Lech Lecha and Vayeira

We're all familiar with Chazal's dictum that Hachnassas Orchim is bigger than receiving the Shechina. Rashi brings it down, of course, in the beginning of Vayeira, where Avram asked Hashem's leave to run after the passing travelers.

Rav Shach points out that we find exactly this concept earlier, in Parchas Lech Lecha. Rashi says (13:14) that only after Lot left did Hashem once again speak to Avram. Avram must have realized why his level of Ruach Hakodesh diminished when he took Lot in, but this did not stop him from doing that chesed, from finding someone else, such as Nachor, to take him in. Why? Because taking care of a person that needs your help is bigger than hakbalas Pnei haShechina.

The lesson is that while nevuah and kabalas pnei Shechina is unimaginably great, it is even greater to behave as the Ribono shel Olam behaves, vehalachta bidrachav, mah Hu Rachum.... It is greater to incorporate into yourself Hashem's middos than to speak to the Ribono shel Olam.

I found this in the Tallelei Oros in Lech Lecha. I'm copying it verbatim because it's not his, it's from Rav Shach, so there is no intellectual property issue.

יג יד  וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו 

רש"י - כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו

כמה נפלא הדבר למתבונן היטב שהנה אברהם הרי בודאי היה יודע דעת התורה שהמתחבר לרשע הקב"ה פורש ממנו ואפילו הכי היה הולך עם לוט ולא אמר כלום אף שבכך מנע מעצמו השראת השכינה עליו והרחיק מעצמו את המעלה הזו שכן בשעה שהקב"ה מדבר עם האדם מה גדולה ונעלית היא אז מדרגתו של האדם ואעפי"כ לא חש אברהם על זה ודבק עם לוט ועשה חסד אתו 

וזהו מה שאמרו חז"ל (שבת קכ ע"א) גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה ולמדו זאת ממש"כ בריש וירא שאמר הקב"ה לאברהם אל נא תעבור מעל עבדך שאף שעל ידי דיבורו עם הקב"ה הרי עולה למדרגה גבוהה גבוהה מכל משוס לא חש לזה כלל שגדולה הכנסת אורחים 

וזהו הטעם שלא חש על מה שפרש ממנו הקדוש ברוך הוא בדבר שדבק בלוט בן אחיו 

אמנם אח"כ כשנעשתה מריבה בין רועי לוט לרועי אברהם ויוכל להיות שיגרם היזק ופגיעה על ידי איזה אופן שיהיה אז אמר אברהם הפרד נא מעלי 

וזהו מה שאמרו חז"ל (סוטה י ע"א)  תורה תחילתה גמילות חסדים, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם ויש להשתדל ולחוש לאהבת אחים ורעים ואנשים אורחים אף שהיה נדמה לו כערביים יעו"ש בפרש"י ריש וירא מה נפלא הדבר 

מרשימות מרן הגרא"מ שך שליט"א מכו"מ ד' ש"פ 

Vayeira. Sedom and Pilegesh b'Giv'ah

It is clear that when Shmuel Hanavi wrote Sefer Shoftim he described the events of Pilegesh b'Givah to correspond point by point to the behavior of the people of Sedom. After Binyamin was defeated, the other Shvatim prohibited intermarriage with the remaining women, just as an issur chitun was decreed on Amon and Moav.

The Ramban, for example, points out the correspondence, and finds a degree of distinction -

ודע והבן כי ענין פלגש בגבעה אף על פי שהוא נדמה לענין הזה (של סדום) איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה

and

ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום, שנאמר בו מנער ועד זקן כל העם מקצה, אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל, מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש ויקומו עלי בעלי הגבעה, ועל כן לא מיחו האחרים בידם

Similarly, the Malbim -

אנשי בליעל - ההבדל מחטא סדום הוא, בסדום חוקקו חוקים נשחתים מצד השכל וכאן עשו מתאותם הרעה, ולא רצו להרע לזקן שהכניסו לביתו לכן יצא אליהן בלי פחד, וכתיב "מתדפקים" עושים עצמם כדופקים ולא כבסדום שנגשו לשבר הדלת

The search for distinctions underlines the similarity.  It is hard to understand how a people described as inherently and essentially רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים could deteriorate to this level. Even if this event was limited to one small group, this did not take place in a vacuum.  Giva was a large and well populated area, and when Binyamin was confronted, they refused to punish the evil doers.

Binyamin was not like the other Shvatim. Chazal say that Eisav will only fall in the hands of the children of Rachel, Yosef and Binyamin. The Gemara says in many places that Binyamin was so desperate to be the host of the Shechina that the place of the main kedusha of the Mikdash is davka in his territory, Shiloh, Bayis Rishon, and Bayis Sheini.

I understand that people and groups change. Shimon and Levi were fustigated by Yaakov Avinu for their impulsive violence, and while we don't find that Shimon ever changed, Levi did come to embody the highest expression of Torah and Kedusha.  But the degree and nature of this change in Binyamin, the fall from the highest spirituality to utter debasement, from the cynosure of Klal Yisrael to its worst, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, is incomprehensible to me.  Imagine that Klal Yisrael would become Amaleikim and the Amaleikim would become like Klal Yisrael. This is beyond היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו.

The following approach is the only one that makes any sense to me.  It is based on Rav Bergman in his new Shaarei Ora, with a few changes in emphasis.

The owner of the Pilegesh was from Har Ephraim.
The avoda zara of Micha, Pesel Micha, was located in Har Ephraim.
San 103b-

תניא רבי נתן אומר מגרב לשילה ג' מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להן הקב"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה אמר להן הקב"ה בכבודי לא מחיתם על כבודו של בשר ודם מחיתם

Then, regarding Amon and Moav,

א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים

The Maharsha there says that according to Rashi " בקשו מלאכי השרת לדוחפו means to push away Micha. But he explains it refers to the smoke from his maaracha. He explains that the two mixing columns of smoke were seen by everyone. People wondered how Hashem could allow this blasphemy to continue. They all decided that it was because of Micha's philanthropy. This is why the people didn't protest or interfere with Micha - because they said that it appears that Hashem tolerates his Avoda Zara because of his charity, so we too will leave him be.

Maharsha -

לדוחפו כו׳

 פרש"י למיכה ועוד נל"פ לדוחפו לעשן הפסל שהעשן של מערכה מתמר ועולה כמו ששנינו לא נצחה הרוח את עמוד העשן אבל עשן הפסל היה מתעקם ג' מילין והיה מתערב בעשן מערכה ובקשו מה"ש לדחוף אוחזתו עשן הפסל מעשן המערכה שלא יתערב בו

ועד"ז נענשו כו׳ ר״ל שזה הדבר שהיה פתו מצויה לעוברי דרכים הטעה את אנשי ישראל במעשה פלגש בגבעה שלא מיחו במיכה ובאו לעונש כזה שנפלו מהם מ׳ אלף שא״ל הקב״ה בכבודי כו׳

The Maharsha is saying that the בכבודי לא מחיתם was the reason hat in the first two battles between Binyamin and the others, Binyamin was victorious and forty thousand from the other Shvatim died in battle at the hand of Binyamin.

R Bergman asks, why was Binyamin not guilty of the same sin? They, too, ignored the avoda zara of Micha.  True, Klal Yisrael showed greater concern about what happened to the woman than about the biyayon of avoda zara, while Binyamin was indifferent to both. But does that make Binyamin the proper instrument to punish Klal Yisrael? They were almost equally guilty in ignoring Pesel Micha.
Certainly, their punishment was triggered by their horror and demand for justice for the crime against the Pilegesh. But the main sin of Klal Yisrael was that they ignored Pesel Micha. There had to be some reason that Binyamin was the right instrument for punishing the rest of Klal Yisrael. It has to be that whatever Klal Yisrael's sin was, Shevet Binyamin was completely clean of that sin.

She'eilas chacham chatzi teshuva. We began by describing the lofty spirituality of Shevet Binyamin, their consuming desire that the Shechina be in their cheilek.Yosef and Binyamin cried about their vision of the churban of Shilo and the Mikdash, as we saw in Breishis 45:14. Binyamin was so in obsessed with his desire for the Shechina that a strip of land came from his portion and entered into Yehuda's, upon which the mizbei'ach was built, and the Kodesh Kodoshim as well. It was this spirituality that led to their utter debasement.

Klal Yisrael tolerated Micha because they were saw that he lived undisturbed, and the smoke from his korbanos mixed with that of Shiloh. They realized, as Chazal did, that Micha's tranquility was due to his human kindness, his limitless philanthropy. They decided that all that matters in this world is bein adam l'chaveiro, Hillel's "Love thy neighbor as yourself." The mitzvos bein adam lamakom are less important, marginal. A man that dedicates himself to caring for his fellows is a great and good man, even if he brazenly and unashamedly transgresses on even the most fundamental of laws between man and God.

Shevet Binyamin knew that this was dangerously false. They knew that if a person, Jew or Gentile, casts away his obligations to his creator, he is not redeemed by his love for his fellow man. For Binyamin, the Shevet that was inebriated with their love for the Ribono shel Olam, Bein adam lamakom is the essence, and nothing else matters if that is missing.

