It's Time to Lawyer Up

I was just reading an article about Ben Brafman, a fine Jew and the last of  the great criminal defense stars. (He once told Sean Combs that he would defend him, and he gave him his home number. He assured his client that he will be available 24/6. Combs said, "What do you mean 24 6? If you're representing me, you need to be available 24 7!" Brafman explained that he will not be available on Shabbos. Combs said "Nothing doing. You defend me, you're available every day and all day." Brafman said no. If it's an emergency, you can call my associate, and if he thinks it's life or death, he'll send me a fax, and I'll decide if it is really an emergency. Brafman's reputation being what it is, Combs agreed. (Anyway, Cochran co-defended.) That Shabbos, the phone began ringing at the Brafman residence. It rang, they say, one thousand times that Shabbos, and Brafman ignored it. Motzei Shabbos, he called Combs and asked if it was him that called, and Combs said "Yes, it was me, and thank you very much, you made me ten thousand dollars. My friends bet me that you would answer the phone if I called enough times."

I know that if I received a summons naming me as the defendant in a legal action, informing me that I have exactly thirty days before commencement of the trial, the first thing I would do would be to call Benjamin Brafman. A good lawyer makes the difference between heaven and hell. What price can you put on that?

Thirty days before Rosh Hashannah. we begin blowing the Shofar. The tekiyas shofar is our summons, our הזמנה לדין. The first thing to do is to make sure that you have the best lawyer. Who is the best lawyer? Mitzvos and Maasim Tovim are our Saneigorim, our Praklitim in Beis Din shel Maalah. When you get the summons, it's time to lawyer up, and to get the best lawyer you can afford.

The Praklitim that you get from Torah, Teshuva, and Tzedaka work for you 24 7.

The first to mention this idea in print is the Leket Yosher, the talmid of the Terumas HaDeshen, in his sefer recording his Rebbi's hanahagos and psakim. 

לקט יושר, הלכות ימי הסליחות סוף סימן ט׳

נחזור לתשובה מראש חודש אלול ואילך יתחיל בזהירות כי אז שלושים יום קודם יום הדין זמן בית דין שלושים יום (ב״מ קי״ח) ותוקעים כדי להזהיר בתשובה לבקש זכויותיו ליום הדין 

Reb Ahron Kotler also used this Leket Yosher in Chelek II page 138.

כתוב בתהלים קי"ט צ"א למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך והמכוון לר"ה ויש להבין שהרי יום הדין הוא על הבריאה כולה והקב"ה מביא במשפט את כל המעשים ומה זה שייך לעבדות אך הפירוש שעבדיך עומדים למשפט היינו באים להישפט ומעמידים עצמם למשפט והנה ההזמנה למשפט היא מר"ח אלול כי זמן ב"ד הוא ל' יום וכבר עבר חודש אלול ולא עשינו ההכנות הדרושות להעמיד את עצמנו למשפט איחרנו עד כה ומן ההכרח לנצל לפחות את יום ערב ר"ה דמפורש בתנחומא שביום זה הגדולים יוצאים לקראת המלך ומוחל שליש לא רק להם אלא לכולם וזהו שאנו אומרים ביוצר לר"ה מאתמול קדמנוך לחלותך מלך 

והנה הטרודים בעניני העולם הרי אין שומעים כלל את ההזמנה לדין אבל בני תורה שתורתם אומנותם ויודעים את החיוב מה מאד גדול חיובם לבוא להעמיד א"ע לדין כי כידוע מ"ש חז"ל מו"ק טז א קראו למשפט ולא בא משמתינן ליה ואפי' נתבע על שוה פרוטה שהחוב אינו כ"א דבר מועט אעפ"כ מתחייב בעונש נורא על ההשתמטות והסירוב ולמדו כך מקרא ירמי' מו יז קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד וברש"י שם ד"ה קראו שם שמתא כלומר שמתא לפרעה שהעביר המועד כלומר שהעביר אותו מועד ששמו אחר מועד הראשון ע"כ ומה מאד יגדל החיוב לעשות את כל ההכנות לעמוד בדין והעמידה בדין היא שמכין את עצמו בטענות טובות ופרקליטים טובים וכי הא דתנן באבות פ"ד מ"ג כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט דמלבד עצם הזכות והמשקל של המצוה קונה לו פרקליט היינו סניגור והסניגור הרי אינו משנה הדין בעצם אלא ממליץ ומראה צדדי הזכות דהרי נברא מכח המצוה מלאך ונעשה תיקון בעולמות וזוהי הסניגוריא כי כח הרע תובע וכמו בדיני התורה ישנם דינים התלויים בתביעה דוקא כמו קרבן שבועת העדות כן הוא בענין הדין שלמעלה שיש כח בתביעה ולהיפך בסנגוריא שהיא ג"כ בגדר תביעה לטובה וכאלו יש כאן עוד בעל דבר הנוגע גם לו וזוהי העמידה בדין להרבות בפרקליטים ולהיזהר מקטיגוריא והקטיגוריא היותר גדולה היא ח"ו אם אינו מחפש תחבולות לעמוד בדין ואינו טורח לרבות פרקליטים וכאילו אינו חושש כלל לדין וכתוב והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו וכו' לא יאבה ד' סלוח לו והלא כל תקות אנוש היא הסליחה של הקב"ה ולסליחותיך אנו מקוים ואם הקב"ה העיד בעצמו שלא יאבה סלוח לו מה עוד תקוה נשארה לו 

Rosh Hashanna. So Many Books

In Avinu Malkeinu, we ask to be written in Sefer Chaim, in Sefer Parnassah v'Chalkala, in Sefer Geula Vishu'a... Where do all these sefarim come from? I only know of two sefarim. There's the Sefer Chaim and the Sefer Meisim. 

I heard the answer from Harav Simcha Soloveichik. He said that the answer can be seen in the Ramban's Drasha for Rosh Hashannah, where the Ramban says that "Chaim" is not just life, it includes everything that enhances life. This is worth remembering when you daven, during slichos and every time you say "Sefer HaChaim."  It's not just Sefer Chaim or Sefer Meisim, it's Sifrei Chaim and Sifrei Meisim.

...מה שהזכירו חיים ומיתה אינן כינוים בלבד, אלא תפסו הם חיים, אב לטובות כולם, ומיתה, אב לרעות כולן, וכינו כל עונשין שבעולם, נגעים ומיתת בנים ועניות, וכל מאורעות רעות של גוף, בכנוי מיתה, וכינו כל הטובות עשר ונכסים וכבוד ובנים ושלום ובריאות בכלל חיים וכן עושין הפסוקים בכל מקום. זהו פירוש מימרא זו בלא קושיא ובלא פיקפוק. 

Similarly in his Shaar Hagmul.

וכן זה שאמרו חכמים ״לחיים ולמיתה״, אינן בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעולם הזה  - נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן - (ע"פ נדרים ס"ד ב'), כולן כינו אותם חכמים בשם ״מיתה״, וכינוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון ״חיים״.

Ki Seitzei. Osek B'Mitzvah, Tzedaka during Davening

The rule of Oseik B'Mitzvah is that while engaged in one mitzvah, you are pattur from other mitzvos. 

Did you know that the din of עוסק במצוה is relevant to Parshas Ki Seitzei? The Tzitz Eliezer (19:41:14) says that the reason our parsha says that a newlywed should not join the army is because being home and forging a unbreakable relationship with his wife is part of the mitzvah of marriage. On the basis of עוסק במצוה פטור מן המצוה, therefore, he is exempted from military service that would take him away from home. The same is true regarding one who built a new house or planted an orchard - because establishing these things is under the rubric of settling Eretz Yisrael.  He notes that the Netziv, the Aruch HaShulchan, and others clearly say the opposite, but he holds what he holds. 

