו אותה תפילה שהקב ה מתפלל כדהביאה הגנו לעיל עכת ד המהרש"א וחזינן מהכא שלמרות שתפילת רבי ישמעאל בן אלישע נאמרה באותה מטבע לשון בו הקב ה בכבודו מתפלל בכל זאת הקב ה מתאוה כביכול לתפילת האדם כדאיתא בגנו שם ישמעאל בני ברכני דהינו תתפלל לפני וההבנה בזה כדנתבאר לעיל שכך היא הנהגת העולם שיהא קיום לכל הבריאה רק אחרי דרך ומבוא התפילה 

ו והנה ענין זה שהנהגת העולם תלויה בתפילת האדם נותן לאדם נשיאות ראש שעל ידי כך הוא מבין עד כמה גדול כח השפעת תפילתו על כל הבריאה אך מאידך גיסא ענין זה הוא מחייב גדול כלפי האדם לדעת עד כמה עצום ערך התפילה שהרי תפילת האדם משפיעה על כל העולם ולפיכך גודל חיוב הכוונה בתפילה שהרי העולם כולו תלוי בצורת התפילה וכאשר נאמרת תפילה בכוונה היא צורה אחרת של תפילה ולא רק מצד מימרת חז ל תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה אלא שתפילה בכוונה היא סדר גודל אחר לגמרי של תפילה שיש בכיחה לשנות את כל סדרי הנהגת העולם ולמרות שכבר כתב הגר ח מבריסק פרק ד מהל תפילה הל א שהכוונה שאדם מכוון בתפילה שהוא עומד לפני ה היא זו שנחשבת לעצם מעשה התפילה ועל כן כוונה זו מעכבת בכל התפילה ואילו כוונת פירוש המילים אינה מעכבת בתפילהחוץ מברכה ראשונה דאבות עכ ד אך גם לדבריו ודאי הוא שכוונת פירוש המילים בתפילה משנה את כל צורתה ומחמת הידיעה הזו עולה גודל חיוב הכוונה 

ז איתא בתנא דבי אליהו רבה סוף פרק ח שאלקנה זכה להחזיר מצוה שנשתכחה מכלל ישראל היא מצות עליה לרגל שבכל עת שעלה לרגל היה מחזר ממקום למקום לקחת עמו יותר משפחות מישראל בכדי לזכות אותם במצוה זו וכך חזרה וניעורה בהם הידיעה על חיוב המצוה הזו עד כדי שבמשך הזמן כל ישראל חזרו ועלו לרגל וכתוב בתנדבאשם הקב ה שהוא בוחן לבות וכליות אמר לו לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכת אותם במצוות וזכו רבים על ידך חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות ויזכו רבים על ידו 

וסיים התנדב א הא למדת בשכר מעשה אלקנה שמואל 

ומבואר שבזכות שאלקנה עמל להחזיר מצוה זו דעליה לרגל זכה שיצא ממנו שמואל הנביא 

אמנם יש לעיין שהרי כתוב בנביא שתפילת חנה הנביאה היא זו שבקעה את הרקיעים וגרמה ללידת שמואל הנביא כדמובא בספר שמואל א א את מעלת תפילת חנה הנביאה על ענין הזכות בבן כשמואל הנביא ומעלת תפילתה היתה גדולה עד מאוד וחז״ל בגפ נזם ברכות דף ל א למדו מתפילת חנה הרבה הלכות בהלכות תפילה וז ל הגפ שם אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה 

ואם כן צריך ביאור כיצד משתלבים שני דברים אלו זה עם זה דמצד אחד ביארו חז ל בתנא דבי אליהו ש בשכר מעשה אלקנה שמואל דהיינו שבזכות הטורח של אלקנה בענין מצות העליה לרגל נולד שמואל הנביא ומאידך גיסא משמע בנביא שבזכות תפילת חנה נולד שמואל 

ונראה לישב שבזכות המעשה העצום שאלקנה פעל התעוררה האפשרות לקבלת התפילה בענין הולדת שמואל הנביא והוי כעין פתיחת שערי השמים אבל עדין היה צורך בתפילת חנה בתחנונים ובבקשת רחמים לפני ה' בכדי שבפועל שמואל יוולד דההנהגה בעולם נפעלת רק דרך התפילה דלמרות שיש זכות עצומה שנתעוררה בזכות מעשהו של אלקנה זכות כזו שמבטיחה שכר כשמואל הנביא אך עדיין לכלל מעשה בעינן לתפילת חנה הנביאה 

ח ועל פי ישוב זה יתבארו גם דברי חז ל דלעיל שדרשו חז ל דלמרות שהצדיקים קיבלו הבטחות מאת המקום בכל זאת נתייראו והתפללו לפני ה משום ש אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה 

ויש לעורר לכאורה שאלה מתבקשת דאם אין ברור הדבר שההבטחות שניתנו לצדיקים יתקיימו אם כן מה התועלת בכך שנאמרו להם אותן הבטחות 

אלא שבהכרח רואים שההבטחות שנאמרו לאדם נותנות לו רק את האפשרות לקבל את אותן ברכות וכעין פתיחת שערי שמים לצורך ענין זה אך עדיין זקוקים לעומק התפילה כדי לקיים את אותן הבטחות דרק תפילה מעומקא דליבא היא זו שמביאה את ההבטחה לכלל מעשה 