Extremely disturbed by Klal Yisrael's false and dangerous error, Binyamin decided that they need to go in the opposite direction, to firmly state that bein adam lamakom is the most important thing. To this end, they intentionally de-emphasized the concept of bein adam l'chaveiro. Once you start on the path of not focusing on bein adam lechaveiro, you then begin to ignore it, and indifference turns to disdain.

This is why Amon and Moav are set apart - because they didn't bring us food and water, and they tried to kill us. That seems like a non-sequitor, or at least an incongruity. But it's not. Trajectories are set by little movements, and then acquire an inexorability.

This is a historical reality. As Rav Bergman says, bible proficiency became an inappropriate goal for the Orthodox because of the Christians, and dikduk because of the Maskilim. As Rabbi Nachman Bulman put it, We Orthodox can't have decorum in shul because of the Reform; we can't love Eretz Yisrael because of the anti-religious Zionists; and we can't hope for Mashiach because of the Lubavitchers. Soon there will be nothing left for Frum Jews. Rav Bergman just added studying Tanach and Dikduk.  But the fact remains that this does happen.

From this, Binyamin fell to a point where they were not horrified by the behavior that occurred in Givah, and their antipathy for the rest of Klal Yisrael meant they refused to listen to the demand for justice. In the first two battles, Binaymin was victorious, because they, at least, were initially motivated by their hatred for Avoda Zara. Ultimately, of course, they were vanquished, because the sin was in fact something that recalled the horrible behavior of Sedom.

Vayeira, Bereishis 18:13. Shalom Bayis and Folding the Tallis

Repost from 2012

Section I

Shalom Bayis is a Good Thing

Sarah laughed when she heard the guest predict that she would have a son.  Hashem rebuked Avraham for Sarah's scoffing, perhaps because Avraham should have inculcated a greater awareness of the possibility of miracles in the members of his household.   Sarah laughed "Could this desiccated body bear a child?  Could my ancient husband possibly father a child?"  According to other medrashim, Sarah actually had miraculously become youthful again on that morning, and this is what she meant- although I have become young again in my old age, my husband is still an old man who cannot father a child.  According to either pshat, when Hashem quoted her as if she had only said "Could my old body bear a child," this was not quite what she had said, and there was some degree of omission or misdirection.

Rashi 18:13 explains that this was intended to preserve the Shalom Bayis, domestic harmony.  Avraham didn't need to hear that Sarah considered him to be an old man who was incapable of fathering a child.

In 18:9, we are told that the Malachim asked Avraham where his wife was, an odd question in that cloistered society. ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל.  Rashi says, הנה באהל: צנועה היא.  Reb Chaim Shmuelevitz explains that their reason for asking was because they wanted to reinforce Avraham Avinu's awareness of Sarah's refinement and modesty.  They were the greatest tzadikim in history, he knew her- his niece- from the day she was born, and they had long since passed their golden anniversary, and אעפ"כ the Ribono shel Olam knew it was important that Avraham Avinu be reminded of what a treasure he had.  No matter what stage the relationship is in, Shalom Bayis needs to be nurtured and reinforced.

Similarly, the Radak in 21:11 says

 כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה, והיה אוהב אותו, כי היה בכורו והיה מרחם עליו כְּרַחֵם אָב עַל-בָּנִים (תהלים ק"ג יג), ובדרך טובה היה הולך כי הוא גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו לגרשו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום בית כמו שכתבנו בדבר הגר והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת 

אשתו עד שבא אליו הדבור".

the point being that when Sarah angrily told Avraham to expel Hagar and Yishmael, Avraham was terribly aggrieved, because he loved Yishmael.  Despite his unhappiness at Sarah's harsh behavior, he did not chastise her, but instead tolerated her behavior silently, so as to preserve the peace in the home.

So we can agree that Shalom Bayis is a good thing.  I am pleased that it makes an appearance in this week's parsha, because it allows me to talk about the minhag of folding the Tallis right after Shabbos.

Section II

Some Men Do Not Fold Their Talleisim on Shabbos

Many men do not fold their Tallis on Shabbos, or if they do, they don't fold it on the lines it is properly folded on.  This is based on the Mishna in Shabbos 113a, as brought in OC 302:3.  Even though most poskim don't consider it Tikun Kli any more (KolBo), many are still machmir either because it is hachanah, preparing for something that won't occur until after Shabbos, or melaben, that you might see a spot and rub it off.  (For a strongly expressed opinion that we must be machmir,here and here are Harav Greenblatt's teshuvos.)  The Mishna Berura (302:19) says that although one may fold a Tallis not on its original creases, (and by the way, this is not specific to Talleisim; if you're machmir by your tallis, you shouldn't fold your pants at night either.  In fact many aren't machmir at all and do fold their talleisim and their pants at night in the normal manner.) it is praiseworthy to not fold it at all until Shabbos is over.

If you are not folding it on its regular creases, it stands to reason that you will have to refold it later on the original creases, or the new way of folding will become the real creases.  So the Maharsham (Daas Torah 302:3) says that he should re-fold it correctly after Shabbos.  Others say that is not necessary, because you can switch from one fold each week, or just not fold it on the original creases.  In any case, many of us wait until after Shabbos to fold our Talleisim.  

Section III

There is a Well Known Segula For Shalom Bayis to Fold the Tallis Right After Shabbos.

I think that it is almost universally known that a man should fold his tallis right away after Shabbos because it is a Segula for שלום בית.  I have been told that some women make it absolutely clear to their husbands that they better not do a thing until they have folded their Talleisim.  Because it is a segula for Shalom Bayis.

Where does this come from?  It is so well known and observed, it must be a Medrash somewhere, or a Zohar, or from the Ari Za'l, right?

Section IV  

The Reason for This Minhag is Not the Reason Everyone Thinks It Is.

Nope.  It's in the Taamei Haminhagim, and nowhere else.  It just had a mazal of becoming popular.  But that does not mean that the minhag only comes from there.  It is only the explanation of the minhag that comes from there.  The minhag itself does have a serious provenance and is brought by the poskim, but based on a totally different reason.  It's like Gresham's law applied to the reasons for minhagim.

The Magen Avraham (OC 300) says the following:
   מהרי"ל היה לו טלית של שבת והיה קופלו בכל מוצאי שבת כדי להתעסק במצוה מיד עכ"ל וכן היו עושין אנשי ציפורי
The Maharil had a Tallis for Shabbos and he folded it every Motzei Shabbos in order to immediately be involved in a Mitzva.  So, too, says the Magen Avraham, the men of Tzipori did.

I found three points of interest here.
1.  That the Maharil had a special Tallis for Shabbos.
2.  That he folded it immediately after Shabbos because he wanted to do a Mitzva right away.
3.  That this is how the Magen Avraham learned pshat in the minhag of the people of Tzipori as brought in Brachos 53.

Point 1 is a general mussar haskeil, that it is meritorious to have a special garment that you wear only on Shabbos.  I guess it's based on Shabbos 113 וכבדתו", שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול".

Section V

In Fact, Several Commentators Have Been Less Than Complimentary Regarding the Alleged Reason

Point 2 shows us the true source of the minhag- like our minhag to fix something in the Sukkah right after Yom Kippur.  How Shalom Bayis got involved is anyone's guess, but that reason has no makor other than the Taamei Haminhagim.  I particularly liked this reaction to that explanation- והבל יפצה פיהם, which is a way of saying that he respectfully disagrees with the reason proposed by the the Taamei Haminhagim.  The one he is quoting as objurgating the T'H is here.  So it turns out that the minhag actually has nothing to do with Shalom Bayis, and therefore has nothing to do with the parsha, but I had to put this somewhere.  Also, I like the Otzar's choice of words.  Maybe he was being complimentary when he called it Havolim.
This also illustrates the danger of berating something that sounds foolish, because you never know what can turn up in a dark corner that might make you regret saying it, such as this, which places the minhag in a whole different schema.
Also, please realize that the person who used that expression is someone I know nothing about: only that he was born in Kovneh, ended up in Pittsburgh, and printed his sefer in 1918.  And here's his picture.  You'll have to scroll up a little to see it.  He does, however, have a haskama from Reb Yitzchok Elchonon, and a more hearty haskama from Reb Leibele Chosid of Kelm, רב לייבעלע חסיד, who was close to my mother's mother's family and used to eat the cheese made at my mother's mother's family's house, but had nothing to do with the Kelmer Talmud Torah, but I know nothing more about him..  So while I'm sure he was a nice man, this Rabbi Hirschowitz Ish Kovneh of Pittsburgh 1918, he's not necessarily ואליו תשמעון.

Point 3 is particularly interesting.  I heard that Rav Eliashiv, in the new sefer on Brachos, says an excellent pshat based on this Magen Avraham.  The Gemara in Brachos 53a says 

אמר רבי יוחנן המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים

and Rashi explains that 

בטבריא. היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו"ש

that in Tveria they used to perfume their clothes before Shabbos began, and in Tzipori, after Shabbos.  One would assume that the minhag of Tveria is kavod Shabbos, and the minhag of Tzipori is like what we do with Besamim by Havdala, and indeed this is how Rabbeinu Yona learned the Gemara there (in the pages of the Rif 39b).  But Rav Eliashiv explains that we see that the Magen Avraham understood the minhag of Tzipori as being a way of being mechabeid Shabbos- not like the mitzva of besamim by havdala, which is for the neshama yeseira, but rather because you're putting away your Shabbos Tallis, and you want to ensure that next week when you wear it for Shabbos, it will be fragrant.  So they had the minhag to prepare the clothing immediately after Shabbos ended- precisely the idea of the Maharil.  The difference between the Anshei Tveria and the Anshei Tzippori is whether it is more Kavod Shabbos to do it right before Shabbos begins, or as soon as the previous Shabbos ended.
The Yaavetz in his Siddur in the Seder Motz'Sh 11 also says like the Magen Avraham, that it was preparation/kavod for the coming Shabbos.