יד) ונראה פשוט דיסוד הפטור של נשא אשה או בנה בית או חילל כרמו דהוא מתורת דין של העוסק במצוה פטור מן המצוה ובכאן התורה פטרתו משום כך ביציאה והתרחקות שתגרום לו אי הקיום 

ומפני כך מוציא הרמב"ם בה' מלכים שם בה' י"ר מן הכלל בזה את הבונה בית או נטע כרם בחו"ל ופוסק שאינו חוזר עליהם והיינו מכיון דבחו"ל ליכא מצוה בחינוך בית או חילול כרם 

ומקור דברי הרמב"ם בזה הוא מהירושלמי בסוטה בפ"ח ה"ד דאיתא יכול הבונה בית בחו"ל יהא חוזר ת"ל ולא חנכו את שמצוה לחנכו [שהדירה בא"י מצוה ק״ע] יצא זה שאינו מצוה לחנכו. ועוד איתא שם בהלכה ה' יכול הנוטע כרם בחו"ל יהא חוזר ת"ל ולא חללו את שמצוה לחללו יצא זה שאין מצוה להללו יעו"ש בשירי קרבן בה"ד. 

הרי כנז' ושהפטור מפני עסיקה במצוה ויעוין גם במג"א או"ח סימן תקס"ח סק"ה במ"ש דחנוכת הבית בא"י הוי סעודת מצוה אבל לא בחו"ל ע"ש ועיין גם בב"מ ד' ק"א ע"ש 

ועפי"ז מתיישבת בפשיטות הקושיא שראיתי בספר מעיל שמואל [פלורינטין] בחידושיו על הרמב"ם שבסוה"ס שכותב להקשות שלא ידע למה לא כתב הרמב"ם בהי"ד שם נמי נושא אשה ור"ל שיזכיר בהלכה זו גם נושא אשה שאינו חוזר עליה אם נשא בחו"ל ונשאר בקושיא 

אבל לפי לא אבל לפי האמור לא קשיא כלל והיינו מפני שמקור דברי הרמב"ם הוא מהירושלמי ושמה ג"כ לא נזכר מנשא אשה ומפני שבאשה באמת כן חוזר עליה גם אם נשא אותה בחו"ל דהא כל הטעם שבבנה בית ונטע כרם בחו"ל דאינו חוזר הוא מפני דבחו"ל אין בהן מצוה וכדכתיב מפורש גם בירושלמי אבל משא"כ בנשא אשה דבודאי איכא מצוה גם בנשא בחו"ל דאיננה תלויה בארץ אלא היא חובת הגוף א"כ גם בנשא בחו"ל חוזר ולכן במתכוון לא הזכיר הרמב"ם בהי"ד גם נשא אשה מפני דנשא אשה שאני ובאמת חוזר עליה אפילו בנשא בחו"ל

This ends the direct connection to our parsha, such as it is. 

Now the question of the moment: We are all familiar with פרוטה דרב יוסף. Oseik patters even tzedaka. What about davening? If one is davening, does the rule of עוסק במצוה פטור מן המצוה apply to the meshulachim, or the gabbaim, that ask for tzedaka?

Giving Tzedaka before davening is wonderful, as the Mechaber says in OC 92:10, טוב ליתן צדקה קודם  תפלה. Giving Tzedaka during Vayevareich David is fine, a common hanhaga following the lead of the Ari zal. It's just pesukei d'zimra. But what about during davening proper?

1. The Rama (OC 38:8, אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בְּלֹא טֹרַח, יַעֲשֶׂה שְׁתֵּיהֶן,) paskens like the Ran, that osek only patters when doing the second would require some degree of tircha - interfereing with or at least interrupting the first. (Tosfos bk 57b says Oseik applies only where there is serious tircha, the Ran Sukkah Rif 11a says any tircha at all.)  Therefore, the question is not relevant to most people, for one of two reasons.
       A. For one group of people, it will not interfere with tefilla because they have no kavana anyway.
       B. For another group, it will not interfere with tefilla because they will be able to retain their clear focus on tefilla even while giving the tzedaka.
But it does matter to those people in Group C.
       C. People who generally have kavana in davening, and for whom giving tzedaka will diminish or interrupt their kavana.

My categorization is not sophistry, it's true.  Group A needs no citation - most of us are Group A. But I found Groups B and C in Rav Binyamin Zilber's peirush on Rabbeinu Yona's Sefer HaYira, his Mekor HaYirah. Rav Zilber is in Group B, and lehavdil bein chaim l'chaim Reb Chaim Kanievsky is in Group C.

In Siman 75, Rabbeinu Yona says 

עה. ואל ירמוז בעיניו ויקרוץ בשפתיו וימלול ברגליו ויורה באצבעותיו, כי תועבת ה׳ כל עושה אלה

Rav Zilber, in his peirush, says 

 מיהו לדבר מצור. לכ״ע מותר בפרשה שניה,.... לפיכך מותר ליתן פרוטה לעני בפרשה שניה. 

Rav Zilber is saying that since it is not assur to gesture during the second parsha of Krias Shema, that it's not considered a zilzul or a hefsek, so it is also muttar to give tzedaka at that point.
In the back of the sefer he brings that Reb Chaim Kanievsky wrote a letter to him saying that even given that it's muttar as far as dinei hefsek are concerned, the rule of Oseik would patter.

אות ע״ה מותר ליתן פרוטה לעני בפרשה שני'. ומ״מ נראה דפטור משום עוסק במצוה. 

Rav Zilber responded with the Rama that oseik only patters if it's a disturbance, and this is not a disturbance, certainly if the person prepares coins for the ani to take while you're davening..

אות עה. לענין נתינת צדקה בפרשת שני׳ של ק״ש נראה דאינו פטור משום עוסק במצוה — ע״פ מה שפסק הג״ה בסי׳ ל״ח ראם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן. ובנתינת צדקה  לעני באמצע ק״ש מיקרי דאפשר לעשות שתיהן אם יכין לזה לפני התפלה.

Reb Chaim wrote back that giving during davenning shters kavana, and even leaving coins and having people take them shters kavana.

ולאחר חליפת מכתבים עם הרה״ג שליט״א הנ״ל.....כתב לי בזה״ל: ומלבד זה אין דברי מעכת״ר שליט״א מיושבים אצלי שאין חייב להכין לפני התפלה מעות שמא יבא עני ומי יודע אם יבא ואיך ישמרם כל התפלה ואין ספק שיפריע •הכונה, ובאמצע התפלה בודאי יצטרך להפסיק. והו״ל אין יכול לקיים שניהם עכ״ד. 

ובמכתב אחר כתב לי וז׳׳ לומ״מ אינו נוגע כ׳׳ז לנ״ד ]אם יש חיוב באפשר לקיים שתיהן[ דא״א לקיים שניהם כמש״כ וכן שמעתי בהדיא מאדם גדול בעל הוראה שפסק כן למעשה שאין חיוב לתת כאמצע התפלה. ומקודם כתב לי בזה״ל בענין צדקה באמצע התפלה: וכי אני כתבתי שאין בזה משום מדת חסידות אני רק כתבתי שע״פ דין אין שום חיוב להכין קודם שבא העני מספק וכו' וגם -אני יודע בעצמי שאם אני מכין לפני התפלה זה מפריע לי בכוונת התפלה עכ״ד. 

