Torah Values: A useful thought for a Bar Mitzva

Here is my suggestion for someone that wants to say something true and useful at a Bar Mitzvah.

This relates closely to my other post on Meta-Mitzvos.

What is the first mitzvah a Bar Mitzva fulfills?

The Chasam Sofer at the end of Vayechi  on Vayar Yosef L'Ephraim says that the first mitzva a person fulfills when he becomes a Bar Mitzva is עבדו את ה׳ בשמחה, ivdu es hashem b'simcha. Apparently, it's one of those mitzvos that are implied by many pesukim in the Torah, even though they're not from the Minyan Taryag. It's a "fundamental value" kind of mitzva.

There are many concepts that the Torah intimates that acquire the description of "mitzvah" even if they don't carry the legal status of the ones in the Taryag. For example: according to those that hold tzaar baalei chayim is deoraysa, where does that come from? Every rishon has a different source, ranging from the method of shechita to prikah to kilayim to shiluach hakein to the criticism of Bilaam for hitting his donkey...... If no two rishonim can agree on the source, it underlines that the source does not matter. The more important lesson is that when we see that the Torah stresses a concept, we can call it a mitzva deoraysa.  These are Mitzvos that are so fundamental that they aren't and don't need to be stated as a command.

Another excellent example: The Sefer Yereim in Mitzva 232 brings from Rav Yehuda'i Gaon that developing the trait of "Humility" is a Mitzva Deoraysa that is numbered among the Taryag. He asks, "What is the makor that this is a mitzva?" He answers that "in that the Torah praises this trait, by praising Moshe Rabbeinu's humility, we learn that it is a mitzvah." This proves it's a mitzva?  It is clear that values that the Torah strongly encourages, whether stated as a command, or strongly emphasized as a worthy trait, are, for all practical purposes Mitzvos.

Here is the Yereim:

סימן רלב (כב) 

שפל רוח וצעיר. מצוה זאת מצאתי בהלכות של ר' יהודאי הגאון ולא מצאתי עיקר אלא מששבחה התורה העניו דכתיב והאיש משה עניו מאד למדנו שמצוה להיות אדם עניו ושפל רוח. ואמרו חכמים (נדרים נ"ה א') כל המשפיל עצמו הב"ה מגביהו שנאמר בל גיא ינשא וגו'. ותנן (אבות) ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה וכתיב עקב ענוה יראת ה'. ואמרינן בשבת ירושלמי (פ"א ה"ג) מה שעשה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייסה דכתיב עקב ענוה יראת ה' וכתיב ראשית חכמה יראת ה'.

So, too, the Chasam Sofer says, if in the Tochecha we are so harshly chastised for not serving "b'simcha...," it must be that avodas hashem b'simcha is a deoraysa, in the sense of being an Torah value. That's what he means by mitzvah deoraysa. It may not be an av, but it's certainly a tolda.

When I said this at the Bar Mitzvah of my great nephew, Eliahu Tzvi Faskowitz, in May 2022, Parshas Kedoshim, I connected it with my post on Meta-Mitzvos, and added the following:

Our parsha begins with the charge "Kedoshim tihyu." This is an example of a fundamental mitzva, it informs everything that we do. Usually, mitzvos are defined clearly and meticulously, but this vitally important mitzva is not defined other than in the most general terms. Its importance is clear from the fact that every single mitzva we do is preceded with a bracha of "Asher Kidshanu." Obviously, it is a defining principle. But it can not be defined. It can only be learned through observation, observation of parents, of teachers, of good role models, by contemplating the generations that came before.  

It is undefined not because it is unimportant. It is undefined because it is extremely important, because it speaks in a language without words, it requires that you see it in others that live it in their deepest self.

(Because nobody remembers the drashos at their bar mitzvah, I tried to say something memorable. I said that doing mitzvos without these fundamental values and feelings is a shell, it is a hard shell, and what use is a hard shell without a creamy center." Hopefully, the incongruity of a line like that after a deeply meaningful drasha might make a roshem.)

Bechukosai, Bamidbar 26:21. Meta-Mitzvos.

Original version posted in 2011. This is slightly edited.

This relates closely with my other post on "Torah Values, a Drasha for a Bar Mitzvah."

Synopsis:
Although generally the Torah tells us what we must and what we must not do, there are some concepts and attitudes that we are expected to know without being told.  These are so fundamental that that in their absence, the mitzvos we do are essentially crippled.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

In Greek, the word Meta means after or beyond.  In English, it can be used to mean a fundamental truth beyond the self-evident, an abstraction that transcends and informs the reality with which it is associated.  It is both transcendent and fundamental.

Our 613 Mitzvos are defined clearly enough for us to know exactly whether we have or have not fulfilled them.  But there are meta-Mitzvos.  By this I mean an underlying attitude or a manner beyond the legal definition of any particular Mitzva.  Even if one fulfills a mitzva, he may have failed in the Meta-Mitzva.  Sometimes, failing the Meta is worse than not doing the Mitzva at all.

Here's an illustration: Reb Chaim's pshat in Kavanas Hatefilla.  Reb Chaim says that more fundamental than the Kavana of "what the words mean" is the Kavana of "standing before the King."  Even if you could get away with mouthing words and not thinking about what they mean, you cannot be said to be davening at all unless you are aware that you are standing before Hashem.  That, to me, is Meta-Kavana.

Three examples of Meta-Mitzvos come to mind.

1.  The Yerushalmi (Brachos 2:5) says that a laborer who eats during his work day cannot say the usual long form of Bentching, but instead says the first bracha and a shortened version of the rest.  The Yerushalmi says that even though we all are capable of working while we say the words of birkas hamazon, this is prohibited.  Because it is assur to work while you Bentch, the only option is to truncate Bentching,
The Taz (OC 191:1) says that this is true by all tefillos and by all mitzvos:

ודאי בכל המצוות לא יעשה אותם ועוסק בד"א כי הוא מורה על עשייתו המצוה בלי כוונה אלא דרך עראי ומקרא וזה נכלל במאמר תורתינו ואם תלכו עמי בקרי שפירושו אף שתלכו עמי דהיינו עשיית המצוה מ"מ הוא בדרך מקרה ועראי

He says that this behavior falls under the heading of walking with Hashem with indifference, the passuk in our parsha, Bechukosai  (Bamidbar 26:21), וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי, if you walk with Me with indifference and do not desire to listen to Me.  Even if a person does all the mitzvos, if he does them with a casual attitude, an attitude of indifference, he has failed the Meta-Mitzva.  We should keep this in mind when, during bentching, we distractedly begin brushing the crumbs off the table and stacking the plates.  Or patchkeh'ing with your phone when it buzzes during Shmoneh Esrei.  (The Magen Avraham there says it applies even to easy melachos.)


2.  What is worse, occasionally being Mechallel Shabbos, or scrupulously keeping Shabbos but not believing that Shvisa is a mitzva from the Ribono shel Olam?
In Devarim (27:26) it says אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם
Cursed is he who does not uphold the words of this Torah to do them.  The Ramban explains this to pertain to a Jew who does all the mitzvos, but does not believe in his heart that the mitzvos are divine obligations, that Hashem rewards their observance, that Hashem punishes their desecration.  The Ramban says that if a person does the mitzvos but doesn't believe they are min hashamayim, then he is subject to the curse.  If, on the other hand, a person simply violates commandments, that is, a person who eats chazir or does not keep the mitzva of Sukkah or lulav, but still believes they are true and that ultimately there is reward and punishment, that person is not subject to the curse in the parsha.  In other words, it is worse to do mitzvos but not believe they are from Sinai than to not do them but know that you are being a sheigitz.  (See the words of the Ramban below.)
This, by the way, should give pause to those that believe that Judaism is a religion of actions, Orthopraxy, and that belief, Orthodoxy, is not so important.  Unless, of course, they disagree ("He's a Rabbi, and I'm a Rabbi") with the Ramban.

Here is the Ramban.

"אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". 'כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה' - זה לשון רש"י.  "ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן ייענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם, הנה הוא ארור! אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאוותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב 'אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת', אלא אמר: "אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת..", כטעם: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כ"ז) והנה הוא חרם המורדים והכופרים'.

3.  Devarim 28:47, תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.  A person does all that is expected from him; but he does it grudgingly and resentfully, feeling that Mitzvos are an imposition he would prefer to be free of.  This is a sin that can chas ve'shalom tip the balance to the tochecha.  Imagine that!  The attitude makes such an enormous difference!   I remember hearing Reb Shalom Shvadron speak about this on the psukim in Malachi 3:13-14.  חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר יְהוָה. וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. אֲמַרְתֶּם .שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקְים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית -  The people said "It is futile to serve God, and what profit do we get for keeping His charge and for going about in anxious worry ( because of Hashem's commandments)."  Rav Shvadron asked, how can the people say "what did we say that was wrong?"   And the Gemara says that not only the people were clueless, even the Malachim didn't understand why Hashem was upset.  If they said shav avod Elokim, if they said ma betza, if they said halachnu kedoranis, it should have been obvious that there was a problem.  The answer is that they did every mitzvah, they did everything with hiddur, but they did it with sour faces and an attitude that the mitzvos were a burden.  They didn't chas veshalom say a negative word about the mitzvos, but their faces and slumped shoulders screamed out their dislike of the mitzvos.

(I later realized that the Chasam Sofer at the end of Vayechi says it is a deoraysa exactly based on this analysis. I wrote about it here.)

Summing up, I say that there are three Meta-Mitzvos: Reverence, Obedience, and Joy.

1.  Respect and reverence that focuses your attention exclusively on the Mitzva while you do it.

2.  Awareness that this Mitzva is Hashem's will as He taught us in His torah min hashamayim, and that we do the mitzvos because we are obligated to do as Hashem commands us.

3.  Joy that we have the opportunity to serve Hashem in a way that makes us into great and holy people.

Slightly off topic:  We find a similar idea in the context of Kibbud av.  Devarim 27:16, אָרוּר, מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ.  Cursed is he who belittles his parents.  Reb Meir Simcha in his Meshech Chochma- explains that this is a person who belittles his parents because he knows they will be mochel.  Mechila might help; this person has not transgressed the mitzva of Kibbud.  He's not even like the Ma'achil petumos veyoreish Gehinom, because here, the parent is mochel.  But that doesn't help him.  His disparaging attitude is as great a sin as actual bitul asei.


(On the topic of Kavana, see the Chayei Adam on the Sefer Chareidim, discussed here.)

Titzaveh, Shemos 28:38. The Tzitz and Tefillin.

The Kohen Gadol wears the Tzitz, the gold band embossed with Hashem's name, on his forehead, always, for their appeasement before Hashem.

והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'

It is difficult to know exactly what the "tamid/always" means in this passuk.  This is a machlokes Reb Shimon and Reb Yehuda in Yoma 7b, as Rashi says-

והיה על מצחו תמיד – אי איפשר לומר שיהא עליו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה, אלא תמיד לרצון להם אפילו אינו על מצחו שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה ולדברי האומר (בבלי יומא ז':) עודהו על מצחו מרצה, ואם לאו אינו מרצה נדרש על מצחו תמיד ללמד שימשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו.

Reb Yehuda holds Tamid means that while he wears it he must constantly be cognizant of its presence and its kedusha. Reb Shimon holds it means that the Tzitz brings Ratzon - appeasement of the Ribono shel Olam" -constantly, even if it is not being worn at that moment.

The Gemara at the end of the daf says that if we learn like Reb Yehuda, then if the Tzitz, which has the written name of Hashem only once, mandates constant respectful awareness, how much more so this is true for Tefillin which have Hashems name written twenty one times.

Tosfos says that this kal vachomer has got to be derabanan, because it's obviously not technically correct. True, the Tzitz only has Hashem's name once, but it's exposed, while those in the Tefillin are covered. (Tosfos is consistent with Rabbeinu Tam's shittah brought in Menachos 32b that there's no din of hiddur when the cheftza is covered.)

Other Rishonim disagree with Tosfos and hold that the kal vachomer is Deoraisa. Rav Sternbuch in his Taam Vadaas here explains the machlokes Rishonim and why those that hold it's deoraysa aren't bothered by Tosfos' question.

He says that those that hold that it's deoraysa say that the reason for the issur hesech hadaas by the tzitz is because when it's worn correctly such that the wearer fulfills the mitzvah, then the person himself becomes spiritually elevated - holy - and that elevated spiritual status which derives from the Tzitz mandates issur hesech hadaas. When wearing something has the effect of making you holy, you can't be meisi'ach daas from that object. (The Kal vachomer assumes that it is the sheim on the Tzitz that makes you holy, and since Tefillin has more sheimos, it must make you even more holy.)  If so, it doesn't matter whether the sheimos that cause that aliyah are exposed or covered.

The other Rishonim hold that the issur hesech hadaas is because of the Kavod of the Kedusha of the Sheim, not the Kedusha it engenders in you. If so, you can say that there's not as much chiyuv kavod for a covered Sheim than an exposed Sheim. Chazal made a din derabanan that assers hesech hadaas by tefillin. Maybe that made this din derabanan because tefillin is similar to the Tzitz, and even though there's no kal vachomer, there remains a good svara to show kavod to the sheimos even though they are covered.

The machlokes is whether the reason you can't be meisi'ach daas is because of the kedusha it creates in you, or because of kavod of the sheim itself.  (As I hinted above, an alternative pshat would be they're arguing whether there's a din of hiddur on something that is covered, i.e., Rabbeinu Tam in Menachos 32b and the Mordcheh in Tefillin 969, brought in the Rama OC 32:4. Or, they all hold like R"T and they're arguing whether the issur hesech hadaas has the gedarim of hiddur. The way Reb Berel explained it was the machlokes is whether the issur is because of the Sheim, or because of the chalos kedusha on the Tzitz that results from the Sheim, which is veryclose to Rav Sternbuch, but not helpful to where I'm going with this.)

Here are his words.

והיה על מצחו תמיד כ"ח ל"ח 

במסכת יומא ז' ע"ב למדו מפסוק זה כי הכהן הלובש את הצפן אסור לו להסיח דעתו ממנו והוסיפו עוד ללמוד בק"ו מצען לתפילין מה צקו שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בהן אזכרות הרבה שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד רמב"ם על אחת כמה וכמה ובתוס' שם הקשו דהא הק"ו הוא ק"ו פריכא דמה לציץ שכן השם בגלוי מה שאין כן תפלין שהאזכרות מתופין בעור ומכח קושיא זו הסיקו התוספות שאין הק"ו ק"ו גמור מדאורייתא אלא סברא היא לחכמים לתקן שאסור להסיח דעת מתפלין מכח ק"ו זה.

ולדעת הראשונים הסוברים שאיסור היסח הדעת בתפלין הוא מדאורייתא , נראה לבאר דפליגי על התוס' בסברת איסור היסח הדעת , ומשום הכי לא קשיא להו קושית התוס ' . דמהתוס' מוכח דפירשו דאיסור היסח הדעת הוא שמסיח את דעתו ממה שהוא כעת נושא עליו את האזכרות , דמי שנושא עליו אזכרה , מחמת קדושתה של האזכרה חייב הוא שלא להסיח דעתו ממנה . ולכן הקשו התוס' שפיר , דיש לחלק בין אזכרה מגולה לאזכרה מחופה . אולם הראשונים דפליגי יש לפרש בדעתם שאין האיסור מחמת נשיאת הציץ , אלא דע"י שלבוש בציץ חלה בו בעצמו קדושה , והאיסור הוא שלא להסיח דעתו מקדושתו שלו עצמו . ולהכי לא קשיא לדידהו כלל קושיית התוס' , דאיזה סברא היא לחלק בין אזכרה מגולה לאזכרה מחופה , דגם כשהאזכרות מחופות שפיר מקדשות את האדם הלובשן.