Section VI

Something That Works Better Than a Segula

Eli sent me a link to the introduction of a sefer called טיב החסד (published two years ago by R' Gamliel Rabinowitz/Rappaport, associated with ישיבת שער השמים),  in which he tells us a story about the Satmerer Rov's reaction to the Shalom Bayis explanation of the minhag:

הרה"ק מסאטמר זצוק"ל שמע פעם מאחד הרבנים שמדקדק לקפל הטלית מיד במוצאי שבת קודש, שמקובל לסגולה לשלום בית. ענה לו רבי יואלש בחן פקחותו, כמה שהסגולה עוזרת איני יודע. אבל אם מיד במוצאי שבת תקפל גם השרוולים ותיגש לעזור בעבודת הבית זה בוודאי יעזור

that he's not sure how much the segula (of folding the tallis right after Shabbos is to bring Shalom Bayis) helps.  But if right after Shabbos someone would fold up his sleeves and get to work helping to put the house in order, that for sure would help.

Reb Avrohom Wagner sent in a comment slightly different than the Magen Avrohom in 300, but very close to what the Satmarer said. He said that it's not just the Shabbos tallis, it means that you should fold up all the clothing you left lying around unfolded over Shabbos - in other words, clean up the house.

Section VII

The Big Mussar Haskeil

Minhagei Yisrael are Kodesh Kodoshim.  The Reasons Advanced for Some Minhagim, not so much.  but I liked this anonymous comment:

November 2, 2012 at 3:30 PMYou made it clear that the origin for folding one's tallis Motzei Shabbos is not connected to a segula for Shalom Bayis. That does not mean it is not connected now. A man with a wife who believes that folding the tallis is a segulah for Shalom Bayis better fold his tallis or there won't be Shalom Bayis. You wrote not that long ago, there is no reason why the Shabbos Licht must be lit before the husband comes back from Shul Friday evening (related to davening at plag) but that your own Eishes Chayil insists on it. What's the advantage in arguing?

Section VIII

Post Script

I mentioned R' Leib Chosid above, and said I didn't know much about him, other than my mother's mother's family being close with him.  I did a search and found this article:

A very rare and original Kelme type was Rebbe Leib Tsigler, famous as “Rebbe Leib Hasid.” He was in fact only a small, slim little Jew, but he possessed a very great mind with a very warm Jewish heart. His spiritual, illuminated face always had a smile. And his good eyes looked with love on everyone. Together with his extraordinary goodness, his boundless piousness was literally limitless. He spent entire days and nights in Torah and worship.
His father was a simple Jew, who had a mill in Virpyan [Verpena], a village near Kelme, and Rebbe Leib, in his early youth, had to bear the yoke of earning money and helping his father in his difficult work. Understand that under such circumstances, the child Leib did not have the opportunity to devote himself to Torah study. Once married, however, he gave up his work in the mill and began to study Torah and ethics with great diligence and in a very short time he reached a high level of learning. He studied Torah for the love of it. Even then, when he was already famous as a great scholar and well-versed in the Talmud and post-Talmudic commentaries, he remained a simple Kelmer resident.
He was a rare modest person. When someone called him “rebbe,” he protested and thoughtfully said: “My name is Leib Tsigler and I am not a rabbi.” When Kelme Jews actually did call him “rebbe” and honored him in shul with tributes appropriate to a rabbi, he completely stopped going to shul, with the exceptions of rosh hashanah and yom kippur, public reading of the Torah, yizkor [prayers for the dead] and Purim.
As already said, he was a great scholar, but much greater than his erudition was his goodness, his reverence to God, ethics and habits. Non-Jews literally idolized him and blessed him, and during his lifetime he became a legendary figure in the entire area. Even the great men of the generation of that time recognized him as a just and perfect man.
Even the maskilim had great respect for him. In the obituaries in talpiot in 1895 and in luah ahi'asaf in 1896, he is described as a symbol of truth and goodness, piety and wisdom. He died at the age of seventy on the 21^st of tammuz 5654 [25^th of July 1894] in a dacha [country house] in the shtetl Tzitavian [Tytuvenai]. Four thousand people, among them twelve rabbis, from all of the surrounding cities andshtetlekh, accompanied him to his eternal rest.
Among the thousands of mourners could be seen his regular doctor, a Christian. After all the eulogies by the rabbis, the Christian doctor went over to the grave and made a vow that in memory of the Hasid's soul he would heal all the poor sick Jews and non-Jews without cost for an entire year.

And I found this:

Tsitevyan Jews were proud of the Gaon and Tsadik rabbi Leib Tsigler (Leib Hosid) from Vertyan who lived in their town.... 

Vayeira, Breishis 19:26. Why Salt?

Why did Lot's wife turn into a pillar of salt? Chazal talk about her unwillingness to share her valuable salt with guests, a stinginess unmitigated by seeing her husband's highly developed trait of hachnasas orchim.  Rav Alfie Cherrick told me something he said, something he thought of while learning Melicha (from Reb Ahron Soloveitchik זכר צדיק לברכה, his Rebbi Muvhak,) many years ago.

He said that salt is a preservative, and it preserves the past. Lot's wife turned around, she turned wistfully to her past in Sedom when she should have been focused on the gift she was given, the opportunity of spiritual growth. That was the worst thing she could have done at that moment.

I think his idea is excellent. It's obviously true in the case of Lot's wife, who was leaving the depraved lifestyle of Sedom. But to some extent, it is true for everyone, even those that have a glorious past and live a Torah life. Our past informs and gives direction to our lives, but like all living things, we have to adapt to new circumstances. We have to think about what we can do in the future. Don't stagnate, move forward.  Even Avraham Avinu was told Lech Lecha, and Rav Ahron Kotler, in his sefer, talks about life being l'maala l'maskil.  Move forward and move upward, or fall - retain what is good of your past, and use it as a stepping stone to the future.

I've used that idea in many speeches, sometimes to the annoyance of Bnei Torah who dislike the idea entirely, and even more dislike quoting a goy.  I quote either Basho or Jaurès:

Matsuo Basho, a very well known Japanese poet/philosopher.
Do not seek to follow in the footsteps of the wise. Seek what they sought.
or
Seek not to follow in the footsteps of men of old; seek what they sought.

Then, similar, from Jean Jaurès, a French socialist politician and a defender of Dreyfus:
"Être fidèle à la tradition, c'est être fidèle à la flamme et non à la cendre"
"To be faithful to tradition is to be faithful to the flame and not to the ashes"

Jaurès' words were paraphrased by Mahler as
"Tradition ist die Weitergabe des Feuers und nicht die Anbetung der Asche."
"Tradition is the handing down of the flame and not the worshipping of ashes".

We are commanded to bury the dead, to not preserve their bodies. The past needs to return to dust and earth, from which the future can grow.

(Rav Lau talks about this combination of fidelity to the past and adapting to new circumstances in his biography, quoting his father in law about the dual meaning of Ya'azove. I posted it in a drasha for a Sheva Brachos.)

Vayeira: The Akeida. Changing Middas Hadin to Middas Harachamim. היפוך מדת הדין למדת הרחמים

The names of Hashem connote certain middos/traits.  For example, Elokim implies Din/Judgment, while YKVK/Havaya implies Rachamim/Mercy.  Although at various times one trait or the other might be dominant, we find that tzadikim can turn Din into Rachamim, and resha'im can turn Rachamim into Din.  We find this played out in Parshas Noach. In 8:1, it says ויזכור אלוקים את נח, and Rashi says

זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת 

רחמים למדת הדין, שנאמר (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה, והוא שם מדת רחמים.

And God remembered: Heb. אֱלֹהִים. This name represents the Divine Standard of Justice, which was converted to the Divine Standard of Mercy through the prayer of the righteous. But the wickedness of the wicked converts the Divine Standard of Mercy to the Divine Standard of Justice, as it is said: (above 6:5ff.): “And the Lord (י-ה-ו-ה) saw that the evil of man was great, etc. And the Lord (י-ה-ו-ה) said, ‘I will blot out, etc.’” although that name is the name of the Divine Standard of Mercy. — [Gen. Rabbah 33:3, Succah 14a. That Noah prayed in the ark appears in Tan. Noach 11, Aggadath Bereishith 7:3, Sefer Hayashar].

Human Tefilla and ma'asim tovim have great power, and human sinfulness has, lehavdil, great power too.  Our behavior influences worlds beyond number, elevating or corrupting the entire creation, even to the extent of changing the Middah/Attribute with which Hashem relates to the world.  

But there's one case where it seems that this idea is applied in a very different way.  Some of us are familiar with it from the tefilla on Rosh Hashanna, some from the pre-psukei d'zimra parshios that they say every day:  

ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וישוב חרון אפיך מעמך ומעירך ומנחלתך

This, it seems to me, is very strange.