So Rav Zilber ended up by saying that he doesn't get why it would shter anyone's kavana. It doesn't shter his, he says. Just stop for a moment, give the tzedka, and go back to davening, or certainly it should be fine to just leave coins on your table and let people take them.

והנה מי שמרגיש שזה מפריע לו לכוונת התפלה בוודאי אין בזה גם משום מילי דחסידות ולפעמים נקרא -גם הדיוט. אבל ראיתי לרבנן קשישאי שמדקדקים להכין על העמוד פרוטות לעניים וע״ז בודאי נוכל להמליץ שאין כ להטבעים שוים, ובל לבבות דורש ד׳. אבל מצד המציאות קשה להבין למה זה יפריע שהרי יכול להפסיק איזה שניות אפילו אם אינו מכין פרוטות לפני התפלה, ול״ד למה שהזהרו האחרונים שהגבאים לא ילכו לקבץ צדקה בזמן קריאת התורה. 

2. So we have Rav Chaim Kanievsky that says that osek does patter. However, as brought in Derech Emunah and Ishei Yisrael, he holds that one may give if one so desires, despite the Ritva. 

דרך אמונה (מתנות עניים פרק י ציון ההלכה ס”ק צו) וקובץ שערי הוראה (קובץ ב’ עמ’ קמא)

3. However, some poskim strongly discourage it: Rav ShZ Auerbach, brought in Halichos Shlomo I:7:4 says that it should be discouraged, and Rav Chaim Falagi in Tzedala LeChaim (6:4) says it is wrong to collect during davening because it damages kavana, and the Meiam Loez says the same thing (Parshas Vayigash page 785)

4. There are those that want to be mattir based on the shitah of the Nesivos that Oseik only applies to a chiyuvis, not a kiyumis, and tefilla might be derabanan, but only kiyumis on the deoraysa level. I don't like this approach. It may be kiyumis and derabanan in the abstract, but the concept of tefilla, and the din of tefilla, is a regular chiyuvis. Once you're davening, you're being mekayeim a chiyuv deoraysa.

5. Rabbi Krasner, in his Nachlas Shimon on Rus (I:1:nn38) brings the Sdei Chemed (V:Ayin:45) that brings from the Tshuvos Sheim Aryeh that a mitzva bein adam lamakom does not patter bein adam lechaveiro; so tefilla, lechoyra, would not patter tzedaka. 
Unfortunately, and as creative as that opinion is, nobody agrees with him, and it's hard to justify the shittah.

6. Let's say you're pattur. The Peirush on the Rambam, Michtam l'David, written by Rav David Hassan, a talmid of the Or HaChaim, says (at the end of Hilchos Sanhedrin,)  that davka when you're pattur, that's when you ought to give.

וע״פ האמור בענין יאמר נא כוונת הפ׳ כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי וכו׳ והוא דכבר כתבנו דאם עוסק במצוה פטור מליתן לעני צדקה בא הכתוב ליתן בו מצוה ולהזהיר האדם דאע”פ כן יעשה צדקה אפי’ בשעה שהוא פטור ממנה והוא אומרו שמרו משפט ועשו צדקה פי’ לפי [ש]בשעה שאתם עוסקים במשפט נמצא שאתם עוסקים במצוה אף על פי כן יעשו צדקה ולזה לא אמר שמרו משפט וצדקה אלא ועשו צדקה שם רמז דס”ד שלא לעשות ויהיב טעמא כי ע”י זה קרובה ישועתי לבא כאומרם ז”ל ולזה צריכין לעשות לפנים משורת הדין דאה”נ דאין אתם חייבין אבל אינכם מקרבין הגאולה ובהכי לא תקשה מה טעםהוצרך לומר הטעם כי קרובה דבלאו הכי איכא מקום פטור

That reminds me of what Reb Aryeh Levin said. He used to visit people that were imprisoned by the British. Someone asked him who he saw that day, and when he named the prisoner, the person said "Oy, you visited that sheigitz? He's a rasha gamur, and the Rambam says on such a person that אסור לרחם עליו!!!" Reb Aryeh Levin answered, "Oy, אסור לרחם עליו?  Such a rachmanus, to be in a madreiga of אסור לרחם עליו. He certainly needs visitors."

7. I think that it's worth considering the confluence of tefilla and tzedaka. As Rav Binyamin Zilber ends by saying, more or less, if you're standing there asking the Ribono shel Olam to do you a favor, and a poor man comes over asking for a favor, and you ignore him, the smart money is not going to be on your getting  a favorable response from Hashem. So simply out of self interest, and to enhance your own tefilla, you might want to give the prutah to the ani. And, as RJ commented, we ought to keep in mind Avraham Avinu's behavior when Orchim appeared. (There are differences, such as the immediate need by orchim, but the idea is still valid.)

ובלא כל הנ״ל נראה דאין זו הפסק בתפלה שהרי נתינת צדקה הוי הכנה לתפלה כמו שאמרו ז״ל (ב״ב י׳) יהיב פרוטה לעני והדר מצלי שנאמר ואני בצדק אחזה פניך. וכיון שזה עצה לראות פני ד׳ כלומר שהלב מתקרב יותר אל ד׳ א״כ פשוט הוא רכל נתינה ונתינה משפיע על הלב. והאחרונים מביאים בשם האריז״ל ליתן צדקה בשעה שאומרים ואתה מושל בכל ולא חששו לא משום עוסק במצוה )דגם פסוקי דזמרד, הוי מצוד,( ולא משום ביטול כוונת התפלה. 

Four Places You Can't Plant Trees

No lomdus, just a simple question. Can you think of the four places it is assur midoraysa to plant a tree? I am not counting the kilayim case of a wheat field, and I'm not counting Harchakas Nezakin. That's not a din in the place.







1. In the Mikdash.
2. On the Teil, the heap, of a destroyed Ir HaNidachas
3. Where the Egla Arufa was killed, the Nachal Eisan.
4. In the greenbelt, the Migrash, around the Arei HaLeviim.

Shoftim, Devarim 16:21-22. Trees and Pillars in Synagogues

16:21 and 22  tell us that one may not plant a tree near the Mizbei'ach, and that a monolithic pillar may not be erected for the purposes of Avodah.

{כא} לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהוה אלהיך אשר תעשה לך: 

{כב} ולא תקים לך מצבה אשר שנא יהוה אלהיך:

These dinim have some relevance to us in our time as well.

Trees: 

Reb Akiva Eiger (Hagahos OC 150 d'h kofin) says that on the Rambam (6 AZ 9) that says הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה... לוקה, Rav David Arama says (I am quoting from the original, in his Peirush on the Rambam)

ונראה לעניות דעתי דאפילו אצל בית הכנסת – אסור מדרבנן. אבל אכסדראות, דאפילו במקדש אינן אלא מדרבנן משום גזירה – בבית הכנסת מותר.  

That means that Reb Akiva Eiger brings an opinion that planting trees "near a shul" is assur miderabanan. It goes without saying that nobody in our time is chosheish for Reb Akiva Eiger's mention of this daas yachid, especially since Reb David Arama himself seems to have decided on his own (נראה לעניות דעתי ) to extrapolate those issurim derabanan that liken a shul to the Mikdash to include this din. There are many reasons for being mattir, foremost among them that there is no source for any such issur derabanan, and post Gemara poskim cannot create any such issur without the kabala of Klal Yisrael, or at least their community, which never happened in this case. Also, as I said, it's a real daas yachid.  It is possible that even Reb Akiva Eiger did not mean it lehalacha.
(Rav David Arama, a rishon, is not to be confused with Rav Yitzchak Arama, the Baal HaAkeida.)