ט וכענין זה מצינו בגמ' נדה דף ע מה יעשה אדם ויחכם וכו ירבה בישיבה וימעט בסחורה אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ה יתן חכמה מפיו דעת ותבונה משלי ב ושאלה הגפ' מאי קמשמע לן ופירש רש"י לכזה נאמר בתחילה שירבה האדם בישיבה הואיל ותלוי הדבר בבקשת הרחמים שבתפילה ותירצה הגג דהא בלא הא לא סגיא דהיינו שודאי צריך את העמל בתורה ובלי זה התפילה לא תעזור לאדם להחכים אך מאידך אחרי שהאדם הרבה בישיבה עמל התורה הדרך היחידה לזכות לחכמה היא רק מתוך ריבוי בבקשת רחמים על ענין זה 

והן הן הדברים שלמרות כל המעלות שיש ביד האדם ולפעמים גם נאמרו לו הבטחות לביאת הברכות אך בכדי לבא לכלל מעשה עדין זקוק הוא להרבות בתפילה לפני ה' ית' שכל מה שיש בידינו זה רק על ידי התפילה וכל הנהגת הבריאה תלויה בענין זה שהתפילה היא הדבקות שיש ביננו לבין דרכי הקב ה ודרך שער התפילה צומחת הישועה 

The Perfect Song For Vayishlach

Vayishlach and Chanuka. A Guest Post from HaRav Avraham Bukspan

 Rabbi Bukspan is the mechaber of a wonderful Sefer from Feldheim, "Classics and Beyond.  Parsha Pearls." It is a written in a very innovative and modern style, combining anthology and analysis, perfect for an American ben Torah that wants a substantive and creative thought on the Parsha.

ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וחזר עליהם (חולין צא.)

 Yaakov remained. He had forgotten some small jars and he returned for them. (Rashi Bereishis 32:25)

בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן

“They searched and found only one jar of oil” (Shabbos 21b)

Many years ago I made a small observation which has panned out to something rather golden. The Shelah Hakadosh writes “there is certainly great symbolism and meaning behind the pachim ketanim of Yaakov, and with it we can understand the secret of the pach of Chanukah.”   

“ובודאי יש דברים גדולים רמוזים בפכים קטנים, ואז תבין גם כן סוד פך שמן של חנוכה”

I then suggested that the one untouched “pach” that was found -which served as the basis for the miracle of Chanukah, was from one of the “pachim ketanim” that Yaakov Avinu went back to retrieve. The basis for this would seem to be from the common use- in both the story of Chanukah and that night that Yaakov fought the angel-of the uncommon word פך - פכים.

If we take it as a given that those פכים קטנים, those small jars were ones that contained oil let’s speculate further on where that oil came from.


The dove returned to Noach with an olive leaf in its mouth;

וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ

 “In her mouth was an olive leaf plucked off” (Bereishis 8:11)

The Gemorah (Sanhedrin 108) cites one opinion that this leaf came from Gan Eden. (See also Bereishis Rabbah 33:6)

We are suggesting that this leaf -whose provenance is from Gan Eden-, was subsequently planted by Noach and from the olives which grew he took oil which he then used in his offerings to Hashem. Noach after a time passed this oil on to his son Shem Ben Noach a.k.a Malkitzdek, the Kohein LiKeil Elyon.

{It is worth noting that the Shelah Hakodesh ( parshas vayeishev mikeitz vayigash, torah ohr ) attributes the seal of the Kohein Gadol on the small pach to none other than Malkitzedek, the Kohein LiKeil Elyon, i.e. a Kohein Gadol.}

כן מצאו פך שמן והיה חתום בחותם כהן גדול. וכבר כתבתי למעלה בשם הרמב"ן כי החשמונאים חטאו שלקחו המלכות לעצמן. מכל מקום הם סברו שיש להם אחיזה במלכות בית דוד, כי תמר זכתה להיות המלכות ממנה, והיא היתה בתו של שם (זהר ח"א, קיז) שהוא מלכי צדק והוא מלך וכהן לאל עליון. וזהו ענין והיה חתום בחותם כהן גדול

Malkitzedek in turn gave it to Avraham Avinu who fittingly gave it to his son and spiritual heir, Yitzchok. And finally it was given to Yaakov where it was kept it in those “pachim ketanim”. And those are the jugs that Yakkov went back to retrieve.

ויותר יעקב לבדו אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל 

And Jacob was left alone. Said R. Eleazar: He remained behind for the sake of some small jars. Hence [it is learnt] that to the righteous their money is dearer than their body.  and why is this? Because they do not stretch out their hands to robbery; (Chullin 91a)
With this we can now understand (albeit differently than the Gemorah) why Yaakov was willing to risk his life for those jugs. They were not mere kitchen utensils; they had Gan Eden oil in them! This was Meyuchasdika oil! “It`s belong to my forbearers, of course I`m going to risk my life for this.”

And it is with this oil that the miracle of Chanukah occurs. So of course it will burn 8 days, it`s from Gan Eden! {We`ll see about the question regarding Shemen Nes}

As I stated above this was all speculation on my part, which I then shared with Harav Nachum Lansky of Ner Yisroel. He took me over to a shelf of Seforim, removed and opened a Tikunei Zohar and showed me where the Zohar states that the first stirrings of the miracle of Chanukah began at the very moment the dove had the olive leaf in its mouth.

ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה לארבעה ועשרין יומין דאינון ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ומיד דעלה זית טרף בפיה שריא כ"ה על ישראל בכ"ה בכסלו.... ודא איהו חנוכ"ה. (תיקונא תליסר דף כט.)

“And it is in relation to hod that there are eight days of Chanuka after 24 days [of the month of Kislev]. These 24 days are equivalent to the 24 letters in the verse "Blessed be the name of His glorious kingdom forever". Immediately thereafter: "And behold in her mouth was an olive leaf plucked off." (Gen. 8:11) Chaf -Hei [the numerical value of 25] dwells on Israel on the 25th of Kislev... And this is Chanukah.” (Tikunei Zohar 13)

While not proof positive that the oil is actually from the olive leaf the dots are there for a connection to be made.