"Just as Avraham Avinu repressed and overcame his quality of mercy to do Your will at the Akeida, so too, Hashem, may Your Mercy vanquish Your anger."  

From the usual perspective of our behavior being mirrored with an echo of resonant actions from heaven, how can Avraham Avinu's vanquishing of his mercy elicit the opposite from Hashem, that Hashem should vanquish His Middas haDin in favor of Rachamim?

This tefilla is ancient.  It is brought in the Tur from the siddur of the Geonim in Hilchos Ta'anis, in Siman תקעט.  The language of the Tur is as follows: 

וכו' עד כי אתה ה' עונה ומציל פודה ומרחם בכל עת צרה וצוקה וקיים לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד והשבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וישוב חרון אפיך מעמך ומעירך ומנחלתך מי שענה לא"א בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל ועונים אמן ותוקעין תר"ת

This, in turn, probably stems from a Yerushalmi.  The Yerushalmi in Taanis 2:4 says:

דף י,ב פרק ב הלכה ד גמרא   מכיון שנגאל יצחק כמו שנגאלו כל ישראל.  רבי ביבי אבא בשם ר' יוחנן אמר אברהם לפני הקב"ה רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב ולומר לפניך אתמול אמרת לי (בראשית כא) כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו את אומר (בראשית כב) והעלהו שם לעולה.  ח"ו לא עשיתי כן אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך כן יהי רצון מלפניך ה' אלהי שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא אתה תהא מלמד עליהם סניגוריא.  ה' יראה את נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים מה כתיב בתריה (שם) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו'.  מהו אחר א"ר יודה בי ר' סימון אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל הזה שנאמר (זכריה ט) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן.  רבי חונה בשם ר' חיננה בר יצחק כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא נאחז בחורש זה וניתור ויוצא נאחז בסבך זה וניתור ויצא אמר לו הקב"ה אברהם כך עתידין בניך נאחזים בעונות ומסתבכין במלכיות מבבל למדי ממדי ליון ומיון לאדום.  אמר לפניו רבון העולמים יהיה כן לעולם א"ל וסופן להגאל בקרניו של איל הזה וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן

We also find this in the mekubalim in regard to Shiluach Hakan, which doesn't make it easier to understand.  The fact is that we're asking for Rachamim on the basis of suppressing Rachamim:  שם כבישת רחמים, וכאן בקשת רחמים.

I have seen and heard seven ways to understand this tefilla.  Some may be variations of others.  After discussing them, I am going to suggest something of my own.

1. It means overcoming a middah, or hipuch/היפוך.  Through determined strength of will, Avraham Avinu overcame the primary Midda that defined his identity and his life's work, the Midda of Chesed.  We ask that Hashem should overcome the midda of Din, which was originally intended to be Hashem's primary midda in relation to mankind.  I've seen this in some mefarshim, and I am not worthy to criticize them, but this does not really appeal to me.  If this is true, then the tefilla has nothing to do with rachamim per se, but instead with overcoming a middah, whatever middah it happens to be.

2. Another approach is that of the Dubner Maggid in his Ohel Yaakov., where he says that Avraham's actions didn't involve any diminishment of his love for his son, it actually involved his focusing and strengthening his overriding love for the Ribono shel Olam.  Avraham Avinu overcame his natural resistance by intensifying his love for the Ribono shel Olam.  You, too, Hashem, through our zechus avos, let your love for Klal Yisrael overcome any anger against them.  Ahava and Rachamim are synonymous:  in Aramis, Rachim means love.  As a Rabbi david lau from Modi'in writes, echoing the Dubner, 

אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיכבוש את כעסו, ושיעשה מעשה זה או מאהבתנו או מזכות האבות שבנו או למען

שמו הגדול.כך שההשואה אינה בין רחמים לרחמים, אלא בין כבישת רצון מפני דבר נעלה יותר 

It means overcoming ahava for one because of greater ahava for the other.  Hashem should overcome din out of ahava for klal yisrael, due to the zechus of Avraham Avinu and zechus avos.
 

3. We don't understand what Rachamim and Din mean; they may be fundamentally contextual and subjective, as the Rambam says in 11 Sanhedrin 7: 

הַמַּסִּית, אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת:  מְכַמְּנִין לוֹ הָעֵדִים, וְאֵינוּ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהְרָגִין.  וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכָּאי, וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמַּד עָלָיו חוֹבָה--מַחְזִירִין אוֹתוֹ; יָצָא חַיָּב, וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמַּד עָלָיו זְכוּת--אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.  וְאֵין טוֹעֲנִין לַמַּסִּית.  וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שְׁאֵין לוֹ בָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו:  שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחַר הַהֶבֶל--רַחֲמִים הִיא בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמָר לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים

What appears to us to be Achzarius might be a form of rachamim, or vice versa.  Doing the will of Hashem could define Rachamim, just as constructive and well motivated prevarication might be characterized as Emes.  (Yevamos 62b גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, and Bava Metzia 23b תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו.  See note 1, below.)

UPDATE:  As Eli points out in the comments, this approach doesn't seem to make sense.  Saying that there is a commonality among middos does not explain our saying "Just as Avraham vanquished his Rachamim to do Your will, so too, Hashem, vanquish Your Din to do Rachamim."  The point of the tefilla is that they are different and just as Avraham put the one aside to do the other, so too Hashem should.

This is what Eli said in the comments:
I understood Rav Kook not like #3 at all. He doesn't say just that we don't know what is din and what is rachamim. Rather he says that the mida of din, which by itself leads to destruction, becomes bearable, tolerable and constructive when intermixed with rachamim:
יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, שיתעלה כח קדוש זה (that is, ka'as of hashem) למקור תפארתו (which is rachamim, as he said before), שיביא בכנפיו מרפא וגבורת חיים וברכת עולמים.
This he compares to rachamim of Avraham that become superior and more pure, by being subordinated to retzon hashem:
ובזה הרחמים בעצמם קנו להם את המקום היותר עליון, את מקומם במציאות העליונה, ברצונו של מקום
So in both cases, an important power is being refined and improved by being qualified by a higher, more basic, principle. So it goes with the theme of כבישת רצון מפני דבר נעלה יותר but goes on to say that in both cases this actually puts the רצון הנכבש on a higher level (which by itself, I don't understand at all, but that's what he says)
I responded:
As for Rav Kook, I was referring to his
הכעס האלהי..... איננה משחיתה, אינה מהרסת וגם איננה זועמת, כ"א מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם לשכללם ולפארם. וכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה, של כוון מהותם לעומת השרש העליון של הגבורה, ששם רחמי הקודש הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה.
which I understood to mean that what we perceive as destructive only appears that way because of our limited perspective, but is actually a means of access to rachamim.
Eli responded:
EliOctober 28, 2011 at 3:10 AM
I have little experience in R. Kook's writings, but I think he not talking about perspectives, and does not deny the real possibility of זעם החצוני ההורס ומכלה. Rather he says that it needs to be connected to its rachamim Shoresh to be limited and controlled, and that's what we ask hashem for.
Sometimes, the ideas that occur to me have some element of truth, although it takes time to divine what that truth is.  But working on a post facto rationalization motivated by a presumption of infallibility is repugnant, so I'm putting this on the side.  From what I've seen, this repugnance diminishes with increasing age, so maybe I'll come back to it.

4.  One who does a mitzva at a cost of damage to a midda is granted repair of that middah, as we see in  Devarim 13:18.  After setting forth our obligation to destroy an Ir Hanidachas, the Torah says ונתן לך רחמים.  I heard from my father in the name of the Alter of Slabodka, and later saw in the Chafetz Chaim ahl Hatorah, that after such a wretched and horrible event, it is inevitable that the souls and middos of the soldiers will be irreparably brutalized.  Therefore Hashem grants a miracle, a special bracha of an infusion of Rachamim.  Here, too, in order to do the Akeida, Avraham Avinu had to quash a midda that he had spent his life nurturing.  To repair the result of that effort, Hashem granted him a special infusion of Rachamim, which we invoke here to be applied to Hashem's relationship with us.

5.  The Talmidim of the Baal Shem Tov, with a Kabbalah oriented interpretation:  I usually stay away from this sort of thing, but as you'll see, this one comes in handy later.  The basic idea here is that Avraham Avinu cast away his "garment of Chesed,"  and Hashem took it and dresses Himself with that same garment.

וביאר הענין בהקדם מה שאפשר לדקדק בנוסח התפלה של זכרונות בראש השנה, וכן בהתפלה אחר פרשת העקידה שאומרים בכל יום אנו מתפללים "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגולו רחמיך על מדותיך", ולכאורה תמוה דהלא המשל אינו דומה להנמשל, שהרי אברהם אבינו כבש את רחמיו ונעשה אכזרי על בנו, ואנו מבקשים ההיפוך שהשי"ת יכבוש את כעסו ויתנהג עמנו ברחמים. 