And if you're worried, and want to be machmir like RAE, here's advice. You can rely on Reb Shlomo Zalman Auerbach who was mattir potted trees, even in the Mikdash, even in an atzitz nakuv, a pot with a hole - because they're intended to be portable, and so are not included in the words אצל מזבח ה' אלהיך. It's not called "eitzel."  Reb Shlomo Zalman's opinion is found in his מעדני ארץ שביעית סימן א׳ אות ח,  where he says 

י"ל שהמעמיד עציץ נקוב נטוע במקדש אינו עובר בלאו דנטיעת אילנות במקדש משום דכיון שהוא דבר המיטלטל אין זה אצל מזבה ה׳ 

ומיהו לענין דין קרקע אינה נגזלת וכן לענין קנין משיכה שפיר חשיב עציץ נקוב כארץ עיין בכורי יעקב סי' תרמ"ט אות יוד ובהמקנה קדושין כ"ב ובדבר אברהם ח"א סימן יוד אות ה'

Pillars:

Rav Sternbuch, Shoftim 16:22 says that he heard a nice drush on this passuk. Sometimes, a shul will choose a Rav as a figurehead- not because they want leadership, or mussar, but because he looks good, he will give them prestige. This is like erecting a pillar near the mizbeach, and is despised by Hashem.

ולא תקים לך מצבה טז. כב

ושמעתי בזה רמז שפעמים שיש המכהן כרב שאינו אלא עטרה לקהלה דשמתכבדים בו שהוא רב מפורסם, אבל אינו פועל מאומה לחזוק הדת ולחזק שעורי תורה וכדו׳, והוא כמצבת אבן נדמה ושנאוי הוא זה על המקום ב״ה.

Shoftim, Devarim 20:1. Spiritual Rehab

In Parshas Re'ey, by Ir Hanidachas, it says

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב יהוה מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך.  

Ohr Hachaim

ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן:

Wiping out an Ir Hanidachas naturally engenders achzarius. Hashem made a neis to prevent that, to ensure that the person will remain a rachaman.  By doing so, Hashem will be able to deal with him with middas harachamim, since bemida she'adam moded bo etc.  

The whole paragraph is interesting - while I would have demonstrated the horror of Ir Hanidachas by mentioning the killing of women and children, he mentions killing the animals. Then he talks about the Arabs who told him that they have great pleasure in killing people- it's an acquired taste but you really learn to enjoy it. But as far as our discussion, please note that the Or Hachaim is really making two Hashkafa points. 
First, that Hashem will miraculously ensure that the bloody task will not make you an achzar,. Second, that it is very important that a person be a rachaman, because if he were to become an achzar, Hashem would not deal with him with Rachamim, due to the hanhaga of "bemiddah she'adam moded bo." 

Rav Chaim Shmuelevitz infers an interesting thing from that second point, the last line of the Or HaChaim

ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן:

Apparently, he din of Hashem dealing with achzarius to an achzar is  not a "punishment" for the guy's being an achzar. If that were the case, then it wouldn't be fair to punish a man for the natural result of doing what Hashem told him to do.  It must be that it's a metzius of mida keneged mida.  

My dear wife, Malkie, was upset with this inference. How can it be that it's a metzius?  If Hashem told a man to do X, and the natural result of X is achzarius, how can it be that the inevitable consequence will be that Hashem deals with him with middas achzarius?  It's like telling someone "Go color yourself blue," and when he does, you say, "Ugh, I don't like blue people. Go away." 
I answered with a modification of what Reb Chaim says: since such a result would indeed be unfair. I said that there are two options: either that the person will become and remain an achzar, but Hashem will be moded with rachamim, or that Hashem will make a neis that he won't become an achzar.  We have a rule of "The Conservation of Teva," that Hashem always does the lesser shinui hateva. From this Or HaChaim we see that the lesser neis is to be meshaneh the teva and make the guy into a rachaman. To let him become an achzar and deal with him with Rachamim would be a greater neis, and therefore it is not what Hashem chooses to do.

The first point of the Or Hachaim was that Hashem promises a shinui hateva, a bracha that the person who destroys an Ir Hanidachas will not become an achzar.

Here, in Shoftim, the laws of war are interrupted by the parsha of Egla Arufa. The lesson seems to be a similar one - to remind us, especially during wartime, of how precious every single human life is.  

Rav Sternbuch in Taam vaDaas here in Shoftim brings from Rav Lopian that this need for a special emphasis, or bracha, of Rachamim is only necessary by Milchemes HaReshus, but not by Milchemes Mitzva. By Milchemes Mitzva, the kedusha and the zechus of the mitzva will wrap him up and protect him from spiritual degradation. 

כי תצא למלחמה על איבך (כ, א)

 הרבה פרשיות מעניני מלחמה נשנו כאן והפסיק ביניהם לענין עגלה ערופה, כי הכא מענין מלחמת הרשות דבר הכתוב וכמש״כ רש״י בריש פ׳ כי תצא ולכך שנה כאן פ׳ עגלה ערופה ללמדך עד כמה חביב להקב״ה כל יהודי מישראל, וגם דמו הנה נדרש מערים הקרובים אל החלל, ואף אם ידיהם לא שפכו את הדם, נחשב להם לחטא ועגלה ערופה מכפרתם, לידע שאין לצאת למלחמה אלא בסנהדרין ואורים ותומים שיודע לך כי מה׳ יצא הדבר. שלא תבוא לזלזל בנפשות רק כל נפש יהודי אחד מישראל חשוב הוא לפני הקב״ה כעולם מלא.

וראיתי בדברי הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ״ל שפ׳ דבמלחמת רשות דוקא יש מקום לחשוש שבמלחמתם ילמדו ידיהם אכזריות לזלזל בחיי נפשות ישראל שאינו כן במלחמת מצוה. שאור המצוה מלפפו ומשפיעו קדושה עד שיהפוך הדבר ומשרישו במדות טובות.

In my humble opinion, Rav Lopian is wrong. No, more than that. it seems to me that he is the opposite of right. He's just speculating on the basis of שומר מצוה לא ידע דבר רע (Koheles 8:5), and that's simply not a good enough raya. It could be that lo yeida because Hashem will fix him, not because it won't happen in the first place. When you're doing an achzariyus le'sheim shamayim, it will really make you a bigger achzar. There's no concern that your conscience will mute the effect - you'll say a shehechiyanu when you pull the trigger. Anyway, the Or HaChaim obviously disagrees as well.

I wrote about this in Behaaloscha, and I noticed that Rav Sternbuch says the same thing there, and that I disagreed there as well. Here is what I wrote in Behaaloscha.



A dear friend, Harav Shmuel Yeshaya Keller (Rosh Mechina Telshe Chicago,) shared a nice thought from his father, Harav Chaim Dov Keller..... and I'd like to share it with you.  The vort is his, the presentation mine.

We Jews understand intellectually and emotionally how very precious human life is.  I recently read a memoir written by a man with whom I am privileged to be very close, Avraham (Romi) Cohen, "The Youngest Partisan."  He describes his experience before, during and after WW II, during which he joined and fought with a group of non-Jewish partisans.  To this day, his courage and strength of character are preeminent.  He is a lion of a man, and it is wise to not stand in his way.  In his book, he describes the tortures he experienced and saw inflicted on others by the Nazis.  Once, his group caught a Nazi soldier, and after questioning him, tied him to a tree facing forwards, with his arms behind him.  Romi was handed a knife and granted the honor of executing the prisoner; he was told not to kill the prisoner quickly.  Standing there, visions of what this man and his friends had done ran through his mind.  But he couldn't do it.  Or, more correctly, he certainly could have done it, but he refused to do it.  He handed the knife to his superior and said that he wanted to be 'mechabeid' him.  As he walked away, he heard as his officer began his work.