ויש להביא ראיה לדעת הראשונים דפליגי על התוס' , דהא איסור היסח הדעת בציץ ובתפלין אינו אלא כשלובשם כדינם , הציץ על מצחו והתפלין בזרועו ובראשו , אבל אם אוחזם בידו , בודאי אין איסור היסח הדעת כלל . ואי יסוד איסור היסח הדעת הוא מחמת נשיאת האזכרות , וכמו שביארנו דהכי מוכח מקושיית התוס' , מאי נפ"מ איכא בין נושאן כמצותן או כידו . אמנם כדעת הראשונים החולקים על התוס' , יתבאר היטב , וכנ"ל.

והנה דעת רבנו יונה (עי' בשאג" א סי ' ל"ט) שאיסור היסח הדעת מתפלין הוא בשחוק וקלות ראש דוקא , אבל אם אינו עוסק בשחוק וקלות ראש , אע "פ שאין בתפלין בדעתו ומחשבתו , אינו עוכר כאיסור . וצ "ל שדעת רבנו יונה הוא כדעת התוס' דהק"ו אינו אלא מדרבנן , והם לא החמירו לאסור רק בשחוק וקלות ראש . אבל לשטות הראשונים רס "ל דהק "ו הוא מדאורייתא , אסור לו להסיח דעתו מהתפלין כלל (עיי"ש בשאג" א שהביא שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן) .

One thing all the Rishonim agree on is that the issur hesech hadaas only applies when he's wearing them as required by the mitzvah, but not if he's just holding them or wearing them in a way or during a time that he does not fulfill the mitzvah. 

(I think it's interesting to think about this in the context of the Beis Halevi about wearing and carrying Tefillin. Obviously, this is a din in the Tzitz, not a wristwatch or a hat, but the idea is that there's a difference between a hat-wearing man and a man carrying a hat, who could not be described as a hat-carrying man. Or it's like the din of tznu'im by shatnez in Kesuvos and Shabbos, which applies even when it's on their body. I'm not sure where this will go, but that's where I'm holding now.)

Reb Avrohom Wagner, in a comment, was me'oreir that according to Rav Sternbuch's svara, even those Rishonim that hold the Kal Vachomer is deoraysa, and who require constant awareness, would agree that one may take a nap in tefillin. This is based on the Keren Orah (Menachos 36b) who says there is no mitzva or kiyum of tefillin or tzitzis when one sleeps. Since the issur hessech hadaas only applies when one fulfills the mitzvah, when one sleeps there would be no issur hessech hadaas.

I responded that this would be an excellent answer to the Shaagas Aryeh's question on the Tur in the beginning of his teshuva 39. He asks on the Tur that he paskens like the Ramban in OC, that one must be constantly aware of his tefillin, but in YD he says that sheinas ara'i is allowed. We can now answer that while sleeping there is no issur of hessech hadaas.

Here's the Shaagas Aryeh.

אחר שנתברר בסימן הקדום שתפילין אסוריו בהיסח הדעת ראוי לברר מה נקרא היסח הדעת הנה הרא"ש כתב בפרק מי שמתו (ס' כ'ח) אהא דאמר בפ"ב דסוכה כ"ו ע"ב הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח וא"ת היאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתה והיה אומר ה"ר יונה מתוך דברי ר' משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח דעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק לצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח דיעת דאי לא תימא הכי היאך יכול אדם להניח תפילין כל היום וכן נמי כשנתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי עולם ואין כאן קלות ראש ע"כ 

ונראה לי דהא דר"י פליג אההיא שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם ומביאו הטור י"ד סימו שפ"ח ומיבעי ליה לאבל לאותובי דעתו ולכוין לבו לתפילין שלא יסיח דעתו מהם הילכד מנה להן בישוב דעתו אבל בשעת בכי והספד לא מנח להו ע"כ והרי בשעת בכי והספד של האבל אין כאז שחוק וקלות ראש אדרבה באותו שעה הוא עומד בכובד ראש ובהכנעה ואפילו הכי אוסרו להניח תפילין משום היסח הדעת ובוודאי אין שום טעם לחלק בין היכא שכבר מונחים עליז לבא להניחו באותו שעה לענין היסח הדעת ומה שאסורים משום היסח הדעת בבא להניחן בתחלה הוא הדין אם הניחן כבר גמי אסורים משים היסח הדעת ועוד דבשעת הנחה לא שייך היסח הדעת שהרי עוסק בהנחתן וממשמש בהן והדבר ברור שמה שמסיים הרמב הילכך מנח להו כו' היינו אפילו במונחים עליו עבר חולץ להו והאי לא מנח להו דקאמר היינו שאיו מניחן להיות עליו אלא חולץ להו וזה פשוט 

ותימה לי על הטור שבי"ד העתיק דברי הרמב"ן ובא"ח סימן מ"ר כתב אסור לישן בהו אפילו שינת עראי כשאוחזן בידו אבל כשהן בראשו פורס עליהן סודר וישן בהן שינת עראי ולא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק ובקלות ראש ע"כ והם דברי ה"ר יונה והמה תרתי דסתרי אהדדי 

Please be aware that Rav Sternbuch's svara is really implicit in a rishon - Rabbeinu Elchanan brought in the Tosfos Yeshanim in Yoma 8a (ואומר הר"ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת  לא שייך אלא כשהוא ניעור). And even without the svara, Rabbeinu Elchanan serves to answer the  Shaagas Aryeh's kashe. Reb Avrohom very helpfully added the Keren Orah, which follows from Rav Sternbuch's svara and helps to explain Rabbeinu Elchanan.  (It is, admittedly, not like the Magen Avraham that holds that there is a kiyum hamitzva - at least of tzitzis - when you're sleeping.) With all this in hand, it's very reasonable to say that this, namely Rav Sternbuch's svara and the Keren Orah, is the poshut pshat in Rabbeinu Elchanan. (It is certainly a better pshat than the achronim say - such as the Kedushas Yomtov #33 who wants to read the Rosh's Rabbeinu Yonah into it.)


 - Note: Rav Sternbuch's idea that the Tzitz has a special influence of kedusha on its wearer echoes something the Aruch Hashulchan says.  Although every mitzva elevates a person's kedusha, and that's why we say "אשר קדשנו במצוותיו," but some mitzvos have a greater effect, and this special quality requires awareness and gratitude. The Aruch Hashulchan is in 25:12-13.

 יא

וכתב רבינו הרמ"א שכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שני ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה שניה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". עד כאן לשונו. משום חשש ספק ברכה לבטלה, כמו שכתבתי בסימן ר"ו דכשהוציא שם שמים לבטלה יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", עיין שם.

ואינו מובן כלל, דממה נפשך: אם הדבר מרופה בידינו, דלכן יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", למה לנו לברך שתים? נברך אחת כדין כל ספק ברכות. ואם הדין ברור בידינו, אם כן למה לנו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? ובאמת הלבוש השמיט זה.

(וגם הב"ח פקפק בזה, והמעדני יום טוב כתב שהוא לרווחא דמילתא. וצריך עיון.)

ובפשוטו נוכל לומר דבני אשכנז פסיקא להו דצריך שני ברכות, ורק רבינו הרמ"א רפיא בידו. ולשנות המנהג אי אפשר, ולכן פסק כן. ולפי זה מי שלבו נוקפו יכול לברך ברכה אחת. ושמענו שאיזה גדולים היו מהדרים לענות "אמן" בין של יד לשל ראש, והיו חושבים זה להפסק לענין לברך על של ראש לכל הדעות.

(ובבית יוסף באמת תמה על מהר"י בן חביב שנהג כן, דמי מכריחו ליכנס בספק ברכה לבטלה, ולהציל עצמו באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? עיין שם.)