אלא הענין יובן על פי מה שפירשו תלמידי בעש"ט הק' את הפסוק ה' מלך גאות לבש (תהלים צ"ג) דהכוונה כי הנה תועבת ה' כל גבה לב, וכשהאדם משליך מעליו כל גדולה וכבוד והוא בענוה ובשפלות, אז כביכול השי"ת עושה לעצמו מלבוש מהגיאות הזה שהשליך האדם מעצמו, כמו איש שעושה לעצמו מלבוש מדבר החביב אליו, וזהו שאמר ה' מלך גאות לבש, שלובש עצמו בגיאותן של ישראל שהשליכו מעצמם עכת"ד תלמידי הבעש"ט זי"ע. 

ופירש הוא ז"ל בזה מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ג ע"ב) שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, דכיון שמשליך מעליו הכבוד והגדולה, הקב"ה מתלבש עצמו במדה זו ונותן אותו בחזרה לאיש ההוא לגדלו ולנשאו, וכן אמרו חז"ל (זוהר בראשית קכ"ב) מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דמי שמקטין עצמו השי"ת חוזר ונותן לו הגיאות שהשליך מעליו ונעשה גדול ורב, וכן להיפוך. 

וכתב עוד שם שכן הוא בכל המדות, כגון האדם שהוא בטבעו איש טוב ורחמן ובעבור כבוד שמו ית' הוא זורק את כל הרחמנות שלו ומתלבש במדת אכזריות כדי לעשות רצון קונו, אז השי"ת מתלבש באותו הרחמנות שזרק ומרחם בה על האדם הזה. ומפרש בזה מה שמבואר בתיקוני זהר על הפסוק מי יעלה לנו השמימה (פ' נצבים) דהר"ת הוא מיל"ה והסופי תיבות הוי', דהנה מצות מילה הוא מעשה אכזרי, כי עם ישראל בטבעם הם רחמנים בני רחמנים, ולקיים מצות הבורא ית"ש הוא כובש את רחמיו, ולכן מתלבש הקב"ה ברחמנות זו שהשליך מעליו, ואח"כ בעת הצורך הקב"ה מחזירו לו ומרחם עליו, ועל כן סופי תיבות הוי' דמורה למדת רחמים וחסד, כי מצות מילה מעוררת רחמים וכנ"ל. 

ומיישב בזה דברי המדרש (פ' בשלח) אז ישיר משה, א"ז בגימטריא ח', בזכות מילה שניתנה לשמונה, כי מצות מילה סייע שיתלבש ה' במדת הרחמים שהשליכו בני ישראל עבור כבוד ה' ולהחזירם להם לרחם עליהם בשעת דוחקם. וזהו הכוונה במה שאנו מבקשים, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו ורצה לשחוט את בנו, שהשליך מעצמו מדת הרחמנות ונעשה אכזרי על בנו, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, אותו הרחמים שהתלבש בו הקב"ה אז, יחזור ויתן לנו ויכבוש את כעסו מעלינו. 

6.  The Belzer Rebbe's interpretation:  The Satan accosted Avraham Avinu on the way to the Akeida and presented perfectly valid reasons that Avraham should not actually sacrifice his son.  Avraham responded that he was on a mission which he received from Hashem directly and he would not stop till he heard from Hashem directly.  He said, "My fundamental mission is clear, and I will ignore anything that interferes with that mission."  So, too, we ask that Hashem disregard the accusations and lashon hara that Satan brings against us, because of the fundamental covenant of love between us and Hashem.  I am unworthy to comment, and it is beautiful drush, but I don't think it was intended as pshat.

מה שאנו מתפללין במוסף לראש השנה ״ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו ע״ג המזבח וכבש רחמיו לעשות רצוניך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו וכו׳״ דלמה לן הדמיון ויותר קשה וכי אפשר לדמות רחמיו של בן אדם,  גם אם הוא היותר גדול בעולם לרחמי הקב״ה שהוא אין סוף, ורחמיו הם בלי תכלית וגבול בלי דמיון כלל. ואמר מרן הקדוש רי״ד זי״ע מבעלזא דאיתא במדרש דכשנצטווה אברהם אבינו קח נא את בנך וכו׳ והעלהו לעולה בא השטן בטענות שונות לפתותו שלא יקיים מצוותו מפני שראה שמסתעף מזה זכות גדול לזרע אברהם עד סוף כל הדורות, גם אמר לו למה לך לשחוט את בן יחידך והלא לא נאמר לך רק והעלהו שם לעולה, ולא נאמר לך שחטהו, ואין אתה מחויב כלל לשחטו רק להעלהו לעולה ולהורידו,

וזה באמת דרש אמיתי וטענה צודקת כמו שפירש״י, אך אברהם אבינו לא רצה להכנס בשום דרשות ואמתלאות אפילו הם דרשות נכונות ולא ביקש שום תחבולה להמנע מלקיים מצותו יתברך ולא שת לבו לפתויי של השטן גם אם בא בטענות נכונות, ועד שלא שמע מהקב״ה ע״י המלאך שיקרב איל במקומו לא רצה בשום היתר ואמתלא בעולם, וכמו כן אנו מתפללים להשי״ת ביום הדין הנורא שיכבשו רחמיו את כעסו אף אם המקטריגים יקטריגו עלינו בטענות אמתיות כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך אעפ״י שהי׳ יכול להפטר בטענות אמתיות ודפח״ח

7. The Gaon: A middah needs to be proven by breaking it. In other worlds, a middah might be just an inborn personality trait. To prove that the middah is a conscious attempt to emulate the Ribono shel Olam, one must sacrifice it at Hashem's command, and behave in a diametrically opposed fashion with undiminished alacrity.

כתב הגר"א בספר קול אליהו על בראשית פרק כב פסוק יב פרשת וירא #17

 יז) בפסוק כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו׳. ויש לדקדק מאי לשון עתה ידעתי והלא אברהם אבינו ע״ה היה צדיק גם מקודם לכן ועיין ברש״י. אמנם הענין כך הוא, על פי מה דאיתא במס׳ ברכות (לף ל״ג מ״ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו. והטעם מפני שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזירות וכו' ע״ש , ועיין במפרשים שם , ויש לבאר מ״ש (משלי ל') עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר.  ומפרש בירושלמי עין תלעג לאב זו מצות כיבוד אב. ותבוז ליקהת אם זו מצות שילוח הקן לשלח האם , יקרוה עורבי נחל שהם אכזרים שאין להם הנאה אלא שמנקרים. ויאכלוה בני נשר שהם רחמנים. והכי פירושו שבכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשני מצוה הללו כיבוד אב ושילוח הקן, לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות. כגון מדת רחמנות ואכזרות . לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת אין מוכרח לומר שהוא צדיק אלא י״ל שכך הוא טבעו אבל כשיש לו שני מדות הפוכותכגון רחמנות ואכזרות אז מוכח שהוא צדיק, לכך נתן ד״שי״ת לישראל מצות של רחמנות דהיינו מצות כבוד אב שהוא רחמנות גדולה לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח דין הוא שירחם עליהם ושוב נתן להם מצות שצריכין להתנהג בהם קצת באכזריות דהיינו מצות שלוח הקן שנוטל הבנים ומשלח האם דאיתא בירושלמי שכשמשלח האם לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת במים א"כ הוא בודאי אכזריות גדולה לכן כתיב בשני מצוות אלו אריכות ימים ל' שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב וזה שאמר מני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ר"ל שבאמת אין זה רחמים רק שכך גזר השי"ת וזהו שאמר בירושלמי הנז"ל עין תלעג לאב זו כבוד אב דהיינו שרואה בתורה שכתוב בה אריכות ימים והוא לועג על זה ואינו מקיים ונוהג עצמו במדת אכזריות ותבוז ליקהת אם ר"ל שמבזה המצוה של שלוח הקן שצריך להיות בה אכזרי והוא מבזה לזה ונוהג במדת רחמניות ואינו משלח האם לכן יקרוה עורבי נחל כנגד מה שאינו מקיים כבוד אב ואם ונעשה אכזר עליהם לפיכך יקרוה העורבים שהם אכזרים שאינם רוצים לאכול ואף על פי כן מנקרים וכנגד מה שהוא בועט במצות שלוח הקן שנעשה רחמן לפיכך יאכלוה בני נשר שהם ג"כ רחמנים וזהו שאמר בתהילים לעשות נקמה בגויים וגו' הדר הוא לכל חסידיו ר"ל שאע"י שהם חסידים שמתנהגים במדת הרחמים אעפ"כ יעשו נקמה בשונאיהם שהיא מדה הפוכה וזה הדר להם 

וזהו שאמר  כאן בעקידה עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאד שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים אבל המדה של אכזריות ולכוף א"ע ולקיים מצות הבורא ית' עדין לא היה ניכר בו והיו יכולים לומר שאברהם אינו צדיק גמור ח"ו אבל בעקידה שעשה ג"כ מדת אכזריות שרצה בכל אוות נפשו לקיים מצות הבורא ולשחוט את בנו יחידו אשר בו תלוי כל חיותו א"כ עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור 

7.  My contribution.  I think the assumption that we based the question on was wrong.  The question was that "Just as A, so, too, B" didn't make sense where B is diametrically opposed to A, and it certainly flies in the face of the idea of Midah Keneged Midah.  I believe, however, that the focus on מדה כנגד מדה is misleading.  Korbanos work on an entirely different principle:  What we are Makriv becomes enhanced and receives a blessing. 