But not everyone is like that.  For many, even for Jews, there are brutalizing experiences that diminish our respect for human life.  Three times in the Torah, we are forewarned about this problem and cautioned to balance what we have seen with kvod habriyos.

After the great mabul, in Parshas Noach, when so many lives were lost, what would murder mean?  Nothing.  Is there any difference at all between 5,555,555 and 5,555,556?  Specifically there (Breishis 9:10) the Torah teaches us שופך דם האדם באדם דמו יישפך  כי בצלם אלוקים עשה את האדם , one who spills the blood of a man deserves the ultimate punishment, for man was created in Hashem's image.  The great flood was Hashem's will, and even if we were told the reasons it happened, we can never understand why it was necessary and just.  Our job is to remind ourselves, even under the worst circumstances, that human life is precious.

In Parshas Shoftim, the Torah teaches us the laws of war (Devarim 20:10) and siege against our enemies (20:19).  Immediately afterwards, we are taught the dinim of Egla Arufa, the calf that must be brought for atonement for the residents of a city when some unknown criminal murdered someone near their city- perhaps if the residents of the city had been more welcoming and supportive, had they made the visitor feel honored and respected, he would not have felt so impelled to go elsewhere that he chose this dangerous route that resulted in his death.  This is a stark contrast!  Yes, there are times of war and of siege, there are times when slaughter and starvation are necessary.  But the touchstone, the baseline, is that we need to atone even for not anticipating the feelings of an itinerant beggar.

In our parsha, we see the same thing.  The Tochecha speaks of the unspeakable, and horrifies all that hear it.  After the Tochecha, one might feel that life is just a great and dark abyss of futility, that tranquility and happiness are only a delusion, that human life is brutish and worthless and lasts just long enough to emphasize the delusion of hope.  So the Torah tells us the rules of Arachin.  Every human being is equally precious, no matter who, no matter when.  Never forget that your friend is worth exactly the same as you and as the Kohen Gadol and as the Melech Yisrael.  We are all created be'tzelem Elokim.

Reb Chaim B directs our attention to the Mei Hashiloach, from Rav Mordechai Leiner, the Ishbitzer Rov.  He suggests that Arachin focuses our attention on the redemption of pledges, and says the idea of redemption should be understood more generally.   The Parsha of Arachin following the Tochecha reminds us that there is always an opportunity to redeem onself.   Indeed, other than the introductory passuk of "Vayidaber Hashem el Moshe…" and the ending review passuk, there is an exact match between the thirty-three pesukim of Parshas Arachin and the thirty-three pesukim of the Tochecha.  Sometimes, Tochecha is the trauma that forces a person to realize that he must redeem himself through sincere Teshuva and Ma'asim Tovim.  Sometimes, the punishment itself is the means of attaining redemption.

I particularly like this vort because it is an anodyne for how I felt yesterday as I was being ma'avir sedra.  I noticed that the Eirech of a man between twenty and sixty is fifty (50) shekalim.  The eirech for a man past his sixtieth birthday is fifteen (15) shekalim.  It's not nogei'a to me for another year, but still....put that in your pipe and smoke it.  Which actually sounds like a very good idea.

UPDATE 5/13/14
I'm past my sixty first birthday, and I managed to survive the insult of my eirech dropping by seventy percent.

I saw two things over the last couple of days, and I am going to present them just as I saw them, without any comment, without any explanation of any reason I am putting them here.

From Harav Shternbuch Shlitah, at the end of Parshas Emor, in the story of the Megadeif, Vayikra 24:23.

ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה הורה בזה כי המצוה הזו תתחבב על בני ישראל ככל מצוות ה' ,ובאומות העולם שהורגים על חוקים שבדו מלבם , מלאכה בזויה היא וההורג בוש במלאכתו , אמנם בני ישראל מקיימים מצוות ה' בהריגה כמו שמקיימים מצוות תפילין ולא נחשבת להם כמעשה רציחה כלל   עיין ברמב"ן .

Before continuing, I want to point out that when Harav Shternbuch says  ולא נחשבת להם כמעשה רציחה כלל, he implies that if a Kohen would do this, it would not passel him under Reb Yochanan's din ( :ברכות לב) of  כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו.  It is important to know that this implication should not be taken at face value, as we have discussed elsewhere.

and now back to my update,

להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל

בין הקודש ובין המשוקץ המתועב והמגואל

להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל להבדיל

(BBC News 5/9/14) Shekau has neither the charismatic streak nor the oratorical skills of his predecessor - but he has an intense ideological commitment and ruthlessness, say people who study the group.
"He is the leader of the more militant wing of the group as testified by his aping of Osama Bin Laden in his video appearances," says Abubakar Mu'azu from the University of Maiduguri.
Shekau issued a chilling message in one of those appearances - which provides a major insight into what his leadership of the group will bring.
"I enjoy killing anyone that God commands me to kill - the way I enjoy killing chickens and rams," he said in the video clip released just after Boko Haram had carried out one of its deadliest attacks, in January 2012, killing more than 180 people in Kano, northern Nigeria's largest city.
Shekau is also the group's spiritual leader - and, judging by video footage, he seems equally comfortable delivering sermons to his followers.
"He has a photographic memory and is well-versed in theology," Mr Salkida said.
His followers nickname him "Darul Tawheed", which translates as a specialist in Tawheed. This is an orthodox doctrine of the uniqueness and oneness of Allah, which is the very cornerstone of Islam. 

HaRav Shternbuch mentioned that one should look at the Ramban here.  Here's the Ramban, and I don't know how he means to use the Ramban.

: ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה - 

אף לסמיכה אף לדחייה אף לתלייה אף ללא תלין נבלתו על העץ, תורת כוהנים פרק כ י 

ור"א אמר: 

בפשוטו, כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל. ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד. 

ופשוטו, וירגמו אותו אבן כי עשו בני ישראל המצווה אשר ציווה ה' את משה, כי כן יכפול בכל השומרים מצוות השם, כמו שנאמר בפרשת הפסח (שמות יב כח), וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א נד): ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו, וכן במטות הנשיאים (שם יז כו): ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה. והנכון בעיני בכאן, מפני שפרט בתחילה הסקילה ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו, כי טעם הכתוב, לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו, ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר ציווה השם את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה 

עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם

If you ask me, I would say the Ramban is saying not like HaRav Shternbuch.  I would say that the Ramban is saying that killing someone is an ugly act that is only made not ugly if it is done to fulfill Hashem's will, and even then is is not at all like putting on Tefillin.

For example, like he says in Breishis 15:4.

 "כאשר תצא הגזירה על פי נביא יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותם ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא, אבל יש לו זכות בו.. אבל אם לא שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה היא לו

Tisha B'av. The Leniency of Hanhagos Aveilus in the Afternoon

The question is, if the Heichal was ignited and began burning in the afternoon of Tisha Ba'av, the aveilus should be greatest at that time.  Contrary to that expectation, we are meikil in certain mihnagei aveilus in the afternoon.  Here are four explanations.  Explanations 1 and 2 expand the very brief words of the Mishna Berura.  Explanation 3 is from the Chida. Explanation 4 is new, but very good.  