יב

ולעניות דעתי נראה דאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו מטעם ספק ברכה אלא מטעם אחר. ואף שהפוסקים כתבו שהוא מטעם זה, מכל מקום המנהג נראה לי מטעם אחר: דהנה כבר דקדקנו דאיך אפשר לברך שתי ברכות על דבר אחד?

וגם יש מי שהקשה על עיקר שיטת רבינו תם, שהרי שנינו בתוספתא דברכות פרק ששי, וכן כתב הרמב"ם בפרק ראשון ממעשרות, דאם מפריש תרומה ותרומת מעשר ומעשר שני כאחת – מברך ברכה אחת לכולן. ואם כן איך יתקנו שני ברכות על שני התפילין?

(הגר"א סעיף קטן י"ז. ותירוצו של הארצות החיים תמוה, עיין שם.)

יג

ולכן נראה לי דברכת "על מצות תפילין" היא ברכת הודאה כמו שכתבתי מקודם, בהיות מצוה זו הקשר הגדול שמקשר את ישראל לאביהם שבשמים. לזה אנו מברכים ברכת הודאה, להודות להשם יתברך על הטוב הזה. ובהיות שעיקר הקשר הוא בפסוק "שמע ישראל", ולכן אנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כמו שיעקב אבינו ענה כן בעת שהשבטים אמרו "שמע ישראל", כדאיתא בפסחים (נו א).

וראיה לזה מלשון "תפילין" עצמה, שכתב הטור לשון "פלילה", שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו... עד כאן לשונו. וזהו פירושו: דעל מצות תפילין, כלומר על מה שהשם יתברך התחבר אלינו – אנו נותנים לו יתברך שבח והודיה על זה.

(עיין בית יוסף שהביא מזוהר "פנחס": אמר רבי שמעון: תפילין... ברכה אחת לתרווייהו... עד כאן לשונו. וכתב שיש לומר דכוונתו דברכת "להניח" קאי אתרווייהו, ולעולם צריך שתים, עיין שם. ולעניות דעתי וודאי כן הוא. שהרי בתיקוני זוהר חדש (דפוס ווילנא דף מו ע"ב) אומר על קרא ד"אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי" וזה לשונו: ובגין דמסיטרא דימינא ושמאלא "שתים זו שמעתי" (כן צריך לומר) – צריך לברכא עלייהו תרין ברכאין, חד "להניח" על של יד וחד "על מצות" על של ראש. ואם סח בנתיים – מברך על של ראש שתים. אבל מסיטרא דעמודא דאמצעיתא איתמר "אחת דיבר אלהים" (כן צריך לומר), ולא צריך אלא ברכתא חדא... עד כאן לשונו. ונראה דהכי פירושו: דמצד עצם הברכה על המצוה – די באחת. וזהו "עמודא דאמצעיתא", תפארת זו התורה כדאמרינן בברכות נח א, והתפארת זו מתן תורה. ורק מימינא ושמאלא, שהם חסד וגבורה, צריך שני ברכות: האחת גזירת מלך והוא "גבורה", והשנית הודאה על ההתקשרות והוא ימינא "חסד". ודייק ותמצא קל.)

The Sulam

I am on my way back to Chicago after the Bar Mitzvah of my grandson, Yaakov Chaim Jofen. It's tough to speak for a crowd of Roshei Yeshiva and Rebbitzens and kids where you are hoping that the chasan haneshef will remember something that said when he is a grown man, perhaps to say it over at his own grandchild's bar mitzva. 

This is what I said.

The Gemara in Shabbos 100a says that a slope that rises ten tefachim in a span of four amos is considered to be a wall, and such a slope would be separate from the Reshus HaRabbim that contains it, and would delineate a Reshus HaYachid within itself. Therefore, a hill with that pitch would create a reshus hayachid above ten tefachim. The slope would be considered a wall.

 א"ר יהודה אמר רב תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב

Rashi

תל המתלקט - שהוא מדרון והולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה י' מתוך ד"א הרי הוא כאלו זקוף כולו והוי רה"י במקום גובהו ואם זרק מרה"ר ונח על גביו חייב ודוקא נקט מתוך ד' אמות דאי מתוך ה' הרי הוא כשאר רשות הרבים דניחא תשמישתיה להילוך:

What if this slope is made up of a stairway? Most stairways have a pitch of greater than 16 degrees. Would it have a din mechitza? Yes, most poskim hold that such a staircase would have a din mechitza. (This is very relevant for people whose front doors have a stairway up from the sidewalk and the newspaper landed on the stairs.)  This is interesting- the same object has a din of mechitza, which means that it is viewed in halacha as a barrier to the public, מניעת רגל הרבים, but it is inherently created to allow access.  It is a mechitza, and at the same time it is a pesach- it is a barrier, an impediment, but it is also an entryway. In life, the Ribono shel Olam often presents us with exactly this, something that a cursory view will perceive as a barrier, but others will understand to be an opportunity.  It causes מניעת רגל הרבים, but it is not מונע רגל היחיד! A yachid will find a way to change the mechitza into a pesach.

This reminds me of my father zatzal's experience in  Samarkand during WWII. Starvation was endemic; food was only available via ration coupons, which spelled the difference between survival or death, and the government was far more interested in the welfare of the horses than of the people, and certainly of the Bnei Torah.  Every morning trucks would go through the streets picking up the bodies of those that had died overnight. One who was caught "hoarding" more food than needed for that day was executed on the spot, and the one who betrayed him was rewarded.

My father, the Bar Mitzva's great grandfather, on the other hand, had printing presses set up in a basement, where he had bnei torah printing ration coupons. He had a deal with the stationmaster, that when the paper for coupons would come in on the train, the edges of the roll would get trimmed off, and the "trimmings" would go to my father. He had another basement where bnei torah sat at looms weaving clothes. It was said that the Russian army only got the honey that my father let them have.

The point is that it was a time of starvation and the disparagement of the value of human life and of no ethics but survival, but my father saw the opportunity to save lives and feed the poor, and he found a way to do it under the nose of the Soviets. 

The symbol of Yaakov Avinu was the sulam, the ladder. Yaakov Avinu was challenged by endless tzaros and impediments that would have caused a lesser man to just give up, but Yaakov turned every challenge into an opportunity and created the Shivtei Kah.

The bar mitzva, Yaakov Chaim, was at another bar mitzva party ten years ago. He was squeezed in at the table, there was no room to move, and he wanted the pickles that were at the other end of the long table. If you were three years old, and you wanted pickles from the other end of the table, and nobody was paying attention to you, I think there would be three options. You can scream like a banshee, you can cry, or you can just give up and go without. Yaakov did none of the three.  He just climbed up on the table, sauntered over to the pickles, took what he wanted, and walked back to his seat. The family and guests were dumbstruck- they weren't even sure if what they thought they saw had actually happened. In fact, the mother of the boy whose bar mitzva it happened at was at my speech, and she remembered the moment exactly. But the idea is that for some, it was a barrier, but to Yaakov, it was a cloth-covered highway to pickles. The plate of pickles was Yaakov's Gordian Knot.

The midda of Yaakov is to see the opportunity where others see barriers. Others see barriers because they are lazy, or self destructive, or lack confidence. It is the middah of emes that enables a person to see that challenges exist to enable us to excel, to overcome the barriers. IYH, our Yaakov will have the midda of emes that will enable him to see the opportunities the Ribono shel Olam has and will continue to give him.

Toldos: Yaakov and Eisav

I broke my wrist two weeks ago, and it was hard to type, but I'm better now. The Ribono shel Olam sent me to an awesome surgeon- a South African Litvishe Yid- that put in eight screws and a plate, but I have absolutely no pain and a great range of motion and with therapy, I hope to recover fully.  Putting on tallis and tefillin was not easy for the first week, particularly because of the broken wrist on the right and torn rotator cuff and fractured rib on the left side.

I was ten feet up a ladder, and the ladder slid off of the object it was propped up on. My roofer friend says that based on his experience, a fall like that ought to have broken either my back or my neck, so a mere broken wrist, rib, and rotator cuff is a great chesed.