Rosh Hashanna 16a:

תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני 

This is a visual teretz, so try to read it that way.  Here, Avraham Avinu was commanded to be makriv his middas harachamim to Hashem.  Being makriv the middas harachamim brings bracha to middas harachamim.  

As it turns out, this might be what Rabbeinu Bachay means in Breishis 18:33, where he says

ואברהם שב למקומו - ...ועל דרך הקבלה, מדת החסד חזרה למקומה כשלא מצאה זכות, ופעלה מדת הדין. וזהו סוד הכתוב ויקח בידו את האש וגו', שמדת הדין עקודה לפני מדת הרחמים, שאלמלא כן תחריב את העולם, וזהו ביאור "רב חסד", שהיא מתגברת

And upon reflection, it's possible that this might just be another way of saying the pshat of the Talmidim of the Baal Shem Tov above in #5.

NOTES:
1.  See also Rav Kook's Ein Ayah, where he says

כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו, ורצה לשחוט אותו, כדי לעשות רצונך, בלבב שלם
הפלא הנצחי של נסיון העקדה, והשפעתו על העולם בכלל, הוא, מפני שהארת החיים באה שמה בכל מלואה. לא היה אצל האב שום רגש טבעי של המית אב שנכחד, להיפך, הכל היה פורח והכל חי. אבל בידיעה הברורה, שכל החי, וכל המתעלה, הכל נכון הוא ומוכרח הוא להבטל, ולהקשר קשר עליון, ברצונו ודברו של אל עליון קונה שמים וארץ, השופט כל הארץ, אבי כל המעשים, בהבנה קדושה, שכל מעשה וכל מצוי כלא הוא נחשב מצד עצמו, וכל שיווי ערכו וגדלות מציאותו איננו כ"א מצד מציאותו באלהי עולם קונה הכל, בשביל כך גם הרחמים כלפי הבן היחיד, שיש להם כ"כ ערך עדין מוסרי ומפואר, עם כל חזקת מציאותם, הם מוכרחים היו להכבש כדי למלא את דבר ד' ולעשות רצונו בלבב שלם. ובזה הרחמים בעצמם קנו להם את המקום היותר עליון, את מקומם במציאות העליונה, ברצונו של מקום, ששום דבר משם לא יכחד ולא יעדר. ועשית רצונו של מקום, בהחלט, או לפי הנוסחאות האחרות בלבב שלם, זוהי התכונה המקימת את הכל, את כל החיים ואת כל הרגשות. וגם את הרחמים הנכבשים עצמם, בהעלותם אל רום מעלתם. 
 כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו
הכעס האלהי הלא הוא צדק העולמים, מקיים ומבסס את המציאות בגבורתו הקדושה. אבל זאת התכונה בעצמה, במקורה האלהי, איננה משחיתה, אינה מהרסת וגם איננה זועמת, כ"א מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם לשכללם ולפארם. וכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה, של כוון מהותם לעומת השרש העליון של הגבורה, ששם רחמי הקודש הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה. אבל ההכנה הקדושה של העלאת הרצון האנושי למרום גובה קדשו, בשרש הצור של האומה, היא היא אשר פעלה, ופועלת בנו, את ההתכוונות כלפי שרש הקודש העליון של מדת הגבורה והצדק האלהי, המתגלה בחצוניותו בתור כעס. והננו בזה נושאים עין להתקדש במרום הקודש, באחיזת מדותיו של האב הקדוש, ע"פ האפשריות שלנו, והכנת יניקת קדשו. וכן יכבשו רחמיך, במרום עזם, את כעסך מעלינו, שיתעלה כח קדוש זה למקור תפארתו, שיביא בכנפיו מרפא וגבורת חיים וברכת עולמים. 

Veyeira, Beresishis 19:27. Kevias Makom for Tefilla: A Personal שער השמים

We've written about the importance of being kovei'a makom for tefilla, and its connection to fighting battles, in Parshas Mishpatim.

We only bring it up here because of the passuk here in Vayeira

  וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה

from which the Gemara (Brachos 6b) derives that

כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו, וכשמת  אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו 

and later (7b) that

 כל הקובע מקום לתפילתו אויביו נופלים תחתיו.

We did discuss this at length in Mishpatim.  We are only adding the he'ara ketana that this makor actually deals with a tefilla that seems not to have accomplished what Avraham Avinu wanted, it was an unanswered prayer.  One might think that the ma'aleh of makom kavu'a only applies where the tefilla was effective.  Wait and see if your tefilla is answered, and if it was, that'll be your "lucky" spot for tefilla.  Butt if you davenned and weren't answered, you should davka never daven there any more.  But that is not true.  In this case, it turned out that the tefilla did not save Sedom.  And even so, Chazal tell us from our passuk that the place is miskadesh to the extent that it becomes the best place for tefilla.

So the lesson, to me, is that we aren't kovei'a makom like Bilam, who thought that a particular place has special power that will enhance the tefilla.  It seems that we learn from this that the benefit of kviyus makom has to do with the act of tefilla that connected the mispallel with the Ribono shel Olam.  The fact that the answer was "no" is irrelevant.  That place becomes, for you, something of a Shaar HaShamayim.

(If you look at the post in Mishpatim, you will see that I bring this idea, in a slightly different form, at the very end of the post, from the Satmarer Rebbe.  And from my brother.)

One more reminder- even though Talmidei Rabbeinu Yona in Brachos 3b say that the Makom of Keviyus makom for tefilla means a room, no matter where in the room, and they also say that the entire shul is a makom tefilla so it doesn't matter where you daven in the shul, we do not pasken like either nekuda.  Keviyus Makom for Tefilla means that you should daven in one shul, and within that shul, you should daven in a specific spot.
Tur OC 90-

ויקבע מקום לתפילתו שלא ישנהו אם לא לצורך גדול דאמר רב הונא כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו. ואין די לו במה שיקבע לו בית הכנסת להתפלל בה תדיר אלא גם בבית הכנסת שקובע בה צריך שיהיה מקומו קבוע וידוע, ולא ישב היום כאן ולמחר במקום אחר, דהכי איתמר בירושלמי אמר ר' תנחום בר חייא צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת שנאמר "ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם", "השתחוה" לא נאמר, אלא "ישתחוה" משמע שהיה תדיר משתחוה שם

 If you find a visitor sitting there, tell him to go away.  There has to be a limit on what we learn from Avraham Avinu.
Alternatively, find a vacant seat where the guest will be left alone, and then suggest to him that he sit there.

Sources for my way of reading it:
The Tzlach in Brachos 6b:

שכיון שהתפלל שם המקום קנה קדושה,וכשמתפלל שם שוב, קדושת המקום מסייעת לו שתתקבל תפלתו.

The Meromei Sadeh there:

אל המקום אשר עמד שם בכל יום להתפלל. ושם היה מקום קדוש לראות ממנו מה שלא היה נראה בחוש הראות

However, some rishonim say that it is a behavioral thing, that when you're kovei'ah makom, you'll have more kavana there.  Like the Meiri-

ראוי לאדם לקבוע מקום לתפלתו שכל שהמקום מיוחד לו לתפלה כונתו מצויה ביותר

and the Rashba in Aggados-

 כיון שהמתפלל צריך לכוון דעותיו ולדעת לפני מי הוא עומד ולעמוד ביראה וכו'והמקום המוכן לתפילה מוסיף יראה במקומות המוכנים לעבודת השי"ת

Yisrael vis a vis Yishmael and Eisav. Open and Closed Systems

Yishmael is in the news, so here are some interesting things the mefarshim say about Yishmael, and how he differs from the other antagonists of the Jewish people who fall under the rubric of Eisav.  The basic idea is that Klal Yisrael and the other kingdoms that ruled us comprise closed systems  (ולאום מלאום יאמץ.)   The dynamic of Klal Yisrael vis a vis Yishmael is open system (וברכתיה והיתה לגוים, and לגוי אשימנו כי זרעך הוא.)

The Ibn Ezra (Daniel 7:14) says

וכתוב שם לארבע רוחות השמים, כאשר אמר: ארבעה ראשים לחיותא ושם אפרשנו, והחיה הרביעית הנראה הוא מלכות ישמעאל, היא הנמשלת בחלום נבוכדנצר לברזל ובנבואה כתוב ושינין די פרזל לה ולא הזכיר זאת הרביעית בנבואה השנית ולא ברביעית, רק בנבואה הזאת פירש דבריה עד בוא הגואל. 

ובנבואה השנית פירש דבר החיה השלישית והשלים כל דבריה עד בוא הגואל, כי בימי אלה שתי המלכיות יבא כאשר הזכיר בחלום: וביומיהון די מלכיא אינון. 

The Ramban disagrees with the Ibn Ezra.