תענית דף כט עמוד א

חרב הבית בראשונה...בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו...והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא

טור תקנ"ה  (quoting the Rosh)
כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפילת המנחה, כיון דקאמר, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפלות קאמר, ערבית שחרית ומנחה, כמו ראש חדש פורים ותענית

שולחן ארוך תקנ"ה

נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה. ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם.

משנה ברורה שם ס"ק ג'

 ובמנחה – שאז הציתו אש במקדש, ו"תם עוונֵך" במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א].
ויש אומרים, כדי להראות נחמה באבלינו בו ביום.
וכל זה הוא לכולי עלמא רק לעניין תפילין [וטלית], משום דהוא מילתא דתליא במנהגא בעלמא. אבל כל החמישה עינויים, אין מבטלין כל היום.

To reiterate- the kulos only apply to minhagim, not halachos.

As for the svora of being meikil in the afternoon, here are the four approaches.  The first is what the Mishna Berura says from the Gaon, the second is what he brings from the Seder HaYom, the third I heard in the name of the Chida, and the fourth  is based on a tshuva from the Lomzher Rov. (Reb Meir Simcha on the Rambam in Tefilla says an answer on the Rosh'es question about nacheim which he call divrei emess, based on the morning's haftorah Asof asifeim.)

1. ששפך חמתו בעצים ואבנים

משנה ברורה סימן תקנה/ג;

שאז הציתו אש במקדש ותם עונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א]

Same thing in Rashi and Tosfos Kiddushin 31b about Avimi and Kibbud Eim

אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטאי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף

רש"י

בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו. וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון

תוספות

איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו וי"מ שמקרא זה לבד דרש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' ליה ודרש שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה מישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון כך פירש בקונטרס 
אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח:

So according to Rashi, this explains why the word Mizmor is used. This also explains why we're meikil on the minhogei aveilus.  Rashi's pshat applies to the Bayis Sheini too.  Tosfos probably only applies to the Bayis Rishon.

Arizal in Shaar HaKavonos

ענין ט"ב מה שנהגו ביום ט"ב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יות' מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי

2.  בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה

שיחות מוסר מר' חיים שמואלביץ

מאמר פה

והנה נראה שלא רק כדי לקרב את הבריות לתורה צריך אדם למידת אהבת הבריות, אלא יותר צריך למידה זו בשינה שמוכרחים לרחק מי שהוא, וח"ו מלהרחיק אדם אם לא מתוך לב מלא אהבה אליו. וכמו שמצינו בפינחס, שקינא קנאת ד' ובה בשעה נאמר עליו “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן“, היינו “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות“, וכמו שנתבאר.

והנה אברהם אבינו כשנצטוה לגרש את ישמעאל מביתו, והיה אז ישמעאל חולה מסוכן, נתן בידו לחם וחמת מים, וכתב רש"י ז"ל  "ולא נתן לו כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה“. ולהלן בפרשת הﬠקידה אמר הקב"ה לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת“, ואחז"ל סנהדרין פט ב “אמר אברהם שני בנים יש לי וכו', את שניהם אני אוהב“. ובתנחומא וירא אות כב איתא, כשאמר הקב" לאברהם: “אשר אהבת“, אמר לו אברהם: "וכי יש גבול במעי“, הרי שאהב את יצחק וישמﬠאל במידה שוה ממש, ולפני הקב"ה אמר כן. וא׳׳כ הרי סתירה גלויה יש כאן למה שנאמר לעיל מיניה שהיה שונאו.  ואין לומר שעשה ישמעאל תשובה בינתיים, שהרי לא מצאו חו"ל ב׳׳ב טז ב הוכחה שכבשה ישמעאל תשובה אלא בשעת קבורתו של אברהם.  

וכבר ביארנו במקום אחר שאין כאן סתירה כלל, כי אמנם אצל סתם אדם אהבה ושנאה הם סתירה, האוהב אינו יכול להיות בו בזמן גם שונא, וכן להיפך, ואין שתי המידות יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אצל אברהם אבינו שהיו מידותיו על מתכונתן, ןלא נתערבו בהן נגיעות משל ﬠצמו, לא היתה סתירה בין האהבה לבין השנאה, ושתיהן`כאחד היו בו, אהבו אהבת נפש כיצחק בנו מצד אחד, ומאידך היה שונאו על שיצא לתרבות רעה.

ונראה, שלא רק שאין בזה סתירה, אלא שלולא שאהבו אהבת נפש, לא היה יכול לשלחו מביתו, וכמו שביארנו שבשענה שﬠונשין אדם ונוהגין בו במידת הדין הקשה, באותה שינה מוכרחים להתלבש בחנינה ולהתמלא באהבה כלפיו. והטﬠם בזה, כי רק אז נעשה הﬠונש כראוי, כיון שהוא נעשה מתוך אהבה. אבל אם הﬠונש נעשה גם מתוך שנאה כלפי הנידון, אין זה דין אמיתי כפי הצורך.

ומידה זו אנו למדים ממידותיו של הקב"ה, וכמו שאמרו בגמ' יומא נד ב  “בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה וכוי". ויע"ש בריטב"א שהקשה ממה דאמרינן בב"ב צט א שבשעה שהיו ישראל ﬠושין רצונו של מקום היו הכרובים "פניהם איש אל אחיו", ובשעה שלא היו יﬠושין רצונו של מקום היו "פניהם לבית", וא׳׳כ בשעת החורבן שלא ﬠשו רצונו של מקום איך היו מﬠורים זה בזה, 

ולאור האמור הדבר מובן היטב, שאﬠפ"י שבאותה שעה לא היו ישראל ﬠושין רצונו של מקום, מ"מ כיון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את ﬠמו, באותה שעה היתה כביכול לפניו ית' חיבה גדולה ואהבה יתירה לישראל, ורק מתוך כך נהג ﬠמהם הקב"ה במידת הדין.

מאמר קג

וﬠנין ההתקרבות שהקב׳׳ה מתקרב אל האדם בימי המשפט, נראה שהוא מחמת ﬠצם המשפט. ועל פי מה שנתבאר במקום אחר על מה שאמרו בגמרא יומא נד ב שבשעת חורבן בית המקדש היו הכרובים מעורים זה בזה, ותמה המהרש"א שם דהא אמרינן בגמ' בבא בתרא צט א שבשעה שישראל עושיו רצונו של מקום הכרובים "פניהם איש אל אחיו“ ובשעה שאין ﬠושין רצונו של מקום "פניהם לבית", וא"כ איך היו מעורים בזמן החורבן. ונתבאר שם, כי מידת הקב׳׳ה שאינו מעניש את הבריות אלא מתוך אהבה והתקרבות, ולכן בשעה שבא הקב׳׳ה להחריב את ביתו ולהגלות את בניו, באותה שעה היתה קיימת אהבה גדולה לישראל, ורק אז הניח הקב׳׳ה למידת הדין לשלוט בהם, שאין אב מלקה את בנו אלא א"כ הוא טובה גדולה בשבילו, וצריך לעורר את כל רגשות האהבה והרחמים טרם ילקהו כדין וכיאות לו. וכן הוא הביאור בפרקי דרבי אליﬠזר פכ"ה, הובא ברמב"ן בראשית יט יז בﬠנין ירידת הקב"ה לסדום.