No, it was not foolish to put the ladder on the piece of furniture. I did it cautiously and with careful thought, and what happened was simply something I did not anticipate, involving changes in leverage and center of gravity. But I admit that an observer would have been put in mind of Buster Keaton in his silent film comedies. One of my grandchildren asked me what I was thinking as I fell- and in fact, the mind manages to think many thoughts in what might be the penultimate moment. I was thinking that if I was found dead with the ladders, my grandchildren would think that I had been foolhardy and that all my lessons about being prudent and careful and planning out what you do were not true, that I myself did not practice that way of life. I survived, and that's good enough.

Writing at the end of December, I am adding the before and after x-rays- the left from the emergency room, and the right four weeks later, partially healed and with plates and pins.

In any case, back to Yaakov and Eisav.
This was my drasha at my great nephew's bar mitzva- Mordechai Gavriel Ray.

Reb Yerucham points out that Targum Yonasan explains yoshev ohalim as Tava Olphan, a seeker of instruction. Similarly, David Hamelech says oso avakesh, shivti be'veis Hashem. On the other hand, Eisav is called Yodei'a tzayid, Ish sadeh. Onkelos says yodei'a tzayid means gvar nachshirchon. Tosfos in BK 94b says this means a man of rest. It's remarkable that Rashi learns yodei'a tzayid differently, (he learns it means one who entraps his father into thinking he is a tzadik,) but then Rashi says pshat in Ish Sadeh that he was an ish batteil, who liked to hunt. So although Rashi differes from Onkelos on the translation of the particular words, he agrees that the passuk, albeit in a different section, says that a defining characteristic of Eisav was that he was a man that didn't like to work to accomplish. The meforshim in BB 139 say that sharchi means one who doesn't want to create a business, a batlan.

One would not think that the essential distinction between them was this, but Reb Yerucham said that Yaakov was a mevakesh, and Eisav was an ish batteil. They say that in the Mir, one would disparage someone who appeared to have a high opinion of himself by referring to him as "A Fartiger," a finished person, meaning like Eisav- done, he feels no need to grow, no need to seek.  This does not mean that Eisav was lazy. He was actually a very busy man. But his work was to satisfy his own desires, not to improve himself or to improve the world around him.

They say a story about Reb Chaim Shmulevitz along these lines, and the story is brought in several places, including the likkutim on chumash (e.g. Yalkut Lekach Tov.) My brother in law, Rabbi Moshe Faskowitz, said they have the story wrong. He is in a position to know, because he spent years with is grandfather, Reb Avraham Jofen, and he was very close with his cousin, Reb Chaim Shmuelevitz. The true story is that Reb Chaim Shmuelevitz used to spend Ellul with his uncle, Reb Avraham Jofen, in Novarodok. He asked him who is the biggest metzuyan in the yeshiva, and Reb Avraham pointed to a certain bachur. Reb Chaim was surprised, and asked, not the Steipler? Reb Avraham answered "You didn't ask who was the biggest lamdan. You asked who is the biggest metzuyan. That bachur is the biggest metzuyan, because he is the biggest mevakesh in the Yeshiva."

(Please note: I know that the story is said over very differently in several sefarim, including the Lekach Tov and a book by Rabbi Pesach Krohn. But I can tell you several interesting facts: On the one hand, Reb Chaim Shmuelevitz's oldest son, Reb Refoel, said that the whole story is a fabrication, because everyone knows that the Steipler was the biggest lamdan and the biggest mevakesh and the biggest yarei shamayim in the yeshiva. But he didn't say that his father told him that the story wasn't true, just that he held that it couldn't be true. On the other hand, Reb Chaim himself told the story exactly as I said it to my brother in law, Harav Moshe Faskowitz. After I said it over at a bar mitzva this Shabbos, a young man, Avi Triester, came over and told me that he heard the story from Reb Avrohom Shmuelevitz, Reb Chaim's younger son, and he said it over exactly as I did, and said that the other versions of the story are not true. So I have two eidim kesheirim, my brother in law, and Reb Avrohom Shmuelevetiz, who say that they heard the story from Reb Chaim. In my book, that settles it. I actually like the way the story goes in the other books better, but unfortunately, they're not what actually happened.)

Remarkably, the defining distinction between Yaakov and Eisav became evident when the became adults, at the age of thirteen. I think it's a nice lesson for young men, don't float through life. Be a mevakesh! Don't accept the status quo, not in your personal life and not in communal life.  Look, scrutinize, recognize need for change, and when you see a need for change, set a goal and work toward it.  Keep your eyes open for opportunity for growth and accomplishment and self improvement. Be a mevakesh.

N.B.
Reb Chaim B, in his blog, quotes the story I have here with Reb Chaim Shmuelevitz, and makes the excellent point that with this we understand why Yaakov's tefilla is Arvis- because davka Yaakov represents doing something because you feel an internal need to do more than necessary, to find new ways to do avodas Hashem.

Bereishis 2:5. Prayer

I spoke twice at my grandson's, Moshe Lawrence's, bar mitzva last week. First (Thursday night) I said what I have posted earlier about Torah and the Eitz Chaim, and here is my second drasha (Shabbos afternoon.)  I think it's good and useful for many public and private occasions.

Rav Schwab is quoted (in his son's sefer) as asking, why do you have to repeat shmoneh esrei if you skip Mashiv haru'ach umorid hageshem? Not every word in shmoneh esrei is essential, as shown in havineinu, and here, we're not even asking for rain, it's just a mention of the gevura of rain. He answers with the Gemara in Chulin brought by Rashi in Breishis 2:5. The passuk says "Now no tree of the field was yet on the earth, neither did any herb of the field yet grow, because the Lord God had not brought rain upon the earth, and there was no man to work the soil."  Rashi says

כי לא המטיר: ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:

Because… not caused it to rain: Why had it not rained? Because there was no man to work the soil, and no one recognized the benefit of rain. But when man came and understood that the rains were essential to the world, he prayed for them, and they fell, and the trees and the herbs sprouted. — [from Chul. 60b]

Rav Schwab says that we see that even though Hashem prepared the rain, He held it back for one reason: so that when Adam was created, he should recognize the benefit of rain and pray for it. We see that recognizing and praying for rain is not just "a tefilla." Hashem had arranged the creation of the world and the garden and of Adam so that the entire enterprise would be put into motion specifically through this tefilla. It is the father of all tefilla. If you skip it, then your tefilla is not a tefilla. (מכיר בטובתם של גשמים is precisely what is meant by "mazkirin gevuras geshamim" in mashiv haru'ach, and of course התפלל עליהם וירדו applies to v'sein tal umattar.)

He also points out that Adam, from the first moment of his creation, was called Nefesh m'malilah, a creature that speaks. What was the point of being able to speak if there was nobody to talk to? The answer is that there was- it enabled him to be mispallel.

In the beginning of Bava Kamma, the Gemara says "mav'eh zeh Adam." Why call Adam Mav'eh, the "one who supplicates?" The answer, especially in the context of Adam mu'ad l'olam, is that life is dangerous and tentative, and tefilla is the basic necessity of the human condition. In our mesorah, Man is "One who prays."

A reader, Avrohom, sent in a marvelous Ben Yehoyada, and I'll paste Avrohom's words here. By way of introduction, the "ne'elam" or "milui" of a letter refers to the unpronounced letters in the letter's spelled out name.  Example- Aleph: the first letter of the letter's name is the letter aleph, and then you have the letters lamed and phei. So the ne'elam/millui comprises the letters lamed and phei.

On your point that "In our mesorah, Man is "One who prays."", Rav Moshe Shapiro brings down a beautiful Ben Yehoyada that says that the neelam of Odom is Mispallel. (Aleph - the ne'elam is lamed and pey, the ne'elam of Dalet is lamed and Taf and the neelam of mem is mem). Rav Moshe Shapiro said that the ne'elam represents the essence of something, its fundamental identity. And therefore, an Odom is in essence a mispallel, that is what his existence rests on, or as you said "In our mesorah, Man is "One who prays."