 ורבי אברהם נשתבש בזה והכניס בזה מלכות ישמעאל כי נפל פחדם עליו וטען איך לא תמנה מלכות גדולה ועצומה כמוה.  וזאת הטענה מחסרון דעת כי הארבע מלכויות שראה דניאל כולן עומדות בזו אחר זו כל אחת גוברת על הקודמת ותופסת המלכות ממנה וכל אחת ממשכת בישראל שעבוד וגלות בימי מלכותה, ולכך הראה דניאל בחלומו כי ישתעבדו בנו הכשדים ואחריהם יתפסו הפרסיים המלכות וישתעבדו בנו ואחריהם במקומם היונים ואחר כך יגברו הרומיים ויתפסו המלכות וישתעבדו בנו עד עת קץ כי לא תפסק מלכותם רק ביד הגואל. והנה גלותנו כימי ארבע מלכויות אבל אם יהיו בעולם מלכויות אחרות בימי ארבע אלו לא ימנם הכתוב ולא ראם דניאל ואין לו צורך כלל בראייתם לידיעת הגאולה. והנה בימי פרס ויון וגם היום יש בעולם מלכויות גדולות מלבד רומי וישמעאל, כאנשי הודו וכוש ורומנא והתרתר וזולתם, ואם כן יחשוב מלכויות רבות. וידוע כי רומי הגלתנו בימי אספסינוס וטיטוס לא ישמעאלים ולכך בכל מקום שאנו גם בישמעאל וגם מהודו ועד כוש בגלות רומי אנחנו עד שתאבד זכרה ונגאל ממנה. ומי יודע ואולי תאבד עוד מלכות ישמעאל קודם המשיח. אבל החיה הרביעית היא אשר הגלתנו כמו שאמר בה וקרנא דכן עבדא קרב עם קדישין ויכלה להון ותמשוך בנו גלותה עד המשיח דכתיב עד די אתה עתיק יומיא ודינא יהיב לקדושי עליונין וזמנא מטא ומלכותא החסינו קדישין וכל מבין במראות דניאל ימצא פירוש זה מפורש שם כי במראה השנית ראה האיל המנגח ונתפרש לו כי הוא מלכות פרס והצפיר והשעיר הוא מלך יון והקרן הגדולה הוא המלך הראשון אלכסנדר הגובר על פרס. וכעצמו נשתבר מלכותו ותעמדנה ארבע תחתיה. הם ארבעה שלישיו המולכים תחתיו במותו והזכיר הכתוב ומן האחת מהם יצא קרן אחת מצעירה ותגדל יתר אל הנגב ואל המזרח ואל הצבי ואמר בה ועד שר הצבא הגדיל וממנו הורם התמיד והנה זה דבר ברור למלכות רומי היוצא מיון שהוא אחד מבניו והוא המסיר התמיד ולכן נקראו לו שניהם בהמה אחת והוא הצפיר והשעיר שאחת מקרנותיו גדלה והסירה התמיד ושם עוד ראיות כזה וקבלת רז"ל אמת היא ואינה צריכה חיזוק.

Maharal introduction to Ner Mitzva agrees with the Ibn Ezra and answers the Ramban's kashe.

 ויש בני אדם שואלים״ והיכן רמז מלכות ישמעאל שהיא מלכות רבתא ותקיפא, ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יתשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים שירשו מלכות ישראל וכוחם והם אלו ד׳ מלכיות ואם לא שבטל מלכות ישראל לא הגיע להם המלכות, אבל מלכות ישמעאל לא ירש כהו מן מלכות ישראל כי כחו ותוקפו

 נתן לו השם יתברך בפני עצמו בשביל שהיה מזרע אברהם והשם יתברך אמר (בראשית יז, כ) ולישמעאל שמעתיך, והגה נתן השם יתברך כח ותוקף לישמעאל בפני עצמו ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד׳ מלכיות רק אשר ירשו כח ותוקפם של ישראל ולבסוף יהזרו הם המלכות לישראל,

The idea is that the other kingdoms drew their strength from Klal Yisrael's weakness; when we weren't doing what we should be doing, the koach of the world fell into their hands.  It was a balance and a closed system.  What one lost, the other gained.  See, for example, Megilla 6a,

קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן ישבו שתיהן אל תאמן חרבה קסרי וישבה ירושלים חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן שנאמר (יחזקאל כו) אמלאה החרבה אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כה) ולאום מלאום יאמץ

The Mahrsha in Pesachim 42 applies this idea to all bracha- 

דבר זה מבואר כי הברכה והקללה של עשו תלוים בזכות וחובת ישראל כמו שאמר יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך ולזה בהויות המקדש על מכונו בזכות הנסכים שהיו מביאים בבית המקדש היה להם ברכה שלא היה יינם מחמיץ כי שם היה מקור הברכה במקום השיתין כמפורש במסכת סוכה אבל כשחייבו חובת הגלות ובטלו הנסכים באה אותה הברכה לאדום מה שנאמר אמלאה החרבה

But Yishmael is entitled to malchus and power on its own because of Avraham's bracha, so it can have malchus irrespective of Klal Yisrael's matzav.  Why is this so?  Because the others contradict the idea of the malchus of the Ribono shel Olam and draw strength from hester panim.  They are antagonists.  Yishmael farkehrt is a soldier of monotheism and the yesodos of the Torah.  They don't draw strength from hester panim, their strength stems from their emuna.  They are crazy pereh adams, they are innately, perhaps ineluctably, savage, but they do have faith in Hashem.  They are our rivals.

(I say their savagery may be ineluctable reflecting the words of the Maharil Diskin and the Chafetz Chaim.
Maharil Diskin on Pereh Adam-

הוא יהיה פרא אדם ידוע שבכל מקום יבוא שם התואר אחר שם העצם כמו 'ועיר פרא' וכמו 'איש נבון' 'איש חכם' 'אדם טוב' 'אדם רע' שם העצם קודם, ולא נמצא (כמעט) בשום מקום במקרא שם התואר קודם, ויתכן לומר שכאן רמז רמז שעיקרו יהיה פרא ושם אדם יהיה טפל אצלו לשם פרא, כי זה יהיה העיקר

Chafetz Chaim, brought in one of the likkut sefarim, possibly MeiShulchan Gavo'ah, says that the Pereh is a constant.  If a Yishmael is trained to be a doctor, he will be a Pereh Adam Doctor.  If he's a philosopher, he will be a Pereh Adam Philosopher.
Even so, I hate to say that a baal bechirah cannot overcome a techunas hanefesh, and I'm sure that with effort and generations of tzadikim they can be very fine people, just like Reb Moshe says (EH IV:23:3) about a pegam in yichus that leads to azus.  We all know of Arabs that endangered their lives to save Jews out of pure chesed.  But the vein of rishus is very strong.  See, for example, Igros EH IV:14, kal vachomer to our discussion.)

The idea that they parallel us in deriving their strength from their faith in Hashem is the Pirkei D'Rebbi Eliezer (perek 30 in most prints,) brought, for example, in Rabbeinu Bachay in Balak.

אמר בלעם: משבעים לשונות שברא הב"ה בעולמו לא שם שמו לאחד מהם אלא לישראל, הואיל והשוה הב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל, אוי מי יחיה בימיו שנ' אוי מי יחיה משומו א-ל ". ועוד נאמר שם פרק לא " ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים לפיכך נקרא שמו ישמעאל 

Rabbeinu Bachay in Balak.

אוי מי יחיה משומו אל. ע"ד הפשט מן הגזרות האלה ששם אל בעולם על ידי מלך אשור, שהרי הוא נצח את כל הגוים ובלבל כל האומות: ועל דרך המדרש אוי מי יחיה משומו אל, על ישמעאל, שהרי בני קין מזרעו של ישמעאל הם. ומה שאמר כי אם יהיה לבער קין כלומר כי אם יהיה קין לבער אש. ומה שנקרא זרע ישמעאל קין, על שם שישבו באחוזת קין, וכן הוא אומר (שופטים ד) וחבר הקיני נפרד מקין, והלא כל בני קין נכרתו במי המבול, אלא על שם שישבו באחוזת קין נקראו בני קין וישיבתן מלכות אשור. אמר בלעם, מכל שבעים לשון שברא הקב"ה בעולמו לא שם שמו אלא לישראל ולישמעאל, שנאמר (בראשית טז) וקראת שמו ישמעאל, וכיון שהשוה הקב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל, אוי מי יחיה משמו אל, אוי מי יחיה בימיו, כך דרשו בפרקי רבי אליעזר: ואם תשכיל תמצא כי המקטרג הזה שבארץ רמז בפסוק זה שם המקטרג הגדול שיש לישראל בשמים, והוא שר המדבר שרף מעופף ונפש גלגל מאדים, כי בעבור שראה שנפל ממועצותיו ולא הועיל קטיגורו בכל נבואותיו לא במדת הדין ולא במדת רחמים על כן וישת אל המדבר פניו, להעזר בו כנגד ישראל, ולכך התחיל לצעוק מי יחיה מגזרותיו, כלומר מי יחיה בגלות עשו, ושני הווי"ן רמז לשנים עשר כנפיו, וזהו מבואר

Also on the fourth malchus, Reb Chaim Vital.

 רבי חיים וויטאל  בספר עץ הדעת טוב על תהלים, (שם קכ״ד), על פסוק שיר המעלות לולי ד׳ שהיה לנו ובו

כבר ידעת בי הגליות אינם אלא ד/ בבל ומדי ויון ואדום. אבל עוד עתידין ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל

 בנזבר בפרקי ר׳ אליעזר ובמדרשי רז׳׳ל, ובספר הזוהר סוף פרשת לך לך ובענין משא דומה וכר. ושם בפרשת לך לך אמר כי ישמעאל להיותו בן אברהם ונימול נקרא פרא אדם ולא אדם גמור מפני שמל ולא פרע. אבל שאר ד׳ הגליות הן משולות אל החיות כנזכר בספר דניאל. והנה דוד ע״ה נתנבא ברוח הקודש במזמור זה כל מה שישראל עתידין להיות בגלות הנזכר.