ובמדרש שהש׳יר פײא עה"פ נגילה ונשמחה בך “תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה עמח ﬠשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל. אמר ר' אידי מעשה באשה אחת בצידון ששהתה עשר שנים ,עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמﬠון בר יוחאי, בּעיין למשתבקא דין מדין, [באו לפני רשבייי ורצו להפרד זה מזן], אמר להון חייכון כשם שנזדװגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל יﬠו"ש שﬠשו כן ומתוך הסﬠודה בטלה כוונתם להתגרש, והתפלל עליהם ןנפקדו.

פרשת דרכים דרוש כב

"דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנז', דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'... והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה.) שאמרו 'ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום', וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן, והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו וכו'. ותראה, דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו"ם שהקב"ה מחל לישראל עונם, ואמרינן במדרש (איכ"ר ד, כה) 'תם עונך בת ציון' (איכה ד, כב), 'אותו היום נטלו ישראל איפוכא גדולה על עונותיהם', ואפשר שכדי שידעו העכו"ם שהקב"ה נתרצה להם, הוצרך להראות לעכו"ם שהשכינה עמנו, ודו"ק"

פרי צדיק' (פר' דברים אות יג) 
לתרץ קושיית הראשונים הנז', וז"ל: "... אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה, רק שכבר נגזרה גזירה, וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח. ואיתא כן במדרש רבה (שם): 'טובה היתה מגילת קינות על ישראל ממ' שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה, שבה נטלו ישראל איפכו שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש', שבאמת אז קבלו ועשו תשובה, ואם היו מתקנים הכל היו ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי על ידי משיח שנולד, ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה".

החיד"א זי"ע בספרו 'מראית עין' ובפירושו נחל אשכול על מגילת איכה

הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ״ע ז״ל דבעת החרבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היו יחוד וזיווג עליון וקדוש כדי שיהיה הכנה וכה לישראל שלא יאבדו בגלות, וזה כתת הכתוב ויקרא ה׳ אלקים לבכי וכו׳, ויקרא לשון זיווג ה׳ אלקים קב״ה ושכינתיה, והיינו טעמא שהדבר נתוץ לבכי וכו׳, ולהיות תקוה בגלות היה זיווג עד כאן דברי הרמ״ע ז״ל.

Also, like the Gaon, that only after falling to the deepest point is the ground prepared for revival.  Gaon is in Aderes Eliahu Devarim 32:36

 כי יראה כי אזלת יד וגו׳. ג׳ מעלות כלולות באדם חכמה גבורה עושר וכמ״ש מלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ושואל מה תהא עליה חכם או טפש גבור כו' עשיר כו' וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו והם נגד נפש גוף ממון. חכמה בנפש. גבור בגוף. עשיר בממון. ואמרו בגמ׳ נגד העשירות אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה. ונגד הגבורה אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה כו׳ ונגד החכמה אין בן דוד כו' עד שיתמעטו התלמידים. ונגד ג׳ אלו שאין בן דוד בא עד שיכלו הם מישרא׳ וזהו מ״ש נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל שלכאורה אין לו פי' כיון שלא קמו מנפילה הראשונה היאך שייך לומר לא תוסיף לנפול אלא פי׳ נפלה לא תוסיף לנפול עוד שהנפילה תהיה עד מדריגה התחתונה שאין יכולה להיות עוד נפילה אחר זה ואז קום בתולת ישראל וכמ״ש התנערי מעפר קומי וגו׳ ודרשו עד שיגיעו לעפר ומשם עתידין להגאל וז״ש כי יראה כי אזלת יד היא הגבורה ואפס עצור הוא התורה כמ״ש ושם נעצר מעבדי שאול שהיה עוסק בתורה. ועזוב זה ממון שיכלה מהם כמ״ש עזוב תעזוב וגו׳:

 3.בשם החיד״א: 

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

I heard a nice explanation in the name of the Chida. He brings the Gemara (Tainis 30b) that

  (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

Only after spending the day in deep aveilus can a person and the tzibbur, hope to see tanchumin. Aveilus for the loss of a relative involves facing the bitter reality that he will never see his relative again in this life. Tanchumin for that aveilus means that time will lessen the pain and life will go on. Aveilus for the Churban is the means by which that which was lost will be returned.The aveilus is the key to Nechama, so in the afternoon, we begin to think about the promise of geula.

4. עיקר הצער על גמר ההחלטה, לא על היוצא לפועל

or

 עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת

Tshuvos Divrei Malkiel, from Harav Malkiel Tannenbaum, Lomzher Rov.

 ועפ״ז אפשר ליישב הא דאיתא במגילה דף ה׳ אר״א א״ר חנינא רבי ביקש לעקור ט״ב ולא הודו לו א״ל ר״א בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא ט״ב שחל בשבת הוי ודחינוהו לאחר השבת וא״ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים קרי עליה טובים השנים מן האחד. והקשו התו׳ היכי ס״ד דר״א שיחפוץ רבי לעקור ט״ב הא אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. ותירצו בתירוץ השני שרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי וכדאיתא בתענית כ״ט שאז נשרף רוב של היכל.  והקשה בטורי אבן איך אפשר שהס"ד והמסקנא יהיו מחולקים מן הקצה אל הקצה דבס״ד רצה רבי לקבעו בעשיר ולמסקנא כשחל בשבת רצה לבטלו לגמרי שלא יתענו אף בעשירי. והנראה דהנה לשון הש״ס ודחינוהו לאחר השבת צריך ביאור דהא זה ידוע ממשנה מפורשת במגילה שם שט״ב מאחרין. והול״ל עיקר חדושו שרבי אמר שידחה לגמרי וגם לשון שאמר רבי הואיל ונדחה ידחה צריך ביאור דלשון זה שנמצא בסנהדרין מ"ז ע״א ובכ״ד שייך רק היכא שאותו הדבר או האיש עומד לפנינו ורק מקודם נדחה מענין זה שאנו מדברים בו אמרינן הואיל ונדחה ידחה . אבל הכא שיום ט״ב כבר עבר. אין שייך לשון זה. והול״ל ואמר רבי ידחה לגמרי. או לא יתענו כלל. ועו״ק דאיך רצה רבי לעקור ט״ב שנדחה הא אין בי"ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. דמשמע שהיתה תקנה קבועה להתענות אחר שבת וכדתנן במגילה ה׳. וכן איתא בעירובין מ' שאמר ראב״צ שהיה ט״ב שחל בשבת ונדחה על יום א׳ ע״ש