The Ben Yehoyada is in Sanhedrin 110, as follows:

שם (סנהדרין ק"י) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו יובן בס"ד דאמרו בגמרא דאמר רשב"י יכולני לפטור העולם מדין הפלה על אשר אין מתפללים בכונה דלבם מבולבל מן צרות הגלות כשיכור, דכתיב שכרה ולא מיין והנה מי שיש לו ממון הרבה יהיה לו לב רחב תמיד ולא יתבלבל משום דבר כי הממון מרחיב הלב א"כ בעל הממון אינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה אלא הוא מתפלל בטוב. והנה אם תמלא אותיות אדם כזה אל"ף דל"ת מ"ם תמצא אותיות המלוי הם אותיות מתפלל והמלוי הוא רגלים של אותיות הפשוט. ולז"א זה ממונו של אדם דייקא שמעמידו על רגליו שמעמידו בתפלה בשופי הרמוזה ברגליו של אדם דמלוי אדם הוא איתיות מתפלל דהאדם צריך להיות מתפלל תמיד ואינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה 

I want to show this visually. The name אדם has three letters:  אלפ  and דלת and ממ.
The primary letters, the pronounced letters, are אלפ, and דלת, and ממ.  The "hidden" letters are אלפ and דלת and ממ.
The hidden letters, then, are לפ, and לת, and מ, equaling מתפלל.

And now, back to the original post.

A Bar Mitzva bachur, and a chassan, and others that enter a new phase in life, are given many brachos, and are graced with many gifts - gifts of natural ability, of their environment, of educational and financial advantage.  All these gifts and brachos are wonderful, but if you aren't mispallel, without siyata dishmaya, these wonderful gifts will remain unused. טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה.  The rain was waiting, it was just hanging there ready to fall, but it would not fall until Adam Harishon was mispallel. It's like going into the bank where you have a big account, walking over to the teller, standing there like a golem looking at her, tipping your hat and walking out.  The money is all there waiting for you. But if you don't ask, you're not going to get a penny. We even say Shma koleinu in Shmoneh Esrei, a tefilla asking that Hashem should hear our tefillos!

Yeshiva people, especially younger baalei kishron, have a tendency to belittle davening. Many fine talmidei chachamim stay up till three in the morning learning and miss tefilla betzibur- even zman tefilla, with the excuse of oneis sheina. I don't disagree with them. At that stage, Torah is far more important than tefilla, and it is not unreasonable to say that such a person is 100% Toraso umanuso and entitled to the hetter of Reb Shimon bar Yochai (Yerushalmi Shabbos 1:2 and Brachos 1:2), and not only pattur from davening, but even pattur from Krias Shman and Sukkah.  The problem is that this becomes a habit that remains even when you didn't stay up till three.  I used to have the bungalow next to Reb Moshe, and we would watch as he came outside to the porch at four in the morning to stand and say Tehillim. When he found out that we were watching him, he asked if he was disturbing our sleep, and we assured him that he was not. The point is that he could have been learning, or writing, or many other things that would appear to be better uses of time than saying Tehillim. But he did not think so, and you, too, should realize that tefilla and tehillim are precious both for what they are and for what they help you to achieve. 

Bereishis: The Etz Chaim

This is the first of two drashos I said at Moshe Lawrence's bar Mitzva. The other one was on Tefilla.

In Parshas Breishis, we are told of the Eitz Chaim in Gan Eden, the tree of life. In Mishlei, Shlomo hamelech says Eitz Chaim hee lamachazikim bah, It - meaning the Torah - is an Eitz Chaim, a "tree of life" for those that hold fast to it. This is probably a metaphor. It is, after all, in Mishlei, and Mishlei is full of meshalim.  But it might be more than metaphor.

There is a remarkable Gemara in Kesuos 111b. The Gemara says that people without the zechus of Torah will not rise at the time of techihyas hameisim. Every good person has a share in heaven- Jew, Gentile, rich, poor, the souls of all righteous people live on in heaven.  But only those that have the zechus of learning Torah will rise from the dead, and the others, even tzadikim, will not rise in this physical world.  Physical resurrection, eternal life in this world, requires Torah and davka Torah. Is this not the very definition of an Eitz Chaim?

Another thing: It's a remarkable thing, but if you ask people, everyone will know that the Cherubim are the angelic figures that were atop the Aron Kodesh, on the Kapores. But the fact is that the keruvim appear in the Torah in two places. The first appearance of the keruvim, the one that the vast majority of people don't remember, was when Adam was sent away from Gan Eden- the angels that guarded the path with a burning, turning, sword to prevent his return and prevent access to the Eitz Chaim, were keruvim. Rashi says that these keruvim were malachei chavala, angels of destruction. Obviously, they were very different than the keruvim, the beautiful childlike angels atop the Aron, which symbolized the love between Hashem and Klal Yisrael  But the fact is that in the first instance, the Keruvim were guarding the Eitz Chaim in Gan Eden, and in the second, they were guarding what Shlomo Hamelech called the Eitz Chaim.

When Shlomo Hamelech called Torah the Eitz Chaim, he meant it literally.  The difference between the Eitz in the Gan and the Eitz in the Aron is that the former was available for the taking, and its result was immediate, while and the latter requires absolute and total effort, and the results might not be evident until the time of techiyas hameisim- but they are the same. The Eitz Chaim is a source of life that is stronger than death. I don't know if the Torah is the Eitz Chaim, or an Eitz Chaim, but it is Eitz Chaim mamash.

This is the pshat in the bracha that we say after Krias Hatorah- אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. That's where the Eitz HaDaas is- the eitz hadaas is planted in our hearts, and we need to let it grow.

My brother in law, Harav Yosaif Asher Weiss, said that this is all stated clearly in a mishna in the sixth perek of Avos.

גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. 

שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. 

ואומר: רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. 

ואומר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר. 

ואומר: כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתיך. 

ואומר: תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך. 

ואומר: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. 

ואומר: ארך ימים בימינה בשמאולה עשר וכבוד. 

ואומר: כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. 

ואומר: דרכיה דרכי נועם וכל נתבותיה שלום. 

At my bar mitzva, in 1963, the Ponovezher Rov spoke about the greatness of limud hatorah. It was the week of Parshas Chukas, and he spoke about Adam ki yamus ba'ohel, which Chazal teach us means that a man who wishes to reach the pinnacle of human accomplishment must expend all his energy, all his life force, on the study of Torah. Even for those lucky people who have a natural predilection for Torah, for whom the Torah just falls into place, even they must work themselves to their limit in the pursuit of the understanding of the depths of the Torah. You can't dip your toe in Torah. You have to pickle yourself in Torah.

In the passuk in Mishlei, Eitz Chaim hee, there seems to be a mismatch between ותומכיה [plural] and מאושר [singular].  
The answer is that when people are מחזיקים בה, holding on to the Torah, because of their mesorah, they are zocheh to חיים as individuals, but ותומכיה, those who support, nourish, and make flourish the Torah, מאושר, the Torah itself is  מאושר, the Torah grows. And not only does the Torah grow, the individual that adds to the Torah become a cheilek of Torah, he is subsumed in the unity and joy of Torah itself. Each one becomes an individual עץ חיים. 

The wonderful thing about having a mesoras avos of Torah is that the למחזיקים בה part becomes easier, taken for granted. This, ironically, can itself interfere with true acheivement. In Torah, nothing can be taken for granted, and every level of Torah requires hard work.  

With ameilus and siyata dishmaya, allevai the day will come that people say that you are a true bearer of your mesora of gadlus, that people will say "Oh, yes, I know Moshe, the son of so-and-so, and the grandson of so-and-so, and the great-grandson of so-and-so, what a great zechus it is for him." But we know you, Moshe, and you definitely have a unique personality and the potential to be among the תומכיה, the ones that add their own special taam to the Torah, and hope and pray that you will use your unique kochos and your mesorah and some day, someone will say about you, "What a zechus it is for his father and grandfathers and great grandfathers that such gadlus came from them!"