 והנה בהיות ישראל בגליות הארבעה הם עתידין לומר לולי ד׳ שהיה לנו נא. בלומר עתה בד׳ גליות אלו היינו אובדין

 לגמרי כמ״ש אח׳׳ב אזי חיים בלעונו וכו׳ וסרס את המקרא כאילו אמר יאמר ישראל לולי ד׳ שהיה לנו. ר״ל עתה באלו הד׳ מלכיות.

 אבל עוד יש גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם. והוא גלות ישמעאל הנקרא פרא אדם כנ׳׳ל ואינו נמשל אל החיות. ואז יאמרו ישראל באופן אחר. והוא לולי ד׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם, כי להיותו אדם לסיבת היותו בן אברהם ויש לו זכות אבות כמו שמצינו שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך, וגם יש לו זכות המילה, כי גם לסיבה זו נקרא אדם ולכן גלותו תקיפה משאר ד׳ מלכיות. וכמו שאמרו ח״ל כי לכן נקרא ישמעאל על שעתידין ישראל לצעוק צעקות גדולות בימי גלותו ואז ישמעם א־ל ויענם. ולפי ששאר האומות תמיד היתה בהם ממשלה על שאר אומות, ולא כן ישמעאל שתמיד היו ערביים שוכני אהלים ומדברות ואין להם עסק עם זולתם. אלא נמשלים ללסטים היוצאים ומקפחים בני אדם וחוזרין לאהליהם וכמו שכתוב והוא יהיה פרא אדם ידו בכל וכו/ ואחר כך עתידין למלוך על העולם ועל ישראל. לזה אמר בקום עלינו, על דרך מה שנתבאר בספר הזוהר על פסוק ויקם מלך חדש דבקדמיתא הוה שפיל מכל אומיא והשתא קם למלוכה. וביאר את אשר יאמרו אז ישראל בגלות ישמעאל שקם הערבי ההוא נביאם משפלות גדול לרום מעלות כנודע. וזה אשר יאמרו אז לולי ד׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם שהוא ישמעאל, אזי חיים בלעונו וכו׳ כלומר אזי בזמן זה הגלות הה׳ הוא משונה מכל מה שעבר, כי אז חיים היו רוצים לבלוע אותנו עד דרך ״ותבלען השבלים וכו׳ ולא נודע כי באו אל קרבנה״ וכו׳ כי חם ושלום בחרות אפם בנו רצונם למחות שם ישראל מתחת השמים כדמיון הדבר הבלוע שאין מציאותו נודע כלל וכאילו לא היה בנד. וזה אמרו אזי חיים בלעונו וכו/ מה שאין כן בד׳ גליות הראשונות אשר אזי המים שטפונו וכו/ כי גלותם יותר- ] והיינו אז דומים למי ששטפוהו המים וגופו קיים ולא נבלע לגמרי. כי אז הנחלה והכאב לא עבר אלא על נפשנו ולא על הגוף1 מה שאין כן בגלות ישמעאל אשר בלעונו חיים בהיותנו בגוח ונפש מחוברים יחד.

Speaking of Pereh Adam, I saw a fascinating article in the Telegraph today, as follows

Blaming Israel for Palestinian violence is racist: it denies that Arabs are moral agents

The media response to the Jerusalem killings betrays a widespread assumption: that Palestinians are "noble savages" who are not responsible for their actions

The terror attack at a Jerusalem synagogue this week

By Alan Johnson

2:45PM GMT 20 Nov 2014

There were some odd media reactions this week to the murder of four Jews at prayer (and the heroic

Israeli Druze first responder Zidan Saif who tried to rescue them) by two Palestinians perpetrators in

Jerusalem.

• The Canadian Broadcast Company tweeted “Jerusalem police fatally shoot 2 after apparent synagogue attack http://ift.tt/1AaVAdn”

• The CNN headline read ‘4 Israelis, 2 Palestinians dead in Jerusalem’ without noting that the two Palestinians were the terrorists. (CNN later apologised. See the memes here.)

• The Guardian altered a Reuters dispatch about the massacre in Jerusalem to remove any reference to Palestinians.

• In the Left-wing Israeli newspaper Haaretz, the writer Amira Hass wrote about "the despair and anger that pushed the Abu Jamals to attack Jews in a synagogue (emphasis added)."

Of course not all reporting was of this character. But still, what explains the exculpatory impulse, also widespread on social media?

Part of the explanation lies in the profound influence that the anti-Zionist ideology (a system of demonising ideas and representations about Israel and the Jews) nowexercises in our culture. At the heart of the ideology is a deeply buried, often unconscious, assumption about the dichotomous natures of Israelis and Palestinians that warps our understanding of the conflict. Here it is:

Palestinians (and Arabs in general) do not have agency and choice, and so cannot be held accountable and responsible. Israelis do and can; always, and exclusively.

Palestinians are understood as a driven people, dominated by circumstance and emotion, lacking choice, belowthe age of responsibility, never to be held accountable. Israelis are the opposite;

masters of all circumstances, rational and calculating, the root cause of everything, responsible for everything.

It is, palpably, an Orientalist viewof the Palestinians as the Other, except this time they are affirmed as noble savages. It’s a bit racist, to be honest. For example, the Liberal Democrat David Ward MP tweeted that the Palestinian synagogue terrorists had been "driven to madness" - which not only removes agency from them but also sanity.

This groupthink is the reason that parts of the media are reluctant to challenge the Palestinian national movement when it is guilty of rejectionism, terrorism, authoritarianism, corruption and the promotion of a vile culture of incitement, demonization and antisemitism. After all, those things are just not the "the Israel story", are they? As Matt Seaton, comment editor at the NewYork Times, tweeted recently, his opinion pages will only cover Palestinian racism when “they have [a]sovereign state to discriminate with.”

The world viewis being spread by a network of hugely influential public intellectuals. They are shaping much of the debate about the conflict in Britain because their ideas are not remaining in the seminar room but are being 'translated' and popularised by determined activists with status and authority in universities, churches, trade unions, NGOs, political parties and popular culture. 

• Academic and writer Jacqueline Rose says Israel is “the agent” that is responsible for Palestinian suicide terrorism. She uncritically passes on to her readers a defence of the suicide bomber given by Hamas leader Abdul Aziz al-Ratansi (“If he wants to sacrifice his soul in order to defeat the enemy and for God’s sake – well, then he’s a martyr”).

• The Israeli novelist (and Peace Nowfounder) Amos Oz complains that incitement by extremist Palestinian intellectuals leads some Palestinians to be “suffocated and poisoned by blind hate.” The anti-Zionist writer Yitzhak Laor is outraged, denouncing Oz for… “incitement” against the Palestinians.

• Shlomo Sand - whose books are found in Waterstones stores across the UK –expresses his disgust at Jewish Israeli intellectuals who opposed Saddam Hussein during the first Gulf War. Now, Saddam was firing scud missiles at Israeli civilians at the time, so howdid he justify his stance? Palestinians felt “joy” at an ““Arab” showof force”, he wrote, and that should have been decisive.

• Ilan Pappe’s recent book The Idea of Israel (Summary: it was a very Bad Idea and should now be Corrected) offers an apologia for the pro-Nazi war-time Palestinian leader Al-Husseini. So keen was Al-Husseini on Adolf that he formed a Muslim SS Unit, but Pappe reduces all this to “an episode” in the “complex” life of a nationalist; a “foolish flirtation” that should only be of interest to the reader

because it has been exploited by Zionists to “demonise” the Palestinians. Pappe argues that AlHusseini was – here it comes! - “forced” into the alliance with Hitler.

The idea that good/innocent/authentic Palestinians are in a Manichean struggle against bad/guilty/inauthentic Israelis is part of a mind-set - a "theory"of sorts - that became dominant on much of the Left after the 1960s. Let’s call it reactionary anti-imperialism. It divides the world, and everything in it, into two opposed “camps”: Imperialism versus Anti-Imperialism. Anyone shooting at Imperialism (the USA, the UK, Israel, "the West", "the Global North", or just "the Man") is now part of the progressive anti-imperialist “resistance” to imperialism. Once in thrall to this ‘theory’, parts of the left redefined themselves as (not very) critical supporters of, or at least apologists for, the reactionary forces doing the shooting, including radical Islamists.

Here is the Socialist Workers Party theoretician John Molyneux instructing the members in the finer points of reactionary anti-imperialism:

"To put the matter as starkly as possible: from the standpoint of Marxism and international socialism an illiterate conservative superstitious Muslim Palestinian peasant who supports Hamas is more progressive than an educated liberal atheist Israeli who supports Zionism (even critically)."

And here is Judith Butler - a professor at Berkeley and one of the most influential academics on the planet – drawing the political conclusions: “[Hamas and Hezbollah are]social movements that are progressive, that are on the Left, that are part of a global Left.” 

What we learnt (again) this week was that the anti-Zionist ideology, the ludicrously simplistic assumptions it makes about Palestinians and Israelis, and the demonising/exculpatory framework through which it distorts our understanding of the conflict, is now bleeding from the cloisters of academia into those wider structures of feeling and patterns of response that shape our public square.

A prediction: we ain't seen nothing yet.