 ונראה דהני תרי לישני אליבא דרבי תלו אי פסח נאכל כל הלילה או עד חצות . דמצינו שיש סתם משנה הכי והכי כמ"ש התוס' בפסחים ק"כ ע״ב ד"ה אמר רבא עי"ש. וידוע דהיכי דאיכא תרי סתמי חזינן דרבי סתם מקודם כחד ואח״כ חזר בו וסתם כאידך . ורק בחד מסכת' אין סדר למשנה ולא ידעינן הי קדם כדאיתא בב"ק ק״ב וע' ת' שבת פ"א ע"ב . והתו׳ במגילה כ״א וזבחים נ״ז החליטו שהעיקר שנאכל עד חצות משום דאיכא סתמי טובא דס״ל הכי וגם מיתני גבי הלכתא פסיקתא ע״ש. והנה בברכות דף ט׳ איתא שהתחילה גאולת ישראל בלילה שנתנו המצריים להם תיכף אחר חצות רשות לצאת. ורק הם יצאו ביום. ומ"ד עד חצות ס״ל שהעיקר הוא חפזון דמצרים שאז התחילה הגאולה. ומ״ד כל הלילה ס״ל חפזון דשראל והיינו בבוקר שאז יצאו ממצרים ע״ש. וא״כ י״ל דבס״ד ס״ל כהאי סתמא דמגילה כ' דס״ל שנאכל כל הלילה. וא״כ מבואר דס״ל שהעיקר הוא גמר הגאולה. ולזה ה״נ רצה רבי לקבוע התענית בעשירי שאז נשרף רובו של היכל ועיקרו וסופו של פורענות. ולמסקנא תופס לעיקר בדעת רבי דפסח נאכל עד חצות כמ״ש התו׳ במגילה כ״א. וא״כ ס״ל דאזלינן בתר אתחלתא דגאולה חפזון דמצרים כמש״ל. וה״נ ס״ל אתחלתא דפורענותא עדיפא ולזה נקבע בט״ב כדאיתא בתענית כ״ט ע״א. ולזה אמר כיון שנדחה ידחה. והענין נראה שהיה אז איזה טעם שהיה קשה עליהם להתענות תיכף אחר השבת. ובכ״ז דחוהו על תיכף אחר השבת. ורבי אמר הואיל ונדחה ידחה. פירוש שיוכלו לדחותו על יום אחר. וכמש״ל שכיון שנדחה יוכלו לדחותו על איזה ימים . וסברא דעשירי עדיף לא ס״ל לרבי משום דס״ל דהעיקר הוא ההתחלה כנ״ל. וחכמים לא הודו לו וס״ל דאף דאתחלתא עדיפא. מ"מ היכא דלא אפשר משום שבת. צריך לקבוע ביום שהיה עיקר הפורענות: ובירושלמי פ"ק דמגילה הלשון ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה א״ל ידחה למחר. מבואר כמ״ש שמחלוקתם היתה אם ידחה דוקא למחר או על יום אחר . ומיושב קושיית הטו"א הנ״ל :

With the Divrei Malkiel, we can say that the main aveilus is on the finality of the Gzeira.  The true disaster was the moment when the gzeira went from b'koach to b'poeil, the moment when there was no hope that the gzeira would be overturned The actual b'poel of the churban requires less of a zikaron.  If so, it is possible that the final hetter for the Goyim to do the churban was at Chatzos.  The actual churban, which began later, is not the main reason for the zikaron of aveilus.

It could be that this also explains the Ritva.

 ריטב"א תשובה סג מהדורת קאפח

לענין נחם בט"ב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה, על פי הירושלמי, לאומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם, ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו, ומ"מ ש"ץ אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו

The truth is, this is not such a great chiddush. This really is clear in the Gemara in Sanhedrin 96a that says that when Nevuzaradan breached the Beis HaMikdash and lit it, he felt proud, and a Bas Kol came out and said "you are grinding flour."  You think you are destroying the Beis HaMikdash?  It was like dust before you touched it, and anyone could knock down an edifice made of loose sand.  It was a house of cards.

אתא מחייה בקופא ואיפתח שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא דרכו ביה מן שמיא שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות חטים לא נאמר אלא קמח

and שה״ש רבה ג

אלא כך אמרה ירושלים לבת בבל, אילולי ממרום עשו מלחמה עמי, את היית יכולה לי. אילולי שלח אש בעצמותי, את היית יכולה לי, הוי קמחא טחינא טחנת ואריא קטילא קטילת ודרא יקידא יקדת

So the burning and destruction was only a siman of a Churban that had taken place earlier, not the actuality of a Churban.  It had been destroyed before it began to burn.

I was reminded of a conversation I had many years ago with a friend.  We were both young, and I had never experienced the death of a close relative.  His father had acute dementia and was completely bedridden.  As his father deteriorated, I asked him how he could face the inevitability of his father's death.  He said that he had sat shiva for his father a long time ago.  It was a shocking answer, but I've learned that it was a simple truth.  The tragedy had taken place a long time before, and he was just waiting for it all to end.

In Parshas Re'ey, pessukim in 12:4-5 say 

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה אלקיכם.  

Hashem tells Klal Yisrael to destroy the idolatrous temples and pillars which they will find in the land of Israel.  Then, the Torah warns against doing the same to Hashem. Rashi questions why a Jew would consider destroying the Temple. Rashi brings from Rebbi Yishmael in the Sifri that the Torah means to prohibit copying the immoral actions of the indigenes of Eretz Yisrael, which will cause the Beis HaMikdash to be destroyed.

The problem is that the Gemara in Shabbos (120b) derives from our verse that although it is forbidden to erase Hashem’s name, it is not prohibited Mid'Oraysa to cause it to be erased in an indirect manner.  (Do not take this literally- see our post on this topic.)
It seems that the the Sifri and the Gemara in Shabbos are mutually exclusive.  How can our verse, which the Gemara understands as prohibiting only direct action and permitting indirect causality, also be interpreted as forbidding actions which will only indirectly bring about the Temple’s destruction?
Rav Aharon Kotler answers that the Medrash we brought above in #3 (Shir HaShirim Rabbah 3:6) refers to the destruction of the Beis HaMikdash as the grinding of already ground flour. In other words, although our enemies carried out the actual destruction of the Temple’s physical edifice, in reality it had already been destroyed due to the sinful paths that the Jews followed. Had this not been the case, the non-Jewish army would have had no control or power over the place where Hashem’s presence dwelled.
Rashi's Sifri that interprets the verse as an admonition against following non-Jewish practices and causing the destruction of the Beis HaMikdash, isn’t referring to indirect causality, which is permitted according to the Gemora in Shabbos. Rather, just as the Gemara forbids directly erasing Hashem’s name, it teaches us that our sins and immorality destroy Hashem's Temple directly, not indirectly.

Reb Meir Don Plotzki in Parshas R'ei says that being sho'eil on Teruma goes into the issur of mishmeres.  Just as destroying Teruma is assur, so too it is assur to remove the din Teruma from peiros.  You didn't touch the Teruma, but by being shoeil on the din Teruma you destroyed the Teruma.  Also, if you have a way to remove the Kedusha of a Sheim Hashem, you are over on the issur of Mechika, again from the passuk of Lo Sa'asun Kein.  Here is the Kli Chemda, Re'ey page 131.  He brings that his friend, another Sochetchover, Reb Yosef Engel, writes the same in the Asvon De'Oraysa 15.  As you see, this directly relates to Reb Aharon's pshat in Rashi and to the idea of קימחא טחינא טחינת.  You can't be over on lo sa'asun twice on one cheftza.  If you're over on lo sa'asun by removing its kedusha, then destroying the kedusha in a davar kadosh is called ונתצתם and it is called ושברתם and it is called תשרפון באש, and it is called תגדעון!  

So, with the help of the Lomzher Rov, Reb Aharon, and the Sochetchovers, we have a very good explanation for the lessened degree of aveilus on Tisha Ba'av in the afternoon.   The ikkar aveilus for the zikaron of the churban was for the moment when the matzav of עמא קטילא והיכלא קליא וקימחא טחינא was chal.  The oisfihr, afterwards, was not the ikkar churban.

When we said this over to someone, he asked, but then, what is the pshat in the shittah that the Churban should be commemorated on the tenth, because that's when it burned?  If it was as if it were already destroyed, why make the taanis on the tenth?  That's the problem with an excellent teretz.  It makes everything that's not like it shver.  But I guess the answer is that until the actual churban, there was a chance of the Ribono shel Olam reversing the Gzeira.  Once it was actually burned, and it would require shinui hateva, then the churban became ten times harder to reverse.  A Refuah, no matter how hard, is easier than Techiyas HaMeisim.