Addendum: Other places that talk about this concept.

Tanna d'bei Eliahu 5:

הקיצו ורננו שוכני עפר ישעיה כו יט מכאן אמר דוד המלך ע"ה יהי חלקי עם אלו שהם ממיניין את עצמן על דברי תורה שנאמר ממתים ידך ה' וגו' חלקם בחיים וגו' תהלים יז יד הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמרו כל הנעשה שכן לעפר בחייו עפרו ננער לתחיית המתים וכל שאינו נעשה שכן לעפר בחייו אין עפרו ננער לתחיית המתים לכך נאמר הקיצו ורננו שוכני עפר שכוני עפר לא נאמר אלא שוכני עפר אלו בני אדם שמשכינים עצמם על העפר ללמוד תורה הקב"ה מביא עליהם טל אורות של תורה ומושיבן בין ברכיו ומגפפן ומחבקן ומנשקן ומביאן לחיי עולם הבא שנאמר כי טל אורות טלך ישעיה כו יט תנא דבי אליהו רבא פרק ה 

Gemara Sotah 21a:

דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור משלי ו כג תלה הכתוב את המצוה בזנר ואת התורה באור את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' שם פסוק כב וכבהתהלכך תנחה אותך זה העולם הזה בשכבך תשמור עליך שם זו מיתה והקיצות היא תשיחך שם לעתיד לבוא 

Meiri there:

בשכבך תשמור עליך זו יום המיתה ר"ל לעולם הבא והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא ר"ל תחיית המתים 

Ramban Drasha for Rosh HaShanna:

יום הדין הוא לעתיד לבוא בזמן תחיית המתים וכו' אמרו עבודה זרה ב ע"א "לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו" 

Chafetz Chaim, Letters, #62

אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת אבות ב ח ואמרו רז"ל אין עני אלא בדעת ודא חסר מה קני ומבואר שבלא תורה עני הוא האדם לעולם ועד וכאשר נבוא בשאלה למי שהוא מה תחפוץ ביותר אם להיות עני לשנה אחת ואחר כך עשיר לשבעים שנה או להיפך להיות עשיר רק לשנה אחת ואחר כך עני לשבעים שנה כל איש בר דעת יענה בודאי שמוטב להיות עני לזמן קצר ואחר כך עשיר לאורך ימים והלא בלא תורה ישאר האדם עני לעולמי עד עולם הבא אינו נקנה בכסף אפשר לקנות בכסף איזה חפץ שהוא אך לא את החיים הנצחיים וכבר שאלו את רב האי גאון ז"ל אודות אחד שמכר את חלק עולם הבא שלו והשיב הגאון כי אמנם אבד המוכר את חלקו עי"ז אבל הלוקח לא קנה לו כלל כי לקנות עולם הבא אפשר רק על ידי לימוד התורה על ידי ההספקה לאחרים הלומדים בה כמו יששכר עם זבולון תורתנו הקדושה לא בשמים היא רק בעולם הזה בעולם העשייה אפשר לאדם לרכוש לו מקניניה להחזיק את התורה ולומדיה למסור את בנו לידי מלמד הגון וכו' מי שבנה לו בית הרי הוא ממהר להבטיח תיכף את ביתו באחריות ממקרה תבערה חלילה גופו של האדם בודאי ישרף ויכלה בעפר ולכן נחוץ להבטיחו באחריות למען יקום לתחיית המתים וזאת אפשר רק על ידי התורה כל מי שיש בו אור תורה אור תורה מחייהן כתובות קיא ע"ב 

Chukas. Chukim and Mitzvos Sichliyos

Some Mitzvos are Chukim, given without explanation or self-evident rationale.  Others manifest a morality that would be clear to any decent person.  For example, kibud av v'eim is a mitzvah that expresses a universal and self-evident morality.  One does not need the Ribono shel Olam to tell him to respect and honor his parents.  A person that does not honor his parents is rightly seen as repugnant, and one who hurts or dishonors them as a monster.

This distinction has practical application.  The Aruch HaShulchan (last siman in Choshen Mishpat, 427:10) says that the reason we do not make a bracha upon putting up a maaka is because it is a mitzva sichlis, and you do not make a birkas hamitzvos on a mitzva sichlis.  You only make a bracha on a mitzva that one would only do because of Hashem's commandment, because "asher kidshanu b'mitzvosav," a mitzva that declares our special relationship with the Ribono shel Olam.

The difference between the classic "chok," Parah Adumah, and the classic "mitzva sichlis," Kibbud Av v'eim, is highlighted in the sugya of kibbud av, Kiddushin 31a, in the story of Dama ben Nesina.  

בעו מיניה מרב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד

באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח

מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד

היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן

נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים

ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו,

שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני

מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי

בשביל כבוד אבא. וא"ר חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה - כך, מצווה ועושה עאכו"כ דאר"ח

גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

Dama shone in his kibud av, and we were given the opportunity to shine through fulfilling the chok of parah adumah.

The Gemara there also contrasts metzuveh ve'oseh with eino metzuveh ve'oseh.  גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, one who does a mitzva because he is obligated to do so is greater than one who does so voluntarily.  Even though the reward for voluntary mitzvos is less, Dama, who had no mitzva of kibbud, was rewarded with great wealth.  Imagine, the Gemara says, how great the reward is for one who is metzuveh ve'oseh.

But what about kibbud av for us?  We do have a mitzva of kibbud av, so we are metzuveh ve'oseh.  On the other hand, it is a mitzva sichlis, so we would do it anyway, just as Dama did.  Is that called Metzuveh ve'oseh?  

The reason I ask is because it could be that it's only called "doing it because of the tzivui" when you wouldn't do it otherwise.  If  you would do it even without the tzivui, it's not the tzivui that is motivating you.  For example, the Beis Halevi I've brought several times about Oneis: If you would do the aveira even if you weren't under duress, you have no petur oneis.

שמות, ד"ה וירא

ומזה יצא למי שהיא פרוץ באחת ממצות ה׳ , אע״נ דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה מ״מ לא מקרי אונס  וכמו בשמירת שבת ונדומה דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה או עבור חולה ר״ל וכדומה מ״מ לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא היה האונס, אבל המחלל שבת כשאינו אנוס, גם במלאכה שהוא אנוס מקרי מחלל, וכן הוא בכל האיסורים

So does this svara apply here?  If you would do the mitzvah anyway because it's sichlis, maybe you're not called doing it because of the tzivui.

The Netziv in Yisro points out that it is by Kibud av (Shemos 20:12) that the Torah says  כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך, which appears to connect kibbud av with Eretz Yisrael.  What is the connection?  He says that we should do Kibbud Av not as a mitzva sichlis.  We should do kibbud av because the Ribono shel Olam commanded us to do it.  Therefore, as with all other mitzvos, the primary locus of the mitzva is Eretz Yisrael, where the kedusha is so much greater.

אלא בא המקרא בזה ללמדנו עיקר גדול. דכבר כ׳ הרמב״ן בפרשה תולדות ובכ״מ שהתורה ומצותיה אע״ג דמצות שאין תלויות בארץ נוהגות אפי׳ בחו״ל. מכ״מ מיוחדות המה יותר בא״י. וע״כ נקראת תורת אלהי הארץ. והדבר מובן שלפי זה גם יעודיה אע״ג שישנם בחו״ל מ״מ יותר משמשים ומגיעים בא״י

מעתה היתה הדעת נותנת שזה הכלל אינו אלא במצות שבין אדם לשמים ואין הדעת אנושי נותן עליה. הוא שהסברא נותן שעיקר שכרה מיוחד בא״י. משא״כ כיבוד או״א שהוא דעת אנושי בזה אין סברא לחלק בין א״י לחו״ל. מש״ה כתיב במצוה זו של כיבוד או״א ג״כ על האדמה ללמדנו דאחר שהיא מ״ע הכתובה בתורה. הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי

The Netziv is saying that we should do Kibbud Av v'Eim like we do all the Chukim of the Torah, like we do Parah Adumah, like we do Lulav and Esrog- not because the seichel or the heart tells us to do it, but rather because the Ribono shel Olam tells us to do it.

This idea can be found elsewhere as well.  

In the Piyut for Shavuos, it says 

אמן ומינקת בך מתעסקים. בשלך תחלה כאזור דבקים. נעות שוע ותחן מפיקים דורשים לצורם היות בן חובקים. השתפו שניהם עמו עסוקים. ונוצרת ונולדת לעתיחקים. זכוך והביאוף בברית להקים • חבקוך ברכים ושדים מניקים. מרף חקיף זנים ומשקים. יגיעת עמלם עמך מחלקים. כשר ומוסר מחנכים ומחזקים. לשון למורים ודברים עתיקים. מתקנים עזר ולהשיאך זוקקים. נושאים פלל עבורך ולאל זועקים.  סמכם במאכל ובמשתה ובתפנוקים. ענדם  בכסות נקיה בחשוקים. פנה לגערתם לבל יהו מצוקים צפה למוסרם ולא תרדף רקים. קים כבודם ומוראם כחוקים. רבות  אורך ימים ומעון מנקים. שום לכבודו ולמוראו גוזר ומקים . תחת כן הודוהו  מלכי ארקים

The Sfas Emes brings this piyut and says 

בדיבור כבד אמר בפיוט, קיים כיבודם ומוראם כחוקים. ויש להבין הלא מצות כיבוד אב ואם היא מן המצוות השכליות, ואינה מכלל החוקים. ונראה דהנה מצד תשלום גמול שהוא דבר שהשכל מחייב יש לאומות גם כן אחיזה במצוה זו, וכמו שכתב מהר"ל בהאי נכרי באשקלון דמא בן נתינה שמו, ועל כן עשו נמי היה מקיים כיבוד אב. ובכן אם ישראל מקיימין מצוה זו מפאת שהשכל מחייב לתשלום גמול, יש לעשו נמי חלק במצוה זו, ולזה באה המצוה שיסלק את זה שהשכל מחייב, אלא יעשה המצוה מצד המצוה שבה, כאילו היתה חוקה לבד, ובזה מסלקין כח עשו.    שבועות תרע"ו

(If you want to see the piyut inside, A  B  C  D )

In fact, even the Aruch HaShulchan we mentioned above says we should do Sichliyos as if they were "Shim'iyos,"  (i.e., chukim.) 

  דהאיש הישראלי מחוייב לעשות גם מצות שכליות לא מפני השכל אלא מפני צווי הקב״ה כמש״כ והיה עקב תשמעון את המשפטים וכו׳ כלומר אפילו המשפטים תשמע מה שצותה התורה ולא תעשה מפני שכלך אלא כשארי מצות השמעיות

Clearly, there is a ma'alah to do even mitzvos sichliyos not because of the seichel but because Hashem commanded us to do them.  If we would do it only from seichel, it would be less of an avdus of the Ribono shel Olam.  So we should remember to do even mitzvos sichliyos because of Hashem's commandment, not only because we are good and decent people.  When we do that, we are certainly doing it as a metzuveh ve'oseh.  Unlike the petur of Oneis, the fact that you would do it anyway does not take away from the din of metzuveh.  The difference is that for the pettur of Oneis, you need that it should not be called your maaseh.  If you have dual motivation, then it still is your maaseh.  But by mitzvos, it doesn't matter if you have two reasons to do it.  If one of the reasons is the tzivui, then you're doing it because of the tzivui.

Still, the other question remains:  Even after we have established that it's called "doing it because of the tzivui," do we have the greater reward that pertains to a metzuveh ve'oseh? What is the reason for the greater schar? 

תוספות מסכת עבודה זרה דף ג. עמוד א

גדול המצווה ועושה - מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו

תוספות מסכת קידושין דף לא. עמוד א

גדול המצווה ועושה - נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור

תוס' הרא"ש קידושין דף לא.   והיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער תדיר שירא שמא יעבור וצריך לכוף את יצרו יותר ממי שאינו מצווה שאם ירצה יניח וכו

Now that we've seen Tosfos, we can answer the question.  Certainly a Mitzvah Sichlis can be called Metzuveh Ve'Oseh.  But does a person who does a Mitzvah Sichlis receive the greater schar of a metzuveh?  The answer is very simple.  If he is דואג ומצטער יותר פן יעבור, then he gets the schar of a metzuveh.    If we do the mitzvah only because our seichel tells us to, then it would be like Eino metzuveh.  If, however, we keep in mind that we're doing the Mitzvah because the Melech Malchei HaMelachim commanded us to do the Mitzvah, then it falls under the heading of Metzuveh ve'Oseh.  It doesn't matter that you also would choose to do it because it is inherently and genuinely good and moral.  What matters is that you know that you have no choice, that you have to do it because of the Tzivui, because then you will be דואג ומצטער יותר פן יעבור.

(I realize that reading the Netziv/Aruch Hashulchan/Sfas Emes, you can get the idea that you should do the mitzva of tzedaka and kibbud av ONLY because of the tzivui.  In my humble opinion, that is wrong, as wrong as those who think that the din of כשם שמברכים על הטוב means that the bracha of Dayan ha'emes should be said with a smile.  What I think the pshat is that the Torah wants these mitzvos to make us into baalei chesed, baalei tzedaka, and loving and dedicated children, not solipsists that don't care if the other person lives or dies "so long as I can do my mitzva."  True, you do the mitzva because of the tzivui, but in order that it create in you the middah of chesed and hakaras hatov because the Ribono shel Olam wants you to be a baal chesed and makir tov.)

Having said all that, I want to say over something that might be useful for a Bar Mitzva bachur.  I have a friend, Harav Shimon Kalman Goldstein, who was very close with Reb Elya Meir Bloch's son in law and Rosh Yeshiva in Cleveland, Harav Dovid Barkin, who was a talmid of Reb Shmuel Rozovsky.  He said over from Reb Shmuel that we see in Tosfos that Metzuveh ve'oseh means דואג ומצטער תדיר שירא שמא יעבור.  People think that when a boy turns thirteen, he is a metzuveh ve'oseh.  In a sense, that's true.  But as far as Tosfos' pshat in metzuveh...... 

עס איז יתכן אז א מענטש איז שיין 70 יאר אלט און ער איז נאך נישט געקומען צו מצווה ועושה

 It is possible that a man is already seventy years old and he has not yet come to being a Metzuveh Ve'Osseh.

Come to think of it, this is useful not only for Bar Mitzva bachurim.  It's also useful for me.



IMPORTANT UPDATE:
A COMMENT SENT TO ME BY REB AVI LENCZ:  
The Shittah in Bava Kamma 86a says

 גדול המצווה ועושה מפרש רבינו תם דוקא בדברי׳ שאם לא נכתבו ראויין להכתב כגון שבעה מצוות דבני נח דאמרי׳ לעיל • מהר״י כהן צדק ז״ל

Which, of course, is 180 degrees off of what we proposed in the beginning, and pretty far from the maskana as well.  This is going to be on my mind over Shabbos.  Davka by sichliyos?  Why? What does that mean?
Reb Avi wrote "I assume that he means that by non-rational mitzvos there is no schar for an eino metzuveh."   I think that would also be a massive chiddush.
I found a sefer Imrei HaTzvi that also found this massively perplexing.  He says a pshat (that I don't like) and says 
 והרבה יגעתי לפרשם ולא עלה בידי לפרשם בדרך נכון באופן אחר וה' יושיעני ויזכני להבין דבריו הקדושים

Here's a suggestion.  The Shitta means that the greater Schar for the metzuveh stems from disregarding the rational motivation and doing it only because of the tzivui. That can only work where there's a rational motivation to disregard.